הבלוג של אורי הייטנר

* עצוב, עצוב, עצוב.

יש פוליטיקאים ועיתונאים שאני מעריך.

אבל את אורי אורבך לא רק הערכתי, אלא גם אהבתי.

* אהבתי לאורי אורבך היא גם מהיכרות אישית, אולם אני שומע מכל כיוון את המילה אהבה, כביטוי ליחס האנשים לאורי אורבך. אני שומע זאת משותפים אידיאולוגיים ומיריבים אידיאולוגיים, מאנשים שהכירו אותו אישית וממי שהכירו אותו כדמות ציבורית.

אפיינו אותו השילוב המופלא בין רצינות וקלילות – הוא התייחס לענייני הכלל ברצינות רבה, אך האופן בו הביא אורי לידי ביטוי את האכפתיות הגדולה שלו והרצינות שלו, הייתה דרך קלילה והומוריסטית. אפיין אותו חוש הומור בלתי רגיל ובעיקר הומור עצמי. אפיינה אותו ענווה רבה.

הוא כל כך רחוק מאלה המתהדרים בקלישאה ש"אפסנו את האגו". הוא באמת היה צנוע... זה בא לו טבעי...

לפני חמש שנים, ישבתי ליד אורי באירוע של ארגוני ההתחדשות היהודית בגליל יחד עם ישיבת ההסדר קריית שמונה, שבין השאר ציינה 35 שנה להקמת של הישיבה, בה למד. ראיתי כיצד הוא השתנק כמעט, כאשר דיברו עליו כעל "אורח הכבוד", "אדוני" וכו'. הוא התייחס לכך בגיחוך, בהומור, וניכר שאין זו הצטנעות. הוא רחוק מלהיות "הצנוע הידוע".

* התוודעתי לאורי אורבך לראשונה, כשהחל לכתוב ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע, ומיד התאהבתי בכתיבתו, שמהרגע הראשון בלטה בשילוב של מסר רציני וסגנון קליל, חף מקלישאות. נהניתי לקרוא אותו בעיתונות. אהבתי מאוד את ספרו הכל כך מצחיק, ושוב - אותו הומור עצמי – "סבא שלי היה רב", לקסיקון דתי–חילוני. אהבתי את ספרי הילדים שלו.

ההיכרות האישית בינינו הייתה בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, והוא עיתונאי האוהד מאוד את מאבקנו.

* כיוון שהיה אהוב על יריבים פוליטיים, הדביק לעצמו, באירוניה העצמית המאפיינת אותו, את הביטוי שהמציא "דתי מחמד". דרך האירוניה העצמית, הוא ביקר את היריבים המתהדרים שיש להם דתי שהם מסתדרים אתו, כהוכחה לפתיחותם. מתוך "סבא שלי היה רב": "דתי מחמד - דתי שחילונים אוהבים לאהוב ולהציג אותו כחבר הדתי שלהם: 'הנה, גם לנו יש מישהו דתי שאנחנו מסתדרים אתו מצוין'. ממציא הביטוי הוא מחבר לקסיקון זה, שהוא עצמו דתי מחמד במידה מסוימת. יש כמובן גם ערבי מחמד, חילוני מחמד, הכל לפי הצורך".

* משפט אחד המגלם בעיניי את אורי אורבך, הוא "אין סאטירה בימין". בשנות ה-90 ערך אורבך מדור סאטירי משובח ב"נקודה", "הלחי השניה". הסלוגן של המדור היה "אין סאטירה בימין". כלפי מי הופנתה האירוניה הסאטירית? כלפי הימין המתנחלי, המצטייר כרציני מדי, כבד ראש מדי, המזלזל בחשיבותם של הומור וסאטירה ורואה בהם פינוק, מותרות, ליצנות? כלפי השמאל המזלזל בימין, המציג את הימין ככוחני אך חסר כישרון יצירתי בכלל וסאטירי בפרט? מן הסתם, שתי התשובות נכונות. עצם הסלוגן "אין סאטירה בימין" ככותרת משנה לטור של סאטירה בימין, היא הברקה אורבכית טיפוסית של "הפוך על הפוך". זה אורי אורבך.

* מכל מפעליו של אורי אורבך, אהבתי במיוחד את התכנית "המילה האחרונה" בגל"צ. זו אחת מתכניות הרדיו האהובות עליי. שיח של דתי וחילוני, איש ימין ואיש שמאל, לא של שנאה, מרירות ותוקפנות, אלא מתוך קרבה, ידידות, ברוח טובה, הומור ואירוניה עצמית. בדרך זו, מאזיני התכנית שעקבו אחריה לאורך השנים נחשפו לתופעה הייחודית והמרתקת, של התקרבות מתמדת בין בעלי הפלוגתא.

בתוך שיח הקצוות המתלהם בתקשורת הישראלית, התכנית היא שמורת טבע של שיח אינטליגנטי, חברי, בלתי לעומתי, המוכיח שיש במרחב הציבורי הישראלי משהו בין ביילין ופייגלין, והוא הרבה יותר מעניין מהקצוות הצפויים והמשמימים. במערכת הבחירות הנוכחית, רוויית השנאה וההסתה, הלעומתיות וה"הם או אנחנו" ההדדי, "המלה האחרונה" היא מופת של דרך אחרת והוכחה שאפשר גם אחרת.

* מי המציא את "העם עם הגולן", הסלוגן המצליח של ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה, בשנות ה-90?

להצלחה אבות רבים. אני יכול להעיד, שהסלוגן לא נוצר על שולחן ועד יישובי הגולן ואפילו לא בגולן. הנהלת ועד יישובי הגולן אימצה אותו (אגב, אני לא תמכתי בכך, לבושתי), אך הוא הגיע מהשטח, בירושלים.

אורי אורבך הוא אחד הטוענים לאבהות על הסיסמה. בשל צניעותו הרבה, אני מאמין לו. אין לי ספק שהוא לא היה מתהדר בנוצות לא לו.

* זיכרון אישי - אורי אורבך ראיין אותי, בתקופת שירותי כדובר ועד יישובי הגולן, בבוקר "אֵם כל ההפגנות" - הפגנת הענק בכיכר רבין נגד נסיגה מהגולן, בינואר 2000. בראיון הקצר, הכנסתי לכל משפט בערך את התזכורת ש"ההפגנה תהיה הערב ב-18:00 בכיכר רבין", בעידודו הבולט של אורבך. בסוף הראיון, שאל אותי אורבך: "אגב, מתי ואיפה מתקיימת ההפגנה"? (עירית לינור מאוד לא אהבה את זה, אבל לזכותה יאמר שמאז היא התפכחה).

* גם לפוליטיקה אורבך הביא את הרוח הייחודית שלו, ולכן היה אהוב על כל קצוות הקשת הפוליטית. ברוח הטובה שהשרה סביבו, בחוש ההומור השופע ממנו, באירוניה העצמית – היטיב לייצג את עמדותיו והשקפותיו.

אורי אורבך ניחן בקסם אישי רב, אך לא בכריזמה מנהיגותית. אין לו "הרצח בעיניים" והאמביציה הפוליטית שהיא תנאי הכרחי למנהיגות. הוא איש של השפעה בשיחות אחד על אחד, בהשפעה מאחורי הקלעים.

אורבך הוא האדריכל של "הבית היהודי" במתכונתה הנוכחית, כולל גיוסו של נפתלי בנט ודחיפתו למנהיג ובעיקר – הפתיחות לישראליות החילונית. המציאות הבלתי נתפסת, שבה המפד"ל (!) בוחרת במקום הראשון בפריימריז אישה (!!), ועוד אישה חילונית (!!!), היא התגלמות המהפכה שחולל אורבך.

* האנשים האוהבים את האנושות, לא תמיד אוהבים בני אדם. לעתים, יש יחס הפוך בין אהבת האנושות לאהבת אנשים. אורי אורבך היה אוהב אדם. הוא היה מענטש. כל כך התאים לו, מכל משרדי הממשלה, לעמוד דווקא בראש המשרד לאזרחים ותיקים ולפעול באהבה למענם.

* כאשר הנשיא רובי ריבלין ערך ביקור ממלכתי בכפר קאסם, ביום השנה לטבח, אורי אורבך התלווה אליו. יש להניח שאורבך לא הלך לקושש קולות בכפר קאסם לבית היהודי. סביר להניח שהוא גם לא הלך לשם כדי לקושש קולות לעצמו בפריימריז של הבית היהודי. הוא הלך לשם, כי הוא היה בן אדם.

* האבל האותנטי על מותו של אורי אורבך חוצה מגזרים והשקפות, אבל... יש גבול. בעיתון החרדי "המודיע", מופיעה ידיעונת קצרצרה ולקונית על מות השר אורבך, בשולי ע' 2. בעיתון החרדי "יתד נאמן", לעומת זאת, הידיעונת הקצרצרה והלקונית מופיעה בתחתית ע' 26. ולא בכדי. דרכו של אורי אורבך היא השתלבות בישראליות, בתרבות הישראלית, בחברה הישראלית. ואין דבר המפחיד את החרדיות, יותר מהמסר הזה. אני מאמין שחרדים רבים כמהים לדרכו של אורבך ויפרצו את ההסגר הבדלני של "המודיע" ו"יתד נאמן".

* בימים אלה של קיטוב ושנאה, כולי תקווה שדרכו של אורי אורבך תאמר את המילה האחרונה.

יהי זכרו ברוך!

* אין מילה אחרת לתאר את החמדנות, התאוותנות והנהנתנות של נתניהו, כפי שעולה מדו"ח מבקר המדינה, אלא שחיתות.

זו שחיתות, גם אם החשדות לפלילים, שהועברו לבדיקת היועץ המשפטי, לא יעלו דבר. הנושאים שהוצגו בדו"ח המבקר, אינם נגועים בפלילים. אך זו השחתת המידות הציבוריות. מן הראוי שהציפיה שלנו ממנהיגי המדינה לא תסתכם בכך שהם לא יהיו עבריינים פליליים. יש לדרוש מהם אמות מידה ערכיות, מוסריות, נורמטיביות אחרות לגמרי מאלו שמייצג נתניהו.

טוהר מידות, נקיון כפיים, ענווה, הצנע לכת, דוגמה אישית, הם ערכים שהנם יסוד מוסד בתפיסת המנהיגות הראויה.

* הפער המזעזע בין הקמצנות של נתניהו בכספו הפרטי לבין הפזרנות שלו בכספי הציבור; בין גישתו המצמצמת עד אכזריות בתקציבי חינוך ורווחה בשם הריסון התקציבי והאחריות הכלכלית, לבין גישתו המרחיבה ללא גבולות בתקציבי הציבור למימון אורח החיים הראוותני והרהבתני שלו, הופכים אותו לבלתי ראוי להנהגה לאומית.

* השחיתות המוסרית של נתניהו, עם כל חומרתה, אינה ניצבת במישור אחד עם השחיתות העבריינית של הרצוג. הרצוג שמר כאחרון העבריינים על זכות השתיקה, כדי לחלץ עצמו מעונש על עבריינות פלילית מאפיוזית של הקמת עמותות קש כדי לעבור באמצעותן על החוק, בבחירות 1999.

איך החברה הישראלית הידרדרה למצב, שבו אין היא משכילה להעמיד אנשים ישרי דרך ונקיי כפיים הראויים למנהיגות, כמועמדים לראשות הממשלה?

* חשבתי לכתוב, שמעניין כיצד תתייחסנה המפלגות הדתיות, "השותפות הטבעיות", להעסקת החשמלאי בשבת. אם חשבתי לכתוב, למה לא כתבתי? כי יום הכיפורים אינו עניין של הדתיים. איזה יהודי לא יתקומם על ההעסקה הזאת?

* מעבר לביקורת האישית על התנהלותו של נתניהו, יש לשנות את החוקים, הנורמות וכללי המשחק בנוגע להתנהלות ראשי הממשלה. הציבור מעמיד לראש הממשלה דירת שרד ומממן בצדק את כל הוצאותיה. אין כל סיבה שהציבור יממן ולו באגורה שחוקה אחת את הוצאות ביתו הפרטי, למעט אבטחה.

הטענה שראש הממשלה מארח גם בביתו הפרטי אינה רצינית. הציבור העניק לו דירת שרד כדי שיארח בה. אם הוא בוחר לארח בביתו הפרטי, שיממן באופן פרטי את האירוח, ממשכורתו המכובדת שאף אותה הוא מקבל מן הציבור.

* "ידיעות אחרונות", עיתון הבית של הפושע המורשע אהוד אולמרט, גדול המושחתים בתולדות מדינת ישראל, הוא האחרון שיכול להטיף לטוהר מידות. כעת, הוא מעמיד במבחן את היועץ המשפטי, וכותב תחת הכותרת "יועץ משפטי למבחן" שמבחנו של ויינשטיין הוא החלטה להורות על חקירה פלילית נגד נתניהו. כלומר, היועץ המשפטי אינו צריך לבחון את החומר, לבחון את הראיות, לבחון אם יש בכלל עילה לחקירה, כי עיתון הבית של המושחת כבר החליט שיש מקום לחקירה פלילית. ועכשיו, המבחן של ויינשטיין הוא האם הוא יתיישר.

* הנדוניה שאובמה מתכוון להציג כהישגו בהסכם מינכן 2 שהוא רוקם עם איראן; הסכם שיהפוך אותה למעצמת סף גרעינית בחסות המערב, אמורה להיות מחויבות של איראן להילחם בדאעש.

איראן היא דאעש שיעית. דאעש היא איראן סונית. אין כל הבדל מהותי בין איראן ודאעש, אבל איראן מסוכנת יותר כי היא חזקה יותר. איראן גרעינית תהסס להשתמש בנשק הגרעיני כפי שדאעש מהססת לערוף ראשים ולשרוף שבויים חיים.

המלחמה של איראן בדאעש אינה טובה שהם עושים לאמריקאים, אלא אינטרס איראני במסגרת המלחמה בין שיעים וסונים. אולם המלחמה הפנים איסלמית אינה משנה את העובדה, שמדובר בזרועות של אותו תמנון ג'יהאדיסטי המאיים על שלום העולם, על שלום ארה"ב ועל שלומה של ישראל.

* נאומו של ראש הממשלה בפני בתי הנבחרים בארה"ב, הוא אירוע חדשותי ממדרגה ראשונה, וכלל אין צורך להסביר מדוע. מובן מאליו שיש לשדרה בשידור חי בכל הערוצים. העתירה לוועדת הבחירות המרכזית בדרישה לפסול את השידור, היא סחריר בחירות ציני, מכוער וילדותי. החלטתו של השופט ג'ובראן לשדר את הנאום בהשהיה של 5 דקות מגוחכת. מבחינה עניינית, חמש הדקות הללו לא תעלינה ולא תורדנה. מבחינה סמלית, זו כניעה לסחריר עלוב.

* ברוך מרזל וחנין זועבי הם שני צדדים של אותו מטבע. מרזועבי. שניהם מייצגים קנאות לאומנית-גזענית חשוכה. בתור שכאלה, הם מאתגרים את הדמוקרטיה הישראלית, את גבולות חופש הביטוי, את מהות הדמוקרטיה המתגוננת. אפשר להחליט שהדמוקרטיה הישראלית חזקה דיה כדי להכיל אותם ולהחיל עליהם את חופש הביטוי וחופש הייצוג ואפשר להחליט שהדמוקרטיה צריכה להתגונן מולם. אולם החלטה המפרידה בין השניים היא בלתי סבירה בעליל.

כצפוי, יצא מאמר המערכת של "הארץ" בהגנה נלהבת על זועבי וקריאה לפסול את תמונת הראי שלה. צביעות.

* סרטון הזוועה של ועד מתיישבי השומרון מוכיח שהדר שטירמר גידל תלמידים וחקיינים יהודים.

* אורי משגב גינה את השימוש בנאצים שנעשה בסרטון של ועד מתיישבי השומרון. אלא ששום סרטון לא יוכל להתחרות בשימוש שמשגב עושה בנאצים ובשואה, נגד מדינת ישראל.

* התערבותו הגסה של נתניהו בהרכבי השיפוט של פרסי ישראל, פגעה באחד הסמלים הבולטים של הממלכתיות הישראלית. התפטרות המחאה של השופטים האחרים הייתה צעד נאה ומכובד של סולידריות. משיכת המועמדות של סופרים וחוקרים הייתה צעד מתבקש, של מי שאינם חפצים בפרס המוכתם בקומיסאריות גסה.

טוב עשה היועץ המשפטי לממשלה שסיפק לנתניהו את הסולם לחזור בו. טוב עשה ראש הממשלה שמיהר לקחת את הסולם ולרדת מן העץ. טוב עשה נשיא המדינה שקרא לכל חברי ועדות השיפוט והמועמדים לפרסים לחזור בהם מהתפטרותם ולהשיב את מועמדותם. טוב עשו השופטים והמועמדים שנענו לקריאה. מן הראוי להתגבר על המשבר הזה, ולנסות לשקם את מעמדו הממלכתי של הפרס שחולל.

חבל שחלק מן השופטים והיוצרים, ובראשם דוד גרוסמן, שהוא אחד הסופרים הגדולים בתולדות הספרות העברית ואחד הסופרים האהובים עליי ביותר (אף שעמדותיו הפוליטיות רחוקות ממני ת"ק על ת"ק פרסה), ממשיכים לשבור את הכלים ולשחק ברוגז. דומה שהם די נהנים מן המשבר ואינם חפצים להטות שכם לתיקון.

אולם יש מי שגם זה לא מספיק להם. אורי משגב ועודא בשאראת פרסמו מאמרים ב"הארץ", בהם הם גינו את הסופרים על כך שפרשו והסירו את מועמדותם רק אחרי הפגיעה הנקודתית בעולם הספרות. היה עליהם מזמן להחרים את פרס ישראל. למה? וכאן הם מונים את כל הזוועות של המדינה המפלצתית הנוראה הזאת, אותה הם מתארים במיטב התיאורים הדמוניים של קמפיין הדה-לגיטימציה והדמוניזציה נגד קיומה של ישראל, של הגרועים שבאנטישמים בעולם. וכדרכם של אנשי ה-BDS האנטישמי הנתעב, המסיתים להחרמת מדינת ישראל, הם מסיתים את היוצרים להחרים את פרס ישראל, המסמל את המדינה השנואה עליהם כל כך.

ההבדל היחיד בין מאמריהם של אורי משגב ועודא בשאראת לבין הסרטון של ועד מתיישבי השומרון, הוא שכאן מדובר באנימציה וכאן בפובליציסטיקה.

* על פי ההדלפות מן "המחנה הציוני", אחד השינויים המרכזיים שיוביל ראובן אדלר, האסטרטג החדש של הקמפיין, הוא הסתרתה של ציפי לבני. מסתבר שלבני אינה נכס אלקטורלי, אלא נטל אלקטורלי.

איחודים יוצרים באזז של סנרגיה, של התלהבות בגוש. כך עשתה גם ההליכה המשותפת של מפלגת העבודה ו"התנועה". אלא שמה שיצר זאת היה עצם ההליכה המשותפת, ולא הרוטציה ההזויה של הראשים. הרי ברור היה שאין כל היגיון בכך שמי שעומדת בראש רשימה שאינה עוברת את אחוז החסימה בסקרים, היא מכפיל כוח המצדיק רוטציה. רוטציה היא צעד בעייתי בפני עצמו, פגיעה ביציבות השלטונית. רוטציה נעשית, בלית ברירה, במקרה של הקמת ממשלה בין שתי יריבות שאף אחת מהן אינה יכולה להקים ממשלה, כפי שהיה בממשלת האחדות ב-1984. רק בסיטואציה הייחודית הזאת, לא היה מנוס מרוטציה, כי אף צד לא היה מוכן להעניק ליריבו שלטון מלא לכל התקופה. אין חיה כזאת רוטציה על ראשות הממשלה בין שני מנהיגים מאותה רשימה, כי יש בכך מפגן של אי אמון במוביל. אילו היה מדובר באיחוד בין שתי מפלגות זהות בגודלן ובסיכוייהן, ניתן היה לתרץ את הרוטציה בחוסר יכולת להכריע בין שתי המפלגות. אבל במקרה הזה? מדובר בסך הכל באמביציה מטורפת של לבני, ובאובססיה שלה להיות ראש הממשלה בכל מחיר.

האמירה "שנינו הנחנו בצד את האגו", כל כך מגוחכת במקרה כזה. הרי גם במסיבת העיתונאים הזחוחה, אי אפשר היה להתעלם מהפיל הענק במרכז החדר – האגו של לבני.

העסקה הזאת פגעה גם בהרצוג, שהצטייר כמנהיג חלש, כחסר חוט שדרה, נעדר יכולת עמידה וכמי שנכנע לסחטנות חסרת שחר ומתקפל מול איום באקדח צעצוע. ניתן היה לצפות ממנו להצעה נדיבה באמת ללבני – שריון המקום החמישי ברשימה והבטחה לכהן כשרה בממשלתו וכחברה בקבינט. אולם פחדו מפני תוצאות המו"מ המקביל שהיא ניהלה עם יאיר לפיד שיתק אותו, והוא התרסק.

הופעתה המרושעת והזחוחה של לבני ב"מצב האומה", שבה לצד פנינים כמו "להוריד את הזבל" ו"קוסאממו" היא גם התפארה בכושר ניהול המו"מ שלה, כפי שבא לידי ביטוי בהישגיה במשאים ומתנים עם נתניהו לפני שנתיים ועם הרצוג היום, היו ממש פיגוע קטלני נגד "המחנה הציוני". אילו הליכוד היה גונז את כל סרטוניו, ובמקומם מפיץ את מופע האימים של ציפי לבני, הוא היה מבטיח מזמן את ניצחונו.

כעת אדלר מנסה להסתיר את לבני. לא תשמעו את המילה רוטציה עד הבחירות. זה לא מאוחר מדי?

* הפושע המורשע, לוקח השוחד והגנב, אריה דרעי, מנהיג את המפלגה שכבר שלושים שנה מנציחה את העוני ונאבקת נגד כל רפורמה שעלולה חלילה לשדרג את מצבם הסוציואקונומי של מצביעיה הפוטנציאליים. היא מנציחה את הבערות, נלחמת נגד לימודי הליבה, נלחמת נגד ישראליזציה של הציבור שלה ופועלת להפיכת דורות של מזרחים לבני דמותם של החרדים האשכנזיים הבדלנים.

בסרטון תעמולה של ש"ס, נושא דרעי נאום חוצב להבות שבו הוא מציג את עצמו ואת מפלגתו כמעין רובין הוד מודרני, שייקח מהעשירים ויחלק לעניים. ובהסתה דמגוגית מרושעת, הוא מונה בין העשירים את הקיבוצניקים האשכנזים ש"בניהם מקבלים וילה עם צימר".

השקרן נשאר שקרן. הפושע נשאר פושע. המסית נשאר מסית. הדמגוג נשאר דמגוג.

* איני יודע האם יש אמת בחשדות נגד ברק. אלה חשדות חמורים ביותר. אני מקווה שברק יפריך אותם, ואם לא – יהיה עליו להיענש במלוא חומרת הדין.

אבל אני מודה, שכאשר את החשדות מעלה אולמרט, קשה לי שלא לפקפק בהם. אולמרט הוא איש הציבור המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל. פושע פלילי מורשע, העומד לרצות כמה שנים טובות בכלא.

אם הוא, כראש ממשלה, ידע ששר הביטחון המכהן תחתיו לוקח שוחד במיליונים במסגרת תפקידו כשר ונתן לזה לקרות, הוא שותף לפשע.

* האם הניצב של ניצב משנה ניצב פחות מן הניצב של הניצב?

* ביד הלשון

בפינה הקודמת עסקתי בצירוף המילים "חינם אין כָּסֶף".

ונשאלת השאלה, למה כָּסֶף בקמץ, ולא כֶּסֶף בסגול, כפי שאנו רגילים?

או אולי עדיף הניסוח של חידון התנ"ך העולמי, מתוך המערכון בכיכובם של אורי זוהר ואריק איינשטיין: גֶּפֶן במובן גָּפֶן או גָּפֶן במובן גֶּפן?

התשובה היא, שמקובל בעברית המקראית, שהמילה האחרונה לפני סוף פסוק (טעם המקרא המסיים את הפסוק) ואתנחתא (טעם המקרא המורה על הפסקה קלה באמצע המשפט) שומרת על צורתה הקדומה, הארוכה. וכך, בהברה שלפני האחרונה הסגול, ולעתים השווא, הופך לקמץ.

ניתן לראות זאת בדוגמה נוספת מפרשת "משפטים" בה מופיע הצירוף "חינם אין כסף": "וְאִם-אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה". במילים נָפש, רָגל וָפצע, הסגול הפך לקמץ.

* "חדשות בן עזר"

* עצוב, עצוב, עצוב.

יש פוליטיקאים ועיתונאים שאני מעריך.

אבל את אורי אורבך לא רק הערכתי, אלא גם אהבתי.

* אהבתי לאורי אורבך היא גם מהיכרות אישית, אולם אני שומע מכל כיוון את המילה אהבה, כביטוי ליחס האנשים לאורי אורבך. אני שומע זאת משותפים אידיאולוגיים ומיריבים אידיאולוגיים, מאנשים שהכירו אותו אישית וממי שהכירו אותו כדמות ציבורית.

אפיינו אותו השילוב המופלא בין רצינות וקלילות – הוא התייחס לענייני הכלל ברצינות רבה, אך האופן בו הביא אורי לידי ביטוי את האכפתיות הגדולה שלו והרצינות שלו, הייתה דרך קלילה והומוריסטית. אפיין אותו חוש הומור בלתי רגיל ובעיקר הומור עצמי. אפיינה אותו ענווה רבה.

הוא כל כך רחוק מאלה המתהדרים בקלישאה ש"אפסנו את האגו". הוא באמת היה צנוע... זה בא לו טבעי...

לפני חמש שנים, ישבתי ליד אורי באירוע של ארגוני ההתחדשות היהודית בגליל יחד עם ישיבת ההסדר קריית שמונה, שבין השאר ציינה 35 שנה להקמת של הישיבה, בה למד. הוא היה ח"כ צעיר. ראיתי כיצד הוא השתנק כמעט, כאשר דיברו עליו כעל "אורח הכבוד", "אדוני" וכו'. הוא התייחס לכך בגיחוך, בהומור, וניכר שאין זו הצטנעות. הוא רחוק מלהיות "הצנוע הידוע".

* התוודעתי לאורי אורבך לראשונה, כשהחל לכתוב ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע, ומיד התאהבתי בכתיבתו, שמהרגע הראשון בלטה בשילוב של מסר רציני וסגנון קליל, חף מקלישאות. נהניתי לקרוא אותו בעיתונות. אהבתי מאוד את ספרו הכל כך מצחיק, ושוב - אותו הומור עצמי – "סבא שלי היה רב", לקסיקון דתי–חילוני. אהבתי את ספרי הילדים שלו.

ההיכרות האישית בינינו הייתה בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, והוא עיתונאי האוהד מאוד את מאבקנו.

* כיוון שהיה אהוב על יריבים פוליטיים, הדביק לעצמו, באירוניה העצמית המאפיינת אותו, את הביטוי שהמציא "דתי מחמד". דרך האירוניה העצמית, הוא ביקר את היריבים המתהדרים שיש להם דתי שהם מסתדרים אתו, כהוכחה לפתיחותם. מתוך "סבא שלי היה רב": "דתי מחמד - דתי שחילונים אוהבים לאהוב ולהציג אותו כחבר הדתי שלהם: 'הנה, גם לנו יש מישהו דתי שאנחנו מסתדרים אתו מצוין'. ממציא הביטוי הוא מחבר לקסיקון זה, שהוא עצמו דתי מחמד במידה מסוימת. יש כמובן גם ערבי מחמד, חילוני מחמד, הכל לפי הצורך".

* מכל מפעליו של אורי אורבך, אהבתי במיוחד את התכנית "המילה האחרונה" בגל"צ. זו אחת מתכניות הרדיו האהובות עליי. שיח של דתי וחילוני, איש ימין ואיש שמאל, לא של שנאה, מרירות ותוקפנות, אלא מתוך קרבה, ידידות, ברוח טובה, הומור ואירוניה עצמית. בדרך זו, מאזיני התכנית שעקבו אחריה לאורך השנים נחשפו לתופעה הייחודית והמרתקת, של התקרבות מתמדת בין בעלי הפלוגתא.

בתוך שיח הקצוות המתלהם בתקשורת הישראלית, התכנית היא שמורת טבע של שיח אינטליגנטי, חברי, בלתי לעומתי, המוכיח שיש במרחב הציבורי הישראלי משהו בין ביילין ופייגלין, והוא הרבה יותר מעניין מהקצוות הצפויים והמשמימים. במערכת הבחירות הנוכחית, רוויית השנאה וההסתה, הלעומתיות וה"הם או אנחנו" ההדדי, "המלה האחרונה" היא מופת של דרך אחרת והוכחה שאפשר גם אחרת.

* מי המציא את "העם עם הגולן", הסלוגן המצליח של ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה, בשנות ה-90?

להצלחה אבות רבים. אני יכול להעיד, שהסלוגן לא נוצר על שולחן ועד יישובי הגולן ואפילו לא בגולן. הנהלת ועד יישובי הגולן אימצה אותו (אגב, אני לא תמכתי בכך, לבושתי), אך הוא הגיע מהשטח, בירושלים.

אורי אורבך הוא אחד הטוענים לאבהות על הסיסמה. בשל צניעותו הרבה, אני מאמין לו. אין לי ספק שהוא לא היה מתהדר בנוצות לא לו.

* זיכרון אישי - אורי אורבך ראיין אותי, בתקופת שירותי כדובר ועד יישובי הגולן, בבוקר "אֵם כל ההפגנות" - הפגנת הענק בכיכר רבין נגד נסיגה מהגולן, בינואר 2000. בראיון הקצר, הכנסתי לכל משפט בערך את התזכורת ש"ההפגנה תהיה הערב ב-18:00 בכיכר רבין", בעידודו הבולט של אורבך. בסוף הראיון, שאל אותי אורבך: "אגב, מתי ואיפה מתקיימת ההפגנה"? (עירית לינור מאוד לא אהבה את זה, אבל לזכותה יאמר שמאז היא התפכחה).

* גם לפוליטיקה אורבך הביא את הרוח הייחודית שלו, ולכן היה אהוב על כל קצוות הקשת הפוליטית. ברוח הטובה שהשרה סביבו, בחוש ההומור השופע ממנו, באירוניה העצמית – היטיב לייצג את עמדותיו והשקפותיו.

אורי אורבך ניחן בקסם אישי רב, אך לא בכריזמה מנהיגותית. אין לו "הרצח בעיניים" והאמביציה הפוליטית שהיא תנאי הכרחי למנהיגות. הוא איש של השפעה בשיחות אחד על אחד, בהשפעה מאחורי הקלעים.

אורבך הוא האדריכל של "הבית היהודי" במתכונתה הנוכחית, כולל גיוסו של נפתלי בנט ודחיפתו למנהיג ובעיקר – הפתיחות לישראליות החילונית. המציאות הבלתי נתפסת, שבה המפד"ל (!) בוחרת במקום הראשון בפריימריז אישה (!!), ועוד אישה חילונית (!!!), היא התגלמות המהפכה שחולל אורבך.

* האנשים האוהבים את האנושות, לא תמיד אוהבים בני אדם. לעתים, יש יחס הפוך בין אהבת האנושות לאהבת אנשים. אורי אורבך היה אוהב אדם. הוא היה מענטש. כל כך התאים לו, מכל משרדי הממשלה, לעמוד דווקא בראש המשרד לאזרחים ותיקים ולפעול באהבה למענם.

* בימים אלה של קיטוב ושנאה, כולי תקווה שדרכו של אורי אורבך תאמר את המילה האחרונה.

יהי זכרו ברוך!

* "על השבוע"

* הדחתם של הפרופסורים הולצמן והירשפלד מוועדת השיפוט של פרס ישראל לספרות, הייתה צעד כוחני של סתימת פיות, נקמנות פוליטית וזיהום סמל ממלכתי בעסקנות עלובה. בצדק חברי הוועדה האחרים התפטרו. מי ירצה להיות שותף בוועדה כזאת, כאילו יש לו הכשר בד"ץ, שהוא יותר כתם מאשר הכשר? ומי בכלל ירצה לקבל פרס כזה?

* אופנת הדיבורים על ויינשטיין כ"יועץ המשפחתי" היא השמצה גסה ופגיעה בשלטון החוק. עם זאת, אין ספק שבהנחייתו, המתבקשת, של ויינשטיין לנתניהו לבטל את התערבותו בפרס ישראל, הוא הציל אותו מעצמו. ובראש ובראשונה הוא הציל את פרס ישראל, שעלול היה בתוך ימים לקרוס לחלוטין.

* אני מקווה מאוד שהלקח נלמד, ופוליטיקאים בעתיד לא יעזו לתחוב יד גסה לפרס הממלכתי.

* בהודעת ההסבר של נתניהו לצעדו החמור, הוא כתב על הרכב קיצוני ואנטי ציוני של הוועדות ועל כך שחבריהם מעניקים את הפרס למי שחושב כמותם. איני יודע מה היה הרכב הוועדות בשנים שעברו, אולם אני יודע מי היו כלות וחתני פרס ישראל לספרות, וניתן לומר בעליל שאין שחר לדברים הללו. אלה חתני פרס ישראל לספרות ולשירה החל בשנת 2000: מאיר ויזלטיר, עמליה כהנא כרמון, יהודית הנדל, אהרון מגד, יצחק אוורבוך אורפז, ישראל פנקס, אידה פינק, טוביה ריבנר, אריה סיוון ונתן שחם.

אין ספק שכל אחד ואחד מהם מתאים וראוי. איש מהם לא נבחר בשל פוליטיקה, אלא להיפך – אם מישהו מהם לא היה נבחר, היה זה רק בגלל פוליטיקה. שנית, כמעט כולם ציונים מובהקים, שכתיבתם ציונית מובהקת. היחיד שניתן להגדירו כאיש "שמאל" קיצוני הוא מאיר ויזלטיר, אחד מתוך עשרה, ועם זאת גם הוא ראוי בהחלט לפרס, כיוון שתרומתו לשירה העברית ולכן לתרבות הישראלית לא תסולא בפז, ומשמעותית הרבה יותר מעמדותיו הפוליטיות (אף שהן בהחלט באות לידי ביטוי בשירתו).

את דעתי על פוסט ציונים ואנטי ציונים אני מרבה לבטא, אך הוויכוח עם יוצרים פוסט ציונים אינו צריך להעיב על ההערכה הגדולה ליצירתם. מישהו רוצה לפסול משורר דגול וענק כנתן זך? בעבר התרבות הישראלית החרימה את אלכסנדר פן בשל היותו קומוניסט, ובדיעבד ברור שהייתה זו חרפה. אז מה אם היה קומוניסט? הרי עובדה זו זניחה לצד תרומתו האדירה לתרבות הישראלית.

די למקארתיזם!

* גדול הסופרים החיים עמנו היום, למיטב שיפוטי, הוא חיים באר. גילוי נאות - הייתי תלמיד שלו בלימודי התואר השני, והוא המורה הטוב ביותר שהיה לי אי פעם.

אין מתאים ממנו לפרס ישראל לספרות. באר הסיר את מועמדותו. הוא אינו רוצה לקבל פרס ישראל מוועדה מטעם. כך גם סמי מיכאל, סופר דגול, שמזמן ראוי היה לפרס וכמובן דוד גרוסמן, מטובי הסופרים וסופרי הילדים העבריים. וכמוהם גם סופרים מצוינים כיצחק בן נר ואלי עמיר.

כדור השלג שהחל בהתערבותו הגסה של נתניהו בהרכב ועדת הפרס, הופך למצב שבו אנשים המכבדים את עצמם רואים בפרס אות קלון. זאת תוצאה של התנהגות אנטי ממלכתית, באירוע ממלכתי מרכזי של יום העצמאות של מדינת ישראל.

* יש לציין, שאין זו הפעם הראשונה שבה פוליטיקאים מתערבים בפרס ישראל. הנה, שני מקרים הזכורים לי (ויתכן שיש עוד שאינם זכורים לי או אינם ידועים לי).

המקרה הראשון היה בשנת 1993. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע שלא יבוא לטקס הענקת פרס ישראל כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של חתן הפרס ישעיהו ליבוביץ', שהסית לסרבנות וכינה את צה"ל צבא יהודונאצי.

יש להבחין בין המעשה של רבין למעשה של נתניהו. רבין לא התערב בהרכב ועדת הפרס ולא בדמות מקבלי הפרס. הוא גם לא דרש ולא ביקש לבטל את הפרס. הוא גינה את ההחלטה והודיע שהוא, אישית, יחרים. הבדל נוסף הוא בין פרס על מצוינות בתחום מסוים, לבין פרס על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית, שבו השיקול הציבורי הוא העיקרי. ואחרי הכל, עם כל ההבנה לעמדתו של רבין, וכמובן ההסכמה עם עמדתו בנושא הסרבנות, הוא שגה כאשר הודיע שיחרים את הטקס. בעקבות הודעתו, ליבוביץ' ויתר על הפרס. הוא טען שאת ההכרה וההוקרה הוא קיבל בעצם ההחלטה להעניק לו את הפרס וזה מספיק לו. הוא נהג באצילות.

* המקרה השני היה ב-1997. פרס ישראל לעיתונות נשלל משמואל שניצר, בעקבות עתירה של ח"כ אדיסו מסאללה ממפלגת העבודה.

שמואל שניצר היה מגדולי הפובליציסטים בתולדות מדינת ישראל ועורך "מעריב" כשעוד היה עיתון אמתי. הוא ראוי גם ראוי לפרס ישראל. הוא מעד בשני מאמרים גזעניים נגד העדה האתיופית. הוא ראוי לגנאי על המאמרים הללו. אפשר להבין את ח"כ מסאללה, בן העדה האתיופית, שמחה על הפרס. אולם איך אפשר להעמיד שני מאמרים בעייתיים מול מפעל חיים שלם, כאשר מדובר בפרס על מצוינות בתחום מסוים. ובכלל, בג"ץ לא היה צריך להתערב בסוגיה, אלא לדחות על הסף את העתירה, בטענה שהנושא אינו שפיט.

 אגב, בג"ץ לא פסל הפרס. בדיון אמרו נציגי ועדת הפרס, שכאשר קיבלו את ההחלטה לא היו מודעים לשני המאמרים. בג"ץ פסק שעליהם לקיים דיון חוזר הלוקח בחשבון את שני המאמרים. שר החינוך זבולון המר פנה לשניצר וביקש ממנו לחזור בו מן הכתוב במאמר ולהתנצל. שניצר סירב והוועדה ביטלה את הפרס.

* אין בדוגמאות אלה כדי להמעיט בחומרת מעשהו של נתניהו, אולם הם מאירים על התמונה הכוללת, המעידה על כך שהפרס אף פעם לא היה מנותק לגמרי מפוליטיקה.

* בפוסט ש יוסי אחימאיר פרסם בפייסבוק הוא הזכיר את החרמת אורי צבי גרינברג. אכן, ראוי להזכיר אותה החרמה, כדבר מגונה, שאין לחזור עליו. עם זאת, כדאי לזכור שאורי צבי גרינברג זכה בפרס ישראל לספרות ב-1957, בשיא שלטון מפא"י, עשרים שנה לפני עליית הליכוד לשלטון ואחרי שכבר זכה פעמיים בפרס ביאליק. אצ"ג זכה בפרס 11 שנים לפני גדול השירה העברית נתן אלתרמן, עשר שנים לפני שלונסקי, 13 שנים לפני לאה גולדברג ואבא קובנר ושנתיים לפני ס' יזהר. שנתיים לפניו זכה בפרס המשורר זלמן שניאור, שגם אותו הציג אחימאיר כמי שהוחרם.

עם זאת, יש לציין שחרף דבריו אלה, אחימאיר מתנגד לצעד של נתניהו. וכך הוא כתב: "לא אהבתי, בלשון המעטה, אף חשתי מבוכה מפסילת שני חוקרי הספרות מלהיות שופטים בפרס ישראל לספרות. כך אין פועלים בשום-שכל. אחרי שחבר שופטים נבחר - הנזק מפסילה כלשהי עולה על התועלת, שאולי יש בה לפוסל".

* למה נפסלו פרופ' הירשפלד ופרופ' הולצמן? שמעתי שתי תשובות על השאלה. האחת היא שהירשפלד חתם על עצומה התומכת בסרבנות והשניה היא שהוא היה שותף לפסילה של המשוררת חוה פנחס כהן. אז על מה ולמה הודח פרופ' הולצמן? כי הירשפלד...

* העימות על ההסכם ההופך את איראן למעצמת סף גרעינית בסמכות וברשות בינלאומית, אינו עימות בין נתניהו לארה"ב, אלא בין ישראל לאובמה.

* כן נאום, לא נאום. אפשר להתווכח האם הנסיעה של נתניהו בעת הזאת לנאום בפני בתי הנבחרים היא הצעד הטקטי הנכון ביותר או שעדיפה דרך אחרת. אבל האם האדון והגברת הרצוג ולבני אינם יכולים לעמוד מול פני האומה ולהצטרף לאמירה הברורה שאין בישראל מחלוקת על ההכרח לסכל את ההסכם ההופך את איראן למעצמת סף גרעינית? האם הרצוג ולבני יכולים להופיע בפני התקשורת העולמית ולגנות את ההסכם, להיאבק נגדו להסביר לעולם את סכנתו? האם הרצוג ולבני יכולים להציג בפני אזרחי ישראל את התכנית שלהם לסיכול ההסכם הזה? האם כאשר יש עימות, בנושא כה חיוני לשלומה של ישראל ולשלומם של אזרחיה, בין ישראל לבין נשיא ארה"ב, יכולים הרצוג ולבני לומר בבירור ובגלוי שהם בצד הישראלי?

או שהפוליטיקה מעל הכל, ומותר לפגוע במודע, במזיד, בביטחון מדינת ישראל רק כדי לקושש עוד כמה קולות בקלפי? כאילו אין מחר?

* במאמר ב"הארץ" מאשימה אווה אילוז את נתניהו במסע הפחדה, ובכך ששלטונו מבוסס על פחד. על רקע מסע ההפחדה הסדרתי, מפני הקרע עם ארה"ב, סוף הסיוע הביטחוני, סוף הטלות הווטו במועצת הביטחון, הקרע עם אירופה והעולם, הקרע עם יהדות ארה"ב והעולם, הצונאמי המדיני, החרם, האפרטהייד, החיילים המשוחררים שלא יוכלו לנסוע לחו"ל, המדינה המצורעת, הצונאמי המדיני (שהוא המשך של הצונאמי המדיני ממנו הפחידו אותנו לפני חצי שנה, בהמשך לצונאמי המדיני שמפניו הפחידו אותנו לפני שנתיים) וכו' וכו' וכו', ראוי היה להציב את המאמר במדור הסאטירי.

* אביגדור ליברמן הופיע ב"שבתרבות" במופע אופייני של דמגוגיה פופוליסטית. הוא ידע שיסחוט מחיאות כפיים כשידבר נגד הפוליטיקאים שמדברים, "כלב נובח אינו נושך", "איף יו וונט טו שוט, שוט, דונט טוק" וכו' וכו' ובכך לעקוץ את נתניהו, לקראת נאומו בארה"ב. הדיבור הוא כלי העבודה של הפוליטיקאי, של הדיפלומט, של המדינאי. המילה פרלמנט באה מן הפועל לדבר בצרפתית – פרלה. ליברמן הוא פוליטיקאי, הוא התעקש דווקא על תפקיד שר החוץ בשתי הממשלות האחרות, כלומר על המגרש המדיני והדיפלומטי. אז מה זאת הדמגוגיה הזאת והלעג לנאומים?

נכון, פוליטיקה שאינה מגובה ביכולת צבאית וכלכלית היא מלל סרק. אולם בכוח צבאי ועשיה כלכלית בלבד, אי אפשר לקיים מדינה ולהתנהל בעולם. ליברמן יודע זאת, כמובן, אבל הבחירות הן חגיגה לפופוליזם.

* בכתבת השער של המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" רואיינו ששה שגרירים לשעבר של ישראל בארה"ב, בנושא נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים. חמישה מהם הביעו דעה התואמת את תעמולת העיתון ואחד מהם הביע עמדה הפוכה. בתמונת השער הופיעו חמישה מן המרואיינים בתמונות גדולות לכל אורך העמוד, ולצדם תמונה ממוזערת וממוסגרת בשולי העמוד, של השגריר הסורר משה ארנס, שלא צעד בסך.

* ככל ש"המחנה הציוני" מקצין ומחריף את העימות שלו על הליכוד, כך מרצ, השמאל הקיצוני ובעיקר "הארץ" מזנבים בו, לועגים לו ותוקפים אותו על "פשרנותו", "רכרוכיותו", "שיתוקו" ו"עליבותו".

בשבועות האחרונים הצעתי כמה סיבות אפשריות למסע הזה, כמו ניסיון לבלום את זליגת מצביעי מרצ ל"מחנה הציוני" שכמעט הביאה למחיקתה בסקרים והסלידה הטבעית מאחת המילים בשם "המחנה הציוני", ולא, אין להם שום קושי עם "המחנה".

נדמה לי שיש לכך סיבה נוספת. לנוכח ההובלה של נתניהו בסקרים, הם חוששים שמפלה תביא את מפלגת העבודה לחשבון נפש, ולהבנה שההקצנה וההשמאלה המתמדת מבטיחים לה עתיד של ישיבת נצח באופוזיציה, ואם היא רוצה להיות אלטרנטיבה לשלטון עליה לחזור לעמדותיה המסורתיות, המתונות, המרכזיות.

לכן הם בונים אליבי חלופי להפסד – לא תקפתם מספיק, לא חידדתם עמדות, לא הקצנתם כראוי. כך מסתיים מאמר המערכת של "הארץ" בערב שבת: "הרצוג ולבני ויתרו אפילו על החתירה לשלום עם הפלשתינאים, ומסכימים עם נתניהו ובנט שאין פרטנר ושצריך לחיות עם 'הרסיס בישבן'. אם זו עמדתם, אין פלא שנתניהו מכה אותם בסקרים. הציבור שתומך במדיניות הליכוד מעדיף את המקור על פני החיקוי העלוב שמציעים לו הרצוג ולבני".

כלומר, אם הרצוג ולבני יספקו לציבור שתומך במדיניות הליכוד חיקוי עלוב של אחמד טיבי, או אז הוא יתמוך בהם בהמוניו.

* בעוד נתניהו מאשים את נוני מוזס שהוא מוביל מסע תעמולה נגדו, ואפילו יוסי ורטר ב"הארץ" מסכים ש-ynet מנהל רדיפה חסרת תקדים נגד נתניהו, רוגל אלפר ב"הארץ" רואה ב"ידיעות אחרונות" בת ברית של נתניהו. "הציבור סוגד לצה"ל. והציבור סוגד לזיכרון השואה. וכלי התקשורת העיקריים שהוא צורך - כמו ערוץ 2, "ידיעות", רשת ב', גל"צ ו"ישראל היום" - מתדלקים מדי יום את דת הציונות הפרנואידית והמתקרבנת שנתניהו הוא כוהנה הגדול".

* והרי התחזית:

א. הקמפיין החדש "רק פראייר יצביע לביבי" יפעל כבומרנג נגד "המחנה הציוני".

ב. המפלגות לא תלמדנה את הלקח ותמשכנה עם קמפיינים נגטיביים, כי זה מה שיורו להם היחצ"נים.

* אם גם הקמפיין הזה לא יעבוד, הם ילכו על "ביבי בן זונה". את זה עוד לא ניסו.

* כמה זמן ייקח להרצוג להצטרף למופז ומצנע ולהתוודות על החיים בצלה של ציפי לבני?

* מסע מכוער של דה-לגיטימציה לשלטון החוק ומערכת האכיפה, הציג את היועץ המשפטי לממשלה כ"יועץ המשפחתי של נתניהו" ועוד כהנה וכהנה שקרים והשמצות.

ועכשיו, אפשר להציג לו דרישות מופרכות ומטורפות, וכאשר הוא ידחה אותן התגובה תהיה: "טוב, נו, אתם יודעים, הרי הוא היועץ המשפחתי..."

ניסיתי להמציא דוגמה קיצונית. למשל, דרישה לחייב את נתניהו לצבוע את שערו בירוק עד הבחירות. היועץ המשפטי ידחה זאת ו... נו, טוב, אתם יודעים וגו'.

אבל שום דוגמה, מופרכת וחסרת שחר ככל שתהיה, לא תתקרב לדרישה המגוחכת והאנטי-דמוקרטית של זהבה גלאון, לאסור על שידור נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים.

* כאשר נתניהו טוען שהנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על ראש הסיעה הגדולה ולא על בעל הסיכויים הגדולים ביותר להצליח במשימה, הוא מטעה ביודעין את מאזיניו. הרי אם הליכוד יקבל מנדט אחד פחות מ"המחנה הציוני" הוא יהיה הראשון להתכחש לדבריו. אבל אין מחר.

יש לו טיעונים טובים למה לתמוך במפלגה הגדולה והמרכזית בגוש, למען יציבות ומשילות וכו'. אז למה הוא צריך להמציא טיעונים שקריים?

* מרזועבי אינם ראויים לשבת בכנסת. הם מייצגים השקפת עולם של קנאות לאומנית, גזענית, חשוכה (מרזל של יהודים וזועבי של ערבים). ובכל זאת איני נלהב מאקט הפסילה. בכלל, איני חושב שוועדת הבחירות, המורכבת מנציגי מפלגות, היא המקום הראוי לדון בכך. סביר להניח שבית המשפט העליון יבטל את הפסילה.

* לפני כעשר שנים, נעשה ניסיון פיגוע חברתי קשה ביותר – ניסיון להפריט את החברה למתנ"סים. המתנ"סים של החברה למתנ"סים, הפרושים בכל רחבי המדינה, באזורי הפריפריה, במגזר הערבי, בין אוכלוסיות מוחלשות וגם ביישובים חזקים ובמרכז הארץ, פועלים מתוך השקפת עולם חברתית קהילתית, של חיבור קהילתי, שירותים תרבותיים לכל, חינוך חברתי קהילתי, אכפתיות לחלש, לנכה ולמוגבל, עידוד התנדבות בקהילה, הירתמות למשימות לאומיות והעצמת מנהיגות קהילתית. המתנ"סים מנוהלים בידי הנהלות ציבוריות של נציגי ציבור, בשיתוף עם הרשות המקומית, במבנה ייחודי ודמוקרטי המוכיח את עצמו בהצלחה כמעט יובל שנים.

בבוקר בהיר אחד, החליט האוצר שיש להפריט את החברה למתנ"סים. מה פירוש "להפריט"? המילה הפרטה לא הוזכרה, אלא "מיכרוז". הכל בשם התקינות, כביכול. למה המתנ"סים פטורים ממכרז? זה לא תקין. אדרבא, הרשות המקומית רוצה לבצע פעילות? תוציא מכרז מסודר, שגם המתנ"ס יוכל להתחרות עליו, והטוב ביותר יזכה בו.

משמעות המהלך, מעבר למכבסת המילים, הייתה שמול המתנ"ס המבטא תפיסה חברתית כוללת, ויש בו עובדים קבועים, בעלי תפקידים מנוסים ומוכשרים, יבוא אדם פרטי, המעסיק בשכר מינימום כמה עובדי קבלן, ללא כל תפיסה חברתית, ויציע את שירותיו לביצוע הפעילות. כמובן שהרשות תהיה מחויבת לבעל ההצעה הזולה יותר. כך, עוד מכרז ועוד מכרז, בעוד עיר או רשות מקומית, ולא יהיה מתנ"ס, ולא תהיה החברה למתנ"סים, ולא עוד כאב הראש הזה שנקרא תפיסה חברתית, קהילה, העצמת מנהיגות קהילתית, אלא הכל מסחרה.

זו הייתה האידיאולוגיה של משרד האוצר בראשותו של נתניהו ואחריו אולמרט – להפריט כל מה שזז. אולם הפרטת החברה למתנ"סים, אילו הצליחה, הייתה הרת אסון לחברה הישראלית.

* הייתי אז מנהל מתנ"ס הגולן ופעיל במאבק נגד הפרטת החברה למתנ"סים. באוזנינו, הפעילים במאבק, מילה אחת הייתה גסה במיוחד, מילה שריכזה בתוכה את כל האידיאולוגיה הקפיטליסטית החזירית, על פיה יש לסלק מחיינו כל דבר ציבורי, כי ציבורי אינו יעיל, לצמצם למינימום שבמינימום את מקומה של המדינה בחיינו ולהוריד את תקציב המדינה ככל הניתן ("כלכלה מרסנת"). המילה הזאת הייתה: החשכל. החשכ"ל הם ראשי התיבות של החשב הכללי במשרד האוצר. החשכ"ל באותם ימים היה ירון זליכה. הוא לא היה מוכן לשמוע דבר, הוא היה נחוש כמיסיונר של דת ההפרטה "למכרז" את החברה למתנ"סים, כלומר להפריטה.

* היום זליכה הוא הדמות העומדת מאחורי התפיסה הכלכלית חברתית של ... מרצ. ונשאלת השאלה האם האיש עבר מטמורופוזה ושינה את השקפת עולמו מן הקצה אל הקצה, או שמא מרצ תומכת בתפיסה כלכלית ימנית קיצונית?

* תוצאה חיובית של התפוררות סוריה, נוגעת ליחסים בין הדרוזים והיהודים בגולן. במשך שנים רבות, הממסד הדרוזי דחה כל שיתוף פעולה והקפיד על התבדלות. באופן אישי היו קשרים, היו כמובן קשרים עסקיים, העסקה, בילוי במסעדות וכד'. אולם ניסיונותינו למהלכים של שילוב אזורי, נדחו על הסף. כמנהל מתנ"ס הגולן (תפקיד בו שירתתי עד לפני חמש שנים), עשיתי ניסיונות רבים לקדם שיתוף פעולה, אך למעט השתלבות בליגות האזוריות בכדורגל וכדורסל, לא מצאתי פרטנר.

בשנים האחרונות, בעקבות התפוררותה של סוריה והתרחקות סכנת הנסיגה, הדרוזים פחות חוששים ויותר ויותר נפתחים. המועצה האזורית גולן בשיתוף עם המועצות הדרוזיות, מובילות מהלכים יפים של שילוב אזורי בתחומי החינוך, ההשכלה, המוסיקה, המתנ"סים, המחקר, התעשיה, איכות הסביבה ועוד. והכל, ברוח של שוויון, של שותפות אמתית, ללא כל פטרונות.  גם בנושא הזה, של שילוב אזורי בין יהודים ומיעוטים (במקרה שלנו דרוזים, במקומות אחרים – ערבים וצ'רקסים) הגולן יהיה חבל מופת ומודל לחיקוי.

* השנים הראשונות להתיישבות בגולן התאפיינו ביחסים של שותפות. ההחלטה לסגת מסיני גרמה לדרוזים לחשוש מפני נסיגה מהגולן. הם לא סמכו עוד על ישראל, ראו בה משענת קנה רצוץ, ובחרו באוריינטציה פרו-סורית. עם זאת, בשיחות פרטיות אנשים הודו שהחיים בדמוקרטיה הישראלית וברמת החיים הכלכלית הגבוהה בישראל, טובים לאין ערוך מאשר תחת הדיקטטורה הסורית, ולכן הם מעדיפים את השלטון הישראלי. המו"מ חסר האחריות על נסיגה מהגולן אך החריף את המגמה, והרחיק יותר ויותר את הדרוזים. היום, הדרוזים מבינים שהסכנה הולכת ונעלמת, והם יוצאים מהארון. ללא הכרזות, ללא דרישות "נאמנות", פשוט פועלים יחד, בשכנות טובה, באחוות עמים אמתית, כשותפים באותו חבל ארץ, אוהבים אותו ושמים את הפוליטיקה בצד.

ככל שנתרחק מן הימים הרעים, ימי החשכה של מו"מ על נסיגה ועקירה, אני מאמין שהקשר יתהדק, הדרוזים יבחרו באזרחות ישראלית ויעמיקו את השתלבותם במדינת ישראל ובחברה הישראלית.

* כתבה ב"הארץ" שעסקה בתקציבים לארגונים המכינים בנות דתיות לשירות בצה"ל, לוותה בתמונה מסיום קורס קצינים, שבה עמדו יחד בנות ובנים, ובין הבנות – בנות במכנסים ובנות בחצאיות, כלומר בנות חילוניות ודתיות.

מי צנועות יותר? בנות עם מכנסיים עד הנעליים, או בנות שרגליהן חשופות בין הגרביים לברכיים?

* התופעה ההולכת וגוברת, של התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל, כולל שירות קרבי, כולל קצונה, כולל טיס, לעתים רבות לאחר שנה או שנתיים של שירות לאומי התנדבותי, היא תופעה מבורכת מאוד. היום שליש מהבנות הדתיות מתנדבות לצה"ל על אף הפטור. תופעה זאת, למרות שהרבנות הראשית וגורמים חרד"ליים מנהלים מלחמת מאסף נחרצת על נפש הבנות כדי למנוע זאת, היא עדות לשינוי המהותי המתחולל בציבור הדתי, בעיקר בנוגע למעמד האישה. יותר יותר בנות דתיות ערכיות אינן מוכנות לוותר על זכותן וחובתן להיות שותפות להגנת המולדת.

* באסקימוסית יש עשרות שמות לשלג, המתארים סוגים שונים של שלג. לנו, בצפון הגולן אין שמות נפרדים לשלג, ואיננו מכירים עשרות סוגי שלג, אך יש בהחלט הבדל בין שלג לשלג. השלג שירד השבוע שונה לחלוטין מהשלג שירד בינואר. אז היה זה שלג יבש והפעם שלג רטוב. ההליכה בשלג היבש היא כמו בחול על שפת הים. ההליכה בשלג רטוב היא כמו בבוץ טובעני. השלג היבש נשאר זמן רב על הקרקע ונמס לאט לאט. השנה, כיוון שלא ירד לאחר מכן גשם והיה קר מאוד, הוא נשאר יותר משבוע וחצי. השלג הרטוב נמס במהירות והכל הופך לשלולית אחת גדולה. כזה השלג שירד בימים ה' וו' בשבוע שעבר. הוא עוד לא נמס לגמרי, אך קצב ההפשרה שלו מהיר, והגשם היורד מאז מאיץ את הפשרתו.

* ביד הלשון

בפרשת השבוע, שקראנו אתמול, פרשת "משפטים", מופיע מטבע הלשון "חינם אין כָּסֶף". פירושו הוא פשוט – חינם. חינם, ללא צורך בתשלום, בכסף.

פרשת "משפטים" נפתחת בחוקי העבד העברי והאמה העבריה. החוק מציע שלוש חלופות כיצד על האדון לנהוג באמתו, ואם אף אחת מן החלופות אינה מתאימה לו, עליו לשחרר אותה לחופשי חינם אין כסף, כלומר, אין צורך לפדות אותה. ובלשון הפסוק (שמות, כ"א, י"א): " וְאִם-שְׁלָשׁ-אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ, וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף".

ולמה אנו אומרים כָּסֶף בקמץ ולא כֶּסֶף בסגול? על כך בפינה הבאה.

* "חדשות בן עזר"