הבלוג של אורי הייטנר

בחלקו הראשון של המאמר, התייחסתי לעלילת הדם המרושעת על פיה חיסול ראשי התארגנות הטרור בקונייטרה נועד לצרכי בחירות. ניסיתי להפריך את הטענה, לא רק בהצגת הרשעות שביסוד החשדנות שבה, אלא גם בהצגת הסיכון הכרוך בפעולה כזאת, שבעטיו ההחלטה עליה מנוגדת לכל היגיון אלקטורלי. כן, הזכרתי את הרקורד של נתניהו, שלטוב ו/או לרע הוא הססן יותר מכל ראש ממשלה אחר בהפעלת כוח צבאי, ובוודאי אינו נוטה להרפתקנות ביטחונית.

הטענה המכוערת הזאת אינה לגיטימית. אולם דיון רציני על עצם הפעולה, לגיטימי גם לגיטימי. הלקח ממלחמת יום הכיפורים הוא שאל לאזרחים לומר אמן אחרי ההחלטות הביטחוניות של הדרג המדיני ושל הדרג הצבאי; מותר ורצוי לשאול שאלות, לתהות תהיות, להטיל ספק ואף להתנגד להחלטות. עם זאת, יש לעשות זאת בצניעות, מתוך הכרה בעובדה שאין בידינו כל המידע הקיים בידי מקבלי ההחלטות.

בחלקו השני של המאמר, אנסה למפות את השיקולים המצדיקים את הפעולה ולעומתם השיקולים השוללים אותה.

תחילה אתייחס לעצם העיקרון של הסיכול הממוקד. הסיכול הממוקד שנוי במחלוקת מוסרית ומבצעית. מוסרית – המתנגדים לו מציגים אותו כ"הוצאה להורג ללא משפט". בעיניי, ההתנגדות הזאת היא בלתי מוסרית, כי היא מתעלמת ממהות המלחמה הא-סימטרית בין מדינת חוק דמוקרטית ומסודרת לבין ארגוני טרור שאין להם אלוהים, אין להם חוקים, אין להם קווים אדומים ומבחינתם הכל מותר. המדינה הנאבקת בהם כפופה לחוק הבינלאומי ולחוקיה ולא אחת ידיה כבולות. אין פעולה מוסרית יותר מסיכול ממוקד של ראשי הטרור, תוך הימנעות מֵרבית מפגיעה בבלתי מעורבים. הדבר נכון כאשר נשיא ארה"ב מורה לחסל את בן לאדן וכאשר ראש ממשלת ישראל מורה לחסל את השייך יאסין. התנגדות בשם ה"מוסר", כביכול, לסיכולים ממוקדים, היא התגלמות המושג "אידיוטיזם שימושי" – שירות הרוע והרֶשע מתוך טמטום כביכול מוסרי.

לעומת זאת, אין לזלזל בהתנגדות הפרגמטית לסיכולים. הטענה היא שאין מנהיג טרור שאין לו תחליף ושהסיכול יוצר תאוות נקם שתגרום להקצנה של הארגון ושל המנהיג החלופי. לטענה הזאת יש הוכחה של ממש – חיסול מוסאווי.

ב-16 בפברואר 1992, יצאה סיירת מטכ"ל למבצע "שעת לילה", לחטיפתו של מזכ"ל חיזבאללה השייך עבאס מוסאווי, כדי להעמיד אותו לדין בישראל, אך למעשה בעיקר כקלף מיקוח לשחרורו של הנווט השבוי רון ארד. כיוון שמוסאווי היה מוקף באזרחים רבים, אי אפשר היה להוציא את הפעולה לפועל. הרמטכ"ל אהוד ברק וראש אמ"ן אורי שגיא יזמו חלופה – סיכול ממוקד באמצעות תקיפה במסוקים של שיירת מוסאווי בתום האירוע בו נכח. ראש הממשלה שמיר ושר הביטחון ארנס אישרו את הפעולה ומוסאווי חוסל.

כידוע, את מוסאווי החליף נסראללה, מנהיג קיצוני יותר ומוכשר יותר ממוסאווי וחיזבאללה הוציא בתגובה שני פיגועי טרור גדולים נגד שגרירות ישראל בארגנטינה ובניין הקהילה היהודית בארץ זו, בהם נהרגו 114 יהודים וישראלים. בדיעבד, מוסכם שחיסול מוסאווי הסב נזק רב.

אולם לעומת המקרה הזה, ניתן להצביע על מקרים הפוכים רבים. חיסול ראשי "ספטמבר השחור" – יחידת העילית הטרוריסטית של אש"ף, בעקבות הטבח במינכן, הביא לחיסול הארגון. חיסולו של פתחי שקאקי, מנהיג הג'יהאד האסלאמי, בהוראת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, בידי סוכני המוסד ובסיוע שייטת 13 במלטה, באוקטובר 1995, שיתק את פעילות הארגון למשך עשור שלם. חיסולם של מנהיגי חמאס השייך אחמד יאסין והשייך רנטיסי, בהוראת ראש הממשלה שרון בירי מטוסי חיל האוויר במרץ ובאפריל 2004, היוו מכה קשה לארגון והיו בין גורמי הניצחון על מתקפת הטרור ("האינתיפאדה השניה").

המשמעות העיקרית אינה החיסול הבודד של מנהיג זה או אחר, אלא יצירת מצב שבו הארגון יקצה חלק גדל והולך מזמנו, מרצו, חשיבתו, תשומת לבו ומשאביו למגננה, לחיפוש מסתור, להחלפת מקום שהיה מידי לילה וכו' ובכך תפגע באופן משמעותי יכולתו המבצעית.

במאזן כולל של עשרות שנות מלחמה בטרור, אין לי ספק שהסיכולים הממוקדים הם כלי חשוב ואפקטיבי במלחמה בטרור.

הסיכול הממוקד של ג'יהאד מורנייה ופמלייתו ובכיר משמרות המהפכה האיראניים גנרל אללה דדי, נועד לסכל התארגנות טרור חיזבללאית-איראנית בגולן, שנועדה להפעיל טרור כלפי יישובי הגולן וכוחות צה"ל בגולן. פגיעה כזו בתשתית הפיקודית של ההתארגנות, מסיגה את היכולת שלו לאחור באופן משמעותי. וחשוב יותר – היא מעבירה מסר קדימה, שישראל לא תהסס להמשיך ולסכל את ההתארגנות אם תחודש, ולא תאפשר פתיחת חזית טרור חדשה. ולכן, הפעולה הזאת מוצדקת מאוד.

אולם יש גם צד שני למטבע. הצד השני הוא העובדה שסוריה, איראן וחיזבאללה מצויות בעיצומה של מלחמה קשה נגד ארגוני הג'יהאד העולמי הפועלים בסוריה, ובראשם הארגונים הסונים דאעש, ג'בהאת אל נוסרה ואל-קאעידה. שעה שארגונים אלה לוחמים אלה באלה, מוטב שישראל לא תתערב, אלא תשמור על נייטרליות מוחלטת. ספק בידי, אם בשיאה של מלחמה לחיים ולמוות בין הצדדים – מלחמה חסרת רחמים, חלק ממלחמת הכל בכל בסוריה שכבר גבתה חיי כמעט רבע מיליון איש ומיליוני פליטים, חיזבאללה באמת היו מבזבזים תחמושת נגדנו, ומסתכנים בפתיחת חזית נוספת נגד צה"ל. במצב כזה, מוטב היה לקחת את הסיכון, ולתת לשני הצדדים להרוג זה בזה, בלי להתערב.

אין לי ספק שמי שהחליטו על המבצע, לקחו בחשבון את מכלול השיקולים שהצגתי. האם הכרעתם הייתה נכונה? אני בספק. אולם אין לי ספק שהיא הייתה עניינית, ונבעה אך ורק משיקולים טהורים של ביטחון ישראל. יש לשבח את ההחלטה להגיב באופן מדוד ומתון על פיגוע הנקם של חיזבאללה, ולא להיגרר להסלמה רבתי.

נ.ב. – לפני שאשכח... "על פי מקורות זרים", כמובן.

* "שישי בגולן"

התנועה לעתיד הנגב המערבי – תושבים ב"עוטף עזה" הנאבקים למען הסדר מדיני כפתרון לבעיות הביטחון מהן הם סובלים, צודקת. אלא שאין היא יודעת להסביר לאיזה הסדר מדיני היא בדיוק מתכוונת. וכאן אני נכנס לתמונה. יש לי רעיון. רעיון גאוני. נקרא לו... אה... נקרא לו... התנתקות? התנתקות?! התנתקות!

הרי ידוע שהסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים נובע מהכיבוש וההתנחלות. לכן הפתרון כל כך פשוט – נפסיק את הכיבוש וההתנחלות ברצועת עזה, רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב, הו, יהיה טוב, כן.

אבל בלי חוכמות. לא נשאיר לפלשתינאים ברצועת עזה בדל תירוץ להמשיך לירות עלינו רקטות ופצמ"רים. נסיגה זאת נסיגה, עד המילימטר האחרון, עד גרגר החול האחרון. עקירה זאת עקירה, עד הישראלי האחרון. לא נשאיר שם ולו ישראלי אחד, חי או מת. וכך יקיץ הקץ על כל בעיות הביטחון.

התנתקות. זכרו!

איך לא חשבו על זה קודם?

* וברצינות – אין זה חדש שאנשים במצוקה פונים למשיחיות. 

* "הזמן הירוק"

סיפורו של יעקב הוא סיפור מרתק. בפרקים שקראנו בשבוע שעבר, פגשנו את יעקב התכמן והרמאי. את יעקב שפיתה את אחיו התאום, אחיו הבכור עשו, בנזיד עדשים וקנה ממנו את הבכורה. את יעקב שגזל במרמה מאחיו, את ברכת אביו יצחק. לכאורה, השיג יעקב את כל מבוקשו, הן את הבכורה והן את הברכה. הוא נמצא על פסגת העולם, עטור בכל עיטור.

והנה, מן הפסגה הזאת, ירד יעקב באחת לשפל שאין כדוגמתו; הוא נאלץ לגלות מן הארץ, גלמוד, נעזב, נרדף בידי אחיו, רדוף בידי מצפונו, חסר כל – "במקלי עברתי את הירדן", כפי שסיפר לעשו בפגישתם המאוחרת. יעקב, שעוד טרם לידתו הוכתר כממשיך השושלת, כפי שהבטיח האלוהים לרבקה אמו: "שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעיך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר" (בר' כ"ה, כ"ג). רב יעבוד צעיר, כלומר התאום הצעיר יהיה הבן הממשיך.

אולם ליעקב ולאמו אצה הדרך. משחר ילדותו שמע את סיפורה של אמו, אודות הגדולות להם נועד. את ההבטחה הזאת החליט להגשים בכל דרך. כשנאלץ לגלות מן הארץ, חסר כל, למד יעקב את הלקח – בטריקים ושטיקים, בקומבינות ודילים, ניתן אולי להיות פוליטיקאי מצליח או סוחר ממולח, אך אי אפשר להיות מנהיג אומה, בוודאי לא אבי האומה. יעקב למד בדרך הקשה את הלקח, והתחיל הכל מההתחלה.

במשך עשרים שנה בנה את עצמו ואת דמותו מחדש, בעבודה קשה. הוא נאלץ להתמודד עם תכמנותו ורמאותו של לבן, אך עמד בניסיון, ונהג עמו ביושר ובהגינות. הוא הקים משפחה מפוארת. בעשר אצבעותיו יצר משק לתפארת. וכל אותו הזמן שמר על חלומו, להיות ממשיך שושלת אברהם, להמשיך לשאת את הבשורה שלו, לחזור ארצה כנען.

האם עשרים השנים שחלפו מאז השכיחו את זעמו ועלבונו של עשו? יעקב, ששמע שעשו צועד לקראתו בראש מחנה של 400 איש, נערך לאפשרות של מלחמה, וערך את מחנהו לכל אפשרות. וכשנשאר לבדו במעבר יבוק, נאבק עם מלאך האלוהים כל אותו הלילה. וכשעלה השחר בישר לו המלאך: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בר' ל"ב, כ"ט).

מעמד זה היה מעמד ההכתרה. יעקב קיבל גושפנקא אלוהית למה שהבין בתחושתו הפנימית – הגיעה שעתו. הוא משיל מעליו סוף סוף את דמותו הראשונית, המאוסה, דמות התכמן הגונב את הברכה והסוחר בבכורה. מעתה הוא ישראל, אבי האומה. הוא זכה בכך אחרי שגילה נחישות במאבק עם המלאך. בנחישות הזאת הוא הוכיח שהוא ראוי להיות אבי האומה שכל תולדותיה – מאבק; מאבק על קיומה, מאבק על זהותה, מאבק על ארצה. ורק אחרי שיעקב הוכיח את נחישותו, הוא נמצא ראוי להיות ישראל, להיכנס לארץ כנען ולהפכה לארץ ישראל.

* 929