הבלוג של אורי הייטנר

מאז 1992, לא נשמעה אמירה כזו מצד מנהיג מפלגת העבודה. הדבר בולט כאשר הדברים נשמעים דווקא מפיו של הרצוג, שבתפיסה הכללית מוביל קו יוני יותר מקודמיו.

דברים אלה מבטאים את ההתפכחות הכמעט כללית, בנושא הגולן.

* בכל יום שעובר, אנשים נוספים מתפכחים. בכל יום שעובר, יותר ויותר אנשים שתמכו בהתלהבות בנסיגה מהגולן, מודים לנו שהצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי במאבקנו. רעיון העוועים המטורף של מסירת הגולן לציר הרשע מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.

* התגובה הישראלית על הפיגוע בהר דב הייתה נכונה ובמידה. אסור לאפשר לאויב לפגע בנו בלי לשלם מחיר. אולם יש לנהוג בקור רוח, ולהיזהר מהיגררות להסלמה רבתי שעלולה להידרדר למלחמת לבנון השלישית. וכך נהגה ישראל.

מלחמת לבנון השניה יצרה הרתעה שהביאה לשמונה וחצי שנות שקט כמעט מלא, לאחר 40 שנים של גבול מדמם. זה הישג שאיש לא העלה אותו על דעתו קודם לכן.

האם השקט הזה הסתיים? אם חלילה יתברר שהאויב מנסה ליצור מציאות של "שגרת טפטוף", יש להגיב במלוא העוצמה, לא רק נגד חיזבאללה אלא נגד לבנון, כדי לעצור זאת ולהחזיר את ההרתעה במלוא עוזה.

אולם כנראה שמדובר ברצון של האויב להגיב על חיסול ג'יהאד מורניה וחבריו בפעולה מוגבלת. לכן, נכון היה להסתפק בתגובה מדודה ובניסיון לחזור לשגרת הפסקת האש.

* שר החוץ ליברמן ועדר הטוקבקיסטים הימננים האוטומטיים תוקפים את נתניהו ויעלון על שיקול הדעת שהביא אותם לתגובה המדודה והמתונה לפיגוע בהר דב, שזכתה לכינוי "הכלה". ושוב מציגים אותם כ"פחדנים", "הססנים" והארסנל הידוע, וטוענים שצריך היה להגיב בכל הכוח, תגובה בלתי פרופורציונלית וכו'.

הם רק שוכחים, משום מה, שאותם "פחדנים" החליטו רק שבועיים קודם לכן החלטה נועזת ביותר, לסכל באופן יזום התארגנות טרור אסטרטגית על גבול הגולן, וחיסלו את ראשיה – בכירי חיזבאללה ומשמרות המהפכה האיראניים ("לפי מקורות זרים", כמאמר הקלישאה). זו הייתה פעולה אסטרטגית יזומה. היה לה מחיר כואב, בפיגוע התגובה. אני מתייחס למחיר הזה, כאל הרוגים ופצועים בפעולה עצמה, או כמו נפגעים בהיתקלות בדרך חזרה מפעולה.

צה"ל הגיב על הפיגוע בכך שהשיב אש והפגיז מטרות חיזבאללה. על שתי הרקטות שנורו לעבר צפון הגולן צה"ל הגיב הן בירי ארטילרי והן בתקיפה אווירית.

בצדק רב, מקבלי ההחלטות הגיבו באופן שלא יגרור הסלמה והידרדרות למלחמה.

אני מכיר את כל הגיבורים הללו, שאינם מבינים את מורכבות החיים, ורואים בכל שיקול דעת קצת יותר מורכב מ"להיכנס באמאמאמא שלהם" כ"חוסר קוהרנטיות". ביאליק היטיב להגדירם כ"להקת חורצי עט ולשון". מהם אין לי ציפיות.

אבל מליברמן יש לי ציפיות. הוא שר החוץ. הוא בעל ניסיון רב שנים כשר בממשלה וכחבר קבינט. הוא יודע שנכון לפעול מהראש ולא מהבטן, לנהוג בקור רוח ולא כחמומי מוח. וכל התבטאותו נובעת אך ורק משיקולים אלקטורליים פופוליסטיים.

* אני מקווה שהאירועים האחרונים בעיצומה של מערכת בחירות לעומתית וקיצונית, יחזירו אותנו מהטירוף של "אנחנו או הם" לשפיות של "אנחנו".

* בכנס שנערך בתשעה באב שעבר, נשאה דברים רחלי פרנקל, אמו של נפתלי, אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בידי מרצחי חמאס.

כמו כל הקהל הבטתי בה משתאה, מוקסם כבר מרגע עלייתה על הבמה. אישה שרק חודש קודם לכן קרה לה הנורא מכל – מוות אכזרי כל כך של בנה היקר, עלתה על הבמה זקופה וגאה, פניה קורנות, עיניה מאירות, החיוך אינו מש מפיה, בקול בוטח ויציב, ללא פתק של ראשי פרקים או נקודות להרצאה, ברהיטות מופלאה, נשאה דברים על הלכידות הקהילתית, החברתית והלאומית שהתגלו סביב החטיפה והרצח של בנה. קשה שלא להעריץ את כוחות הנפש שלה, עוד בטרם עיבדה את אסונה, לצאת מן המקום של האבל הפרטי, אל המשמעות הציבורית, הערכית, הלאומית, אך לא למקום של התלהמות, שנאה ונקמה, אלא למקום אופטימי, של חוסן לאומי, של היכולת הלאומית והחברתית להיבנות מהמשבר הלאומי, שהיה כרוך באבל האישי שלה. וכל זאת, ללא טיפה של זיוף, ללא שמץ של תיאורים קיטשיים, עם יכולת גם לבקר. ובדבריה העלתה על נס התגייסות של חברה שלמה, על כל חלקיה ומגזריה, כולל מגזרים שלא תמיד אנו יודעים לראות בהם חלק מאתנו – החרדים והמיעוט הערבי, למען שלוש משפחות במשבר, ובהמשך – בעוצמה רבה יותר, במלחמת "צוק איתן".

היה זה בעיצומה של מלחמת "צוק איתן". במלחמה זו התגלה הישראלי היפה במלוא הדרו ותפארתו והחברה הישראלית התגלתה כהתגלמות הישראליות היפה. היו אלה שעותינו היפות ביותר.

באותה תקופה, הישראלי המכוער שבשוליים, שהתרגל לשלוט בשיח הציבורי ולפתע נדמה לו שהקרקע נשמטת תחת רגליו, הגביר ווליום והקצין. כך נחשפנו לתופעות נאלחות כמו גדעון "הרעים לטיס", "הצל" שהטיל צלו וחתתו ודומיהם.

את דבריה בכנס סיימה רחלי פרנקל בשתי שאלות, אודות גילויי הלכידות והסולידריות הישראלית במלחמה הזאת. האם זה אמִתִי? האם זה ימשך? תשובתה לשאלה הראשונה הייתה חיובית. השאלה השניה נשארה פתוחה.

* כמו פרה הבועטת בדלי החלב המלא, כך החברה הישראלית, ביצר אובדני בלתי נתפס, מיהרה בתום המלחמה לחרב את כל היפה והטוב שבא לידי ביטוי במלחמה. התקשורת והפוליטיקאים, שדיג במים עכורים אומנותם, הזדרזו והצליחו להעכיר ולהרעיל את המים הזכים של החברה הישראלית.

הם הצליחו להסיט (ולהסית) את החברה אל מדרון הפלגנות, הקרע והשנאה.

הם גררו אותנו לבחירות מיותרות; בחירות לעומתיות ורוויות שנאה והסתה שלא ידענו כמותן שנים רבות.

מופע האימים של ציפי לבני ב"מצב האומה" וסרטון ההסתה של "הבית היהודי" נגד יוסי יונה הם בעיניי התגלמות הבחירות הללו.

* במלחמת "צוק איתן", החברה הישראלית העלתה על נס את ה"אנחנו" – במלוא תפארתו. במערכת הבחירות הזאת ירדנו לבירא עמיקתא של "אנחנו או הם" – סיסמת הבחירות המשותפת לשתי המפלגות הגדולות.

* איני רואה איך אפשר לעצור את ההידרדרות הזאת לפני הבחירות. בבוקר שלמחרת הבחירות, תהיינה תוצאותיהן אשר תהיינה, יהיה עלינו להפשיל שרוולים ולעמול קשה כדי לנסות ולשקם את החברה הישראלית מהריסותיה.

* בני בגין הוא אחד האישים הערכיים, האיכותיים, הצנועים וההגונים ביותר שפעלו בפוליטיקה הישראלית. בגין הוא התגלמות החיבור של לאומיות וליברליזם. חזרתו לחיים הפוליטיים היא בשורה חשובה. זהו תיקון של הדחתו המבישה בפריימריז לפני הבחירות הקודמות.

* כאשר בני בגין חזר לליכוד לפני הבחירות לכנסת ה-18, הכותרות זעקו שזאת הוכחה להקצנה הימנית של הליכוד. כאשר בני בגין לא נבחר בפריימריז לכנסת ה-19, הכותרות זעקו שזאת הוכחה להקצנה הימנית של הליכוד. מה תזעקנה הכותרות עם חזרתו של בגין לרשימת הליכוד לכנסת ה-20?

* אם מישהו זקוק להסבר מדוע הליכוד זקוק כל כך לדמותו של בני בגין, כדאי שיראה את מופע ההתבהמות האלים של חוטפת המיקרופונים מירי רגב.

* אחרי הדחתו של פייגלין, חזרתו של בני בגין מבטאת את סופו של ניסיון ההשתלטות העוינת על הליכוד.

* בני בגין תמיד ייחשב "בן של", אך כדאי לזכור שהוא מבוגר בשנתיים ממנחם בגין בפרישתו.

* מה יש בו, במקום ה-11, שגם הליכוד וגם "המחנה הציוני" הקצו דווקא אותו לשריון ה"אסים" שלהם?

* חבל שעמוס ידלין, מועמד "המחנה הציוני" לתפקיד שר הביטחון, אינו מופיע ברשימת המחנה לכנסת. גם אישית ובעיקר אידיאולוגית, חשוב מאוד שהקול שלו ישמע בתוך מפלגת העבודה; קול הגיוני ושקול, שיכול להוות משקל נגד לקולות אחרים באותה מפלגה.

הסיכוי שהוא יכהן כשר הביטחון אינו גבוה. ראשית, הסיכוי שהרצוג ירכיב את הממשלה הוא בינוני ומטה. שנית, אם הוא ירכיב את הממשלה, הוא לא יוכל למנות את ציפי לבני לשרת החוץ, טרכטנברג לשר האוצר, ידלין לשר הביטחון, שלי יחימוביץ' לשרה בכירה. הרי הוא יהיה חייב לתת תפקידים מרכזיים לשותפות הקואליציוניות. במקרה כזה, יהיה קל יותר לוותר על ידלין, כיוון שלא יהיה ח"כ, אין לו כוח פוליטי והוא אינו יכול להוות איום על הרצוג.

פוליטיקה פשוטה.

* בראיון ל"ידיעות אחרונות", עמוס ידלין סיפר שכל חייו הצביע למפלגת העבודה, למעט פעמים – בשתי מערכות הבחירות שאחרי מלחמת יום הכיפורים, בשל כעסו על המחדל (שהיה האירוע המכונן של חייו, ובעקבותיו החליט להישאר בצה"ל).

הוא לא סיפר למי הצביע באותן שתי מערכות בחירות, 1973 ו-1977. המעניין הוא, שאלו שתי מערכות בחירות שבהן אביו, אהרון ידלין, היה מראשי מפלגת העבודה. ב-1973 הוא היה ח"כ בכיר (שנה קודם לכן התפטר לאחר שנים רבות מתפקידו כסגן שר החינוך והתרבות) ובבחירות 1977 הוא היה שר החינוך בממשלת רבין הראשונה. 

* לאחר שבועות אחדים שבהם חיבק "הארץ" את הרצוג ולבני, בימים האחרון הוא שינה קו והחל לזנב ב"מחנה הציוני". אולי זו סלידה מעצם ההגדרה "המחנה הציוני". אולי זו תגובה לגיבוי ש"המחנה הציוני" העניק לממשלה באירועים הביטחוניים בצפון. אולי זו הצבתו של עמוס ידלין, איש עמותת אלע"ד המיישבת ביהודים את מזרח ירושלים למועמד המחנה לתפקיד שר הביטחון. אולי זו הזליגה של מצביעי מרצ ל"מחנה הציוני" שאם תימשך עלולה לסכן את עצם הישרדותה של מרצ. ואולי זה הגֶן הרדיקלי, המחייב אותם להתייצב מ"שמאל" ל"שמאל".

מאמר אחר מאמר, יוסי שריד, גדעון לוי, אורי משגב ואחרים, יורדים כסח על "המחנה הציוני", מצביעים על ציפי לבני כמחרחרת מלחמות בעזה, מציגים את הרצוג כמי שישתלב אחרי הבחירות בממשלה בראשות נתניהו וכד'.

בגיליון ערב שבת היה זה תורו של זאב שטרנהל. גם הוא הציג את הרצוג כמי שירוץ לממשלת נתניהו, טען שתפישתו המדינית מעורפלת, טען שנוח יהיה לנתניהו לצרף לממשלתו את הרצוג, לבני ולפיד ש"מלבינים" את סרבנותו ואת הנצחת אקיבוש וכו' וכו'.

שטרנהל מבקש שינוי רדיקלי, ואינו רואה איך ניתן לחולל אותו דרך הקלפי. ולכן, הוא מייחל לפתרון שלא דרך הקלפי – דרך התערבות בינלאומית, חרם על ישראל ופגיעה יזומה בביטחונה. "שינוי רדיקלי לא יחול כאן כל עוד השלטון הנוכחי לא יביא על ראשינו משבר לאומי גדול... לכן, החלופה הריאלית טמונה בהתערבות חיצונית שתהיה מסיבית די הצורך כדי לערער את שלוות החיים הישראלית הנוחה. רק כאשר כל אחד ואחד בקרבנו ירגיש את מחיר הכיבוש על בשרו, יגיע הקץ לקולוניאליזם ולאפרטהייד כחול-לבן. רק כשתיפגע הכלכלה, כולל רמת החיים הכללית, או ייפגע הביטחון, כתוצאה מסיכון חמור של האינטרסים האמריקאיים באזור, יתחיל הטיפול הממשי בחיסול הכיבוש ובהבטחת עתידנו".

האם חתן פרס... ישראל (!) הנ"ל הוא יותר פטריוט או יותר דמוקרט?

* עם הצבתו של הפרא הכהניסטי במקום הרביעי ברשימתו של אלי ישי, נתפלל שהרשימה לא תעבור את אחוז החסימה.

* ברוך מרזל סרב ללחוץ את ידיו של יו"ר ועדת הבחירות השופט ג'ובראן. הוא אינו לוחץ יד של ערבי. זה הכהנאציזם בהתגלמותו. יחד - מפלגה שיש עמה קלון.

* חבל מאוד שרות קלדרון משובצת רק במקום ה-15 של "יש עתיד". אילו ידעתי בוודאות שהקול שלי יכריע אם היא תכנס, הייתי מצביע להם. אבל אם אצביע להם, הקול שלי עלול להיות הקול המכריע שיכניס את עופר שלח (מס' 6).

* 12 בפברואר 1990. יו"ר מרכז הליכוד אריק שרון, מסכל הצבעה על תכנית מדינית של ראש הממשלה יצחק שמיר. במערכת הגברה חלופית רבת עוצמה שהכין בעוד מועד, גבר על קולו של ראש הממשלה שניהל את ההצבעה, בהצגת שאלון חלופי בנוסח "מי בעד חיסול הטרור?".

30 בנובמבר 2004. במהלך דיון במרכז מפלגת העבודה על מועד הפריימריס לראשות המפלגה, התפרץ המועמד אהוד ברק לבמה, חטף את המיקרופון מהיו"ר ההמום משה שחל, ונשא את דבריו ללא רשות דיבור.

חוטפת המיקרופון מירי רגב מכוונת גבוה.

* לא רבים המקרים שבהם אני משבח את גדעון לוי, אך כשמגיע לו – מגיע לו. הוא כתב הספד יפה ומרגש על דייוויד לנדאו, עורך "הארץ" לשעבר, שהלך לעולמו.

במאמרו הוא הצביע על הניגודים שלנדאו הכיל, ובין השאר הוא כתב שלנדאו היה בעת ובעונה אחת ציוני רדיקלי ושמאלני רדיקלי.

כשמאלן רדיקלי, לוי מודע לסתירה בין שמאל רדיקלי וציונות. לא בכדי הוא אנטי ציוני, כתב מאמרים נגד הציונות בהם קרא לישראל להיפרד סופית ורשמית מהציונות ולקבור אותה קבורה נאה. אך למה הוא מתכוון כאשר הוא מגדיר את לנדאו "ציוני רדיקלי"? מה פירוש "ציוני רדיקלי"?

יש הבדל בין קיצוניות ורדיקליות. קיצוניות מתארת את המקום שבו נמצא אדם בספקטרום הדעות. ככל שהוא קרוב יותר לקצה, הוא מוגדר קיצוני.

רדיקליות היא הרצון לשנות מהשורש את המצב הקיים.

הציונות הייתה מהפכה רדיקלית ביותר. היא קראה לשינוי מהשורש של הוויית העם היהודי – מעם מפוזר בגולה לעם מרוכז במולדת, מעם נטול עצמאות ותלוי בחסדי זרים לעם ריבוני במדינת לאום עצמאית, מעם מנותק ורוחני המרחף בעולם לעם עובד ויצרני הנטוע באדמתו, מעם חריג וזר בניכר לאומה שהינה חלק ממשפחת העמים הריבוניים, מעם הדובר בבליל לשונות וז'רגונים לעם שהחייה את שפתו הלאומית שהייתה בתרדמת עמוקה והפך אותה לשפת הדיבור ועוד. הציונות הייתה מהפכה רדיקלית בכך שהיא תבעה מהפרט שינוי רדיקלי באורחותיו – עקירה מארץ הולדתו ועליה לארץ מולדתו, אימוץ שפה ישנה-חדשה וכד'.

היום, 67 שנים אחרי שהציונות הקימה את מדינת ישראל – מדינת לאום יהודית דמוקרטית, הציונות כבר אינה רדיקלית, אלא עובדה קיימת. עובדה שיש לטפחה ודורשת מאתנו עוד מאמצים רבים בקיבוץ גלויות וביישוב הארץ, בחיזוק המדינה והחברה. אולם הטיפוח הזה אינו רדיקלי, אלא חיזוק הקיים. הציונות עדין רדיקלית ברמה האישית, בקריאה ליהודי החי בגולה לעלות לארץ, לדבר עברית. בוודאי שאין היא רדיקלית בעבור יהודי ישראלי שחי כאזרח ישראל. ולכן, לא ברור לי מה פירוש הרדיקליות שלוי מייחס לעובדת היותו של לנדאו ציוני.

לעומת זאת, הפוסט ציונות היא רדיקלית. כל ניסיון לשנות את מהותה של מדינת ישראל, ממדינה יהודית דמוקרטית למשהו אחר – הוא רדיקלי, כיוון שהוא עוקר משורש את מהותה של המדינה ומנסה ליצור משהו חדש תחתיה, גם אם היא תמשיך להיקרא מדינת ישראל. מי שקורא להפוך את ישראל למדינת הלכה בלתי דמוקרטית, שמקור הסמכות שלה אינו רצון העם והחוקים שנבחרי הציבור מחוקקים אלא ההלכה, מציע הצעה רדיקלית. מי שקורא להפוך את ישראל למדינה קוסמופוליטית שאינה עוד מדינת הלאום היהודית, מציע הצעה רדיקלית.

גדעון לוי הוא אכן איש שמאל רדיקלי, המציע לעקור את המדינה היהודית ולהקים תחתיה משהו אחר לגמרי. דיוויד לנדאו היה ציוני וליברל-שמאלני, אולם הוא לא היה רדיקלי לא בציונות שלו ולא בשמאלנות שלו.  

* ביד הלשון

הזמנו מראש ארוחה במסעדה. " בשעה עשרה לשמונה תצטרכו להחזיר את השולחן". להחזיר את השולחן?! איזה שולחן לקחנו?

זה הזכיר לי, שבקיבוץ שמיר, בימים הרחוקים של הלינה המשותפת, כאשר אם סיימה את חופשת הלידה והכניסה את התינוק לבית התינוקות, הסלנג הקיבוצי כינה זאת: "החזירה (!) את הילד לבית תינוקות".

זה גם מזכיר לי את הכינוי המוזר לנסיגה מחלקי ארץ ישראל כ"החזרת (!) שטחים".

אגב, מתוך תפריט המסעדה: "עוגת בצנצנת". לא נגענו.

* "חדשות בן עזר"

כאשר אני שומע את ההאשמות לפיהן ראש הממשלה יזם התחממות בגבול הצפון משיקולים אלקטורליים, אני מתקשה להבין לאיזה מעמקים של שנאה ורשעות מסוגלים לרדת האנשים המעלילים על נתניהו עלילת דם כזו.

לא, איני תמים. ברור לי שכל פוליטיקאי באשר הוא, שוקל גם שיקולים פוליטיים בכל החלטה ובכל פעולה שהוא עושה. ברור לי, שכאשר ראש ממשלה או שר ביטחון מאשר פעולה, הוא חושב כיצד למנף את הצלחתה גם להישג פוליטי וכיצד למזער את הנזק שהיא עלולה להסב לו מבחינה פוליטית. אולם אין לי ספק, שאף ראש ממשלה ישראלי לא שלח ולא ישלח חיילים להילחם ולסכן את חייהם, למען מטרות פוליטיות מפלגתיות או אישיות. ובוודאי שאף ראש ממשלה לא יחמם את הגבול ויסתכן במלחמה, משיקולים אלקטורליים.

יתר על כן, השיקול הפוליטי הוא דווקא להימנע מהסלמה. כל ממשלה לפני בחירות משתבחת ומתהדרת בהצלחתה לשמור על שקט בגבולות. כל ממשלה מציגה זאת כהצלחתה הגדולה. אף ממשלה לא תתנדב לחמם את הגבול לפני בחירות. חימום הגבול אינו יתרון אלקטורלי, אלא מכשלה אלקטורלית.

הסיכון בכישלון או בהידרדרות והסלמה של פעולה צבאית, הוא סיבה לנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה" ערב בחירות, ולא להיפך. אילו רווחים פוליטיים הניבה מלחמה למנהיגי המדינה בעשרות השנים האחרונות? האם מלחמת יום הכיפורים היטיבה עם הקריירה הפוליטית של גולדה ודיין? האם מלחמת לבנון השניה הועילה מבחינה פוליטית לבגין ושרון? האם מבצע "ענבי זעם" העניק לפרס ניצחון או דווקא היה גורם מרכזי בהפסדו? האם האינתיפאדה השניה האריכה את שלטונו של ברק או הורידה אותו מהשלטון? האם מלחמת לבנון השניה ו"עופרת יצוקה" שיחקו לטובתו של אולמרט או לרעתו? נראה לי שגם "צוק איתן" פגע במעמדו הפוליטי של נתניהו (רק המקרה של שרון ו"חומת מגן" חריג, אך זאת בשל התמונה הביטחונית הקשה כל כך שקדמה למבצע). במלחמות א-סימטריות מן הסוג של המלחמות בימינו, שבהן כמעט בלתי אפשרי להשיג ניצחון מוחלט ומובהק, רבים יותר סיכוייו של ראש ממשלה לסיים אותן בוועדת חקירה מאשר בהיכל התהילה. נתניהו יודע זאת. הוא גם יודע שמלחמה עם חיזבאללה לא תהיה פיקניק, בלשון המעטה, ואינה בדיוק נכס אלקטורלי. אז איך אפשר לטפול עליו אשמת שווא כזאת?

איני מאמין שראש ממשלה כלשהו יסתכן בהרפתקה צבאית למטרות אלקטורליות, אך במקרה של נתניהו – על אחת כמה וכמה. נתניהו זהיר בהפעלת הכוח יותר מכל קודמיו. תפיסת הפעלת הכוח שלו היא "שקט יענה בשקט". ראינו זאת במיוחד במלחמת "צוק איתן". נתניהו עשה הכל ויותר כדי להימנע ממנה. גם אחרי שישראל הותקפה הוא המשיך להבליג ולהציע לחמאס שקט תמורת שקט. ולאחר שהמבצע החל הוא עשה הכל כדי להימנע מפעולה קרקעית. וכשהמציאות כפתה עליו פעולה קרקעית, הוא מזער אותה למינימום שבמינימום ולכל אורך המלחמה, ניסה כל העת להפסיק אותה. כזכור, במהלך המלחמה ישראל הפסיקה את האש 12 פעמים, באורח חד צדדי, או בהפסקת אש דו-צדדית שהופרה בידי האויב. יש חסרונות ויתרונות לתפיסת הפעלת הכוח של נתניהו. אך להאשים דווקא אותו בהרפתקנות צבאית משיקולים אלקטורליים, זו צביעות.

על הטוענים זאת, ניתן לומר שהפוסל – במומו פוסל. אלה הטוענים שנתניהו מתייחס לניצחון בבחירות כמטרה המקדשת את כל האמצעים, הם אלה שלמען הניצחון בבחירות מקדשים אפילו אמצעי נלוז של עלילת דם על מדינתם.

בנימין נתניהו אינו ראש ממשלת הליכוד, אלא ראש ממשלת ישראל. גם בזמן הבחירות הוא ראש ממשלת ישראל. עלילת דם עליו, כאילו הוא יוזם מלחמת שווא, היא עלילה על מדינת ישראל.

התגובה הישראלית המתונה והמדודה על הפיגוע בהר דב, מוכיחה עד כמה משוללת יסוד האשמת הממשלה בחימום מכוון של הגבול. גם כאן, היה נאמן נתניהו לדרכו לאורך שלוש הקדנציות שלו, להימנע ככל הניתן מהסלמה ביטחונית.

יש לי אמון מלא בטוהר כוונותיהם של כל מקבלי ההחלטות, בדרג המדיני ובדרג הצבאי, וגם בטוהר כוונותיהם בהחלטה על הסיכול הממוקד של ג'יהאד מורניה ומפקדת הטרור האיראני – חיזבאללאי בגולן.

אין זה אומר שאני בהכרח חושב שההחלטה הייתה נכונה. יש לי ספקות בנדון, ואליהם אתייחס בחלקו השני של המאמר, בשבוע הבא.  

* "שישי בגולן"

* ההתייצבות המונוליטית של מקהלת התקשורת הישראלית לשטיפת מוח ציבורית, שהגיעה לשיאה בסוגיית נסיעת ראש הממשלה לנאום בפני בתי הנבחרים בוושינגטון מעמידה כל אחד מאתנו למבחן - האם אני אזרח המסוגל לחשוב באופן עצמאי?

* לעתים אני שומע את המשפט "אם יהיה הסכם רע בין ארה"ב לאיראן".

יש לומר ברורות – אם יהיה הסכם בין ארה"ב לאיראן, הוא יהיה הסכם רע.

אין מצב שבו הסכם יהיה טוב יותר מעמדת הפתיחה של אחד הצדדים.

עמדת הפתיחה של ארה"ב היא השלמה עם היות איראן מדינת סף גרעינית.

הסכם כזה הוא הסכם רע, הסכם מינכן 2.

זהו הסכם שיש לעשות כל הניתן כדי לסכל אותו.

* מהו הסכם טוב? תומכי מדיניותו של אובמה בנושא האיראני, מנפנפים בפתרון משבר הנשק הכימי בסוריה, בלי פעולה צבאית כמודל המעיד על אופן פעולתו המוצלח. אדרבא, מי יתנגד להסכם מן הסוג הזה, שיחייב את איראן לפרק את כל יכולותיה הגרעיניות? אולם למרבה הצער לא בהסכם כזה מדובר וארה"ב כלל אינה דורשת זאת, אפילו כעמדת פתיחה.

יש לזכור שמה שהביא את אסד לקבל את תנאי ההסכם, היה איום מוחשי ומיידי בפעולה צבאית של ארה"ב.

* סביר להניח שאסד לא השמיד את כל יכולותיו הבלתי קונבנציונליות, אולם אף אחד אינו יכול להבטיח שבפעולה צבאית ניתן היה להגיע לתוצאה טובה יותר. תוצאה דומה באיראן, שתסיג את יכולותיה 20 שנה אחורה, היא בהחלט תוצאה רצויה.

* החרפה משמעותית של העיצומים על איראן עשויה לגרום לאיראן לפוצץ את המו"מ.

אם כך יהיה, האנושות עלולה להינצל מהסכם מינכן 2, שהוא האיום הגדול ביותר על האנושות מאז מלחמת העולם השניה.

* אם ראש הממשלה יכול להשפיע על בתי הנבחרים בארה"ב בסוגיית הגרעין האיראני, אסור לו להחמיץ את האפשרות לעשות כן, גם במחיר חריגה מהפרוטוקול ועימות עם אובמה. אם חלילה ייחתם הסכם מינכן 2, העובדה שהיה עימות כזה ממש לא תהיה חשובה. אם לא ייחתם הסכם מינכן 2, ולנאומו של נתניהו יהיה חלק בהישג, העובדה שהיה עימות כזה ממש לא תהיה חשובה.

* במשך שנים נתניהו מעמיד על ראש שמחתו, סדר יומנו וסדר היום העולמי את סוגיית הגרעין האיראני. היום אנו מצויים סמוך להכרעה אודות הסכם הנותן גושפנקא בינלאומית להפיכתה של איראן למעצמת סף גרעינית. אך טבעי, שנתניהו יפעל היום ככל יכולתו נגד ההסכם המתגבש.

במשך השנים, נמתחת ביקורת חריפה על המיקוד של נתניהו בנושא, על כך שהוא אובססיבי לנושא, על כך שהוא משועבד לנושא, על כך שהוא "משוגע לדבר אחד", על כך שהתמקדותו בסוגיה באה על חשבון נושאים אחרים, חשובים לא פחות. איך פתאום אלה שביקרו אותו על ה"אובססיה" שלו, מציגים לפתע מצג שווא על פיו נסיעתו של נתניהו לפעול נגד הגרעין ברגע ההכרעה הקריטי, נובעת משיקולי בחירות?

תחליטו.

* אפשר להתווכח על השאלה האם נכון לבצע את המהלך של נתניהו. האם הסיכוי המוגבל להשפיע על הקונגרס שווה ערך לסיכון המוחשי לקרע עם הממשל? האם שכרו של המסע לא יצא בהפסדו? כתומך בנסיעה ובנאום, אני עצמי מתחבט בסוגיה.

אולם ההאשמה שמדובר בתרגיל בחירות מכוערת ומוזילה את הדיון הפוליטי בישראל. דומני שהיא מעידה יותר על הטוענים אותה, מאשר על מושא ביקורתם.

* ניסיון להסביר מדוע הספין התורן של זהבה גלאון - הדרישה האבסורדית לא לשדר את נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים בטענה שזו עבירה על חוקי תעמולת הבחירות, ייתן לגיטימציה לגימיק, כאילו זו טענה הראויה לדיון.

לכן יש להסתפק בגינוי הספין האנטי דמוקרטי הזה, המוריד את המערכת הפוליטית לשפל.

* שבועות אחדים טרם בחירות 1981, נפגשו ראש הממשלה בגין ונשיא מצרים סאדאת באופירה שבסיני, אז עדין בשליטה ישראלית. איש לא טען אז שסאדאת משרת את תעמולת הבחירות של בגין. היה ברור שגם בבחירות על ראש הממשלה למלא את תפקידו.

באותם ימים, החוק אסר להציג את תמונותיהם של המועמדים ולהשמיע את קולם בכלי התקשורת האלקטרוניים. וכך, היה שידור מגוחך, שבו הושמע רק נאומו של סאדאת ולאורך כל הביקור הצלמים הקפידו לא לתפוס בעדשתם את ראש ממשלת ישראל.

וכיצד ראו ושמעו אזרחי ישראל את נאומו של ראש הממשלה? בשידורי התעמולה של הליכוד.

זה נשמע מגוחך? זה באמת מגוחך. החוק תוקן מאז.

יש מי שכנראה מתגעגעים אליו, כמו זהבה גלאון, שבספין אבסורדי פנתה לוועדת הבחירות המרכזית בדרישה לאסור את שידור נאומו של נתניהו בארה"ב.

* פנייתה הקנטרנית של זהבה גלאון (שכנראה אינה מכירה א"ב של סדרי ממשל במדינה דמוקרטית), למבקר המדינה בדרישה לבדוק את נסיעתו של נתניהו לארה"ב, אינה ראויה לתגובה מצדו, אפילו בסמס בנוסח: "עזבי אותי, באמשלך".

* נתניהו ינהג בחוכמה אם ישעה להצעתו של דן מרגלית, וידחה את נאומו בפני בתי הנבחרים ליומיים אחרי הבחירות. בכך, יוציא את האוויר החם מתחת לתעמולה הזדונית של האופוזיציה נגדו, כאילו הנסיעה והנאום נובעים משיקולים אלקטורליים.

* ב-26.7.45 חולל קלמנט אטלי, מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית, סנסציה פוליטית רבתי, כאשר גבר בבחירות לפרלמנט הבריטי על המנהיג המנצח של מלחמת העולם השניה וינסטון צ'רצ'יל. אטלי היה ראש ממשלה מצוין, שהוביל לשיקום הכלכלה הבריטית לאחר המלחמה ולכינונה של מדינת הרווחה הבריטית.

כמה אנשים זוכרים היום את אטלי? מן הסתם, הוא זכור בעיקר בגין מימרתו הצינית והמרושעת אודותיו של צ'רצ'יל: "מכונית ריקה עצרה בפתח דאונינג 10 ומתוכה יצא קלמנט אטלי" (אמירה בלתי הוגנת כלפי מי ששרת כסגנו בממשלת האחדות הלאומית בימי המלחמה). אמנם אטלי הצליח בתפקידו כראש הממשלה, אך הוא לא הכריע הכרעות היסטוריות הרות גורל ששינו את פני ההיסטוריה. אלמלא נבחר הוא, אחר היה מבצע את המלאכה, טוב פחות או טוב יותר ממנו.

את צ'רצ'יל, לעומת זאת, יכיר כל ילד גם בעוד אלף שנים, חרף המאמצים של "ההיסטוריונים החדשים" הבריטיים (כן, אין זו צרה שלנו בלבד) לסדוק את דמותו ולהכפיש את שמו. זאת, כיוון שבשעת המבחן הגדולה שההיסטוריה הציבה בפני דורו – הוא היה האיש שעמד בפרץ והנהיג את ההתנגדות לכוח העולה של היטלר, שאיים על עתיד האנושות. צ'רצ'יל הנהיג את האומה הבריטית למאבק גבורה, תוך נכונות לשלם מחיר כבד כדי לנצח את הרוע הנאצי, כשהוא מבטיח לאזרחי מדינתו רק "דם, יזע ודמעות". צ'רצ'יל היה האיש שאמר להיטלר "עד כאן", וסחף את העולם החופשי לניצחון.

* בשבוע שעבר כתבתי דברים לזכרו של צ'רצ'יל במלאת יובל למותו, ודיברתי על הצורך בצ'רצ'יל של המאה ה-21 שילחם באיום הגדול על האנושות - הקנאות האסלמית, ובראשה איראן החותרת לנשק גרעיני.

על הדברים קיבלתי תגובות אנטי צ'רצ'יליאניות ופרו צ'מברלייניות, תוך שכתוב ההיסטוריה והאדרת דמותו של המנהיג הכושל שנכנע להיטלר. אחד המגיבים הזכיר בבוז שהבריטים "בעטו את צ'רצ'יל מכל המדרגות" בבחירות שאחרי המלחמה (וכמובן שכח לציין שהבוחר הבריטי גם החזיר אותו לשלטון ב-1951).

ההיסטוריה הוכיחה מעבר לכל ספק את צדקת דרכו של צ'רצ'יל ואת החומרה שבדרכו הרת האסון של צ'מברליין. אולם מי שמסרבים ללמוד מן ההיסטוריה ומצדדים היום בגישה צ'מברליינית, משכתבים את ההיסטוריה.

* צ'רצ'יל הוא חתן פרס נובל לספרות, על זיכרונותיו מתקופת המלחמה. אולם יצירתו הספרותית המשמעותית ביותר היו נאומיו הגדולים כמנהיג האומה במלחמה, שחישלו את רצון הקיום, כושר העמידה והאמונה בצדקת הדרך של העם הבריטי. הנאומים היו מרכיב במנהיגותו האמיצה ומעוררת ההשראה.

אין ספק שצ'רצ'יל ראוי לפרס נובל, אולם לא לספרות אלא לשלום. אין אדם הראוי לפרס נובל לשלום יותר ממנו, כיוון שבחירתו במלחמה ולא ב"שלום בדורנו", הייתה התרומה הגדולה ביותר לשלום העולם.

ומוטב שלא ניכנס כאן להשוואות עם פרסי נובל אחרים לשלום...

* ומשהו בענייני שמאל וימין, בהקשר הזה. צ'רצ'יל וצ'מברליין היו שניהם מן המפלגה השמרנית. הלייבור צידדו בצ'רצ'יל הנץ ולא בצ'מברליין הפייסן. כאשר הסכם מינכן קרס, הזמין צ'מברליין את הלייבור לממשלת אחדות, אך הם התנו את הצטרפותם לממשלה בהחלפתו של צ'מברליין בצ'רצ'יל. צ'רצ'יל התכוון תחילה למנות את צ'מברליין לתפקיד שר האוצר בממשלתו, אך הלייבור סירבו להצטרף לממשלה שבה חבר צ'מברליין. לבסוף התפשרו על כך שצ'מברליין קיבל, למען כבודו, תפקיד זוטר בממשלה, טקסי בעיקרו, האחראי על מועצת המלך.

* ברשת ב' נדונה ספקולציה שלפיה אובמה וריבלין רוקחים פגישה ביניהם מאחורי גבו של נתניהו, בעת ביקורו של ריבלין בארה"ב לאירועי יום השואה הבינלאומי באו"ם.

כנראה שטרם הגיעה ל"קול ישראל" השמועה, שלפני למעלה מחצי שנה התחלף נשיא המדינה.

* אילו התקיימה פגישה בין השניים, לא כקנוניה, זה יהיה מצוין – עוד הזדמנות למנהיג ישראלי להשמיע באוזני נשיא ארה"ב את עמדתה של ישראל בסוגיית הסכם הכניעה שהוא רוקם עם איראן.

* ועוד בענייני הנשיא – בתכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, עירית לינור וקובי אריאלי ביקרו את ריבלין על הודעת ההשתתפות בצער העם הסעודי במות מלכו, ולגלגו על ההודעה. אני רואה רק חיוב בהודעה הזאת. נכון, בין המדינות אין שוררים יחסי שלום, והפרוטוקול אינו מחייב הודעה כזאת. אולם מי אמר שהפרוטוקול הוא גבול התמרון של מדינה? מדובר במחווה יפה, שאין לה כל עלות מבחינתנו. אז למה לא? זאת מחווה יפה וראויה וצעד מדיני נבון.

* בעיני הטוקבקיסטים הימננים (ימנן = תמונת הראי של הססמולן) המתלהמים, הדמות השנואה ביותר בחודשים האחרונים היא נשיא המדינה ריבלין. הוא "אוהב ערבים", וזאת, בעבורם, תחתית שרשרת המזון. יותר גרוע אפילו מ"ערבי".

הם מעדיפים את נתניהו המצדד בשתי מדינות לשני עמים ובמו"מ עם קרי הציע ויתורים מרחיקי לכת על פני ריבלין הדבק באדיקות ברעיון ארץ ישראל השלמה. למה? כי נתניהו מספק להם אמירות נגד ה"סמולנים", מגדיר את מפלגת העבודה "אנטי ציונית", נותן להם את "אנחנו או הם" האהוד עליהם, בעוד ריבלין דבק בממלכתיות, באחדות לאומית וב"שם ירווה לו משפע ואושר, בן ערב בן נצרת ובני".

* הפוליטיקה המחנאית של "אנחנו והם", היא הרעה החולה של החברה הישראלית. כאשר סיסמת הבחירות הזהה לשתי המפלגות הגדולות היא "אנחנו או הם", שתי המפלגות מתחייבות, בעצם, להמשיך ולהעמיק את הקרע בעם ואת הדיכוטומיה בין שני מחנות, בניגוד לאינטרס הלאומי של ישראל.

* שתי סוגיות הנוגעות להתנהלותו האישית של נתניהו עלו השבוע על סדר היום – סוגיית התנהלותה של שרה נתניהו כלפי עובדים בבית ראש הממשלה וסוגיית הטיפול של היועץ המשפטי לממשלה בפרשת "ביביטורס".

אקדים ואומר שהעיתוי של הפרסומים, ללא ספק, אינו מקרי, וכך גם הבולטות שנותן לכך ynet. קצת מגוחך כשזה בא מעיתון הבית של הפושע אהוד אולמרט, איש הציבור המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל. אולם אין בכך כדי להימנע מדיון ציבורי, והבחירות הן בהחלט עיתוי נכון לכך, הרי זה הזמן שבו אנו בוחרים את השלטון.

בנושא התנהלותה של שרה נתניהו, אין ספק שמדובר בשערוריה ממדרגה ראשונה. כל עוד דובר בעדות של עובדת או עובד אחד, ניתן היה לפקפק אם הוא דובר אמת. כאשר באופן סדרתי, עובד אחר עובד מוסרים את אותן עדויות מזעזעות על היחס אליהם, ברור שהדברים נכונים ביסודם. העובדה שעובדים בישראל זוכים ליחס משפיל כזה במוסד ממלכתי כמו בית ראש הממשלה, ושבית ראש הממשלה מנוהל בצורה מטורפת, חמורה ביותר וחייבים לשים לכך קץ.

את הפתרון לבעיה הצעתי כבר פעמים אחדות בעבר. מאחר ואיננו יכולים לבחור לראש הממשלה את בת זוגו וגם ראש הממשלה עצמו אינו נבחר על פי נושאים כאלה, צריך להפריד הפרדה מוחלטת בין אשת רוה"מ לבין עובדי בית ראש הממשלה. העובדים כפופים לדרג מנהלי, ורק הוא אמור לתת להם הוראות. אשת ראש הממשלה תוכל לפנות אליו בבקשות ובתלונות. יש לקבוע לאלתר נוהל כזה. ומבחינה ציבורית, ראוי ראש הממשלה לגינוי ציבורי ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אשתו. הוא נבחר הציבור, ממנו נדרשת דוגמה אישית ועליו לתת לציבור דין וחשבון.

בנוגע לטיפול של היועץ המשפטי – קראתי את הכתבה ב-ynet ואני חייב לציין שאין בה כלום. זו התפלפלות סרק ודרשנות יצירתית בטקסט משפטי, כדי לטעון שלא נעשה טיפול ראוי בפרשה מצד היועה"מ. לא היה כל הבדל בין הטיפול בפרשה לטיפול המקובל בחשדות כלפי ראשי ממשלה. החוק מחייב זהירות יתר בטיפול בתלונות נגד ראש הממשלה, כדי להימנע מהדחת ראש ממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות, בשל חשדות קלושים. כך בדיוק נהגו הפרקליטות והיועץ המשפטי גם בפרשת אולמרט וגם אז הדבר היה מוצדק.

יש לי אמון מלא ביועץ המשפטי לממשלה, אם כי כמו כל אדם יתכן שהוא שגה בהחלטתו זו, כמו בכל החלטה אחרת.

* מאז 1995 לא הייתה בישראל הסתה קשה וחמורה יותר מההסתה האישית, רוויית השנאה, נגד נתניהו. אחד מהגרועים במסיתים, הוא המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי ב"הארץ", שבחברה מתוקנת אף עיתון לא היה מפרסם את דברי הנאצה וההסתה שלו. היום החצוף הזה מפרסם מאמר הסתה נוסף, שכולו האשמה אישית של נתניהו ברצח רבין, וטענה שכעת הוא נוהג באותה דרך נגד הרצוג ולבני.

* ומהסתה – להסתה.

לפני ואחרי הבחירות המקדימות במפלגת העבודה, כתבתי נגד בחירתו של יוסי יונה לרשימת מפלגת העבודה, בשל עמדותיו הפוסט ציוניות ובשל תמיכתו בסרבנות בצה"ל.

ודווקא מתוך עמדה זו, אני רואה צורך להוקיע את סרטון ההסתה של "הבית היהודי" נגד יוסי יונה, שהוצג הערב בחדשות הערוץ השני, והשר בנט שהתראיין במשדר לקח עליו אחריות מלאה ותמך בתוכנו ללא סייג.

הצגת עמדותיו וגינוי הצבתו ברשימה היא תעמולה ראויה, אך לא זה מה שמוצג בתשדיר. בתשדיר הוצג יוסי יונה כמחבל, כחמאסניק. זוהי הסתה חמורה, על סף התרת הדם ויש לשים לה קץ.

בדיוק כפי שיש לגנות את מאמרי ההסתה של ספי רכלבסקי ואורי משגב נגד נתניהו, כך יש לגנות את סרטון ההסתה נגד יוסי יונה. בדיוק כפי שהחומרה במאמרי ההסתה של רכלבסקי ומשגב היא שאין המדובר בטוקבקיסטים או מציירי גרפיטי, אלא בכותבים מרכזיים בעיתון חשוב, כך החומרה בסרטון נגד יוסי יונה, היא שאין זו הדלפה של רעיון קיצוני שקופירייטר זרק בסיעור מוחות, אלא סרטון רשמי של מפלגה, בגיבוי מלא של יושב הראש שלה, שר בישראל.

מערכת הבחירות הנוכחית מאופיינת בשנאה והתלהמות שלא ידענו כמותן שנים רבות. כאילו לא למדנו לאן הסתה עלולה לדרדר אותנו.

* מי שמגנה את ההסתה של ספי רכלבסקי ואורי משגב ואינו מגנה את ההסתה של הבית היהודי צבוע בדיוק כמו מי שמגנה את ההסתה של הבית היהודי ואינו מגנה את ההסתה של ספי רכלבסקי ואורי משגב.

* בחירתו של בנט לשריין את ענת רוט, פעילת "שלום עכשיו" לשעבר שהתפכחה, ברשימת "הבית היהודי" (גם אם במקום שאינו ריאלי) היא החלטה יפה ונבונה. קראתי מאמרים של רוט, והתרשמתי מאוד מכנותה, מרצינותה, מעומקה ומרהיטותה. וכן, מכך שאינה חלק מ"תסמונת המומר" – החוזר בתשובה שנהיה חרד אנטי חילוני קיצוני, החוזר בשאלה שהיה לאנטי דתי קיצוני, השמאלן שנהיה ימין קיצוני ולהיפך. היא דווקא מתונה ושקולה ואינה מיידה בליסטראות בעברה ובמי שנוקטים בעמדות שהיו עמדותיה.

לעומת זאת, הבחירה באלי אוחנה מבישה. זהו פופוליזם זול. בחירה ברדידות כדגל. ומה שגרוע יותר, הוא הצירוף שלו כ"מזרחי" שימשוך קולות של מזרחים. זו התנשאות לשמה – כאילו מזרחים יבחרו במפלגה כי העמידה כוכב כדורגל ברשימתה. כאילו חסרים אנשי רוח, חזון ומעש איכותיים מעדות המזרח.  

* הצטרפותה של יעל כהן-פראן, יו"ר התנועה הירוקה, לרשימת "המחנה הציוני" היא תרומה חשובה למאבקים למען הגנת הסביבה ונגד הטייקוניזם הפוגע בסביבה למען התעשרותו ורווחיו. כהן-פראן הייתה בין מובילי המאבק נגד מונופול הגז ועשתה זאת בהצלחה ובכישרון.

עם זאת, כמו פעילים רבים בארגוני הסביבה, גם כהן-פראן לוקה לעתים בראיה צרה, הבוחנת כל דבר אך ורק דרך משקפיים ירוקים, ולא על פי האינטרס הציבורי הכולל. דוגמה לכך היא המאבק, שהיא הייתה בין מוביליו, נגד כביש שש. בניגוד למאבקים צודקים נגד השתלטות של בעלי הון וזרוע על חופים ציבוריים ושטחים פתוחים כדי לספסר בהם להגדלת רווחיהם הנדל"ניים, כביש שש נועד להועיל לציבור הרחב ובעיקר לתושבי הפריפריה, הגליל והנגב. זהו מיזם שתרם באופן משמעותי לכלכלה ולחברה הישראלית. המאבק נגדו היה אקט אנטי חברתי ומזיק. במקום לפעול נקודתית על תיקוני תוואי אלה או אחרים, כדי למזער את המחיר האקולוגי של המיזם החשוב, הם נאבקו לשפיכת התינוק עם המים, וליוו את המאבק במסע הפחדות שהמציאות הפריכה אותן.

יש לקוות שכחברת כנסת וכאדם בוגר יותר, תשכיל כהן-פראן להרחיב את אופקיה ואת מוטת אחריותה הציבורית.

* מפלגת דב חנין זועבי.

* העדה הבדואית, בניגוד לעדה הדרוזית והעדה הצ'רקסית, אינה מחויבת בגיוס. ובכל זאת, רבים מבניה מתנדבים לצה"ל (עוד טרם הקמת המדינה התנדבו בדואים לפלמ"ח), רבים משרתים בקבע, רבים משרתים במג"ב ובמשטרה.

בתוך העדה ובמגזר הערבי יש גורמים הלוחמים נגד ההתנדבות, ובראשם הח"כים הערבים וגורמים עוינים כמו התנועה האסלאמית.

על מוסדות המדינה ועל החברה הישראלית לחבק את הזרם החיובי בקרב העדה הבדואית, לחזק את זיקתם אליה, לשלב אותם בתוכה. זו התשובה להסתה.

למרבה הצער, אירועים כמו אירועי רהט, מחזקים בסופו של דבר את הקיצונים ומסיגים לאחור מאמץ של שנים לחיזוק זיקתם של הבדואים למדינה. יש לציין, שאחד ההרוגים באירועים הוא אח שכול ממלחמת יום הכיפורים ובן של אדם ששירת שנים רבות בקבע. ההרוג השני שייך לשבט שרבים מבניו מתגייסים. עובדה זו רק מחריפה את הבעיה.

בעקבות האירועים, יש לחזור ולפעול ביתר שאת כדי לחזק את החלק החיובי בקרב העדה הבדואית, ולעצור את ההידרדרות.

* אני שותף בחודשים האחרונים ליוזמה של הקמת מכינה קדם צבאית לנוער בדואי בטובא זנגריה. את היוזמה מובילים יחד המועצה המקומית בראשות ראש המועצה חסן היב, ומספר פעילים חברתיים בגליל ואני בתוכם. בראשית השבוע נפגשנו בלשכת ראש המועצה עם נציגי משרד הביטחון, למפגש שקידם מאוד את היוזמה.

המפגש, שנקבע לפני זמן רב, נערך בצל אירועי רהט, וחלקו הראשון יוחד לשיחה על הנושא. חסן היב דיבר על הכאב בעדה וביקר את המשטרה על התנהלותה. עם זאת, הוא גם תקף את הפוליטיקאים הערבים, האמונים על דיג במים עכורים, שניצלו את האירוע ואת אווירת הבחירות כדי לשלהב את היצרים, במקום לנהוג כמנהיגות ולנסות להרגיע את הרוחות. הוא סיפר בגאווה שבעיצומם של האירועים, בטובא זנגריה נערכו מפגשים עם נוער מבתי הספר היהודיים בגליל, כדוגמה לדרך אחרת.

* בעניין המכינה הקדם צבאית – מאחר והקמת מכינה כזאת במגזר שאינו חשוף לה עלולה להימשך שנים אחדות, הוחלט בשלב ראשון לקיים סמינר נודד של ארבעה חמישה שבועות, בתנאי פנימיה, לבוגרי י' וי"א במגזר הבדואי, בהובלת האגף החברתי במשרד הביטחון: "הנער של היום, המנהיג של מחר". מטרת היוזמה כולה, לצד עידוד ההתנדבות לצה"ל, היא העצמת הנוער הטוב כמנהיגים בקהילה, כאזרחים תורמים וחיוביים, כאזרחים שומרי חוק, כאנשים שיובילו בעתיד את הקהילה והעדה למקום טוב יותר ולהשתלבות אמת במדינת ישראל.

* על ערביי ישראל להבין, שהפשע, הסמים, הנשק הבלתי חוקי, האלימות במשפחה, הם האויב הגדול ביותר שלהם ולכן המשטרה הנלחמת בתופעות הללו היא הידיד הגדול ביותר שלהם. הבעיה היא שההנהגה הפוליטית שלהם, הקובלת בצדק על כך שהנוכחות המשטרתית ביישוביהם דלילה, מסיתה את הציבור לראות במשטרה אויב. התוצאה היא האירועים הטרגיים ברהט ובמקומות אחרים.

* צה"ל עורך ביעור חמץ לקראת סדר ט"ו בשבט?

באיחור ניכר, של חודשים אחדים, צה"ל בועט בעריקי 8200 ומרחיק אותם משורותיו.

והיה מחננו טהור.

* האם די בהדחתם מצה"ל, או שראוי להעמיד אותם לדין ולהעניש אותם? איני יודע. מה שחשוב לי הוא לטהר את צה"ל מחבורת מכוערי הנפש הללו. אותי, באופן אישי הם לא מעניינים. צה"ל מעניין אותי. צה"ל שהחבורה הזאת מורחקת ממנו, הוא צבא טוב יותר, ערכי יותר ומוסרי יותר מצבא הכולל טיפוסים כאלה.

* יחסי ישראל ויוון בשנים האחרונות הם ירח דבש של ממש. לאחר שנים רבות של עוינות יוונית לישראל ותמיכה באויביה, בשנים האחרונות, בין השאר בזכותו של ארדואן שהפך את תורכיה לאויבת של ישראל, האויב המשותף הפך את שותפות האינטרסים בין המדינות ליחסי שותפות הדוקים.

האם ירח הדבש ימשך גם תחת שלטונו של ציפרס? אם ציפרס הוא אכן פטריוט יווני, כפי שהוא מציג את עצמו, האינטרס הלאומי של יוון יחייבו לשמור על היחסים הטובים ואף להדק אותם.

* התאגדות העובדים בעבודה מאורגנת, היא הגורם המרכזי לשינוי הדרסטי במצבם של העובדים ויציאתם מעבדות לחירות בעולם המערבי במאה השנים האחרונות. התאגדות העובדים היא המחסום בפני התלות המוחלטת של העובד במעסיק, ומבטיחה לו בזכות את זכויותיו. התאגדות העובדים גם מבטיחה דאגה למשפחות, לגמלאים, לפעילות חברתית תרבותית של העובדים ועוד. כמו כל דבר חיובי, יש מי שמנצלים לרעה את הכוח כנציגי העובדים, אך אין בכך כדי להצביע על הערך החשוב והחיובי של העבודה המאורגנת.

כאשר שר הכלכלה נפתלי בנט אומר שהקמת ועד עובדים הוא כישלון של המעסיק, הוא רוצה לומר שעל המעסיק להעניק יחס חיובי ותנאים טובים לעובדים, שייתרו את הצורך בהתארגנותם. אין ספק שנדרש יחס הוגן וחיובי של מעסיקים לעובדים ושעל שר הכלכלה לעודד זאת. אולם בהעדר עבודה מאורגנת, המשמעות של העסקה הוגנת עלולה להיות של אבא טוב המיטיב עם ילדיו, כשמתלווה לכך תלות של העובדים במעסיק כתלות של ילדים בהוריהם. מן הראוי, שהעובדים ייהנו מתנאים טובים, שכר הוגן ושמירה על זכויותיהם בזכות ולא בחסד. לכן, מן הראוי ששר הכלכלה יאמר את ההיפך הגמור – שחשוב וראוי לעודד התארגנות עובדים, בכל המגזרים כולל ההיי-טק, אך מן המנהלים נדרש יחס הוגן וחיובי לעובד, שייתר מאבקים מקצועיים. כלומר, היה עליו לומר שההתארגנות חשובה, אך מעסיק שהעובדים שלו פותחים בשביתה או בעיצומים או אף מאיימים בסכסוך עבודה – נכשל.

הציונות הדתית, לאורך כל השנים, הצטיינה באכפתיות חברתית, בחקיקה חברתית, בהגנה על החלשים ועל ציבור העובדים. חבל מאוד שבנט מסיג את הציונות הדתית לעמדות אנטי חברתיות.

* מחקר שבחן את הישגיהם בלימודים ואת ציוניהם של תלמידי בתי הספר הממלכתיים דתיים המעורבים (בנות ובנים יחד) לעומת הנפרדים, הוכיח שבבתי הספר המעורבים ההישגים טובים יותר, למרות שבתי הספר הנפרדים אליטיסטיים, יוקרתיים ויקרים יותר. מאחר ובית ספר אינו רק מכשיר לציונים אלא בית חינוך, גם אם התוצאות היו הפוכות, ראוי היה שהחינוך יהיה מעורב. על אחת כמה וכמה בן בנו של קל וחומר, כשהעובדות מוכיחות באופן נחרץ, שגם ההישגים הלימודיים בחינוך המעורב טובים יותר.

* ביולי 1996 הזמין אותי דיוויד לנדאו לשיחה. דיוויד לנדאו היה אז עורך חלק ב' של העיתון. העמוד הראשון של חלק זה היה עמוד מאמרי הדעה של הכותבים הקבועים בעיתון, ובעמודו השני היה טור פובליציסטי שנקרא "במה", שאירח כותבים שאינם חברי מערכת העיתון. אני פרסמתי שם מפעם לפעם מאמרים, רובם בנושא הגולן. את המאמרים שלחתי בפקס לדיוויד לנדאו, אך מעולם לא שוחחנו.

הייתה זו לי הפעם היחידה שביקרתי במערכת "הארץ". הוא ישב בחדר קטן וצנוע. הופתעתי לגלות שהוא אדם דתי, חובש כיפה, לא בדיוק מתאים לסטיגמה של עיתונאי "הארץ". פגשתי איש אנגלוסקסי, נעים הליכות, נחמד ואדיב. בפגישה הוא הציע לי עבודה בעיתון. הוא הביע הערכה רבה לכתיבתי, ורצה לצרף אותי ככותב, אולם לא כפובליציסט, אלא כעיתונאי הכותב כתבות עומק, המבוססות על תחקיר, פעם או פעמיים בשבוע.

ההצעה החמיאה לי מאוד, דווקא כיוון שבאה מעיתון "הארץ", שכבר אז היה עיתון יוני מאוד, שתמך בנסיגה מהגולן. הערכתי מאוד את העובדה שדווקא מהעיתון הזה קיבלתי הצעה כזאת. ידעתי שזה עשוי להיות בעבורי קרש קפיצה לעולם העיתונות. היה זה חודש לאחר עליית הליכוד לשלטון, כשנדמה היה שלא צפויה לי תעסוקה כדובר ועד יישובי הגולן. גם את לימודיי האקדמיים סיימתי באותה תקופה.

בסופו של דבר נקראתי לדגל, לחזור לתפקיד מזכיר הקיבוץ, והעדפתי את ההצעה הזאת על החלופות האחרות. כמזכיר הקיבוץ, לצד תפקידי בוועד יישובי הגולן, לא היה באפשרותי לקבל את התפקיד בעיתון, ולכן השבתי בשלילה. לאורך כל השנים זכרתי את דיוויד לטובה בזכות הצעתו זו.

לימים היה לנדאו עורך "הארץ". בשנים האחרונות, לאחר סיום תפקידו, הוא עסק רבות בנושא יהדות התפוצות ובפרט יהדות ארה"ב, נושא הקרוב מאוד ללבי, וקראתי מאמרים שלו בכתבי עת שונים. הערכתי אותו, חרף עמדותיו הפוליטיות הרחוקות משלי, אם כי מצד שני הן רחוקות גם מן הקו הנוכחי של "הארץ". הוא היה מקורב מאוד לשמעון פרס, וקרוב לעמדות מפלגת העבודה. נדמה לי שההקצנה הגדולה של "הארץ" הייתה לאחר סיום תפקידו כעורך, לפני 7 שנים.

הצטערתי מאוד לשמוע היום על מותו של לנדאו. יהי זכרו ברוך!

* כתבו עליי בעיתון! "רשת פייסבוק קרסה... ברשת פעילים 1.35 מיליארד איש". אני ביניהם. סלבריטי!

* ביד הלשון

השבוע הוא שבוע החלל הישראלי, לזכרו של אילן רמון, שנהרג השבוע לפני 12 שנים בהתרסקות מעבורת החלל קולומביה.

אילן רמון היה האסטרונאוט הישראלי הראשון, כלומר טייס החלל הישראלי הראשון. בשובו משליחותו לחלל, הוא נפל חלל.

האם יש קשר בין החלל החיצון לבין חלל במובן הרוג?

בשני המקרים החלל מבטא ריק. אנו משתמשים במילה חלל כדי לתאר מקום ריק – חלל החדר. גם המרחב האינסופי שמחוץ לאטמוספרה מוגדר חלל, כביטוי לריק הגדול שבין הגורמים השמימיים. במקרא חלל הוא מי שנבעו בגופו חללים, עקב נעיצת כלי נשק. לכן השתמש דוד במילה זו בקינתו על שאול ויהונתן, שנפלו בחרב: על במותיך חלל. כפי שהחליל נקרא כך בשל החורים המנקבים אותו. בתחושה הרגשית, איננו משתמשים במונח חלל, כלפי נופל, בשל החללים שנפערו בגופו, אלא בשל תחושת הריקנות בחיינו, בקולקטיב, כתוצאה מנפילתו של החייל. יש בכך מעין אמירה, שאין תחליף למי שנפל; הוא הותיר אחריו חלל ריק.

* "חדשות בן עזר"