הבלוג של אורי הייטנר

שנת תשעז היא שנת הבצורת הרביעית ברציפות בגולן. בשנה שעברה, שבמרכז הארץ ודרומה הייתה שנה ברוכת גשמים, אנו היינו אחד האזורים השחונים ביותר בארץ.

למרבית הציבור הישראלי, בעיית המים בגולן אינה מוכרת. הם יודעים שהגולן הוא האזור הגשום ביותר בארץ ישראל (בשנה נורמלית). הם יודעים שהגולן חולש על מקורות המים החשובים ביותר של ישראל. הם יודעים שבגולן נמצא השיבר לייבוש הארץ, כפי שניסו הסורים לעשות בתכנית ההטיה, בשנות ה-60, שסוכלה בידי צה"ל. איזו בעיית מים יכולה להיות בגולן?

הבעיה היא שאין בגולן מקווה מים טבעי גדול. כל המים זורמים לירדן ולכנרת. הדרך להשקות את הגולן היא באמצעות שאיבה, שהיא מאוד יקרה, וכמובן הפתרון היצירתי שלנו – מפעל המאגרים בגולן. אולם בשנת בצורת, המאגרים אינם מתמלאים, לא כל שכן בשנת בצורת רביעית ברציפות.

****

על רקע משבר המים, אציג כאן פרשה עלומה ונשכחת, הנוגעת למים בגולן, כסיפור לחג האביב.

גיבורו של הסיפור הוא יגאל אלון. כפי שכבר הזכרתי פעמים אחדות בטור זה, לא היה תומך גדול בהתיישבות בגולן מיגאל אלון, אולי זולת לוי אשכול. שליש מיישובי הגולן נוסדו בשנתיים שבהן הוא, כסגן ראש הממשלה, עמד בראש ועדת השרים להתיישבות, שקמה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הוא פרץ כל בירוקרטיה, טיפס על כל קיר, עיגל כל פינה – הוא הבין שהכללים קיימים כדי לשרת את המטרה ולא להיפך, והמטרה הייתה ברורה לו. הוא עיצב את האסטרטגיה אך גם היה מעורב עד רמת הטרקטור. הוא היה הראשון שהציע, כבר ב-1967, לספח את הגולן לריבונות ישראל, כאשר את תושבי הגולן הסוגיה כלל לא עניינה. הוא היה בין הראשונים שקרא להקים עיר בגולן, כי זו הדרך היחידה להביא לכאן המונים, כאשר תושבי הגולן כלל לא חשבו על עיר. גם אחרי המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, כאשר היה ח"כ מן השורה באופוזיציה, הוא המשיך להיות מעורב, לסייע ולדחוף, לכתוב מכתבים לשרים ולנזוף בהם על אוזלת היד בפיתוח הגולן ובעיקר קצרין. הוא ניסח, יחד עם מנהיגי ועד יישובי הגולן, את עצומת ההמונים שקראה לסיפוח הגולן לריבונות ישראל, אך לא זכה לראות בהתגשמות חלומו. הוא נפטר כשנה וחצי טרם קבלת חוק הגולן.

הפרשה עליה אספר, ממחישה היטב עד כמה ההתיישבות בגולן הייתה יקרה ללבו של אלון. וכדי להבין זאת, כדאי לומר מילים אחדות על הרקע. זמן האירוע – בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. יגאל אלון היה חבר מרכזי בקבינט המלחמה, מעורב ועסוק כולו בניהולה. בנוסף לכך, כשר החינוך והתרבות, היה עליו לנהל את מערכת החינוך בזמן מלחמה, תחת אזעקות, מורים ומנהלים המגויסים למילואים. והיה עליו לנהל את מערכת התרבות שהתגייסה כולה למאמץ המלחמתי, להופעות בפני החיילים בחזיתות ובפני הפצועים בבתי החולים. ובימים הקשים האלה, מצא אלון זמן ותעצומות נפש, לחשוב ולפעול למציאת מענה למצוקת המים של יישובי הגולן; בעיה שהטרידה את מנוחתו כאיש התיישבות וידיד יישובי הגולן.

ב-20 באוקטובר 1973, ארבעה ימים לפני סיום המלחמה, יום לפני שחרור החרמון, כתב יגאל אלון מכתב לתא"ל ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה בזו הלשון: "נא העבר מפת מקורות המים ברמת הגולן. מקורות אלה עשויים להיות חיוניים ביותר לפיתוח רשת ההשקיה ואספקת המים. חשוב להכליל מקורות אלה בתחום שליטתנו לקראת סיום המלחמה".

במה המדובר? ביום הכיפורים, 6 באוקטובר, פלש הצבא הסורי למדינת ישראל וכבש חלקים מן הגולן. הפלישה הסורית נהדפה בקרבות בלימה הרואיים ועקובים מדם. ב-8 באוקטובר החלה מתקפת הנגד. ב-10 באוקטובר גורש הפולש מאדמת הגולן, למעט החרמון. ב-11 באוקטובר החל התמרון הגדול של צה"ל מזרחה, עד לפאתי דמשק. תוך לחימה קשה נגד צבא סוריה וכוחות משלוח ירדניים ועיראקים כבש צה"ל שטחים נרחבים בתוך סוריה, שנודעו בכינוי "המובלעת".

דבריו של אלון כוונו למובלעת. בתוך המובלעת היו כמה מעיינות גדולים, שהחשובים שבהם היו מעיינות מזרעת בית ג'אן. יגאל אלון הבין שיש כאן פוטנציאל לפתור את בעיית אספקת המים ליישובי הגולן.

עם שוך הקרבות, החל הרעיון לרקום עור וגידים. יו"ר ועדת השרים להתיישבות ישראל גלילי ערך סיור במובלעת עם מנכ"ל המחלקה להתיישבות יחיאל אדמוני. מספר אדמוני, בספרו "עשור של שיקול דעת": "לאחר הסיור שערכתי עם ישראל גלילי באזור המעיינות, גיבשה המחלקה שלנו תכנית להולכת מים בגרביטציה ממעיינות מזרעת בית ג'אן ואיגומם באגמים גדולים באזור קונייטרה, שאמורים היו לספק מים רבים לכל צפון הרמה".

יהודה הראל זוכר את הפרשה מן הצד של המתיישבים. בראיון שערכתי עמו, הוא סיפר על שתי התכנסויות של ועד יישובי הגולן, לקראת סוף המלחמה ומיד לאחריה. על אף הטראומה של הפינוי ושל מחיר הדמים במלחמה, רוחם של המתיישבים לא נשברה. כשהם התכנסו, מעייניהם היו להמשך חיזוק ופיתוח ההתיישבות בגולן. בהתכנסויות עלו מספר דרישות, ובהן הקמת קצרין ויישוב מרכז הגולן. וכן, סוגיית המובלעת. "דרשנו לעבד שטחים חקלאיים במובלעת בידי קיבוץ אל-רום. כן דרשנו לחפור מאגר על נחל קונייטרה ולהזרים את המים של עין ג'ין שבמובלעת ליישובים, כי הייתה בעיה של מים ליישובי הגולן. עוד לא היו אז המאגרים. ליישובי דרום הגולן שאבו מהכינרת. לנו, בצפון הגולן, בשנתיים שלוש השנים הראשונות הגיעו מים שזרמו באופן טבעי מעין ג'ין שמעבר לגבול, עד שהסורים התערבו ועצרו אותם. עין ג'ין הוא מעיין, שלפי האגדות נבעו בו 1,000 מ"ק בשעה, ובשל גובהו אפשר היה להזרים אותו בגרביטציה לעמק קונייטרה, בלי שאיבה.

בבוקר שלמחרת התכנסות ועד יישובי הגולן, נסעתי לפגוש את גלילי בקריה. אני זוכר שהיה מחסום צבאי בכניסה לקריה, ואזרחים לא הורשו להתקרב. בכל זאת, נתנו לי להיכנס ולהיפגש עם גלילי. דיברתי אתו על כל הנושאים, כולל המים מן המובלעת. גלילי השתכנע. הוא הלך לחיים גבתי, שר החקלאות, ואכן הקימו במובלעת את מפעל המים. צריך היה להקים סכר ליד המעיין, כדי שהוא יתרומם. ביצעו עבודות להקמת הסכר ולחפירת מאגר קונייטרה ועבודות להכשרת שטחים במובלעת עבור שדות אל-רום".

בסופו של דבר, כידוע, לא יצא מזה כלום. בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה (31 במאי 1974), ישראל נסוגה מן המובלעת ומקונייטרה. יגאל אלון וישראל גלילי, תמכו בהסכם. הפוליטיקה היא אמנות האפשרי. לא כל מה שרוצים בסופו של דבר אפשרי, והם הגיעו למסקנה שבמו"מ עם סוריה ישראל מיצתה את מקסימום ההישגים, ונכון לחתום עליו.

אולם הדבר המרתק, הוא הראש הגדול, היוזמה, היצירתיות, המקוריות, החשיבה מחוץ לקופסה, ההבנה שיש לחפש כל הזדמנות ולנצל כל הזדמנות לקידום ההתיישבות. בסופו של דבר, לא הכל אפשרי, לא הכל יוצא לפועל, אבל הרוח הזו, הביאה להישגים הגדולים ביותר של הציונות ושל מדינת ישראל.

והדבר המרגש ביותר, הוא לראות ולהבין עד כמה יקרה הייתה ההתיישבות ללבו של יגאל אלון.

****

ואם כבר הזכרנו את יגאל אלון, כמה מילים על הנצחתו בגולן. איזו דרך ראויה יותר להנצחתו, מאשר באמצעות התיישבות בגולן?

במשך השנים שמו של היישוב קלע אלון בצפון הגולן עבר גלגולים רבים, רשמיים ולא רשמיים: קלע, קלע אלון, קלע גולן, ברוכים, מצוק עורבים. לא אתאר כאן את הגורמים לגלגולים ולשינויים, שחלקם נבע מגלגולי היישוב והאוכלוסיות שהתחלפו בו.

לאחרונה החליטו התושבים לעשות סדר, ולהבטיח שליישוב יהיה שם אחד ויחיד, ושכך יהיה בכל הרשומות הפורמליות. הם החליטו לחזור לשם עליו החליטה ועדת השמות הממשלתית – קלע אלון.

כחלק מהליך הרישום הפורמלי של המדינה, מליאת המועצה האזורית גולן אִשְׁרְרָה בשבוע שעבר את השם קלע אלון.

זו סגירת מעגל. בדיוק באותו שבוע, לפני 37 שנים, עלתה היוזמה לשם הזה, חודש לאחר פטירתו של יגאל אלון. מתוך פרוטוקול ועד יישובי הגולן 30 במרץ 1980: "אנו תובעים להקים בדחיפות את 4 היישובים שהוחלט עליהם בשנה שעברה. אנו מציעים לקרוא את שם היישוב הצפוני (קלעה) ע"ש יגאל אלון ז"ל - נאמן ההתיישבות בגולן".

ארבעת היישובים המדוברים הם נמרוד, קלע אלון, אלוני הבשן ומיצר.

* "שישי בגולן"

* לא ראוי לחנינה – טוב עשה הנשיא כשדחה את בקשת החנינה של העבריין אהוד אולמרט, וזאת משני טעמים. א. ה"מאיגרא רמה לבירה עמיקתא" אינה סיבה להקלה, אלא בדיוק ההיפך. ממנהיג, מראש ממשלה, הציפיות גבוהות מאוד. עליו לשמש דוגמה אישית, להיות דמות מופת, דמות מוסרית, ישרה. וכאשר ראש הממשלה הוא פושע, שהורשע בעבירות חמורות כל כך, יש למצות אתו את הדין במלואו (אלא אם כן יוחלט לקצר את עונשו בגין התנהגות טובה). ב. אולמרט יצא בזול. כל כך הרבה פעמים הוא הצליח לחמוק מעונש, כל כך הרבה פעמים היתל במערכות החוק והמשפט ולבסוף גם נענש לקולא. בוודאי שאין מקום גם לחנינה.

עם זאת, איני מקבל את המנטרה שהשמיע ריבלין ולא בפעם הראשונה, ש"חנינה אינה ערכאת ערעור". בנימוק זה ניתן לדחות כל בקשת חנינה. חנינה אינה ערכאת ערעור, אלא כלי של חסד ורחמים. מן הראוי להשתמש בו כלפי מי שיש סיבה לרחם עליהם. אך בטח לא כלפי שועי ארץ, האנשים החזקים ביותר בחברה, שהיה להם הכל, אך לא היה להם רסן והם ניצלו את מעמדם, עוצמתם ושררתם למטרות גניבה ושוחד.

* חסינות – האם לרב אויערבך, השולח צעירים חרדים לחסום כבישים ולשבש את החיים במדינה, במאבק נגד הגיוס, יש חסינות מפני מעצר? על פי איזה חוק בדיוק?

* תחושה - התחושה (הרעה) שלי, היא שכחלון ימצמץ ראשון.

* אין מנוס - חזרתי הביתה עייף והתיישבתי על הכורסה מול הטלוויזיה. לחצתי על השלט, והדלקתי ערוץ 1. היה שם ראיון עם דוד ביטן. ממש לא התאים לי לשמוע ראיון עם דוד ביטן, אז זִפְּזפתי לערוץ 2. הופיע שם דוד ביטן. אז זִפְּזפתי לערוץ 10. ומי התראיין שם? צדקתם. דוד ביטן. התייאשתי מהטלוויזיה ועברתי לרדיו. גל"צ – דוד ביטן. רשת ב' – ביטן. קול המוסיקה – דוד ביטן. התעצבנתי, כיביתי את כלי התקשורת, וניגשתי, סר וזעף, למקרר. פתחתי את המקרר, ואת מי ראיתי שם? סורפרייז! דוד ביטן, מיקרופון לפיו והוא ממשיך את הראיון.

כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב, וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ.

יש בליכוד 30 שרים וח"כים. למה היחיד שמדבר בשמם הוא דווקא העילג ביותר? כנראה שהוא היחיד שמוכן לדקלם ללא בושה וללא כל ביקורת את דף המסרים של נתניהו.

* מיהו שמרן? - שרת המשפטים איילת שקד מציעה לבטל את שיטת הסניוריטי בבחירת נשיא בית המשפט העליון – שיטה שבה הנשיא הוא השופט הוותיק ביותר בעליון. אני תומך בעמדתה. עם זאת, יש טיעונים נכבדים גם לדעה האחרת. אולם פשקוויל המערכת של "הארץ" לא מתעניין באמת בנושא. אין הוא מציג את הטיעונים בעד הסניוריטי. הטיעונים שלו הם ברמה של: "מסע ההרס של שרת המשפטים, איילת שקד, בדרכה להחרבת מערכת המשפט עלה אתמול שלב" ולכן "מול איומיה של שרת המשפטים צריכים להתייצב הכוחות השקולים הקיימים עדיין בממשלה, בכל הנוגע לשמירה על עקרונות שלטון החוק".

כדאי לזכור, שאיילת שקד אינה שרת המשפטים הראשונה שהגיעה למסקנה ששיטת הסניוריטי אינה טובה והציעה להחליף אותה. ובין אלו שקדמו לה בהצעה זו, ניתן למנות את יוסי ביילין, חיים רמון וציפי לבני. כלומר, לא הכל ניתן לשייך באופן אוטומטי ל"שמאל" ו"ימין". ניתן ואף רצוי לאפסן לשעה קלה את הפרנויה וה"אוי אוי אוי" ולקיים דיון ענייני על תוכן ההצעה.

מי שהיטיב לעשות כן, הוא יוסי ביילין, במאמר בעד הצעתה של שקד ב"ישראל היום", תחת הכותרת "לבחור את השופט המתאים ביותר". כמה ציטוטים מן המאמר: "מי שצריך למלא את התפקיד הוא האיש או האישה המתאימים ביותר, ולא מי שצבר ותק של יום אחד יותר מזולתו... שלום הבית בקרב השופטים חשוב, אבל התחרות ביניהם לא תזעזע את בית המשפט, כפי שתחרות על הרמטכ"לות בין האלופים אינה מזעזעת את המטכ"ל. ובאשר לטענה שהדבר עלול להשפיע על פסקי הדין: זו הפללה עצמית הפוגעת בשופטים שלא בצדק, שהרי חזקה עליהם כי גם אם יתחרו על תפקיד הנשיא, לא יעשו שקר בנפשם כדי למצוא חן בעיני חברי הוועדה".

מעניינת ההגדרה "שמרנים" בחלוקה האוטומטית בין המחנות. שיטת הסניוריטי, שהגיונה הוא כבוד לניסיון ולחכמת זקנים, היא התגלמות השמרנות, ואילו בשיח הדיכוטומי דווקא הגורמים המוגדרים (ומגדירים את עצמם) כשמרנים נוטים להתנגד לה.

* מגדיר מחדש את המילה "הזוי" - בתקופת המאבק על הגולן, הרביתי להשתתף בפאנלים ורבי שיח על עתיד הגולן. היו כמה בני פלוגתא די קבועים שנצבו מולי – בהם כאלה שהערכתי, ואחרים שסלדתי מהם.

דוגמה ליריב שהערכתי הוא רן כהן. ראשית, כי הוא יריב אינטליגנטי ורהוט ולכן מאתגר. שנית, כי חשתי שיש בינינו בסיס משותף, שפה משותפת. עם כל המחלוקות המדיניות חשתי שכאשר אני מדבר על ציונות, על התיישבות, על ביטחון, הוא מבין על מה אני מדבר ואלה דברים שמדברים אליו. שלישית, כי הוא לא היה אובססיבי. הוא סבר שנסיגה מהגולן היא מחיר שיש לשלם למען שלום עם סוריה, אבל הוא לא רייר כאשר התקרב לאפו ריח משאיות הגירוש. עצם הנסיגה והעקירה לא היו משאת נפשו.

דוגמה ליריב שסלדתי ממנו הוא מוסי רז. הנ"ל היה אובססיבי לנסיגה מהגולן עד טירוף. חשתי שהוא רוצה בהסכם שלום עם סוריה, כי זאת הדרך למסור את הגולן. השנאה שלו לגולן, להתיישבות, למתיישבים העבירה אותו על דעתו. בנוסף לכך, איך נגדיר זאת בעדינות? הוא והאמת כבר אז לא. בעיה שלישית, היא המשיחיות. משיחיות השלום שלו הייתה כל כך בלתי רציונלית, כל כך מנותקת מקרקע המציאות, שזה היה מביך. שום פקפוק בהזיה המשיחית שמולנו עומד שכן שמשאת נפשו היא אהבה, אחווה, שלום ורעות, והוא נתקל מולו בסרבן שאינו מוכן להחזיר את הגזילה, שברגע שיחזיר יזכה בשלום קוסמי נצחי.

חלפו שנה שנתיים עשרים, קרו מאז כמה דברים במזרח התיכון. אך זה השפיע עליו?

הנה פוסט לדוגמה שהוא העלה בפייסבוק, שיכול להגדיר מחדש את המילה "הזוי".

הוא מתחיל כך:

מצרים – כן.

עיראק – כן.

ירדן – כן.

לבנון – כן.

ערב הסעודית – כן.

וכך הולכת הרשימה ומתארכת ובסופה שורת המחץ: "22 מדינות קוראות לשלום 15 שנה. ממשלה אחת מסרבת".

הכי מצחיקה הייתה השורה ה-11.

סוריה – כן.

כן, כן, חברים. סוריה. סוריה מציעה שלום לישראל וישראל מסרבת. סוריה מאוחדת ומלוכדת סביב מטרתה הגדולה, שלום עם ישראל. אבל ממשלה אחת מסרבת.

סוריה. מדינה? עוד מעט הוא יכתוב שיש גם מדינה שקוראים לה לוב. ועוד מדינה שקוראים לה עיראק.  בעצם... כן, גם לוב. גם עיראק...

* המפא"יניקיוּת שלא הכרתם – אני חוקר את ראשית ההתיישבות בגולן, ומגלה במחקרי תופעה מעניינת. היום, כשאנו חוגגים יובל להתיישבות בגולן, יש בגולן 33 יישובים ישראליים. שליש (!) מהם עלו לקרקע בשנה וחצי הראשונה להתיישבות. חלוצי מרום גולן, בכור יישובי הגולן, עלו לגולן חמישה שבועות בלבד אחרי שוך הקרבות. 11 יישובים בגולן בשנה וחצי! זה בערך הזמן שממתינים היום לרישיון להרחיב מרפסת...

זה לא ממש מסתדר עם המיתוס על המנגנון המפא"יניקי המנופח, השמן, המסואב, המסורס ובעיקר המסרס, ההורג כל יוזמה, כל יזם, כל יזמות. כך, למשל, כתב מייקל אייזנברג בגיליון הראשון של "השילוח": "... ניסו ראשיה של מדינת ישראל לאורך שנותיה הראשונות לכונן מדינה בירוקרטית, שהכוח מרוכז בה בידי הפקידות ובידי אליטות מצומצמות אשר אמורות לנהל את חייהם של שאר אזרחי המדינה באופן ריכוזי ותבוני. מנגנונים מייצבים נועדו לצמצם את השינויים והתמורות בחייהם הכלכליים של פרטים, ולהבטיח חיי בינוניות יציבה מן העריסה אל הקבר, מבית הספר העממי ועד לפרישה ממקום העבודה הקבוע עם שעון זהב. הביורוקרטיה החדשה באה להחליף ... את היוזמה והגמישות שאפיינו את העם היהודי" וכן הלאה וכן הלאה.

הבל ורעות רוח. כאשר אני משווה את ההתנהלות בתקופה שאותה אני חוקר לתקופה שבה אנו חיים, אחרי ארבעים שנות כלכלה חופשית, אני יכול לקבוע חד משמעית, שביחס להיום, אז היו כמעט אפס בירוקרטיה, כמעט אפס רגולציה וכמעט אפס משפטיזציה.

נכון, השלטון היה ריכוזי. אך הוא היה מוכוון מטרה ונחוש למלא את המשימה. ראש הממשלה לוי אשכול נתן את הטון, סגנו ויו"ר ועדת השרים להתיישבות יגאל אלון החרה החזיק אחריו והם העבירו לכל הדרגים את המסר שעומדת בפנינו משימה ציונית גדולה וחשובה, ואנו מתמסרים אליה. נכון, במחלקה להתיישבות היה מנגנון גדול, אך הוא לא היה מנופח ומסואב, אלא הוא היה צבא של אנשי מקצוע מסורים, דרוכים ויעילים, בעלי כושר ביצוע מעולה ונחישות לעמוד במטרה.

אם הדרך לביצוע המשימה מחייבת לעתים לכופף את הכללים, לעקוף את המעקשים, לקפוץ מעל לגדרות, לשבור קירות או לטפס מעליהם, לעגל פינות – יש לעשות זאת, כי הכללים נועדו לשרת את המטרה ולא להיפך. זאת הרוח שנשבה מראש הממשלה ומטה.

וכל המערכת הזאת פגשה מולה יוזמה אדירה מלמטה, של צעירים, רובם בני קיבוצים, חדורי אמונה ושליחות, שהיו כור גרעיני של אנרגיה ציונית התיישבותית מתפרצת, הר געש של יזמות, יצירתיות וחלוציות.

יחד הם חוללו מהפכה.

אז בפעם הבאה שיספרו לכם שמפא"י זה מנגנון בירוקרטי מסואב, כמתואר בהומורסקות של קישון, והמתנה של שנים לקו טלפון, אני מציע שקצת תטילו ספק ב"נראטיב" הזה, ותנסו לשער האם הניצחון המדהים בתש"ח, קליטת העליה הגדולה, יישוב הגליל והנגב, הניצחון בששת הימים וההתיישבות לאחר המלחמה הולמים את המיתוס.

* מכבד את התנגדותו - מי שמתנגד לקיומן של מדינות לאום יוונית, איטלקית, רוסית, צרפתית, פולנית והולנדית, כי הוא מתנגד עקרונית למדינות הלאום - אני מכבד את התנגדותו לקיומה של מדינת לאום יהודית, אף שאני חולק עליו מכל לכל (כי אני בעד מדינת לאום ליוונים). אבל מי שתומך במדינות לאום, זולת מדינת הלאום של העם היהודי, הוא סתם אנטישמי. גם אם הוא יהודי. וגם אם הוא מדקלם כל מיני הבלים על "אתנוקרטיה", "עליונות אתנית", "אפרטהייד" ושאר ירקות.

* קצת פרופורציות - הצהובון הבריטי "דיילי מייל" פרסם כתבת שער סקסיסטית, שבמרכזה תמונה של ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי יושבת לצד ראש ממשלת סקוטלנד ניקולה סטרג'ן, שתיהן לובשות חצאיות מעל הברך, והכותרת והמסר הוא ששאלת הברקזיט לא כל כך מעניינת. מעניינת יותר השאלה למי מהשתיים רגליים חטובות יותר.

הכתבה עוררה סערה רבתי בבריטניה. המסר המרכזי של הסערה, היה שהנה, גם ב-2017 עדין אנו חברה שוביניסטית, השופטת מנהיגות על פי מראה הרגליים שלהן וכו' וכו'.

אין ספק שמדובר בכתבה דוחה ומגונה. אבל באמת? זה הביטוי למעמד האישה בבריטניה ובמערב ב-2017? הכתבה הזו משמעותית יותר מן העובדה שראש ממשלת בריטניה וראש ממשלת סקוטלנד הן נשים? היא משמעותית יותר מן העובדה שב-38 השנים האחרונות, למעלה משליש התקופה הונהגה בריטניה ביד רמה בידי נשים? היא משמעותית יותר מן העובדה שבראש המדינה החשובה והחזקה ביותר באירופה, גרמניה, ניצבת אישה כבר 12 שנים? נכון, זו כתבה מכוערת, אבל... קצת פרופורציות.

אגב, האם התקשורת בישראל אינה מתעסקת בצבע שערותיו של ראש הממשלה הגבר?

* התקבלתי? – במגזין "ישראל היום" התפרסמו מאה שאלות ידע כללי שהמועמדים לשירות בגל"צ נדרשו להשיב עליהם. עניתי נכונה על 91 שאלות (ולא ניסיתי לנחש את ה-9 שלא ידעתי). התקבלתי? וב"הארץ" הוצגו 25 שאלות של מבחני קבלה לקורס מורי דרך. פתרתי 18 שאלות. התקבלתי? אגב, בני אסף, תלמיד יב, הביס אותי. הוא פתר 19.

            * ביד הלשון

שמנה וסלתה – הביטוי "שמנה וסלתה" מופיע בפרשת השבוע, פרשת "ויקרא". "וְנֶפֶש כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לה', סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶמֶן... וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ...".

מה אנו מבינים מן הפסוק? ראשית, שהביטוי המקורי אינו שמנה וסלתה, אלא סלתה ושמנה. שנית, שבמקור אין המדובר במטפורה, אלא בתיאור מעשי של המנחה; היא עשויה סולת ושמן. אגב, במילה "סָּלְתָּהּ" – הקמץ בסמ"ך הוא קמץ קטן, ונכון לקרוא אותו כ"סוֹלתה".

פירושו של צירוף המילים כפי שהתקבע בשפה העברית לאורך הדורות, הוא המיטב שבמיטב בקרב הציבור; האליטה, העידית, הסיירת.

ואין לכתוב סלטה ושמנה, כי מדובר בסולת ולא בסלט. ואין לכתוב סלתא ושמנא, כי הביטוי הוא בעברית ולא בארמית. 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

* האובססיה חזקה ממנו - כל ניסיון לפרש באופן רציונלי את המשבר המלאכותי שיצר נתניהו בניסיונו לחסל את תאגיד "כאן" נידון לכישלון. אין שום פירוש רציונלי. מדובר כאן בגחמה, באובססיה מטורפת של האיש הזה לתקשורת.

על פי כל שיקול רציונלי, הסיכוי בין אחד לאלף שנתניהו יטלטל שוב מדינת ישראל לבחירות מיותרות ובזבזניות על הגחמה הזאת, הוא אפס. מה הוא יכול להרוויח? הוא עלול להפסיד בבחירות, ואם ינצח, כוחו ייחלש, ואם כוחו לא ייחלש ואפילו אם הוא יתחזק, אין מצב שהליכוד יקבל 61 מנדטים. בכל מקרה הוא יצטרך להקים קואליציה. יכולה להיות לו קואליציה נוחה וטובה יותר מהנוכחית? ובכל מקרה, אין סיכוי ששותפותיו הקואליציוניות תסכמנה שוב לחתום על הסעיף השערורייתי לפיו הן מקבלות מראש כל "רפורמה" שהוא ינסה להוביל בתקשורת. יתר על כן, אני מאמין שכל השותפות הפוטנציאליות תתאחדנה בדרישה שתיק התקשורת לא יהיה בידי נתניהו ואולי אף לא בידי הליכוד.

אבל העובדה שאין כל תסריט רציונלי על פיו נתניהו ילך לבחירות על הגחמה הזאת, אינה אומרת שהוא לא יעשה כן, כיוון שהאובססיה המטורפת שלו בנושא התקשורת כנראה חזקה ממנו.

* פיגוע חינוכי – תרחיש א. מחבל יצא מביתו, במכוניתו, מרמאללה. הוא נכנס לירושלים, החנה את מכוניתו ועטה על עצמו חגורת נפץ. הוא צעד למסעדה הומת אדם ופוצץ את עצמו. 12 סועדים נהרגו ו-34 נפצעו, מתוכם 2 במצב אנוש וששה במצב קשה.

תרחיש ב. מחבל יצא מביתו, במכוניתו, מרמאללה. בכניסה לירושלים הוא נעצר במחסום. בחיפוש במכוניתו התגלתה חגורת הנפץ. המחבל נעצר.

החייל הערני במחסום הציל חייהם של 12 בני אדם ואת שלמות גופם של עוד 34.

חיילים כמותו כבר הצילו חייהם של מאות, אולי אלפי בני אדם, כאשר עצרו מחבלים, ואת חייהם של אלפי בני אדם שניצלו כי המחבלים ויתרו מראש, בגלל המחסומים.

כל המקיים נפש אחד כאילו קיים עולם מלא.

על פי הסעיף הראשון בחוק החינוך הממלכתי, אמורה מערכת החינוך הישראלית לחנך את התלמיד להיות "אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו". מערכת חינוך כזו, תראה זכות וחובה לחנך את הנוער לשירות משמעותי בצה"ל. בין השאר, היא תדגים את חשיבותו של השירות, באמצעות המחסומים. העבודה במחסום היא עבודה מחורבנת, מתישה, שוחקת, לא נעימה, מעצבנת. אבל די בכך שאחת ל... נתפס מחבל וחייהם של אזרחים וילדים ישראליים ניצלים, כדי שכל חייל יבין איזו חשיבות יש למשימה הזאת; לשליחות הזאת.

גם בגימנסיה הרצליה מחנכים את הנוער ערב גיוסו לצה"ל. בבית הספר הנושא את שמו של הרצל, מוסד שחינך דורות של ציונים, מוסד שממחזור א' שלו יצאה שדרת הפיקוד של "ההגנה", מוסד שבתש"ח כל תלמידי יב שבו ויתרו על תעודות הבגרות והתגייסו להגן על המדינה הצעירה, נערך השבוע פיגוע חינוכי המוני.

התלמידים התבקשו להשתתף במיצג מבחיל, המדמה כביכול את פעילותם של המחסומים הישראליים ביו"ש. בימים האחרונים רוססו ברחבי בית הספר כתובות גרפיטי, שלשונן "כמה זמן לוקח לך להגיע לבית החולים?" ו"כמה זמן לוקח לך להגיע לבית הספר?", וביום רביעי הופתעו תלמידי כיתות י"א וי"ב לגלות את ה"מחסומים" שהוצבו בכניסה לקומה שלהם.

בשתי הכניסות לקומה הוצבו שולחנות וביניהם סרט סימון אדום, ושלטים "מחסום". במחסום עמדו כמה תלמידים שדימו חיילים, ושאר תלמידי המגמה ליחסים בינלאומיים בשכבה י"א עמדו בתורים ארוכים לפני המחסומים, כדי להיכנס לשכבה. ה"חיילים" התעמרו ב"פלשתינאים" ואף סירבו להכניס את חלקה. לדברי התלמידים, הם חויבו להשתתף במיצג על מנת לקבל ציון במגמה.

הפיגוע החינוכי, שנועד "ללמוד את הנרטיב הפלסטיני ולחוות את מה שהפלסטינים חווים ביומיום", כפי שהסבירה אחת המורות לתלמידים, הוא חלק משיעורי יחסים בינלאומיים, שעליו אחראית המורה אדווה זלצר. זלצר היא פעילה בארגון האנטי ישראלי הקיצוני "זוכרות", הנלחם למען מימוש "זכות" השיבה ונגד קיומה של מדינת ישראל. גימנסיה הרצליה מעסיקה פעילה בארגון הזה כמורה, ומאפשרת לה להשתולל ולהתפרע כאוות נפשה בבית הספר.

במסגרת הפיגוע החינוכי, המורה המנוולת חילקה לתלמידים, שדימו פלשתינאים, תעודות זהות ואישורי מעבר מנומקים, כמו למשל אב לחמישה ילדים שצריך להגיע ליום עבודתו או אדם מבוגר שזקוק לעבור לבית החולים בירושלים. אחד מהתלמידים סיפר: "ילדה אחת הייתה פלשתינאית, החייל אומר לה 'האישור מזויף' וקורע אותו. היא צורחת והיא אומרת 'הוא קרע לי את האישור'". עשרות תלמידים נטלו חלק בפיגוע, ואחד מהם סיפר כי מורה במגמה אמרה שמטרת המיצג הוא ללמוד על צדק, אחרי שלמדו על רצח העם ברואנדה.

איזו זוועה. וזאת, בבית ספר ממלכתי במדינת ישראל.

האשם הראשי בחרפה הזאת הוא מנהל בית הספר. כמובן אותה פעילה אנטי ישראלית שארגנה הפיגוע. כך גם שאר המורים שהשתתפו. וכן, כל המורים ששתקו. לא היה אפילו צדיק אחד ששבר את השתיקה ומנע את הפיגוע.

כן, וגם התלמידים, שלא התמרדו ושיתפו פעולה. מנערות ונערים בני 17 ו-18 ניתן לצפות לראש גדול ולזכות הסירוב. היה עליהם לסרב להשתתף בפיגוע ולהשבית את הלימודים.

הפיגוע התרחש ביום רביעי. נכון למוצ"ש, המנהל טרם הושעה מתפקידו ולא זומן לשימוע לפני פיטורין.

* אנטישמי או אנטי מערבי? - איך מגדיר גדעון לוי, למחרת הפיגוע הרצחני בלונדון, את מתקפת הטרור של הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית נגד המערב וערכיו? "העולם אוסר מלחמה על המוסלמים". כלומר, טעיתי בו, כאשר חשבתי שהוא סתם אוטו-אנטישמי, הנוקט אמת מידה אחת כלפי מדינת היהודים ואחרת כלפי שאר מדינות העולם. מסתבר שהשנאה שלו היא למערב כולו, והתמיכה שלו היא באויבי המערב כולו. לא, לא טעיתי. נכון, הוא אנטי מערבי, אך הוא בראש ובראשונה אוטו-אנטישמי, כי הוא אינו מתנגד לעצם קיומן של מדינות עצמאיות לעם הצרפתי, לעם האיטלקי, לעם הספרדי ולעם הרוסי. הוא מתנגד אך ורק לקיומה של מדינת לאום לעם היהודי.

* מסית למרד - ח"כ בצלאל סמוטריץ' מסית את הנוער הדתי למרד; הוא קורא לו לערוק מצה"ל ומההגנה על קיומה של מדינת ישראל (או בשפתו המכובסת "לדחות את הגיוס בשלושה חודשים"). אפס מאופס! אין שמץ של הבדל בינו לבין תמונת הראי שלו - השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. הם קורצו מאותה שקית אשפה. ברור שהנוער הדתי לאומי יצפצף עליו בבוז.

* אבולוציה – ב-1955 ניצחה גולדה מאיר, מועמדת מפא"י לראשות העיר תל אביב, בבחירות המוניציפליות. היה זה בטרם הונהגה בחירה ישירה לראשות העיר, והיה צורך בקואליציה. היא לא הצליחה להרכיב קואליציה, כיוון שהמפד"ל (!), שהייתה אז בעלת בריתה של מפא"י, סירבה לתמוך באישה לראשות העיר, ומישהו שם מצא איזה פסוק לפיו אסור, כביכול, לאישה להנהיג.

14 שנה מאוחר יותר, המפד"ל, אותה מפד"ל, הצטרפה לממשלה בראשות מנהיגה, אותה מנהיגה, גולדה מאיר.

והנה, חלפו עוד 48 שנים, וש"ס החרדית (!) תומכת בשלי יחימוביץ' לראשות ההסתדרות.

לאט לאט, אבל לא דורכים במקום.

* הפרעת קשב – ח"כ מרב מיכאלי התארחה בתכנית הבוקר של ערוץ 2. היה לי חשוב לשמוע מה שיש לה לומר – הרי היא יו"ר הסיעה האופוזיציונית הראשית, וחשוב לשמוע באמצעותה את דבר האופוזיציה באשר למשבר הקואליציוני.

ניסיתי להאזין לראיון עמה, וכרגיל, התקשיתי להקשיב לתוכן דבריה, בשל הרעשים שהיא יוצרת בלהגה, המקשים על הקשב של המאזין. כוונתי, כמובן, להתעקשותה לדבוק בשפתה הטרחנית והפאתטית, ולניסיונה לאנוס על השפה העברית את האג'נדה הפוליטית-מגדרית שלה.

טוב/ה, די/ה, הבנו/נו.

(אגב, יו"ר או יו"רית? יו"ר = יושבת ראש. יו"רית = יושבת ראשה).

* למשל ולשנינה – אברהם "אברשה" שריר, מי שכיהן כשר התיירות והמשפטים בשנות השמונים מטעם המפלגה הליברלית בליכוד, הלך לעולמו בגיל 84. כיוון שבמשך 25 שנים הוא היה מחוץ לחיים הציבוריים, סביר היה שיישכח כמו רבים אחרים מן התודעה הציבורית. אולם כל מי שעמד על דעתו בראשית שנות ה-90, דווקא זוכר אותו כסמל לפוליטיקה צינית ומכוערת. שריר היה לסמל התרגיל המסריח, למשל ולשנינה.

ב-1988 הרכיב יצחק שמיר את ממשלתו ולא צירף את שריר לממשלה. במשך שנתיים הסתובב שריר ממורמר ומלא רגשות נקם. ב-1990 רקח שמעון פרס את התרגיל המסריח. בהיותו מ"מ ראש הממשלה, הוא חתר תחת ראש הממשלה והממשלה. במשך חודשים הוא רקם תכנית חתרנית, שבה המפלגות החרדיות יחברו אליו, תמורת הבטחות מפליגות וחסרות תקדים בתחומי דת ומדינה ומשאבים, ואז הוא יפיל את הממשלה ויתמנה בתמיכתן לראשות הממשלה. לאחר מו"מ ממושך, כאשר הצליח לשכנע את ש"ס ויהדות התורה, הוא ביים משבר קואליציוני מלאכותי על סוגיית קש מדינית, והפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, יחד עם החרדים.

הנשיא הטיל עליו להרכיב ממשלה, אך הכל השתבש כאשר הרב ש"ך ובעקבותיו הרב עובדיה עצרו את המהלך. וכאן נקט פרס בתרגיל חדש – הוא שיחד את שריר הממורמר, וחתם עמו על הסכם על פיו תמורת עריקתו מהליכוד, הוא ימונה לשר האחראי על שני תיקים, ישוריין מקומו ברשימת "העבודה" לכנסת הבאה, מטעם מפלגה שיקים מכספי מפלגת העבודה, ו-13 ממקורביו ימונו לתפקידים בכירים בחברות ממשלתיות. אחריו, התמסרו עוד 3 ח"כים מהמפלגה הליברלית בליכוד, בראשות השר מודעי, לפיתויים דומים אך חזרו בהם. בסוף גם שריר חזר בו, לאחר הקריאה המפורסמת של יצחק שמיר "אברשה חזור הביתה!" (אגב, שמיר לא אמר אברשה, אלא "אברהם שריר חזור הביתה").

ואם האירוע הזה מאפיל על כל מעשיו של שריר בפוליטיקה, מן הראוי שיהיה זה לקח לפוליטיקאים בימינו.

* סגירת מעגל – במשך השנים שמו היישוב קלע אלון בצפון הגולן עבר גלגולים רבים: קלע, קלע אלון, קלע גולן, ברוכים, מצוק עורבים. לא אתאר כאן את הגורם לגלגולים ולשינויים, שחלקם נבע מגלגולי היישוב והאוכלוסיות שהתחלפו בו.

לאחרונה החליטו התושבים לעשות סדר, ולהבטיח שליישוב יהיה שם אחד ויחיד, ושכך יהיה בכל הרשומות הפורמליות. והם החליטו לחזור לשם עליו החליטה ועדת השמות הממשלתית – קלע אלון.

כחלק מהליך הרישום הפורמלי של המדינה, ביום רביעי אשררנו במליאת המועצה האזורית גולן את השם קלע אלון.

זו סגירת מעגל. בדיוק השבוע לפני 37 שנים עלתה היוזמה לשם הזה, חודש בדיוק לאחר פטירתו של יגאל אלון. מתוך פרוטוקול ועד יישובי הגולן 30 במרץ 1980: "אנו תובעים להקים בדחיפות את 4 היישובים שהוחלט עליהם בשנה שעברה. אנו מציעים לקרוא את שם היישוב הצפוני (קלעה) ע"ש יגאל אלון ז"ל - נאמן ההתיישבות בגולן".

ארבעת היישובים המדוברים הם נמרוד, קלע אלון, אלוני הבשן ומיצר.

* בדיחה רצינית - כבכל חצי שנה, רצה הבדיחה על כך ש"אני מכוון את השעון ל-2:00 כדי לקום ולהזיז את השעון שעה קדימה / אחורה". ותמיד מישהו מגיב ברצינות: אבל אתה יכול לכוון מראש וללכת לישון.

* ביד הלשון

אצבע בעין – כותרת ב"מעריב": "גורמים בסביבת נתניהו: 'המינוי של אבן הוא תקיעת אצבע בעין'. ובאותו יום, בידיעה ב"ישראל היום", צוטטה הודעה של מירי רגב, ובה המשפט: "ההחלטה של מפקד גל"צ וגלגלצ היא אצבע בעין והכרזת מלחמה על כל מה שנתפס בעיניהם כתרבות האחרת".

אז מה פירוש הביטוי "אצבע בעין"? זהו ביטוי להתגרות בוטה, שנועדה להכעיס ולהכאיב.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"