הבלוג של אורי הייטנר

ביקורת רבה נמתחה על שמה של הרשימה המשותפת למפלגת העבודה ולתנועה – "המחנה הציוני". הביקורת התמקדה במילה "ציוני". לי מפריעה יותר המילה הראשונה – "המחנה". השימוש במילה "המחנה", כאילו גודר את הציונות לתוך גדר המפלגה הזאת ומתיימר להדיר ממנה את מי שמחוץ לגדר, כמו בהתלהמותה של ציפי לבני: "ציונות מול קיצוניות" (כלומר הוריה, עליהם השלום, לא היו ציונים אלא קיצונים וכך גם היא, עד לפני שנים אחדות).

מאז ומתמיד סלדתי מן ההגדרות "המחנה הלאומי" ו"מחנה השלום". כאשר תנועה מגדירה את עצמה כלאומית או כתנועת שלום, זו הצהרת כוונות אידיאולוגית. כאשר מספר קבוצות מתאגדות ומגדירות את עצמן "המחנה הלאומי" או "מחנה השלום", זו אמירה המנסה להדיר את היריבים הפוליטיים מתחומי הלאומיות או רדיפת השלום. בשני המקרים, זו פוליטיקה של שקר, וכך גם במקרה של "המחנה הציוני".

במקרה הזה, מדובר בגימיק ציני, אמירה לעומתית מתחסדת בעקבות המחלוקת על חוק הלאום. חוק הלאום נועד לעגן בחוקה את דמותה של ישראל על פי עקרונות הציונות. מי שהתנגד לכך והגדיר זאת כ"לאומנות" ואפילו "גזענות", ניסה לכסות על כך בגימיק הזה.

ברגע שמפלגה מגדירה עצמה בשם "המחנה הציוני", היא מזמינה ביקורת ובחינה בזכוכית מגדלת של דבקותה בערכי הציונות.

אין לי ספק שמפלגת העבודה היא מפלגה ציונית פטריוטית. חבריה, אוהדיה, מצביעיה, מנהיגיה ומרבית נבחריה, הם ציונים. כאשר ראש הממשלה מכנה אותה, כאחרון הטוקבקיסטים "אנטי ציונים" הוא משקר ומסית ביודעין. באופן אישי, אפשר להבין את תסכולו לנוכח גל ההסתה והשנאה הנורא המופנה אליו אישית, שלא היה כמותו במקומותינו מאז נובמבר 1995, אולם אין זה מצדיק בשום אופן אמירה כזאת.

מפלגת העבודה היא ציונית, אך למרבה הצער, הרעל הפוסט ציוני, תוצאת שלושים שנות שטיפת מוח באקדמיה ובתקשורת, מחלחל לתוכה. הקמפיין נגד חוק הלאום, שבסיסו הוא קבלת הטענה בדבר סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית וכן התגובות נגד הקריאה לעליית יהדות צרפת, מצביעים על היחלשות השריר הציוני, ומחייבים חשבון נפש ערכי בתנועת העבודה. איני אומר זאת כדי לטעון שמפלגת העבודה אינה ציונית, אלא שבהיותה ציונית, עליה להתנער מן היסודות הללו המחלחלים לתוכה.

ברשימת מפלגת העבודה יש מועמדים שאינם ציונים. גם אם מרב מיכאלי טוענת לפתע ש"בטח שאני ציונית" - כמי שקרא במשך שנים את מרבית מאמריה ב"הארץ", לא נותר לי אלא לגחך. המחלוקת שלי עם מרב מיכאלי, אינה על השאלה איזו פשרה ואלו ויתורים על ישראל לעשות למען השלום או למען הבטחת הרוב היהודי, אלא על השאלה מי הצד הצודק בסכסוך הישראלי ערבי. כאשר היא כותבת על מלחמת העצמאות היא מדקלמת את נראטיב ה"נכבה". היא מטיפה להחלפת ההמנון והמרתו בהמנון שהמילה יהודי לא תהיה מוזכרת בו, כך שיבטא את המדינה שאליה היא שואפת, שאינה מדינת לאום יהודית. בימי בן גוריון או רבין אין סיכוי שהיא הייתה מוצאת את עצמה במפלגת העבודה.

בדיעבד, למרות שבחירת השם "המחנה הציוני" הכעיסה אותי, אני שמח על כך. אני שמח להיווכח שהציונות היא מותג שרוצים להתהדר בו. אני שמח שהשימוש בו פתח דיון ציבורי המחייב בירור על מהותה של הציונות בימינו ומחייב אנשים ומפלגות לבחון את עצמם אל מול החזון הציוני.

אולם מי שבוחר לעצמו את "המחנה הציוני" כשם, אל יתבכיין כאשר בוחנים אותו בזכוכית מגדלת.

* "על השבוע"

לפני שלושה פרקים פגשנו לראשונה את רבקה אמנו. ואיזו פגישה! רבקה נכנסה לחיינו בגדול. פגשנו אותה באודישן שהפיק עבד אברהם לתפקיד אשת יצחק, שככזו היא תהיה אם האומה. רבקה הייתה "טובת מראה מאוד, בתולה, איש לא ידעה" וגם עשירה, בלי עין הרע. אך תנאי המכרז כלל לא נגעו ליופי ולעושר. תכונות אחרות נדרשו ממי שתהיה אם האומה: "והיה, הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה: שתה, וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק". ואכן, כך היה: "ותכל להשקותו, ותאמר: גם לגמליך אשאב, עד אם כילו לשתות. ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו". מופת של חסד, של אכפתיות, של עזרה לזולת, של מסירות, של חריצות; כל מה שהיינו מצפים מאמנו, שתהווה דוגמה לנו ולבנינו אחרינו.

והנה, בפרקים הבאים אנו מגלים צד אחר לגמרי באישיותה של אמנו. ראשית, שני ילדים יש לה, עשו ויעקב. ורבקה באופן חד משמעי מעדיפה בן אחד על פני אחיו: "ורבקה אוהבת את יעקב". האם זהו מופת הורי? ובהמשך, לא כל כך נעים להודות, אך אנו מגלים את אמנו כתכמנית, הרוקמת מעשה מרמה, שבו גונב יעקב את הברכה מעשו. "ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו, וילך עשו השדה לצוד ציד להביא. ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמור: הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמור. הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואוכלה ואברכך לפני ה' לפני מותי. ועתה בני, שמע בקולי, לאשר אני מצווה אותך. לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים, ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. והבאת לאביך ואכל, בעבור אשר יברכך לפני מותו. ויאמר יעקב אל רבקה אמו: הן עשו אחי איש שעיר ואנוכי איש חלק. אולי ימושנו אבי, והייתי בעיניו כמתעתע, והבאת עלי קללה ולא ברכה. ותאמר לו אמו: עלי קללתך בני, אך שמע בקולי ולך קח לי. וילך ויקח ויבא לאמו, ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו. ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות, אשר אתה בבית, ותלבש את יעקב בנה הקטן. ואת עורות גדיי העיזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צוואריו. ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה". ככה? כזאת קנוניה, נגד רצון יצחק אבינו, במרמה, לגנוב מעשו את הברכה? זה המופת של אמנו?

גם יעקב אבינו אינו יוצא כל כך טוב בפרשה, בלשון המעטה. פירוש המילה "עקבה" הוא מרמה. יעקב חותר ללא לאות נגד אחיו הבכור. כאשר עשו חוזר מן השדה, עייף ורעב, ומבקש מאחיו שנזד נזיד, "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", אין הוא רץ ומגיש לו את המאכל הטעים וממהר להשקות גם את גמליו, על פי מופת אמו, אלא מנצל את מצבו של אחיו לעסקה מכוערת. הוא מוכן להאכיל את אחיו בנזיד העדשים, אך לא בלי תמורה: "מכרה כיום את בכורתך לי". וכשעשו התשוש מסכים, אין הוא מסתפק בכך אלא משביע אותו על הוויתור, ליתר ביטחון. רק לאחר שעשו נשבע, הוא נותן לו את מבוקשו.

כשרבקה רוקמת אתו את הקנוניה לגניבת הברכה, אין הוא משמיע כל הסתייגות מוסרית או ערכית. הספקות שהוא מעלה הן רק מעשיות – האם זה יצליח? האם אביו לא יזהה אותו? ובסופו של דבר, ללא בושה, הוא מרמה את אביו וגונב את הברכה מאחיו.

האם על כך נאמר "מעשה אבות סימן לבנים"? האם זה המופת שעלינו ללמוד מאבותינו – מופת של מרמה וגזל? האם אדם שכך השיג את הבכורה ואת הברכה, ראוי בכלל להיות אבי האומה?

לכאורה, התשובה לשאלה זו חיובית. עובדה, לאחר הדברים האלה, יעקב הוא אבינו.

בעיניי, התשובה אחרת לגמרי. הפרשה אינה נגמרת בהפי אנד מבחינתו של יעקב. להיפך, הפרשה מסתיימת בכישלונו המוחלט של יעקב. לא את הבכורה הוא קיבל, אלא הוא נאלץ לברוח, כל עוד נפשו בו, מבית אביו ומנקמת אחיו, ויוצא לגלות ארוכה, ארוכה מאוד וקשה מאוד.

אם המשחק היה מתפוצץ במקום הזה, יעקב היה יוצא וידו על התחתונה. אבל המשחק נמשך, כפי שנראה בפרקים הבאים. יעקב, היוצא חסר כל לגלות, עושה "ריסט". הוא מתחיל הכל מחדש. וכאן ניצבת בפניו בחירה. האם להמשיך בדרך המרמה, העקבה, התכמנות והחתרנות, או לפתוח דף חדש ולהוכיח עצמו בדרך חדשה כמי שראוי להיות אבי האומה.

בפרקים הבאים נמשיך לעקוב אחרי יעקב, אחרי בחירותיו. מבולבלים? גם אנחנו. אל תחמיצו את הפרקים הבאים.

* 929

מורשת צ'רצ'יל היא חובתו של העולם החופשי להילחם ברֶשע המאיים עליו.

מורשת צ'רצ'יל היא מורשת מוסרית של אבחנה בין טוב ורע, בחירה בטוב ומלחמה ברע.

מורשת צ'רצ'יל היא שהדרך להיאבק ברע אינה פייסנות. פייסנות מתפרשת כחולשה המזמינה תוקפנות ולכן משמעותה האמתית היא כניעה.

האיום הגדול ביותר על האנושות מאז מלחמת העולם השניה הוא הקנאות האסלאמית, ובראשה איראן. האיום הגדול ביותר מצד איראן, הוא הצטיידותה בנשק השמדה המונית.

אנו ניצבים בעיצומו של מו"מ בין העולם החופשי לאיראן על הסכם מינכן של המאה ה-21. הסיבה לכך, היא שבראש העולם החופשי ניצב צ'מברליין של המאה ה-21, דווקא כאשר כל כך נחוץ צ'רצ'יל של המאה ה-21.

כל מי שעתידו של העולם החופשי חשוב לו, מייחל לכישלון המו"מ בין ארה"ב לאיראן.

על ישראל לפעול בכל דרך מדינית כדי להשפיע על ארה"ב להימנע מן ההסכם.

* ולהלן תגובתו של צ'רצ'יל על ההסכם המתגבש בין ארה"ב לאיראן: "היה על בריטניה וצרפת לבחור בין מלחמה לחרפה. הן בחרו בחרפה. עכשיו תקבלנה מלחמה".

* ברק אובמה הגיע לנאום מצב האומה בפני בית הנבחרים כמנצח. ובדין. הוא קיבל כלכלה הרוסה, כשארה"ב מצויה במשבר העמוק ביותר מאז שנות השלושים של המאה שעברה. הוא הנהיג את ארה"ב ליציאה מן המשבר והקיפאון ולעליה על דרך של צמיחה כלכלית, צמצום הגרעון ולראשונה בתולדות ארה"ב – עצמאות אנרגטית.

הוא עשוי היה להיות נשיא גדול, אלמלא כישלונו החרוץ במדיניות החוץ, שדרדרה את מעמדה הבינלאומי של ארה"ב לשפל חסר תקדים. נשיא ארה"ב הוא מנהיג העולם החופשי, והוא פגע קשות בשלום העולם במדיניותו הפייסנית והרופסת כלפי הקנאות האסלאמית בכלל וכלפי איראן בפרט. יחסו למהפכות במצרים מבטא את הכשל הבסיסי של דרכו. גישתו הייתה משפטנית פורמליסטית, המנותקת לחלוטין מן המציאות. הוא ראה התנגדות המונית לנשיא דיקטטור, ותמך בהמונים, בשם הדמוקרטיה. כאשר "האחים המוסלמים" אויבי הדמוקרטיה, אויבי העולם החופשי, אויבי ארה"ב, האויבים של ערכי החירות ניצחו, הוא התייחס אליהם כאל מפלגה נורמטיבית ולגיטימית שניצחה בבחירות דמוקרטית. כש"האחים המוסלמים" הודחו בידי א-סיסי, הוא התייחס לכך כאל הפיכה צבאית שהפילה ממשל שנבחר במדינה דמוקרטית. הוא גילה חוסר בקיאות וחוסר הבנה קיצונים והעדר יכולת להבחין בין טוב ורע. הוא פגע בידידי ארה"ב ותמך באויבי ארה"ב וכלל לא הבין זאת. הוא גרם לידידותיה של ארה"ב במזה"ת לאבד את אמונן בארה"ב ולפנות לרוסיה של פוטין.

בפייסנותו כלפי איראן, בירת הקנאות האסלאמית שעיקר מעייניה מופנים להפיכתה למעצמה ג'יהאדיסטית גרעינית, הוא פוגע בשלום העולם, בשלום ארה"ב ובביטחונה של ישראל, הידידה הקרובה ביותר של ארה"ב.

ואף על פי כן, יש לו עוד שנתיים לתקן את דרכו, ולהפוך מצ'מברליין לצ'רצ'יל.

* ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הוזמן לשאת דברים בפני הקונגרס האמריקאי, בנושא הגרעין האיראני. אני מדגיש את המילים "ראש ממשלת ישראל", כי גם לפני הבחירות אין הוא ראש ממשלת הליכוד, אלא ראש ממשלת ישראל. לצד הדיבורים על "צונאמי מדיני, על כך שאיש לא יתקשר לנתניהו לטלפון האדום, השבוע התארחו בארץ ראש ממשלת יפן ושר החוץ הקנדי ורוה"מ הוזמן לנאום בפני הקונגרס. כל ישראלי אמור להיות מרוצה מכך, הרי זה אינטרס לאומי, לא מפלגתי. הרי נתניהו יוצא בשליחות לאומית חשובה מאוד – להביא את דברה של ישראל באחד הנושאים החיוניים ביותר לביטחון ישראל, סיכול התחמשותה של איראן בנשק השמדה המוני.

אז מה זו החמיצות הזאת, דוגמת הכותרת הראשית ב"הארץ": "הרפובליקאים בשירות נתניהו".

* מה יותר נמוך? הקמפיין העלוב נגד שליחותו הלאומית של נתניהו לארה"ב, לפעול לסיכול הסכם כניעה לאיראן בנושא הגרעין, או הקמפיין העלוב נגד שליחותו הלאומית של נתניהו לצרפת לקרוא ליהדות צרפת לחזור הביתה ולהזעיק את העולם החופשי נגד הטרור האיסלמי? שני גילויים מכוערים ונפסדים של פוליטיקאיוּת עסקנית קטנה ועלובה, המעמידה את האינטרס המפלגתי הצר מעל האינטרס הלאומי.

* למה איני חושב שצריך לפטר את ראש המוסד, שהודיע לממשל האמריקאי שהמוסד מתנגד לסנקציות נוספות על איראן?

כי העובדה שבאיזה אתר מישהו כתב משהו ו-ynet המגויס עשה מזה מטעמים, לא הופכת שמועה למידע.

* ההפגנה הראשונה שבה השתתפתי, כילד בן 11, המעורה מאוד בפוליטיקה, הייתה הפגנה של תנועות המחאה למען התפטרותה של ממשלת גולדה, בעקבות מסקנות ועדת אגרנט, אף שמסקנות הוועדה זיכו אותה ולא חייבו אותה לעשות כן.

ההפגנה התקיימה בגן הוורדים, מול הכנסת, ב-10 באפריל 1974. באותו לילה הודיעה גולדה על החלטתה להתפטר ולמחרת הגישה את התפטרותה לנשיא המדינה. זה היה בזכותי, כמובן.

גם היום, וכבר חלפו מאז חודשיים שלושה, דעתי בנדון נותרה כשהייתה. נכון, גולדה לא הייתה ראש אמ"ן. הכשל המודיעיני לא היה שלה. ההערכה השגויה לא הייתה שלה. כל מומחי הביטחון והמודיעין קיבלו את הערכת אמ"ן, והיא קיבלה את עמדתם (בניגוד לאינטואיציה שלה). למה היה עליה להתפטר? כי היא ראש הממשלה והיא נושאת באחריות. אזרחי ישראל לא בחרו את ראש אמ"ן. הם בחרו בה להנהיג, והיא נושאת באחריות על ההצלחות והכישלונות. כאשר היא בוחרת לקבל את עמדת המודיעין, מרגע זה אין זו עמדת המודיעין, אלא העמדה שלה, לכל דבר ועניין.

אם ראש המוסד חולק על דעתו של ראש הממשלה בנושא הסנקציות על איראן, זו זכותו המלאה וחובתו להביע את דעתו בפורומים סגורים. אולם עמדת ישראל היא הכרעתו של ראש הממשלה שאזרחי ישראל בחרו. וכאשר ראש המוסד נפגש עם מקביליו האמריקאים, עליו לייצג את עמדת ישראל ללא כחל וסרק. אם נהג אחת, זהו פוטש, ואין הוא ראוי להישאר בתפקידו אפילו שעה אחת נוספת. אבל אני משוכנע שהוא לא עשה כן; שאלו הדלפות שווא.

* כשאני קורא את תגובות הפוליטיקאים על הפיגוע בת"א, מראש הממשלה, דרך ראש האופוזיציה ונציגי המפלגות; את כל תשפוכת הדמגוגיה הזאת והריקוד על הדם, אני מתפלל שהבחירות האלה תסתיימנה כבר. אי אפשר לקצר את העונש? אולי לנכות לנו שליש על התנהגות טובה?

* בְּנִי החייל הוקפץ להגנ"ש בנחל עוז, ובשבת ביקרנו אותו. נחל עוז קיבוץ יפהפה, טובל בירק, מטופח מאוד. מניסיוני ההתיישבותי אני יודע, שקיימת רמה גבוהה של הלימה בין המראה החיצוני של יישוב לבין עוצמתה של הקהילה וחוסנה. היה משמח מאוד לראות זאת.

אבל... צובט הלב להיווכח בחוסר הנורמליות של החיים שם. גן הילדים מוקף בחומה בגובה של כ-4 מטרים מכל עבריו. לאורך השבילים מפוזרות מיגוניות רבות. גם כאן רואים את האכפתיות והטיפוח הקהילתיים. החומה סביב הגן וחלק מן המיגוניות צבועות בציורי קיר קהילתיים מקסימים. בעבור ילד בגן יש הבדל משמעותי בין להיות מוקף בחומה אפורה, או בחומה עליה מצוירות חיות מספר הג'ונגל. אבל ילדים אינם צריכים לגדול מאחורי חומות ובין מיגוניות. מדינה אינה יכולה להשלים עם מציאות כזאת.

אני קורא ושומע את כל המקטרגים על כך שישראל מימשה את זכותה להגנה עצמית, להגנה על חיי ילדיה מפני פושעי המלחמה שמעבר לגבול. האם התובעת בנסודה מבית הדין בהאג ונתן זך היו מוכנים לגדל את ילדיהם בתופת הזאת? היטיב להגדיר את התופעה הזאת משה דיין: "שגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח נשקנו".

* את הדברים הללו אמר דיין בנחל עוז, לפני 59 שנים, והם אקטואליים ונכונים היום בדיוק כפי שהיו אז.

נחל עוז עלה על הקרקע כהיאחזות הנח"ל הראשונה ב-1951, כדי ליישב את הגבול הפרוץ עם עזה. הוא היה הראשון במפעל הציוני הגדול של היאחזויות נח"ל, שרובן אוזרחו והיו לקיבוצים ומושבים, שעיצבו את גבולה של מדינת ישראל.

מהקמתו ועד מלחמת ששת הימים נחל עוז היה יישוב ספר. עד מלחמת סיני (1956) הוא סבל ממצוקה ביטחונית קשה ביותר. ב-1956, ביום בו נערכה בקיבוץ חתונה כפולה, של שני זוגות מחלוצי הקיבוץ, נרצח מא"ז היישוב רועי רוטברג. מלחמת ששת הימים הרחיקה את הגבול. החל בשנת 2000, עם פרוץ מתקפת הטרור הפלשתינאית בעקבות דחיית הצעתו של ברק לנסיגה מלאה בקמפ-דיוויד, היישוב ככל יישובי "עוטף עזה" הפך יעד לירי יומיומי של טילים ופצמ"רים במשך 14 שנים; 14 שנות פשע מתמשך נגד האנושות. עם עקירת גוש קטיף והנסיגה המלאה מרצועת עזה חזר נחל עוז להיות יישוב ספר וטרור הטילים והפצמ"רים התעצם והפך את החיים ביישוב לגיהינום. במלחמת "צוק איתן" נהרג הילד דניאל טרגרמן בן הארבע מירי פצמ"ר.

* ועוד אמר הרמטכ"ל דיין בהספדו לרועי רוטברג: "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו". גם היום זו אמת חיינו וברירת דורנו. חלוצי נחל עוז היושבים על הגבול 64 שנים, הם הציונות בהתגשמותה.

* 17 משפחות עזבו את נחל עוז בעקבות המצב הביטחוני. אין לאיש זכות להלין עליהם, אך עובדה זו מעצימה את ההערצה לכושר העמידה ולחוסן החברתי של הרוב הגדול שנשאר ודבק באדמתו ובביתו. 7 משפחות חדשות הגיעו לבנות את ביתם בנחל עוז השנה, אחרי מלחמת "צוק איתן". זאת תמונת הניצחון האמתית שלנו.

* נכנסתי לאחת המיגוניות המקושטות, ונכתב עליה שהיא קושטה בידי ילדי קבוצת הבר מצווה של הקיבוץ בשנת 2008, ושמותיהם של הילדים. בני, עמוס, היה אף הוא בר מצווה ב-2008. כעת הוא שומר על ילדי נחל עוז.

* בשנת 2000 החלה מתקפת הפצמ"רים והקסאמים של הפלשתינאים על נחל עוז ויישובי הנגב המערבי, במקביל למתקפת טרור המתאבדים בכל רחבי הארץ, בה נרצחו למעלה מ-1,500 אזרחים. אחרי הבלגה ארוכה ("איפוק הוא כוח"), ב-2002 יצא צה"ל לממש את זכות ההגנה העצמית של ישראל, במבצע "חומת מגן".

כשחיילי צה"ל יצאו לחרף נפשם בהגנה על אזרחי ישראל המותקפים, התפרסם גילוי דעת של אקדמאים ואנשי רוח, המסית את החיילים לערוק מהמלחמה בטרור. בין חותמי גילוי הדעת היה פרופ' יוסי יונה, מועמד "המחנה הציוני" לכנסת. עם חשיפת עובדה זו השבוע, הודיע "המחנה הציוני": "'המחנה הציוני' מתנגד לסרבנות על כל צורותיה... בעמדתו של פרופ' יונה חלו תמורות במהלך השנים והיום הוא מצטער על העמדה שהביע בעבר. פרופ' יונה נמצא בעמדת המחנה הציוני ומתנגד לסרבנות".

טוב מאוד ש"המחנה הציוני" הוציא את הודעתו השוללת בפירוש עריקה מהמלחמה (לצערי, התומכים בעריקה הצליחו להחדיר לשפתנו את המונח המכובס "סרבנות"). אני שמח לשמוע שפרופ' יונה חזר בתשובה. ובכל זאת, הייתי מעדיף לשמוע זאת בקולו – לשמוע שהוא שינה את דעותיו ומתנגד לעריקה.

טוב יהיה לשמוע אם גם מרב מיכאלי אינה תומכת עוד בעריקה מהמלחמה וסבורה שעל האימהות לשלוח את ילדיהן לצה"ל, בניגוד לעמדותיה בעבר. גם הבהרה כזאת, מוטב שתשמע בקולה, בפירוש.

* כאשר פרופ' ישעיהו ליבוביץ' קיבל את פרס ישראל על מפעל חיים, בשנת 1993, הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון, יו"ר מפלגת העבודה, יצחק רבין, שהוא יחרים את הטקס, כי אינו מוכן ללחוץ את ידיו של מי שמסית ל"סרבנות" (בתגובה הודיע ליבוביץ' שהוא מוותר על הפרס).

מדובר בסך הכל בלחיצת יד, לא בצירופו לרשימת מועמדי מפלגת העבודה לכנסת. ועם כל הכבוד, מרב מיכאלי אינה פרופ' ליבוביץ'. אך עם כל הכבוד, גם הרצוג וציפי לבני אינם יצחק רבין.

* עמוס ידלין, מועמד "המחנה הציוני" לתפקיד שר הביטחון התראיין ל"ידיעות אחרונות", והתייחס לקמפיין הירידה לברלין. "כשאני שר את התקווה אני מרגיש שהגשמנו את תקוותם של היהודים שחלמו על כך 2,000 שנה. כשאני שומע על אלה שמעדיפים את המילקי בברלין, זה גורם לי צמרמורת בגב".

אלה דברים הראויים למנהיג בתנועת העבודה. למרבה הצער, עד לדבריו אלה של ידלין, לא נשמעו דברים כאלה מראשי מפלגת העבודה בנוגע לקמפיין הנקלה הזה. נהפוך הוא, הם העדיפו למנף אותו כדי לסנוט בממשלה, כאילו הם אופוזיציה למדינה ולא לממשלה.

אני מאחל לעמוס ידלין שהפוליטיקה לא תקלקל אותו.

* לפני כשבוע כתבתי שמועמדותו של בצלאל סמוטריץ' ברשימת "הבית היהודי" היא כתם על המפלגה, כיוון שערב ההתנתקות אסף אמל"ח לצורך ביצוע פיגוע ראווה. העירו לי על כך, שהאיש נעצר, אך אפילו לא הוגש נגדו כתב אישום. בינתיים למדתי על כתם חמור אחר בעברו, וכאן אין המדובר בחשד, אלא בעובדות חד משמעיות. הוא היה בין מארגני ומשתתפי "מצעד הבהמות" של הימין הכהניסטי כתגובה ל"מצעד הגאווה" בירושלים. היה זה אחד ממפגני ההתבהמות הנחותים והבזויים ביותר שהיו במקומותינו. מצער מאוד, שהבהמה הבלתי כשרה הזאת תמצא את מקומה בכנסת.

* הסאגה הבלתי נגמרת של הבחירות המקדימות לליכוד, הן חרפה למפלגה הזאת. גם אם לא היו זיופים, אלא טעויות בספירה, התמשכות הפרשה לאורך זמן כה רב, גרמה לנזק עצום ומיותר, כיוון שניתן היה לפתור זאת מזמן. כל אחד משני הניצים, חוטובלי ודיכטר, העדיפו את טובתם האישית על טובת מפלגתם, ואת "ייקוב הדין את ההר" על חיפוש פשרה מוסכמת.

בנימין נתניהו אינו מגלה מנהיגות ונותן לאירועים לטלטל את מפלגתו. הוא יכול לפתור את הבעיה באמצעות שריון מקומו של דיכטר. סמכות השריון נועדה בדיוק למען אנשים עם פרופיל ציבורי ורקורד של עשיה מהסוג של דיכטר. מבנה הרשימה והמקומות של נציגי המחוזות, גרם לכך שאם הפסיד דיכטר בקולות בודדים, הוא צונח מהמקום ה-20 למקום ה-26, שעל פי הסקרים הוא בלתי ריאלי. אין לי ספק שרוב חברי ובוחרי הליכוד היו תומכים בצעד כזה.

הפרשה הזאת עלולה לעלות לליכוד לא רק בנזק תדמיתי אלא אפילו במנדט קריטי.

* בדרך כלל, אני מתנגד למפלגות נשים. אלו מפלגות, שבשם הפמיניזם מנציחות גטו מגדרי, כאילו אין לנשים מה לומר בכל הנושאים הלאומיים, אלא להתמקד רק בענייני המגזר שלהן. אני מצדד בהשתלבותן של נשים בכל רמות ההנהגה, ובעניין זה יש לציין את "המחנה הציוני", "הבית היהודי" ומרצ, שבהן הייצוג נאות וראוי, יחסית. אני מקווה שנגיע למצב שבו שאלת המגדר כלל לא תהיה אישיו, ויהיה מובן מאליו שבערך מחצית ההנהגה מורכבת מגברים ומחציתה מנשים, באופן טבעי, סטטיסטי. עוד חזון למועד.

ובכל זאת, אני שמח מאוד על הקמתה של מפלגת נשים חדשה – "בזכותן". זו מפלגה של נשים חרדיות. נשים חרדיות הן מגזר שאינו סובל מתת-ייצוג אלא מאפס ייצוג, מתוך הדרה מובנית. פשוט, אישה אינה יכולה להתמודד במפלגה חרדית.

הופעתו של אריה דרעי לצד הרבנית עדינה בר-שלום לפני שבועות אחדים, הגם שאין בה פריצת מחסום ההדרה, הוכיחה שיש שינוי בציבור החרדי, לפחות בזה המזרחי, המחייב התייחסות. אך כמובן שאין זו עדין תשובה לבעיה.

מפלגת הנשים החרדיות "בזכותן" ראויה ביותר להערכה, בעיקר על האומץ של אותן נשים ללכת נגד הזרם, בתוך חברה מאוד חסרת סובלנות כלפי מי שהולך נגד הזרם. גם אם הן לא תעבורנה את אחוז החסימה הגבוה – בעצם התמודדותן יש מסר חשוב, ואם לא יישא פרי בבחירות הקרובות, הוא עשוי להשפיע בהמשך הדרך.  

* כיהודי המחמד של חד"ש, דב חנין יכול היה לעטות על עצמו את האיצטלה היהודית-ערבית, כביכול, של המפלגה הקומוניסטית האנטי ציונית. כעת הוא באופן חד וחלק יהודי המחמד של המפלגה הלאומנית הערבית.

* תמר גוז'נסקי, לשעבר יהודיית המחמד של חד"ש, פרסמה לאחרונה ספר חדש: "בין נישול לניצול, שכירים ערבים – מצבם ומאבקיהם". בספר היא יוצאת חוצץ נגד הסתדרות העובדים הכללית, שהעדיפה את טובת הלאום על המאבק המעמדי. ה"האשמה הנוראה" הזאת נכונה. אכן, ההסתדרות לא ראתה את עצמה רק כמובילת מאבק מעמדי, אלא בראש ובראשונה מכשיר לבניין אומה, לבניית הארץ ולהקמת המדינה. ההסתדרות ותנועת העבודה, בנו חברה סולידרית, עם כלים לסולידריות וולונטרית הצודקים והיפים יותר מכל מפעל סוציאליסטי בהיסטוריה האנושית. המפלגה הקומוניסטית, שכל ימיה לחמה מלחמת חורמה בציונות ותמכה באויב הערבי בכל עימות לאומי, ראתה בהסתדרות העובדים את האויב הגדול ביותר שלה.

ב-1946 התקיימה שביתה כללית של עובדי ממשלת המנדט, יהודים וערבים יחד, וגוז'נסקי מציגה זאת כמופת. עודה בשאראת שפרסם מאמר על הספר במוסף הספרים של "הארץ", סיים אותו במשפט הבא: "כמה יפה היה מצדה של ההיסטוריה אילו המשיכה בדרכה של שנת 1946, שנת האחדות, ולא בדרכה של שנת 1948, שנת הפירוד. גם עכשיו לא מאוחר לתקן".

1948 היא שנת הקמת מדינת ישראל. את העוול הזה רוצה בשאראת לתקן.

* הח"כים הערבים נוהגים להלין, ובצדק רב, על העדר נוכחות משטרתית מספקת בעריהם וכפריהם, ומציגים זאת, בצדק רב, כאפליה.

אבל כאשר משטרת ישראל באה לעצור סוחר סמים ברהט, שוטריה מותקפים באלימות ועבריין נהרג, הם יוצאים לשביתות והפגנות. וכאשר ניידת משטרה נקלעת לעיר בעת הלוויה, ההמון המוסת מתייחס אל השוטרים כאל אויב ומנסה לבצע לינץ' בחמישה שוטרים.

מדינה אינה יכולה להשלים עם קיומם של איי הפקר שבהם שלטון החוק אינו קיים. הנפגעים העיקריים של מציאות כזאת, הם האזרחים באותם איים.

* על פי הדיווחים בתקשורת, מסתמנת תמונה, על פיה הייתה הסכמה שהמשטרה לא תכנס לרהט בעת ההלוויה והניידת שהגיעה למקום, הפרה את ההסכמה. לא ברור עדין האם השוטרים נקלעו למקום בשוגג, או שהמידע כלל לא הגיע אליהם. זהו כשל מבצעי חמור, שעל המשטרה לתחקר אותו ולהסיק מסקנות.

אולם הכשל המבצעי הנקודתי הזה שולי וזניח בהבנת מהות האירוע. מה שמשמעותי, הוא ההתייחסות אל משטרת ישראל כאל אויב, מה שבא לידי ביטוי בעצם הצורך להגיע להסכם כזה (ואיני מביע את דעתי אם נכון או לא נכון היה להגיע להסכם) ובעיקר העובדה ששוטרים הנקלעים לעיר בישראל מוצאים את עצמם בלינץ' המסכן את חייהם. המציאות הזאת היא בלתי נסבלת ואין להשלים עמה.

* לפני כחודשיים כתבתי על כך שהמנהיג הציוני ישראל זנגוויל הוא אבי האמרה "עם ללא ארץ לארץ ללא עם", והבהרתי שמשמעותה אינה שאין אנשים בארץ ישראל, שהרי כל ראשי הציונות התייחסו בכובד ראש לבעיה הערבית, אלא אמירה שעם שאינו חי בארצו, יגיע לארץ שהעם שלה אינו חי בה.

לאחרונה למדתי, שהיה מי שקדם לו באמירה זו, והוא כלל לא היה יהודי, והוא אמר את הדברים למעלה מארבעים שנה טרם הקמת התנועה הציונית.

בגיליון החדש של "האומה", מופיע מאמר של ד"ר אבי בקר: "'הנוצרים הציונים' ותרומתם להקמת ישראל". הוא מתאר במאמרו זרם בכנסיה האנגליקנית, שמאז המאה ה-17 מאמין בשיבת היהודים לארץ ישראל והקמת מדינה יהודית, בהתאם לחזון שיבת ציון של נביאי התנ"ך, שהגשמתו היא תנאי הכרחי לגאולה העולמית. הזרם הזה התחזק במאה ה-19, ופעל גם במישור הפוליטי, ולפעולתו הייתה השפעה על התהליך שהביא להצהרת בלפור.

הבולט ביותר בין האנגליקנים הציונים בפעילותו הפוליטית היה אנטוני אשלי, המוכר יותר בתוארו הלורד שאפטסברי. הלורד שאפטסברי היה פוליטיקאי, חבר פרלמנט לאורך שנים רבות, שפעל מול מנהיגים ומדינאים בריטיים לקידום הרעיון של שיבת ציון. ב-1854, עם פרוץ מלחמת קרים, הוא פנה לשר החוץ הבריטי הלורד קלארנדון, כדי שישכנע את התורכים להחזיר את א"י ליהודים. הוא השווה זאת ביומנו להצהרת כורש ששמה קץ לגלות בבל והביאה להקמת הבית השני. בין השאר מופיע ביומנו המשפט: "ישנה ארץ ללא עם; ועתה האל, ברחמיו ובחכמתו, מכוון אותנו לעם ללא ארץ. העם שהיה ועדיין האהוב עליו, בני אברהם, יצחק ויעקב".

* במאמרו, עוסק בקר גם בסוגיה האקטואלית של הקשר עם 70 מיליון האוונגליסטים הפרו-ישראלים בארה"ב. הוא מתאר את הברית המוזרה של אנשי "שמאל", רבנים חרדיים ליטאיים והקיצונים בקרב הרבנים החרד"לים – ליאור ואבינר, המתנגדים לקשר הזה בטענה שמטרת האוונגליסטים היא מיסיונרית ואפילו אנטישמית (!). הטענות הללו מופרכות מעיקרן, מבהיר בקר במחקרו.

* ביד הלשון

"האם, לעניות דעתך..."

הניסוח הזה תמיד משעשע אותי, כיוון שהוא מוציא ביטוי מהקשרו, והופך אותו למגוחך.

הביטוי "לעניות דעתי", מבטא צניעות (או הצטנעות). אדם מגדיר את דעתו כעניה.

אבל בגוף שני, הביטוי הזה מאבד את כל משמעותו, ואת הצניעות (או ההצטנעות) שהוא מבטא.

למה הדבר דומה?

לביטוי "ואני, עבדך הנאמן". איך ישמע באוזננו משפט כמו "ואתה, עבדי הנאמן"? כמו "לעניות דעתך".

* "חדשות בן עזר"