הבלוג של אורי הייטנר

ביום שבו התפרסמו 53 הצל"שים, ובראשם עיטור המופת שיוענק לסגן איתן פונד, קצין הסיור של "גבעתי", שנכנס למנהרת הטרור בניסיון להציל את רעו הדר גולדין שנחטף, והביא את חלקי גופתו, נפטר תת אלוף נתק'ה ניר. נתק'ה ניר נפצע קשה בשתי רגליו כמג"ד במלחמת ששת הימים. במאמצים עליונים השתקם וחזר לפיקוד. במלחמת יום הכיפורים נלחם והצטיין כמח"ט בקרבות בסיני. בשבוע שבו התפרסמו 53 הצל"שים מלאו 60 שנה למותו של אורי אילן, לוחם "גולני" מקיבוץ גן שמואל, שהתאבד בשבי הסורי כדי לא להסגיר סוד צבאי, והטמין בין אצבעות רגליו את הפתק "לא בגדתי".

דור לדור יביע אומר. מסורת הגבורה ומסירות הנפש עוברת מדור לדור, ומצווה לנו את החיים.

התקשורת נוהגת להבליט את הישראלי המכוער; נמושות היורדות לגרמניה כדי לקנות "מילקי" קצת יותר בזול, עריקים מיחידה 8200 וכד'. רשימת הצל"שניקים, הישראלים היפים, מזכירה לנו שיש בתוכנו אנשי מופת, מודלים לחיקוי, עליהם ראוי לחנך את הדורות הבאים.

* על פי מקורות זרים צה"ל חיסל יתום.

* הרמז של יואב גלנט על קשר בין עיתוי חיסולו של ג'יהאד מורנייה לבחירות, מעיד על כך שלקח לו פחות משבועיים להפוך לפוליטיקאי, במובן הרע של המושג.

* מן הראוי היה שגלנט יודה שכשל בלשונו ויתנצל. זה יהיה הרבה יותר מכובד והרבה פחות מזיק לו ולמפלגתו, מאשר כל ההתפתלויות של "לא התכוונתי ולא הובנתי נכון".

* אני רוצה להשיב בכנות לשאלה שנשאלתי. אילו הייתי תומך בעמדותיו ובדרכו של הרצוג, האם גם אז הייתה עמדתי בנוגע לזכות השתיקה ששמר ובנוגע למעורבותו בפרשת שחיתות חמורה, דומה לעמדה שאני מביע היום?

עד כמה שניתן להעריך התנהגות במצב היפותטי, זאת תשובתי: אילו הוא היה המנהיג המייצג את השקפת עולמי ועשוי להגשים את רעיונותיי בתחומים המדיניים והחברתיים, ומפלגתו הייתה המפלגה שבדרכה אני תומך ולא הייתה כל אלטרנטיבה אחרת המתאימה לדרכי; הייתי מצביע בעד מפלגתו.

הייתי מביע את דעתי על מעשיו ועל שתיקתו, ולא היה כל פער בינה לבין העמדה שאני משמיע היום. אולם הייתי מסביר, שפוליטיקה היא אמנות האפשרי והבחירה היא בין האופציות הקיימות. ברגע שהוא עומד בראש המפלגה המייצגת את דרכי, לא אתמוך במפלגות שאני שולל את דרכן ואת הדרך שבה תנהגנה את המדינה, רק בשל הסיבה הזאת. הייתי מבליט יותר את הסיבות שבעטין אני תומך בו, בלי להסתיר את ביקורתי.

דבר אחד אני יכול לומר בוודאות. בשום פנים ואופן לא הייתי מטהר את שרץ השחיתות והשתיקה, ולא הייתי מדקלם את "הסבריו" המתחמקים והמבישים.

לצערי, אנשים שאני מעריך מאוד ומוקיר, ויודע שהם לעולם לא היו מעלים על דעתם לפעול בדרכיו המושחתות של הרצוג, מסנגרים עליו ועל מעשיו, בשל תמיכתם הפוליטית במפלגתו. על כך אני מצר. אני מחכה שהבחירות כבר תעבורנה, כדי שאוכל לשאול אותם ברחל בתך הקטנה, ולשמוע את מה שהם חושבים באמת.

* אחדים מחבריי מאשימים אותו שאני "אובססיבי" בנושא זכות השתיקה של הרצוג בפרשת עמותות ברק. אובססיבי? שיהיה אובססיבי. ובכן, להלן קיצור תולדות האובססיה שלי.

לפני שנים אחדות, אולי עשר שנים, הוצג בכנס שדרות לחברה "מדד השחיתות" – סקר דעת קהל מקיף דירג את הח"כים על פי רמת השחיתות / היושר הציבורי שלהם. בראש הישרים עמד הצדיק הידוע יצחק הרצוג. הוכיתי בהלם. איזה פער בין דמות לתדמית!

נועם הליכותיו, דיבורו הרך, קולו הדק, הבייביפייס שלו יצרו לו תדמית מסוימת, שמחקה את עברו הפלילי כמחוק הגלים כתובת על החול. באותו רגע גמרתי אומר לעשות כל שלאל ידי כדי לחשוף את השקר.

באותו ערב כתבתי לנשיא הכנס, עוזי דיין, את דעתי על הסקר הזה, שאין בו דבר וחצי דבר כדי לשקף את השחיתות, ואין לו מקום. ואכן, לשמחתי, הכנס חדל לערוך את מדד השחיתות הזה. ועוד באותו הלילה כתבתי מאמר תחת הכותרת "בזכות השתיקה". פתחתי אותו במשפט: "בזכות מה נבחר הרצוג לח"כ הישר ביותר? בזכות השתיקה".

באותם הימים, הרצוג עוד לא התיימר למנהיגות המפלגה או המדינה. כאשר התמודד בפריימריז על ראשות מפלגת העבודה, שבתי לכתוב נגדו. את העדפתו, בידי חברי מפלגת העבודה, על מנהיגה נקיית כפים וישרת דרך כשלי יחימוביץ', ראיתי כשבר מוסרי של מפלגת העבודה (שבא לידי ביטוי בהרצתו של פואד לנשיאות, כשיחימוביץ' לבדה עומדת בפרץ ומתנגדת למועמדות המבישה).

יותר משמפריעה לי עצם מועמדותו לראשות הממשלה, מפריעה לי העובדה שכלל אין דיון בסוגיה. אני יכול להבין אדם האומר שבין האפשרויות הקיימות, הוא בוחר בהרצוג על אף אותה פרשה. אבל קשר השתיקה וההשתקה של הסוגיה, שחייבת להיות מרכזית מאוד במערכת בחירות שבה הרצוג מתמודד, היא זאת שהביאה אותי להזכיר את הסוגיה ב"אובססיביות".

לשמחתי, בימים האחרונים חל שינוי מסוים, והנושא החל לעלות על סדר היום של הבחירות. בראיונות, הרצוג נשאל על הנושא. ואף שתשובותיו מתחמקות, עצם העובדה שהנושא על סדר היום, חשובה ביותר.

ואם היה לי בכך חלק, ולו זעיר, על כך גאוותי.

* למי ששכח – מהי פרשיית השחיתות בה מעורב הרצוג? לפני בחירות 99', גויסו מיליוני ש"ח באופן בלתי חוקי למסע הבחירות של ברק לראשות הממשלה, באמצעות עמותות קש פיקטיביות, שהוגדרו למען מטרות חברתיות שונות, אך שימשו צינור לתקציבי בחירות בלתי חוקיים. מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על המעשה והעלה חשש שמדובר בעבירות פליליות. היועץ המשפטי לממשלה הורה למשטרה לחקור את ברק ואת האנשים שביצעו את המהלך, יצחק הרצוג, ויצמן שירי וטל זילברשטיין. הקו של ברק היה שהוא כלל לא עסק בנושא מימון הבחירות ולא היה לו מושג מה קרה ומהיכן הגיע הכסף. הרצוג נחשד בעבירות מרמה, רישום כוזב במסמכי תאגיד ועבירה על חוק מימון הבחירות. בחקירתו הוא ישב שעות, שמע את השאלות וכאחרון העבריינים סכר את פיו. יש לציין שאין המדובר באיזו מעידה, אלא במהלך מורכב מאוד, מנוהל היטב, יזום, מתוך הבנה שמדובר בעבירות. לשם מה הוקמו עמותות פיקטיביות? מתוך הבנה שיש להערים על החוק ולגייס כספים שאסור לגייס. זאת ממש התנהלות מאפיוזית.

זכות השתיקה היא הזכות המוקנית לעבריין כדי שלא יפליל את עצמו. הרצוג ידע שהאמת תפליל אותו, ושאין לו אליבי או דרך להתחמק מאחריותו האישית ולכן הוא שיבש את החקירה בשתיקה. ולבסוף התיק שלו נסגר מחוסר ראיות.

אגב, הפרשה דומה מאוד לפרשת שרון. בפריימריז בליכוד בשנת 2000, שבהן שרון ניצח את אולמרט בהתמודדות על ראשות הליכוד, נעשו עבירות דומות. שרון נחקר, ובדיוק כמו ברק הקו שלו היה שהוא לא עסק בזה ואין לו מושג איך הדברים התנהלו. מקבילו של הרצוג בניהול מערכת הבחירות היה עמרי שרון. עמרי שרון שיתף פעולה בחקירה, לקח אחריות, הודה והגיע לעסקת טיעון בה נדון ל-9 חודשי מאסר + 9 חודשי מאסר על תנאי + קנס בסך 300,000 ש"ח.

* משב רוח מרענן ברשימת "המחנה הציוני" - עם הצטרפותו של אלוף (מיל') עמוס ידלין לרשימה, יש בה נציג הוועד המנהל של עמותת "אל-עד", המיישבת את עיר דוד בירושלים (סילואן). יש לקוות שידלין ידבק בדרכו גם כפוליטיקאי.

* הבון-טון של הפרשנים הפוליטיים בימים האחרונים, הוא לציין שאחרי שבכירי "ישראל ביתנו" פרשו או הופרשו וליברמן לא הצליח לגייס כוכבים, אורלי אבוקסיס לוי נותרה במקום השני במפלגה.

ואילו לעניות דעתי, אורלי אבוקסיס לוי טובה יותר מהבכירים שפרשו או הופרשו ומן הכוכבים שליברמן לא הצליח לגייס.

* הצטרפותו של אלעזר שטרן ל"יש עתיד", מחזקת את צביונה כמפלגה כלל ישראלית ולא "חילונית". הוא מצטרף לרב שי פירון, עליזה לביא ודב ליפמן, ובסה"כ כ-20% דתיים (בהנחה שהרשימה הבאה תהיה דומה לקודמתה). זו מגמה מבורכת, ויש לקוות שהיא תלך ותתרחב למפלגות נוספות.

* הדבר המעניין ב"יש עתיד", הוא שרוב מועמדיה איכותיים ורציניים יותר ממנהיגהּ.

* בתכנית על משה כחלון בערוץ השני, נשאלה השאלה, באשר לדרכו המדינית של כחלון: האם הוא יהיה בגין או נתניהו?

ואני תמה, למה הם בדיוק התכוונו?

האם הם התכוונו לשאול, האם הוא יהיה כמו בגין שעד יומו האחרון דגל בארץ ישראל השלמה והיה מוכן להעניק אוטונומיה לפלשתינאים או כמו נתניהו המצדד בשתי מדינות לשני עמים וניהל מו"מ מתקדם על בסיס גבולות 67'?

האם הם התכוונו לשאול האם הוא יהיה כמו בגין שסיפח את הגולן לריבונות ישראל או כמו נתניהו שניהל עם אסד האב מו"מ על נסיגה מהגולן?

האם הם התכוונו לשאול, האם הוא יהיה כמו בגין שהפציץ את הכור העיראקי או כמו נתניהו שנמנע מלהפציץ את הכור האיראני?

או שמא הם התכוונו לשאול האם הוא יהיה כמו נתניהו שאנחנו אוהבים לשנוא, או כמו בגין שמת, ולכן אנחנו כבר לא שונאים אותו, אלא בונים מיתוס לפיו בגין = ביילין?

* לא ראיתי את תשדיר הגנון של הליכוד. לא עניין אותי. הספיק לי לשמוע מה היה שם, וזה ילדותי, לא רציני, רדוד.

... מצד שני, לביקורת הצדקנית כאילו נחטפו ילדים וכו', תגובתי היא: יאללה יאללה.

* ראיתי את תשדיר הטלפון האדום של הליכוד. ילדותי, לא רציני, רדוד. יותר משהוא מזלזל בהרצוג ולבני, הוא מזלזל באינטליגנציה של הצופים.

... מצד שני, טוב שהפעם גם הרצוג מופיע בתשדיר. כך לא יוכלו לטעון נגדו שהוא סקסיסטי כפי שטענו על תעמולה קודמת ברוח זו של ביבי נגד ציפי או ביבי נגד שלי.

* ראיתי את תשדיר התגובה – תשדיר הטלפון האדום של "המחנה הציוני". רדוד, נגרר ושקרי. מגוחך כשהוא מתקיים בעת ביקוריהם של ראש ממשלת יפן ושר החוץ הקנדי בישראל, שהינה מוקד עליה לרגל של כל מנהיגי העולם.

* החרם על שבדיה בעקבות הכרתה החד צדדית במדינה הפלשתינאית, היא איוולת מדינית והתנהגות שחצנית ויהירה. האינטרס הישראלי הוא קיום מערכת יחסים טובה ככל הניתן עם כל מדינות העולם, על אף כל מחלוקת ובלי לעמעם את המחלוקת, בדיוק כפי שאנו מצפים שמדינות העולם החולקות על עמדותינו ומעשינו תתייחסנה אלינו.

מוזר, שראש ממשלה שהשפיל את עמו ומדינתו, בהתנצלות שערורייתית בפני התורכים על מעשה תוקפנות אלים שהם ביצעו כלפי ישראל, מגלה לפתע כזו זקיפות קומה ונחישות, כאשר אנו נמצאים חודשיים לפני הבחירות.

* מי ששלחה את הרוצחים לתובע הארגנטינאי ניסמן, היא זו ששלחה את החוקרים להגיע למסקנה שהוא התאבד.

* כן, אני יודע שאני מזמין סקילה ומסתכן בנפשי, אבל אני מודה שאיני מתלהב מקריקטורות המבזות את הנביא מוחמד.

הקריקטורות הללו הן בגדר חופש הביטוי, זה נכון. אבל לא כל מה שמותר הוא גם ראוי. ולא כל מה שראוי להגן על החופש שלו להיאמר, ראוי להגן על עצם אמירתו, או כתיבתו, או ציורו.

אמנות המבזה את אמונותיו של הזולת ואת הקדוש לו, היא אמנות ההופכת את העולם למקום פחות טוב. ונדמה לי, שהאמנות אמורה להפוך את העולם למקום טוב יותר.

* התכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, בעיקר עם צמד המנחים ג'קי לוי ואברי גלעד, היא אחת מתכניות הרדיו האהובות עליי. תכנית איכותית ומעניינת, עם מנחים מקצועיים מאוד, אינטליגנטים באופן חריג, חריפים, שנונים, בעלי הומור בריא, בעלי שפה מדויקת, עשירה ויצירתית, ששוררת ביניהם כימיה, הייתי אפילו אומר אהבה. ו... הם גם פטריוטים, רחמנא לצלן.

וכעת עומד מפקד גל"צ לסגור את התכנית או לפחות להחליף את המנחים.

אחרי כל כך הרבה שנים, יש הגיון מקצועי בהחלטה זו. הרי איש לא העניק להם חזקת נצח על נחלת 11:00-12:00. ובכל זאת, אני מקווה שטרם נאמרה המילה האחרונה, ושתגובות הקהל תבאנה לשינוי ההחלטה.

הסיבה להחלפה, כך נמסר, היא העובדה שבין המנחים, הן ג'קי ואברי והן עירית לינור וקובי אריאלי, נוצרה במהלך השנים התקרבות בדעות, ואין זה עוד הוויכוח שהיה בעבר. ואני תמה, האם המחשבה שרק ויכוח בין הקצוות מעניינת, אינה אנכרוניסטית במקצת? האמנם רק ליהוק של ביילין ופייגלין יעורר ריגוש בקרב המאזינים? אולי דווקא היכולת של אנשים בעלי רקע כל כך שונה ועמדות מוצא כל כך רחוקות, להתקרב זה לזה, הן באופן אישי והן בעמדות, מרתקת לא פחות?

* מיזם 929 – "תנ"ך ביחד", הוא בשורה משמעותית לחברה היהודית ישראלית. המיזם מנכיח את התנ"ך, התשתית של זהותנו, בתרבות הישראלית ובחברה הישראלית, באופן לא פדגוגי, לא אקדמי, לא כתחליף למערכת החינוך ולא למחקר האקדמי, אלא כתשתית תרבותית של היהדות הישראלית. היופי בו הוא היותו אוטוסטרדה רב נתיבית – לא שביל עזים צר המבטא אחידות, אלא דרך רחבה שיש בה מקום לדרכים שונות ומגוונות ביהדות. כאשר בפרק העוסק בברית המילה של אברהם אבינו, מתפרסמת רשימה הקוראת לחילונים לא למול את ילדיהם, אני כמעט יוצא מעורי, ואני יכול רק לשער איך זה מקפיץ את הדתיים האורתודוכסים הקוראים אותו ויותר מכך – השותפים לו. אלא שזהו קול חריג, שגם לו יש מקום, בתוך המגוון הרחב של הקולות, ההופכים את הטקסט המקראי כר למחשבה ולשיח ישראלי אקטואלי, תרבותי.

* דווקא מתוך הערכתי את הפלורליזם והפתיחות של המיזם, הצטערתי כאשר החלו לצאת מן האוטוסטרדה הזאת ערוצים צדדיים, של "תנ"ך לחוד". תחילה היה זה "תתקכ"ט" (929 בגימטריא), שהוא על טהרת הפרשנות האורתודוכסית ולא יהיו בו קולות חילונים או של הזרמים הליברליים ביהדות. ולאחר מכן היה זה "מחלנים תנ"ך 929 חלונות" החילוני, שהוא על טהרת החילונים ולא יהיו בו קולות אורתודוכסים, שמרניים. זה חרה לי מאוד, עד כדי חשש מפני החמצה של המהלך ופיצולה של הדרך.

אולם לאחר מחשבה ושיחות עם מספר אנשים ובהם יוזם 929 והעומד בראשו הרב בני לאו, שיניתי את דעתי. אדרבא, הערוצים הנוספים רק מגבירים ומעצימים את המהלך. ישנה האוטוסטרדה הגדולה והמגוונת, ולצדה נתיבים נוספים שאולי פחות מתאימים לדרך המשותפת או לפחות נותנים דגשים אחרים, אך הם חלק מהמהלך הגדול, הם צועדים יחד ולומדים באותו יום אותו פרק ומעשירים את המיזם. אדרבא ואדרבא.

* כשפנה אליי ארי אלון והציע לי לכתוב ב"מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות" (וריאציה על ההגדרה של המשורר והמחנך בארי צימרמן, שאינו יהודי חילוני אלא יהודי חֲלוֹנִי, הפותח את החלונות כדי לקבל השראה והעשרה מכל רוחות השמים), היססתי. התניתי את תשובתי החיובית, בהסכמתו של הרב בני לאו. אם הוא, כיוזם המהלך, רואה פגיעה בערוץ החֲלוני, לא ארצה להיות שותף לפגיעה. גם ברמה האישית, אני חש מחויבות לרב בני, שפנה אליי לפני חודשים אחדים וביקש ממנו להיות שותף במיזם.

הרב בני עודד אותי להיענות בחיוב להצעה ולכתוב לשני הערוצים. אני עושה זאת בשמחה.

* ביד הלשון

דרך רבין, כלומר כביש חוצה ישראל, הידוע ככביש שש – המיזם הלאומי המקרב את הגליל והנגב למרכז, ממשיך להימתח צפונה ודרומה. הקטע הצפוני החדש יגיע עד מחלף סומך. מחלף סומך, בעמק זבולון, על מפגש כביש 70 וכביש 79, דרכו זורמת מרבית תנועת המכוניות מהגליל המערבי למפרץ חיפה, נמצא בקרבת קריית אתא ושפרעם.

מיהו הסומך הזה, שעל שמו קרוי המחלף ובעבר הצומת? שמא חתן פרס ישראל, המזרחן פרופ' ששון סומך? שמא רב גדול יוצא עיראק?

לא ולא. שם הצומת אכן קשור לרב ולרבנות, אך אינו קשור לאדם ששמו סומך. הוא קשור לסומך במִלרע, מהמילה סמיכה, סמיכה לרבנות.

הסמיכה היא הענקת הסמכות לתואר רב, וליכולת לפסוק הלכות ולדון בדיני נפשות וממונות. המילה לקוחה מן התנ"ך - "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו". הסומך הוא הרב הוותיק המסמיך את הרב הצעיר.

על פי המסורת, נמשכה שרשרת הסמיכה ממשה שמסר את התורה ליהושע, יהושע לזקנים וכן הלאה עד אנשי כנסת הגדולה ואחריהם חז"ל. זה מקור הסמכות של חז"ל, שבמקורה היא אלוהית: "משה קיבל תורה מסיני", כנאמר בפתיחת מסכת אבות.

ומה הקשר למחלף סומך, ומיהו הסומך שעליו קרוי המחלף ולמה דווקא שם?

לאחר מרד בר כוכבא, ביקשו הרומאים להכרית את היהדות, בגזירות השמד שגזרו. הם הבינו את החשיבות הרבה של הסמיכה להמשכיות היהדות, ויצאו למלחמת חורמה נגדה. הם אסרו על הסמיכה וגזרו מוות על הסומך ועל הנסמכים והשמדת עיר שתהיה בה סמיכה ועקירת היישובים שבמחוז שבאותה עיר.

הסומך שעל שמו נקרא המחלף, הוא התנא ר' יהודה בן בבא, רעו ותלמידו של רבי עקיבא, מעשרת הרוגי המלכות. בן בבא לקח אחריות לאי עקירת תורה מישראל ולהמשך מסורת הסמיכה. הוא סמך "חמשה זקנים": רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע.

הסומך והנמסכים היו מוכנים למסור את נפשם על הסמיכה, אולם לא רצו לסכן ערים ומחוזות. "מה עשה רבי יהודה בן בבא? הלך וישב בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, בין ב' תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים". כך, במקום נייטרלי שלא יסכן אוכלוסיה בלתי מעורבת, הוא ותלמידיו סכנו את נפשותיהם. בן בבא נתפס, והוצא להורג באכזריות רבה. "נעצו לגופו ג' מאות לולניאות (חניתות) של ברזל ועשאוהו לגופו ככברה"‏. המיקום המשוער של המעשה הוא במחלף סומך, והאיש ומעשהו הונצחו בשמו, במקום בו נעשתה הסמיכה.

ומדוע כתבתי "הצומת נקרא" ולא הצומת נקראת? כי צומת הוא זכר.

* "חדשות בן עזר"  

כאשר ממשלות העבודה, בשנות ה-90 המוקדמות, ניסו להוביל מהלך של נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן, היה זה בעבורי שבר גדול. תנועת העבודה היא שיישבה את הגולן. תנועות ההתיישבות של תנועת העבודה העלו את היישובים כהגשמת דרכה האידיאולוגית הערכית של תנועת העבודה הציונית והגשמת דרכן המדינית של ממשלות המערך. ופתאום, דווקא ממשלה בראשות מפלגת העבודה מנסה לעקור את פאר יצירתה... שבר נורא.

לצערי, השבר שאני חווה בגישתי למפלגת העבודה ולשמאל הישראלי בשנה האחרונה ובעיקר בימים האחרונים, גדול אף יותר. עם כל הכאב שהיה אז, ועם כל המעורבות האישית שלי כתושב המועמד לגירוש מביתי ונחלתי ולחורבן מפעל חיי, עדין חשתי שיש לי שפה משותפת עם מפלגת העבודה. עדין ידעתי, שעם כל עומקה של המחלוקת על גבולות המדינה, אין מחלוקת באשר לצביונה הציוני של המדינה.

בשנה האחרונה, אני חש עד כמה הרעל הפוסט ציוני הצליח לחלחל לעורקי השמאל הישראלי ולגרום לו לניוון השרירים הציוניים. אם בעבר התשובה של השמאל הישראלי להתיישבות ביו"ש הייתה – בואו לייהד את הגליל והנגב, לפתע, לא זו בלבד שהמילה "ייהוד" הפכה למילה גסה, מפלגת העבודה נתנה ידה למאבק נגד ההתיישבות היהודית בגליל ובנגב, כאשר שיתפה פעולה עם השמאל הרדיקאלי הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני במאבק נגד ועדות הקבלה. הרי אין קיום להתיישבות כפרית קהילתית ללא היכולת של קהילה לבחור את חבריה. קעקוע ההתיישבות הייתה מטרת הג'יהאד נגד ועדות הקבלה, ומפלגת העבודה הצטרפה אליו, נגד מושביה וקיבוציה.

לאחר מכן באה מלחמת החרמה נגד חוק הלאום, שנועד להגדיר סוף סוף בחוקה את מהותה של מדינת ישראל, כהגדרתה בהכרזתה: "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". ולפתע מפלגת העבודה, "התנועה", "יש עתיד", שאך לפני כשלוש שנים חברים בתוכם היו בין יוזמי הצעת החוק, לא רק מתנגדות לחוק, אלא מציגות אותו כחוק "לאומני" ו"גזעני" ובעצם מאמצות את השקר הנתעב, לפיו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ולכן יש לעמעם ולצמצמם ככל האפשר את מהותה היהודית של מדינת ישראל.

המגמה הזו הגיעה לשפל בעליהום על הקריאה ליהודי צרפת לעלות לישראל. במגילת העצמאות נאמר: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבניין", שהרי ייעודה של מדינת ישראל היא קיבוץ גלויות. היינו יכולים להעלות על דעתנו את בן גוריון, את אשכול, את גולדה, את רבין, את חיים הרצוג נמנעים מלקרוא ליהודי העולם לשוב למולדתם ולהיות שותפים בבניינה של מדינת העם היהודי? ולפתע, השמאל הישראלי נעמד על רגליו האחוריות ומיידה בליסטראות נגד מאמץ העליה. לאיזה שפל הוא הידרדר.

אני כותב זאת בכאב, בחינת פצעי אוהב. אני כותב זאת כקריאת השכמה, בטרם פורענות. 

* "על השבוע"

אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות

להתלכד סביב הישוב בעליה ובבניין

(מתוך מגילת העצמאות)

ביקורת חריפה נמתחה על ראש הממשלה, על שבביקורו בצרפת קרא ליהודיה לעלות ארצה. תחילה חשבתי, שזאת ביקורת מן הסוג הפוליטי הירוד של "רק לא ביבי"; אלמלא קרא לעליה היו תוקפים אותו על שלא קרא לעליה וכיוון שקרא לעליה תוקפים אותו על קריאתו. אולם ככל שקראתי את הביקורת ואת נימוקיה, כולל תגובות רבות לדברים שכתבתי בנדון בפייסבוק, הבנתי שמדובר במשהו עמוק הרבה יותר. הבנתי שכמו המאבק נגד ההתיישבות בגליל ובנגב (התירוץ – ועדות הקבלה) והמאבק נגד חוק הלאום, יש כאן כשל חיסוני בעמידה מול שטיפת המוח של הפוסט ציונות; יש כאן התנגדות אמתית לקריאה לעליה ואי הבנה מאין באה בכלל הקריאה הזאת.

****

בחן את עצמך. האם אתה ציוני?

שאלה:

יהודי צרפת הם בעבורך: א. בני העם הצרפתי ממוצא יהודי. ב. בני העם היהודי, אזרחים ישראליים בפוטנציה, המתגוררים בגלות צרפת.

****

ייעודה של מדינת ישראל הוא הגשמת הציונות. לשם כך היא קמה. לוז הציונות הוא קיבוץ גלויות. ראש ממשלה ישראלי שאינו פועל לקיבוץ גלויות ואינו קורא לעליית יהודי הגולה למולדתם, מועל בתפקידו.

לא בגלל האנטישמיות עלינו לקרוא ליהודי הגולה לעלות ארצה ולא בגלל המצב הביטחוני בארץ זו או ביבשת אחרת, אלא כיוון שארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי, מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי וכבני העם היהודי הם נקראים לשוב הביתה ולהיות שותפים בקיום המדינה, בבניין הארץ ובהגנה עליה.

אולם עיקר העליה לארץ לאורך תולדות הציונות, נבעה מכוח הדחיפה של הגולה יותר מכוח המשיכה של המולדת, בעיקר בעתות מצוקה. וכאשר גולה יהודית זו או אחרת נמצאת במצוקה, אוזניה כרויות יותר לקריאה לעלות, ואסור לנו להחמיץ את השעה.

עלינו לפעול לעידוד עליה גדולה מצרפת ואני מאמין שאכן צפויה עליה כזאת. וכיוון שכך, על מדינת ישראל ועל החברה הישראלית, להיערך כבר עתה לקליטת העליה. זה האתגר הציוני הבא של מדינת ישראל. זו המשימה החשובה ביותר של המדינה ושל הממשלה בשנים הבאות. וכפי שיצחק שמיר הבין את גודל השעה, הכפיף את כל סדר היום הלאומי לקליטת העליה מבריה"מ, וכל יהודי שעלה לארץ מצא קורת גג, והמשק נערך לקליטה ההמונית, כך יש לנהוג גם עתה (אם כי בממדים מצומצמים יותר). זו מבחנה הגדול של ההנהגה הישראלית.

****

במסגרת התגובות לדברים שכתבתי בפייסבוק על העליה מצרפת, ציער אותי במיוחד סוג מסוים של תגובה: התנגדות לעליה כי היא תתרכז במרכז הארץ ותביא לעליית מחירי הדירות. קו ישר עובר מירידה לברלין כיוון שהמילקי שם קצת יותר זול, ולהתנגדות לעליה לצרפת כי זה עלול להיות יקר לי.

אולם מי אמר שהעליה חייבת להתרכז במרכז הארץ? כל עולה יבחר את מקום מגוריו, אך עלינו, אנשי הגליל והנגב, לפעול ככל הניתן כדי למשוך אלינו מקסימום עולים. ובמיוחד אנחנו, הגולן.

כפי שהעליה מחבר העמים הקפיצה את קצרין בשנות ה-90, כך העליה מצרפת עשויה להקפיץ את קצרין ואת הגולן כעת. על שתי המועצות לשלב ידיים כדי להיערך כבר עתה לעידוד עליה מצרפת לגולן, כולל פעולה ישירה בצרפת עצמה, ולהיערכות הפיסית של יישובי הגולן, מכל הזרמים וסוגי ההתיישבות, לקליטתה. עלינו להיערך הן לקליטה זמנית, ברוח "בית ראשון במולדת", והן לקליטת קבע. הרי אנו יכולים למשוך אותם להיות שותפים לבניית "פרובנס של ישראל".

****

בשנים 1916 עד 1923, נערכה התגוששות מדינית בין בריטניה וצרפת על מיקומו של הגבול בין המנדט הבריטי על א"י והמנדט הצרפתי על סוריה. התנועה הציונית ניהלה מאבק לאורך כל התקופה, למעל הכללת הגולן בשטח המיועד למדינת ישראל.

בתחילת 1919, הטיל חיים ויצמן, יו"ר ההנהלה הציונית, על אהרון אהרונסון להכין תזכיר עם התביעות הטריטוריאליות של התנועה הציונית, לקראת ועידת פריס, שקבעה את הגבולות. השיקולים העיקריים של אהרונסון בעיצוב המפה היו שנים: עליה וביטחון, על פי הסדר הזה. הנחת היסוד של המסמך הייתה שדרוש שטח נרחב דיו, כדי שיוכלו להיקלט בו ולהתקיים בו בתוך זמן קצר העולה על דור אחד רוב 13 מיליוני בני האומה היהודית. במפה שהציגה התנועה הציונית, הגולן והחרמון, בשטח נרחב יותר מהמצוי היום בריבונות ישראל, יהיו חלק משטח הבית הלאומי היהודי. במסמך הרשמי, שהתבסס על התזכיר של אהרונסון, ועליו היו חתומים בין השאר חיים ויצמן, נחום סוקולוב והלורד רוטשילד, הטיעון הראשון היה: ארץ ישראל אינה גדולה דיה, כדי להכיל את יהודי העולם כולו. לפיכך, על ארץ ישראל להיות בעלת שטח גדול ככל האפשר. כבר באותה תקופה, קרקע בגודל של 80 אלף דונם בגולן הייתה בבעלות יהודית, בעלות חברת פיק"א. כידוע, הבריטים בסופו של דבר ויתרו והגולן נמסר למנדט הצרפתי.

היום, כעבור כמעט מאה שנה, יש לנו הזדמנות להגשים את החזון הציוני, של קליטת עליה יהודית גדולה מהגולה – בגולן.

* "שישי בגולן"