הבלוג של אורי הייטנר

שמירתו על זכות השתיקה, בחקירה על עמותות ברק המושחתות, תלווה את הרצוג כצל כל חייו הציבוריים ולא תרפה ממנו. אם הרצוג רוצה לנקות את שמו, עליו לדרוש את חידוש חקירת המשטרה, ולומר שם את כל הידוע לו.

כזכור, הרצוג שמר על זכות השתיקה, כאשר נחקר תחת אזהרה על חלקו בפרשת עמותות ברק.

הפרשה עסקה במערכת מושחתת שגייסה באופן בלתי חוקי הון עתק לקמפיין הבחירות של אהוד ברק לראשות הממשלה ושל "ישראל אחת" לכנסת, בבחירות 1999, באמצעות הקמת עמותות קש פיקטיביות. האיש שניהל את המערך הבלתי חוקי הזה של גיוס כספים ושל עמותות קש ופיקח על הכספים שהועברו מחו"ל, היה מקורבו של ברק, יצחק הרצוג, לימים מזכיר הממשלה לאחר עליית ברק לשלטון. אחרי שמבקר המדינה, השופט אליעזר גולדברג, מתח ביקורת חריפה ביותר על המערכת הזאת ועל הרצוג באופן אישי, החליט היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, היום שופט בית המשפט העליון, על פתיחת חקירה פלילית.

אחד החשודים המרכזיים בפרשה היה יצחק הרצוג, שנחקר תחת אזהרה. הרצוג בחר לשמור על זכות השתיקה, כאחרון העבריינים. בסופה של החקירה, לא הוגש נגדו כתב אישום, מחוסר ראיות.

 אילו יצחק הרצוג שיתף פעולה בחקירת המשטרה ולא שומר על זכות השתיקה, יתכן שהיה מורשע ויושב בכלא כמו עמרי שרון, שנקשר לעבירות דומות, במערכת הבחירות של אביו, אריק שרון. במקרה כזה, יכול היה לטעון לאחר ריצוי עונשו ותקופת הקלון, שהוא מילא את חובו לחברה, וכעת יכול לחזור לחיים הפוליטיים, והציבור היה מחליט האם הדבר ראוי.

זכות השתיקה היא הזכות של חשוד לא להפליל את עצמו. מי שבטוח בצדקתו, לא זקוק לזכות השתיקה. מי ששומר על זכות השתיקה, הוא מי שיודע שאמירת האמת תפגע בו. הזכות של חשוד לא להפליל את עצמו, היא זכות מוכרת ומקובלת בין זכויות האזרח (הגם שבעיניי אין זו פרה קדושה וראוי לבחון אותה). היא מקובלת, חרף העובדה שהיא משבשת את החקירה, ובכך מקשה על היכולת להגיע לחקר האמת ולמצות את הדין עם העבריינים. אולם מי שבחר בזכות זו, אינו ראוי להיות איש ציבור, וככל שהוא חותר גבוה יותר במערכת הציבורית, כך הוא פחות ראוי.

מבחינה ציבורית, איש ציבור ששמר על זכות השתיקה, כמוהו כאשם כל עוד לא הוכחה חפותו. ומאחר ויצחק הרצוג שמר על זכות השתיקה, וויתר על ההזדמנות להוכיח את חפותו, או אפילו להיענש, אך בעונש קצוב – מבחינה ציבורית, מן הראוי שיישא לצמיתות אות קין של עבריין מושחת.

ולכן, יצחק הרצוג אינו ראוי להיות אישיות ציבורית ולבטח אין הוא ראוי להנהגה.

יצחק הרצוג ניחן בנועם הליכות, בטון דיבור רך, בקול עדין וב"בייבי פייס". תכונות אלו יוצרות לו תדמית הגונה. השחיתות אינה נדבקת אליו. בסקר שנערך לפני שנים אחדות עבור כנס שדרות לחברה, שהצביע על הפוליטיקאים הנתפסים כמושחתים בעיני הציבור, הרצוג נבחר לח"כ ההגון ביותר. אולם התדמית הזאת מטעה. הרצוג הוא אדם מושחת.

בזכות מה הגיע הרצוג למנהיגות? בזכות השתיקה. בחירתו האפשרית לראשות הממשלה, תהיה בחירה שיש עמה קלון. תהיה זאת מכה קשה לשלטון החוק ולמלחמה בשחיתות.

הדרך היחידה של הרצוג לנקות את שמו, היא לחזור מרצונו לחדר החקירות והפעם לשתף פעולה ולסייע בחקר האמת.

הוא לא יעשה זאת והוא יודע למה.

* "ישראל היום"

* אז מה היה לנו השבוע? מחבלים איסלאמיסטים רצחו 140 איש בבית ספר בפקיסטן ובהם למעלה מ-110 ילדים. מחבלים איסלאמיסטים רצחו 30 איש בתימן, מחציתם ילדות. מחבל איסלאמיסטי חטף אזרחים בסידני והחזיק אותם כבני ערובה 16 שעות. מחבלים איסלאמיסטים מדאע"ש הוציאו להורג בעיראק 150 נשים שסירבו להפוך לשפחות מין ורצחו גם את בעליהן. בית הדין הגבוה של האיחוד האירופי ביטל את סיווגו של ארגון המחבלים האסלאמיסטי "חמאס" כארגון טרור. מועצת הביטחון מתכנסת לכפות הסדר על המדינה הנלחמת במחבלים האיסלאמיסטים. זו המועצה האמונה על השלום והביטחון בעולם. עולם מטורף.

* כאשר אירופה נותנת לגיטימציה לחמאס, אין כל משמעות למלחמתה בדאע"ש. חמאס ודאע"ש חד הן – שתי זרועות של מפלצת הקנאות הג'יהאדיסטית האסלאמיסטית, המאיימת על האנושות. אירופה מסרסת עצמה לדעת, בטירוף מערכות אובדני.

* החלטת בית הדין העליון של האיחוד האירופי אינה סופית. היא נסמכת על הטענה המוזרה, בלשון המעטה, של ... העדר ראיות, אך יש אפשרות בשלושת החודשים הבאים להציג את הראיות. למרות שזה נראה כמשחק מכור, אל לנו להתייחס לכך כאל משחק מכור. על ישראל לנהל בשלושת החודשים האלה מערכה מדינית, משפטית והסברתית ממוקדת, כדי לשנות את ההחלטה.

* הרוח האמריקאית היא רוח של חופש ושל נכונות לשלם מחיר במאבק על החופש. ההתקפלות הצ'מברליינית של סוני בפני הטרור הצפון קוריאני מנוגדת לרוח האמריקאית. זוהי רוח אובמה.

* אובמה אמנם ביקר את החלטת סוני והגדיר אותה כטעות. אך האם זו אינה הדרך בה הוא נוהג כלפי איראן והרֶשָׁע האסלאמיסטי מראשית כהונתו?

* דרכו הצ'מברליינית של אובמה כלפי איראן והקנאות האסלמית הג'יהאדיסטית היא פגיעה בשלום העולם וכרסום מעמדה הבינלאומי של ארה"ב, מנהיגת העולם החופשי.

לעומת זאת, הסרת החרם והעיצומים על קובה, היא החלטה נכונה של אובמה. המצור האמריקאי על קובה נבע מהיותה של קובה המוצב הקדמי של בריה"מ בעורף ארה"ב. 25 שנים אחרי נפילת בריה"מ והגוש הקומוניסטי, לא היה כל היגיון בחרם האנכרוניסטי הזה. טוב עשה אובמה שהסיר אותו.

* מפלגת "כולנו" מצטרפת ל"ישראל ביתנו", "יש עתיד" ו"התנועה" – מפלגות שבהן המנהיג מכתיב את זהות הרשימה, ללא כל הליך דמוקרטי. אני ממש לא מעריך את הדרך הזאת, אם לנקוט לשון המעטה.

מצד שני, יש להודות על האמת, שהבחירות המקדימות, הן במרכזי המפלגות והן בפריימריז, הן מדמנה של שחיתות, פופוליזם, שלטון העשירים, קניית קולות ושאר מרעין בישין.

מכל השיטות המוכרות, הטובה ביותר, אף שגם היא אינה מושלמת, היא השיטה שהייתה נהוגה בעבר – ועדה מסדרת. יש לשכלל אותה, לוועדה שיש בה נציגות להנהגת המפלגה, לנציגים מן השטח ולאנשי רוח או מנהיגי עבר המקובלים כסמכות מוסרית במפלגה. פורום של כעשרים איש, שיבחר את הרשימה.

* ב"כולנו" הבעיה אף יותר חמורה, בשל התקנון על פיו רק כחלון יחליט על הצטרפות לממשלה ופרישה ממנה, כלומר שליטה דיקטטורית של ממש, אף ללא מראית עין של דמוקרטיה ושיתוף. אני מתנגד בכל לבי לדרך זו, ורואה בה פגיעה בדמוקרטיה הישראלית.

* אם זו דעתי על התנהלותה הפנימית של "כולנו", מדוע אצביע בעדה?

אני לא תומך ב"כולנו". אני תומך במפלגה שלי. המפלגה שלי מייצגת בכל הנושאים את דעותיי, ללא כחל ושרק, התנהלותה הפנימית היא בדיוק כפי שבעיניי יש לנהל מפלגה ואישיה הם אנשי מעלה נפלאים. המפלגה שלי היא כמעט מושלמת. למה כמעט? כי יש בה מגרעת אחת – היא אינה קיימת.

בהיעדרה, עליי לבחור בין המפלגות הקיימות, את זו שמייצגת את עמדותיי יותר מאחרות. ומכל הסיבות שכבר הצגתי, המפלגה הזו היא "כולנו".

* החלום הרטוב של אנשי "רק לא ביבי", היא ניצחון של דני דנון בפריימריז.

* שאלו את ד"ר יוסף בורג המנוח, מנהיג המפד"ל בשנות ה-70, מה חשוב בעיניו יותר בסלוגן של הציונות הדתית "תורה ועבודה", התורה או העבודה? בורג השיב: "ו"ו החיבור".

הגורמים החרד"ליים בציונות הדתית, איבדו מזמן אפילו את היומרה להיות ו"ו החיבור בחברה הישראלית. מכאן הקושי שלהם למצוא את מקומם ב"בית היהודי", מה שבא לידי ביטוי במעבר של יוני שטבון למפלגתו החדשה של אלי ישי, ובפרישה הצפויה, כנראה, של "האיחוד הלאומי" כולו, בראשות אורי אריאל, וחבירה לאלי ישי.

מתאימה להם מפלגה חרדית, הסרה למרות רבנים. אך מי שמכפיפים עצמם לאדם, שהנהיג במשך עשור וחצי מפלגה שהדגל העיקרי שנשאה היה דגל ההשתמטות – כיצד יתקראו האיחוד הלאומי? מה לאומי בהשתמטות מצה"ל ועריקה ממלחמת מצווה, מההגנה על המולדת ומהערך היהודי המרכזי של "כל ישראל ערבין זה בזה"?

בינתיים אלי ישי והרב מאזוז (שאלי ישי כפוף לו) מסרבים לאפשר ריצה של נשים ברשימה. אם אורי אריאל יסכים לכך, זו הפניית עורף לח"כ אורית סטרוק. אורית סטרוק רחוקה מלהיות כוס התה שלי, אם לנקוט לשון המעטה, אולם פסילתה בגין היותה אישה היא חרפה, ועלבון לכל אדם נאור.

* לאחר מופע האימים של ציפי לבני ב"מצב האומה", מי שתקף אותה בחריפות הרבה ביותר היה שר התחבורה ישראל כץ. לתכנית הבאה הוזמן, לא במקרה, ישראל כץ.

עניין אותי מאוד, מה תהיה דרך ההתמודדות שלו עם התכנית. להשתלח בגסות ביריב הוא אינו יכול להרשות לעצמו, אחרי ביקורתו על לבני. באיזו טקטיקה הוא יבחר? הטקטיקה של בנט – לזייף התפקעות מעושה מצחוק ככל שיורדים עליו? אולי בדרך ההומור העצמי?

כץ הפתיע. הגישה שלו הייתה, שאם הוא מקבל זמן שידור יקר כל כך, בתכנית בעלת רייטינג גבוה בפריים-טיים של הערוץ השני, הוא ינצל אותו כדי להעביר את מסריו. וכך, הוא הגיע לתכנית הסאטירית "מצב האומה", כאילו הגיע ל"מוקד". הוא לא בא לדאחקות, הוא לא ניסה להיות מאגניב, הוא לא ניסה להתחרות בסאטירה עם מארחיו. הוא פשוט דיבר לקהל הצופים ברצינות. מכל ההופעות במערכת הבחירות הרדודה הזאת, הלעומתית הזאת, זו הייתה ההופעה הרצינית והעניינית ביותר (אם לא היחידה). והמעניין הוא, שכץ השפיע גם על המארחים שלו, שהיו הרבה יותר רציניים מכפי שהם בדרך כלל, וחלקם אף התווכחו אתו, אך בצורה עניינית ומכובדת. זה היה מוזר, שכן בכל זאת זו תכנית סאטירית, אבל נראה לי שהוא קצת הציל את הכבוד של הפוליטיקאים.

* בחלקה הראשון של התכנית, התארח הפרשן הפוליטי של הערוץ השני עמית סגל. הוא דווקא בא להתחרות עם המארחים במגרש שלהם, ועשה זאת בהצלחה רבה. מסתבר שמעבר לעובדה שהוא כתב מצוין, מקצועי ורהוט, יש לו גם הומור שנון וטוב.

* שמירתו על זכות השתיקה, בחקירה על עמותות ברק המושחתות, תלווה את הרצוג כצל כל חייו הציבוריים ולא תרפה ממנו. אם הרצוג רוצה לנקות את שמו, עליו לדרוש את חידוש חקירת המשטרה, ולומר שם את כל הידוע לו.

הוא לא יעשה זאת והוא יודע למה.

* נער ביריון, פעיל הקו-קלוקס-קלאן הישראלי (להב"ה), נעצר בחשד שתקף באלימות קשה מורה שלו. לכאורה, אין קשר בין המעשה להשתייכותו לארגון. אין זה פשע שנאה, אין כאן כל עניין פוליטי, אין כאן עניין גזעני, המורה אינו ערבי, אין כאן עניין של התבוללות. מה הקשר בין האירועים?

יש קשר. מי שפועל בכנופיית ביריונים, הגם שזו ביריונות אידיאולוגית, מאמץ דפוסים של "לי מותר", של שימוש באלימות כפתרון. לא בכדי, הדבר בא לידי ביטוי גם ביום יום.

זה מזכיר לי את המערכון המצוין מ"היהודים באים" על ארוחת הצהרים במשפחתו של יגאל עמיר.

* איך אפשר להתקבל לעבודה בהסתרת פשעיו של העבריין המושחת אהוד אולמרט? בכל זאת, $10,000 לחודש, זה לא הולך ברגל.

* מי יודע מה זה 929?

לא, אין זו החלטת מועצת הביטחון, זה לא מספר של יחידה בצה"ל, גם לא החלטת מועצת רשות מקרקעי ישראל.

929 הוא מספר הפרקים בתנ"ך. זהו שמו של מיזם, שכותרת המשנה שלו היא "תנ"ך ביחד", שבו החברה הישראלית והעולם היהודי ילמדו מידי יום, חמישה ימים בשבוע, פרק אחד בתנ"ך. הלימוד יהיה בקבוצות לימוד רבות מאוד בכל רחבי הארץ, באינטרנט, ברשתות החברתיות, בצה"ל, בחברה למתנ"סים ועוד ועוד. מיזם ענק, שהיוזם שלו והעומד בראשו הוא הרב ד"ר בני לאו ומשרד החינוך שותף בהובלתו והפעלתו. גילוי נאות – אני פעיל במיזם, בכתיבת מאמרים על פרקים בתנ"ך באתר 929 ובלימוד בקבוצה בה אני מלמד בגולן.

מטרת המיזם היא להנכיח מחדש את ספר הספרים, תשתית התרבות היהודית והאנושית, בקרב החברה הישראלית והעם היהודי, מתוך גישה פלורליסטית ופתוחה מאוד, המאפשרת לכל אחד לפרש ולדרוש בדרכו, על פי הבנתו, על פי השקפת עולמו, את הטקסט המקראי, ללא כל היררכיה, וללא כללים פרשניים של מותר ואסור. זהו מיזם משותף של דתיים וחילונים, של כל הזרמים ביהדות, של כולם.

היום, נר חמישי של חנוכה, יפתח המיזם בלימוד פרק א' בספר בראשית. כל מחזור של 929 ימשך שלוש שנים וחצי. המחזור הראשון יסתיים סמוך ליום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל; המדינה שהכרזת העצמאות שלה נפתחת במילים: "בארץ ישראל קם העם היהודי... והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

* אירוע השקת המיזם נערך בבית הנשיא, בהשתתפות הנשיא ריבלין. בני לאו אמר באירוע, שהאיום הקיומי האמתי על המדינה הוא משבר הזהות, ומטרת המיזם היא לתת מענה למשבר הזה. הוא דיבר על המסע הגדול של המיזם, ואמר ש"השביל שלו רחב דיו כדי שכל אחד ימצא בתוכו את הדרך הייחודית לו, בלי בעלות ובלי בלעדיות".

הרב שי פירון הוא מהוגי התכנית, לפני חמש שנים, עוד בטרם חלם על הליכה לפוליטיקה. כשר החינוך הוא אימץ את המיזם כמיזם דגל של המשרד, בהובלת סגן השר וירצמן, שאף הוא היה חלק מן החבורה שהגתה את הרעיון. "כאן על האדמה הזאת", אמר פירון, "דיברו על הגֵּר, היתום והאלמנה. כאן על האדמה הזאת אנו פוגעים בגר, ביתום ובאלמנה. המסע שיפתח ביום א' מחזיר אותנו לערכים הללו. העם מחכה לתנ"ך, כי כולנו מחפשים משמעות".

* באירוע ניתנו שיעורים בנושא "ויהי אור", מפי פרופ' יאיר זקוביץ', פרופ' אביגדור שנאן, בלהה בן אליהו ורינו צרור. אך המשמעותי ביותר והמרגש ביותר, בעבורי, היה קובי אוז.

אוז הופיע בשיריו "תפילת החילוני" ו"אלוהיי", שני שירים שאני מרבה ללמד, כתבתי עליהם ושידרתי אותם, ותמיד הם מרגשים אותי. השיר "תפילת החילוני" מזמן לאולם אחד את החילוני, המסורתי, החרדי והרפורמי, כשכל אחד מתואר באמצעות הסטריאוטיפים הקשים ביותר שלו בעיניי האחרים, והם מוצאים יחד את מקומם, כשכל אחד מתפלל בדרכו ובנוסח שלו. בשיר "אלוהיי", שבו מבצע אוז דואט עם הקלטת פיוט תוניסאי בפי סבו ז"ל ומדבר על מסורת המתינות הספרדית שהתחלפה בקנאות וקיצוניות, הוא מדבר על "בית הכנסת הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל, פה כולם מוזמנים להביט אל השמים, להתפלל לגשמים, לפחד מטילים".

וחשתי שאין ביטוי מוצלח יותר מהשירים הללו, לתיאור המיזם, שנועד לחבר את כל חלקי העם, תוך כבוד הדדי לדרכים השונות, סביב טקסט היסוד שלנו, התנ"ך.

* במסגרת המיזם, יפתח חוג תנ"ך בבית הנשיא, בהובלת בני לאו.

אין הצדקה גדולה יותר לקיומו של משכן נשיאי ישראל ושל מוסד הנשיאות, מאשר להיות הגורם המאחד והמלכד את חלקי החברה, סביב התשתית הערכית המשותפת לנו. לשמחתי, לאחר שלוש קדנציות של נשיאים שהיו עסוקים בנושאים "חשובים" יותר והשחיתו את מוסד הנשיאות, הנשיא ריבלין מבין היטב את תפקידו ומשקם את המוסד ואת מעמדו הציבורי.

השתתפתי בחודש האחרון בשני אירועים בבית הנשיא – השקת מיזם שמיטה חברתית והשקת מיזם 929. בשני האירועים חשתי ברוח החדשה הנושבת מבית הנשיא, השונה כל כך מזו שנכחה שם במשך 22 השנים האחרונות.

* האירוע נפתח בטקס הדלקת נר שני של חנוכה. הבחנתי בכך שרובי ריבלין שר יפה ומדויק. וחשבתי, שהפער בין הדיוק של ריבלין לזיוף של פרס בשירה, הוא אלגוריה לפער בין הדיוק של ריבלין לזיוף של פרס בהבנת משמעות הנשיאות.

* ברוח חנוכה, אצטט דברים שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון של א"י ומגדולי ההוגים היהודיים במאות השנים האחרונות, בסידור התפילה שלו, "עולת ראי"ה": "'להדליק נר של חנוכה'. החנוכה, המושפעת מהעתיד היותר נעלה, כאשר מבואר בהוראת חנוכה בהקבלה להוראת חינוך, היא מצטיירת את כל המאורות שצריכים להאיר באומה, אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיו"ב. אך בטרם הוכרה התכלית העליונה של החיים נראים לנו כל אלה האורות הרבים בפרטיותם כאילו הם דברים נפרדים, צריכים הם לפעמים להיות עומדים בפירודם, כדי שלא תמחה צורת כל אחד מהם ע"י עירוב פרשיות. ולפעמים הפירודים מביאים גם כן סכסוכי דעות, יש נוטה ביותר לאחד מן המאורות האלה, ונדמה לו שמי שנוטה אל שאר המאורות הוא ממעט צביונו של אותו המאור החביב עליו ושהוא מכיר ביותר ביקרתו... שהרי כל זמן שיש פירודי דעות אין הקדושה מתבססת בעולם, ועיקר הברכה היא ברכת השלום, והיא תתקיים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל, כי כל המאורות כולם בכל פרטיותם הכל הם נר אחד".

הרב קוק מביע את חששו מפני הסכנות שבריבוי האורות השונים, שהרי "לפעמים הפירודים מביאים גם כן סכסוכי דעות" ו"כל זמן שיש פירודי דעות אין הקדושה מתבססת בעולם". ואף על פי כן, אין הוא סבור שהמסקנה היא מחיקת ההבדלים בין האורות השונים ובין מי שנושאים את האורות השונים בעולמנו. הוא מכיר בחשיבות של כל אור ואור, בקדושה של כל אור ואור, הוא מכיר בחשיבותה של השונות: "צריכים הם לפעמים להיות עומדים בפירודם, כדי שלא תמחה צורת כל אחד מהם ע"י עירוב פרשיות". הוא מתריע מפני מי שנטייתו ל"אור התורה", למשל, גורמת לו לראות איום ב"מי שנוטה אל שאר המאורות". איך פותרים את הדילמה הזאת? ב"הכרה ברורה לכל, כי כל המאורות כולם בכל פרטיותם, הכל הם נר אחד".

מי מחויב בימינו לאור התורה? מי לאור הנבואה? מי לאור הצדק? מי לאור הגבורה? העם היהודי בימינו מורכב מזרמים שונים ודרכים שונות, וחלקים שונים בתוכו מחויבים בדרכים שונות לאורות שונים. יש לכבד את השונות הזאת ולתת לה מקום, ובלבד שנבין כולנו שהכל ביטויים שונים של אור גדול אחד, של מחויבות אחת לקיומו של העם היהודי, לקיומה של היהדות, לקיומה ועתידה של מדינת ישראל. יש מקום לכל האורות החלקיים, מתוך הבנה ש"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן".

* מול הטירוף הלעומתי של מערכת בחירות שעיקריה הם "רק לא" – מציב לנו הרב קוק אתגר חלופי. מיזם 929 הוא ברוח דברים אלה של הרב קוק, וכל כך רחוק ממערכת הבחירות הנוכחית.

* אחרי 66 שנות עצמאות וריבונות מלאה ואמתית של מלכות בית חשמונאי, החלה קמילתה של הריבונות כאשר המעצמה הרומית הוזמנה להתערב בפוליטיקה הפנימית ביהודה. 66 שנים אחרי הקמת מדינת ישראל הריבונות, מאות אנשי רוח ואישי ציבור, ובראשם הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן פונים למדינות האיחוד האירופי וממריצים אותם לקדם הסדר כפוי. מי שאינו לומד מן ההיסטוריה – נגזר עליו לחזור עליה. זוהי דלדולה של הרוח הישראלית.

* בבוקר יום הכיפורים תשל"ד, הרעיד צלצול טלפון בביתנו את שלוות הצום. היה זה טלפון מהצבא, קריאה לאבי להתייצב מיד למילואים. אף שלא היינו בטוחים שאין זו מתיחה, אחותי ואני לא לקחנו סיכון ומיהרנו לבית הכנסת לקרוא לאבינו.

כשהגענו הביתה, פגשנו את שכננו הדתי מנחם, לבוש מדים, נכנס לרכבו ונוסע. הייתי המום. יהודי דתי נוסע ביום הכיפורים?!

פעם זה לא היה מובן מאליו. יהודים נטבחו בשבתות בידי אויביהם, שידעו שאין הם נלחמים בשבת. מי שתיקן את התקנה, לפיה אין להתייחס לאיסור המלאכה בשבת באופן פונדמנטליסטי, אלא פיקוח נפש דוחה שבת כי היהדות היא תורת חיים, היה מתתיהו החשמונאי.

בעקבות אחד ממעשי הטבח בשבת "וידע מתתיהו ואוהביו ויתאבלו עליהם עד-מאוד. ויאמרו איש אל רעהו: אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו ולא נלחם בגויים על נפשנו ועל תורתנו, עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ. וייוועצו ביום ההוא לאמור: כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת, נלחם בו, ולא נמות כולנו כאשר מתו אחינו במחבואים" (מקבים א' פרק ב).

לא בכדי, הציונות על כל גווניה אימצה את המקבים כגיבוריה, כאנטיתזה לפאסיביות של הקיום היהודי הגלותי.

* ביד הלשון

אני אוהב סלנג, המעשיר את השפה ומעניק לה לחלוחית של חיוּת.

יש שיבושי לשון שאני אוהב, בעיקר של ילדים, כיוון שהם מבטאים היגיון לשוני, העולה לעתים על זה של השפה התקנית. כאלה הם למשל ביטויים ילדותיים כמו "את מסכימה לי?" ו"נתנתי לו".

אני מקבל את השתלבותן של מילים לועזיות בעברית, כיוון שזו תוצאה בלתי נמנעת של השיג והשיח התרבותי בין עמים ולשונות. השפה העברית בכל תולדותיה אמצה אל חיקה השפעות של שפות התקופה.

ועם זאת, אני סולד עד צמרמורת מהאמריקניזמים הנכנסים לשפה העברית, ואונסים אותה בניגוד לדופק הלשוני הפנימי שלה, בניגוד להיגיון הפנימי שלה, מתוך התבטלות מתייוונת מפני האנגלית האמריקאית. ואין כוונתי רק לשרבוב מילים ומשפטים באנגלית בתוך שיחה עברית, אלא לא פחות מכך לשימוש בביטויים כאלה מתורגמים לעברית, ללא הגיון עברי.

אציג דוגמאות אחדות:

- פירוט של מספר נימוקים לעמדה או למעשה, בביטוי "פעם אחת", "פעם שניה". הרי אין כאן ספירה של מספר הפעמים שפעולה מסוימת נעשית. זו העתקה קלוקלת משפה זרה וכפייתה המאולצת על העברית.

- "זה מרגיש לי"... בשרי נעשה חידודין חידודין מה"זה מרגיש לי" הזה.

- "עושה שכל". נו, מה כבר אפשר לומר על הפיגוע הלשוני הזה?

- "לקחתי החלטה". אז תחזיר אותה. למה לא, פשוט, "החלטתי"?

- "שיהיה לך סופשבוע נפלא". מי צריך את הקשקוש הזה כשיש לנו את ה"שבת שלום" היפה כל כך והעברי כל כך?

* "חדשות בן עזר"

* האם אנו יכולים לדמיין היום את אחד ממנהיגי מרצ משמיע את המשפט הבא? "באקדמיה שולטת אליטה קולנית, שאצלה אין עובדות. יש רק 'נראטיבים'".

את הדברים אמר אחד ממייסדי מרצ, מנהיגיה ושליחיה לכנסת ולממשלה, פרופ' אמנון רובינשטיין. רובינשטיין לא שינה את עמדותיו מאז. איפה הוא ואיפה מרצ...

* רובינשטיין אמר את הדברים באירוע השקה (קצת מוזר לדבר על "השקה" לאחר צאת המהדורה הרביעית...) של הספר "תעשיית השקרים", מאת בן דרור ימיני.

רובינשטיין, שלטענת בן דרור הוא האיש שדחף אותו שוב ושוב ושוב לכתוב את הספר, אמר שגדולתו של הספר היא היותו מסד של עובדות ונתונים, שכל דיון היום יהיה חייב להתמודד עמו.

רובינשטיין הגדיר את בן דרור ימיני כמייצג המחנה המתון בחברה הישראלית.

* אפרופו מתון. מנחה האירוע, ד"ר יועז הנדל, סיפר שפגש השבוע באירוע מסוים את גדעון לוי. הלה הסביר לו עד כמה הוא אינו אוהב אנשים כמוהו, ועד כמה הוא מעדיף על פניו את אנשי הימין הקיצוני, כי הם משמיעים עמדות ברורות.

כל כך לא מפתיע. חוק הרדיקלים השלובים.

* מלבד בן דרור ימיני עצמו, נטלו חלק באירוע שר החוץ אביגדור ליברמן, פרופ' רובינשטיין, פרופ' דן שיפטן וח"כ נחמן שי.

נחמן שי תקף את אוזלת היד המתמשכת של ממשלות ישראל בתחום ההסברה והדיפלומטיה הציבורית; העדר אסטרטגיה, העדר תקציב והעדר התגייסות לאומית.

המדינה מפקירה את ההסברה, אמר נחמן שי, ואנשים פרטיים נאלצים לשאת על כתפיהם ולממן מכספם את המאבקים נגד תעשיית השקרים. הוא הזכיר, לדוגמה, את המילואימניקים שנאבקו נגד עלילת "ג'נין ג'נין" ואת האזרח שהוביל את המאבק נגד עלילת הדם של "רצח" הילד א-דורה. על המדינה, אמר שי, להוביל ולממן מאבקים כאלה. "הרמנו ידיים ואיננו מנהלים את המלחמה הזאת".

* פרופ' דן שיפטן אמר: "מה שמרגיע אותי, הוא שכדי לתקוף את מדינת ישראל, אין מנוס מהמצאת שקרים. מה שמדאיג אותי, הוא העובדה שיש ביקוש רב לשקרים הללו". שיפטן תלה את הקולר בליברליזם הקיצוני בארצות המערב, שמרוב ליברליזם נותן יד לברבריות הקיצונית ביותר של האנושות בימינו. התופעה הזאת היא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם. "התמכרנו לחולשה ולרגשות אשם מול הברברים".

* מנכ"ל הוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות", שהוציאה לאור את הספר, דב איכנוולד, הגדיר את הספר כאחד החשובים ביותר שיצאו בכל תולדות ההוצאה. "זהו ספר שילמד בכל הפקולטות למדעי המדינה".

* ארבעה אירועים שנועדו לאותו יום, יום ד' 17.12. במועצת הביטחון, היוזמה הפלשתינאית להסדר כפוי, הפוגע באינטרסים הקיומיים של ישראל. בשוויץ, כינוס של המדינות החתומות על אמנת ז'נבה, לקבלת החלטות שנועדו לפגוע ביכולת ההגנה העצמית של ישראל. בפרלמנט האירופי, הצבעה הקוראת להקמת מדינה הפלשתינאית. ובעוד גוף אירופי (איני זוכר איזה) דיון על ביטול סיווג חמאס כארגון טרור.

איני יודע אם התזמון לאותו מועד הוא מקרי. אני משער שלא. מדובר במתקפה מדינית קשה על ישראל. ובמה אנחנו עסוקים? בבחירות מיותרות, בזבזניות שהורתם בחטא, של ראש הממשלה ושותפיו הקואליציוניים לשעבר ו"לשהווה", שהתעקשו לטפס לצמרות האגו ולא לרדת.

* בכל מערכות הבחירות בארבעת העשורים האחרונים לא זכורה לי מערכת לעומתית ודלת תוכן כזאת, כפי שמצטיירת מערכת "רק לא" הנוכחית. זהו יומם הגדול של אנשי השחור-לבן, בעלי המנטליות של פלקט ורוחב האופקים של סיסמה.

* אילו הייתי יועץ הקמפיין של הליכוד, הייתי מציע להם להקרין מידי יום את מופע האימים הטלוויזיוני של ציפי לבני, שבו היא מכנה את ראש הממשלה "זבל", "אפס" ו"אימפוטנט" ומסננת "כוסאמק". לא הייתי מוסיף כל פרשנות.

* ציפי לבני מסבירה שזה היה סתאאאאאם, צחוקים וזה. לא צריך דמיון מפותח כדי לשער איזו מהומת אלוהים הייתה כאן, בצדק, אילו נתניהו היה מופיע בסגנון דומה.

* שלושה מאמרים ב"הארץ" בימים האחרונים, של גדעון לוי, יוסי שריד וצבי בראל, יוצאים בחריפות נגד המרכז, נגד המתינות, בעד הקיצוניות. נוח להם לגרור את מדינת ישראל למקום הנורא שבו הברירה תהיה בין הקצוות – או גדעון לוי או בן ציון גיפשטיין. הם הכריזו מלחמת חורמה נגד השפיות, המתמודדת עם מציאות מורכבת, שאינה פלקט.

* במשך עשור וחצי הנהיג אלי ישי מפלגה שנשאה ברמה את דגל ההשתמטות מצה"ל ומן ההגנה על המדינה. האם אורי אריאל, בן קיבוץ טירת צבי, בשר מבשרה של הציונות הדתית, הנושאת על דגלה את ערך השירות המשמעותי בצה"ל כמצווה, יחבור אליו לרשימה אחת?

* לזכותו של אלי ישי ייאמר, שהוא לא ישב בכלא, לא היה מועמד לכלא ולא בילה בחדרי החקירות של המשטרה. בסביבה של ש"ס זה ממש "יצאת צדיק".

* אני מכיר שנים רבות את עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, מעריך אותה ומוקיר את מפעל חייה, ששילב אלפי חרדים ובעיקר חרדיות באקדמיה ופתח להם את הפתח להשכלה ותעסוקה ולהשתלבות בחברה הישראלית.

קיוויתי מאוד שעדינה תכנס לחיים הפוליטיים, הן בזכות יכולותיה והן כמסר של פריצת תקרת הזכוכית לאישה חרדית; לא רק בהיותה חרדית אלא בשאתה את הייחוס המשפחתי שלה. הצטערתי שדבקה בש"ס, מפלגה שאינה בשלה עדין לאפשר לנשים לרוץ מטעמה.

עדינה בר שלום הסבירה שבחרה בדרך הקשה, כאשר דחתה את ההצעות להשתלב ברשימות שהבטיחו לה מקום בטוח בצמרת. לי נראה שהיא דווקא בחרה בדרך הקלה ולא גילתה את האומץ לפרוץ את נורמות קהילתה.

עם זאת, אני רוצה לראות את הפן החיובי. אני לא מאמין במהפכות, אלא בתהליכים. עצם העובדה שמפלגה חרדית מכנסת מסיבת עיתונאים עם היו"ר ועם אישה, שבה היא מתחייבת לקדם העצמת נשים ושילובן בתפקידי ניהול ובהשכלה, מהווה התקדמות רבתי. עצם העובדה שמפלגה חרדית רואה במסר כזה נכס אלקטורלי, היא דבר כמעט בלתי נתפס, לא רק במאה שעברה אלא אפילו בעשור שעבר. תמיד ראוי לברך על כיוונים חיוביים, וגם אם אלה צעדים קטנים ואיטיים, כמקובל בחברה מסורתית ושמרנית, הם עולים על דרך נכונה.

* עם זאת, אין בהתקדמות הזאת כדי להמעיט מחומרת העובדה, שש"ס ממשיכה לשאת את דגל ההשתמטות והעמידה עליה עבריין משוחרר כמנהיג.

* ליברמן צודק בכך שאינו מוכן לפסול את הרצוג או את נתניהו לראשות הממשלה. אפשר לפקפק בכנותו, אפשר לא להאמין לו, והרי את אי האמון בו הוא רכש ב(חוסר) יושר. אבל אני מתייחס לגישתו במובן העקרוני.

הגישה הזאת נכונה עקרונית מן הבחינה הלאומית. הקרע השבטי–מחנאי, בין מחנה "השמאל" ומחנה "הימין"; קרע רווי שנאה ודה-לגיטימציה הדדית, קרע שבו כל שבט נגרר אחרי הקיצונים שבו, הוא איום אסטרטגי על חוסנה ולכידותה של החברה הישראלית. אופנת ה"רק לא" היא ביטוי בוטה ומכוער של הקרע הזה. יבורך כל מנהיג, המפגין אחריות לאומית ושובר את הדפוס הזה. מבחינה זאת, תרומתו של ליברמן לחברה הישראלית לעת הזאת, בצעדו זה, חשובה ביותר.

הגישה הזאת נכונה עקרונית גם במובן של הימנעות מפסילה אישית.

זו גם הגישה הנכונה מבחינה מפלגתית. מטרתה של מפלגה היא להשפיע. השפעה יכולה להיות באופוזיציה, כאלטרנטיבה לשלטון, ויכולה להיות בממשלה, כמשפיעה מבפנים וכקובעת מדיניות ומבצעת אותה במשרדים שבידה. מפלגה חכמה אינה חוסמת מראש אופציות להשפעה עתידית, אינה כובלת את ידיה ואינה מסרסת את עצמה לדעת.

* יש המצפים מליברמן לפסול מראש את הרצוג. לפסול, על שום מה? על שום דרכו המדינית? הרי ליברמן כבר עשרים שנה ומעלה מצדד בחלוקת הארץ על בסיס קווי 49' עם חילופי שטחים. ההבדל בינו לבין הרצוג, הוא שחילופי השטחים שהוא מציע כוללים נסיגה ישראלית משטחים מאוכלסים בצפיפות בערבים בעוד הרצוג מתנדב להציע שטחים ריקים (כלומר פנויים להתיישבות ישראלית). זה לא מרחק כל כך גדול, ובטח קטן יותר מזה שבין ליברמן לבין מי שמצדדים בא"י השלמה. ומלבד זאת, הרי גם נתניהו מוכן לוויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת ולהקמת מדינה פלשתינאית. ובסופו של דבר, הסיבה לכך שלא היה עד היום הסכם עם הפלשתינאים וכנראה גם לא צפוי הסכם כזה בעתיד הנראה לעין, אינה נובעת מכך שישראל אינה מוכנה לוותר, אלא מהסרבנות של הפלשתינאים להסכם עם ישראל.

על מה עוד מצפים מליברמן לפסול את הרצוג? בשל מעורבותו הפלילית בפרשת עמותות ברק? נו, בענייני טוהר מידות ויושרה... הרצוג עוד לא למד את מה שליברמן הספיק לשכוח.

* ועתה, אחרי שהצגתי את עמדתי העקרונית בזכות עמדתו של ליברמן, להלן התחזית, כפרשן. אם יהיה מנצח ברור בבחירות, ליברמן יחבור אליו. אם לא יהיה מנצח ברור, ליברמן ילהטט בין הצדדים, יעלה את מחירו במו"מ הכפול לפני ההמלצה לנשיא, ובסופו של דבר ימליץ על נתניהו. למה? כי לכך מצפים ממנו בוחריו, והוא לא ירצה לאבד אותם. הם בוחרים בו על בסיס ההבנה, בקריצה, שכך ינהג.

* מעניין לראות את תהליך ההלבנה המהיר שעושה לליברמן מחנה "רק לא ביבי", שעד לאחרונה ליברמן היה בעבורו מוקצה מחמת מיאוס. ראו – "ידיעות אחרונות". אולם ליברמן מספיק חכם וציני, כדי לא להתבשם מזה.

* המוני חברי מרכז הליכוד נהרו לקלפיות וברוב גדול מאוד אישרו את הצעותיו של נתניהו בנוגע לפריימריז. שלושה חברי בית הדין של הליכוד, לקחו על עצמם סמכות לבטל את האקט הדמוקרטי, בטענה שחסרו 41 קולות ל-2/3 מכלל בעלי זכות הבחירה.

אחת מהשניים. או שהמשפטפטיזציה הנוקדנית השתלטה על הליכוד, או שבמהלך ההשתלטות העוינת של הפייגליניזם על הליכוד, הוא כבש את בית הדין של המפלגה.

* בית הדין פסל את מתן הסמכות לראש הממשלה לשני שיריונים ברשימת הליכוד, בשם עקרון השוויון בין המתמודדים. זהו הפטישיזם של מחלת הפריימריטיס, שהפכה את שיטת הבחירות מאמצעי למטרה.

על פי השמועות, פרופ' מנואל טרכטנברג עומד לרוץ ברשימת מפלגת העבודה במסגרת שיריוני ציפי לבני. אין ספק שזו תרומה כבדת משקל סגולי לרשימה. מישהו מעלה על דעתו את טרכטנברג מתרוצץ כעת בבחירות המקדימות, מנשק תינוקות ורוקד בבת מיצווש של מתפקדים, כדי להתמודד עם עסקן סוג ז' במפלגת העבודה על הייצוג בכנסת? על פי השמועות, מתקיימים מגעים עם יואב גלנט על שיריון ברשימת הליכוד. אין ספק שתרומתו עשויה להיות גדולה ביותר. מישהו מתכוון להריץ אותו כטירון מול העסקנים המשופשפים של הליכוד, שמזמן שכחו את מה שהוא לא ילמד גם בעשר השנים הבאות, אך משקלם הסגולי אפסי?

מניעת אפשרות ממנהיג מפלגה, כל מפלגה, להשפיע על הרכב הרשימה שלו, היא סירוס יכולתו להנהיג.

* הטענה של נתניהו, שיש לאחד את הבחירות המקדימות לראשות המפלגה עם הבחירות לרשימה כדי לחסוך 6 מיליון ₪, היא לעג לרש, כאשר היא נשמעת מפיו של מי שקלע את מדינת ישראל למערכת בחירות בזבזנית ויקרה שעלותה מיליארדים רבים.

מטרתו של נתניהו אחרת. מאחר ומצביעי פייגלין ודנון מאורגנים בקבוצות מסודרות ומאורגנות היטב ויבואו בהמוניהם לקלפי, ראש הממשלה זקוק לאחוז הצבעה גבוה ככל הניתן. לשם כך, הוא זקוק להמונים שיבואו להצביע למועמדים שלהם לרשימת הכנסת. זאת מטרה צודקת לא רק מבחינתו של נתניהו, אלא גם כיוון שאחוז הצבעה גבוה טוב לדמוקרטיה. ועל הדרך, זהו גם חיסון של מיליוני ₪.

* בזכות מה הגיע הרצוג למנהיגות? בזכות השתיקה.

* בהיותו שר האוצר המשיך יאיר לפיד לתפקד, בפועל, כפרזנטור של קרטל הבנקים. לכן, חבירה משותפת שלו ושל כחלון, הנושא את דגל שבירת הקרטל, נראית לי מוזרה, אפעס.

* הפעם היחידה שלא התאכזבתי מהמפלגה שבחרתי בה, הייתה כשבחרתי ב"תפנית" של עוזי דיין. הסיבה לכך היא שהיא לא נכנסה לכנסת.

* במאמר ל"הארץ" תוקף סלמאן מצאלחה את הרצוג ולבני, שהם גזענים בדיוק כמו הימין, ולכן על הערבים לא לתת להם יד לגוש חוסם, אלא אם כן הם יהיו השותפים הקואליציוניים. במאמר זה, הוא מזכיר שלוש פעמים את הלאום היהודי. בשלוש הפעמים האלה, הוא הכניס את המושג "לאום" למירכאות. כלומר, האיש המלין על גזענות, מכחיש את קיומו של לאום יהודי, מה שמעיד עליו שהנו גזען אנטישמי.

* בג"ץ הוא כידוע פרה קדושה. אסור לבקר אותו. אבל כאשר הוא אישר את עונש ההרחקה מהכנסת לתומכת הטרור זועבי, ראוי לעשות מן הפרה הקדושה סטייקים טובים. במאמר ב"הארץ" מתגולל עודה בשאראת בבג"ץ בגסות, ומסיים את המאמר במילים "אהלן אפרטהייד".

* הפלשתינאים העובדים וקונים במישור אדומים מוחים על בידוק ביטחוני מחמיר מדי, מאז פיגוע הדקירה. מחאתם מוצדקת. השאלה היא, למי הם צריכים להפנות אותה.

* פעולת המשטרה נגד הארגון הגזעני להב"ה, הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, המצית להבת אש זרה, היא מסר חשוב של דמוקרטיה מתגוננת.

* לאחר מלחמת סיני, התפרסם ב"פראוודה" גילוי דעת של אישים יהודים בבריה"מ, המגנה את ישראל על חבירתה לצרפת ובריטניה במתקפה קולוניאליסטית על מצרים ופגיעה בשלום העולם וכו'. בתגובה, חברו החשובים בין הסופרים ואנשי הרוח בישראל לגילוי דעת נגדי -  מאמר שלם המסביר את עמדתה של ישראל ומצדיק אותה. בין החתומים אלתרמן, שלונסקי, שלום אש, מסקין, אבא קובנר, משה שמיר, חנה רובינא, ש.שלום, לאה גולדברג, צביה לובטקין, יוסף מילוא, אברהם סוצקבר ועוד, כולם ז"ל. כל החותמים, ממוקמים פוליטית ממפא"י שמאלה, כולל מפ"מניקים מובהקים, שעה שמפ"ם עדיין הייתה מפלגה פרו-סובייטית ושלונסקי היה מפעילי "ועד השלום" שהיה ארגון פרו-סובייטי מובהק. אולם כל אימת שהשקפתם הפרו-סובייטית התנגשה עם האינטרסים של ישראל, הם לא התבלבלו.

כאשר אני קורא על אנשי הרוח בישראל היום, המוציאים גילוי דעת בו הם מפצירים בפרלמנטים אירופיים לקבל החלטות אנטי ישראליות המקדמות פתרון כפוי, זוהי עדות לדלדולה של הרוח בישראל.

* ראש העיר ר"ג ישראל זינגר, היה המורה שלי למתמטיקה ופיסיקה בכיתה ט' בביה"ס "בליך". הוא היה מורה מצוין ולא פחות חשוב – בנאדם. אהבנו אותו מאוד.

לימים, שימש במשך שנים רבות כמנהל ביה"ס והיה מנהל נערץ על דורות של תלמידים.

בחיים לא הייתי מקשר אותו לשוחד ופלילים. אני המום ומזועזע ומקווה שיתברר שאלה חשדות שווא.

ראש עיר מושחת זה דבר חמור. ראש עיר מושחת שהיה איש חינוך – זה דבר איום ונורא.

* ישראל זינגר, כראש האופוזיציה לצבי בר, נשא את דגל המלחמה בשחיתות ואף זכה לעיטור מתנועת אומ"ץ על מאבקו בשחיתות המוניציפלית. אם יתברר שהוא עצמו מושחת, זו מכה קשה למלחמה בשחיתות. מצד שני, אין זה מן הנמנע שמושחתים נגדם נלחם, תפרו לו תיק. ימים יגידו.

* גל אוחובסקי דורש מהרצוג לחייב ח"כ ממפלגתו "לצאת מן הארון" ולפטר אותו אם יסרב. יש לכך הגדרה בת מילה אחת: טרור.

גל אוחובסקי היה למשטרת האאוטינג, או אולי נכון יותר לומר אינקוויזיציית האאוטינג.

יש לומר בבירור – גם לאיש ציבור יש חיים פרטיים. נטייתו המינית של אדם, גם של איש ציבור, היא עניינו הפרטי. אין בכך כל עניין לציבור. החלטה האם לדווח לציבור על נטיה מינית, היא עניינו הפרטי של האדם.

יש לדחות בשאט נפש את הטרור של אוחובסקי.

* ביד הלשון

מה פירוש הביטוי "עולה בקנה אחד"? לרוב אנו משתמשים בו על דרך השלילה: "אינו עולה בקנה אחד עם", כלומר "אינו מתאים ל...".

מקור הביטוי הוא בפרשת השבוע, פרשת "מקץ". הפרשה נפתחת בשני חלומותיו של פרעה, על שבע הפרות הדקות ושבע הפרות הבריאות ולאחר מכן החלום על שבע השיבולים הדקות האוכלות את שבע השיבולים המלאות והבריאות. וכך נפתח תיאור חלומו השני: "וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד" (בראשית מ"א, ה).

אם כן, מקורו של הביטוי הוא תיאור בוטני של אופן צימוח השיבולים בחלום פרעה, ואין כל קשר בינו לבין הביטוי המקובל היום. וזה, בעיניי, יופיה של השפה העברית. 

* "חדשות בן עזר"