הבלוג של אורי הייטנר

בגיליון הקודם של חדשות בן עזר, הצגתי את דבריה של עמירה הס שתקפה את פעיל חד"ש האנטי ציוני אברום בורג, המתנגד להקמת רשימה כלל ערבית, כדי להמחיש שאין גבול לקיצוניות. ככל שתהיה קיצוני, תמיד יהיה מישהו יותר קיצוני.

אז הנה מישהו יותר קיצוני מהס. באותו גיליון של חב"ע פורסם מאמרו של המנוול חרדי האוטואנטישמי, העונה לשם אליהו קאופמן [רב אורתודוכסי],  שתקף את "הלאומן היהודי אברום בורג", בשל התנגדותו לרשימה הערבית המאוחדת.

מיהו אותו קאופמן? נתקלתי בו לראשונה כאשר כתב במוסף "הארץ" מאמר תמיכה בפורעי תרפ"ט והאשים את היהודים בטבח. כאשר פרסמתי, כעבור שבוע, מכתב תגובה חריף, הוא התקשר אליי וניסה להלך עליי אימים בתביעת דיבה. אוטואנטישמי עלוב ונקלה.

אז מיהו האליהו קאופמן הזה?

באוגוסט 2010 פרסמתי במוסף "הארץ" מאמר תחת הכותרת "אוטו-אנטישמיות". במאמר זה תקפתי בחריפות את אליהו קאופמן, על מאמר שטנה שפרסם במוסף "הארץ", בו הצדיק את מאורעות תרפ"ט ובהם הטבח בחברון, והציג אותם כתגובה לגיטימית להפגנה של בית"רים ליד הכותל, שבה – שומו שמים, הם הניפו דגל כחול לבן.

מספר חברים וקוראים פנו אליי בשאלה מיהו אותו קאופמן. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בשם (או אם לדייק יותר – באנטישם) זה, הסברתי, אך אמרתי שהוא הוגדר בקרדיט בעיתון כרב חרדי, סופר ובעל תואר שני בהיסטוריה.

כעבור ימים אחדים, הופתעתי לקבל שיחת טלפון מקאופמן. "לפני שאפנה לנתיב המשפטי", איים, "אני מעדיף לדבר אתך שלום". הזמנתי אותו לתבוע אותי, אם הוא רוצה והבהרתי שאין לי כל עניין לדבר עם מי שמאיים בתביעה. אני מעדיף להיפגש אתו בבית המשפט ואין לי עניין בשיחה כזו. הנ"ל מיד "הזכיר" לי שהציע לי דרכי שלום, והתכוון לומר שלא יפנה למשפט וכו'. האמת היא, שהסיבה היחידה שהמשכתי בשיחה, שנמשכה זמן רב, הייתה סקרנותי ורצוני לתהות על קנקנו של הנ"ל. הרי אין תכלית בדיאלוג אם פנאט כזה.

מסתבר שמדובר בבעל תואר שני בהיסטוריה, שבגיל 31 התחרד, והגיע לקצה הפנאטי המטורף נוסח נטורי קרתא והעדה החרדית, שהנם מיעוט מבוטל, אם כי רעשני ביותר, גם במגזר החרדי. הוא עצמו מודע לכך – במהלך שיחתנו הפליג עד לרצח דה-האן בידי "הציונים", וציין שבעיני הפורושים (כלומר החרדים מסוגו של פורוש, אגודת ישראל וכו', שהנם משת"פים של המדינה הציוינית) דה-האן הוא אויב. השבתי לו, שהיום החרדים היו מפגינים נגדו עם חמורים, שהרי ידוע שדה-הן היה הומוסקסואל, רחמנא לצלן (כמובן ש"ההיסטוריון" הדגול הכחיש נמרצות את ה"אשמה" הזאת).

קאופמן הינו הכלאה מחליאה בין משה הירש ["שר החוץ" של "נטורי קרתא", מלחך פינכתו של יאסר ערפאת, שמינה אותו לשר לענייני יהודים בממשלתו] לאילן פפה [פוסט היסטוריון אנטי ציוני ואנטי ישראלי קיצוני. מהגרועים שבאויבינו], אובססיבי בשנאת ישראל שבו. על  מה יצא קצפו במאמרי? על הכינוי "אוטו-אנטישמי" ועל השוואתו למכחישי השואה. הוא גאה בהיותו אנטי ציוני ואנטי ישראלי, אך מה פתאום אנטישמי? הסברתי לו, שאנטי ציוני, הוא אדם הטוען שמכל העמים בעולם, העם היחיד שאינו נהנה מזכות להגדרה עצמית ולעצמאות במולדתו הוא העם היהודי. אדם כזה הוא אנטישמי. קאופמן "הסביר" לי שמי שמתנגד ללאומיות יהודית זאת היהדות, ובתור מנהל מרכז ליהדות (תפקיד שמילאתי אז) עליי להבין זאת. הוא הזכיר לי אותה גמרא זניחה אודות "שלושת השבועות", שהחרדים מתנגדי הציונות הפכו אותה לעיקר אמונה כדי לשלול את הציונות.

ומדוע השוויתי אותו למכחישי השואה? הרי בדיוק כמותם הוא נהג כאשר הכחיש את פרעות תרפ"ט והאשים בהם את הציונים. נו, ואז שמעתי מפיו את תיאוריות הקונספירציה הנדושות, המוכרות לי לזרא, נוסח החרדים הקיצונים וה"היסטוריונים החדשים", אודות שיתוף הפעולה של הציונות עם הנאצים. גם בנוגע לטבח בחברון יש לו תיאורית קונספירציה, לפיה המופתי של חברון דיווח ליהודים בעוד מועד שמתוכנן טבח ושכדאי להם לברוח, ואנשי "ההגנה" שכנעו אותם להישאר וש"יהיה בסדר". או במילים אחרות, הטבח הוא שיתוף פעולה בין כמה קיצונים פלשתינאיים והציונות שניסתה להיבנות מהטבח, או שרצתה בטבח של יהודים חרדים. מעניין, לשמוע זאת מתלמיד של אותם אדמו"רים אנטי ציונים שקראו ליהודים להישאר באירופה ערב השואה, ואחרי שמילטו את עצמם בעזרת מפעלי ההצלה של הציונים, המשיכו בהסתה שלוחת הרסן נגד מציליהם הציונים.

במאמרי במוסף "הארץ", הזכרתי אותם אנשי "נטורי קרתא" שהשתתפו בוועידת הכחשת השואה של אחמדיניג'אד בטהראן. הוא הפנה אותי למאמר שכתב, בו גינה את המשלחת. גם המשלחת הזאת, הוא הסביר לי ברצינות, היא פרובוקציה של הציונים.

לא אחזור על השיחה כולה. מהדוגמיות שהזכרתי ניתן להבין במי ובמה המדובר ולדמיין את יתר טיעוניו. "אני מבין", אמר לי בציניות, "שמבחינתך החרדים שאינם משרתים בצבא אינם יהודים".

"ודאי שהם יהודים", השבתי, "אלא שהם יהודים חוטאים. וישראל שחטא – אף על פי שחטא  ישראל הוא. מה גם, שמדובר בתינוקות שנשבו. אבל אני מאמין שהם עוד יחזרו בתשובה".

אבל קאופמן עצמו אינו תינוק שנשבה. הוא בחר בדרך הנתעבת הזאת.

(הרשימה מבוססת על רשימה שפרסמתי ב"חדשות בן עזר" בשבוע בו התקיימה שיחתי עם הנ"ל).

* "חדשות בן עזר"

* האם הטבח בצרפת יגרום לממשלת צרפת להבחין, לשם שינוי, בין טוב ורע, בין עמית וטורף?

* הצרפתים שהפגינו במלחמת "צוק איתן" בעד חמאס, הצביעו בעד הטבח בפאריס.

* "אירופה בהלם!" זועקות הכותרות, בעקבות הטבח שביצעו מחבלים איסלמיסטים בפאריס. אנו מכירים היטב את התחושה הקשה בעקבות פיגועים מסוג זה. אולי את ההלם איננו מכירים, הרי כולנו נולדנו למציאות זו, שהינה בת מאה שנה, מאז מאורעות תר"פ 1920. הן רק בראשית העשור הקודם, פיגועי טרור מן הסוג הזה היו מנת חלקנו כדבר יום ביומו. הן רק בקיץ האחרון מרבית אזרחי ישראל חוו מתקפת רקטות של הטרור האסלאמיסטי, אותו טרור שתקף בפאריס.

רק פעולה נחושה וחזקה הביאה לניצחונות שלנו על הטרור, ולא הניסיונות הפתטיים להכיל אותו ולפייסו. אירופה, שבבחירה בין מורשת צ'רצ'יל למורשת צ'מברליין, העדיפה את סמל המטריה על סמל ה"וי", מחויבת בחשבון נפש. עמדתה בסכסוך הישראלי – ערבי, כפי שבאה לידי ביטוי בהצבעה הצרפתית האחרונה במועצת הביטחון, הייתה בחירה בצד של מי שתקפו אותה.

* יש לישראל מה לעשות בנדון. על ישראל לפעול במישור המדיני וההסברתי, כדי לקדם ברית של העולם החופשי הנאור, נגד הטרור הג'יהאדיסטי של האסלאם הקנאי.

* אם העולם החופשי לא יתעורר להגן על עצמו, הוא בסכנה. אחת הסכנות האורבות לו, היא עליית הפשיזם, כתוצאה מחולשת הדמוקרטיה. בסקרים בצרפת לה-פן עלולה לנצח בבחירות לנשיאות, וגם במדינות אירופיות נוספות הפשיזם מרים ראש. צ'רצ'יל הבין כבר לפני 75 שנים שהמחסום בפני הפשיזם אינו דמוקרטיה רכרוכית, אלא דמוקרטיה חזקה, הנחושה להילחם על קיומה.

* אצלנו, מדינה הנמצאת מיומה הראשון במלחמת קיום, הסובלת מטרור ללא הפסקה, שיש בה מיעוט גדול שהוא חלק מן העם האויב – מפלגות ימין קיצוני מן הסוג של לה-פן אינן עוברות את אחוז החסימה. כך היה בבחירות הקודמות, וגם בבחירות הקרובות הם לא יתקרבו לאחוז החסימה.

זאת העליונות המוסרית שלנו על עמי אירופה.

* כמה זמן יחלוף, עד שתצוץ תאוריית קונספירציה לפיה המוסד עומד מאחורי פיגועי הטרור בצרפת? אחרי 11 בספטמבר זה לקח בערך שבוע. אחרי רצח רבין, פחות מ-24 שעות.

* האתגר הציוני הגדול והמלהיב הבא – עליית יהדות צרפת. על החברה הישראלית ומוסדות המדינה להיערך להצלחת הקליטה של יהדות זו.

* ... ובינתיים בניגריה - בוקו חראם (חמאס המקומי) טבח ב-2,000 איש ביומיים האחרונים.

* משמעות הצעתו של נתניהו, לפיה ראש הסיעה הגדולה ביותר יהיה ראש הממשלה לארבע שנים, פירושה שינוי משמעותי במבנה השלטוני הישראלי – מעבר משיטה קואליציונית לשיטה דו-מפלגתית. אפשר לתמוך או להתנגד לשיטה הזאת, אבל חשוב שנבין שזאת המשמעות.

* אני מתנגד להצעה. אני תומך בשיטה הפרלמנטרית הקואליציונית, שיש בה ביטוי למגוון הקולות והצבעים בחברה הישראלית, ושמחייבת שיג ושיח ופשרה בין נציגי הציבור.

בתקופת שרון נעשה שינוי משמעותי בשיטת הממשל, כאשר הונהג אי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר כדי להפיל את הממשלה יש להציג תמיכה של 61 ח"כים בראש ממשלה חלופי. שיטה זו מעניקה יציבות, משחררת את הממשלה מתלות בהצבעת האי אמון השבועית ובמו"מ סחטני שבועי, לאורך כל הקדנציה, עם כל סיעה וכל ח"כ סורר. זאת הסיבה לכך שממשלת נתניהו הקודמת פעלה לאורך ארבע שנים. גם הממשלה הנוכחית יכלה לפעול ארבע שנים, אילו נתניהו היה מנהיג את הממשלה ומגיע להסכמות עם שותפותיו, ולא נוקט בצעד הנמהר של פירוק הממשלה ובחירות מיותרות ובזבזניות ולפחות חצי שנה ללא תקציב מדינה.

* ההצעה של נתניהו לשינוי השיטה אינה חדשה. כבר בשלהי שנות ה-80 הציעו אותה שני העוזים – עוזי ברעם ממפלגת העבודה ועוזי לנדאו, אז מהליכוד.

* בשנים הרבות שבהן לא התקיים בישראל דיון חברתי כלכלי והתקשורת הישראלית התנבאה בקול אחד – הנאו ליברלי, כאילו היה מדע מדויק, שלי יחימוביץ' הייתה חריגה בנוף, כאופוזיציה סוציאל דמוקרטית.

כשנבחרה לכנסת המשיכה להוביל את הקו הזה, במאבקים לצדק חברתי ולסולידריות, והצטיינה כח"כית מוכשרת וחרוצה, שהובילה חקיקה חברתית והניבה הישגים פרלמנטריים רבים.

היבחרה לראשות מפלגת העבודה הפיחה תקווה לחזרתה של מפלגת העבודה להיות תנועת העבודה. היא הציבה על ראש שמחתה את הערכים החברתיים של תנועת העבודה הציונית, מעודכנים למאה ה-21. היא שִׁחררה את הדיון הציבורי בישראל מהשבי ב"שיח השלום" העקר, שסירס כל שיח חברתי כלכלי בישראל למעלה משנות דור, והבהירה שהדיון על דמותה של החברה הישראלית חשוב לקיומה של מדינת ישראל לא פחות מהדיון על גבולותיה. היא יצאה באומץ בגנות ההסתה נגד המתנחלים והאקסיומה השקרית לפיה הם הגורמים לבעיותיה החברתיות והכלכליות של ישראל, ואמרה זאת ערב התמודדותה על ראשות מפלגתה, אף שידעה שהיא מזמינה עליה זובור היסטרי והפסד קולות.

עמדותיה המדיניות של שלי יחימוביץ' אינן שונות מן העמדות של מפלגתה מאז שאהוד ברק שבר את עקרונותיה ועקף משמאל את מרצ. אולם בניגוד לטענה שהיא הצניעה את הנושא המדיני כדי למשוך קולות מימין, אני מאמין שהיא הצניעה את הנושא, מתוך הבנה וידיעה שאין פרטנר פלשתינאי גם לעמדותיה, ולכן חבל להשחית את הדיון הציבורי על ויכוח סרק, במקום לקחת אחריות על מה שבאמת ובתמים תלוי בנו.

שלי יחימוביץ' היא פוליטיקאית ומנהיגה ישרת דרך ונקיית כפיים, שמעולם לא דבק בה רבב, גם לא חשד. היא מנהיגה אמיצה שיצאה תמיד נגד כל שחיתות, ובניגוד לעמדת מפלגתה התנגדה למועמדותו המבישה של פואד בן אליעזר לנשיאות המדינה.

בהחלפתה בידי מתפקדי מפלגת העבודה ביצחק זכות-השתיקה הרצוג, הם קבעו שאין פניהם להתרעננות ערכית ורעיונית אמתית של מפלגת העבודה. ההסכם המוזר עם האופורטוניסטית ציפי לבני והכניעה המבישה של הרצוג לסחטנותה, הם העדות לכך.

* התאכזבתי אכזבה מרה מעמדתה של שלי יחימוביץ' בנושא חוק הלאום. יותר משהתאכזבתי מעצם התנגדותה לחוק, התאכזבתי מדבריה הבוטים נגדו. בעיניי זהו כתם שחור בקריירה הפוליטית שלה. לצערי, בנושא הזה אין במפלגת העבודה אפילו צדיק אחד בסדום. אולם למרות דבריה בנושא, אני בטוח שפועמת בה נפש ציונית.

אני מעריך מאוד את מלחמתה הנחרצת נגד עריקי 8200. היא לא בחלה במילים כדי לתאר את סלידתה ושאט נפשה מהתופעה החולנית ומעוררת הסלידה של מכוערי הנפש הללו.

* בבחירות 1992 בחרתי במפלגת העבודה בראשות רבין. רבין אכזב אותי, בעיקר בנכונותו לסגת מהגולן בניגוד להתחייבותו ערב הבחירות. לא האמנתי שאי פעם אצביע למפלגת העבודה. בבחירות הקודמות, בזכות מנהיגותה של שלי יחימוביץ' (וגם בהעדר אלטרנטיבה ראויה), בחרתי בה, חרף התנגדותי לדרכה המדינית.

אין חשש שבבחירות הקרובות אצביע למפלגת העבודה. אבל אכפת לי שיהיה כוח במפלגת העבודה למי שנושאת את הדגל של ערכי תנועת העבודה. אני מקווה ששלי תבחר למקום הראשון בפריימריז, וממליץ לחבריי במפלגת העבודה לתמוך בה.

* בהצהרה פופוליסטית וחסרת אחריות הודיע יצחק הרצוג, שאם יבחר לראשות הממשלה הוא יפרק את החטיבה להתיישבות.

החטיבה להתיישבות הוקמה בידי ממשלת המערך, בהחלטה של ראש הממשלה לוי אשכול ב-1968. החטיבה הוקמה כדי לקדם את ההתיישבות מעבר לקו הירוק, אולם עם היבחרו של אריק שרון לראשות הממשלה, הוא העביר לאחריותה גם את הגליל והנגב, העמקים הצפוניים והערבה. החטיבה להתיישבות היא הזרוע ההתיישבותית של מדינת ישראל וההסתדרות הציונית העולמית. פועלה למען ההתיישבות בגליל ובנגב, בגולן וביו"ש, היא מופת של מסירות ומקצועיות.

* במסגרת החקירה נגד "ישראל ביתנו", נחקרים חשדות לכך שהחטיבה להתיישבות שימשה צינור למעשי שחיתות. מעבר להסתייגות על כך שעדין מדובר רק בחשדות – הבה נצא מנקודת הנחה שהחשדות יתבררו כנכונים. כל החשדות הללו הן כאין וכאפס לעומת השחיתות שהתגלתה בעיריית ירושלים. האם מישהו העלה על דעתו את פירוק עיריית ירושלים? את שפיכת התינוק עם המים? מי שמציע לפרק את החטיבה להתיישבות בשל חשד לשחיתות וגם אם החשד יתאמת, בסה"כ משתמש בשחיתות כתירוץ לרצונו לפרק את החטיבה. מדוע רוצה הרצוג לפרק את החטיבה שהוקמה בידי מפלגתו כדי להגשים את דרכה הציונית? כי הוא רחק מרחק רב, ת"ק על ת"ק פרסה, מדרכה הציונית-התיישבותית של תנועת העבודה.

* אני מכיר אישית רבים מעובדי החטיבה להתיישבות, שיצא לי לעבוד עמם בתפקידים שמילאתי לאורך השנים. מדובר באנשים ישרים, מקצועיים, מסורים, העושים את מלאכתם נאמנה, בהגינות וביושר, על פי אמות מידה מקצועיות לחלוטין. יתר על כן, כל צעד שעושה עובד החטיבה, מחויב בחתימה של חשב מטעם משרד האוצר.

אם אכן הייתה שחיתות, ותחושתי היא שיש אש בעשן הזה, אין היא קשורה לפעילות ההתיישבותית של החטיבה ולא לגורמי המקצוע, אלא למינויים הפוליטיים של עסקנים במטה החטיבה. ולפי התחקיר של "דה-מרקר", מדובר בשימוש בחטיבה להתיישבות כצינור להעברת כספים למטרות זרות, לא התיישבותיות, לא כפריות, לא פיתוח הפריפריה, אלא מימון גרעינים תורניים ומוסדות דת במרכז הארץ.

כלומר, אם החשדות יתאמתו, מדובר בראש ובראשונה בפשעים נגד החטיבה להתיישבות. מדוע אם כן מציע הרצוג לסגור את החטיבה? מה שנדרש לעשות הוא לנקות את האורוות, כדי לאפשר לחטיבה להמשיך במלאכת הקודש ההתיישבותית שלה, עם אנשי המקצוע המסורים שלה. וכנראה שהמלאכה הזאת, היא הבעיה של הרצוג.

* ובכלל, כאשר מדובר בשחיתות, מוטב שהרצוג ישתוק. הרי הוא מורגל בכך.

* שר לביטחון פנים הטופל על המשטרה רדיפה פוליטית כאשר היא חוקרת שחיתות במפלגתו, אינו ראוי להיות השר לביטחון פנים. אך לא בשל עובדה זו הורה ליברמן לאהרונוביץ' לפרוש מן החיים הפוליטיים, אלא כיוון שלמרות תפקידו החקירה נפתחה.

יש למנוע מ"ישראל ביתנו" אחריות על משרד המשפטים והמשרד לביטחון פנים.

* כשברק מתחנן שיקראו לו "להציל את המדינה" זה נשמע כך: "אני מספיק מפוכח כדי לדעת שיכול להיווצר מצב, חלילה, זו המילה המתאימה, שיפנו אלי ואני איאלץ לשקול את זה. משום שאני יודע מהו סוג המצב שצריך להיות, אז אני אומר, הלוואי שלא נגיע לשם, שיקרה משהו אחר בדרך".

* ברק אמר את הדברים בראיון לגידי וייץ ב"הארץ". את הצלחותיו הכלכליות המרשימות מאז החל לעשות לביתו, הוא מסביר בכך שחברות עסקיות בעולם מכירות בכישרונו לזהות מגמות ולחזות טוב את העתיד. מה שמזכיר לי את דבריו הפסקניים (כרגיל, דבריו תמיד פסקניים) בראשית מלחמת האזרחים בסוריה, שימיו של אסד ספורים, ושנפילת שלטונו היא עניין של ימים או שבועות. קרוב לארבע שנים ולמעלה מ-200,000 הרוגים אחרי ההצהרה, הצהרתו זו אכן נשמעת כמו כישרון נדיר לחזות את העתיד. כך גם ניסיונו האובססיבי למסור את הגולן לאסד, בהיותו ראש הממשלה. אילו הצליח, חלילה, היום דאעש וחיזבאללה היו נאבקות ביניהן מי תשלוט בכנרת שלנו.

* 12 ראשי ממשלה היו לישראל. בין עשרת הטובים שבהם, אין אחד ששמו אהוד.

* ד"ר ת'אבת אבו-ראס ואמנון בארי-סוליציאנו הם מנכ"לים שותפים של יוזמות קרן אברהם. השנים פרסמו מאמר ב-ynet, בו התריעו מפני הניכור ההולך וגובר של ערביי ישראל מהמדינה, שבא לידי ביטוי בירידה עקבית בשיעורי ההצבעה שלהם לכנסת, וטוענים שהגורם לכך הוא החרמת המפלגות הערביות ואי צירופן לקואליציות.

זאת טענה משוללת יסוד. אין החרמה של המפלגות הערביות. קואליציה חייבת להתבסס על הסכמה. המפלגות הערביות, שלמרבה הצער נוקטות בקו אנטי ישראלי קיצוני, תומכות באויב בכל עימות (ראו "צוק איתן") ושוללות את הבסיס שעליו קיימת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אינן יכולות להיות פרטנריות להסכמה כלשהי. הסכמה על איזו תכנית? אין לי ספק, שמפלגה ערבית שהאידיאולוגיה שלה הייתה שונה, הייתה מצורפת בשמחה לקואליציה. אי אפשר לדרוש מערביי ישראל לחשוב אחרת או להצביע אחרת, אולם כל עוד אלו עמדותיהם וזאת הצבעתם, קואליציה אתם בלתי אפשרית.

* אין גבול לקיצוניות. ככל שאתה קיצוני, תמיד מישהו יהיה קיצוני יותר. הנה, אברום בורג התדרדר אל מחוץ לשולי החברה הישראלית, וחבר למפלגה אנטי ציונית, אנטי ישראלית פנאטית, התומכת באופן עקבי באויבי ישראל – חד"ש. מה יכול להיות קיצוני יותר? כנראה שעמירה הס מ"הארץ", שנולדה למשפחה קומוניסטית והדם הקומוניסטי הזורם בעורקיה אינו חד"ש, חשה איום. במאמר ב"הארץ" היא מתגוללת על בורג, "גבר מהאצולה הציונית", על כך שבנאומו "המטיפני" בוועידת חד"ש הביע התנגדות לריצה ברשימה ערבית משותפת.

הס מתלהבת מהרעיון של מפלגת דב חנין זועבי. "איננו חיים עוד בזמנים רגילים של אפליה ציונית מרוסנת", כתבה הס, "אלא בתקופה של הקצנה פרועה שלה, ובכלל זה החלום להשלים את מה שלא גמרו לעשות ב–1948. זהו מצב חירום, המחייב היערכות חדשה. רשימה אחת של הציבור המאוים ביותר בישראל, הנתון בסכנה מתמדת של גירוש ודה־לגיטימציה, עשויה להיות בית טבעי לאנשי שמאל מכל לאום ועדה. בכוח חבריה להופכה לבית ספר להתמודדות אנטי־גזענית בימים הקשים שמכין לנו 'המרחב היהודי הלאומני'". אגב, "המרחב היהודי הלאומני" הוא ציטוט שלה מדברי בורג. כך בורג כינה את המרחב של מרצ וימינה.

* יוסי ביילין תקף במאמר ב"ישראל היום" את בורג, על שנטש את הציונות עליה גדל וחבר למפלגה אנטי ציונית. גם אותו תוקפת הס. בעיני הס ביילין הוא סדין אדום, כי הוא אדריכל אוסלו, ההסכם שהיא מתעבת, כי היה הסכם כניעה של ערפאת לציונים, לשיטתה. איך היא מכנה את ביילין? "מאדריכלי הסכם אוסלו שיצר את רשות הבנטוסטאנים הפלסטיניים". את מאמרו של ביילין היא מגדירה "פטרונות אופיינית". אופיינית למי? ל"גברים מהאצולה הציונית".

* עמירה הס – חלון הראווה של "הארץ" (לצד הדבוקה גדעוןלויאורימשגבספירכלבסקיבמיכאליצחקלאורעודאבשארת ועמוס שוקן נוהג בם).

* בורג עצמו הגיב ב"הארץ" למאמרו של ביילין, והסביר לביילין שהוא, ביילין, אינו באמת איש שמאל. כי שמאל וציונות אינם הולכים יחד. אני מכיר כמה אנשי ימין קיצוני שיקנו את אבחנתו של בורג בשתי ידיים.

* עמוס עוז אמר פעם שהציונות היא שם משפחה, ויש לה שמות פרטיים רבים - שמאל ציוני וימין ציוני, ציונות דתית וחילונית, סוציאליסטית ורוויזיוניסטית, פועלית ובורגנית. בפרפרזה על דבריו, כתב בורג במאמרו, ששם המשפחה שלנו הוא הישראליות, ויש בה יהודים, מוסלמים, דרוזים וכו', בחינת היה יהודי בביתך וישראלי בצאתך. זאת הייתה הנוסחה של האמנסיפציה – "היה אדם בצאתך ויהודי באוהליך" (יל"ג), היה צרפתי או גרמני בן דת משה וכו'. הדרך הזו נחלה כישלון דרמטי. האמונה שהאמנסיפציה תשים קץ לאנטישמיות הוכחה כאשליה - נהפוך הוא, היא העצימה אותה. הלקח מכישלון האמנסיפציה היה האוטואמנסיפציה, שחרור עצמי, שחרור לאומי, ציונות; מדינת לאום יהודית ריבונית בארץ ישראל. בורג החד"ש מנסה להחזיר אותנו לדרך הישנה והרעה, שאבא שלו היה יו"ר המוסד שהציב יד ושם לתוצאותיה הישירות.

* ב-1994 פרסמתי ב"מעריב" מאמר תחת הכותרת "מבצע מכעיס", בו תקפתי מבצע הפגנתי בלתי חוקי של "זו ארצנו", הארגון של פייגלין, כביכול להכפלת מספר היישובים ביו"ש. בתגובה, פנה אליי מיכאל בן חורין, פעיל הימין הקיצוני ותושב הגולן וביקש להיפגש אתי. בפגישה הוא הביע מחאה חריפה על כך שאני, כדובר ועד יישובי הגולן, תוקף מבצע של תושבי יש"ע. לא מדובר בתושבי יש"ע, הסברתי לו, אלא בקבוצה קיצונית המבצעת מעשה קיצוני הפוגע בהתיישבות. תשובתו הדהימה אותי: "אין דבר כזה קיצוני". המסר שלו היה, שכל צעד נגד הממשלה הזאת לגיטימי, וככל שהוא יותר קיצוני הוא יותר טוב. אין גבול לקיצוניות.

שלושה ימים אחרי השיחה, היה הטבח הנורא במערת המכפלה. כששמעתי על הטבח, מיד נזכרתי בשיחה עם בן חורין. תכננתי להתקשר אליו, להזכיר לו את השיחה, ולהראות לו עד לאן אפשר להגיע כאשר מאמצים תפיסה של "ככל שיותר קיצוני, יותר טוב". הרי לא יכול להיות שמישהו תומך במעשה הנפשע, גם לא בן חורין. אלא שהייתי עסוק מאוד באותו יום ולא הספקתי להתקשר אליו לפני כניסת השבת. בערב, ראיתי בטלוויזיה את בן חורין צוהל, מהלל ומשבח את המחבל ואת הפיגוע. כעבור ימים אחדים הוא נעצר במעצר מנהלי. לימים הוא ערך את ספר הפיגולים "ברוך הגבר", המהלל את הרוצח.

באותו יום נפל לי האסימון. את הסכנה שבכהניזם הבנתי תמיד. כבר בשנת 1985 צעדתי עם חניכיי בהפגנה נגד הגזענות והכהניזם שהוביל מענ"ה – מטה על נגד הגזענות, שבראשו עמד איש הגולן, לימים ראש המועצה, יהודה וולמן. אולם רק באותו יום הבנתי שמדובר בהשקפת עולם של רצח עם. לא פחות. אוי לנו, שמפלצת כזאת יוצאת מן העם היהודי, אחרי כל ההיסטוריה הקשה שלנו.

עם בן חורין לא החלפתי מאז מילה, במשך 21 שנה. כשהוא שלח מאמרים לעיתון "הרי גולן" שערכתי, שלחתי לו חזרה את כתב היד בתוספת הערה: "או 'ברוך הגבר' או 'הרי גולן' – אתה בחרת". לעיתון "נקודה", ביטאון מועצת יש"ע, שלחתי מאמר תחת הכותרת "חסלו את הכהניזם, ולא – הכהניזם יחסל אתכם", ובו קראתי לתושבי יש"ע לבצע ביעור חמץ ולבער את הרע מקרבם. כעבור שנה וחצי, לאחר רצח רבין, התקשרו אליי תושבים מיש"ע שזכרו את המאמר, ואמרו לי: "חבל שלא שמענו בקולך אז".

מאז אני לוחם בחיה הכהניסטית ולא מרפה. איני חושב שאת המלחמה בתופעה הזאת יש להשאיר ל"שמאל" הקיצוני, שבסך הכל נבנה ממנה ונהנה ממנה. זה "חוק הרדיקלים השלובים".

אני מברך את שר הביטחון משה יעלון על נחישותו להילחם בתופעה ולהוציא את "להב"ה" – קו קלוקס קלאן הישראלית, אל מחוץ לחוק. זאת מנהיגות אמת.

אני קורא את הנאצות, הגידופים וההסתה נגדו ברשת, ואני מקווה ומאמין, שמי שאינו רוצה אותו כשר הביטחון, יקבל אותו כראש הממשלה.

* היועץ המשפטי לממשלה החליט להעמיד את ח"כ זועבי לדין על העלבת עובד ציבור, לאחר שכינתה שוטרים ערבים בשם "בוגדים". מאמר המערכת של "הארץ" יצא נגד ההחלטה. הטיעון של "הארץ" מעניין: "היועץ המשפטי מיהר להתערב בנושאים שאותם צריך לשפוט הציבור". אכן, טיעון נכבד. אלא שהוא מגוחך כאשר הוא נשמע מצד העיתון התומך בהתלהבות בפוליטיזציה של בית המשפט העליון ובאקטיביזם השיפוטי, כאשר הפסיקות הן בכיוון שאותו הוא מקדם ואף מבקר את המערכת המשפטית על כך שאינה די אקטיביסטית. מכאן, שהטיעון הזה אינו אלא תירוץ של תומכי זועבי.

* השלג הוא מרכיב משמעותי ומהותי בזהות שלנו, תושבי צפון הגולן. אנו מצפים לו וכשהוא מתקרב והחזאים מבטיחים שהוא מגיע, אנו נכנסים לדריכות וציפיה מורטי עצבים. וכשהוא בא, והכל מתכסה לבן - זהו אושר גדול. יופיו של הטבע, במלוא הדרו. יופיו של הגולן, יופיו  של קיבוץ אורטל. אשרינו!

* השלג הוא חג גדול לילדים. ילדים?! עד איזה גיל? אני יכול להעיד שבגיל 52 החג אותו חג.

* גם אנחנו ישבנו בערב המושלג ללא חשמל. אך איני מקבל את הכותרת ב-ynet על ה"כישלון של חברת החשמל". בשנה שעברה, בעיצומו של גל קור אמתי, של מעלות רבות מתחת לאפס, במשך מספר שבועות (!) לא היה חשמל למיליונים בארה"ב ובקנדה, לא בדיוק מדינות עולם שלישי. מערכת אינה יכולה לבנות עצמה על מצבי קיצון, הרי משאביה אינם בלתי מוגבלים. ובסה"כ המערכת עומדת יפה בסערה, גם אם במדינה של 8 מיליון, ל-17,000 בתי אם לא זרם חשמל במשך חצי שעה או שעתיים.

* ביד הלשון

כשהנוף מסביב לבן אינסופי, גם הפינה הלשונית תהיה קפואה.

בקור של 8 מעלות מתחת לאפס, קפאו נטיפים ממשקוף ביתנו. גלידים, בעברית רהוטה. גליד = מים שקפאו, קרח. בתרגום אונקלוס, הפסוק מדברי יעקב ללבן: "הָיִיתִי בַיּוֹם אַכְלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" הוא "הֲוֵיתִי בִּימָמָא אַכְלַנִי שַׁרְבָּא, וּגְלִידָא נְחַת עֲלַי בְּלֵילְיָא". כלומר קרח = גליד, ובתוספת ה"א הידיעה, שבארמית היא האות א' בסוף המילה – גלידא.

 ומכאן המילה שאליעזר בן יהודה, שמחר, כ"א בטבת, נחגוג 157 שנים להולדתו, בדה ממוחו הקודח: גלידה.

גלידה, על פי הגדרת מילון אבן שושן: "מאכל קפוא על בסיס של חלב או של פירות, שטעמו מתוק".

וארטיק זה שאנו מלקקים, על שום מה? ובכן, ארטיק אינו מילה בעברית, אלא מותג מסחרי. המלה העברית לגלידה על מקל היא שִׁלְגּוֹן, אם כי רווחת יותר ההגיה שַׁלְגּוֹן. "ארטיק" היה שמו של מפעל גלידה פופולארי בתקופת היישוב וראשית המדינה. את שמו הוא קיבל מחברה בלגית שממנה רכש את הידע. השם הוא עיוות מכוון של המילה ארקטיק – דבר קר מאוד. חברת "ארטיק" הפיצה שלגונים פופולאריים מאוד, עד שהמותג ארטיק התאזרח כשם גנרי לשלגונים, עד עצם היום הזה (בדומה לפריג'ידר, פלאפון, סביח ומותגים אחרים).

ארטיק קרח (קרטיב) נקרא בעברית קרחון.

* "חדשות בן עזר"

לא היה מנהיג ומדינאי בתולדות המדינה, שגרם למדינת ישראל לזק מדיני כבד לאורך שנים, כמו אהוד ברק.

על דעת עצמו, ללא החלטת ממשלה, ללא החלטת כנסת, ללא רמז על כך בבחירות בהן ביקש וקיבל מנדט מן העם, הלך ברק לוועידת קמפ-דיוויד והציע לערפאת הצעות מדיניות מופקרות ומרחיקות לכת, המנוגדות לדרכה המדינית של מדינת ישראל על כל ממשלותיה, מימין ומשמאל.

ביהירות של "אני ואפסי עוד", ובפזיזות שאין כדוגמתה, ריסק ברק, פחז כמים, את הקונסנזוס הלאומי של ישראל. בנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו, בו הציג יצחק רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים, הוא ניסח את הקונסנזוס, תחת הכותרת "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67", ומנה את ירושלים השלמה וסביבותיה, את בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", את גושי ההתיישבות וכמובן לא העלה על דעתו נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל, מה שמכונה "חילופי שטחים". בבחירות 99' בהן נבחר ברק, אפילו במצעה של מרצ לא דובר על חלוקת ירושלים.

ברק הפך באחת את כל ה"לאווים" ל"הנים". הוא הציע הצעה המבוססת על קווי 4.6.67, הוא הציע חלוקת ירושלים – ולא רק שכונות הקצה, אלא העיר העתיקה, הוא ויתר על בקעת הירדן ותמורת גושי ההתיישבות הגדולים הציע נסיגה משטחים ריבוניים כ"חילופי שטחים". כל זאת, ביהירות משיחית, של מי שיודע הכל ויכול להחליט לבדו על הכל – הוא נבחר בידי ההשגחה העליונה להביא שלום על ישראל ועל המזרח התיכון.

שלום? לא, הוא לא הביא שלום על ישראל. המהמר שיחק על כל הקופה (שלנו), ונחל כישלון חרוץ. כזכור, הצעתו נדחתה בידי ערפאת בבוז, בדם ואש ותימרות עשן. במקום לקום באומץ ולומר – ניסיתי הכל, הפכתי כל אבן, אולם מרגע שהצעתי נדחתה היא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא החל לדקלם את המנטרה, ש"זו ההצעה ואין בלתה". הוא דחף את קלינטון להציע את הצעתו – "משופרת" לכיוון הפלשתינאים, ולשווק אותה כ"מתווה קלינטון", וגם אותה הפלשתינאים דחו. ולאחר מכן, כשהפלשתינאים הגיבו על ההצעה במתקפת הטרור שגבתה חיי 1,500 ישראלים, הוא זחל על גחונו לטאבה ימים אחדים לפני הבחירות והורה לאנשיו לעשות הכל, העיקר שיביאו איזשהו הסכם. וכאשר גם הצעותיו אלו נדחו, ודחלאן "המתון" כינה אותן "חרטא ברטא", ניצב ברק מול הציבור בטלוויזיה ערב הבחירות ואמר: השלום הוא בהישג יד. אם תתנו לי מנדט, נעשה את הצעד הנוסף לשלום.

המהמר עמד על סף תהום, וביקש מנדט לעשות "עוד צעד אחד". כזכור, אזרחי ישראל גירשו אותו בבושת פנים ממשרד ראש הממשלה. אולם את האבן שהוא השליך, גם אלף חכמים יתקשו להוציא. בציפיות שהוא עורר, הוא יצר מצב מדיני חדש, שבו כל הצעה ישראלית לפשרה ברוח רבין, נחשבת לסרבנות קיצונית. הנזק שהוא גרם למדינת ישראל, הוא נזק נורא.

ברק הלך לוועידת קמפ-דיוויד חודשים אחדים אחרי כישלון ניסיונו להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. כל עוד ניהל מו"מ על הגולן, הוא היה ממוקד מטרה כטיל מונחה מכוון. הוא היה אובססיבי להיות האיש, שיביא שלום עם סוריה, עם הרודן אסד אותו נהג לכנות שוב ושוב: "מנהיג אמיץ וחזק, מעצבה של סוריה המודרנית". הוא לא הציע לו נסיגה לגבול הבינלאומי, אלא נכנע לגחמתו לדרוש נסיגה גם משטחים שסוריה כבשה מידי ישראל בשנים שלאחר מלחמת השחרור – לכך הם התכוונו כשדיברו על נסיגה לקווי ארבעה ביוני ולא לגבול הבינלאומי. אולם לאחר שבכל הסקרים הבין שההסכם שהוא רוקם יידחה במשאל העם לו התחייב, הוא התעקש על רצועה של כמה עשרות מטרים (!) על חוף הכינרת. אסד דחה על הסף את ההצעה.

בראיון ל"הארץ", ערב שבת האחרונה, השתבח ברק ביכולת שלו לראות קדימה ולחזות דברים שאחרים אינם רואים. הוא לא ראה, שנסיגה מהגולן תביא לחוף הכינרת את דאעש.

בראיון הוא הזמין את עם ישראל לקרוא לו, כפי שהצרפתים קראו לדה-גול, להציל את ישראל מפני הקטסטרופה. הוא, שכראש הממשלה נהג כמהמר והימורו המיט עלינו מתקפת טרור נוראה, מצפה שנפקיר בידיו את גורלה של ישראל. 

* "ישראל היום"