הבלוג של אורי הייטנר

איימן סייף, מנכ"ל הרשות לפיתוח כלכלי במגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, במשרד ראש הממשלה, הרצה במפגש המועצה הציבורית של אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית. איימן לא טייח ולא הציג תמונה ורודה. הוא הצביע על פערים גדולים בין יהודים לערבים בכל תחומי החיים. הוא הצביע על מכשולים ביורוקרטיים ותקציבים המקשים על קידום העניינים.

אולם התמונה הכוללת של דבריו, מצביעה על מגמות חיוביות של צמצום פערים, של קידום המגזר הערבי בפיתוח תשתיות, בבניה, בסיוע לעסקים, בקידום כלכלי, חינוכי והשכלתי, בתעסוקה וביציאת נשים לעבודה. יש עוד הרבה לאן לשאוף, אולם הסך הכל הוא בכיוון הנכון.

דבריו של איימן לא הפריעו לח"כ לשעבר אבו וילן לספר, שלפני שלוש שנים נלחם כארי והצליח למנוע במושב האינטרנציונל הסוציאליסטי החלטה המגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד, ואילו עכשיו הוא עצמו כלל אינו בטוח שישראל אינה כזאת.

איך דבריו של איימן מתיישבים עם דבריו של אבו וילן? פשוט מאוד. הראשון דיבר בעובדות. השני דיבר בדימויים. וזה הדיון על חוק הלאום בכיפת אגוז. דיון על דימויים, המנותק מן העובדות.

אין קשר, ולו קשר קלוש, בין חוק הלאום, לבין הדימוי שמתנגדיו (שספק אם קראו אותו) יצרו לו. כתומך נלהב בחוק, הייתי נלחם נגדו בכל כוחי אילו היה באמת הדימוי שנוצר לו. אילו באמת היה זה חוק המפלה במשהו את בני המיעוטים, פוגע כהוא זה בזכויות הפרט האוניברסליות, ודאי שהוא היה פסול מכל וכל. אלא שאין בו שמץ מכל אלה. החוק נועד לעגן בחוקה ההולכת ונכתבת באמצעות חוקי יסוד, את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. הוא בא לעגן בחוקה את מהותה של המדינה שהוכרזה ביום הקמתה "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". הוא נועד לעגן בחוקה את ההמנון הלאומי, את דגל הלאום את סמל המדינה, כסמלים יהודיים. הוא מעגן את הזיקה של מדינת ישראל ליהדות הגולה ואת מחויבותה כלפיהם. אולם בשיח שנוצר סביב החוק, כבר אין משמעות לעובדות. כאשר השכם והערב מהלכים עלינו אימים שהחוק גזעני, לאומני, אנטי דמוקרטי, פוגע במיעוטים, מכפיף את הדמוקרטיה ליהדות (מה זה?), הופך אותנו למדינת הלכה וכד', את מי מעניין מה באמת כתוב בחוק?

חוסר האחריות המשווע של המסיתים נגד החוק, או ליתר דיוק נגד הטוטם שהם ציירו כחוק הלאום, ערער את המרקם היחסים העדין בין יהודים וערבים בישראל, הסית את הדרוזים ובעיקר את המשפחות השכולות בתוכם ופגע במעמדה הבינלאומי של ישראל. הכל, מטעמים זרים. זאת תרבות של שקר.

ההתנגדות לחוק הלאום מתבססת על שני טיעונים. טיעון אחד הוא שהחוק גזעני, לאומני, בלתי דמוקרטי ופוגע בזכויות המיעוטים. טיעון זה שקרי בעליל, ומנוגד בתכלית לכל מה שכתוב בהצעת החוק. הטיעון השני, הוא שהחוק מיותר, וחבל לעורר דובים מרבצם, הרי ברור מעל לכל ספק שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אז למה להתגרות? הטיעון הזה הגיוני, תיאורטית. לנוכח ההתנגדות העזה לחוק והצגתו כלאומני וכו', שמשמעותה התייחסות להיותה של ישראל מדינת לאום יהודית כאל "גזענות" – ברור לי למעלה מכל ספק שהטיעון הזה אינו תקף, כי הוא מבוסס על הנחה שגויה. לא, זה כבר ממש לא מובן מאליו. ולכן, החוק נחוץ, הכרחי ואף דחוף.

* "ידיעות הקיבוץ"

"הבחירות הן בין ציונות לקיצוניות", אמרה ציפי לבני, וזה לוז הקמפיין שלה. בנאום שנשאה בכנס שדרות לחברה, דיברה על הצורך לבחור בין ישראל א' לישראל ב' – ישראל נאורה, מתקדמת, פתוחה ושוחרת שלום וצדק חברתי או ישראל קנאית, מסתגרת, של כפיה דתית, פערים חברתיים ומניעת שלום. המסר שלה ברור – אנחנו והם. מסר לעומתי, המחלק את החברה הישראלית לשני מחנות, הטובים והרעים, בני אור ובני חושך, כאשר המחלוקת היא לכל אורך גזרת הסוגיות שעל סדר יומה של המדינה.

בדבריה באותו כנס, סיפרה לבני, שהיא נכנסה לפוליטיקה שהייתה מקוטבת ואלימה בין ימין ושמאל, כי הרגישה שהקול שלה לא נשמע – הקול המחפש פשרה ונכונות לוותר על חלקי א"י כדי להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. כל מי שקצת מכיר את העובדות, יודע שאין לכך שחר. ציפי לבני נכנסה לפוליטיקה כדי להיאבק בהסכם אוסלו. אני זוכר היטב איך היא שיסעה בקריאות ביניים מתלהמות את אהוד ברק בדיון מדיני בעקבות פסגת קמפ-דיוויד, בה הוא הציע את מה שהיא מציעה היום. היה קצת יותר מכובד אילו פשוט אמרה ביושר: "שיניתי את דעתי". הרי מותר לשנות דעה. אולם אם היא תודֶה ששינתה את דעתה, היא תתקשה להציג את העמדה שבשמה נכנסה לפוליטיקה כגזענית, אנטי דמוקרטית והורסת את המדינה. עדיף לסלף את ההיסטוריה.

מעניין לעקוב אחרי דרכה של ציפי לבני, ולנתח אותה. לבני גדלה על רעיון "שתי גדות לירדן", עליו ויתרה התנועה שבה גדלה כמעט לפני יובל שנים. היא נכנסה לפוליטיקה כמאמינה אדוקה ברעיון ארץ ישראל (המערבית) השלמה.

בשלב מאוחר יותר, כשרה בממשלה, שינתה את דעתה ותמכה בחלוקת הארץ, בשל הבעיה הדמוגרפית. כידוע, הבעיה הדמוגרפית לא צצה בשנת 2004. לא הייתה באותה שנה הגירה פלשתינאית המונית לשטחי יהודה, שומרון ועזה. הרי כבר לאחר מלחמת ששת הימים, אנשי תנועת העבודה שדגלו בשלמות הארץ, כמו יגאל אלון, שינו את דעתם והציעו פשרה טריטוריאלית שבה ישראל תיסוג מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים. ניתן היה לצפות מלבני, ששינתה את דעתה, לקצת צניעות בביקורתה על מי שדגלו בדרך בה היא התעקשה ללכת לאורך שנים רבות.

נכונותה לפשרה טריטוריאלית התדרדרה במהרה לתמיכה בנסיגה מלאה (עם חילופי שטחים) – דרך שעד ימי אהוד ברק רק חד"ש דגלה בה. אולם הנימוק שלה היה ציוני – הצורך להבטיח מדינה יהודית, עם רוב יהודי מוצק לדורות.

ואכן, כשרת המשפטים היא דחפה את אריק שרון לעמדה חד משמעית מוצהרת, לפיה אף פלשתינאי אחד לא יכנס לישראל במסגרת "זכות" השיבה. עוד קודם לכן, היא הייתה בין יוזמי החוק לפיו רק ברוב של 80 ח"כים ניתן להסכים לפשרה כלשהי בנושא זה. כשרת חוץ, היא הראשונה שהעלתה את הדרישה מהפלשתינאים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

לכן, אך טבעי שח"כ לבני, בהיותה יו"ר האופוזיציה, הייתה הראשונה אליה פנו יוזמי חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כדי לקדם את היוזמה. היא התלהבה מהרעיון והייתה בין מנסחי הנוסח המקורי של החוק, שהצעת החוק של ח"כ אלקין היא נוסח מרוכך שלו.

איך פתאום לבני נשאה את ההתנגדות לחוק לדגל שלה, ואף גינתה אותו כ"גזעני", "לאומני" ואנטי דמוקרטי? זו הידרדרות מתמדת על מדרון חלקלק, של הקצנה שמאלה, שסופה מי ישורנו.

ניתן לצפות מאנשים שיצאו ממחנה פוליטי אחד ועברו למחנה אחר, להיות הגשר בין המחנות. לצערי, לוקה לבני בתסמונת המומר – מי שהמיר את דתו והפך לקיצוני ביותר נגד הדת הישנה, אחרי ש"ראה את האור".  

מותר לאדם לשנות את דעתו. אבל אני תמיד חושד במי שעוברים באחת מקיצוניות אחת לקיצוניות שניה. אנשים שאין אצלם אמצע, אין שביל הזהב, אין דרך המלך; אנשים שאינם מסוגלים להציע פתרונות מורכבים למצבים המורכבים הקיימים במציאות, אנשי השחור / לבן, המכירים רק את הפתרונות הקיצוניים, אנשי ה"הכל או לא כלום".

* "ישראל היום"

* עם פתיחת מושב הכנסת כתבתי, שבניגוד לכל הפרשנים אני מאמין שהכנסת תמשיך את כהונתה עד סמוך להשלמת הקדנציה. טעיתי.

במציאות החוקית לאחר כינון הצעת אי אמון קונסטרוקטיבי – צעד שחיזק מאוד את המשילות בישראל, הפלת ממשלה היא כמעט בלתי אפשרית. צריך כישרון יוצא דופן של ראש הממשלה ושותפיו הקואליציוניים, כדי שהממשלה תיפול. כנראה שנתניהו, לפיד, לבני, בנט וליברמן ניחנו בכישרון נדיר לא להצליח לעבוד יחד ולנהל יחד את המדינה. השבי של כל אחד מהם באינטרסים צרים, לעתים זרים, החשדנות האובססיבית של נתניהו מצד אחד והחתרנות של לפיד ולבני מצד שני, החיזור הנמרץ והמתמיד של נתניהו אחרי החרדים (ובראשם האסיר המשוחרר דרעי), כל אלה הפכו את החיים המשותפים בממשלה לבלתי נסבלים. תרבות השקר, שבאה לידי ביטוי בעיקר בהסתה נגד חוק הלאום והצגתו כחוק "גזעני" הפוגע בדמוקרטיה ובזכויות המיעוט, היא תרבות השלטון של ישראל.

וכך נפלה ממשלה שקמה כשהבטחת "הפוליטיקה החדשה" בפיה.

* עם קצת רצון טוב, יכלו ראשי מפלגות הקואליציה להגיע לפשרה בנושאים שעל סדר היום ולהציל את הממשלה. אולם לשם כך היה עליהם לוותר קצת על האגו ולרדת מעצים שטיפסו עליהם, וזה כבר גדול עליהם. התנהגות ממלכתית?! הצחקנו אותם.

וכך, מדינת ישראל טולטלה למערכת בחירות מיותרת, בזבזנית ויקרה, בניגוד לאינטרס הלאומי.

* המנהיגים שתמרנו את המחלוקות בקואליציה לכדי משבר ואת המשבר לפיצוץ והקדמת הבחירות, לא רצו בבחירות, המנוגדות גם לאינטרס שלהם. גם מן הבחינה הפוליטית שלהם, הם צעדו בסך במצעד האיוולת.

נתניהו מקצר את חיי ממשלתו בכשלוש שנים, והולך אל הבלתי ידוע, אם כי רבים סיכוייו להיבחר שוב. לפיד ולבני עומדים להתרסק.

* גם הרצוג המזייף מן האופוזיציה צהלולי שמחה, עומד לאבד את עולמו. מפלגת העבודה היא ארץ אוכלת מנהיגיה. היא לא סולחת למפסידים. ומאחר והרצוג יפסיד בבחירות, הוא יודח אחריהן.

בכנס הנהגות הקיבוצים עומר בר לב כבר שיגר רמזים דקים כפיל על כוונתו להתמודד על הנהגת מפלגתו. הוא אינו היחיד הלוטש עיניים לתפקיד.

* דווקא בשל החשיבות הרבה שאני רואה בחוק הלאום, צר לי על האופן שבו התנהל נתניהו בסוגיה זאת. במקום לעשות מאמץ להוביל מהלך היסטורי של חקיקת חוק היסוד הזה בהסכמה רחבה, הוא השתמש בהצעת החוק בציניות ככלי למשבר פוליטי שיוביל להתפרקות הממשלה שמאס בה. אין הדבר ממעיט מאחריותם של הגורמים שסילפו את דמותו של החוק והציגו מצג שקרי במודע, כאילו החוק גזעני ופוגע בדמוקרטיה, ובכך גרמו נזק חמור לחיים המשותפים בין יהודים וערבים בישראל ונזק תדמיתי בינלאומי לישראל. אולם כמו בכל דרכה של הממשלה – לא היו בה צדיקים, אך מי שאמור היה להנהיג אותה ביד רמה, ולו בזכות ניסיונו הרב, כשל והכשיל. גם את חקיקת חוק הלאום הוא הכשיל.

* שמעתי השבוע הרצאה של איימן סייף, מנכ"ל הרשות לפיתוח כלכלי במגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, במשרד ראש הממשלה. איימן לא טייח ולא הציג תמונה ורודה. הוא הצביע על פערים גדולים בכל תחומי החיים. הוא הצביע על מכשולים ביורוקרטיים ותקציבים המקשים על קידום העניינים.

אולם התמונה הכוללת של דבריו, מצביעה על מגמות חיוביות של צמצום פערים, של קידום המגזר הערבי בפיתוח תשתיות, בבניה, בסיוע לעסקים, בקידום כלכלי, חינוכי והשכלתי, בתעסוקה וביציאת נשים לעבודה. יש עוד הרבה לאן לשאוף, אולם הסך הכל הוא בכיוון הנכון.

* ההרצאה הייתה בפני המועצה הארצית של אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית. דבריו של איימן לא הפריעו לח"כ לשעבר אבו וילן לספר, שלפני שלוש שנים נלחם כארי והצליח למנוע במושב האינטרנציונל הסוציאליסטי החלטה המגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד, ואילו עכשיו הוא עצמו כלל אינו בטוח שישראל אינה כזאת.

* איך דבריו של איימן מתיישבים עם דבריו של אבו וילן? פשוט מאוד. הראשון דיבר בעובדות. השני דיבר בדימויים. וזה הדיון על חוק הלאום בקליפת אגוז. דיון על דימויים, המנותק מן העובדות.

* פשע השנאה הנתעב – הצתת בית הספר הדו-לאומי בירושלים, מוכיח את הסכנה שבהקלת הראש בפשעי השנאה, שתמציתה היא האמירה המזלזלת "כולה גרפיטי". גרפיטי?!

אגב, בעיניי כתובת הנאצה "מוות לערבים" ("גרפיטי" עאלק) חמורה לא פחות מאשר ההצתה.

מדינת הלאום של העם היהודי, שהוקמה בידי העם שעל בניו נכתבו כתובות "גרפיטי" בנוסח "מוות ליהודים", חייבת להילחם מלחמת חורמה בתרבות השנאה, שתמציתה היא הקריאה הנוראה הזאת. על ישראל להוקיע את הקריאה הזאת ולהקיא את צורחיה, לא רק כיוון שהיא מדינה דמוקרטית, אלא בראש ובראשונה כיוון שהיא מדינה יהודית.

* זהבה גלאון רוקדת על האש. בתגובה דמגוגית ומסיתה על פשע השנאה של הצתת בית הספר הדו-לשוני בירושלים, היא אמרה שחוק הלאום נותן לגיטימציה למעשים הללו. לפי אותה לוגיקה דמגוגית, ההתנגדות לחוק הלאום נותנת לגיטימציה למחבלים שביצעו את הטבח בבית הכנסת בהר-נוף.

* במקום שבו מסיתים נגד חוק הלאום ועושים לו דמוניזציה ודה-לגיטימציה – יחללו בתי כנסת וישרפו ספרי קודש. יחללו? ישרפו? למה כתבתי זאת בלשון עתיד?

* הפוטומונטאז' של ריבלין, לפיד וציפי לבני במדי SS הוא מעשה הסתה נואל וחמור מאוד. יש להוקיע את ההסתה הזאת, הן כאשר היא ויזואלית והן כאשר היא מילולית. הן כאשר היא מ"ימין" והן כאשר היא מ"שמאל". בימים האחרונים קראתי פוסטים בפייסבוק המשווים את חוק הלאום לחקיקה הנאצית, פוסט המשווה את בנט להיטלר ובזמן מלחמת "צוק איתן" – מאמר של אורי משגב ב"הארץ" המשווה את נתניהו להיטלר. יש לשים קץ להסתה הנוראה הזאת.

* ביום שבו בנו של נתניהו התגייס לשירות קרבי במודיעין שדה, כתב אורי משגב במאמר הסתה נגד נתניהו ב"הארץ": "בהתחשב באופי השירות הצבאי המאוד מסוים של הנסיכים לבית נתניהו; נראה לי שלנתניהו האב יכול היה להיות די קשה לנסות ולדמיין את בניו נמקים במרתפי חמאס אחרי שנשבו בפעולה צבאית". מדובר באותו משגב המסית בעקביות לעריקה מן המלחמה. נכון, בנו הבכור של נתניהו שירת ביחידת דובר צה"ל, בשל סיווג הבריאות שלו. ובכלל, במשפחה שבה שלושה בנים שירתו כקצינים בסיירת מטכ"ל ואחד מהם נפל בקרב כמפקד הסיירת ושני נפצע בקרב אחר, יש להניח שאין מחנכים את הבנים להשתמט ולהתחמק משירות. אפשר להתנגד למדיניות נתניהו התנגדות נחרצת ולקרוא להחלפתו. זאת הדמוקרטיה. אך אין גבול להסתה, לדה-קרדיטיזציה, לשקרים?! לא, אין גבול. הרי רק שלשום אותו משגב כתב שזו מלחמת קיום נגד אויב, ויש צורך במלחמה מלוכלכת, ובה הכל מותר. יש צורך לרמוס את האויב.

אורי משגב. מסית ומדיח סדרתי. כתיבתו שלוחת הרסן של אורי משגב היא כתובת מאיימת על הקיר.

* מתוך מאמר המערכת של "הארץ": "המילה המומצאת לאום". והנה, תמצית הכשל החיסוני, המסבירה את תופעת משגב / לוי / הס / לאור ושות'.

* בערך מאיר אריאל ב"לקסיקון הקשרים לסופרים ישראליים", כותב ניסים קלדרון: "במאי 1995 השתתף מאיר אריאל בכנס 'השמאל עם הגולן' וקרא להחזרת הגולן לריבונות סורית תמורת שלום אמת, אבל לא לעקירת ההתנחלויות בו".

הייתי שם, באחד במאי 1995 במועדון "צוותא". שמעתי את נאומו של מאיר אריאל (שאגב, סירב לשיר, כי אמר שלא בא להופיע אלא לומר את שעל לבו). לכאורה, קלדרון באמת מתאר את המסר של מאיר אריאל, אך הדגשים שהוא שם, מעוותים את האמור.

וכך אמר מאיר אריאל: "אני מתנגד לעקירת יישובי הגולן, כיוון שאני איש של שלום. עקירת יישובים היא ההיפך משלום. מי שדורש להרוס יישובים - בעצם הדרישה שלו הוא מוכיח שאינו רוצה בשלום. מכיוון שהסורים דורשים לפרק את היישובים הישראליים, הם מוכיחים בכך שאינם רוצים בשלום. אם כך, לא מדובר בשלום, ולכן הנסיגה שעליה מדובר אינה תמורת שלום, אז על מה יש לדבר?

הריבונות על הגולן לא מעניינת אותי. אני מוכן להחזיר את הגולן לסורים תמורת שלום. אבל רק תמורת שלום אמתי. שלום אמתי הוא כזה שבו לא ידרשו מאתנו לפרק יישובים. אם הסורים יסכימו שהיישובים יישארו, אני אתמוך בנסיגה תמורת שלום איתם. כל עוד הם אינם מוכנים לכך, כלל אין המדובר בשלום".

יחי ההבדל.

* ראש עיריית רעננה זאב ביילסקי התארח בתכנית "בני ברדיו" בגל"ץ ושר את "מי האיש". בשידור הוא סיפר שאת השיר כתב "החפץ חיים" הרב ישראל מאיר הכהן, שאף חיבר את הספר "שמירת הלשון" העוסק בלשון הרע, שאותו הוא, ביילסקי, נושא עמו לכל מקום ושולף מתיקו ברגע שמישהו מתחיל לדבר לשון הרע, או אבק לשון הרע.

יפה שהוא שר את "מי האיש", יפה שהוא דיבר על "החפץ חיים", יפה שדיבר על "שמירת הלשון" ועוד יותר יפים דבריו הנחרצים נגד לשון הרע.

אבל טוב היה עושה אילו בדק לפני השידור האם באמת "החפץ חיים" כתב את "מי האיש". הרב הכהן נקרא "החפץ חיים" על שם ספרו הנושא זה. את צירוף המילים "חפץ חיים" הוא נטל מן הפסוק המתחיל ב"מי האיש" בזכות המסר של שמירת הלשון - "נצור לשונך מרע", שבו עוסק הספר.

השיר הוא פסוקים י"ג-ט"ו ממזמור ל"ד בתהילים, המיוחס לדוד המלך. "מִי-הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

* כשאבא שלי נהיה אבא של חיילת, הוא כבר היה ממש אדם מבוגר. בן 48. ואילו אני, נער בן 52 וכבר אבא של חייל. הולך ופוחת הדור.

* ביד הלשון

על רקע העימות הפוליטי המסלים והולך, אקדיש את הפינה לביטוי "סמולני" ובלשון המהדרין "סססמולני". זהו ביטוי גנאי ל"שמאלנים" האהוד על טוקבקיסטים "ימניים" (או שמא "ימנניים"?).

אולם מי שהמציא את המילה, היה דווקא איש "שמאל", העיתונאי המוכשר והשנון (שלמרבה הצער אבדו עקבותיו בשנים האחרונות) דורון רוזנבלום. הוא כתב זאת בהפוך על הפוך, כמצביע על הפער בין מגוון האנשים המגדירים עצמם כאנשי שמאל, לבין הדימוי הפלקטי לשמאל בעיני אנשי הימין. כדי להבחין בין השנים, הוא הגדיר את הדימוי "סמול".

השימוש החביב על הטוקבקיסטים, אם כן, הוא הפוך על הפוך על הפוך.

הביטוי "סמולנים" היה ההשראה לקופירייט שלי – "אקיבוש"; אותו שילוב של דחליל, טוטם ומטרת דמות לתיאור פלקטי של "הכיבוש" כמקור כל הצרות בעולם. 

* "חדשות בן עזר"