הבלוג של אורי הייטנר

בפרק מ"א מלמד אותנו יוסף שיעור במנהיגות. מנהיגות אמת, היא זו המיטיבה לזהות את העתיד, ומוכנה לדחות סיפוק מיידי כדי להבטיח את העתיד. ולכן, בשבע השנים הטובות, אין היא מתבשמת מהצלחה, אלא מקבלת החלטות בלתי פופולאריות כדי להיערך היטב לשבע השנים הרעות. מנהיגותו של יוסף, היא מנהיגות עם מעוף, הרואה למרחוק ומקדמת פני העתיד. בזכות ראיה זו, מציל יוסף את מדינתו – מעצמת העל של התקופה ואת העולם כולו מאסון.

היפוכה של מנהיגותו של יוסף, היא מנהיגותו של אובמה, צ'מברליין של המאה ה-21, שאינו מסוגל לדחות את הסיפוק של הסכם עכשיו בכל מחיר. הוא ממשכן את העתיד ומסכן את האנושות כולה. מה אכפת לו? בעוד שנתיים זו לא תהיה הבעיה שלו...

עכשוויזם ומנהיגות הם תרתי דסתרי.

* 929

לפני שבועות אחדים, הבעתי את דעתי השוללת את הקריקטורות המבזות ומשפילות את קודשי האסלאם ואת הנביא מוחמד, מתוך תפיסת עולם המכבדת את אמונות הזולת ורגשותיו. רוב התגובות שקיבלתי, כלל לא התייחסו לתוכן דבריי ולמהות עמדתי, אלא הגיבו נגדי כאילו הבעתי תמיכה בטבח במערכת "שארלי הבדו". "אם איני מסכים עם מאמר שאתה כותב, אני אקח קלצ'ניקוב ואסע לאורטל?" – תגובה אופיינית.

וזה כל כך לא הפתיע אותי. זאת רמת הוויכוח אצלנו – ויכוח של שחור ולבן. אם התנגדתי למדיניותו של רבין, הרי שאני שותף ליגאל עמיר. אם אני מבקר את מדיניותה של הממשלה, הרי אני תומך בפיגועי חמאס. אם אני תומך במפלגה מסוימת, לא אמתח ביקורת עליה ועל מנהיגיה, אפילו אם סרחו בפלילים. אם אני מבקר את הרצוג על זכות השתיקה, מיד "מחזירים" לי את גלידת הפיסטוק של נתניהו והבקבוקים של שרה, כאילו אני דוברו של רוה"מ או יועצו לענייני פיסטוק ואני אפילו איני שוקל להצביע בעדו.

אם אני כותב שאסור לנו להתפשר בנוגע להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, כותב לי מישהו שאין לי זכות כזאת כל עוד איני מחיל את ההלכה על הבית שלי, מניח בכל יום תפילין ושומר שבת. נחשו אם כתב לי את זה חרדי קיצוני או חילוני אנטי דתי? בעצם, מה זה חשוב?

שיח הקצוות הזה הוא נגע הרסני לחברה הישראלית.

****

עידן הפייסבוק יוצר שיח בין כותב לקוראיו; שיח מיידי וקל. הקורא קורא את המאמר או הפוסט ומיד מגיב. יש בכך הרבה יתרונות. הבעיה היא שהנטיה של אנשי הקצוות להגיב גדולה לאין שיעור משל הרוב הגדול, שגם בעידן הפייסבוק הוא דומם. כך נוצר עיוות של השיח, גדלה השפעת הקצוות, העימות הפנימי מחריף לכדי קרע חברתי והפוליטיקאים והתקשורת הממוסדת נגררים אף הם למחוזות הללו.

אנשי הקצה הם גם גסי לשון, שאינם בוחלים בביטויי בוז ובהצלפות כלפי עמדות שאינן נראות להם. אולם לרוב, הרבה יותר קל לאנשי הקצוות, משמאל ומימין, למצוא שפה משותפת אלה עם אלה, כי בסך הכל צורת חשיבתם הפשטנית דומה. הקושי שלהם הוא עם אנשים שמציגים גישה מורכבת יותר, המנסה להתמודד עם המציאות המורכבת, עם הסתירות בחיים, עם הגוונים הרבים שבין השחור ללבן. בעיני אנשי הקצוות, האנשים שמציגים עמדות מורכבות יותר, הם רכרוכיים, מתרפסים בפני ה"שמאל"/"ימין", מתחנפים ליריב, לא סגורים על עצמם, הססנים וחסרי חוט שדרה.

הדוגמאות שהצגתי בתחילת המאמר, הן בעבורי דבר יום ביומו. אין יום שאיני מותקף בידי שני הצדדים על עמדותיי. אם, למשל, אני כותב שאובמה הוא ידיד ישראל, שסייע לישראל ולביטחונה יותר ממרבית קודמיו, שסייע לישראל במערכות המדיניות והטיל וטו על כל הצעה אנטי ישראלית, ובעת ובעונה אני תוקף אותו בחריפות על מדיניות הפייסנות הצ'מברליינית שלו כלפי איראן והקנאות האיסלאמית, הגורמת נזק חמור לארה"ב, לעולם החופשי ולישראל, אנשים מתקשים להבין את המורכבות. מבחינתם אני סותר את עצמי. הרי או שמדובר ברשע מוחלט או בצדיק מוחלט. או שמדובר בבאראכ חוסיין המוסלמי ש"האחים המוסלמים" והקרן החד"שה או החדאעשה שתלו בבית הלבן כדי להשתלט על העולם ולהחריב את ישראל, או שמדובר בגדול המנהיגים בהיסטוריה האנושית, אדם חף מטעויות שכל מי שמבקר אותו הוא ימני חשוך המקבל משלדון אדלסון את כספי ההימורים מלאס וגאס. וכך בכל נושא ונושא.

יש לי שני טרחני פייסבוק, העוקבים אחרי כל פוסט שלי כשבידם ימנומטר, והם מודדים כל מילה שאני כותב האם היא מתיישרת לימין, כראוי. ואם לא, ובדרך כלל היא אינה מתיישרת, הם מצליפים: אתה סותר את עצמך, אתה כותב דבר והיפוכו, אתה רוקד מה יפית לשמאל ומשפט המחץ: אתה לא קוהרנטי.

אני לא קוהרנטי?!

אם להיות קוהרנטי פירושו להיות צר אופקים בעומק של פלקט, איני קוהרנטי. אם להיות קוהרנטי פירושו לראות את העולם רק בצבעי שחור לבן (שחור זה כל מה שאינו בדיוק כמוני, ובהכרח הוא ההיפך המוחלט ממני, כי הרי אין עוד גוונים) ולהתעלם מכל הצבעים והגוונים, איני קוהרנטי. אם להיות קוהרנטי פירושו להיות פשטני, שטחי ורדוד ולהתעלם ממורכבות החיים, איני קוהרנטי. אם להיות קוהרנטי פירושו לצווח סיסמאות קיצוניות, אין לי כל עניין להיות קוהרנטי.

****

כתב מורנו ורבנו, המנהיג הרוחני הדגול של תנועת העבודה, ברל כצנלסון, במאמרו "בזכות המבוכה, בגנות הטיח": "כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש'מורה נבוכים' חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם - הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו ולייסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישרת כל ההדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי-נרגעת מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמִתותה".

הוא לא היה קוהרנטי... אבל הוא, חבריו ותלמידיו בנו את הארץ והקימו את המדינה ולחמו עליה בנחישות רבה, במסירות אין קץ ויצרו את המהפכה המוצלחת ביותר בהיסטוריה האנושית, המהפכה הציונית, דווקא כיוון שלא היו פלקטים "קוהרנטים".

מורי ורבי המדיני והפוליטי, יגאל אלון, הוא התגלמות חוסר הקוהרנטיות. אדם שהאמין בכל נפשו בזכותנו על כל שעל בארץ ישראל השלמה, והיה הראשון שהציע מיד אחרי מלחמת ששת הימים פשרה טריטוריאלית, כדי להבטיח את צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה, גם במחיר חלוקת הארץ. האיש שהציע פשרה טריטוריאלית והתנגד לכל התיישבות באזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים, אך עמד בראש הדוחפים להתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון, הראשון שהציע לספח את הגולן לישראל והעביר את בית השרד שלו למזרח ירושלים כדי לבטא את ריבונותנו בה. גם הוא לא היה "קוהרנטי".

גם הרב קוק לא היה "קוהרנטי". תורתו מלאה מורכבויות וסתירות–לכאורה, ולא בכדי ליוו אותו כל חייו פשקווילים של שטנה והסתה שזעקו מרחובות ירושלים; הטוקבקים של אותם הימים. קולו של האלוהים נשמע, כתב הרב, לא בקול אחד, אלא דווקא במתח הגלום בקולות מנוגדים.

היהדות מקדשת את המחלוקת, כשהיא לשם שמים, ורואה בה ברכה - שסופה להתקיים. כלומר, היא לא בהכרח תסתיים בניצחונו של צד אחד במחלוקת; הצד שאצלו מלוא האמת והצדק, אלא "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", שהרי שבעים פנים לתורה.

אני שותף לעמותה שתכליתה להעמיק ולהנכיח את הציונות בשיח הישראלי. שמה של העמותה – שבעים פנים לציונות. שמה מבטא את האמת הנעוצה בה – חידוש השיח הציוני, הוא החזרת המהות הציונית לשיח בין בעלי פלוגתא ומחלוקת, או כפי שכתב עמוס עוז, ציוני לעילא ולעילא שאני חולק על רוב תפיסותיו אודות הציונות: הציונות היא שם משפחה, ובתוכה קיימים שמות פרטיים רבים: ציונית דתית וחילונית, ימנית ושמאלית, סוציאליסטית ורוויזיוניסטית וכן הלאה.

אבל את זה "הקוהרנטים" אינם מבינים. הם אינם מסוגלים להבין. מבנה הנפש שלהם אינו מסוגל להתמודד עם המורכבות הזאת. שביל הזהב הוא המקום הרחוק ביותר בעולם, בעבורם.

****

בינם לבין עצמם יכולים "הקוהרנטים" מימין ומשמאל למצוא שפה משותפת. הם פשוט מגדפים זה את זה, ורואים זה בקיומו של רעהו אישור לקוהרנטיות שלהם. הקושי שלהם הוא עם אנשים המבטאים מורכבות. המורכבות היא איום קיומי בעבורם. אין אדם מושמץ ומשוקץ בידי "הקוהרנטים" משמאל כמו בן דרור ימיני, למשל. הוא לא מסתדר להם עם שום קופסה. ואין מושמצים ומשוקצים בידי "הקוהרנטים" מימין כמו רובי ריבלין, בני בגין והרב יואל בן נון.

יש להם יתרונות, ל"קוהרנטים". למשל, הם טובים מאוד בוויכוח. בתחרות דיבייט – אין עליהם. הם כל כך קוהרנטים, שלעולם לא ימצא סדק בטיעוניהם. טיעוניהם הדוקים, עד שאין מקום לתחוב סיכה בתוכם. והם תמיד יוכיחו לך עד כמה אתה סותר את עצמך ולא קוהרנטי. והם יצדקו בכך.

אבל אוי ואבוי אם ניתן ל"קוהרנטים" לנהל מדינה. במאה שעברה האנושות למדה על בשרה את המחיר של שלטון ה"קוהרנטים".

* "שישי בגולן"

* הצהרתו של נתניהו שלא יקים ממשלה עם "המחנה הציוני" היא איוולת פוליטית. אין שום היגיון בכך שראש הממשלה, בקולו, בגלוי, יכבול את ידי עצמו ויגביל את כושר התמרון שלו, בטרם בחירות. אין הוא יודע מה תהיינה תוצאות הבחירות ומהן האפשרויות שתעמודנה בפניו. הוא מעצים מראש את כושר המיקוח של שותפותיו הפוטנציאליות למו"מ הקואליציוני, כיוון שהוא מתנדב להיות תלוי בהן.

הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובכל מצב על השחקנים לשקול את הדרך המיטבית לקדם את אמונותיהם והאינטרסים שלהם. לשם כך, עליהם להשאיר לעצמם מרחב תמרון רחב ופתוח ככל הניתן.

הלעומתיות והשנאה במערכת הבחירות הזאת, מהמכוערות במערכות הבחירות שידענו, שיבשו את שיקול הדעת הפוליטי של נתניהו. 

* הקמפיין הנגטיבי, בעיקר (לא רק) של שתי המפלגות הגדולות, המבוסס כולו על השחרת הצד האחר במקום על הצגת תכניותיהן בתחומים השונים, הוא עלבון לאינטליגנציה של אזרחי ישראל.

* שלי יחימוביץ' התראיינה ליומן הבוקר ב"קול ישראל", ואמרה בביטחון מלא: "הרי אין אפילו אדם אחד שמאזין לנו, שמאמין באמת שנתניהו נוסע לנאום בגלל העניין האיראני ולא כדי להרוויח עוד כמה קולות בקלפי".

ובכן, שלי, את טועה. יש לפחות אדם אחד שהאזין ומאמין. אני.

* אין לי צל של פקפוק בצורך במאבק נחוש לסיכול ההסכם שאובמה רוקם עם איראן, הסכם מינכן 2. ואני מאמין לנתניהו שהוא מבין שאחריותו כראש ממשלת ישראל לעשות כל הניתן כדי לסכל את ההסכם הרה האסון הזה. אין לי ספק, שזאת סיבת נסיעתו.

השאלה היחידה שצריכה להנחות את נתניהו בהחלטה הסופית אודות הנאום, היא הערכת המצב לגבי האפקטיביות שלו. ובשאלה זו, איני משוכנע שנחישותו לנאום היא הצעד הנכון.

* אם בנושא המלחמה בטרור אין אופוזיציה וקואליציה, כפי שהטעימו הרצוג, לבני וידלין לאחר הפיגוע ברג'אר, קל וחומר שבנושא האיראני לא תהיה קואליציה ואופוזיציה. אילו האופוזיציה הייתה מתייצבת מאחורי ראש הממשלה בשליחותו החשובה, ולא מעדיפה שיקולי בחירות זרים על פני טובת המדינה, גם התגובה האמריקאית הייתה אחרת.

* זוכרים את הצונאמי המדיני א'? הצונאמי המדיני ב'? הצונאמי המדיני ג'? עכשיו אנו נמצאים בשיאו של מסע הפחדה מפני השלכות הנאום של נתניהו בפני בתי הנבחרים. כותרת ב-ynet "מנתחת" את האסון המדיני, הביטחוני, הכלכלי שיהיו תוצאת המהלך, וכמעט משכנעת שעדיפה איראן גרעינית על פני הנאום של נתניהו.

ההבדל בין מסעות ההפחדה הללו לבין אגדת ה"זאב זאב", הוא שבאגדה בסוף באמת היה זאב.

* כותרת ב-ynet שניסתה להגחיך את יובל שטייניץ הציגה אותו "אורב" לסגן נשיא ארה"ב ביידן, ונכתב שם שבעוד הליכוד תקף את הרצוג שנפגש עם ביידן על כך שהוא "חצה את הקווים האדומים", שטייניץ עצמו ארב לביידן כדי ללחוץ את ידיו.

אולם איש לא ביקר את הרצוג על פגישתו עם ביידן, אלא על כך שבנאומו בוועידת מינכן תקף את ממשלת ישראל, בניגוד לכל הכללים המקובלים בדמוקרטיות ובישראל. בכך הוא אכן חצה את הקווים האדומים. ושטייניץ לא "ארב" לביידן, אלא ניגש אליו ללחוץ את ידו. הרי ישראל אינה מחרימה את ביידן, ואך טבעי שהרצוג ושטייניץ ילחצו את ידו.

איזו תעמולה זולה.

* אם נתניהו ינצח בבחירות, תהיה זו במידה רבה ריאקציה ציבורית על הקמפיין האישי הארסי נגדו, בהובלת נוני מוזס.

* נמשך מצעד הכותבים ב"הארץ", המצהירים שיצביעו בבחירות לקרטל הלאומנות הערבית. והפעם – נירית בן ארי.

* ואילו גדעון לוי לועג לערבים שישתפו פעולה עם "המחנה הציוני", שנוא נפשו. הרי כאשר מדובר בערבים, הוא אוהב לאומנות, וככל שהיא קיצונית יותר, הרי זה משובח. אצל היהודים הוא אוהב בוגדנות עלובה. במאמרו "המחנה הביזיוני" הוא כתב את תמצית משנתו בקצרה: "ציונות ודמוקרטיה לא יכולות לדור בכפיפה אחת. יש סתירה פנימית, מובנית ובלתי נמנעת, בין הציונות העכשווית לבין זכויות המיעוט הערבי במדינה, ויש כמובן גם סתירה עמוקה בין 'יהודית' ל'דמוקרטית'. מבחינה זאת העלה המחנה הציוני תרומה לאמת: אין דבר כזה יהודית ודמוקרטית". ובלשון בני אדם: מאחר ואין דבר כזה יהודית ודמוקרטית, והוא הרי דמוקרט ידוע, חלום חייו, פסגת חלומותיו הוא חורבן המדינה היהודית.

* מיותר לציין, שאם לא תהיה כאן מדינה יהודית, תהיה כאן מדינה ערבית. ואם תהיה כאן מדינה ערבית, היא תהיה דמוקרטית כמו שאר עשרים המדינות הערביות.

* אופטימיות ב"הארץ". בהמשך לזאב שטרנהל וגדעון לוי, גם דימיטרי שומסקי מגלה אופטימיות. כמוהם גם הוא מיואש מהסיכויים להחליף את השלטון וכמוהם גם הוא סבור שאף חילופי שלטון לא ישנו את מדיניות אקיבוש-איטנכלוט-כולונייליזומ, אבל הוא לא מרים ידיים. יש תקווה ומקום לאופטימיות: "יש לייחל לתקומה של ישראל אחרת, שבה העקרונות של מרצ, הנתפשת היום על ידי רבים כגדולת 'עוכרי ישראל', ייהפכו לעמודי התווך של הזהות הלאומית, בדיוק כשם שהתפישות הליברליות של ה'גרמניוּת', שנחשבו ברפובליקת ויימאר לביטוי של 'בגידה באומה הגרמנית', היו למרכיבים לאומיים מקובלים בתודעה הגרמנית בימינו. ואולם, למרבה הצער, ישראל תוכל להגיע למקום מיוחל זה רק לאחר שרוב אזרחי ישראל ישתכנעו, כי פרויקט הכיבוש וההתנחלות הוא רע ומזיק להם. בכך הם יוכלו להשתכנע, רק לאחר שדרכו של נתניהו — שהייתה דרכן של ממשלות ישראל במרבית שנות קיומה של המדינה, ואין כל סימן שתשתנה מעצמה גם תחת ממשלת הרצוג־לבני — תנחל כישלון כלכלי, דיפלומטי ומדיני צורב באמת".

כן, מה שנדמה לכם שאתם מבינים, זה בדיוק מה שהוא מתכוון. כולל ההשוואה. בעיקר ההשוואה. או ההשואה.

* הניסיון לפגוע ב"ישראל היום" בטענה שהוא מגויס לבחירות היא עזות מצח וצביעות, בעיקר כשהיא באה מצד "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", שהנם עיתונים מגויסים לבחירות. מטרתם אחת – סתימת פיות ומונופול על המידע המגיע לציבור.  

* נכון, "ישראל היום" מגויס. הוא תמונת ראי של "ידיעות אחרונות". אולם בדמוקרטיה יש מקום גם לעיתונים מגויסים. חופש הביטוי כולל גם עיתונים מגויסים. חופש העיתונות כולל גם את החופש של העיתונים להתגייס. אני מודה שהגיוס אינו לטעמי, אך מה שאינו לטעמי, לגיטימי בדיוק כמו מה שלטעמי.

אילו עיתונות מגויסת הייתה עבירה על החוק, ראוי היה לסגור קודם כל את "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". ומכל מקום, כל ניסיונות סתימת הפיות מבטאים תופעה שלילית בחברה הישראלית; התערערות התפיסה הדמוקרטית.

* מה ביקשנו, בסך הכל? עיתון אחד, אחד (!), שיספק מידע אמין ובלתי מוטה, ישקף את מגוון הדעות הרחב, יאתגר את המחשבה ויכבד את קוראיו, שידעו לגבש דעה בלי שיאכילו אותם בכפית.

אין היום אפילו עיתון אחד שמתקרב לתיאור הזה.

* במסגרת מחקר אקדמי, אני קורא, לאחרונה, את העיתונות המפלגתית של שנות החמישים והששים. מקובל להציג את העיתונות הזאת כ"פרבדה", מין מחלת ילדות שקדמה לעיתונות החופשית של ימינו.

על מספר עובדות אי אפשר להתווכח – המקום הנרחב לפובליציסטיקה באותם עיתונים היה גדול לאין ערוך מכפי שהוא היום. האיכות והרמה של הפובליציסטיקה גבוהה הרבה יותר מבעיתונים היום. מדורי הספרות והתרבות היו עשירים הרבה יותר, מעניינים הרבה יותר וכתבו בהם באופן קבוע גדולי הסופרים, המשוררים ואנשי הרוח של התקופה. מצד שני, כמעט ולא היו בהם תחקירים, חשיפות וכד', כלומר הם לא היו כלב השמירה של הדמוקרטיה, מן הבחינה הזאת. רמת הצנזורה והצנזורה העצמית הייתה גבוהה יותר, מבחינה זאת ודאי שהעיתונות היום חופשית יותר.

אולם כאשר אני משווה אותם לעיתונים של היום במה שאמור להיות המגרעת הגדולה שלהם, היותם ביטאוני מפלגה, לעיתונים הכביכול בלתי תלויים היום, אני חייב לציין שהם היו יותר פתוחים, יותר אמינים, מציגים מגוון דעות רחב הרבה יותר. האופן שבו "על המשמר", "דבר" ו"חירות" תיארו את האירועים קרוב הרבה יותר זה לזה, מאשר האופן המוטה שבו "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מתארים היום את האירועים, כאשר הבדל של יום ולילה קיים בין השנים, וברור שאינם משקפים את המציאות. העיתונות המפלגתית הייתה הרבה פחות פמפלטית ותעמולתית מהעיתונות של היום. גם אז היה קו ל"הארץ", אך הוא לא היה עיתון רדיקלי קיצוני, ביטאון שולי השוליים, ולא היה אופוזיציה למדינה.

דוגמה בולטת היא סיקור דיוני הכנסת. העיתונות התייחסה הרבה יותר ברצינות ובכבוד לדיוני הכנסת, וסיקרה אותם בהבלטה. נכון שב"על המשמר" פרסמו את נאומו של מאיר יערי במלואו, ב"למרחב" את נאומו של גלילי וב"חירות" את נאומו של בגין. אולם בכתבה שסיקרה את הדיון, פורסמו עיקרי הדברים של כל הדוברים מכל המפלגות ובהרחבה רבה. כלומר, העיתון מסר את המידע האמין כשירות לקורא, ולצדו הבליט את הקו האידיאולוגי שלו.

אי אפשר להשוות בין העיתונות המפלגתית של אז לעיתונות החופשית של היום, כי אין היום עיתונות חופשית. אין אפילו עיתון חופשי אחד. ניתן להשוות בין העיתונות המוטה של אז לעיתונות המוטה של היום. ובהשוואה הזאת, העיתונות המפלגתית עדיפה. האינטרס שלה אידיאולוגי ולא כלכלי. ההשתייכות הפוליטית שלה גלויה ואינה סמויה. אין היא מתיימרת להיות אובייקטיבית, אך היא יותר אובייקטיבית מהעיתונות המתיימרת להיות אובייקטיבית היום. והרמה שלה והאיכות שלה גבוהה לאין ערוך.

האם אני מתגעגע לעיתונות המפלגתית? במידה רבה, התשובה חיובית, בעיקר בהשוואה לעיתונות הקיימת היום. אולם בראש ובראשונה אני כמה לעיתון מודרני, אמין, פתוח, פלורליסטי, המשקף את שוק הדעות בישראל ובאמת מכבד את קוראיו. לדאבוני, אין היום עיתון כזה בישראל.

* אפרופו קמפיין "לא מתנצל". האם "הבית היהודי" מתכוון להציע הצעת חוק לביטול יום הכיפורים?

* הדחתם של פרופ' אבנר הולצמן ופרופ' אריאל הירשפלד מוועדת פרס ישראל לספרות, היא שערוריה. אין ספק שמדובר בשנים מחוקרי הספרות הטובים והחשובים בישראל. התאמתם לתפקיד אינה מוטלת בספק. כמובן שניתן היה להקים ועדה בהרכב אחר, לא פחות טוב, אולם אחרי שהם נבחרו ונאמר להם שהם חברי הוועדה, אין כל הסבר אפשרי להחלטה, זולת נקמנות פוליטית והתערבות פוליטית זרה וגסה. לא בכדי הסופרת גיל הראבן התפטרה מן הוועדה במחאה ולא אתפלא אם חוקרים וסופרים שיפנו אליהם יסרבו להצטרף. ניצול העובדה שנתניהו הוא כעת שר החינוך בפועל כדי לנסות להקים ועדה מטעם, היא ז'דנוביזם.

פרס ישראל הוא פרס ממלכתי על מצוינות, לא פרס מפלגתי על עסקנות. הבחישה הזאת מגעילה, הופכת את הפרס לפארסה.

זהו עוד ביטוי לטירוף המערכות שפוקד את המערכת הפוליטית והתקשורתית בישראל בחודשים האחרונים.

* נמשך גל ההפגנות באירופה של פמיניסטיות חשופות חזה. והפעם, נגד הכלכלן והפוליטיקאי לשעבר שטראוס כהאן.

למה הן מפגינות בעירום? התשובה ברורה. הפגנה בנושא צרפתי פנימי, שלבטח לא הייתה מוזכרת כלל בישראל, קיבלה כתבה גדולה ב-ynet ובה לא פחות מ-13 (!) תמונות גדולות. מן הסתם, כך בכל אמצעי התקשורת בכל העולם.

הפגנה נועדה למשוך תשומת לב, ואין ספק שבכך המפגינות הצליחו בגדול.

אולם יש לכך הגדרה אחת – החפצת גוף אישה, ככלי לשירות אינטרסים אלה או אחרים. וכאשר פמיניסטיות עושות זאת, ותורמות להפיכת גוף האישה לחפץ, לכלי, איך תוכלנה להלין על אחרים?

* ביד הלשון

האופניים המיתולוגיים של שלי יחימוביץ', בהם היא מתניידת ברחובות ת"א, נגנבו. היא יצאה בפניה נרגשת בפייסבוק למוצא הישר לדווח לה, או למי ש"לקח בטעות" להשיב אותם.

בדרך כלל שלי יחימוביץ' רהוטה והעברית שלה מדויקת. אולם על האופניים היא כתבה בלשון נקבה: "אופניים קשורות", "רוכבת עליהן" וכן הלאה.

אופניים הם לשון זכר – הכפלה של אופן. אופן (גלגל) הוא בלשון זכר. כך גם מכנסיים – הכפלה של מכנס, מגפיים – הכפלה של מגף, גרביים – הכפלה של גרב, ברווזיים – הכפלה של ברווז, יומיים – הכפלה של יום, שבועיים – הכפלה של שבוע, חודשיים – הכפלה של חודש.

לעומת זאת, נעליים אנו אומרים בלשון נקבה – נעליים יקרות, זולות, שחורות או חומות. נעליים – הכפלה של נעל, ונעל היא נקבה. כך גם ידיים – הכפלה של יד, רגליים – הכפלה של רגל, אוזניים – הכפלה של אוזן, שנתיים – הכפלה של שנה.

יהודה עמיחי, מתוך מחזור "ירושלים ירושלים למה ירושלים" בספרו "פתוח סגור פתוח":

למה ירושלים תמיד שתים, של מעלה ושל מטה / ואני רוצה לחיות בירושלים של אמצע / בלי לחבוט את ראשי למעלה ובלי לפצוע את רגלי למטה. / ולמה ירושלים בלשון זוגית כמו ידיים ורגליים, / אני רוצה להיות רק בירושל אחת / כי אני רק אני אחד ולא אניים.

* "חדשות בן עזר"