הבלוג של אורי הייטנר

בקמפיין חדש, קוראים כ-170 קצינים בכירים לבחור במועמדים שיתחייבו לאמץ את היוזמה הערבית. מתבקש לדון בהתארגנות זאת כחלק ממערכת התארגנויות רחבה במימון זר ולהתמקד בסוגיית המימון, אך אני מבכר עימות עם תוכן הקמפיין.

יש לי כבוד רב לקצינים הבכירים, שהקדישו שנים רבות מחייהם לביטחון המדינה, אולם ההיסטוריה הוכיחה שדרגות אינן ערובה לתבונה מדינית. פעמים רבות כשלה המערכת הביטחונית והכשילה את המדינה, בעיקר בהבנת האויב ובדבקות בקונספציות שגויות.

דבקות בקונספציה מודיעינית לפיה מצרים וסוריה לא תתקופנה את ישראל בטרם ימולאו תנאים אלה או אחרים, הביאה למחדל יום הכיפורים, שעד היום אנו מבכים את תוצאותיו.  פחות מעשרים שנה לאחר מכן, ראש אמ"ן אורי שגיא הפריח קונספציה חדשה, לפיה פני סוריה לשלום אם רק תקבל את הגולן. רבים במערכת הביטחונית והמדינית אמצו את הקונספציה. אילו ישראל נסוגה מהגולן, חלילה, היום דאעש היה שולט בחוף הכינרת. לכן, עם כל הכבוד לבעלי הדרגות, מוטב להתייחס בביקורתיות לדבריהם ולא לקנות בעיניים עצומות את הקונספציות שהם מוכרים. במקרה זה, מדובר בקונספציה הרת אסון.

יוזמת השלום הערבית, תובעת נסיגה ישראלית לקווי 4 ביוני 1967 בכל הגזרות, כלומר נסיגה מהגולן לכינרת, נסיגה מכל יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. גם טוראי יכול להבין מה משמעותה של נסיגה כזאת – הפיכת גוש דן לעוטף יו"ש והפיכת הגליל והעמקים לעוטף דאעש.

אולם טועה מי שחושב שהיוזמה הערבית מדברת על שתי מדינות לשני עמים. היא מדברת אמנם על מדינת לאום פלשתינאית נקיה מיהודים, אך האם המדינה שלצדה תהיה מדינה יהודית? לא ולא. היוזמה תובעת את מימוש "זכות" השיבה, שמשמעותה - הצפת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. תומכי היוזמה בישראל נתפסים לכך שבנוגע ל"זכות" השיבה, נאמר ביוזמה "פתרון מוסכם", ומעלימים עין מהמשך המשפט – על בסיס החלטת האו"ם 194. זו החלטת האו"ם עליה מתבססת תביעת השיבה. כלומר, הפתרון ה"מוסכם" הוא לכל היותר נכונות להגיע להסכמות על האופן והקצב של מימוש השיבה.

מה שקורץ ביוזמה הערבית, לכאורה, הוא הנדוניה שלה – שלום אזורי עם כל מדינות ערב. למעשה, עצם התגבשות כל מדינות ערב כגוש, סותמת את הגולל על כל אפשרות של התגמשות כלשהי של פרטנר ערבי במו"מ בילטרלי. מדובר בתכתיב מגובה בעמדה אחידה של מדינות ערב, ולא תתכן תזוזה ממנו.

היוזמה הערבית התקבלה בשנת 2002 ואושררה בשנת 2007. מאז, המזרח התיכון עבר תהפוכות רבות ושינה את פניו. אנו עדים להתמוטטות מדינות הלאום הערביות והתפוררות הגבולות המלאכותיים ביניהם. אנו עדים לעליית הג'יהאד העולמי ולחוסר יציבות ושקט בכל המרחב הערבי.

האם יש צורך בדרגות על הכתפיים כדי להבין את חוסר ההיגיון שבנטילת הימור קיומי לעת הזאת, בקבלת היוזמה המסוכנת הזאת?

* "ישראל היום"

ציפי לבני הכחישה בתוקף את טענתו של נפתלי בנט שבעבר היא תמכה בנסיגה מהגולן. ניתן לערער על אמינות ההכחשה, כיוון שלבני הייתה שרת החוץ בממשלת אולמרט שנשאה ונתנה עם סוריה על נסיגה מהגולן, בתיווכו של המתווך ההוגן ארדואן, בשיחות קרבה באנקרה (2008). הסורים פוצצו את השיחות כתגובה על מבצע "עופרת יצוקה", אך אולמרט עצמו הגדיר את המו"מ כזה שבו הצדדים היו קרובים להסכם יותר מכל מו"מ בעבר. האם שרת החוץ התנגדה למהלך הזה?

אך די בעובדה שהיום לבני מתנגדת לנסיגה ומתכחשת לנכונותה בעבר, כדי להזעיק את רביב דרוקר, שפרסם בתגובה מאמר ב"הארץ", בו הביע צער על כך שישראל לא נסוגה מהגולן. המאמר רצוף סילופים היסטוריים, ומסקנתו היא, שאילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה הייתה הופכת למדינה פרו מערבית יציבה.

הוא כותב במאמר, שבמו"מ בשנת 2000 חאפז אסד הרחיק לכת יותר מאי פעם בהליכתו לקראת ישראל, אך נתקל בעקשנותו של אהוד ברק. מהי אותה הליכה של אסד לקראת ישראל? הוא דרש נסיגה ישראלית מוחלטת לקווי 4.6.67. יש לציין, שהוא הקפיד על קווי הארבעה ביוני ולא על הגבול הבינלאומי (להבדיל מהסכם השלום עם מצרים), כיוון שנסיגה זאת כללה ויתור על שטחים שעל פי הגבול הבינלאומי והסכם שביתת הנשק אחרי מלחמת העצמאות היו בריבונות ישראל, ובשנים הראשונות אחרי קום המדינה הסורים השתלטו עליהם, ובהם חמת גדר, רמת בניאס והחוף הצפון מזרחי של הכינרת. ברק, שהיה נחוש להגיע להסכם, הסכים לנסיגה כזאת, למעט רצועה של כמה עשרות מטרים (!) בחוף הכינרת. רביב דרוקר יודע זאת היטב, כיוון שבספרו על שלטון ברק, "חרקירי", הוא עצמו הגדיר את הצעתו של ברק לאסד כנסיגה מ-110% מהגולן. כאשר קלינטון נפגש עם אסד בז'נבה ב-26 במרץ 2000 והגיש לו את הצעתו של ברק, דחה אותה אסד מכל וכל. יתכן שהסיבה לכך היא חוף הכינרת, ויתכן שהסיבה לכך היא אי נכונותו בשום תנאי להסכם שלום, כיוון שמיתוס האויב הציוני היה אחד הגורמים שבהם החזיק אסד את הלאומיות הסורית המלאכותית ואת שלטון המיעוט שלו, המיעוט העלאווי; משטר ברזל שֶׁרָדה באכזריות ב-90% מהאוכלוסיה.

הטענה שנסיגה מהגולן הייתה מונעת את מלחמת האזרחים בסוריה, שכבר גבתה חיי כמעט רבע מיליון איש, חסרת שחר. האם נסיגה מהגולן הייתה מונעת גם את קריסת תימן, לוב, עיראק ואת התפוררות מדינות הלאום הערביות?

אילו ישראל נסוגה מהגולן, השאלה היום הייתה האם דאעש או חיזבאללה יישבו על הכינרת.

דרוקר טוען שאילו אכן כך היה, כל העולם היה מקבל את זכותה של ישראל לכבוש מחדש את הגולן. האם העולם מוכן לכיבוש מחדש של עזה, כיוון שאחרי הנסיגה ממנה היא הפכה בסיס לטרור וירי טילים על אזרחי ישראל? הרי גם ללא כיבושה מחדש, העולם מתנגד לעצם מימוש זכות ההגנה של ישראל על אזרחיה.

שחרורו מחדש של הגולן, אילו חלילה הייתה נסיגה, היה עולה לנו במאות הרוגים – הרוגי שווא, שלבטח ניתן היה להגדיר אותם "קורבנות השלום", שלא לדבר על שיגור אלפי טילים לעבר ישראל מסוריה, לבנון, עזה ואיראן. אין לנו ילדים למלחמות מיותרות.

מה גורם לישראלי לטעון היום שצריך היה לסגת מן הגולן? יש לכך גורם אחד בלבד - חוסר היכולת להוציא מן הפה את המילה "טעיתי".

* "שווים"

השאלה הרלוונטית בנוגע למו"מ בין ארה"ב לאיראן אינה האם יהיה הסכם טוב או רע, אלא האם יהיה הסכם רע או לא יהיה הסכם. הסיבה לכך, היא שתוצאותיו של כל מו"מ תחומות בין עמדות הפתיחה של שני הצדדים. כיוון שעמדת הפתיחה של ארה"ב מאפשרת הפיכתה של איראן למעצמת סף גרעינית, הרי גם במקרה הדמיוני שבו ההסכם יהיה כעמדת הפתיחה האמריקאית, זהו הסכם רע, המאיים על שלום העולם ועל שלומה של ישראל.

חובתה של ישראל לעשות כל שלאל ידה כדי לסכל את ההסכם. אין לישראל מנופי לחץ, אלא שכנוע מוסרי בצדקת דרכה. אם ישראל יכולה לשכנע את בתי הנבחרים בארה"ב להטיל סנקציות נוספות על איראן, הדבר עשוי להביא את האיראנים לפוצץ את המו"מ. גם אם הנשיא אובמה יטיל וטו על החלטה כזו, עצם קבלתה תהווה תמרור אזהרה ברור לאובמה, שבתי הנבחרים לא יתנו יד להסכם כניעה עם איראן.

חובתה של הנהגת מדינת ישראל לעשות כל הניתן כדי למנוע את ההסכם. ראש ממשלה ישראלי שלא יפעל בכל מאודו לסיכול ההסכם ימעל בתפקידו ובשליחותו הלאומית. אם פעולה אפקטיבית לסיכול ההסכם תיצור משבר עם נשיא ארה"ב, זהו מחיר כדאי, כיוון שעומק היחסים בין המדינות עמיד בפני כל משבר חולף.

אם נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים, עשוי להשפיע באופן אפקטיבי על סיכול ההסכם, ראוי שנתניהו ינאם אותו, גם אם יהיה לכך מחיר לטווח הקצר.

אולם במצב שנוצר, כנראה שהנאום לא ישיג את מטרתו ואולי אף עלול להזיק לה, ולכן המחיר הכרוך בו אינו כדאי.

נאומו האחרון של נתניהו בפני בתי הנבחרים היה בעיצומו של משבר קודם בין אובמה ונתניהו. נתניהו נשא נאום מזהיר, אך חשיבות האירוע לא הייתה תוכן הנאום, אלא ההתייצבות החד משמעית של בתי הנבחרים, משתי המפלגות, לצד נתניהו. נאומו הופסק פעמים רבות לתשואות רמות וממושכות מצד חברי בתי הנבחרים משתי המפלגות. הנאום הזה הביא למהפך – בעקבותיו אובמה, שהבין את הרמז, יצא מגדרו כדי לרצות את נתניהו ולפייסו. בקרב בין אובמה לנתניהו – נתניהו ניצח.

כאשר נתניהו הוזמן לשאת את דבריו בפני בתי הנבחרים, היה לו יסוד טוב להניח שכך יהיה גם הפעם. אלא שלמרבה הצער, הפעם זה יהיה אחרת. הפעם חלק ניכר מחברי הקונגרס הדמוקרטים יחרימו את הנאום. במקרה כזה, המושבים הריקים יהיו הסיפור המרכזי, ולכן ללא קשר לתוכן הנאום, שכרו ייצא בהפסדו.

איך זה קרה? מי שטוען שהנאום תוכנן בידי הרפובליקאים שרצו לסייע לנתניהו בבחירות בישראל, או שנתניהו גויס למאבק הרפובליקאי נגד הדמוקרטים, לוקה בתפיסת עולם עסקנית וילדותית. הסיפור אחר לגמרי.

יש כאן מאבק בין נתניהו החותר לסכל את ההסכם עם איראן לבין אובמה החותר להסכם עם איראן. עדין לא ברור אם יהיה הסכם, אולם בקרב על הנאום בבית הנבחרים, אובמה ניצח. הפעם, בקרב בין נתניהו לאובמה, ידיו של אובמה היו על העליונה. יש להודות בכך.

אובמה נעמד על שתי רגליו האחוריות והטיל את מלוא כובד משקלו כדי לפגוע במהלך של נתניהו, ממנו חשש. הוא הצליח להסיט את המחלוקת למאבק הפנים אמריקאי בין הרפובליקאים והדמוקרטים, וכך גרם לרבים מהדמוקרטים, כולל מתנגדי ההסכם והתומכים בסנקציות, להתייצב לצדו. כמובן שהמאבק חסר האחריות של האופוזיציה בישראל נגד הנסיעה והנאום של נתניהו, מתוך אינטרס אלקטורלי ציני, הקל מאוד על אובמה ופגע בהצלחת המהלך החשוב של נתניהו.

במלחמה, המטרה היא ניצחון. אם בדרך לניצחון נבנתה תכנית, אך מתברר שהתכנית עלולה לסכן את הניצחון, יש לחשב מסלול מחדש ולשנות את התכנית. אין לדבוק בתכנית, אלא במטרה.

כך גם במדינאות. המטרה – סיכול הסכם מינכן 2 בין ארה"ב לאיראן, היא מטרה עליונה של מדינת ישראל. אולם במצב שנוצר, הנסיעה לארה"ב והנאום בפני בתי הנבחרים לא יקדמו את השגת המטרה, אלא להיפך.

במצב שנוצר, מן הראוי שנתניהו ימצא סולם כדי לרדת מן העץ, ויחפש דרך חלופית להשיג את המטרה.

* "ישראל היום"