הבלוג של אורי הייטנר

מה משותף לתכניותיהם המדיניות של גלאון, לבני, הרצוג, לפיד, נתניהו, ליברמן, בנט ואורי אריאל? באמת, קשה למצוא משותף. תהום אידיאולוגית עצומה, בלתי ניתנת לגישור פעורה בין גלאון ואריאל. ובכל זאת, יש ביניהן משותף. לאף אחת מהתכניות הללו אין פרטנר פלשתינאי.

"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן" שרו בערגה דורות של מפגינים בכיכרות. כל כך פשוט. כל כך חלק. משוואה מתמטית ברורה, חדה וחלקה. עד... עד שהיא נפגשה עם המציאות. וכשהיא נפגשה עם המציאות, התוצאות היו קצת שונות. השטחים מהם נסוגה ישראל בעקבות הסכם אוסלו, היו בסיס לטרור ותוקפנות שהמיטו עלינו שנים עקובות מדם ולמעלה מאלף נרצחים. השטחים מהם ישראל נסוגה בהתנתקות – עד המילימטר האחרון ותוך עקירת כל היישובים, היו בסיס לירי טילים בלתי פוסק על אזרחי ישראל. כאן זה היה בהסכם, כאן זה היה באופן חד צדדי, אך התוצאה הייתה זהה. ואם ניתן לטעון שהלקח הוא שניתן להגיע לפתרון רק בהסדר כולל, באו ברק, אולמרט ונתניהו, ניסו את הדרך הזאת, ונתקלו בסירוב.

בפסגת קמפ-דיוויד נטש ברק את דרכה של מפלגת העבודה ואת מורשת רבין. את כל ה"לאווים" של רבין הוא הפך ל"הנים", בנושא שלמותה של ירושלים, בקעת הירדן, התנגדות לנסיגה לקווי 4.6.67 וכד'. הוא הציע את ההצעה לערפאת ונדחה בדם ואש ותימרות עשן. קלינטון אימץ את הצעתו של ברק, "שיפר" אותה לטובת הפלשתינאים והפך אותה ל"מתווה קלינטון". ישראל קיבלה את המתווה והפלשתינאים דחו אותו. אולמרט הלך כברת דרך נוספת, ולמעשה הציע לפלשתינאים נסיגה מלאה לקווי 49' (עם "חילופי שטחים" קלים) ואפילו נכונות חלקית ל"זכות" השיבה ונדחה. ביוזמת קרי, הסכים נתניהו לוויתורים מרחיקי לכת, קרובים הרבה יותר למורשת אולמרט מאשר למורשת רבין. אבו מאזן דחה את היוזמה, פוצץ את המו"מ ובחר בניסיון לפתרון כפוי על ישראל.

ואחרי כל סירוב פלשתינאי, ישראל הואשמה כמובן. וגם עתה, מתנהל קמפיין בחירות המאשים את נתניהו בסרבנות ובאחריות להעדר שלום. אולם ברגעים נדירים של גילוי לב, גם מאשימיו של נתניהו מודים שהאשמה היא בפלשתינאים.

בשני ראיונות שהתפרסמו בימים האחרונים ב"ניו יורק טיימס", נאמרה מפי יודעי דבר האמת. ציפי לבני, בעיצומו של קמפיין נגטיבי המאשים את נתניהו בכישלון המו"מ, מעדה בדבר אמת, ואמרה בפירוש שאבו מאזן פוצץ את המו"מ.

דניס רוס, המעורב בתהליך המדיני בינינו לבין הפלשתינאים למעלה מעשרים שנה, תחת כל הממשלים, אמר בראיון לעיתון דברים ברורים עוד יותר. "מאז 2000, היו שלושה סבבי מו"מ רציניים, שהניבו הצעות לישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני: הפרמטרים של ביל קלינטון ב-2000; הצעת רה"מ לשעבר אהוד אולמרט ב-2008; ומאמציו של שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, לשים קץ לסכסוך ב-2014", כותב רוס. "בכל פעם, הצעה עם התייחסויות לכל נושאי הליבה הוגשה למנהיגים הפלשתינאים ובכל פעם הם השיבו בשלילה או לא השיבו בכלל. הם הגיעו למסקנה, שהעלות של אמירת 'כן', או אפילו של הצעת נגד שמחייבת ויתורים פלשתינאיים, היא פשוט גבוהה מדי". הוא תקף בחריפות את הגיבוי של אירופה לתוקפנות המדינית והמשפטית של אבו מאזן, שנועדה להימנע ממו"מ אמתי, הכרוך בוויתורים גם מצדו.

זאת האמת. וחבל שבשל שיקולים פוליטיים ואלקטורליים זרים, גורמים בתוכנו טופלים על עצמנו אשמות שווא.

* "ישראל היום"

* כל לוחם בצה"ל מחונך על הערך של אי הפקרת חברו בשטח. כל לוחם בצה"ל מחונך על כך שיעשה הכל כדי לחלץ את חברו מסכנת שבי. כל לוחם בצה"ל מחונך על כך, שכדי לחלץ את חברו מסכנת שבי הוא מוכן להקריב את חייו, להסתכן בפציעה, להסתכן בנפילה בעצמו בשבי ואפילו להסתכן בכך שיפגע במגן האנושי של האויב. עסקת החבילה הזאת נקראת הרעות; אחד הערכים המכוננים של צה"ל. ככל הידוע לי, עסקת החבילה הזאת אינה כוללת חקירה פלילית של הלוחם כאחרון העבריינים, בידי המדינה ששלחה אותו, ולמען קיומה וביטחונה הוא מוכן למסור את נפשו, והוא מצפה ממנה לגיבוי.

* הספין המופץ בימים האחרונים הוא שהחקירות הפליליות של לוחמים ומפקדים נועדו לסייע לחלץ אותם מרדיפה פלילית בחו"ל. איני קונה את הספין הזה. אני בטוח שניסיונות הרדיפה של הלוחמים והמפקדים בידי שונאי ישראל ימשכו עם או בלי החקירות הפליליות בישראל. אולם בכל מקרה, אסור לקבל את הגישה הצינית הזאת, לפיה רמיסת כבודו של הלוחם בידי מדינתו נועדה לסייע לו. על הגישה הזאת מתנוסס דגל שחור – בלתי מוסרית בעליל.

* למען הסר ספק – הלוחמים אינם חסינים מפני חקירות פליליות, אישום פלילי וענישה פלילית, אם ביצעו פשעי מלחמה. אין שום חסינות לחייל שירה במכוון באזרח או בשבוי, גם אם קיבל פקודה כזאת, שהינה פקודה בלתי חוקית בעליל.

לא כן, כאשר מדובר בפגיעה בשעת קרב באזרחים שהמחבלים השתמשו בהם כמגן אנושי.

* מוסר הלחימה וטוהר הנשק הם ערכים יסודיים של צה"ל וכך ראוי שיהיו. בתחקיר המבצעי של כל פעולה צבאית, יש לתחקר גם את מוסריות הפעולה, ולהפיק לקחים איך למזער את הפגיעה באזרחי אויב. אין כל קשר בין תחקיר כזה לבין חקירה פלילית.

הטענה שהחקירה הפלילית נועדה להגיע לחקר האמת שגויה. ההיפך הוא הנכון. בתחקיר, שתכליתו הפקת לקחים לשם שיפור, כל המעורבים מחויבים לחתירה לאמת, כדי להפיק את הלקחים. בהליך פלילי, כל המעורבים מגנים על עצמם, בהדרכת עורכי דינם, כדי להציל את עורם.

* הדלפת הקלטות רשת הקשר בקרב רפיח במלחמת "צוק איתן" היא עבירה משמעתית ועבירה על החוק. אסור לעבור על החוק. ואף על פי כן, אני מברך את העבריין. לנוכח טירוף המערכות של חקירות פליליות נגד לוחמים שסיכנו את חייהם למען שלומנו, טוב היה לנער את הציבור הישראלי בהקלטות המזכירות מהי הסיטואציה ה"פלילית" שבה מדובר – ניסיון הירואי לסכל חטיפת קצין צה"ל, תוך תפקוד ערכי, אחראי, שקול, מקצועי ומוסרי של המפקדים, תחת אש.

איני מקבל את הטענה שההקלטות עלולות לפגוע בהורים השכולים. ההיפך הוא הנכון. אני משוכנע שההורים גאים לשמוע במו אוזניהם איך מפקדי בנם עשו הכל למענו.

* לבי לבי לחברי הוועדה לקביעת סל התרופות. חברי הוועדה נוטלים על עצמם אחריות עצומה, לקבל החלטות שעלולות לקבוע גורלות, לשבט או לחסד. על החברה להעריך את מי שנוטלים אחריות כזאת, הרי הרבה יותר קל להיות פופוליסט ולהשתלח בוועדה.

תקציב סל התרופות, ככל תקציב, הוא מוגבל. ראוי להרחיבו, אך ככל שיורחב, עדין יהיה מוגבל. מאחר והוא מוגבל, והצרכים מרובים והולכים וגדלים, לעולם אי אפשר יהיה להכליל בו את כל התרופות ולתת מזור לכל החוליים. לכן, אין מנוס מקביעת סדר עדיפויות.

ריטואל קבוע לאחר פרסום הסל, הוא פרסום הכתבות על החולים שלמרבה הצער התרופות שהם זקוקים להם לא נכנסו לסל, תוך הצגת הוועדה כמועצת רשעים הגוזרת גזרי דין מוות על חולים.

למחלה אחת כנראה טרם נמצאה תרופה – הדמגוגיה.

* הצטרפותו של פרופ' מנואל טרכטנברג לרשימה המשותפת של מפלגת העבודה ו"התנועה" היא תרומה משמעותית ביותר לפוליטיקה הישראלית, לכנסת ואולי לממשלה. איני יודע להעריך את משקלו האלקטורלי של טרכטנברג, אך משקלו הסגולי רב. טרכטנברג הוא אינטלקטואל מעורב, רב פעלים והישגים, המחויב למשק ולחברה בגישה המשלבת כלכלה חופשית עם מדיניות רווחה מתקדמת; מחויבות לאחריות משקית עם השקפת עולם חברתית החותרת לצדק וסולידריות.

נתניהו נהג בתבונה כאשר מינה אותו לראשות הוועדה להמלצה על רפורמות חברתיות בעקבות המחאה החברתית ב-2011 וכשהתחייב ליישם את המלצותיה, אך כשל בכך שרוב ההמלצות לא יושמו. הייתה זו החמצה של הזדמנות חברתית וכלכלית גדולה למדינת ישראל. גם תנועת המחאה עצמה החמיצה, כאשר במקום לתמוך בדו"ח ולהיאבק על יישומו, יצאה נגדו בגישה מהפכנית ובלתי בוגרת של "הכל או לא כלום".

גישתו האחראית של טרכטנברג, גישת הדרך השלישית בכלכלה, היא הגישה הראויה, והוא מטובי מנסחיה ודובריה.

* את עמדתי השלילית על מפלגת העבודה / התנועה – עמדותיה המדיניות, מלחמתה ההרסנית נגד חוק הלאום ודמותם של שני מנהיגיה הרביתי לבטא בשבועות האחרונים, אך כאשר מפלגתם ראויה לשבח, יש לשבח אותה. צירופו של טרכטנברג לרשימה, הוא הישג ראוי לשבח.

* אביגדור ליברמן, שר בכיר בממשלת ישראל, נאם בכנס מפלגתו, והתגולל במשטרת ישראל ובשלטון החוק בהשתלחות שלוחת רסן והאשים את יחידת להב 433, סיירת מטכ"ל של המלחמה בשחיתות, בטענות שווא אודות רדיפה. ישב באולם אהרונוביץ', השר לביטחון פנים האחראי למשטרה, והאזין בפה חתום. מן הראוי היה שיעזוב מיד את המקום במחאה. אבל הוא לא עשה כן, כי עתידו הפוליטי תלוי בליברמן. וגם כיוון שהוא פחדן. שתיקתו של אהרונוביץ' היא מעילה בתפקידו. הוא אינו ראוי להיות שר לביטחון פנים.

* מן הראוי היה שראש הממשלה יגנה את דבריו של ליברמן, שר בכיר בממשלתו, על דבריו נגד הפרקליטות והמשטרה. אך גם הוא מילא פיו מים. הרי גם עתידו הפוליטי עלול להיות תלוי בהמלצתו של ליברמן לנשיא. מאותה סיבה גם הרצוג שתק. נו, טוב, צירוף המילים "הרצוג שתק", כאשר מדובר בשחיתות שלטונית, לא ממש צריך להפתיע.

* יש לבער את השחיתות הפוליטית בישראל. יש לגבות את הפרקליטות והמשטרה בפעולתן לנקוי אורוות "ישראל ביתנו". יש להוקיע את ההשתלחויות הגסות של ליברמן ואנשיו בשלטון החוק וגורמי האכיפה. אולם יש לצאת חוצץ נגד ההסתה הגזענית נגד יוצאי חבר העמים בגין אותה פרשה וכל ההשתלחויות הגזעניות בליברמן ואנשיו על רקע מוצאם, כמו במאמרו הגזעני של יוסי שריד ב"הארץ" של סוף השבוע.

* %55 הצבעה בפריימריז, נחשבים לאחוז גבוה, וכך הם באמת במחקר השוואתי. אך בעיניי אלו תוצאות נמוכות מאוד. מדובר על אחוז המצביעים מבין האנשים שהתפקדו למפלגה, משלמים דמי חברות, ולמעשה החיים המפלגתיים היום הם כמעט אך ורק הפריימריז. הייתי מצפה להצבעה של כמעט 100% (למעט חולים, מילואים, חו"ל). אז מדוע 45% לא הצביעו? ולשם מה הם מתפקדים למפלגה? ולמה הם משלמים דמי חבר? זה לא מובן לי.

* אף אחד מהמצביעים בעד דני דנון, בעצם... אולי חוץ מדנון עצמו, אינו חושב שהוא מתאים לראשות הממשלה. בעצם, ההצבעה בעד דני דנון הייתה הצבעה נטו נגד נתניהו. אלה שבחרו בדנון היו מצביעים נגד נתניהו, גם אילו התמודד נגדו קומקום. לנצח ברוב של 85% בתחרות ללא מתחרה, זה לא הישג יוצא דופן.

* אני מתפעל מנדיבותו של דני דנון, שהודה בניצחונו של נתניהו, והבטיח שיחד הם ינצחו בבחירות...

הוא אמר שיתקשר לנתניהו לברך אותו על ניצחונו. מה, נתניהו לא מסנן שיחות?

* אני שמח על הצלחתו הגדולה של יולי אדלשטיין בבחירות המקדימות בליכוד. יולי אדלשטיין, מסורב עליה ואסיר ציון, הוא בעיניי גיבור לאומי. משחר ילדותי הערצתי את נתן שרנסקי, סילבה זלמנסון, ישה קזצוב, יולי אדלשטיין וחבריהם, אסירי ציון.

כחבר בהנהגת "הדרך השלישית", הצעתי לא פעם להקים גוש משותף עם "ישראל בעליה" של שרנסקי ויולי אדלשטיין, שהייתה קרובה לעמדותינו, ולצערי זה לא קרה. מיד לאחר התרסקות "הדרך השלישית" בבחירות 99', דווקא כאשר היא הייתה כל כך נחוצה מול האובססיה המטורפת של ברק לסגת מהגולן כמעט בכל מחיר, פניתי בשם ועד יישובי הגולן ליולי אדלשטיין והצעתי לו לעמוד בראש שדולת הגולן בכנסת, וכך היה.

בבחירות 2003, הראשונות לאחר עידן "הדרך השלישית", הצבעתי ל"ישראל בעליה". לצערי, היא קיבלה רק שני מנדטים ונטמעה בליכוד. במשך השנים עמדותיו המדיניות של יולי אדלשטיין הקצינו, אולם הוא נשאר פוליטיקאי ישר, הגון ונקי כפיים, אדם מתון באורחותיו ואופן דיבורו, המאמין באחדות לאומית וחותר אליה, ציוני נלהב ומאמין, דמוקרט אמתי, אדם רהוט ובעל עברית עשירה ומדויקת יותר מכל הח"כים שהעברית היא שפת אמם, יו"ר כנסת הגון ומצוין.

* הצלחתה הגדולה של מירי רגב אינה מוסיפה כבוד לליכוד. עסקנית עילגת, צעקנית, המונית, פופוליסטית ודמגוגית. מאוד לא הייתי רוצה אותה כשרה בממשלה.

* המתפקדים בוחרים את הרשימה לכנסת, אך הסמכות לבחור את השרים היא של ראש הממשלה. נתניהו יודע שמירי רגב אינה מתאימה ואינה ראויה להיות שרה, ויש לקוות שלא ייבהל מאיומיה.

* שיטת הפריימריז נותנת כוח אדיר לקבוצות המאורגנות, הממושמעות, שלא בהכרח מורכבות מאנשים שגם מצביעים בפועל למפלגה בבחירות לכנסת. שתי הקבוצות המאורגנות המובהקות של הליכוד הן של פייגלין וחיים כץ. לפיכך, כישלונם בפריימריז, הוא אות כבוד לדמוקרטיה הליכודית ולהצבעתם החופשית של חברי הליכוד. טוב שחרף המכה שחטף, בסופו של דבר חיים כץ נבחר למקום ריאלי, כיוון שהוא אחד הח"כים המובילים בכל מאבק חברתי, חקיקה חברתית ויוזמה חברתית. על הפסדו של פייגלין אני שמח, כי עמדותיו הרדיקליות – מקומן אינן במפלגה לאומית ליברלית ובוודאי לא במפלגת שלטון, המחויבת בראיה מפוכחת ופרגמטית של המציאות.

* אילו פייגלין הצליח בבחירות המקדימות, "הארץ" היו כותבים על הימין הרדיקלי שהשתלט על הליכוד. מאחר והוא נכשל, "הארץ" כותבים על הליכוד המדיח את מי שמעז לצאת בגלוי נגד נתניהו.

* מי יהיו המשוריינים של נתניהו? אני מקווה שלפחות אחת מהן תהיה אישה, לנוכח הייצוג הדל כל כך של נשים בעקבות הבחירות המקדימות.

* ז'קי לוי, בנו של דוד לוי, נבחר למקום ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת. אורלי לוי אבוקסיס, בתו של דוד לוי, היא ח"כית מטעם "ישראל ביתנו". אחיו של דוד לוי, מקסים לוי, היה ח"כ מן הליכוד. זה המקרה הראשון בתולדות הכנסת שבו ארבעה בני משפחה אחת כיהנו בכנסת. משפחת דיין היא השניה אחריה, עם שלושה ח"כים: שמואל דיין, בנו משה דיין ונכדתו יעל דיין. אולם אם להחשיב את המשפחה המורחבת, עזר ויצמן היה גיסו של משה דיין, ויוסי שריד הוא מחותנה של יעל דיין. האחרים הורביץ – הדר, הם בני דודים של משה דיין.

ז'קי ואורלי לא יהיו האחים הראשונים המכהנים בכנסת בשתי מפלגות שונות. קדמו להם הרב יהודה לייב מיימון שכיהן מטעם "המזרחי" (המפד"ל) ואחותו עדה מיימון ממפא"י, יגאל הורביץ מהליכוד שכיהן לצד אחיו עמוס הדר מן המערך, ודני יתום ממפלגת העבודה שכיהן לצד אחיו אהוד יתום מן הליכוד. ח"כים אחים שכיהנו באותה מפלגה, היו אליעזר קפלן ואחותו שרה כפרי ממפא"י, וכאמור דוד ומקסים לוי מהליכוד.

בכנסת כיהנו שלושה זוגות נשואים – מאיר ועדה תלמי ממפ"ם, גיורא וסנטה יוספטל ממפא"י, מרדכי ואורה נמיר ממפא"י/מפלגת העבודה. היו גם שני זוגות גרושים - מאיר וילנר ואסתר וילנסקה ממק"י, וישראל בר יהודה ובבה אידלסון מאחדות העבודה ומפא"י (בהתאמה).

הורים ובנים היו רבים: בנוסף לשלושת דורות דיין ולמשפחת לוי שכבר הוזכרו, גם מנחם ובני בגין, יצחק ודליה רבין, יצחק ויאיר שמיר, מרדכי ואהוד אולמרט, חיים ויצחק הרצוג, יוסף ויאיר שפרינצק, חיים ועוזי לנדאו, אליהו ודן מרידור, איתן וציפי לבני, משה ועוזי ברעם, גאולה כהן וצחי הנגבי, משה ואפרים סנה, יוסף ואברום בורג, ישראל-שלמה ויהודה בן מאיר, בת שבע כצנלסון ושמואל תמיר, מנחם ומאיר פורוש, יצחק ודני קורן, דוד ואהרון רמז.

היו גם חותנים ומחותנים, גיסים ובני דודים, שלא הכנסתי לרשימה. חלקם קשורים במספר קשרי משפחה נוספים.

* חבל שאין בחירות מקדימות ב"ישראל ביתנו". מאוד הייתי רוצה להמליץ לחבריי במפלגה זו לבחור באורלי לוי אבוקסיס.

* אחרי תבוסת מצרים במלחמת ששת הימים הודיע הרודן המצרי נאצר על התפטרותו, ודאג להוציא את המוני מצרים להפגנות "ספונטניות" הקוראות לו לחזור ו"נענה לרצון העם". זה בדיוק מה שעושה דרעי בעקבות הקלטת הלוהטת.

* יאיר לפיד ממחזר את הסיסמה "מושחתים נמאסתם" וכדאי לזכור ולהזכיר: כשהוא אמור היה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה (עיתונאי בכיר ב"ידיעות אחרונות" והערוץ השני) הוא העדיף להיות כתבלב של גדול המושחתים בתולדות מדינת ישראל, העבריין המורשע אהוד אולמרט.

* למען ההגינות, מן הראוי שכאשר תומך חד"ש אברום בורג מדבר על אביו, הוא יפסיק לכנות אותו בצביעות "אבי מורי". גם בלי זה, הוא מתהפך בקברו.

* האסטרטגיה של אבו מאזן - סרבנות על שולחן המו"מ וניסיון לקדם פתרון כפוי על פי עמדות הפלשתינאים, ספגה מכה קשה במועצת הביטחון.

כמובן שאבו מאזן לא ישנה כתוצאה מכך את האסטרטגיה הזאת.

* בניגוד לנבואות הזעם והחורבן על צונאמי מדיני, תוצאת ההצבעה במועצת הביטחון הן הישג מדיני משמעותי של ממשלת ישראל.

* כאשר שר החוץ אביגדור ליברמן ערך את ביקורו הממושך באפריקה, נמתחה עליו ביקורת על כך שלא קיצר את הביקור בעקבות חטיפת שלושת הנערים כדי להיות בארץ בעת מבצע "שובו בנים". ליברמן הבהיר שהוא נמצא בשליחות מדינית חשובה, של רקימת מערכת יחסים הדוקה עם מדינות אפריקה ונוכחותו שם חיונית יותר. הצבעתן של מדינות אפריקה במועצת הביטחון, אחרי למעלה מארבעים שנה שבהן אפריקה הייתה שבויה של הגוש האסלאמי, היא הישג מדיני כביר של הממשלה, של ראש הממשלה ושל שר החוץ. סביר להניח שגם הטרור האסלאמי שממיט על אפריקה השחורה אסונות כבירים, סייע להם לשנות את הבנתם את העולם.

* תמיכתה של צרפת בהצעה הפלשתינאית והימנעות בריטניה, הן עדות לשקיעתה של אירופה, קודם כל מבחינה מוסרית.

* מפעם לפעם נשמעת קריאה, בשל אכזבה ממדיניות ארה"ב בכלל וממשל אובמה בפרט, לשנות את האוריינטציה הבינלאומית של ישראל, לא להשליך את כל יהבנו על ארה"ב ולהשקיע יותר בטיפוח היחסים עם רוסיה וסין. יש לטפח את היחסים עם שתי המעצמות הללו, כמובן, כיוון שיש לחתור למערכת יחסים מיטבית עם כל מדינות העולם. אולם אסור לנו להתבלבל. רוסיה וסין עקביות בעמדה אנטי ישראלית בכל מבחן, הן בסוגיה הפלשתינאית והן בסוגיה האיראנית. לא בכדי, הן הצביעו בעד הצעת הפלשתינאים. ארה"ב, לעומתם, תחת כל ממשל, שוב ושוב מוכיחה את ידידותה לישראל. לא זו בלבד שארה"ב הצביעה נגד ההצעה, היא הפעילה מאמץ דיפלומטי משמעותי כדי למנוע את הרוב להצעה (שהיה מחייב אותה להטיל וטו).

עם כל הביקורת על מדיניותו הפייסנית של אובמה כלפי איראן והקנאות האסלאמית, שפגעה קשות במעמדה של ארה"ב בעולם וגם ישראל ניזוקה ממנה, יש לזכור: במהות, אובמה, ככל קודמיו (זולת קרטר), הוא ידיד אמת של ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בסיוע הביטחוני חסר התקדים, במימון "כיפת ברזל", בהטלת וטו על כל הצעות ההחלטה האנטי ישראליות, בהחרמת הוועידה האנטי ישראלית של המדינות החתומות על אמנת ז'נבה, לפני שבועות אחדים ובעיקר – במהלך המדיני השבוע במועצת הביטחון.

יש מחלוקת בין ישראל לארה"ב בנושאים שונים ולא אחת יש מתחים בין ההנהגות. אולם הברית האסטרטגית בין המדינות איתנה כתמיד.

* כשגדלתי כילד ונער במרכז הארץ, מי שרצה לקנות פיתות בפסח נאלץ לנסוע לכפר ערבי. מי שרצה לראות קולנוע בערב שבת, נאלץ לראות אותו במוצאי שבת. אין ספק, שאותו סטטוס-קוו מפורסם בענייני דת השתנה באופן דרסטי לכיוון החילוני.

ביום שני הקרוב יתקיים באוניברסיטת ת"א כנס בנושא "ההדתה של המרחב הציבורי בישראל".

כנס הזוי ותמוה, של דוסופובים ומתבכיינים מקצועיים.

* הוזמנתי להרצות בטכניון בפני סטודנטים המשתתפים בתכנית מלגות של קרן אייסף – קרן מלגות לסטודנטים לתארים ראשון ושני מן הפריפריה. התכנית משלבת את מקבלי המלגות בלימוד תכנים של חיבור לחברה הישראלי ומצוקותיה ובעשיה חברתית. פעמים בשנה מוזמן בפני התכנית מרצה אורח, וזכיתי להיות המרצה. התבקשתי להרצות על ציונות. בחרתי לעסוק בנושא: הציונות – מקלט או ייעוד? לבחון האם הקושאן שלנו הוא השואה, הפוגרומים והרדיפות בגולה, או בראש ובראשונה ייעוד של הגשמת ריבונות העם היהודי על מולדתו. כדרכי, לא נתתי הרצאה פרונטלית, אלא שיחה, סביב לימוד של טקסטים.

קהל תלמידי הנדסה ומדעים מדויקים, אינו הקהל שאני רגיל להרצות בפניו. המפגש שלי הוא, בדרך כלל, עם בעלי נטיות כשלי, של תחומי החברה והרוח. היה לי חשש מסוים, איך יתמודדו הסטודנטים עם הטקסטים הספרותיים וההגותיים שהבאתי להם.

מסתבר, שאף שאין הם מורגלים לסוג זה של לימוד, הם היו קהל נפלא. ומה שהרשים אותי יותר מכל, היה הלהט הציוני שלהם, שאיני מוצא כמותו בדיסציפלינות החברה והרוח. אולי הם חסינים מפני החשיפה לדלדולה של הרוח הישראלית, המאפיינת את האקדמיה הישראלית. ואולי כמי שהתחנכו בפריפריה, הם נחשפו פחות לרוחות הרעות והפוסט ציוניות המנשבות בחברה הישראלית.

* דייג אוהב דגים? קניבל אוהב בני אדם? פדופיל אוהב ילדים?

כותרת מאמר של גדעון לוי ב"הארץ": "בנט, אני אוהב את ישראל ומתנצל".

גדעון לוי אוהב את ישראל. אתנחתא הומוריסטית על הבוקר.

* קבוצת מכוערי נפש מבין בוגרי התיכון למדעים ואמנויות, כתבה מכתב הסתה לתלמידי ביה"ס בו הם קוראים להם לערוק מצה"ל. חבורת הנמושות הזאת ראויה לכל מילת גינוי והוקעה; התיכון הזה, שלומדים בו המצטיינים שבין המחוננים בישראל מכל רחבי הארץ, נועד לבנות אליטה משרתת, ולא אצולה מנוונת, מושחתת ורקובה, כמו אותם עלובי נפש, חותמי מכתב ההסתה.

אלא שלצד גינויים המוצדק, נאמרו דברי הכללה כלפי התיכון עצמו. כפי שקומץ מכוערי הנפש, עריקי 8200 (שמשום מה טרם הודחו מצה"ל בבושת פנים, כראוי להם) אינם מצביעים בשום אופן על היחידה עצמה, וכפי שקומץ חותמי "מכתב הטייסים" – אותם טייסים שבשיא מתקפת הטרור הרצחנית, בה נרצחו אלפי ישראלים, הסיתו את טייסי חיל האוויר לא להגן על המדינה ועל שלומם של אזרחיה אינם מייצגים את טייסי חיל האוויר, כך אותם חותמי מכתב ההסתה אינם מייצגים את בית הספר ואת בוגריו. הקלישאה על התפוח הרקוב המרקיב את המיכל כולו, אינה מדויקת תמיד.

בעקבות פשקוויל ההסתה הזה, חתמו מאות בוגרי בית הספר על מכתב נגדי, בו הם יוצאים נגד המסיתים ומעודדים את התלמידים לשירות משמעותי בצה"ל. מנהל בית הספר הוציא אף הוא מכתב, שלא כל כך אהבתי בהיותו "פרווע", כיוון שלא הוקיע את החותמים ודיבר על כיבוד כל העמדות בלה בלה בלה (הוא מכבד גם קריאה לאונס או עידוד שחיתות? זה לא פחות חמור), אבל מה שחשוב היה העובדה שהוא ציין – 97% מבוגרי בית הספר מתגייסים לצה"ל, רבים מהם משרתים כקצינים ואנשי קבע. אגב, גם במשפחתי – אחיין של אשתי הוא בוגר בית הספר, שהתגייס ל"תלפיות", יחידת הגאונים של צה"ל, ושירת שנים רבות כקצין ביחידת מודיעין מובחרת. הוא הפנים היפות והייצוגיות של התיכון ולא אותה חבורה נקלית של ריקים ופוחזים.

* תקיפת האמריקאים בידי מטורפי הגבעות היא בושה למדינת ישראל. אך מה ניתן לצפות מהגיס החמישי שנלחם גם בצה"ל, המגן עליו?

* על מיזם "929 – תנ"ך ביחד" כתבתי רבות בשבועות האחרונים, על יופיו וחשיבותו התרבותית, החברתית, הערכית, החינוכית. למרבה הצער, חלפו רק שבועיים מצאתו לאוויר העולם, וכבר החלו חריקות וקלקולים.

המיזם הנפלא הזה, מחבר את המגוון הרחב של קו הרצף הדתי-חילוני בישראל, כשהמשותף לכולם היא האהבה למורשת ישראל בכלל, ובפרט לתנ"ך, ספר הספרים הנצחי, אבן השתיה של תרבות ישראל והתרבות האנושית. מן הסתם, המגוון על קו הרצף אינו כולל את הקצוות – הקצה האנטי דתי והקצה האנטי חילוני. כי באמת, מה יש להם לחפש שם?

אולם הקצוות הללו פתחו במלחמת חורמה נגד המיזם, שכנראה מאיים עליהם ועל מה שהם מייצגים. מצד אחד הוא הוצג כמיזם מיסיונרי עם כל מיני תאוריות קונספירציה הזויות ברוח הפרוטוקולים של זקני דוסינלד על בנט ו"האחים היהודים", המנסים להשתלט על המדינה ולשטוף את מוחות הישראלים. החילונים המשתתפים בו הוצגו כ"אידיוטים שימושיים" בשירות המזימה. ותמונת הראי שלהם, החרד"לים הקיצונים האנטי חילונים, יצאו בשצף קצף נגד דברי ה"כפירה", ה"זימה", ה"מינות", "חילול השם", "תנ"ך בגובה ביוב" ושאל ארסנל הגידופים והנאצות החביב על הכת הבדלנית והמסתגרת הזאת.

כנראה שהלחץ של האחרונים היה אפקטיבי יותר על היוזם והמוביל של המיזם, הרב ד"ר בני לאו, והוא החל להתקפל.

ראשית, הוא אפשר את פיצול המיזם, והקמת מיזם משנה - "מיזם תתקכט" (929 בגימטריא). חבל, אבל לא נורא, כי הערוץ הצדדי הזה לא יפגע באמת בערוץ המרכזי. לא תהיה זו חלוקה של מיזם לחילונים ומיזם לדתיים, אלא מיזם לחילונים ודתיים – תנ"ך ביחד, ולצדו מיזמון לכת החרד"ל הבדלנית והמסתגרת, תנ"ך לחוד.

מה שהרבה יותר מזיק, הוא הקלקול השני. הדרתו של ארי אלון, אחד מחשובי הכותבים במיזם, התלמיד החכם, הדרשן הגדול בתורה, שהעמיד דורות של תלמידים ומקדיש את כל חייו ומרצו לאהבת התורה, להגדלתה ולהאדרתה, בשל דברי ה"כפירה" שהוא כותב, לדידם של טהרני החרד"ל.

כשהרב בני פנה לארי אלון, הוא ידע היטב למי הוא פונה ולמה. הוא מכיר אותו היטב, לימד אתו יחד ואוהב אותו ואת מה שהוא מייצג (על אף המחלוקות בין "היהדות הרבנית" שהרב בני מייצג לבין "היהדות הריבונית" שארי מייצג, על פי ניסוחו, שהן התגלמות המושג מחלוקת לשם שמים). אין לי ספק שמעשה ההדרה נעשה בכאב גדול, בשל הקושי של הרב בני לעמוד בלחץ הבלתי נסבל של הקיצונים.

אולם המיזם ללא ארי אלון ובעיקר – ללא מה שארי מייצג, אינו תנ"ך ביחד, אינו האוטוסטרדה הרב ערוצית שלה מכוון מסע 929.

קראתי בימים האחרונים רבים מאוד שהביעו, בצדק, אכזבה עמוקה עד כדי ייאוש מהמיזם ורצון להיפרד ממנו. אני ממאן להתייאש. חשוב מאוד להפעיל לחץ נגדי – לחזק את הרב בני מול הלחץ הבלתי נסבל של קיצוני הבדלנים ולדרוש ממנו להחזיר את ארי למיזם. הרי הרב בני עצמו רוצה בכך.

* שירו של אהוד מנור "ילדותי השניה", מיטיב לתאר את התחושה של כל הורה, החווה בשנית את ילדותו דרך ילדותם של ילדיו. בחודשיים האחרונים אני חווה את "חיילותי השניה", מאז גיוסו של בני הבכור.

לפני גיוסו, לא שיערתי איזו טלטלה רגשית אעבור בחיילותי השניה, בהזדהות עם הבן ועם חוויותיו, המוכרות לי כל כך.

בדרכי ביום שישי האחרון מהרצאה בחיפה הביתה, שמעתי ברדיו את השיר "לפנות ערב". כשהיינו חיילים כינינו את השיר "מרש הדיכאון". אמנם אין בו שום דבר מן המרש, אך הדיכאון... השיר הזה נוגן בכל יום שישי אחרי חדשות 15:00 ברשת ג'. במהלך יום ו' היינו באי ודאות, האם נצא שבת או לא? כאשר שמענו את השיר ידענו סופית, השבת הזאת אנו סוגרים. צמרמורת הרעידה את גבי כאשר שמעתי את השיר. ...וכמה שמחתי לדעת שעמוס כבר בדרך הביתה.

* ביד הלשון

בכתבה ברשת ב' על משבר דרעי, התייחס ראש הדסק הפוליטי יואב קרקובסקי למועצת חכמי התורה, ואמר שוב ושוב "המועצת".

אם רצה לקצר, היה עליו לומר "מועצת החכמים" או "המועצה".

אין מילה כזאת "מועצת", כמילה בפני עצמה, אלא רק כנסמך בסמיכות – מועצת העיר, מועצת המפלגה, מועצת חכמי התורה. כשם עצם יש לומר המועצה. בדיוק כפי שלא נאמר הממשלת, העיריית, המשפחת וכו'. מפעם לפעם אני שומע את הביטוי "המנהלת", אך זו אותה שגיאה.

המילה "מועצת" לעולם לא תופיע עם ה"א הידיעה, כיוון שבסמיכות, ה"א הידיעה מופיעה לפני הסומך – מועצת העיר, ולא המועצת עיר, או המועצת העיר.

יתכן שבסלנג הש"סניקי נהוג לומר "המועצת", אך אין זה מן הראוי שהכתב ברדיו יאמץ את השיבוש.

* "חדשות בן עזר"

תגובה ל"צו גיוס, צו מצפון", 2.1.14

כתבת שער מפרגנת לעריק ומשתמט מצה"ל, המגדיר את ערביי הגליל כחיים תחת כיבוש, והצגת הכישלון החינוכי הזה באור "מצפוני" – זה העיתון של התנועה הקיבוצית? זאת לא התנועה הקיבוצית שאני מכיר.

* "ידיעות הקיבוץ"