הבלוג של אורי הייטנר

* חוקי המלחמה נכתבו במיוחד למלחמה, ותנאי המלחמה הם אלה בהם יש לפעול על פי אותם חוקים. לכן, אין צדק בטענה שאין לשפוט לוחמים ומפקדים על תפקודם בשעת מלחמה.

אחרי כל פעולה, יש מקום לתחקיר מבצעי יסודי, לשם הפקת לקחים מהצלחות וטעויות, כדי להיות מוכנים וטובים יותר בעתיד. בתחקיר המבצעי יש לבחון גם את מוסר הלחימה.

מתי נכון לפתוח בחקירה פלילית? אך ורק כאשר יש חשד לירי מכוון על אזרחים, מתוך ידיעה שמדובר באזרחים ומתוך כוונה לפגוע באזרחים. פעולה כזאת היא בלתי חוקית בעליל ופקודה כזאת היא בלתי חוקית בעליל. לעומת זאת, הרג של אזרחים מתוקף העובדה שהמלחמה נעשית בתוך שטח מאוכלס, הוא חוקי ואין כל צורך לחקור אותו (חקירה פלילית).

יש לזכור את מהותה של מלחמת "צוק איתן" – הותקפנו בידי מדינת טרור וארגוני מחבלים, שירו אלפי רקטות ופצמ"רים, רובם הגדול ירי מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית, ומתוך מערך מנהרות תופת שנועד למעשי טבח המוני באזרחים. המחבלים הפכו את אזרחי עזה למגן אנושי. זכות ההגנה העצמית של המדינה, היא חובתה להגן על אזרחיה. ההגנה על אזרחי ישראל פירושה פגיעה במחבלים והריגתם והרס תשתיות הטרור. פשע המלחמה של המחבלים – הפיכת האוכלוסיה האזרחית למגן אנושי, אינו מעניק חסינות למחבלים מפני ההגנה העצמית של ישראל, והם נושאים במלוא 100% האחריות על כל מגן אנושי שנהרג. אין כל מקום לחקירה פלילית על הרג מגן אנושי במסגרת פעולה נגד המחבלים.

אין כל הצדקה לטענות השווא בנוגע לנוהל "חניבעל", שנועד לסכל את חטיפתו של סרן הדר גולדין ז"ל. אין כל סיבה שנעניק למחבלים את מבוקשם – לחטוף חייל ישראלי כדי לשחרר אלפי מחבלים שישובו לעסוק בטרור ורצח ישראלים, כפי שעשו משוחררי עסקות החליפין הקודמות.

לסיכום – יש מקום לחקירה פלילית נגד מי שירה במודע באזרחים, ללא כל סיבה מבצעית. אין מקום לכל חקירה פלילית אחרת. להיפך, על החברה הישראלית לעמוד מאחורי לוחמיה, שגילו מסירות נפש ללא סייג במלחמה להגנה על שלומה של מדינת ישראל, חייהם וביטחונם של אזרחיה.

* לנוכח היד הקלה של הפצ"ר בפתיחת חקירות פליליות ללוחמים וקצינים ב"צוק איתן" (יש לקוות שהיד הקלה תסתכם בפתיחת החקירות), כדאי להזכיר מה הייתה מלחמת "צוק איתן".

מחבל מסתתר מאחורי ילדה קטנה ומכוון נשק כדי לצלוף בילדים שלי. בחלקיק השניה האחרונה אני פותח באש והורג אותו, אך גם הילדה שמאחוריה הסתתר נפגעת, למרבה הצער. זאת, בקליפת אגוז, מלחמת "צוק איתן". עם כל הכאב על הילדה שנפגעה, אין כל סיבה לחקור אותי חקירה פלילית. עם זאת, יש לבחון בתחקיר את מקצועיות הקליעה ואת התגובה המהירה שלי.

רק אם אני חשוד שיריתי סתם, במכוון, לילדה, יש לפתוח נגדי בחקירה.

* הקלטות הקשר מקרב רפיח במלחמת "צוק איתן" מעוררים גאווה במפקדים ולוחמים נחושים, ערכיים, מוסריים ומקצועיים, בניגוד לכל ההשמצות. הפצ"ר טרם החליט אם לפתוח בחקירות נגד המעורבים בקרב רפיח. יש לקוות שלא ימעל בתפקידו ולא יפתח בחקירה פלילית.

* אתר וויינט והכתב יואב זיתון ראויים למלוא ההערכה על השגת הקלטות הקרב ועל פרסומן. עיתונאות במיטבה.

* מה ראינו בקלטת הלוהטת של הרב עובדיה?

ראינו קשיש מנותק המתומרן בידי סביבתו. אדם שאינו קורא עיתונים אך סובביו מלעיטים אותו באופן מגמתי בדברי רכילות, מושכים אותו בלשונו ומצלמים ומקליטים, מכינים קלטת ליום פקודה.

ראינו מנהיג רוחני של מפלגה, שאינו רואה כל בעיה מוסרית בכך שבראש מפלגתו יעמוד גנב ונוטל שוחד, אלא רק חושש שמא העמדת הגנב ונוטל השוחד בראש תבריח מצביעים.

ראינו מנהיג רוחני שהמבחן היחיד שבו הוא מעמיד את ראש המפלגה הוא מידת הצייתנות לדבריו, והפסול המרכזי שניתן למצוא במנהיג הפוליטי הוא היותו "עצמאי", רחמנא לצלן.

* מה קרה? איך מי שאמר את הדברים האלה הציב בסופו של דבר את דרעי בראש? כנראה שהסביבה המהנדסת אותו השתנתה.

* כך הפכו סובביו של הרב עובדיה את רבם בכחש והפכו את הרב חיים אמסלם, מנהיג "עצמאי", לא עלינו, לאויב הציבור מספר 1.

* ובכלל, קמפיין רוחות הרפאים הנקרופילי הזה (מצד שני פלגי ש"ס) מבייש את הדמוקרטיה הישראלית.

* דרעי זרק את המפתחות (אבל דאג שהצרור יישאר קשור בגומי לאצבע שלו).

* אלמלא הדברים היו מוקלטים ומצולמים ומובאים ביוטיוב, הייתי מתקשה להאמין. אבל יצחק הרצוג אמר בפירוש: "אני חושב שהביטוי מדינה יהודית הוא ביטוי מוטעה לחלוטין, במובן הבא: מכיוון שהוא מייצר סוג של תחושה של לאום שהוא נהנה מזכויות יתר".

בפולמוס על חוק הלאום, מפלגת העבודה טענה שאין צורך בחוק, כי די לנו במגילת העצמאות. לוז מגילת העצמאות הוא ההכרזה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

מאחר ומדובר בסרטון קצר מאוד של כחצי דקה, כולי תקווה שמדובר בפליטת פה, במעידה חד פעמית, הלוואי שאפילו בעריכה מגמתית המוציאה דברים מהקשרם. מאחר והסרטון רץ ברשת, לא יהיה להרצוג מנוס מלהסביר את דבריו ולהבהיר מה עמדתו בנדון. הוא לא יוכל לשמור בנושא זה על זכות השתיקה.

יצחק הרצוג הוא בנו של מי שקרע מעל במת עצרת האו"ם את נוסח ההחלטה המגנה את הציונות כגזענות. חומץ בן יין.

* המלצות נוספות לקראת הבחירות המקדימות.

* לחבריי במפלגת העבודה אני ממליץ לבחור בד"ר נחמן שי.

מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפה קשה של דה-לגיטימציה ודמוניזציה. מתקפה זו – ימיה כימי המדינה, אולם מאז ועידת דרבן (2001), ועידת הגזענות והאנטישמיות המשמעותית ביותר מאז מלחמת העולם השניה, היא הפכה לאמצעי המרכזי במלחמה נגד ישראל. מטרת המתקפה היא להפוך את ישראל למדינה מצורעת, להציגה כמדינת אפרטהייד ובכך ליצור זהות בינה לבין דרא"פ בימי האפרטהייד, כדי לגרום לעולם להחרים אותה ולהביא לנפילתה. המערכה הזאת מנוהלת בידי הברית הבלתי קדושה של האסלם הרדיקלי, השמאל הרדיקלי והימין הנאו-נאצי, ויש לה שלוחות גם בישראל. היא נוחלת הצלחות לא מעטות.

לא זו בלבד שישראל טרם יצאה ממגננה ומתקפה, היא אפילו לא ייצרה כיפת ברזל להתגוננות מפני המתקפה. עיקר המעמסה מוטל על כתפי אכפתניקים בודדים, כמו בן דרור ימיני, מחבר הספר החשוב והמצוין "תעשיית שקרים", המילואימניקים שנאבקים נגד עלילת ה"טבח" בג'נין וחושפי עלילת "רצח" הנער א-דורה.

נחמן שי, לאורך שנים, פועל בארה"ב ובאירופה בהסברה ודיפלומטיה ציבורית, ועושה זאת בכישרון רב. גם כח"כ באופוזיציה, אין הוא אופוזיציה למדינה, אלא הוא פועל בשירותה בתחום זה. כח"כ הוא נאבק בעקביות להעלאת הצורך בדיפלומטיה ציבורית ומתקפת נגד לקמפיין הדה-לגיטימציה למקום גבוה בראש סדר העדיפויות המדיני של ישראל, ומציע הצעות אופרטיביות בנדון.

חשוב מאוד לתת לו מנדט להמשיך ולפעול במישור החשוב הזה, הן אם יהיה באופוזיציה והן אם יהיה בקואליציה או אף שר בממשלה.

* עם זאת, אחטא למצפוני אם לצד ההמלצה לא אזכיר ואזקוף לחובתו את ההתקרנפות בנושא חוק הלאום. שי היה בין החתומים על הצעת החוק המקורית, אך במערכה האחרונה אף הוא יצא נגדו. אולם בנושא זה, למרבה הבושה, לא היה אפילו צדיק אחד בסדום. ואני הרי ממליץ לחבריי במפלגת העבודה, ואיני יכול להמליץ להם על מישהו שעמד בפרץ בנושא זה.

* לחבריי במפלגת העבודה אני ממליץ, בעצם מבקש, בעצם מתחנן – אל תבחרו ביוסי יונה ובמרב מיכאלי. מן הראוי שמי שאינו ציוני, לא ייצג את מפלגת העבודה.

* לחבריי בבית היהודי אני ממליץ לבחור בנחמיה רפל. נחמיה רפל, בן וחבר קבוצת יבנה, הוא מזכ"ל תנועת הקיבוץ הדתי. אך אין הוא רק מזכ"ל התנועה, אלא הוא הפנים שלה, הוא מגלם באישיותו את דרכה. תנועת הקיבוץ הדתי היא אחת משמורות הטבע היפות והקסומות בחברה הישראלית. היא מייצגת את הטוב והיפה בציונות הדתית ואת הטוב והיפה בתנועה הקיבוצית. היא מייצגת את השילוב בין ציונות מעשית, מגשימה, מיישבת לציונות רוחנית, תרבותית, דתית. היא מייצגת רוח של דתיות מתונה, פתוחה, נאורה, אוהבת את החברה הישראלית והעם היהודי ואינה מתנשאת ומתנכרת לסביבה החילונית. היא מייצגת את היהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. זו תנועה של "והצנע לכת".

נחמיה רפל מגלם את מהותה של תנועת הקיבוץ הדתי. איש חינוך בכל רמ"ח ושס"ה, מראשי תנועת "בני עקיבא" לאורך שנים, קצין קרבי בצה"ל שלחם במלחמות ישראל והגיע עד לתפקיד סמח"ט, איש המחנה הליברלי המתון בציונות הדתית.

נחמיה יהיה נציג אמת של ההתיישבות הכפרית, של התנועה הקיבוצית ושל הציונות הדתית.

* השתלחותו הסדרתית של ליברמן בגורמי אכיפת החוק והתבכיינותו המתקרבנת למול חקירות השחיתות של מפלגתו, היא עזות מצח. מטרתו של ליברמן היא להפריע לשלטון החוק לחשוף את השחיתות שממנה הוא נבנה. התרבות הזאת, שדרעי, קצב, אולמרט וליברמן מייצגים אותה, של הכפשת המשטרה והפרקליטות והתבכיינות על "רדיפה פוליטית", כביכול – היא תרבות של עולם תחתון, והגיעה השעה לטאטא אותה אל מחוץ לחיינו הציבוריים. 

* טענתו של ליברמן נגד עיתוי חקירת השחיתות במפלגתו דווקא ערב הבחירות, היא טענת שווא. זו חקירה שהחלה לפני שנה כאשר הבחירות היו אמורות להתקיים בעוד שנתיים. החקירה הסמויה הייתה לגלויה על פי שיקולים מקצועיים. האם יש להשתיק חקירה בגלל הבחירות? ההיפך הוא הנכון, מן הראוי שהציבור יהיה מודע לחשדות נגד המפלגה, בוודאי כאשר אין המדובר בשמועות ראשוניות אלא בפרי של חקירה ממושכת. העיתוי, סמוך לסוף שנת התקציב, נועד למנוע העברת סכומי עתק בלתי חוקיים, ויש לברך על כך.

* התנגדתי ואני עדיין מתנגד להעלאת אחוז החסימה. הגישה שלי לדמוקרטיה פרלמנטרית מעניקה מקום רב לייצוגיות ולטעמי רף של 2% חסימה הוא בהחלט מספק.

עם זאת, אני מתנגד מכל וכל לעתירה לבג"ץ בנדון. עצם העובדה שבג"ץ דן בנושא ולא דוחה את העתירה על הסף, היא פגיעה גדולה יותר בדמוקרטיה מאשר גובה אחוז החסימה.

תפקידה של הכנסת לחוקק חוקים, ואין זה מתפקידו של בית המשפט לאשר חוקים שהשופטים תומכים בהם או לפסול חוקים שהשופטים מתנגדים להם. הדיון בבית המשפט לא היה דיון חוקתי, אלא דיון פוליטי שבו השופטים ביטאו את דעתם האישית על חוק שחוקקה הכנסת. אין בהעלאת אחוז החסימה, לאחוז הנמוך עדין מן המקובל ברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות, כל בעיה חוקתית וכל פגיעה בזכויות האזרח, ולכן אין זה מעניינו של בית המשפט לדון בכך. גם אם העתירה תדחה (ואין לי כמעט ספק שהיא תידחה) – עצם הנכונות של בית המשפט לדון בה, היא האקטיביזם השיפוטי, הפוגע בשלטון החוק ומערער את מעמד בית המשפט בציבור. זוהי פוליטיזציה של בית המשפט.

* גם הטענה שהחוק פוגע בייצוג הערבי ולכן יש לפסול אותו, אינה נכונה. 20% מאזרחי ישראל הם ערבים, ולכן טענה שאחוז חסימה של 3.25% חוסם אותם חסרת שחר. אין זה חוק הפוגע בזכות ההצבעה של הערבים, מתנה אותו בהצהרות "נאמנות" למיניהן או פוסל מפלגות ערביות בשל מצען. החוק קבע אחוז חסימה אוניברסלי, והוא פוגע בייצוגיות של כל קבוצה ומגזר באופן שווה. בבחירות האחרונות "עוצמה לישראל" לא עברה אחוז החסימה, ו"קדימה" גרדה אותו על גחונה. על פי הסקרים, "קדימה" לא תעבור היום את אחוז החסימה, "התנועה" לבדה לא אמורה הייתה לעבור את אחוז החסימה, אלי ישי מדשדש באזור אחוז החסימה, ואין אלו מפלגות ערביות. 

"האיחוד הלאומי" התחבר ל"בית היהודי" בבחירות הקודמות, מחשש שלא יעבור את אחוז החסימה, וכך הוא נוהג גם הפעם. "התנועה" חברה למפלגת העבודה, בעסקת זהב. גם שאול מופז מנסה לחבור למפלגת העבודה.

המפלגות הערביות תפעלנה באותה דרך, ולהערכתי ייצוגן יגדל בעקבות המהלך.

* מפעל חייו של המסית והמדיח הסדרתי, הדוסופוב ספי רכלבסקי, הוא רדיפה שיטתית, הסתה והשפרצת שנאה יוקדת, נגד כל מי ומה שמריח דתיות. בשנתיים האחרונות הוא רדף את "יש עתיד", מאחר ושילבה בתוכה דתיים. בעיניו זהו ממש חילול הקודש. ציד המכשפות שניהל נגד שי פירון, ממש מוציא שם רע למקארתיזם.

אם הצטרפות של דתי למפלגה חילונית כה נתעב בעיניו, איך הוא יראה הצטרפות של חילונים למפלגה דתית? אולי הוא יעודד את התופעה, כדילול הדתיות השנואה עליו כל כך? לא, הוא אינו יכול לסבול את העובדה שחילוני יצטרף למפלגה דתית. וכך הוא כתב בפשקוויל התורן שלו ב"הארץ": "רוח המשיחיות והגזענות רק מתחזקת אצל האחים היהודים, כשדווקא החילון המסוים שעוברת המשיחיות הגזענית הופך אותה לסם קשה שמאיים להפוך לנפוץ בהרבה". בקיצור, אין כנראה מנוס מהפתרון הסופי של "דרוס כל דוס".

* "אחים היהודים" מגדיר המסית הדוסופוב רכלבסקי את "הבית היהודי", כדי לשוות לציונות הדתית את פני "האחים המוסלמים". והמסית המתחרה, באותו עיתון, אורי משגב, קופץ על המציאה וגם הוא מאמץ את הביטוי המסית. הפרויקט העכשווי של משגב הוא לצאת נגד מיזם 929. המיזם הזה הוא מופת של יהדות פלורליסטית ופתוחה, וזה הדבר המפחיד קנאים, כמו קיצוני החרד"לים וכמו קיצוני האנטי דתיים. בתוך פחות משבוע משגב כבר תקף בשני מאמרים את המיזם הנפלא, אותו הוא מציג, כמקובל ב"פרוטוקולים של זקני דוסנילנד" כחלק מתכנית השתלטות על המדינה של "האחים היהודים" ושל בנט. את החילונים השותפים למיזם (שהם אגב רוב השותפים) הוא הגדיר בשני המאמרים "אידיוטים שימושיים" בשירות מצעד "האחים היהודים" לשלטון ולמיסיונריות. הנה, דוגמית מתוך מאמר השטנה השני שלו נגד המיזם: "המפעל הפוליטי של בנט והאחים היהודים הוא מפעל אדיר ומתוחכם. אסור לזלזל בו. חשוב רק לעקוב אחריו, ולהבין איך נכון להתמודד מולו. חלק מהפיונים שמשתפים אתו פעולה אפילו לא מחפשים מקום בכנסת כמו ינון מגל. לפעמים הם סתם מתגייסים כחילונים גאים לכתוב פרשנות לפרק בתנ"ך במסגרת פרויקט '929'". מה זה אם לא "הפרוטוקולים של זקני דוסנילנד"? ויש לו גם הוכחה: "קורא ערני הפנה אותי לסרטון בחירות של הבית היהודי מהבחירות הקודמות. רק לפני שנתיים. בנט מכריז שם במילים ברורות: אני רוצה שכל ילד יידע לקרוא את התנ"ך, יידע לעשות קידוש". הנה זה, כל כך פשוט". הבנתם? בנט אמר שהוא חותר לכך שכל ילד ילמד תנ"ך, והופ – יש מיזם 929. האמת היא, שלא בנט מפחיד את משגב. מה שמפחיד אותו הוא שכל ילד ילמד תנ"ך. אמנם הוא כתב באותו מאמר שהוא אוהב לקרוא בתנ"ך. כנראה בתוך חומר מודיעיני.

* בצרור ההערות הקודם, כתבתי שעם פרישתם מן הכנסת של מאיר שטרית, בנימין בן אליעזר ועוזי לנדאו, בנימין נתניהו, שנבחר לראשונה לכנסת ה-12, ב-1988, יהיה ותיק הח"כים. זה נכון, אך יש להוסיף אליו את הח"כים עמיר פרץ, הרב גפני וצחי הנגבי, שאף הם נבחרו באותה שנה. באותה שנה החל דרעי לכהן כשר בממשלה, אך מבלי להיות ח"כ. לכנסת הוא נבחר ב-1992. מבין חמשתם, היחיד שכיהן ברצף מאז ועד היום הוא עמיר פרץ, כך שנכון לראות בו את ותיק הח"כים (בכנסת הבאה).

הבא אחריהם בוותק הוא סילבן שלום, המכהן ברצף מאז הכנסת ה-13, 1992. גם לימור לבנת כיהנה ברצף מ-1992, ולאחרונה הודיעה על פרישתה.

* חבורת נמושות, בוגרי התיכון למדעים ואמנויות, יצאה בפשקוויל הסתה לתלמידים לא להתגייס לצה"ל. פשקוויל שכולו שנאה יוקדת, מתהומות הנפש האומללה, למדינת ישראל. את מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק מכנים מכוערי הנפש הללו "שטחי 1948" כמקובל בשיח הפלשתינאי, שיח תכנית השלבים.

זאת התגלמות המושג אליטה מנוונת, מדושנת עונג, מנותקת ובוגדנית. חבורת אנשים נקלים.

המכינות הקדם צבאיות, מדרשת השילוב, תנועות הנוער ותנועות הבוגרים, שנות השירות, השומר החדש - כל אותן תנועות מחנכות נוער להיות אליטה משרתת, מגויסת, מחויבת, ערכית; אליטה מחנכת, אליטה ציונית. האליטה המנוונת תקבל את הכותרות, אבל האליטה המשרתת תעצב את העתיד.

* ביד הלשון

לכבוד יום הולדתי החל השבוע (לפי תאריך עברי ביום א' ו' בטבת ולפי תאריך לועזי ביום ה' 1.1), אקדיש את הפינה לעצמי. כלומר, לשם משפחתי.

אבא שלי וסבא שלי לא ידעו מעולם את משמעות השם הייטנר. הגרסה הרשמית במשפחה הייתה שאין משמעות לשם. במלאת יובל להיווסדי, לפני שנתיים, פניתי לאבשלום קור וביקשתי שיבאר לי את פירוש השם. וכך, באיחור של חמישים שנה למדתי מהו שמי...

להלן תשובתו של אבשלום קור:

Heiter פירושו צח, בהיר, מאיר, חייכני.

המתכונת המורחבת Heitner שהוראתה "נשוא פנים", הייתה נהוגה בתארים של משפחות מלוכה באירופה, משהו כמו "הוד מעלתו".

לא סביר שיהודי היה מלך...

אלא היה, נראה, בחסותו של מלך. כך קרה, למשל, שהיה לנו נשיא ששמו חיים הרצוג (=דוכס!) כשגם בגרמניה היה נשיא ושמו הרצוג.

גם אהוד גְרָף ("60 שניות" גל"ץ) – וכי היו יהודים במעמד גרף (=רוזן)? לא, אלא שישבו אבותיו בחסות רוזן כלשהו.

וכן בּוּרג (מצודה), והרב פרינץ' (נסיך)!

קראו עלינו את תיאוריהם של אלה שנתנו לנו חסות בחצרם או במצודתם.

הרב הראשון בשומרון המתחדש, הרב מאיר האיתן זצ"ל (שעל שמו ביהכ"נ הראשי בקדומים: "משכן מאיר") – שמו היה מאיר הייטנר. ומובנו, איפה: מאיר המאיר.

בברכת העברית,

              אבשלום קור.

* "חדשות בן עזר"

הקלטת הלוהטת עם דבריו של הרב עובדיה יוסף על אריה דרעי, לפני שש שנים, מסעירה את ש"ס ואת המערכת הפוליטית, ומוקדם לאמוד את השפעתה האלקטורלית.

אולם משמעותה לחברה הישראלית חורגת הרבה מעבר למשמעותה הפוליטית המיידית ומעבר לצביונה הרכילותי. הקלטת הזאת פותחת צוהר לאופן התנהלותה לאורך השנים של תנועת ש"ס. מאחר וש"ס הינה מפלגת מפתח בפוליטיקה הישראלית בשלושים השנים האחרונות, והיא ישבה ברוב הממשלות והייתה שותפה להכרעות היסטוריות בסוגיות של מלחמה ושלום, חיים ומוות, הכרעות כלכליות וחברתיות, זהו מסמך בעל חשיבות ציבורית רבה.

ראינו קשיש מנותק המתומרן בידי סביבתו. אדם שאינו קורא עיתונים אך סובביו מלעיטים אותו באופן מגמתי בדברי רכילות, מושכים אותו בלשונו ומצלמים ומקליטים, מכינים קלטת ליום פקודה.

אין ספק שהרב עובדיה היה אדם חכם ביותר, גדול בתורה, משכמו ומעלה. מעייניו הוקדשו ללימוד התורה, וכפי שהוא מציין בקלטת, מה שהעסיק אותו בכל אותן שנים בהן מדובר, היה כתיבת ששה – שבעה ספרים. לכן, הוא חש שקט בכך שהנהיג את ש"ס אדם שהוא סומך עליו, ובכך משחרר אותו מהבלי הפוליטיקה.

אלא שהבלי הפוליטיקה הללו, הם אותם ענייני מלחמה ושלום, חיים ומוות. ומי שחורץ גורלות בסוגיות אלו, מחויב בבקיאות. סביר להניח שרמת בקיאותו באותם נושאים, דומה לרמת בקיאותו בהוויה הפוליטית, כפי שבאה לידי ביטוי בקלטת. בקלטת ניכר בעליל, שהאיש אינו קורא עיתונים, אינו חשוף לסביבה הפוליטית, הוא תלוי בדבריהם של הסובבים אותו. בקלטת ניכר בעליל, שהסובבים אותו מתמרנים אותו, מזינים אותו במידע סלקטיבי, על פי הצורך להטות את החלטותיו. בקלטת ניכר בעליל שהרב עובדיה צלול לחלוטין, חריף ואף בעל חוש הומור, אך הוא מתומרן בידי סביבה צינית המנתבת את הכרעותיו. בקלטת אנו רואים כיצד הסובבים את הרב בוחרים קטעי רכילות, מפמפמים את הרב, מושכים אותו בלשונו בשאלות הרמה להנחתה, במארב שנועד להכין את הקלטת לעיתוי הולם. הולם – תרתי משמע.

מה עוד ראינו בקלטת? ראינו מנהיג רוחני של מפלגה, שאינו רואה כל בעיה מוסרית בכך שבראש מפלגתו יעמוד גנב ונוטל שוחד, אלא רק חושש שמא העמדת הגנב ונוטל השוחד בראש תבריח מצביעים.

ועוד ראינו מנהיג רוחני שהמבחן היחיד שבו הוא מעמיד את ראש המפלגה הוא מידת הצייתנות לדבריו, והפסול המרכזי שניתן למצוא במנהיג הפוליטי הוא היותו "עצמאי", רחמנא לצלן. יש הרואים בתביעת הצייתנות הזאת לרבנים את התגלמותה של היהדות, אולם היא מנוגדת לרוחה של היהדות ויש בה מן האלילות. כדאי להזכיר את דבריו של רבי יהודה הלוי: "עבדי זמן עבדי עבדים הם – עבד ה' הוא לבד חופשי".

בתוך חבורת עסקני ש"ס, בלט תלמיד חכם אמתי – הרב חיים אמסלם. כתלמיד חכם, הוא בחר לא להיות עבד לעבד, אלא להיות חופשי כעבד ה'. במילים אחרות, הוא העז להיות "עצמאי", רחמנא לצלן. ולכן הוא הוחרם והוקע בידי הרב עובדיה וחצרו. הרב אמסלם הבהיר, שהחרמות וההוקעה הם פרי התנהלות החצר, בידי העסקנים המקיפים את הרב, מזינים אותה במידע חלקי ומעוות, מסובבים אותו בכחש ומתמרנים אותו כרצונם.

בקלטת הלוהטת נוכחנו בעליל איך זה עובד באמת. 

* "ישראל היום"

* מפעם לפעם אני מעיין בכרכים ישנים של "דברי הכנסת" – הפרוטוקולים של דיוני המליאה, ובולטת בעיניי הרמה הגבוהה של הדיונים והמתדיינים בשנות החמישים והשישים, לעומת רמת הדיונים היום. אמנם הכנסות בימינו משכילות יותר, במדדי השכלה פורמלית, אולם הרצינות, המלומדות, האחריות למילה הנאמרת, רמת הנאום והפולמוס, גבוהות לאין ערוך בכנסות הראשונות.

הח"כים בכנסות הראשונות נבחרו בידי ועדות מסדרות (בחלק מן המפלגות הן נקראו ועדות מינויים). היום הם נבחרים בפריימריז. וגם אם איני יכול להוכיח שעובדת בחירתם בידי ועדות היא הסיבה לסינון האיכותי יותר, ודאי שהפריימריז לא השביחו את איכות הנבחרים.

שיטת הבחירות המקדימות, הן במרכזי המפלגות והן בידי כלל חברי המפלגה, חיזקה את מימד הפרסונליזציה בפוליטיקה, את האגואיזם, את הפרסום העצמי, את הפופוליזם. הדבר ניכר בדיוני הכנסת, בחוקים פופוליסטיים ועוד.

איני תומך בשיטה הנהוגה ב"יש עתיד", "התנועה" ו"כולנו", ולמעשה גם ב"ישראל ביתנו" אף שיש בה מראית עין של ועדת בחירה, כיוון שהיא משליטה דיקטטורה של המנהיג ומעודדת תופעה של מלחכי פינכתו של האיש שעל פיו יישק דבר. אך איני משלים עם כך שהברירה היא רק בין שתי החלופות הגרועות הללו.

בעבר תמכתי בפריימריז וראיתי בהן ביטוי לדמוקרטיה ישירה ומעורבות הציבור בבחירת הח"כים. אך למעשה, נוצרה עריצות של קבוצות קצה מאורגנות שהשתלטו על המפלגות. נוצרה מציאות של שלטון ההון, כי רק בעלי יכולת, או שליחי טייקונים, מסוגלים להתמודד בפריימריז. אלה רק אחדים מן המרעין בישין, פרי הבאושים של מחלת הפריימריטיס.

אני בעד חזרה לשיטת הוועדה המסדרת, אם כי במתכונת שונה מכפי שהייתה בעבר (ולא רק בכך שהחדרים בימינו לא יהיו עוד אפופי עשן, ברוך השם). אני בעד מוסד של 20-30 איש, שיהיה בו ייצוג להנהגת המפלגה, לנציגי מגזרים, לנציגים מן השטח ולאישים בעלי שיעור קומה המקובלים על הציבור, כמו מנהיגי עבר (דוגמת ארנס ודוד לוי בליכוד, שלמה הלל ואהרון ידלין במפלגת העבודה), אנשי רוח ואקדמיה וכד'. הוועדה תבחר הרכב איכותי, ותבטיח ייצוגיות הוגנת, מתן ביטוי לתחומי התמחות שונים ויכולת לעבודה משותפת והרמונית.

* זאת דעתי על הפריימריז. וכעת, לקראת הפריימריז הקרבים, להלן המלצותיי לחבריי המתפקדים (המשך יבוא).

* לחברי הליכודניקים אני ממליץ על ישראל כץ. ישראל כץ הוא שר תחבורה מצוין. גם המרים ביריביו הפוליטיים לא יוכלו לחלוק על הקביעה שהוא בולדוזר, איש ביצוע ועשיה.

אולם בולדוזר יכול גם להרוס. תמיכתי בכץ נובעת לא רק מכך שהוא איש עשיה, אלא מכך שהוא עושה את הדברים הנכונים.

כתושב הפריפריה הצפונית, אני נהנה מתנופת העשיה שלו לשיפור תשתיות התחבורה בצפון, המקצרות מאוד את המרחק מן המרכז לצפון, כמו מחלף המוביל, צומת עמיעד ומחלף גולני, ומקצב העשיה המהיר. וכך גם העשיה לחיזוק התשתיות בפריפריה הדרומית, כמו מסילת הרכבת לאילת, המשך סלילת כביש שש ועוד.

מאחר ומשאבי המדינה מוגבלים, תפקיד הדרג המדיני הוא לקבוע את סדר העדיפויות. קביעת סדר עדיפויות, היא העדפת א' על פני ב'. כץ העדיף את פיתוח הפריפריה על פני פיתוח המרכז. סדר עדיפות זה מנוגד להגיון השוק המבוסס על היצע וביקוש. עיקר הביקוש הוא במרכז הארץ. סדר עדיפות זה מנוגד גם להגיון האלקטורלי, כיוון שהוא מעדיף את מעט הבוחרים על פני מרבית הבוחרים. סדר העדיפות הזה מבוסס על היגיון ציוני וחברתי. ממנהיגות ציונית, מצופה להעדיף את ההיגיון הציוני על פני הגיון השוק הכלכלי והאלקטורלי.

על כך יש להוסיף את הירידה הדרמטית במספר ההרוגים בתאונות דרכים. עם שתרבותו מבוססת על קדושת חיי אדם, חייב להוקיר את מי שמדיניותו קיימה חיים של בני אדם רבים. לא רק כץ אחראי לכך. מגמת הירידה החלה עוד טרם כניסתו לתפקידו, וגופים נוספים כמו משטרת התנועה שותפים מלאים להישג. אולם אילו התוצאות היו הפוכות, הביקורת הייתה מוטחת בשר התחבורה ובצדק. ולכן, גם את הפרגון על התוצאות הטובות, יש להפנות אליו.

לפני שנים אחדות תקפתי, במאמר, את השר כץ על שלטי הענק ליד אתרי הבניה בכבישי הצפון, המאדירים ומפארים את שמו. טענתי שהדבר מזכיר מדינת עולם שלישי, ואין לנהוג לאורך ארבע שנים, על חשבון המדינה, כבמערכת בחירות. אולם היום אנו מצויים במערכת בחירות, לישראל כץ יש קבלות והוא ראוי לבחירה.

* לחבריי במפלגת העבודה אני ממליץ על איתן ברושי. איתן, חבר קיבוץ גבת, מזכיר התנועה הקיבוצית ולשעבר ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל, מנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט ויועץ שר הביטחון להתיישבות, הוא איש ביצוע מעולה, בולדוזר. הוא אדם ערכי, המחויב לערכי היסוד של תנועת העבודה הציונית; ערכי התיישבות, ביטחון, צדק חברתי, הקיבוץ והסְפָר. הוא היה ראש מועצה אזורית מעולה, שקידם מאוד את אזורו בתחומים רבים ובראשם הקהילה, החינוך והתרבות. בתפקידיו הלאומיים ובראש ובראשונה כמנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט, לא היסס לשנות סדרי עדיפויות ולהעדיף את הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, על חשבון המרכז, תוך עימות אמיץ עם הממסד התרבותי התל-אביבי.

איתן הוא ידיד הגולן ובקעת הירדן, מאמין בצורך בשמירת בקעת הירדן בידי ישראל ואינו מהסס לבטא עמדתו זו. בעבר הלא רחוק זה היה הקונסנזוס של תנועת העבודה, אולם היום אין אפילו צדיק אחד במפלגת העבודה המחויב לדרך זו, ולכן חשוב כל כך שלפחות ח"כ אחד במפלגת העבודה ייצג את דרכה האידיאולוגית ההיסטורית.

* לחבריי בבית היהודי אני ממליץ על פרופ' אשר כהן. החלטת "תקומה" להישאר בבית היהודי, משאירה תחת קורת גג אחת את המגוון הרחב של הקולות בציונות הדתית, מהקצה השמרני של החרד"לות ועד הקצה של הדתיים לאומיים הליברלים. רוב הח"כים נמצאים בתווך, לאורך הרצף. חסר בין הח"כים מנהיג הנושא ברמה את הדגל הדתי-ליברלי, של חיבור אמתי לחברה הישראלית על כל גווניה, של תורה ועבודה, של יהדות ודמוקרטיה, של פתיחות לגוונים השונים של היהדות והישראליות, של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, של ברית בין הציונות הדתית לתנועת ההתחדשות היהודית הפלורליסטית. אני מאמין שבנט, בלבו, נמצא במקום הזה, אך עיקר מרצו ומעייניו מצויים בנושאים אחרים, וכראש המפלגה הוא מחפש את המכנה המשותף בין הזרמים והלחצים. חסר בבית היהודי אדם, שהמחויבות העיקרית שלו היא לסוגיות הללו.

במידה מסוימת, אורי אורבך מייצג את הדרך הזאת, אולם הוא זקוק לחיזוק משמעותי. מי שיכול למלא את הוואקום הזה הוא פרופ' אשר כהן. אדם חכם מאוד, רהוט, מנוסה, בקיא, שולט בחומר, איש מדע המדינה, שלבטח יהיה מחוקק מעולה ויוביל מאבקים חיוניים ביותר לחברה הישראלית.

* נפתלי בנט צריך להיות מרוצה מקמפיין ההסתה נגדו ("בנט זה אח של טיבי") שמוביל איתמר בן גביר ורשימתו "עוצמה לישראל". הקמפיין הזה מצביע על התהום המוסרית הפעורה בין הציונות הדתית והחיה הכהניסטית.

* קמפיין ההסתה מתמקד בפועלו המבורך של בנט כשר הכלכלה למען קידומם הכלכלי והתעסוקתי של ערביי ישראל ובהצהרותיו לפיהן הרוב המוחלט של ערביי ישראל הם אזרחים נאמנים ויציאתו נגד הגזענות, נגד ראש העיר שרצה למנוע העסקת ערבים וכד'.

אני נזכר באורי אליצור ז"ל, שכל אימת שפעילי הימין הרדיקלי כינו אותו "אוהב ערבים" הוא השיב בכנות, שהוא מקבל את הכינוי כמחמאה. "אני באמת אוהב ערבים", אמר אליצור בפשטות. 

* הצטרפותם של מייקל אורן ואלי אלאלוף ל"כולנו", מחזקת את תמיכתי ברשימה זו. כמי שמשלב השקפת עולם ציונית, ניצית פרגמטית בתחום החוץ והביטחון עם השקפת עולם חברתית-כלכלית הדוגלת בערבות הדדית וצדק חברתי, הצטרפות השנים לרשימה מחזקת את תחושתי, שזו המפלגה המייצגת טוב יותר מאחרות את עמדותיי.

חתן פרס ישראל אלי אלאלוף הקדיש את כל חייו, מאז עלייתי ממרוקו, למען החברה הישראלית, ולפעולה למען צדק חברתי וערבות הדדית. הוא מייצג את השילוב שבין צדקה לצדק, כלומר בין תביעה מן המדינה לפעול לצמצום פערים באמצעות מדינת רווחה לבין תביעה מן הפרט, מן הקהילה ומן המגזר העסקי לפעול באופן וולונטרי למען אותן מטרות. זה השילוב בין פעולתו הפילנטרופית הברוכה במסגרת קרן רש"י אותה ניהל שנים רבות, לבין המלצות ועדת אלאלוף למלחמה לאומית בעוני.

גישתו של כחלון מתמקדת במלחמה בטייקוניזם, ולשבירת המונופולים והקרטלים החזקים והחיבור המשחית בין הון ושלטון; כך הוא נהג בתחום התקשורת וכעת הוא נושא את דגל שבירת קרטל הבנקים. אולם הגישה האנטי טייקוניסטית, המעודדת תחרות חופשית, יכולה להתממש גם ללא מדיניות רווחה, רק באמצעות חיזוק הרגולציה להבטחת התחרות. השילוב של כחלון ואלאלוף, הוא שילוב של מאבק במונופולים החזיריים עם מדיניות רווחה אקטיבית ונטילת אחריות לאומית על החברה.

הצבתו של מייקל אורן, ההיסטוריון הדגול והשגריר לשעבר בארה"ב, כאישיות המדינית הבכירה, מסמנת את הקו הניצי של המפלגה. אורן הוא אחד המומחים המובילים בישראל בתחום הדיפלומטיה הציבורית, מול מתקפת תעשיית השקר ומלחמת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

אני מצפה בסקרנות לשאר השמות של המצטרפים ל"כולנו", ומקווה מאוד שאף הם יחקו את הכיוונים הללו.

* רשם המפלגות הודיע על רישום מפלגה חדשה: "תנופה לחופש הפרט", בראשות בועז ארד. בועז ארד הוא אידיאולוג של גישה קפיטליסטית מוחלטת, קיצונית, בנוסח "מסיבת התה" בארה"ב, כלומר צמצום המדינה למינימום שבמינימום שבמינימום מתוך קידוש השוק החופשי. ארד מגדיר את עצמו כתלמידה של איין רנד, נביאת האגואיזם הקדוש והוא עורך כתב העת של תלמידי רנד, "אנוכי", ששמו מעיד על תפיסתו – קידוש האגואיזם.

אף שאני שולל מכל וכל את האידיאולוגיה הזאת, אני מכבד אותה ומברך על הקמתה של מפלגה הנותנת לה ביטוי, בוודאי כאשר מייסדיה הם בעלי אידיאולוגיה עמוקה ומוצקה.

עם זאת, לא יכולתי שלא לגחך, למקרא מטרה 3 במטרות המפלגה – עידוד הסולידריות החברתית. אין סתירה מובהקת יותר מזו שבין טיפוח האנוכיות לבין סולידריות חברתית.

* כל הכותרות שאביגדור ליברמן מקבל בזכות השינוי מרחיק הלכת בעמדותיו המדיניות, מתעלמות מהעובדה ש... בעצם, אין כל שינוי בעמדותיו המדיניות. מראשית דרכו בפוליטיקה הוא מטיף ליוזמה מדינית של חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים, על פי העיקרון של "חילופי שטחים ואוכלוסיות", כלומר נסיגה לקווי 49' עם חילופי שטחים. ההבדל בינו לבין העבודה ומרצ, הוא שבניגוד לעמדתן, בחילופי השטחים - השטחים שישראל תמסור למדינה הפלשתינאית לא יהיו שטחים ריקים, אלא שטחים מאוכלסים בערבים, כלומר ואדי ערה. את הסיסמה "שלמות העם קודמת לשלמות הארץ", הוא אמר לראשונה במסיבת עיתונאים עם התפטרותו מתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה בדצמבר 1998, שהייתה יריית הפתיחה לדרכו הפוליטית העצמאית.

מה הסיבה לכל המלל על "ליברמן החדש"? הפנטזיה, שהפעם הוא יחבור למחנה "רק לא ביבי".

* מה המשותף בין עמדתו המדינית של ליברמן לעמדתו המדינית של נתניהו? שניהם דוגלים בחלוקת הארץ על פי העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים".

* מה המשותף בין עמדותיהם המדיניות של הרצוג, נתניהו, בנט, לבני, ליברמן, זהבה גלאון ואורי אריאל? לכולן אין פרטנר פלשתינאי.

* גם כאשר השר לביטחון פנים הוא מ"ישראל ביתנו" המפלגה הזאת ממשיכה להתבכיין על רדיפה פוליטית של המשטרה.

* אם פאינה קירשנבאום תשתוק בחקירת המשטרה, היא תהיה ראויה לכהן כשרה לביטחון פנים בממשלת הרצוג.

* מאיר שטרית, שהודיע על פרישתו מן החיים הפוליטיים, הוא ותיק הח"כים. שטרית מכהן בכנסת מאז הכנסת העשירית, שנבחרה ב-1981, כלומר הוא כיהן בכנסת 34 שנים, אחת הקריירות הארוכות ביותר של ח"כ לאורך כל שנות הכנסת. הכהונה לא הייתה רצופה – הוא לא שירת בכנסת ה-12, בשל כהונתו בתפקיד גזבר הסוכנות היהודית. הקריירה הפוליטית שלו החלה מוקדם יותר, ב-1973, עם בחירתו לראשות המועצה המקומית יבנה (לימים, עוד בתקופתו, העיר יבנה).

עם פרישתו של שטרית, ותיק חברי הכנסת יהיה עוזי לנדאו (בהנחה שהוא ימשיך ויבחר גם לכנסת הבאה), המכהן מאז הכנסת ה-11, שנבחרה ב-1984, עם הפסקה של קדנציה אחת בכנסת ה-17.

בנימין פואד בן אליעזר, שפרש לאחרונה, כיהן בכנסת ברציפות מאז הכנסת ה-11, שנבחרה ב-1984.

רובי ריבלין, שפרש מהכנסת עם בחירתו לנשיאות, כיהן בה מאז הכנסת ה-12 (1988), עם הפסקה של קדנציה אחת, בכנסת ה-13, שבה לא נבחר בפריימריז בליכוד.

גם בנימין נתניהו נבחר לראשונה לכנסת ה-12, וכיהן בה ברציפות, למעט הכנסת ה-15 אליה נבחר, אך פרש לפסק זמן עם הפסדו לברק בבחירות האישיות לראשות הממשלה.

* אנדריי ז'דנוב היה האחראי על המדע והתרבות במפלגה הקומוניסטית בבריה"מ בימי האפלה של סטלין. ז'דנוב רדף את התרבות והאמנות שלא התיישרה בדיוק על פי הקו של המפלגה.

ז'דנוב מת, אך הז'דנוביזם חי ובועט בנו. באקסדרת הספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב, מוצגת תערוכת ציורים ותצלומים של אמנים חובבים, מתנחלים בהר חברון. קבוצה של פרופסורים "חשובים" באוניברסיטה, מבית מדרשו של אנדריי ז'דנוב, יצאה בתגובה זועמת נגד עצם קיום התערוכה. פרופסור ישי רוזן-ז'דנוב-צבי: "ענייננו הוא בכך שהתערוכה כולה מיועדת, באופן גלוי ומפורש, להוות מכבסה של הכיבוש, ולמכרו לחילוניות התל אביבית כפסטורליה טהורה". פרופסור מנחם ז'דנוב-לוברבוים: "הפניה של אמני הר חברון לציבור התל אביבי אינה נעשית ממקום נייטרלי... אי אפשר לבוא בתמימות לתערוכה מעין זו, מבחינת ההשתמעויות הפוליטיות שלה".

אלה הם אבירי חופש הביטוי, חופש היצירה, חופש האמנות, חירות היוצר, הנאורות... כל עוד הם מבטאים את הקו הז'דנוביסטי. וככל פשיסט מצוי, הם מציירים תמונה פרנואידית של איזו קונספירציה להשתלט על הטריטוריה "שלהם", שהרי כידוע תל-אביב שייכת לאמא שלהם. 

* ביום שישי בצהרים, הרצה בן דרור ימיני במועדון קיבוץ מחנים על ספרו "תעשיית השקרים". אני הוזמנתי לשאת דברי פתיחה. בהגיעי לקיבוץ, רגע לפני רדתי מהמכונית, שמעתי ברדיו ראיון עם ח"כ נחמן שי, שהציע הצעת חוק להקמת ערוץ טלוויזיה ישראלי בינלאומי, באנגלית ובערבית, בסגנון "אל-ג'זירה", שיביא לעולם את דברה של ישראל מול מסע הדה-לגיטימציה ותעשיית השקרים האנטי ישראליים. כששמעתי את הראיון, החלטתי לפתוח בו את דבריי. להציג את המופת של מפעלו החשוב של בן דרור ימיני, כטיפה בים מול צונאמי הדמוניזציה והשקרים, ולנוכח חוסר המעש והחולשה של ישראל.

יצאתי מהרכב ופסעתי למועדון הקיבוץ. במבואה הוצגה תערוכת ציורים. כיוון שמיהרתי, לא היה לי זמן לצפות בתמונות, אך בזווית העין הספקתי לראות תמונה אחת, עליה כרזה: "תנו לצה"ל לנצח". אלא שעל האות ה"א בצה"ל מסומן איקס גדול. הרי צה"ל אינו צבא הגנה, כידוע. כשראיתי את התמונה, החלטתי לפתוח בה את דבריי.

ספרו של בן דרור עוסק ברובו הגדול בהתמודדות עם שקרי התעשיה נגד ישראל בעולם, אך הוא מתייחס גם לגרורותיה בארץ. הספר נפתח בשקר שטילטל את בן דרור והביא אותו להקדיש את כל העשור האחרון להתמודדות עם תעשיית השקרים, והוא לא היה של גורם ערבי, מוסלמי או ניאו-נאצי באירופה, אלא של הפוסט-היסטוריון האנטי ישראלי השקרן אילן פפה. הספר מוכיח עד כמה גדולה השפעתם של ישראלים המגוייסים לתעשיית השקרים האנטי ישראליים, דוגמת גדעון לוי, על התעשיה עצמה. ולמה ללכת רחוק, אם אפשר לסור למבואת המועדון, ולראות את הדברים בשידור חי?

* לאחר ההרצאה היה לי זמן להתבונן בעבודות התערוכה; כולן ברוח אותה כרזה, ועם האסוציאציות המוכרות המקשרות בין ישראל לבין הנאצים והרודנים במאה ה-20. התערוכה היא של האמנים נאווה הראל שושני ודובי הראל. נאווה היא האוצרת של בית יגאל אלון, אוי לבושה.

יגאל אלון, בטקס חלוקת פרסי ישראל, יום העצמאות תשל"ד (1974): "רבים מנכסי הרוח והאמונה, שנתגלו במלחמת יום הכיפורים, הם כבר בבחינת ניצול הקרן, ולא רק ניצול הפרי שהניבה. יש מקום לחשש, כי קרן זו תידלדל ותלך, אלא אם כן נמתח שוב את השרירים, שרירי גוף ונפש, ונחזור אל המקורות ואל המקוריות שאפיינה אותנו בעבר – מקוריותו של עם עתיק וקשה-עורף, שהוא גא בעברו ובוטח תמיד בעתידו; הפתוח לקראת כל היפה והנאור שבעולם הרחב, אך קשוב, קודם כל, לזרמי המעמקים שבתולדותיו וגורלו. וגורלו גם כיום, 26 שנים לכינון ריבונותו, כמו בכל ההיסטוריה שלו, שעדיין אין משלימים עם קיומו. ואף-על-פי-כן יש הבדל אחד גדול ומכריע: שכאן, על אדמתנו, הגורל הוא בידינו. וזה הרבה מאד, ולא רק בעיני שרידי אושוויץ ופליטי עמנו מארצות דיכוי והשפלה, אלא אפילו בעיני יליד הארץ, כמוני, הזוכר את דלות כוחו של כפרו הבודד במאורעות 36-39. אלא שאז, ולפני כן ובימים שבאו אחר כך, תמיד ראינו עצמנו שליחיו וחלוציו של עם יחיד, נרדף ומיוחד, אולי באמת 'עם לבדד ישכון'. בנקודה זו, בראיית עצמנו, של מי שאנחנו ולשם מה אנחנו כאן, השתבש דבר מה אחר קום המדינה. הוספנו לדבר, ואולי גם לפעול, ברוח האידיאלים הבסיסיים של המהפכה העברית, אבל בה-בשעה גם התחלנו להתנהג כאנשים שכבר באו אל המנוחה ואל הנחלה – איש איש לביתו ולנעלי הבית שלו. רק המלחמות הזכירו לנו, שהמערכה על קיומנו עודה נמשכת".

חמש שנים קודם לכן, בנאומו בעצרת יום השואה ביד ושם, אמר אלון: "כל חיינו בארץ הם עדות נחרצת לכך, שלא שכחנו דבר, אך למדנו הרבה. למדנו שאנו יכולים לבטוח אך ורק בעצמנו; שעלינו להיות חזקים וצודקים, כדי שלעולם לא יוסיפו עוד לרחם עלינו. ... כל המבקש להבין באמת את סוד עמידתנו בארץ הזאת, את כוח עמידתנו ואילו את מה שגם ידידינו מכנים בשם 'עקשנות ישראלית' ... יבין... תמצית הווייתנו ותמצית הלקח שלימדה אותנו השואה: העם הזה גמר אומר בלבו כי שוב לא יוסיף להצטדק בפני איש על שהוא קיים".

... והנה, האוצרת של הבית הקרוי על שמו, מיידה אבנים בצדקת הדרך, וכשלוחת מסע הדמוניזציה נגד ישראל, היא מוחקת את הה"א מראשי התיבות צה"ל.

* אחד הקמפיינים המכוערים ביותר בחברה הישראלית בשנים האחרונות, הוא הקמפיין נגד ה"הדתה" בצה"ל. קמפיין זה מזכיר לי כל מיני קמפיינים בהיסטוריה על "ההשתלטות היהודית" על העולם, על הכלכלה, על המדינה, על הבנקים וכו'. כל אדם נאור, דמוקרט וליברלי חייב לצאת נגד הקמפיין הזה, נגד "הפרוטוקולים של זקני דוסנילד".

* מחוללי הקמפיין המרושע הזה, קפצו על פרשת גדוד "צבר" כמוצאי שלל רב. לא, הם לא קפצו על כך שמג"ד חילוני הודח בשל עבירות מין ונערכת נגדו חקירה פלילית בעניין, אלא על חשדות, שעל פי ההדלפות כנראה התיק בעניינן עומד להיסגר, נגד המח"ט שלכאורה נתן ידו לטיוח הפרשה. הסיבה לכך היא, שהמח"ט, הוא דתי, לא עלינו.

במאמר ארסי במיוחד, יצא נגד החטיבה ומפקדה רן אדליסט ב"מעריב". ומאחר והמח"ט, אל"מ עופר וינטר, הוא בוגר מכינת עלי, המכינה הקדם צבאית הדתית, הייתה זו הזדמנות לאדליסט להכות במכינות הקד"צ הדתיות, ולבדל אותן מהחילוניות. והנה, נקרתה לידיו הזדמנות – הסמג"ד ב', שהביא לפיצוץ הפרשה והתנכלו לו בשל כך, הוא בוגר המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין. הנה, נציג הטובים מול נציג הרעים. אדליסט ציטט את ראש המכינה ע"ש רבין, דני זמיר, שאמר דברים ברורים בנושא הצורך במוסר לחימה גבוה וטען שהדיון במוסר הלחימה מחזק את צה"ל. ועל הציטוט הזה הוסיף אדליסט: "אני מעריך כי במכינה של וינטר לא היה מתקיים דיון מעין זה".

כיוון שאני מקורב לעולם המכינות הקדם צבאיות, אני יכול לקבוע בוודאות שבמכינה של וינטר מתקיימים דיונים כאלה בדיוק כמו במכינה ע"ש רבין.

דני זמיר, מה דעתך על הכתבה של אדליסט? "איזו עליבות ורדידות. ניסיון כושל לסכסך בין מכינת רבין למכינת עלי. בעולם המכינות הסולידריות איתנה וחזקה. הבן שלי, שהוא בוגר מכינת רבין, משרת בגבעתי כבר שש שנים וכיום תחת וינטר ואין שום מתח או פער. פשוט המצאה".

* אויבים יידו אבנים לעבר ג'יפ של מג"ב ליד יצהר.

על פי דיווחים ראשונים, האויבים הם בנים לאימהות יהודיות.

* בהערכת אמ"ן אודות הנעשה בסוריה (אולי נכון יותר להגדיר זאת כסוריה לשעבר), נכתב שחיזבאללה הקים רשת טרור בגולן (הסורי), שבראשה עומד סמיר קונטאר. סמיר קונטאר הוא רוצחה של משפ' הרן בנהריה (1979), ששוחרר בעסקת החילופין תמורת גופותיהם של חללי צה"ל רגב וגולדווסר.

זו עוד הוכחה לתוצאה של עסקות החליפין למיניהן – עוד טרור, עוד הרג, עוד שפיכות דמים, עוד קיפוח חיי אדם. והדבר חמור שבעתיים בעסקות של מחבלים חיים תמורות גופות של חללי צה"ל. אלו עסקות בלתי הומניות, כיוון שאין בהן אפילו הדילמה המוסרית של האחריות לחייו של החייל שבידי האויב.

* ברכות חמות לחברי היקר, המתמטיקאי הדגול פרופ' אלכס לובוצקי, לשעבר ח"כ מטעם "הדרך השלישית" זצוקללה"ה עם בחירתו לאקדמיה הלאומית למדעים.

* מה המשותף ל"נ...נח...נחמ...נחמן מאומן" ול"א...אר...ארא...אראל...אראלה ממפעל הפיס"? שניהם מייצגים את ההיפך של "למי תודה? למי ברכה? לעבודה ולמלאכה!"

* ביד הלשון

יו"ר המועצה לשלום הילד יצחק קדמן התראיין לרדיו, וסיפר על ה"דוֹךְ" של המועצה, שהגיש לנשיא המדינה.

מה זה דוֹךְ?

אולי ראשי תיבות? למשל... דין וכ...

מן הסתם, הוא התכוון לראשי התיבות דין וחשבון. אולם היה עליו לומר דּוּ"חַ.

בדיוק כפי שאנו אומרים תפוּחַ, פתוּחַ, רוּחַ ושִׂיחַ, ולא תפוֹךְ, פתוֹךְ, רוֹךְ ושִׂיךְ, כך עלינו לומר דוּ"חַ ולא דוֹךְ.

ואם כבר מתעקשים לשבש, כבר עדיף "מִישְׁלוֹחָה".

* "חדשות בן עזר"