הבלוג של אורי הייטנר

שחור על גבי שחור / עדי קיסר

בְּמִבְטָא כָּבֵד אָהֲבָה אוֹתִי סָבְתָא שֶׁלִּי

וְדִבְּרָה אֵלַי דִּבּוּרִים תֵּימָנִיִּים

שֶׁאַף פַּעַם לֹא הֵבַנְתִּי,

וּבְתוֹר יַלְדָּה

אֲנִי זוֹכֶרֶת

אֵיךְ פָּחַדְתִּי לְהִשָּׁאֵר אִתָּהּ לְבַד

מֵחֲשַׁשׁ שֶׁלֹּא אָבִין אֶת הַלָּשׁוֹן בְּפִיהָ

שֶׁהִמְשִׁיכָה לְנַגֵּן אֵלַי בְּחִיּוּךְ,

וַאֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי

מִלָּה אַחַת שֶׁאָמְרָה

וְהַצְּלִילִים נִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים רְחוֹקִים

גַּם כְּשֶׁדִּבְּרָה אֵלַי קָרוֹב.

וּפַעַם אַחַת

אֲנִי זוֹכֶרֶת,

קָנְתָה לִי פְּרִילִי אָנָנָס

וְאַחֲרֵי שֶׁנִּקַּבְתִּי בָּאֲגוּדָל

אֶת עֲטִיפַת הָאָלוּמִינְיוּם הַדַּקָּה

וְשָׁתִיתִי הַכֹּל,

רָצִיתִי לוֹמַר תּוֹדָה

אֲבָל לֹא יָדַעְתִּי

בְּאֵיזוֹ שָׂפָה צָרִיךְ

וְיָצָאתִי לַגִּנָּה הַגְּדוֹלָה

קָטַפְתִּי פֶּרַח

וְהִגַּשְׁתִּי לָהּ אוֹתוֹ,

מְבֻיֶּשֶׁת

אֲנִי זוֹכֶרֶת

כַּמָּה מְבוּכָה עָמְדָה בֵּינֵינוּ

שֶׁל דָּם אֶחָד

וּשְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת אִלְּמוֹת

וְהִיא שָׁטְפָה אֶת גְּבִיעַ הַפְּרִילִי 

בִּשְׁתִיקָה

מִלְּאָה בּוֹ מַיִם

וְהִנִּיחָה בּוֹ אֶת הַפֶּרַח שֶׁנָּתַתִּי לָהּ.

אַף פַּעַם לֹא הֵבַנְתִּי

מִלָּה מִמַּה שֶׁאָמְרָה

סָבְתָא שֶׁלִּי,

אֲבָל אֶת הַיָּדַיִם שֶׁלָּהּ הֵבַנְתִּי

אֶת הַבָּשָׂר שֶׁלָּהּ הֵבַנְתִּי

לַמְרוֹת שֶׁאַף פַּעַם

לֹא הֵבִינָה בֶּאֱמֶת

אֶת הַמִּלִּים שֶׁאָמַרְתִּי

וְרַק אָהֲבָה אֶת הַגּוּף הַקָּטָן שֶׁלִּי

שֶׁל הַבַּת שֶׁל הַבַּת שֶׁלָּהּ.

וְלִפְעָמִים הַלֵּב מְבַקֵּשׁ לְעַצְמוֹ

דְּבָרִים מוּזָרִים

כְּמוֹ לִלְמֹד תֵּימָנִית

וְלַחְזֹר לַקֶּבֶר שֶׁלָּהּ

לְהַצְמִיד שְׂפָתַיִם לְתוֹךְ הָאֲדָמָה

וְלִצְעֹק פְּנִימָה

אֶת כֹּל מַה שֶׁהָיָה לַיַּלְדָּה הַהִיא לוֹמַר

וּבְעִקָּר לְהַזְהִיר אוֹתָהּ

מֵהַפֶּרַח שֶׁהֵבֵאתִי לָהּ

פֶּרַח מָלֵא בִּנְמָלִים.

שיר מקסים. שיר מרגש. סיפור אנושי.

וכשקראתי אותו לראשונה, התרגשתי שבעתיים. כי השיר החזיר אותי לילדות שלי ולאוֹפָּפָּה.

אופפה הוא סבא בגרמנית. לסבי, אבא של אבי, קראנו אופפה, ולעתים אפילו בצירוף המוזר "סבא אופפה". אף שאופפה חי בישראל 27 שנים, הוא לא ידע מילה בעברית. הוא חי בגרמנית. פעם ביום היה מאזין לחדשות ביידיש, הקרובה לגרמנית והוא הבין אותה, כדי להתעדכן. אמי לא ידעה גרמנית, אך כיוון שידעה יידיש, הם יכלו לשוחח ולהבין זה את זה בשילוב של שתי השפות. ואילו אנו, אחיי ואני, לא הבנו מילה בגרמנית וביידיש. 16 שנים היה לי סבא, שלא ידעתי את שפתו והוא לא ידע את שפתי. הוא אהב אותנו. אהבנו אותו. אהבתי אותו. בלי מילים. בשיחה אילמת.

כילד דיברתי אליו עברית. הוא לא הבין את השפה, אבל אני חושב שאיכשהו הוא הבין אותי. הוא היה מביא לי בולים ויחד סידרנו אותם באלבומים. שיחקנו דמקה. ובכל יום שישי הוא נתן לכל אחד מאתנו לירה, אותה שלשלנו לקופת "דן חסכן".

כשהגיע אלינו, מיד הסרתי את מגבעתו הגדולה וחבשתי אותה על ראשי הקטן ולקחתי את מקל ההליכה שלו, שהיה בגובה שלי או את המטריה השחורה שלו, ו"הייתי אופפה".

אז לא הבנתי את מהותה של הבדידות שלו; לחיות בארץ זרה, בשפה זרה, במנהגים זרים שכל כך רחוקים ממנו. לא הבנתי את הזרות של מי שגם בקיץ הרמת גני החם, המהביל והמיוזע, לא יצא מהבית בטרם לבש חליפת שלושה חלקים שחורה, ענב עניבה מהודקת, כמי שחי במקום אחר, בארץ אחרת, ביבשת אחרת, באקלים אחר. כי באמת, גם כשחי כאן, הוא חי במקום אחר. כשעלה לארץ, היה בסך הכל מבוגר בשנה מגילי היום. איני יכול לתאר לעצמי חיים בנתק כזה מן הסביבה.

****

אבא שלי עזב את ארצו, את שפתו ואת בית אביו, ובגיל 17 עלה לא"י כאידיאליסט חדור אמונה ציונית יוקדת, מבלי שידע אם יזכה עוד לראות את הוריו. הוא עלה בספינת מעפילים, גורש לקפריסין, ולאחר כ"ט בנובמבר, כשהבריטים שחררו את מי שטרם מלאו להם 18, הגיע לארץ היישר לקרבות מלחמת השחרור.

אביו, סבא שלי, לא היה ציוני. הוא שלל את הציונות והתנגד לה מכל וכל. אך כל השקפת עולמו התנפצה בשואה, בה איבד את בנו הבכור ורבים מבני משפחתו. ארבע שנים אחרי בנם הצעיר, אבי, עלו סבתי (שלא זכיתי להכיר) וסבי לישראל. לא מתוך אידיאולוגיה. מתוך הישרדות.

האם עלייתו של סבי הייתה עליה ציונית? כן, בהחלט. הציונות לא נועדה לציונים. היא נועדה ליהודים. היא נועדה לשים קץ לאנומליה של החיים בגלות, נוכריים, מודרים ומוקצים, ללא פיסת אדמה מתחת לרגליהם, ללא חיים לאומיים, ללא ריבונות. כל יהודי שעלה לארץ, מכל טעם שהוא, עלה עליה ציונית, הגשים את הציונות. אבל אנשים כסבי וכמו סבתהּ של עדי קיסר היו דור המדבר. המחיר האישי שהם שילמו היה מחיר קשה וכואב.

****

אני חש הזדהות עמוקה עם האמפתיה של עדי קיסר לכאב של סבתה, למחיר המהפך בחייה הבוגרים. אולם המסקנות שלנו הפוכות.

עדי קיסר ייסדה את התופעה הספרותית–תרבותית–חברתית "ערס פואטיקה"; קבוצת משוררים מזרחיים המנציחים את זהותם הנבדלת כמזרחיים, מתוך ניכור חריף לציונות ולמדינת ישראל, שהיא בפיהם "מדינת אשכנז". הם מבטאים שנאה כלפי התרבות ה"אשכנזית", אם בפי רועי חסן הכותב בערגה על שריפת ספריו של נתן זך, ואם בפי קיסר עצמה, שבראיון זלזלה בשירתו של ביאליק, "הגבר האשכנזי".

דווקא מתוך הערכה לכישרונה של קיסר, כה צר לי על בחירתה האידיאולוגית בניכור למולדתה, לעמה, למדינתה; בבחירתה בבדלנות ספרותית, המצמצמת ומרדדת את התרבות. למה מצמצמת? כי יופיה של התרבות היהודית הישראלית היא היותה תוצר של עשיר של שבעים גלויות. בעבורי, שירתו של שלום שבזי, המשורר הגדול של יהדות תימן, היא מורשת אבותיי, בדיוק כמו סיפוריו של שלום עליכם על העיירה היהודית במזרח אירופה. היכולת לקבל ולאמץ את היצירה היהודית על כל נדבכיה, על כל שורשיה, על כל המגוון האינסופי הזה, היא מתנה תרבותית שאין לה אח ורע בעמים. והנה, עדי קיסר וחבריה, ילידי הארץ שגדלו לתוך התרבות הזאת, במקום להזרים לתוכה את המורשת המזרחית כדי להעשירה ולשאוב מתוכה את המורשת האשכנזית כדי להעשיר את עצמם; במקום לנהל דיאלוג מחבר בין המסורות והמורשות, בוחרים בגטו בדלני של מזרחיות ובוחרים להנציח כעסים ורגשות קיפוח וניכור ולהוריש אותם לילדיהם. איזו בחירה אומללה.

גם אני, כעדי קיסר, חש אמפתיה לכאבו של סבי, אך איני מביט אחורה בזעם, ואיני מחפש אשמה בכאבו באף ממסד. אני מודע למה שהגדירה לאה גולדברג כ"כאב שתי המולדות". אני מודע לכך שזאת המציאות של דור המדבר, זה המחיר של דור המדבר. ואני מצדיע לסבי ולכאבו, שהיו נדבך בבניין הארץ והמדינה וביצירת החברה היהודית הישראלית שבה אני חי. זכיתי להיוולד במולדתי, מולדת העם היהודי, במדינתי, מדינת העם היהודי, בשפתי העברית, שפתו של העם היהודי, בתרבותי היהודית. ואני זוכה לגדל כך ולחנך כך את ילדיי.

וכל כך הייתי רוצה לראות משוררת צעירה ומוכשרת כעדי קיסר בוחרת להיות חלק מן ההוויה הזאת. וכל כך צר לי, שאת כאב השיחה האילמת עם סבתה, היא מתרגמת לשיחה אילמת אתי, אף שאנו חולקים אותה שפה, כי בעיניה אני "אשכנזי".

חבל. 

* "שישי בגולן"

* ככל שנחשפים שמות המועמדים מטעם "כולנו" לכנסת, הולכת ומתגבשת תמונה מעודדת, של נבחרת איכותית, ערכית, חברתית. ד"ר יפעת שאשא ביטון היא מנהיגה אמתית, המחויבת לצדק חברתי, לערבות הדדית, לחינוך, לקידום ההשכלה הגבוהה בכלל וההשכלה הגבוהה בפריפריה בפרט. יפעת תהיה נציגת אמת של קריית שמונה, של הגליל, של הצפון, של הפריפריה.

* רחל עזריה, אף היא מועמדת מטעם "כולנו", היא מנהיגה חברתית בעלת קבלות של מאבקים ועשיה. היא דתיה המייצג יהדות דתית פלורליסטית, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. היא לוחמת חברתית שנים רבות, ושותפה במאבקים לאיכות הסביבה, למען מסורבות גט, נגד עוולות חברתיים (הייתה מיוזמות "מחאת העגלות") ולמען צדק חברתי. שותפה מרכזית בקואליציה של ארגונים ירושלים המקדמים מאבקים למען ירושלים פתוחה, סובלנית וצודקת. היא סגנית ראש העיר ירושלים מטעם "ירושלמים".

וכך כתבתי לפני הבחירות המוניציפליות האחרונות: "אילו הייתי ירושלמי הייתי מצביע לתנועת 'ירושלמים' בראשות רחל עזריה למועצת העיר. 'ירושלמים' היא תנועה משותפת לדתיים וחילונים, נשים וגברים, הפועלת למען ירושלים כעיר פתוחה ופלורליסטית, המקיימת תרבות יהודית ישראלית מתקדמת למען תושביה על כל מגזריהם ונאבקת למען רווחה, חינוך וצדק חברתי. רחל עזריה הינה מנהיגה ולוחמת חברתית עם קבלות, כולל במישור הפוליטי במסגרת פעילותה במועצת העיר ירושלים".

* קבוצות השמאל הרדיקאלי המנסות לבצע השתלטות עוינת על מפלגת העבודה, ממקדות מאמץ ברשתות החברתיות נגד מועמדותו לכנסת של איתן ברושי, מזכ"ל התנועה הקיבוצית. איתן מגלם בעיניהם את כל מה שנתעב ושנוא בעיניהם: הקיבוץ, ההתיישבות, הביטחון, הציונות. הם מתעבים את איתן, התומך בתכנית אלון ובבקעת הירדן ישראלית. הם משמיצים אותו ואת התנועה הקיבוצית כולה, בכל שיטות ההסתה המוכרות על "הקיבוצניקים האשכנזים המתנשאים" בלה בלה בלה. יהיה זה מחזה מביש, אם יוסי יונה ומרב מיכאלי ייצגו את מפלגת העבודה ואיתן ברושי יהיה בחוץ.

* מתפקדי הליכוד גילו אחריות והדיחו מהרשימה את פייגלין. נקווה שמתפקדי העבודה יגלו אחריות וידיחו מן הרשימה את מרב מיכאלי.

* הכרזתו של פייגלין על הקמת תנועה חדשה, היא צעד ראוי, שהיה עליו לעשותו לפני שנים, כשהחליט לפנות למסלול הפוליטי. לפייגלין מסר מהפכני, רדיקלי, ייחודי ומקורי ומן הראוי שיציג את המסר, ואת היומרה שלו להנהיג את העם, לבחירת העם. אם מפלגתו תעבור את אחוז החסימה, בחירתו לכנסת תהיה ראויה והוגנת, כי פייגלין יבטא את עמדת בוחריו וייצג אותם בכנסת כראוי. זאת, בניגוד למצב הקיים, שבו פייגלין מכהן מטעם הליכוד, כאשר ברור שאין הוא מייצג את עמדות בוחרי הליכוד, והוא נבחר בזכות היותו ראש לקבוצה הדוקה ומאורגנת, שעמדותיה אינן עמדות הליכוד וכבר הוכח שחבריה אינם מצביעים לליכוד. פעילותו בליכוד הייתה ניסיון להשתלטות עוינת, וטוב שחברי הליכוד שמו לה קץ.

אף שאני מתנגד בחריפות לעמדותיו של פייגלין, אני מעריך אותו כח"כ איכותי, בעל עומק אידיאולוגי ויכולת לבטא את השקפותיו בבהירות ורהיטות. אולם האסטרטגיה הפוליטית שבה נקט עד כה, אינה הגונה ואינה דמוקרטית, וניצלה לרעה את כללי המשחק הפוליטיים.

* אני שמח על בחירתה הצפויה של ח"כ גילה גמליאל לתפקיד שרת הרווחה. גמליאל ריכזה את סיעת הליכוד בוועדת הכספים, אך עם כל המגבלות של משמעת קואליציונית, היא הייתה אופוזיציה חברתית אמתית למדיניות הכלכלית של הממשלה, ופעלה במשותף עם ח"כים מן האופוזיציה. אף שגמליאל היא תל אביבית, היא נושאת את דגל הפריפריה. כסגנית שר, היא הקימה את מרכזי הצעירים בפריפריה, המקדמים את ענייני הצעירים בתחומי תעסוקה, השכלה, תרבות, הדרכת הורים צעירים ועוד. היא הובילה חוקים משמעותיים, כמו שנת לימודים על חשבון המדינה למשוחררי צה"ל ובוגרי שירות לאומי במוסדות אקדמיים הממוקמים באזורים בעלי עדיפות לאומית. היא יזמה תכנית להקצאת רבע דונם לבוגרי יחידות קרביות שבחרו להתיישב ביישובים כפריים קהילתיים בגליל ובנגב (ככל הידוע לי מתקיים פיילוט כזה במספר יישובים).

גמליאל תהיה שרה צעירה (בת 41) ואני מאמין שצפוי לה עתיד מזהיר בפוליטיקה הישראלית.

* יש לשבח את האופוזיציה שהודיעה שלא תתנגד לבחירתה של גמליאל (אם אכן תנהג כך). יאמר הדבר לזכותה של האופוזיציה בכלל, ובתקופת בחירות, המתאפיינת בהקצנה והתלהמות, בפרט. דומני שהדבר מעיד בעיקר על ההערכה האישית שגמליאל זוכה לה מכל קצוות הקשת.

* אחרי שהבעתי את דעתי על האפשרות שהעסקנית העילגת, הוולגרית והרחובית מירי רגב, תכהן כשרה בממשלה, תקפו אותי מגיבים רבים על כך שהגישה שלי היא אנטי דמוקרטית, כי אני תומך רק באריסטוקרטים ולא במי שמייצג את העם. כמו מירי רגב יש רבים מאוד בעם, ולכן היא צריכה לייצג אותם בממשלה.

הקדשתי לכך מעט מחשבה במהלך סוף השבוע, והשתכנעתי. הייתה לי הארה. עכשיו אני מבין איך צריך להרכיב את הממשלה הבאה. למשל, יש בעם אחוז מסוים של מטומטמים. כיוון שאנו בדמוקרטיה, הם ראויים לייצוג נאות. לכן, כאשר מרכיבים את הממשלה, חשוב מאוד למנות שרים מטומטמים, על פי משקלם היחסי באוכלוסיה.

* ועוד נכתב על ביקורתי על רעיון העוועים שרגב תכהן כשרה בממשלה, שאני כותב זאת כי היא מעדות המזרח. מי שכתב זאת הוא גזען עלוב, שבוי בדעות קדומות, כיוון שהוא משליך את תכונותיה של רגב על מוצאה. בעיניי, כל הסוגיה העדתית היא גלותיות שפג תוקפה והגיע הזמן שתמצא את מקומה הראוי בפח האשפה של ההיסטוריה. אנו יהודים, ישראלים, ואין כל משמעות רלוונטית לארץ המוצא של ההורים שלנו (שאצל אחוז הולך וגדל בציבור הוא מעורב לגמרי). אמנם איני נוהג להתייחס למוצא, אבל אם כבר נכנסנו לזה – כבר מספר פעמים כתבתי שהח"כ המצטיין ביותר בעיניי היא אורלי לוי אבוקסיס, וככל הידוע לי היא אינה... איך הם קוראים לזה... "אשכנזית", או משהו כזה. לעומת זאת, הפוליטיקאית לשעבר (ולשעתיד?) המזכירה בסגנונה את רגב נושאת את שם המשפחה רוזנבלום.

* נאומו של נתניהו בהשקת קמפיין הליכוד, הבוז ליריביו הפוליטיים, הצחוק המעושה הזה כשגיחך על "בוז'י וציפי" לקול נהמת הקהל, היו כל כך נמוכים, כל כך לא ממלכתיים, כל כך לא מנהיגותיים, כל כך לא ראש ממשלתיים. זה היה ברמת השיח של "רק לא ביבי". הוא ירד כמעט לרמה של מופע האימים של ציפי לבני ב"מצב האומה".

* בראיון שקיים יעקב אילון עם הרצוג ולבני, הוא חרג מכללי קשר השתיקה התקשורתי, והעלה על סדר היום את מעורבותו של הרצוג בשחיתות שלטונית, ועל כך הוא ראוי לברכה. אולם משום מה, הוא לא דרש ממנו הסבר על מעשיו והוא לא הזכיר את העובדה שהרצוג שמר על זכות השתיקה, כאחרון העבריינים.

אילון ניגש לסוגיה מנקודת המבט של יחסי הזוגיות בין לבני והרצוג. הוא הקריא דברים חריפים שהשמיעה באותם ימים ח"כ לבני נגד חוסר המוסריות של המעורבים בפרשת עמותות ברק, וביקש מן השניים להתייחס.

תגובתו של הרצוג הייתה מזעזעת. הוא אמר שדבריה של לבני לגיטימיים, כי היא הייתה באותם ימים ח"כית באופוזיציה ובתור שכזאת תפקידה הוא לתקוף את השלטון. המסר הסמוי בדבריו, הוא של "כולם מושחתים" ויש להשלים עם עובדה זאת, ויש להשלים גם עם העובדה שהאופוזיציה בתורה מבקרת את המושחתים, כמגלמת תפקיד בהצגה, וכשהשלטון מתחלף – יש חילופי תפקידים בין מי שתפקידו למעול ומי שתפקידו לזייף ביקורת.

מסר בלתי מוסרי ובלתי חינוכי מצד מי שמתיימר להנהיג את מדינת ישראל.

* המשטרה גיבשה תשתית ראייתית לכתב אישום נגד בנימין בן אליעזר, באשמת לקיחת שוחד. האיש כמעט נבחר לנשיא המדינה, כמועמדה של מפלגת העבודה בראשות יצחק זכות-השתיקה הרצוג.

* בכתבה בוויינט על המלצת המשטרה להעמיד את פואד לדין, נכתב שהוא חשוד ב"קבלת שוחד". הגיע הזמן לא להשתמש עוד בצירוף המילים המכובס "קבלת שוחד", אלא לקיחת שוחד. שוחד אין מקבלים. שוחד לוקחים. זאת עבירה אקטיבית.

* ליברמן, בעל החלומות: "ובחלומי, פואד בן אליעזר הוא רוסי, והמשטרה רודפת אחריו בגלל היותו רוסי".

* השר אהרונוביץ' מביע פליאה על שש חקירות נגד ליברמן ו/או "ישראל ביתנו" בידי המשטרה. הוא רק שוכח להזכיר, שמחצית מן החקירות נעשו כשהוא היה סמפכ"ל המשטרה והמחצית השניה כשהוא היה השר לביטחון פנים.

* הקמפיין המנסה להאשים את נפתלי בנט, שבהיותו מ"פ צעיר בסיירת מגלן גרם להפגזה בשוגג על אזרחים בכפר כנא, שהביאה להפסקת מבצע "ענבי זעם", הוא מועמד מוביל בתחרות האוסקר לקמפיין הנחוּת והנקלה של השנה.

* הקמפיין הזה מזכיר לי קמפיין לפני בחירות 1992 נגד רבין, שעיקרו היה סיפור "התמוטטותו" ערב מלחמת ששת הימים. חנן פורת יזם גילוי דעת של אנשי ציבור מימין ומשמאל שהוקיע את הקמפיין. האם ימצא במחנה ה"שמאל" מקבילו של חנן פורת?

* הקמפיין הנבזי נגד בנט פתח דיון בערוץ השני. ומי ה"מומחה" שהוזמן לאולפן? התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי. אותו לא מעניין – כן בנט, לא בנט. מבחינתו זו הייתה עוד הזדמנות להשתלח במדינת ישראל ולהעליל על צה"ל. המנוול חזר שוב ושוב על "פשע מלחמה", "טבח", "טיוח" וכו', בלשונו שלוחת הרסן.

חלאת המין האנושי.

* כשיוסי ביילין החליף את יוסי שריד בראשות מרצ, הדבר נראה כפניה חדה שמאלה של המפלגה. יוסי שריד, כשר בממשלה וכחבר כנסת וחבר ועדת החוץ והביטחון וועדת המשנה למודיעין ולשירותים החשאים, היה תמיד ביטחוניסט, פטריוט ופרגמטיסט. יוסי ביילין היה הרבה יותר יונה, הרבה יותר שמאלה ממנו.

היום, כשאני קורא את המאמרים של שניהם, יוסי שריד רחוק ת"ק על ת"ק פרסה משמאל ליוסי ביילין. שריד שקוע עד צוואר בביצת הטרוניה והקוטראי; מר נפש, נרגן וממורמר ומפיץ סביבו רעל של שנאה, ייאוש ודכדוך. יוסי ביילין, לעומתו, מצטייר בכתיבתו כמעט כאיש מרכז – אחראי, פטריוט, שקול, מתון, פרגמטיסט. בין השנים, לא ביילין הוא זה שהשתנה.

* ציפי לבני הפתיעה בראיון גלוי לב ב"ניו יורק טיימס" בו אמרה אמת – מי שפוצץ את המו"מ בין ישראל לפלשתינאים לא היה נתניהו אלא אבו מאזן. היא גם תקפה את אבו מאזן על צעדיו החד-צדדיים, כמו ההליכה לאו"ם ולהאג. כעת מן הראוי שתבהיר, שעל הפלשתינאים לבחור בין מו"מ לניסיון ליצור פתרון כפוי. אם הם רוצים לחזור לשולחן הדיונים, עליהם למשוך את כל פניותיהם לאו"ם ומוסדותיו. על לבני להבהיר, שישראל לא תאפשר לפלשתינאים להמשיך לפסוח על שתי הסעיפים.

* והרי התחזית: א. ראש הממשלה ושר הביטחון יבטלו את החלטת צה"ל להוציא את החיילים מיישובי עוטף עזה, סמוכי גדר. למה? האם אין הם סומכים על החלטתם המקצועית של הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום? הם סומכים עליהם, אבל ההחלטה הזאת לא באה להם בעיתוי טוב, סמוך לבחירות. ב. אחרי הבחירות, יוצאו החיילים מן היישובים וראש הממשלה ושר הביטחון יתנו גיבוי לרמטכ"ל ולאלוף הפיקוד. ג. מי יהיו ראש הממשלה ושר הביטחון אחרי הבחירות? אין לי מושג.

* תחזקנה ידיו של שר הביטחון, הפועל להוצאתו אל מחוץ לחוק של הקו-קלוקס-קלאן הישראלי - להב"ה. דמוקרטיה שאינה מתגוננת, היא דמוקרטיה ויימארית.

* בערוץ הראשון הוקרן חלקו הראשון של סרט התעודה על חוות גלעד. הסרט אוהד אותם מאוד ונעשה מנקודת המבט שלהם, כך שאי אפשר לטעון שהוא נועד לפגוע בהם.

מה שרואים שם, זו חבורה של פורעי חוק אנרכיסטים, הבזים למדינה, לחוקיה ולמוסדותיה, ובנוסף לכל גזענים חשוכים. איתי זר מתחצף לשופט ומודיע לו שאין הוא מכיר בסמכותו של בית המשפט לשפוט אותו. ילדים ונערים – תינוקות שנשבו, ממתינים לכוחות הביטחון עם נינג'ות בידיהם, מאחורי הגב, בדיוק כמו ילדי הפלשתינאים באינתיפאדה, כשהאויב הוא אותו אויב – צה"ל וכוחות הביטחון. "אתה ערבי" מסנן אחד הפראים כלפי שוטר במשטרת ישראל. "הגיעו דרוזים מסריחים" אומר פורע אחר על המג"בניקים. "מה פתאום אתה הולך למילואים?" שואלת אשתו של זר את אחד מחבריה, "אתה משרת אותם". והוא משיב לה: "כאשר יחליטו להרוג את הערבים, מי יעשה את זה?"

להרוג את הערבים. תפיסת עולם ג'ינוסיידית, מפי יהודי, 70 שנה אחרי השואה.

קן צרעות.

* גיבורי היום ב-ווינט: כמה מאות נמושות שוויתרו על האזרחות הישראלית שלהם. והחגיגה הגדולה – עליה של 65% ב"תופעה". כדאי לדעת – לא זו בלבד שהירידה מן הארץ היא הנמוכה ביותר מאז הקמת המדינה, העליה לארץ השנה הייתה הגדולה ביותר בעשר השנים האחרונות.

* ערעורה של הפרקליטות על החלטת ועדת השחרורים לקצר את עונשה של אתי אלון, נקמנית, ומגלמת את מידת הדין במקום שבו נדרשת מידת הרחמים. 13 שנים בכלא, זו תקופה ארוכה מאוד. זהו עונש נורא. היא עשתה מעשה נורא והעונש מגיע לה. אולם לשם מה קיימת ועדת השחרורים? כדי לבחון, על פי אמות מידה מקובלות, את התנהגותו של האסיר בכלא, הבעת חרטה מצדו, הערכה אודות יכולתו להשתקם. מי שעומד בקריטריונים, מאסרו מקוצר והוא יוצא לחופשי.

הפרקליטות אינה מערערת על שיקול דעתה של ועדת השחרורים בנוגע לאמות המידה המצדיקות את מידת הרחמים, אלא מתנגדת לשחרור בשל חומרת העבירות. על חומרת העבירות הכריע בית המשפט בגוזרו עליה מאסר ממושך. תואיל הפרקליטות להניח לוועדת השחרורים לטפל בתחום שתחת אחריותה.

ריח של פופוליזם נודף מן הערעור.

* ארי אלון הוא תלמיד חכם, גדול בתורה, דרשן מחונן לאורך עשרות שנים, שהעמיד דורות של תלמידים ומקדיש את כל חייו ומרצו לאהבת התורה, להגדלתה ולהאדרתה. ארי אלון הוא אחד הבולטים בין תלמידי החכמים שיוצרים ומחנכים ברוח ריבונית, כהגדרתו, להבדיל מהרוח הרבנית, האורתודוכסית.

ארי אלון הוא אחד הכותבים המרכזיים והבולטים במיזם "929 – תנ"ך ביחד", המיזם הפתוח והפלורוליסטי כל כך, הנותן במה לכל מרחבי קשת האמונות והדעות, בפרשנות לתנ"ך. דווקא בשל עומק הגותו ויצירתיותו, הוא הפך מוקד לביקורת מצד אורתודוכסים קיצונים ובעטיו הפך המיזם מוקד ביקורת של החרד"לים הקיצונים והבדלנים.

בסוף השבוע השני של המיזם, חל משבר, שעיקרו הוצאתו של ארי מן המיזם, במידה רבה בשל שרשרת של אי הבנות, סערה ציבורית בקרב שוחרי המיזם וחזרתו של ארי אל המיזם בהסכמה הדדית. סוף טוב, הכל טוב!

ומי ייתן, שבמקום משברים כוחניים על כבוד, מעמד וכסף, תִּרְבְּנָה בתוכנו מחלוקות לשם שמים על פרשנות המקרא ועל מקורות ישראל.

* אורי משגב מנהל מלחמת גרילה נגד מיזם "929 – תנ"ך ביחד", שהוא בעיניו קונספירציה מיסיונרית של בנט ו"האחים היהודים" להשתלט על המדינה ועל מוחות הישראלים. את החילונים הכותבים למיזם (שהם הרוב מבין למעלה ממאה כותבים רק בשבועיים הראשונים) הוא מכנה, כבר בשני מאמרים, "אידיוטים שימושיים".

פרק י"א בספר בראשית הוקדש במיזם, ברובו, לכתיבה של פוליטיקאים (איני בטוח שאני אוהב את הרעיון). בין הכותבים, האידיוטים השימושיים של בנט: יצחק הרצוג, יאיר לפיד, זהבה גלאון ודב חנין. מה הפלא שבנט (שאף הוא בכותבים) מחייך בתמונתו הנשקפת מן האתר.

* ביד הלשון

את אחת הפינות האחרונות הקדשתי לאופן ההגיה של המילה דּוּ"חַ. בעקבות הפרסום, הפנה אליי קורא שאלה, בזו הלשון: "מדוע הגרשיים נמצאים בין האות ו' לאות ח'? למה אינם בין ה-ד' ל-ו'?"

הכלל הוא, שבראשי תיבות הגרשיים מופיעות תמיד בין שתי האותיות האחרונות במילה. למשל, איננו כותבים אר"הב, כלומר גרשיים בין הקיצור של "ארצות" לקיצור של "הברית", אלא ארה"ב.

אגב, את ראשי התיבות דו"ח ניתן לכתוב ללא גרשיים – דוח, כיוון שהיא הייתה למילה בפני עצמה, ואף נוצר ממנה הפועל לדווח וממנו המילה דִּיווּחַ. אולם למרות שאני יודע עובדה זאת, אני ממשיך לכתוב דו"ח. כך אני רגיל וקצת צורמת לעיניי הצורה דוח.

* "חדשות בן עזר"

בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, עלה כוכב צעיר בשמי "שלום עכשיו" – אברום בורג. הוא היה קצין צנחנים צעיר, מוכשר, מרשים, רהוט וכריזמטי. אך העניין התקשורתי והציבורי בו נבע בעיקר מן הכיפה הסרוגה שעל ראשו ויותר מכך, מן העובדה שהוא היה בנו של יוסף בורג, מנהיג המפד"ל ושר בממשלה שהחליטה על מלחמת שלום הגליל, שנגדה הפגין בורג.

נאומו של בורג הצעיר בהפגנת "שלום עכשיו" גנב את ההצגה התקשורתית לא רק בשל סגולותיו כנואם מזהיר, אלא בראש ובראשונה כי היה "אדם נשך כלב".

על אף חילוקי הדעות הפומביים, אברום בורג נהג כבוד באביו והשר בורג קשישא התייחס לבנו בסלחנות אבהית.

בורג היה פעיל מרכזי במאבק נגד מלחמת לבנון, ואף נפצע בפיגוע הטרור היהודי נגד הפגנת "שלום עכשיו" לאחר פרסום מסקנות ועדת כהן, מרסיסי הרימון שרצח את אמיל גרינצווייג.

השאלה המסקרנת הייתה, האם עמדתו של בורג, החריגה בקרב צעירי הציונות הדתית, ייחודית רק לנושא מלחמת לבנון, או שהוא נוקט בהשקפת עולם יונית, ברוח עמדות "שלום עכשיו". במהרה התברר שאכן, מדובר באיש המחנה היוני בישראל בהשקפת עולמו הכוללת. הוא נכנס לפוליטיקה כחלק מן "השמיניה" – הגוש היוני הצעיר במפלגת העבודה, לצד חיים רמון, יוסי ביילין, עמיר פרץ, נוואף מסאלחה, חגי מרום, אפרים גור ויעל דיין.

הנישה שתפס בורג בשמיניה, הייתה כנושא הדגל של הפרדת הדת מן הפוליטיקה. גם כאן, הוא הציג משנה סדורה, היטיב לנסחה ולייצג אותה, אולם משך את תשומת הלב בעיקר בשל הכיפה שעל ראשו והיותו בנו של מנהיג המפד"ל לשעבר. יש לציין, שלהבדיל מ"הבית היהודי" של היום, המפד"ל של בורג הייתה בראש ובראשונה מפלגה דתית, שעיקר מעייניה, עיסוקה, דרישותיה הקואליציוניות היו בנושא הדתי – בהידוק הקשר בין דת ומדינה, בחקיקה דתית ובמאבק דתי. המפד"ל הפילה ממשלות והובילה משברים סביב הנושאים הללו. ולכן, מאבקו של בורג הבן, היה מסקרן מאוד, ואף הצטייר כמרד הבן באביו.

בשנותיו הרבות בפוליטיקה ובכנסת, ששיאן היה תפקידו כיו"ר הכנסת, התבלט בורג כאחד הדוברים המובהקים והמוכשרים של ה"שמאל" הציוני. הדגש שלי הוא על המילה "ציוני" – לא זו בלבד שעמדתו היונית הייתה מעוגנת בציונות, אלא שהוא עצמו הרבה לעסוק בסוגיות הציונות, הלאומיות היהודית, הקשר בין העם היהודי בארץ ובגולה, בעידוד עליה לארץ וחינוך יהודי בגולה. לא בכדי, הוא נבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית ונשיא ההסתדרות הציונית העולמית.

זמן קצר לאחר שסיים את תפקידו ופרש מן החיים הפוליטיים, החל להתגלות במאמריו, ראיונותיו לתקשורת, פעילותו הציבורית וספריו בורג חדש. מי שישב על כיסאם של הרצל, ויצמן ובן גוריון כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית (ואף הקפיד לרפד את מושב הג'יפ שכנראה לא היה להרצל ולבן גוריון, אך המשיך לשרת את ישבנו של בורג שנים רבות אחרי שפרש מתפקידו והמציונות) היה לפוסט ציוני.

בורג החדש לא היה עוד עצם מעצמותיו של ה"שמאל" היוני הציוני, אלא איש ה"שמאל" הרדיקלי האנטי ציוני, האנטי ישראלי על סף האוטו-אנטישמיות (ולעתים אף מעבר לסף).

אך טבעי הוא, שבורג מצא את מקומו בחד"ש – המפלגה האנטי ציונית, האנטי ישראלית הקיצונית. כחובש כיפה הוא נסע בשבת לוועידת חד"ש בנצרת, והסביר זאת כ... פיקוח נפש.

            תופעה חולנית

מיהי חד"ש, ביתו הפוליטי החד"ש של אברום בורג?

במאמר שפרסמתי ערב הבחירות הקודמות, גיניתי את היהודים השותפים לחד"ש וכיניתי אותם תופעה חולנית. הדברים הקפיצו עליי מגיבים רבים, בדף הפייסבוק ובבלוג שלי, לאו דווקא תומכי חד"ש, חלקם אף נקטו בלשון בוטה. המסר המרכזי, היה טענה שבעצם אני שולל שיתוף פעולה יהודי ערבי, אחווה יהודית ערבית.

האמירה הזאת החזירה אותי למוטו של העיתון "על המשמר" ז"ל, ביטאונן של מפ"ם, "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". אכן, אני מאמין שאין שמץ של סתירה בין אחוות עמים, אחווה יהודית ערבית, לבין ציונות. כן, אני מאמין שזה הסדר הנכון – בראש ובראשונה ציונות, ואחריה ומתוכה גם אחווה יהודית ערבית. איני מקבל את הגישה, על פיה אחווה יהודית ערבית חייבת להיות אחווה בין ערבים לאומיים, אפילו לאומניים, לבין יהודים השוללים את הלאומיות היהודית ובזים לה, יהודים אנטי ציונים. סלידתי מיהודי חד"ש בשום פנים ואופן אינה בשל האחווה שלהם עם ערבים, אלא בשל היותם אנטי ציונים.

לא זו בלבד שאיני שולל את האחווה היהודית ערבית, אני חותר לאחווה כזו ושותף לה. אולם אחווה אמתית אינה כרוכה באובדן זהות, באובדן עצמיות.

ה-dna של חד"ש (בימים ההם)

מיהי חד"ש? מה ההיסטוריה שלה?

חד"ש – החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון, נוסדה ערב הבחירות לכנסת התשיעית (1977). היא קמה מתוך ניסיון למתיחת פנים והצגת מראה חדש לפניה השמרניות והמיושנות של רק"ח – הרשימה הקומוניסטית החדשה, שהייתה והנה (היום היא נקראת מק"י – עוד נחזור לכך) המרכיב המרכזי, הגדול והחשוב בחד"ש. רק"ח צירפה אליה את הפלג הרדיקאלי של "הפנתרים השחורים" בראשות צ'רלי ביטון, ועוד רסיסי קבוצות. אך למעשה, הייתה זו אותה רק"ח הישנה והרעה. חלפו שנים רבות עד שהשם חד"ש נקלט בתודעה הציבורית – עוד שנים רבות היא נקראה בפי כל רק"ח.

מיהי רק"ח? ב-1965 התפלגה מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית. משה סנה ושמואל מיקוניס, מראשי המפלגה, החלו לגלות סימני הסתייגות מעמדתה האנטי ישראלית, האנטי ציונית והאנטישמית של ברית המועצות ואף העזו לבקר אותה פה ושם. הדבר הביא לפילוג, כאשר הרוב הערבי במפלגה, יחד עם הגורמים הרדיקאליים בין היהודים, הקימו את רק"ח, שבראשה עמד מאיר וילנר ולצדו תופיק טובי.

הפער בין שתי המפלגות בא לידי ביטוי מובהק כעבור שנתיים, במלחמת ששת הימים. מק"י ומפלגת השמאל הרדיקאלית "העולם הזה" תמכו בצד הישראלי במלחמה והגדירו אותה כמלחמת מגן. רק"ח תמכה בצד הערבי והגדירה אותה כתוקפנות ישראלית אמריקאית נגד עמי ערב. כעבור שש שנים, במלחמת יום הכיפורים, התמונה חזרה ונשנתה – בעוד מק"י (שהצטרפה ל"מוקד", אך עדין הייתה מיוצגת בכנסת, עד הבחירות, כמק"י, בראשות מיקוניס) ו"העולם הזה" תמכו בצה"ל, בצד הישראלי. רק"ח תמכה בתוקפנות המצרית סורית.

דרכה האנטי ישראלית הקיצונית של רק"ח באה לידי ביטוי לא רק במלחמות הכוללות, אלא גם ביניהן. לאחר הטבח במינכן, למשל, הכנסת כולה התאחדה בהודעת אבל וגינוי תקיפה לטבח. לא, לא הכנסת כולה. הכנסת כולה, חוץ מרק"ח. רק"ח לא יכלה לגנות את הטבח. דוגמה נוספת – למחרת מבצע אנטבה, התכנסה הכנסת לישיבה חגיגית שבירכה את הממשלה ואת צה"ל. רק"ח החרימה את הישיבה, ופרסמה הודעה שבה גינתה את הפעולה התוקפנית נגד ריבונותה של אוגנדה.

מה הביא את רק"ח לעמדות הקיצוניות הללו?

רק"ח, ולפניה מק"י (עד שהחלו סימני ההתפכחות שהובילו לפילוג), יותר מכל מפלגה קומוניסטית אחרת במערב, הייתה שפחה חרופה של בריה"מ. לא הייתה לרק"ח כל אמירה עצמאית, זולת דקלום דפי המסרים שהונחתו ממוסקבה.

מאיר וילנר עצמו חתום על מגילת העצמאות. איך ניתן להסביר זאת? בריה"מ, שלאורך כל השנים הייתה אויבת הציונות, שינתה את גישתה לתקופה קצרה מאוד, אבל התקופה החשובה ביותר – ותמכה בהקמת מדינת ישראל. אנדריי גרומיקו, שגריר בריה"מ באו"ם, ולימים שר החוץ הסובייטי ונשיא בריה"מ, הפתיע בנאום פרו ציוני מובהק בעצרת האו"ם. בריה"מ תמכה בתכנית החלוקה והכירה בישראל לאחר הכרזתה. באותה תקופה קצרה, גם מק"י הייתה פרו ישראלית. כאשר צה"ל נסוג, במהלך מלחמת העצמאות, משטחים בצפון סיני, בריה"מ התנגדה לנסיגה הזאת, וראתה בכך הישג של האימפריאליזם הבריטי שמצרים של המלך פארוק הייתה בת חסותה. ולכן, הקומוניסטים חברו לרוויזיוניסטים במועצת העם (הפרלמנט הזמני, עד הבחירות לכנסת הראשונה) בהתנגדות לנסיגה...

אולם משבריה"מ חזרה למדיניותה האנטי ישראלית, האנטי ציונית, האנטישמית, הקומוניסטים תמכו בדרכה ודיבררו אותה ללא סייג, כולל תמיכה בלתי מסויגת במשפטי הרופאים ובעלילות דם אנטישמיות של סטלין ושל ממשיכיו.

היהודים במק"י ולימים ברק"ח, לא הצטרפו אליה בשל היותם אנטי ציונים, אלא בשל היותם קומוניסטים. עמדתם האנטי ציונית והאנטי ישראלית, הייתה פועל יוצא מעמדת בריה"מ. חלק מן הערבים שהצטרפו למפלגה, ובראשם תופיק טובי, היו אף הם קומוניסטים מוצהרים. אולם במשך השנים, היא משכה אליה רבים מן הציבור הערבי, בשל היותה מפלגה אנטי ישראלית מובהקת. כל המדינה הזדעזעה כאשר ב-1975 רק"ח ניצחה בבחירות לראשות עיריית נצרת וח"כ תופיק זיאד, משורר שכתב שירי שטנה לאומניים נגד ישראל, נבחר לראשות העיר. הציבוריות הישראלית ראתה בכך אות להתגברות הקו הלאומני של ערביי ישראל.

בריה"מ בינתיים התפרקה. מה שנשאר מחד"ש הוא היותה מפלגה אנטי ישראלית, מפלגה לאומנית ערבית. קומץ היהודים שנותרו בה, הם קומוניסטים שנשארו דבקים הן בהשקפת העולם הקומוניסטית, והן בהשקפת העולם האנטי ציונית הקיצונית. תמר גוז'נסקי ודב חנין, שניהם ילדים לפעילים מרכזיים ברק"ח, שנולדו בתוך התנועה, התחנכו בתוך התנועה, חשו נרדפים בשל עמדותיהם החריגות, היו שותפים לתנועת הנוער שלה – בנק"י (ברית נוער קומוניסטי ישראלי) וזו גישתם עד היום. אגב, ב-1989 רק"ח החליפה את שמה וחזרה לשמה המקורי – מק"י.

השורשים האנטי ציוניים הקיצונים של חד"ש הרבה יותר מוקדמים מרק"ח ואף ממק"י. כבר ב-1919 קמה הפק"פ - פאלעסטינישע קומוניסטישע פרטיי, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (ביידיש) וקצת לאחר מכן פלג אחר – מופ"ס (מפלגת הפועלים הסוציאליסטית), שהתאחדו והתפלגו חליפות, ופעלו עד הוצאתם אל מחוץ לחוק בידי הבריטים וחידשו את פעולתן עם הקמת מדינת ישראל במסגרת מק"י.

פק"פ ומופ"ס לחמו בציונות, תמכו ללא סייג בערבים, כולל במאורעות הדמים של הערבים נגד היהודים ב-1921, 1929, 1936-1939. לא רק הרבה לפני "הכיבוש", הרבה לפני הקמת מדינת ישראל. האויבת המרכזית של הקומוניסטים הייתה תנועת העבודה הציונית.

מאורעות הדמים תרפא (1921), בהם נרצחו כחמישים יהודים (ובהם הסופר יוסף חיים ברנר), החלו בהתנגשות אלימה בין מפגיני אחד במאי הציונים למפגינים הקומוניסטים היהודים ביפו. מפגיני פק"פ הסיתו את הערבים להתקומם נגד השלטון הבריטי המפלה אותם לרעה ומעדיף את הציונים, כטענתם, וההמשך ידוע.

זה ה-dna של חד"ש; מאז ימי הפק"פ במאורעות 21 ועד "צוק איתן" – תמיכה בלתי מסויגת בצד הערבי בכל עימות ובכל מלחמה בינם לבין ישראל.

ה-dna של חד"ש (בזמן הזה)

האם חד"ש היום, היא אכן המשך ישיר של אותה תנועה, של אותה אידיאולוגיה, של אותה תפיסת עולם.

דרך אחת לבחינת השאלה, היא עמדת חד"ש בעת מלחמות ועימותים בינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. קו רצוף נמשך ממאורעות תרפ"א (1921) עד מלחמת "צוק איתן" – הזדהות מוחלטת עם האויב. ודוק – כלל איני מדבר על התנגדות למלחמה, למבצע, להחלטה ישראלית זו או אחרת. יש הבדל בין דיון ציבורי ופוליטי, האם נכון או לא נכון להגיב בצורה זו או אחרת על טרור, האם לצאת למלחמה זו או אחרת, האם לבצע מבצע זה או אחר, כשאלת האינטרס הישראלי: מה טוב יותר לישראל, לבין הזדהות עם הצד השני. חד"ש עקבית בתמיכתה ובהזדהותה המלאה עם הצד השני.

דרך אחרת היא לבחון את מצע חד"ש. מאחר וטרם התפרסם מצע חד"ש לבחירות 2015, אנתח את מצע המפלגה בבחירות 2013. יש לסייג את הניתוח בהבנה, שהמצע מנוסח בזהירות יתר, באופן שלא יהווה התרסה בוטה נגד החוק האוסר התמודדות של מפלגות המתנגדות לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. למשל, סביר להניח שגם במצע הבחירות הקרובות לא תופיע עמדתו של מחמד ברכה, יו"ר המפלגה, שבראיון ל"הארץ" לפני שבועות אחדים התנגד ל"ישראל" כשמה של המדינה.

לפני שאציג מה יש במצע חד"ש, אציג מה אין בו – אין בו תמיכה ברעיון של שתי מדינות לשני עמים. לא, חד"ש אינה מצדדת ברעיון המדינה האחת. אלא שכמו אבו מאזן, היא מצדדת ברעיון "שתי המדינות", אך לא ברעיון "שתי המדינות לשני עמים". ולא בכדי. אז לאילו שתי מדינות תחולק הארץ?

נפתח בהגדרת הגבול בין המדינות. כאן, הדברים ברורים – "שתי מדינות בגבולות ה-4 ביוני 1967". גבול ה-4.6.67 אינו נוגע רק ליהודה, שומרון וירושלים: "כינון שלום עם לבנון וסוריה על בסיס קווי ה-4 ביוני 1967, החזרת רמת הגולן לסוריה ופינוי השטחים הלבנוניים שנותרו כבושים בידי ישראל".

ספק אם סוריה עוד קיימת. ספק רב האם תתקיים. אבל יש "להחזיר" לה את הגולן. אולם הנסיגה הישראלית אינה צריכה להיות לגבול הבינלאומי, אלא כדרישת סוריה במו"מ עם ישראל, לקווי 4.6.67. מה ההבדל בין שני הקווים הללו? בשנים 1949-1956, סוריה השתלטה על שטחים ריבוניים של ישראל, תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי ושל הסכמי שביתת הנשק. היא השתלטה על חופה הצפון מזרחי של הכינרת, מצפון לעין גב ועד שפך הירדן; על רמת הבניאס, על חמת גדר ועוד. אם ישראל נדרשת לסגת משטחים שכבשה במלחמת מגן, למה הנסיגה צריכה להיות גם משטחי הכיבוש התוקפני של סוריה? כיוון שחד"ש תמכה ותומכת אוטומטית בכל תוקפנות ערבית נגד ישראל ומצדדת אוטומטית בכל דרישה ערבית מישראל. זה ה-dna שלה.

ובאשר ל"פנוי השטחים הלבנוניים שנותרו כבושים בידי ישראל" – כזכור, לפני 15 שנים ישראל נסוגה מלבנון. את גבול הנסיגה שרטט האו"ם. פקחי האו"ם עברו עם סרגל כמעט על כל מטר בגבול, והחליטו היכן הוא יעבור. במקרים רבים, הייתה מחלוקת בין ישראל לפקחי האו"ם אודות מיקום הגבול. יש מקומות שבהם הסימון של האו"ם חייב נסיגה משטחים חקלאיים השייכים ליישובים ישראליים (משגב עם, לדוגמה). אולם ההחלטה הישראלית הייתה לקבל את פסיקת האו"ם, כדי להבטיח שלא תהיינה עוד כל תביעות ללבנון, ולא תהיה ללבנונים כל עילה להמשיך בתוקפנות.

לאחר הנסיגה הישראלית, המציא חיזבאללה את פרשת "חוות שבעא", כעילה להמשך הטרור. לכך מתכוונת חד"ש בדרישתה לנסיגה משטחים לבנונים – לקבל את תכתיב חיזבאללה. למה? כי זה ה-dna שלה. לתמוך אוטומטית בכל דרישה אנטי ישראלית, הזויה ככל שתהיה, של גוף קיצוני ככל שיהיה.

נחזור לסוגיה הפלשתינאית. כאמור, מצע חד"ש דורש שהגבול בין שתי המדינות יהיה קווי 4.6.67. ומה יהיה משני צדי גבולות ה-4 ביוני?

מן הסתם – מדינת לאום לעם הפלשתינאי ולצדה מדינת לאום לעם היהודי. האמנם? אז זהו, שלא. בנוגע למדינה שממזרח לגבול, אין כל בעיה: "מימוש זכותו של העם הערבי הפלסטיני להקמת מדינתו העצמאית הריבונית בגדה המערבית, ברצועת עזה ובירושלים המזרחית, בצד מדינת ישראל. קווי ה-4 ביוני 1967 יהיו גבולות השלום המוכרים והבטוחים בין מדינת ישראל לבין המדינה הפלסטינית". במילים אחרות – מדינת לאום פלשתינאית. יתר על כן – המדינה הפלשתינאית תהיה נקיה מיהודים: "פירוק כל ההתנחלויות שהוקמו בגדה המערבית הכבושה, לרבות בירושלים המזרחית". במילים אחרות – טיהור אתני, הכרוך בגירוש של כ-750,000 יהודים, החיים בהתיישבות ביהודה ושומרון, ובכל השכונות היהודיות במזרח ירושלים.

ומה יהיה בצד המערבי של אותו גבול? שמא מדינה יהודית נקיה מערבים שיגורשו למדינה הפלשתינאית, לשם ההדדיות? חלילה. הרי לאורך המצע שוב ושוב מזהירים מי שמציעים את הטרנספר ההמוני של מאות אלפי יהודים, מפני הטרנספר המתוכנן לערבים, כאילו רעיון כזה עומד על הפרק.

האם אותה המדינה שממערב לקווי 4.6.67 תהיה מדינת הלאום של העם היהודי? אין כל אזכור למושג מדינה יהודית, מדינת לאום יהודית, עם יהודי. יש יהודים, אך הם אינם מוזכרים כקיבוץ לאומי הזכאי להגדרה עצמית.  אין במצע "מימוש זכותו של העם היהודי למדינתו העצמאית".

אז מה יהיה במדינה הזאת? הנה, כמה דוגמיות. מה יהיה המנון המדינה, מה יהיו סמלי המדינה? "למען תהיה ישראל מדינה המבטיחה שוויון לכל אזרחיה, תיאבק חד"ש לחקיקת חוק יסוד: שוויון האדם; לביטול האפליה והדיכוי הלאומי בכל המישורים; להבטחת שוויון מלא לאזרחים הערבים בארץ, וכדי שסמלי המדינה, לרבות הדגל וההמנון, יהלמו את העקרונות האלה". המנון, דגל וסמל המאפיינים את היותה של ישראל מדינת לאום יהודית? חס וחלילה. מדינה יהודית פירושה "אפליה ודיכוי לאומי". וכך, לאורך כל המצע, ישראל מוצגת כמדינה גזענית ופשיסטית המפלה את הערבים, וקוראת למעשה לביטול כל סממן של מדינת לאום יהודית. התיישבות יהודית? "התוכניות השונות, המיושמות במסגרת מה שמכונה 'פיתוח הגליל והנגב', הן בפועל תכניות לייהוד הגליל והנגב, אשר מתעלמות מהצרכים של התושבים הערבים באזורים אלה".

האם במסגרת המדינה השוויונית, כלומר הלא יהודית, ייאכף החוק על האזרחים הערבים, למשל בתחומי הבניה והמאחזים הבלתי חוקיים? "הפסקת מדיניות הריסת הבתים; הכרה בכל היישובים הערביים הלא-מוכרים בצפון ובנגב והקמת רשויות מקומיות בהם". היום פטורים האזרחים הערביים משירות בצה"ל ואף משירות לאומי חלופי. אולם החזון של חד"ש מדבר על מדינת כל אזרחיה, שבה לא אמור להיות כל הבדל בין ערבי ליהודי. מה אומר מצע חד"ש בנדון? "חד"ש מתנגדת לכפיית שירות לאומי במסווה של 'התנדבות' " [המירכאות במקור]. וכן – "ביטול גיוס החובה המוטל על הצעירים הערבים-הדרוזים". "הערבים הדרוזים" הם כמובן הדרוזים, שאין להם זכות להגדיר עצמם, אליבא דחד"ש.

לא אוסיף בדוגמאות, אומר רק שהמסר החוזר ונשנה הוא הפיכתה של ישראל ממדינה גזענית למדינה דמוקרטית ושוויונית. והמסר ברור – יש סתירה בין מדינה יהודית (שמשמעותה – מדינה גזענית) למדינה דמוקרטית, ולכן על מדינת ישראל לחדול להיות מדינה יהודית ולהפוך לדמוקרטית.

איזו עזות מצח – מימוש "זכותו הלגיטימית של העם הערבי הפלסטיני למדינה עצמאית" מחייבת טיהור אתני ומדינה נקיה מיהודים. לעומת זאת, לעם היהודי כלל אין זכות למדינה משלו. חזון שתי המדינות של חד"ש, הוא מדינת לאום פלשתינאית נקיה מיהודים ולצדה ... מדינת שקשוקה, לא יהודית.

יאמר הקורא: כן, אבל אחרי שהארץ תחולק, לפחות יובטח רוב יהודי משמעותי. נכון, אז היא לא תקרא מדינה יהודית; המנונה, דגלה, וסמליה לא יהיו יהודיים. לא יהיו בה חוקים "מפלים" "ליהודים בלבד" כמו חוק השבות. אבל זו תהיה מדינה בעלת רוב יהודי ברור.

האמנם? גם לכך מתייחס מצע חד"ש: "הבטחת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, בהתאם להחלטות האו"ם". זה שם קוד ל"זכות" השיבה. ולא שיבה למדינה הפלשתינאית הנקיה מיהודים, חלילה. כלומר, לצד מדינת הלאום הפלשתינאית הנקיה מיהודים, לא זו בלבד שלא תהיה מדינת הלאום היהודי, גם לא תהיה רק מדינת כל אזרחיה, אלא היא גם תוצף במיליוני "פליטים" פלשתינאים.

זהו פתרון שתי המדינות נוסח חד"ש. לא שתי מדינות לשני עמים. בסופו של דבר – שתי מדינות פלשתינאיות, שבאחת מהן יורשו לגור גם יהודים.

****

ונשאלת השאלה – למה? למה?! למה לשיטתם אין לעם היהודי הזכות הטבעית להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית? הרי איש אינו מפקפק בזכותו של העם הספרדי למדינת לאום משלו. איש אינו מפקפק בזכותו של העם הפולני להגדרה עצמית. איש אינו מפקפק בזכותו של העם הסיני למדינה ריבונית במולדתו. גם קיומן של עשרים מדינות לאום ערביות אינו מוטל בספק. למה העם היהודי הוא היחיד שאין לו הזכות הזאת? למה רק מדינת הלאום היהודי צריכה להפסיק להתקיים, ולהפוך לשקשוקה?

הגישה הזאת, המפלה בין העם היהודי לשאר העמים – יש לה הגדרה. ההגדרה הזאת, אינה "דמוקרטיה", אינה "שלום" ואינה "שוויון", כפי שמתיימרת להיות חד"ש – החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. ההגדרה הזאת היא – אנטישמיות. זה ה-dna של חד"ש.

אז איך אפשר להגדיר את התופעה של יהודים המשתייכים למפלגה כזו? אני הגדרתי זאת כ"תופעה חולנית". ואיך הגדיר את התופעה, ברל כצנלסון, מורנו ורבנו?

            סילוף שכלי ונפשי

המורה הגדול של תנועת העבודה, ברל כצנלסון, היטיב לתאר את התופעה, במאמר שפרסם בגיליון חגיגי של "דבר", באחד במאי 1936: "היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?...

וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו".

אברום בורג, שבמשך שנים רבות ייצג את תנועת העבודה בכנסת והגיע עד תפקיד היו"ר, ואת תנועת העבודה הציונית במוסדות הלאומיים והגיע עד תפקיד נשיא ההסתדרות הציונית ויו"ר הסוכנות היהודית, הגיע לסילוף כזה, שכלי ונפשי, אותו סילוף עליו התריע ברל, שכל מה שעושה עמו, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים. זוהי תופעה חולנית, מעוררת גועל, סלידה ובוז. מה הפלא, שבורג נחת בטבעיות בחד"ש?

* "שווים"