הבלוג של אורי הייטנר

18 במרץ 2015.

22 המנדטים של רשימת העבודה / התנועה הופכים את יצחק הרצוג לראש הסיעה הגדולה בכנסת, עם מנדט אחד יותר מהליכוד.

בין הגושים, לעומת זאת, אין הכרעה ברורה. על מי יטיל הנשיא להרכיב את הממשלה הבאה? על מי שמספר רב יותר של  ח"כים ימליצו עליו. וכאן מתחיל מרוץ מטורף בין נתניהו והרצוג, מי ישיג מספר רב יותר של ממליצים.

לאחר מו"מ עיקש, ובתום פגישה לילית ארוכה בארבע עיניים, יוצא עשן לבן. ליברמן מוכן להמליץ על הרצוג. הרצוג וליברמן עומדים טרוטי עיניים לפני העיתונאים, ובמסיבת עיתונאים בשידור חי מכריזים: הסכמנו על רוטציה. ליברמן יכהן כראש הממשלה שליש מן הקדנציה.

ואיפה הצלע השלישית? ציפי לבני, מסתבר, אינה מקבלת את ההסכם. יש לה אידיאולוגיה, ועליה היא אינה מוכנה להתפשר. הרי בחוזה כתוב בפירוש, שהיא תכהן כראש הממשלה במשך שנתיים תמימות, במחצית השניה של הקדנציה. הרצוג רוצה רוטציה עם ליברמן? בבקשה. על חשבונו. לא על חשבוני.

שב הרצוג לליברמן, והמו"מ מתחדש ביתר שאת. תמורת תיק הביטחון, מוכן ליברמן להתפשר. הוא לא יכהן כראש הממשלה שליש מהתקופה אלא רק רבע. הוא יחלוק עם הרצוג את המשמרת שלו – כל אחד שנה.

וכאן נוצרה בעיה חדשה. המיועד לשר האוצר משה כחלון, אינו מוכן לקבל זאת. הוא קיבל מספר מנדטים רב יותר מליברמן. אם ליברמן יכהן כראש הממשלה ברוטציה, קל וחומר שלו מגיע. מה עושים? ללבני אין בעיה שגם כחלון יהיה רוה"מ. להיפך. כל עוד זה לא יהיה על חשבונה. כך גם ליברמן.

אין ברירה. "אם הגענו עד הלום", אומר הרצוג לבוז'י, "עוד ויתור קטן לא יעצור אותנו. אנחנו חייבים לגלות מנהיגות. הרי זו חזרה גנרלית לקראת המו"מ עם הפלשתינאים". וכך נתפרה הקדנציה של ראשי הממשלה, בכנסת העשרים: חצי שנה הרצוג, חצי שנה כחלון, שנה ליברמן ושנתיים ציפי לבני.

הגיעה השעה לנסוע לבית הנשיא, המוכר לו כל כך. שמח וטוב לב, מהדק הרצוג את עניבתו, מפזר אפטר שייב על פניו זורק מבט אחרון למראה ואומר לבוז'י: "עשינו זאת. היום זה היום. נכון, לא על זה בדיוק חלמנו... רק חצי שנה? אבל איך אמרו הגששים? אפילו על שבועיים היינו מתפשרים".

ולפתע... צלצול בטלפון. "זהבה? גם את?!?!"

לפיכך מוסר השכל. מי שנסחט פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה.

* "על הצפון"

* אז למי אצביע בבחירות?

א. עוד אין לי למי להצביע.

ב. בטוח שאצביע. מכאן, שעד 17 במרץ בבוקר, תהיה לי החלטה. אני מניח שזה יקרה הרבה קודם לכן.

ג. כדי לגבש את החלטתי יהיה עליי לדעת מי הרע במיעוטו.

ד. מאז הליכתה בטרם עת לבית עולמה של "הדרך השלישית" זצוקללה"ה, לא הצבעתי פעמיים לאותה מפלגה. המגמה הזאת לא תשתנה. ובאשר להרצוג – זה לא רק בגלל מה שהוא אומר, אלא גם בגלל מה שלא אמר. וד"ל.

ה. לא אצביע למפלגה שתעמיד בראשה את אחד החברים הנכבדים הנ"ל: אריה דרעי, אהוד אולמרט או משה קצב.

ו. כתמיד, אתן פומבי להחלטתי.

* אני מעריך מאוד את גדעון סער ורואה בו מועמד ראוי להנהגה לאומית. אשמח אם יחליט להתמודד על ראשות הליכוד, ואני מקווה שינצח בבחירות המקדימות ובבחירות הכלליות.

* אם גדעון סער יתמודד נגד נתניהו וינצח, מה יעשו מי שבנו את כל האסטרטגיה שלהם על "רק לא ביבי"? איפה הם יאפסנו את כל הנימוקים העמוקים: ביביהו, פחדניהו, שקרניהו וכו'? סער, אתה חייב להתחשב בהם. אל תבריז.

* להערכתי, יש לנתניהו סיבות טובות להיות מודאג, אם סער יתמודד נגדו. מתפקדי הליכוד, שרבים מהם פייגלינאים שכלל אינם חולמים להצביע לליכוד, ורבים אחרים הם ליכודניקים אידיאולוגיים, התומכים בשלמות הארץ, אינם אוהדים את נתניהו, שהקו האידיאולוגי שלו הוא נאום בר-אילן, ובמו"מ האחרון גיבש עם קרי נייר עקרונות של כמעט נסיגה לקווי 49'. לא בכדי, הליכוד לא הציג מצע לבחירות האחרונות, בשל עומק הקרע האידיאולוגי בין נתניהו ומפלגתו. מדוע הם תמכו בו, בכל זאת? כי הוא היה תרנגולת המטילה ביצי זהב. רק הוא העניק להם שלטון, שלטון בטוח. היום מעמדו בדעיכה, ודווקא הפוטנציאל האלקטורלי של גדעון סער עשוי להיות גדול יותר. ולכן, אין זה מן הנמנע שרבים יעבירו את תמיכתם לסער, והוא יגבר על נתניהו בבחירות המקדימות.

* שני סיפורים מעניינים שמעתי השבוע. המקור של הסיפור הראשון הוא ספר שיצא ביפן, ועל פיו ישראל אשמה ברעידת האדמה והצונמי ביפן ב-2011, בשל איזה פיצוץ גרעיני שביצעה. המקור של הסיפור השני הוא ח"כ תמר זנדברג, שהאשימה את נתניהו ששלח את חיל האוויר לתקוף בעומק סוריה משיקולי בחירות.

* בראיון ליועז הנדל בגל"צ, בו המראיין עימת אותה עם הכשלים הלוגיים בתאוריה, זנדברג התפתלה והסבירה שלא בדיוק האשימה, אלא בסך הכל הטילה ספק.

הטלת ספק היא דבר מבורך, כל עוד אין זו הטלת ספק מתוך ציניות מרושעת, כמו בשני הסיפורים שהזכרתי לעיל. לסוג זה של הטלת ספק התכוונו חכמי הקבלה שהצביעו על כך שבגימטריה ספק = עמלק.

* זהבה גלאון מבינה, כנראה, שההאשמה הצינית והמרושעת הזאת לא תתקבל אפילו במיליה של מצביעי מרצ. וכיצד היא התמודדה עם התובנה הזאת? היא אמרה שאינה מאמינה שאלה השיקולים של רוה"מ, אבל העובדה שיש מי שחושדים בו, היא הוכחה שנתניהו איבד את אמון הציבור ולכן עליו ללכת הביתה. מעניין, אם כן, מה לדעתה המסקנה מתאוריות הקונספירציה על רצח רבין.

* אחת התכונות המאפיינות את נתניהו ואת דרכו, לטוב ולרע, היא זהירות רבה בהפעלת כוח. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא מלחמת "צוק איתן". נתניהו עשה הכל ויותר כדי למנוע אותה. הוא הבליג במשך זמן ארוך על ירי טילים לעבר אזרחי ישראל, ובמקום תגובה תקיפה, הוא העדיף להתחנן בפני הטרוריסטים להפסיק, והבטיח שקט תמורת שקט. הוא לא הפעיל כוח נגד מנהרות התופת עד שנעשה בהם שימוש בפועל בכרם שלום. בטרם הוא יצא לפעולה קרקעית הוא עשה ניסיון להפסיק את האש. במהלך המלחמה, הוא הפסיק את האש 12 פעמים, או באופן חד צדדי, או במימוש חד צדדי של הפסקות אש.

ניתן להסכים עם דרכו זו ולהעריך אותו על כך שהוא רואה בפעולה מלחמתית צעד שנכון לעשותו רק לאחר שמוצו כל הדרכים האחרות, מתוך אחריות לשלומם של אזרחי ישראל ושל חיילי צה"ל. ניתן לשבח אותו על שאינו מסכן את ישראל בהרפתקנות, ומסכן את חיילי צה"ל רק כשאין ברירה. אפשר לגנות את דרכו זו, כהססנות המעודדת את הטרור, מחלישה את ישראל, משאירה לאויב את ההחלטה מתי נוח לו להסלים, מתוך הבנה שישראל תגיב רק כאשר גבה אל הקיר.

אבל להאשים אותו ביד קלה על ההדק? שקר נתעב.

* אני נחרד ממסע הדמוניזציה והדה-לגיטימציה לנתניהו; מכל הדיבורים על נתניהו כ"אסון", על כך ש"יש לעשות הכל כדי להפיל אותו" וכו'. אלה דיבורים מסוכנים ביותר. חכמים, הזהרו בדבריכם. הדיבורים האלה הם המדמנה המצמיחה את יגאל עמיר הבא. המבחן העליון של מנהיג הוא בשעת מלחמה. נתניהו, רק לפני חצי שנה, ניהל בצורה אחראית מאוד מלחמת מגן שנכפתה עלינו, וכל הצגתו כפירומן וכד' היא הסתה לשמה.

זו מערכת בחירות במדינה דמוקרטית, בין יריבים פוליטיים. אין כאן אויבים. אין כאן אסונות. תרגיעו. בעוד שלושה חודשים כולנו נלך לקלפי, נטיל את פתקנו ונכבד כל תוצאה.

* אני לא אצביע לליכוד ולנתניהו וגם בעבר לא עשיתי זאת. אך לא צריך לתמוך במנהיג, כדי להתנגד להסתה ודמוניזציה שלו.

* לפני שלושים שנה, לאחר בחירות 1984, יצאו הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע וס. יזהר בגילוי דעת שבו קראו למערך להקים ממשלת אחדות עם הליכוד. מי שהיטיב לנסח את המסר שלהם, היה יצחק רבין. בנאום במרכז מפלגת העבודה, בו הטיל את מלוא כובד משקלו לתמיכה בממשלת האחדות, גם במחיר פילוג המערך ופרישת מפ"ם, הוא אמר בפשטות: "אין לי מדינה סְפֶּר".

חלפו שלושים שנה. את המסר של רבין החליף מסר של "רק לא ביבי" ומסע דה-לגיטימציה ודמוניזציה ליריב פוליטי במדינה דמוקרטית. והסופרים הנכבדים עמוס עוז וא.ב. יהושע שוב חתמו על גילוי דעת, אך הפעם - קריאה לפרלמנטים האירופיים להכיר במדינה הפלשתינאית. משמעות הדבר היא קריאה לפתרון כפוי במזה"ת. הקולות הללו מבצרים את הפלשתינאים בסרבנותם והנם מכשול לשלום.

* ברחבי הרשת מופצת תעמולה נגד משה כחלון, שנועדה ליצור דה-קרדיטיזציה למיצובו החברתי, באמצעות מעקב אחרי הצבעותיו נגד חוקים חברתיים שעלו בכנסת הקודמת.

זו תעמולה דמגוגית. שר בממשלה נושא באחריות קולקטיבית להחלטות הממשלה, הן על פי חוק והן על פי אתיקה בסיסית של היגיינה ציבורית. אין הוא יכול להצביע בכנסת נגד עמדת הממשלה. הצבעה של שר נגד עמדת הממשלה, הינה עילה מקובלת ומוסכמת לפיטורין. לכן, בחינת מחויבותו החברתית של שר, אינה על פי הצבעותיו בכנסת, אלא על פי החלטותיו פעולותיו הביצועיות, במסגרת תפקידו.

ספינת הדגל של כחלון, היא רפורמת הסלולר. לא זו בלבד שהיא הוזילה מאוד מוצר צריכה בסיסי, בזכות עמידתו האיתנה והאמיצה של כחלון מול מסכת לחצים בלתי נסבלת של בעלי הון, אלא היא מהווה מודל של התמודדות עם הג'ונגל הטייקוניסטי, להורדת יוקר המחיה.

ובאשר להצבעות בכנסת – אפשר כמובן לטעון נגד כחלון, שאם אין הוא יכול כשר להצביע נגד מדיניות הממשלה, שיתפטר.

... וזה בדיוק מה שהוא עשה.

* דוגמה לשטחיות אופיינית. בכתבה ב"הארץ" על הודעתה של לימור לבנת על החלטתה לפרוש מן החיים הפוליטיים, נכתב: "עם עזיבתה נותרו בליכוד שלוש חברות כנסת בלבד: גילה גמליאל, מירי רגב וציפי חוטובלי". אולם לבנת לא התפטרה מן הכנסת, אלא הודיעה שלא תתמודד על מקום ברשימה לכנסת הבאה. כלומר, בכנסת הנוכחית, עד יומה האחרון, ארבע הח"כיות תכהנה. ואילו בכנסת הבאה, אין לדעת מי תכהן. אולי תהיינה שש נשים? אולי רק שתיים? אולי באמת תהיינה שלוש נשים, אך בכלל נשים אחרות? ומי יודע כמה מנדטים יהיו לליכוד?

* בנאום שנשא בפני אסיפה של התאחדות בעלי התעשייה בתחילת 1951, נאום שזכה לכינוי "משטר של פשרה", אמר ראש הממשלה דוד בן-גוריון:

"יש חילוקי דעות עקרוניים וטפלים גם בנוגע למשטר החברתי וגם בנוגע למשטר הפוליטי והרוחני. וביום מן הימים תיפול הכרעה. ויש הזכות לכל אחד מאתנו לדאוג לכך שההכרעה תיפול לפי השקפתו, אמונתו וחזונו... אולם אומר דבר בלתי מקובל ובלתי פופולארי: בתקופה זו אנו מצווים על משטר של פשרה... אני סבור שעכשיו, בעמדנו בראשית קיבוץ גלויות, אסור לנו להביא השאלות הגדולות בשטח החברה והרוח והמשטר לידי הכרעה סופית בימים אלה... עלינו להבטיח תחילה ריכוז האומה, הצלתה והתבצרותה במולדת... ובבוא השעה הגדולה יכריע העם המכונס בשאלות הגדולות, כשירצה בכך...".

ב"ג לא אמר את הדברים בשאלת היותה של ישראל מדינה יהודית. זה כלל לא היה נושא במחלוקת. הוא דיבר על המחלוקת בדבר שוק חופשי, משק מולאם או משק מעורב, בשאלת החוקה ובשאלות הדת והמדינה. הוא נמנע מחוקה, כיוון שהוא חשש שהמחלוקות יעיבו על המעשה הנדרש של בניין הארץ וביצורה וקליטת העליה הגדולה.

היום, כעבור ששה עשורים וחצי, החוקה כמעט הושלמה באמצעות חוקי יסוד. והגיע הזמן לצקת תוכן ומשמעות להיות מדינה יהודית, כהגדרתה במגילת העצמאות. זאת מטרת חוק היסוד: ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, המכונה "חוק הלאום".

* ההתנגדות לחוק הלאום התבססה על שני טיעונים. טיעון אחד הוא שזה חוק גזעני, לאומני, בלתי דמוקרטי ופוגע בזכויות המיעוטים. טיעון זה שקרי בעליל, ומנוגד בתכלית לכל מה שכתוב בהצעת החוק. הטיעון השני, הוא שהחוק מיותר, וחבל לעורר דובים מרבצם, הרי ברור מעל לכל ספק שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אז למה להתגרות? הטיעון הזה הגיוני, תיאורטית. לנוכח ההתנגדות העזה לחוק והצגתו כלאומני וכו', שמשמעותה התייחסות להיותה של ישראל מדינת לאום יהודית כאל גזענות – ברור לי למעלה מכל ספק שהטיעון הזה אינו תקף, כי הוא מבוסס על הנחה שגויה. לא, זה כבר ממש לא מובן מאליו. ולכן, החוק (במתכונת זו או אחרת) נחוץ, הכרחי ואף דחוף.

* נחזור לדבריו של ב"ג – הוא אמר "האומה". הוא אמר "המולדת". גזען! לאומן!

* שמעתי השבוע הרצאה על ההיסטוריה של דיני מיסים בארץ ישראל ובמדינת ישראל (הרצאה הרבה יותר מעניינת מכפי שניתן להבין מהכותרת). העתקתי מתוך המצגת: "...התחלפות מודל המדינה ממדינת לאום מגויסת למדינה ניאו ליברלית...". מדובר בתהליך שהחל בשנות ה-70 ונמשך עד ימינו.

ההרצאה הייתה בפני פורום אקדמי במכון בן גוריון, שרוב הנוכחים בו הם היסטוריונים וסוציולוגים. וכאשר המרצה, ד"ר אסף אוחובסקי, אמר את הדברים, איש לא העיר, איש לא מחה, איש לא צעק "אובג'קשן", ושריר לא זע בחוסר נוחות על פניו של איש. הכל התייחסו לדברים כאל אקסיומה. הם נאמרו כאקסיומה, כלומר לא זו בשורת ההרצאה, אלא ההתייחסות היא לשינויים בהתנהלות המיסוי בישראל לנוכח השינוי הזה במודל המדינה, הידוע לכל.  

ומדוע אני מציין זאת? כדי להצביע על הפער בין עולם העובדות, לבין שיח השקר ועולם הדימויים, שהשתלט על הדיון הפוליטי בנושא חוק הלאום. בשיח הפוליטי, בן גוריון הכריז בהכרזת העצמאות על הקמת מדינה נאו ליברלית חצי-קוסמופוליטית ולפתע באו הלאומנים החשוכים ומנסים להפוך אותה למדינת לאום, רחמנא לצלן. זה היה המסר בנאומו חוצב הלהבות של פרס באזכרה השנתית לבן גוריון; נאום שהיה התגלמות תרבות השקר.

* תעשיית השקר פועלת בייצור מוגבר, במלוא הקיטור. הארגון האנטי ישראלי הפנאטי "זוכרות", הלוחם נגד קיומה של מדינת ישראל, מקיים השבוע בבאר שבע (או בלשונו ב"ביר אל סבע") אירוע פומבי: "ועדת אמת לאחריות ישראל לנכבה בדרום 1948-1960". ברוח סיסמאות "מיניסטריון האמת" בספרו של אורוויל "1948" – אמת היא שקר.

בין העומדים מאחורי אירוע הפיגולים הזה, הפוסט גיאוגרף האנטי ציוני אורן יפתחאל, מבכירי המרצים, למרבה הקלון, באוניברסיטה הקרויה על שמו של מייסד המדינה.

* אלה שכותבים את מספר הטלפון שלהם עם ארבע ספרות בקידומת ושש אחריה, הם אלה שהמשיכו לחשב בלירות אל תוך המאה ה-21.

* ביד הלשון

איך לומר בעברית דיסק המאחסן מוסיקה?

המילה "תקליטור" לא תפסה. היחיד שהקפיד לומר תקליטור, אהוד מנור, נפטר כבר לפני עשור. המונח הנפוץ הוא עדין בלע"ז – דיסק.

הצעתי פשוטה – תקליט. כמעט שלושה עשורים אחרי שהקומפקט דיסק פרץ לחיינו, אין עוד צורך בהבחנה בינו לבין תקליטי ויניל. תקליטי הוויניל הם היום בעיקר פריט לאספנים (כמוני). מדובר בשתי טכנולוגיות שונות, המשמשות לאותה מטרה – הקלטת מוסיקה. כפי שאנו משתמשים במילה ספר הן כאשר מדובר בקלף מגולל, הן כאשר מדובר בדפי נייר והן כאשר הוא מקוון, כך ראוי להשתמש במילה תקליט, הן לוויניל והן לדיסק.

* "חדשות בן עזר"

* במסכת חילופי ההאשמות בין נתניהו לבין לפיד ולבני מי דרדר את הממשלה למשבר הזה ומי גרר את המדינה לבחירות מיותרות, בזבזניות ויקרות, שני הצדדים צודקים. לא היו צדיקים בהתנהלות הממשלה המקרטעת הזאת; לא הייתה בה מנהיגות. שני הצדדים אשמים. בעצם שלושת הצדדים – אי אפשר לשכוח את בנט וליברמן, שרי קבינט המלחמה, שבעיצומה של מלחמה תקפו את הממשלה ואת ראש הממשלה בהצהרות מתלהמות ופופוליסטיות.

* שמעתי את נאומו של יאיר לפיד, והוא נשמע לי מאוד מוכר; הסגנון, צורת הדיבור, האינטונציה, השילוב הפאתטי של צעקה בלחישה או לחישה בצעקה, החזרתיות הרטורית, הפאוזות במשפטים. תואם ביבי.

אחרי שני מופעי האימים, של נתניהו ולפיד, הולכת ומצטיירת התמונה העגומה, שסדר היום היחיד של הבחירות המיותרות הללו, הוא השמצות אישיות.

* כאשר קמה "יש עתיד", לא הבנתי מה מחפשים אנשים רציניים כמו שי פירון, רות קלדרון, עליזה לביא ומאיר כהן תחת כנפיו של אותו אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. לאחר מכן, בתקופת מצג השווא של "ברית האחים", שיניתי את דעתי. חשבתי שהנה, באמת ובתמים, משהו חדש מתחיל – דרך חדשה השוברת את הקונבנציות העבשות של שמאל וימין, הנוטשת את הדיכוטומיה הנוקשה של חילונים ודתיים שנועדו להתלחם לנצח אלה באלה ואינה מכפיפה את סדר היום הלאומי למחלוקת המדינית חסרת התוחלת על גבולות המדינה (בהיעדר פרטנר גם לוויתורים מרחיקי הלכת ביותר) אלא מתמקדת בתוכנה. אולם זאת הייתה אשליה. התיישרותם של אנשים כמו שי פירון אחרי גחמתו הנואלת של לפיד בהתנגדות לחוק הלאום, הייתה מבישה.

* איפה הכסף?

* בראיון ל-ynet נשאלה שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן על האפשרות ש"יש עתיד" תצטרף לממשלה עתידית של נתניהו אחרי הבחירות. גרמן השיבה: "למדתי בפוליטיקה שאין מחרימים איש". יפה. אכן, אין להחרים איש. אין זה מן הנמנע, שנראה בעתיד את לפיד בממשלתו של נתניהו, כיוון שפוליטיקה היא אמנות האפשרי.

* שלי יחימוביץ' דורשת מכל גוש מרכז-שמאל (כלומר "שמאל") להתחייב לא להצטרף לממשלה עתידית בראשות נתניהו. בבחירות הקודמות שלי עמדה מול לחצים רבים וסירבה להתחייב התחייבות כזאת, אותה הגדירה היטב: איוולת פוליטית. סמוך לבחירות היא נלחצה והכריזה שלא תצטרף לממשלה. ההכרזה הזאת, המתאימה למנהיגת מפלגת קצה כמו מרצ, עלתה למפלגת העבודה בכמה מנדטים טובים. אילו קיבלה מפלגת העבודה עוד 3-4 מנדטים, סביר להניח ששלי יחימוביץ' הייתה עומדת בראשה עד היום.

אין שום עיקרון אידיאולוגי בישיבה בממשלה או בישיבה באופוזיציה. תפקידה של מפלגה הוא להשפיע על המציאות, ובכל מצב נתון עליה לבחון האם נכון יותר שתהווה אלטרנטיבה באופוזיציה או שתשפיע בתוך הממשלה. מצב נתון הוא תוצאות הבחירות, ולכן הכרזה על הצטרפות או הימנעות מהצטרפות לפני הבחירות היא איוולת.

* המשבר הקואליציוני האחרון מוכיח, שבעיית המשילות אינה נובעת מהמפלגות הקטנות. אני התנגדתי להעלאת אחוז החסימה, כיוון שאני רואה חשיבות במתן ביטוי לקולות השונים בחברה הישראלית.

היו שייחסו ליוזמי העלאת אחוז החסימה רצון לחסום את ייצוג הערבים בכנסת, כיוון שבפיצול הקולות בתוכם היום, אף מפלגה ערבית אינה עוברת את אחוז החסימה החדש. אני לא קונה את ההסבר הזה. אנו רגילים לתחביב של הצגת כל הצעת חוק כקונספירציה גזענית, כביכול. אולם גם מי שמציגים את יוזמי חוק המשילות כגזענים, אינם טוענים שהם מטומטמים. וכי יש למישהו ספק שהעלאת אחוז החסימה תגרום לאיחוד כוחות במגזר הערבי ולחיזוק ייצוגו בכנסת?

* ובעניין ייצוג המגזר הערבי בכנסת – אף שמדובר בח"כים הרחוקים ממני ביותר בדעותיהם, שמכעיסים אותי מאוד בהופעותיהם והתבטאויותיהם, אני רואה חשיבות רבה בכך שהם בכנסת. הרעיון שחמישית מאזרחי ישראל לא ייוצגו, הוא מעורר פלצות (אני מחריג מהכלל הזה את חברת הכנסת זועבי, שחצתה את כל הקווים האדומים, ואין היא ראויה להיות ח"כית). עם זאת, אני מייחל ליום שערביי ישראל יבחרו מנהיגות אחרת, מתונה ואחראית, שתוביל להשתלבותם במדינה.

* הטענות על הפגיעה ההולכת וגוברת במעמדם של ערביי ישראל, לעומת הימים הרחוקים שבהם ישראל הייתה דמוקרטיה אמתית שהעניקה זכויות שוות לערבים באמת ובתמים, אינן מתיישבות עם העובדות ההיסטוריות. האמת הפוכה – מעמדם של ערביי ישראל הולך ומשתפר. כבר הזכרתי את העובדה שב-19 השנים הראשונות של המדינה היו ערביי ישראל תחת ממשל צבאי ועל הגיחוך שהאדם המזוהה ביותר עם הממשל הצבאי החי עמנו, שמעון פרס, אמר על קברו של מי שהנהיג את הממשל הצבאי והתעקש להשאירו על כנו, בן גוריון, שחוק הלאום מפר את האיזון הבן-גוריוני של מדינה יהודית ודמוקרטית.

בשנותיה הראשונות של המדינה, מפ"ם (!) לא קיבלה ערבים לשורותיה. המחלוקת על האפשרות של קבלת ערבים למפלגה, הייתה אחד הגורמים לפילוגה בשנת 1954. ואילו היום, יש מתמודדת ערביה, אנט חאסכייה, ברשימת הבית היהודי!

* פנינה רוזנבלום מתכננת קמבק. גם "ארץ נהדרת".

* צפיתי ביום חמישי בתכנית "מצב האומה", שבה התארח בנט. רמת ההומור לא הייתה מי יודע כמה, אבל לא על כך רציתי לכתוב. מה שבלט בשפת הגוף, במימיקה של המשתתפים יותר מאשר במלל, הוא מצב הצבירה התודעתי שלהם: מרירות, נרגנות, נרדפות ברמה כל כך קיצונית, שדומה ששטיפת המוח שלהם כל כך הצליחה, עד שהם עצמם החלו להאמין בה. התיעוב, הבוז והסלידה כלפי היריב, מקלקלים את השורה. גם את ההומור. גם כשהם ניסו לזייף קצת הומור עצמי... המסרים שלהם בשאלות לבנט היו ברוח של - אתם הרי מחליפים את השלטון באמצעות רצח ראשי ממשלות ומציתים בתי ספר... מגעיל.

* בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 ניצח הליכוד בראשות יצחק שמיר. אמנם הליכוד קיבל רק מנדט אחד יותר ממפלגת העבודה, 40 מנדטים לעומת 39, אולם גוש הימין, הדתיים והחרדים קיבל יחד 63 מנדטים.

שמיר יכול, לו רצה, להקים בקלות ממשלת ימין חרדים צרה בראשותו. היה זה בתום קדנציה של ממשלת אחדות לאומית, ממשלת הרוטציה. מערכת היחסים בינו לבין מנהיג מפלגת העבודה שמעון פרס הייתה של חוסר אמון ותיעוב הדדי (לעומת מערכת יחסים מצוינת בין שמיר לשר הביטחון רבין, שהיו ציר לעומתי לשנוא נפשם המשותף פרס). שמיר, בניגוד לנתניהו, דבק ללא פשרות בשלמות הארץ ולכן הייתה גם יריבות אידיאולוגית מרה וחריפה בינו לבין מפלגת העבודה.

שמיר ניהל מו"מ מתקדם להקמת ממשלת ימין חרדים. במו"מ העלו המפלגות החרדיות האשכנזיות אגו"י ו"דגל התורה" תביעה אולטימטיבית – שינוי הגדרת מיהו יהודי בחוק השבות, כך שיוכר רק גיור "כהלכה", כלומר גיור אורתודוכסי.

שמיר היה בראש ובראשונה ציוני, שהציב על ראש שמחתו את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (העליה הגדולה מבריה"מ ואתיופיה הייתה הנושא המרכזי שהוביל כראש הממשלה). הוא הבין שקבלת התביעה החרדית, פירושה גט כריתות בין ישראל ליהדות ארה"ב, ש-90% ממנה מזוהה עם הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי, ולכן הוא דחה את התנאי והקים מחדש ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה.

כעבור שנתיים התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. כאשר הקים שמיר ממשלת ימין חרדים צרה, הוא ויתר ויתורים מרחיקי לכת לחרדים, אולם את תביעתם לגיור אורתודוכסי הם גנזו. הם ידעו ששמיר יעדיף לשבת באופוזיציה או ללכת לבחירות חדשות, אך לא ייתן ידו לקרע בעם היהודי.

אני מזכיר את הסיפור ההיסטורי הזה, בעקבות הידיעות על הדיל הנרקם בין נתניהו לחרדים. החרדים מציבים בין תביעותיהם הראשיות את מניעת קבלתו של חוק הגיור. חוק הגיור הוא חוק מתון ומינימליסטי, אך הוא מתמודד עם המציאות האנטי ציונית, שבה הרבנות הראשית, הנשלטת בידי חרדים לא ציונים, מכשילה בכל מאודה את האתגר הציוני החשוב ביותר בימינו, והוא צירופם המלא של העולים מחבר העמים לעם היהודי.

אם נתניהו, המניף ברמה את דגל חוק הלאום – חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ייתן את ידו להמשך המהלך האנטי ציוני של התעללות בעולי חבר העמים, הוא ימעל באחריותו ומחויבותו כמנהיג מדינת הלאום של העם היהודי.

* כאב לילדים במערכת החינוך, אני מקווה ששר החינוך הבא, יהיה אשר יהיה, ימשיך את המהפכה ששי פירון החל בה – מעבר ממפעל תעשייתי להשגת ציונים לבית חינוך; מעבר מהמרוץ המטורף אחרי המיליון ללמידה משמעותית ומעמיקה. אני מקווה שהשר החדש ימשיך בדרך המעודדת מצוינות לעומק ולא הישגיות של מלחמת הישרדות בג'ונגל, תחת כותרת שווא של "מצוינות". אני מקווה שגם השר החדש ימשיך במדיניות של עידוד וטיפוח ההתחדשות היהודית הפלורליסטית בחינוך, בניגוד לשרים הדתיים שהכפיפו את לימודי היהדות לאורתודוכסיה והשרים החילונים שזה לא ממש עניין אותם.

* לבי נחמץ כאשר אני חושב על השמחה לאיד לנוכח התפטרותו של פירון, אצל כתבלבי "הארץ" ובראשם אור קשתי וספי רכלבסקי, שמיררו את חיי פירון מתוך אובססיה דוסופובית מקארתיסטית.

* עם גיוסו לצה"ל של אבנר נתניהו, פרסם יגאל סרנה (סלחו לי שאני מתקשה להקדים לשמו את התואר "עיתונאי"), פוסט בפייסבוק שבו כתב שאלמלא היו בפוליטיקה, משפחת נתניהו הייתה מטופלת במחלקת הרווחה בעיריית ירושלים, והטיח רפש במשפחה. לא צריך לתמוך בנתניהו (אני לא) כדי להוקיע את ההשתלחות הדוחה של סרנה. זה כבר לא דיג במים עכורים אלא התפלשות בקיא.

צר לי על זכרו של נחום סוקולוב, שהנ"ל הוא חתן הפרס הנושא את שמו.

* הנרקיס הנרקיסיסט שארגן את הקמפיין לעידוד הירידה לגרמניה, פרסם מאמר במדור הדעות של "הארץ", איך לא? עם המסר העמוק "רק לא ביבי".

האם נער ה-MÜLKI ממחאת הצומי הולך להיות סמל מאבקם של מתנגדי חוק הלאום?

* איני חסיד, בלשון המעטה, של בתי הספר הדו-לאומיים, או בשמם הרשמי – הדו-לשוניים. גם כתבתי על כך לא פעם בעבר.

אולם אני מזועזע ממסע הסתה הנערך כלפי בית הספר הדו-לשוני בימים האחרונים. לרוב, דברי ההסתה נפתחים באמירות בנוסח "אמנם איני תומך בהצתה, אבל" שמשמעותן  האמתית היא "אני תומך בהצתה".

בדרך כלל איני מאמין לתעמולת הסתה של השמאלימין הקיצוני, שלרוב מבוססת על שקרים. אבל גם אם נניח, לצורך העניין, שכל הסיפורים על בתי הספר הללו אמתיים, אין בכך שמץ של צידוק לפשע השנאה הנתעב של הצתת בית הספר.

מי שמתנגד בכל לבו לרעיון של בתי הספר הללו, חייב להוקיע ולגנות את המעשה הנפשע בדיוק כמו מי ששולח את ילדיו לבית הספר הזה.

... כלומר, אם הוא בנאדם.

* מע"מ הוא מס עיוור, טיפש ורשע. לא זו בלבד שאינו מס פרוגרסיבי (כלומר אחוז המס גדל ככל שההכנסה גדלה, כדוגמת מס הכנסה), הוא אפילו אינו מס רגרסיבי, שבו אחוז המס שווה לבעלי כל ההכנסה. מאחר והמס הוא על המוצר, זהו מס רגרסיבי בריבוע – אדם שבקושי מסוגל לקנות לחם לילדיו, משלם בדיוק אותו מחיר כמו מולטי מיליונר.

מדיניות של צדק חברתי וערבות הדדית תחתור לצמצום מע"מ ולביטול מע"מ על מוצרי מזון בסיסיים.

שמחתי לקרוא על תכניתו של נתניהו ל-0 מע"מ על מוצרי מזון בסיסיים. מצד שני, כיוון שאני יודע שצעד כזה נוגד את השקפת עולמו הכלכלית ואת דרכו, כפי שבאה לידי ביטוי בעיקר בכהונתו כשר האוצר, מקנן בלבי חשש שמדובר בהבטחת בחירות שלא תמומש. הרי זו כמעט המרת דת מבחינתו.

ולמרות החשש, יש לברך על המגמה ולעודד אותה.

* ההסכם בין ההסתדרות למעסיקים על העלאת שכר המינימום ב-700 ₪, הוא בשורה גדולה למשק ולחברה.

* חבל שצריך לחוקק את מה שאמור היה להיות מובן מאליו, אך החוק המחייב מעסיקים להודיע למועמדים לעבודה על החלטה שלילית בגינם, קובע סף מינימלי של כבוד אנושי.

* המחלוקות בין סוציאליסטים לקפיטליסטים בנוגע למדיניות חברתית כלכלית, לוקות באנכרוניזם. הסוציאל דמוקרטיה בימינו, מצדדת בשוק חופשי תחרותי. האויב הגדול ביותר של התחרותיות הוא הטייקוניזם, המונופוליזם, הריכוזיות בעיקר בענף הבנקאות, קשרי הון שלטון וכלכלת המחוברים והמקורבים. כלכלת הג'ונגל, שבה אין מגבלות על החזקים, היכולים לאכול את החלשים ואת המתחרים, אינה כלכלה חופשית ואינה כלכלה תחרותית. ההיפך הוא הנכון, היא כלכלה שאינה מאפשרת תחרות, ולכן היא מעלה את יוקר המחיה והורסת את הסולידריות החברתית. הכלכלה החזירית הזאת מנוגדת לעקרונות האתיקה הקפיטליסטית. ולכן, יש מקום לשילוב ידיים נגד הרעות החולות הללו, של גורמים שקיימת ביניהם מחלוקת בנוגע לאוטופיה החברתית כלכלית; בין מי שהסולידריות היא בעיניהם העיקר (כמוני) לבין מי שהתחרותיות היא בעיניהם העיקר. לפחות בטווח הקצר, המאבק צריך להיות משותף.

* החסניזם (על שם אלון חסן) – תופעת ועדי העובדים החזקים, הכוחניים והשתלטנים, חסרי האחריות, היא הצד השני של מטבע החזירות הטייקוניסטית. בדיוק כמו הטייקוניזם, היא מבטאת גישה הגורסת, שאם שיש לי כוח, הכל מותר לי. גם את התופעה הזאת יש לבער.

* חברות וחברים יקרים, אני שמח לבשר לכם על מהפך – נהייתי בנקאי. לא סתם בנקאי – בעל שליטה בבנק.

העיקרון המרכזי בבנק שלי הוא מִקסום רווחת הלקוחות. אחד העקרונות המרכזיים בבנק שלי הוא אחריות חברתית. בבנק שלי לא יועסק אפילו עובד קבלן אחד. הפער בין בעל השכר הגבוה ביותר לבין בעל השכר הנמוך ביותר לא יעלה על 1:10. ההבדל הגדול בין הבנק שלי לקרטל הבנקים המסחריים, הוא שאצלנו משקי הבית לא יסבסדו את הטייקונים.

הבנק הוא בנק "אופק", הבנק החברתי הקואופרטיבי הראשון בישראל. בבנק הזה אני בעל שליטה, אך לא במובן המקובל היום. הבנק הוא אגודה שיתופית שבעלי השליטה בה הם כל בעלי המניות – לכל אחד קול אחד. אנחנו, בעלי המניות, בוחרים את הוועד המנהל של הבנק בבחירות דמוקרטיות.

לא, עדין איני בעל מניות בבנק כיוון שהבנק עוד לא קם. בהשפעת קרטל הבנקים בעלי הכוח, האוצר מעמיד תנאי פתיחה מטורפים, שאין להם אח ורע בעולם, לפתיחת הבנק, בגובה של 75 מיליון ₪. לצורך השוואה, ההון הדרוש לפתיחת בנק קואופרטיבי בארה"ב הוא אפס סנט!

אני מקווה מאוד שהתנאים הדרקוניים ישתנו, אולי בזכות חילופי שר האוצר. אך גם אם לא, אני מאמין בכוחה של האגודה השיתופית להקמת הבנק לגייס בסופו של דבר את הכסף.

חלק ניכר מגיוס הכסף הוא מציבור המצטרפים לאגודה השיתופית. עלות ההצטרפות היא 3,000 ₪. ניתן להצטרף בעשרה תשלומים – ללא ריבית. כן, שפשפו את העיניים וקראו שנית – ללא ריבית.

ועדת טרכטנברג קבעה שהבנקים המסחריים מרוויחים 8 מיליארד עודפים בשנה, אותם הם שואבים ממך וממני. ועדת גבאי, שהוקמה למימוש המלצות ועדת טרכטנברג בתחום הבנקאות, המליצה על הקמת הבנק הקואופרטיבי, כפתרון לבעיית מונופול הבנקים המסחריים. ניתנת בידינו, האזרחים, ההזדמנות לפעול יחד למען עצמנו, בהקמת בנק "אופק".

אני מאמין שקיומם של בנקים קואופרטיביים לא רק יהווה אלטרנטיבה לבנקים המסחריים, אלא התחרות עמם תשפיע לטובה על מדיניות הבנקים הקיימים.

* כתושב הגולן אני יודע עד כמה קצרין חשובה לקיומם, שגשוגם והתפתחותם של היישובים הכפריים בגולן וכמה היישובים הכפריים חשובים לקיומה של קצרין, שגשוגה והתפתחותה.

כתושב הפריפריה הצפון מזרחית אני יודע עד כמה קיומם של הקיבוצים והמושבים בגליל המזרחי חיוניים לקריית שמונה ועד כמה קריית שמונה חיונית להם.

אני בטוח שתושבי קריית שמונה, ברובם המכריע, אינם שועים לדברי ההסתה נגד ההתיישבות הכפרית, כאילו היא מרוקנת את עירם, פוגעת בה, ההרחבות הורסות אותה וכו'. נכון, רבים מבני קריית שמונה בנו את ביתם בהרחבות הקיבוצים. אולם רבים הרבה יותר עברו למרכז הארץ. ההרחבות השאירו רבים מבני ק"ש בגליל. הטענה שהאטרקטיביות של ההרחבות, שמשכו אוכלוסיה חזקה ממרכז הארץ לגליל העליון ולגולן פגעו בקריית שמונה, מבוססת על ההנחה שאלמלא ההרחבות, אותם אנשים היו באים לקריית שמונה. אך זו הנחה מופרכת. רובם הגדול היה נשאר במרכז הארץ. מצד שני, חלק ניכר ממי שכן עברו לקריית שמונה לאורך השנים, הם עוזבי קיבוצים ומושבים שהחליטו להישאר בגליל, אך לא רצו עוד בדרך החיים הקיבוצית והמושבית.

אני כותב כל זאת, על רקע התנגדותם של ראשי הערים בנגב להקמת היישובים החדשים בנגב, בטענה שהם יפגעו בהתיישבות העירונית. זו גישה קטנונית וחסרת אחריות. אני מעריך מאוד את ראשי הערים בנגב, המובילים מהפכה בעריהם – בבאר שבע, בדימונה ובירוחם. אולם לא על התנגדות להתיישבות הכפרית תהיה תפארתם. מן הראוי שהם יהיו הראשונים לברך על כל צעד שיקדם את פיתוח הנגב. הרי בסופו של דבר, הנגב אינו עסק פרטי שלהם. יישוב הנגב הוא משימה לאומית. יש לחזק את הנגב הן בחיזוק ההתיישבות העירונית, הן בהקמת יישובים כפריים נוספים והן במימוש מלא של ההחלטה על הקמת עיר הבה"דים בנגב.

* בגיליון החדש של כתב העת "כיוונים חדשים", מופיעה מסה של פרופ' אסא כשר: "תורת המלחמה הישראלית ומבצע 'צוק איתן'". זוהי מסה חשובה, המנתחת את המבצע ואת הפעולות שנעשו בו מבחינה אתית, ערכית, מוסרית; מבחינת עמידתו באמות המידה של ערכי צה"ל, של מוסר הלחימה, של מידתיות, של טוהר הנשק.

אני יודע שיש מי שכל הדיון הזה זר להם. שבעיניהם, הכל מותר. אולם זו אינה הדרך של מדינה דמוקרטית ובוודאי לא הדרך של מדינת ישראל.

הניתוח של פרופ' כשר מוכיח בעליל, שהמבצע נעשה במסגרת מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל וחובת ההגנה העצמית של ישראל, והימנעות ממנו הייתה בלתי מוסרית. הוא גם מפריך את הטענות לפיהן פעילות צה"ל הייתה בלתי מידתית.

בין העקרונות שבהם עסק כשר, חסר לי עקרון הריבונות. האין עצם הפגיעה בריבונות עילה מוצדקת למלחמה? לשאלה זו לא להתייחס כשר במאמרו.

* על אף האמור, קורא פרופ' כשר לקיים תחקיר עומק רציני אודות כל פעילות במבצע, כדי לוודא שהיא עומדת באמות המידה הראויות. ואגב, אמות המידה הראויות אינן רק האם נעשתה פגיעה בלתי מידתית באויב, אלא גם האם חיילי צה"ל נפגעו בשל הימנעות מהפעלת כוח, שגם זו תקלה ערכית חמורה.

* ציטוט מתוך המאמר, בנוגע למקורות התחקיר: "סיפור המגיע מעיתונאי הנמצא דרך קבע בעזה הוא לא אמין, כפי שסיפרו לאחרונה עיתונאים מן המערב שפעלו בעזה ויצאו ממנה, כדוגמת כתב של סוכנות AEP. זהו סיפור לא אמין כיוון שבדרכו אל ערוץ התקשורת בו יתפרסם, הוא מוכרח לעבור במסננות של החמאס. מובן מאליו שאלו הן מסננות שדרכן לסלף ולהכחיש על פי טעם הארגון הטרוריסטי. גם מעשייה המגיעה מארגון כדוגמת 'בצלם' היא לא אמינה, גם מפני שיש לארגון הזה סניף בעזה, הפועל באופן הנמנע מכל אפשרות של תגובה עוינת ואפילו קיצונית של חמאס. בגלל הצורך המתמיד לרצות את החמאס, נמנע מנכ"ל 'בצלם', לאחרונה, מתיאור החמאס כארגון טרור, כמקובל בדמוקרטיות המערביות, בתירוצים קלושים ובהצעת התחליף המטעה 'ארגון פלסטיני חמוש'. ומצד שני, ראוי לעבור על כל סיפור עיתונאי ומעשייה של החמאס או 'בצלם', כדי לראות שמא יש בהם מן האמת, למרות שאלה הם מקורות לא אמינים בעליל".

* אסא כשר הקפיד להשתמש במונח הרשמי "מבצע". אני רואה ב"צוק איתן" מלחמה, וסבור שעל המדינה להכיר בכך רשמית.

* משהו מוזר קורה לי לאחרונה. התחלתי לקבל דואר מן העולם הבא.

איני יודע במה זכיתי, אך הרבי מילובביץ' המנוח שולח לי איגרת שבועית.

כנאמן איכות הסביבה המקפיד על הפרדת פסולת, אני קורע את הניילון שבו נמצאת האיגרת, כי אני תמיד מפריד בין נייר לניילון.

* מי אמר שאף אחד אינו רוצה בחירות? בתי הקטנה, למשל, הגיבה: "יש! לא יהיו לימודים!"

* ברכות חמות, מכל הלב, לאהוד בן עזר לכבוד גיליון האלף של "חדשות בן עזר". ההתמדה, החריצות והכישרון של אהוד, ראויים להערכה עמוקה.

אהוד יצר במה חלופית לבמות הממסדיות. רבים ניסו זאת, ולרוב החזיקו מעמד גיליון או שניים. אהוד מתמיד, כמו שעון, פעמיים בשבוע, להוציא עיתון מרתק, המשלב אקטואליה וספרות, ברמה גבוהה, ומגיע לאלפי קוראים של כל גיליון. אני יודע שהעיתון נקרא גם בידי מעצבי דעת קהל, ואין לי ספק שהוא בעל השפעה.

למען ההגינות, אציין שלא אחת (כלומר פעמיים בשבוע) דברים שכותב אהוד מרתיחים אותי, וזאת בלשון עדינה. עמדות שהוא מביע בנושאים שונים, כמו יחסו מקל הראש לשחיתות שלטונית, יחסו המקל לעבירות מין, הערצתו לאהוד אולמרט, יחסו השלילי לעדות המזרח מאוד אינם לרוחי, אם לנקוט לשון המעטה. עם זאת, אני רואה צד חיובי בצפצוף של אהוד על עקרונות הפוליטיקלי קורקט, שלעתים יש בהם עריצות וצביעות.

אני ממתין בכיליון עיניים לכל גיליון, בכל ראשון ורביעי בלילה. אם הגיליון מאחר לצאת, אני מתחיל לשדר אותות מצוקה לכיוונו של אהוד.

מכל הכתוב בעיתון, אני אוהב במיוחד את שיריו של יוסי גמזו, שהם פנינים של כישרון לירי, וירטואוזיות לשונית, להט ציוני ומוסריות חסרת פשרות. לרוב, הם גם מבטאים את מחשבותיי ועמדותיי.

אהבתי מאוד גם את טור השו"ת של אליהו הכהן, מורנו ורבנו, ואני מייחל לכך שיתחדש.

לאהוד ולנו – הכותבים והקוראים, אני מאחל עוד אלפי גיליונות.

* ביד הלשון

תכנית חדשה להתיישבות בנגב, מציעה הקמת 22 יישובים חדשים, מתוכם 7 יישובים בדואים.

איך יקראו היישובים?

את שמות היישובים תקבע ועדת השמות הממשלתית. ועדת השמות קדמה למדינה. היא הוקמה בידי קק"ל, ונשיא קק"ל מנחם אוסישקין בעצמו עמד בראשה.

לאחר קום המדינה, הפכה לוועדה ממשלתית, המורכבת מהיסטוריונים, גיאוגרפים, לשונאים, אנשי התיישבות ואנשי רוח.

הוועדה מעניקה שמות ליישובים, לאתרים ולכבישים ברחבי הארץ.

לעתים ישנן מחלוקות בין היישוב לוועדה על שם היישוב ולא אחת הוועדה גילתה עקשנות מוזרה לאורך שנים, עד שהתרצתה ואימצה את רצון התושבים.

דוגמאות:

מנרה – הקיבוץ נקרא על שם הכפר הלבנוני מנארה, שבקרבתו הוקם היישוב. הוועדה החליטה לכנות אותו רמים, כיוון שהוא מצוי על רכס רמים. רק אחרי 21 שנים הוועדה השלימה עם רצון היישוב לדבוק בשם שחבריו בחרו. אגב, הניקוד הנכון הוא מְנרה, במ"ם שוואית, ולא מַנרה, כפי שמקובל להגות את השם. חברי הקיבוץ נהגו לומר, ברמזם למושב רמות נפתלי הקרוב, שאינם רוצים לומר בדרכם למושב: "אנחנו מרמים ואנו הולכים לרמות". מנארה בערבית הוא מגדלור.

אליעד – השם נועד להנציח את זכרו של המרגל הישראלי אלי כהן לעד. הוועדה התעקשה לכנות את היישוב אל-על, כיוון שהוא יושב על גדת נחל אל-על ומאחר וזה היה שמו של הכפר הערבי במקום. מוזרה יותר הייתה הפשרה בין השמות, להעניק ליישוב את השם חסר הפשר "אליעל". בסופו של דבר, רק אחרי 26 שנה הוועדה התרצתה, ואישרה את השם.

נערן – קיבוץ נערן שבבקעת הירדן קרוי על שם היישוב היהודי הקדום, מתקופת בית שני והמשנה נערן, על גדות ים המלח. ועדת השמות מסרבת לאשר את השם, כיוון שהמרחק בין הקיבוץ לנערן העתיקה גדול יותר מהמרחק המקובל על פי כלליה. השם הרשמי הוא עדין נירן – השומר על זיקה לשמה של נערן הקדומה ומבטא את אופיו החקלאי של היישוב והאזור.

נצר סירני – הקיבוץ נקרא על שם הסופר והצנחן אנצו סירני, שצנח באירופה במלחמת העולם השניה ונהרג. הוועדה סירבה תחילה לאשר את השם, כיוון שסירני הוא שם לועזי, והציעה את השם נצר חיים. הוועדה התרצתה רק אחרי שבנו היחיד של סירני, דניאל, נהרג באסון מעגן, ולא נותר עוד נצר למשפחת סירני.

נעמה – במשך שלושים שנה התעקשה הוועדה לא לאשר את שמו של מושב נעמה, בבקעת הירדן, ולכנות אותו נעמי, כי שם עברה נעמי בדרכה ממואב לא"י. לאחרונה התרצתה הוועדה ואישרה את השם כראשי תיבות: נוער עברי מיישב הבקעה.

* אני מעריך מאוד את מפעלה החשוב של הוועדה, אך רצוי שתהיה גמישה יותר ופתוחה יותר לרצונם של התושבים להגדיר את שם יישובם.

וזאת ההזדמנות להזכיר את זכרו של מורנו ורבנו עזריה אלון, שנפטר אשתקד, שהיה חבר בוועדה במשך שנים רבות (והוא גם מי שהציע את שמו של קיבוצי, אורטל).

* הפינה "ביד הלשון" מברכת על החלטתו של זוהיר בהלול לרוץ לכנסת. אם יבחר, זו תהיה תרומה גדולה לשפה העברית במשכן הכנסת.

* "חדשות בן עזר"