הבלוג של אורי הייטנר

הקמת ממשלת נתניהו השלישית נשאה בשורה גדולה לפוליטיקה הישראלית ולחברה הישראלית, שמשהו חדש מתחיל, שישראל עולה על דרך חדשה.

הברית המפתיעה בין לפיד ובנט, "יש עתיד" ו"הבית היהודי", הייתה בשורה גדולה לחברה הישראלית. אחרי שנים של דיכוטומיה בין "שמאל" ו"ימין", בין חילונים ודתיים, ופילוג החברה הישראלית סביב שאלת הגבולות, דומה היה שהחלוקה המסורתית הזאת נשברת. הקואליציה החדשה הציבה סדר יום חדש, על פיו תוכנה של המדינה חשוב לא פחות מהגבולות, ולכן בעלי עמדות שונות בנוגע לגבולות מתאחדים כדי ליטול אחריות משותפת לשינוי חברתי משמעותי.

"ברית האחים" בין לפיד ובנט הייתה מסר חשוב לחברה הישראלית. בנט הציג ציונות דתית מתונה, מתחדשת, פתוחה – היפוכה של החרד"לות. ככזה, הוא העניק ביטוי פוליטי להתרחשות עומק בחברה ובתרבות הדתית לאומית בשנים האחרונות, בניגוד לתדמית המקצינה והמתחרדת של מגזר זה. נאומו החם, המקבל והאוהד של בנט בוועידת הרבנים הקונסרבטיביים, שבו הוא התייחס באותם אהדה, קבלה וחום גם לרפורמים, הוא בעיניי ציון דרך משמעותי בחברה הישראלית. איש מקודמיו לא עשה זאת, איש שמקודמיו לא היה מעז לעשות זאת. הוא עשה זאת, כאשר הציבור שאותו הוא מייצג היה בשל לכך. פתיחת מפלגתו לחילונים והצבת אישה חילונית בצמרת הרשימה, הייתה משב רוח רענן.

כזו הייתה גם רשימתו של לפיד. איני מתכוון לרשימת כוכבים נוסח ד"ש, מפלגת המרכז ו"קדימה" (וכמו חברי רשימתו עופר שלח ויעקב פרי), אלא לרשימה של אנשי אמת, אנשי חברה, חינוך, תרבות ורוח מן המעלה הראשונה. הוא הרכיב רשימה שמבחינת המסר לחברה הישראלית, היא היפוכה של "שינוי" בראשות אביו. שינוי הייתה מפלגת החילונים והחילוניות הקיצונית, והמסר שלה היה שנאה, לעג ובוז אובססיביים לדת, לדתיים ובעיקר לחרדים. טומי לפיד מעולם לא היה מעמיד במקום השני ברשימתו רב אורתודוכסי, ראש ישיבה.

בבחירתו של יאיר לפיד ברב שי פירון למס' 2 ומועמדו לתפקיד שר החינוך, היה מסר חברתי חשוב. וכך גם בבחירת המנהיגה הדתיה ד"ר עליזה לביא, וכך בבחירת הרב החרדי דב ליפמן, ובבחירת ד"ר רות קלדרון – אשת רוח משמעותית ביותר בחברה הישראלית ומן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בכלל ובתי המדרש הפלורליסטיים בפרט, בדור האחרון. כך גם בבחירתו של מאיר כהן, ראש עיריית דימונה, מנהיג חברתי וחינוכי אוטנטי שצמח כמורה ומחנך, מנהל בית ספר וראש העיר. המסר שבהרכב הזה, היה מסר של אחדות לאומית, של גשר בין שסעים ובין חלקי החברה.

אחד הרגעים היפים והמרגשים בכנסת הזאת, היה נאום הבכורה של רות קלדרון בכנסת, שהיה בעצם שיעור במדרש. רבע מיליון כניסות לצפיה בנאום ביוטיוב בתוך ימים ספורים, העידו על כך שהחברה הישראלית כמהה מזה שנים רבות, לקול שרות הביאה לכנסת. אני נחשפתי לנאום הזה, לראשונה, דרך סטטוס בפייסבוק של נפתלי בנט, שיצא מגדרו כדי לשבח אותה על הנאום, תחת הכותרת "משהו חדש מתחיל".

וכל זה התמוסס והוחמץ במהרה. המפלגות החדשות והמנהיגים החדשים התגלו כעסקנים מן הסוג הישן, הדבקים בחוליי הפוליטיקה הישנה. יוזמות חשובות לחברה הישראלית כמו חוק הגיור וחוק השבת, שעשויות היו לחזק את דמותה היהודית של המדינה, אך באופן פלורליסטי ופתוח, ולאו דווקא אורתודוכסי וכפייתי, הוכשלו בידי "הבית היהודי".

"חוק הלאום" שנועד לאחד את כל הציונים החלוקים ביניהם בשאלת שלמות הארץ, מדיניות ההתיישבות, הביטחון והשלום לאמירה משותפת בדבר המאחד ביניהם – האמונה בהיותה של ישראל מדינת הלאום היהודי, הוכשל בידי מי שלא הייתה להם כל סיבה להתנגד לחוק, בשל אינטרסים זרים. וכיוון שלא היו להם סיבות אמתיות להתנגד לחוק, הם יצרו דימוי שקרי לחוק והדביקו לו תוויות של חוק "גזעני", "לאומני", "אנטי דמוקרטי", "פוגע בזכויות המיעוטים" אף שהם ידעו שאין לכך שחר. השפל היה ההסתה המכוערת את העדה הדרוזית נגד החוק. בעיוות החוק הם פצעו את מרקם החיים העדין בחברה הישראלית ופגעו במעמדה הבינלאומי של המדינה.

הכנסת עומדת להתפזר, כנראה, ותתקיימנה בחירות חדשות בקרוב. חבל מאוד שמדינת ישראל מיטלטלת לבחירות יקרות ומיותרות בטרם הוציאה הכנסת את שנתה השניה. אולם מצער הרבה יותר, שהבשורה הגדולה, התקווה הגדולה, הוחמצה. מי יודע מתי תהיה שוב שעת כושר כזאת?

* "שישי בגולן"

בנאום שנשא שר החקלאות יאיר שמיר בפני כנס הנהגות הקיבוצים, הוא הפליג בשבחה של התנועה הקיבוצית. "הקיבוץ מהווה בעיניי את תמציתה של יצירה ישראלית מקורית ומתחדשת, התגלמות מעלותיה של ההתיישבות הציונית... הקיבוץ הוא מודל מוצלח, שיכול לתת השראה להתיישבות" וכד'. ואז, בסיום דבריו, הפטיר... "אם רק תוסיפו קצת יהדות"...

אהרון ידלין מקיבוץ חצרים, לשעבר שר החינוך ומזכיר התק"ם, חתן פרס ישראל על מפעל חיים בן ה-88, נעמד על רגליו והרעים בקולו: "הקיבוץ מגשים את המצווה היהודית החשובה יותר – ואהבת לרעך כמוך". הקהל השיב במחיאות כפים סוערות.

ידלין צודק, כמובן. וניתן היה להוסיף שאין מי שמקיים את מצוות יישוב הארץ, שאותה הגדירו חז"ל כשקולה כנגד שאר המצוות כולן, כמו התנועה הקיבוצית. הרי מי שישוטט לאורך גבולות המדינה, מעוטף עזה, דרך הערבה, ים המלח, בקעת הירדן, עמק הירדן, הגולן, הגליל העליון ועד ראש הנקרה בגליל המערבי, יבחין מי מעצב את גבולות המדינה.

ובכלל, אני סולד מאנשים הבאים מבחוץ ומטיפים לנו על יהדותנו. מה בדיוק יהודי באורח חייו של יאיר שמיר יותר מאשר באורח החיים הקיבוצי?

ובכל זאת, כחבר קיבוץ, וכמי שכל חייו פועל להעמקת הזהות והתרבות היהודית בקיבוצי ובתנועה הקיבוצית, אני רואה מקום לביקורת פנימית בנדון.

עשה זאת היטב מאיר אריאל, למשל בשירו הנפלא, אחד היפים משיריו, "בס בבלון".

בשיר הוא מבטא את הערצתו האדירה את חלוצי הקיבוץ שלו, קיבוץ משמרות (שהם בעיניו סמל חי לחלוציות הקיבוצית והציונית כולה), אותם הוא רואה כנפילים. הוא מעריץ את התמודדותם עם הקושי, הסבל, העוני, הרעב, עת התיישבו סמוך לביצה אותה ייבשו. מכל שירתו האדירה, הנערצת עליי, של מאיר אריאל, אני אוהב בעיקר את השורה "כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת / ענן שחור גדול עולה במערב / אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת / לראות את עמלך נחרב". חקלאי כָּמֵהַ, כידוע, לגשם. אך גשם שאינו בעתו, אפילו אם הקדים רק ב-24 שעות, עלול לחרב עמל של עונה שלמה.

בשיר מצטט מאיר אריאל מתוך ארכיון הקיבוץ משפטים המתארים את הסבל והרעב שהיו כרוכים ביצירה החלוצית של הקמת הקיבוץ. ולצד ההערצה שלו לדור הוריו, הוא גם משמיע ביקורת.

"אתה לא תתפלל אתה לא צריך מטפחת / קיבלת משבצת א-נו תוציא ממנה המירב". הוא קובע עובדה – החלוצים זנחו את התפילה. הם האמינו רק בכוחם ובעשייתם, וביכולתם להוציא בעמל כפיהם את המירב מכל משבצת חקלאית. והם באמת יצרו יצירה נפלאה, לא רק היצירה הפיזית אלא גם יצירתם התרבותית. ומי מסמל זאת יותר מקיבוץ משמרות שהוציא מתוכו את מאיר אריאל, שלום חנוך וחנן יובל. אין זה מקבץ מקרי של כישרון, אלא תוצאה של חינוך תרבותי ומוסיקאלי שהם קיבלו בקיבוץ משחר ילדותם (הוא סיפר על כך בהרחבה ברשימה המופיעה בספר "מאיר אריאל – כתבים"). אך משהו חסר. משהו שחסרונו הפך את האנשים קשים.

נכון, החלוצים רואים ברכה בעמלם. עם כל הקושי, ואף שלאורך הדרך העבודה נראית סיזיפית, בסופו של דבר העקשנות של אותה "נמלה עניינית" מניבה פרי: "בא חלוץ פותח תעלה שיוכל למתוח תלם / שמש יתושים מכים אותו בחום והלם / למה בא לכאן בכלל האם הוא מגורש / ממי אם הוא בורח ועל מה אם נענש / שנה אחר שנה עונה ועוד עונה / ועד שהיא עונה". אבל בסוף היא עונה... ובכל זאת, משהו חסר. משהו לא שלם. משהו שחסרונו הופך את החיים פחות טובים, פחות נכונים.

חסרה, טוען אריאל (ולא רק בשיר הזה) הזיקה העמוקה יותר ליהדות, למסורת ישראל. "בס בבלון ביצת בבל זו אגדה נשכחת / אפשר להתבלבל להסתבך באין מוצא אל המרחב / עד שכל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת / ענן שחור גדול עולה במערב / אולי אם תתפלל אם תצטרך מטפחת / זוהי משבצת יש בה יש בה רב. / הו, בס בבלון... / כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת". 

* "שווים"

* "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". 41 שנים מלאו לפטירתו של דוד בן גוריון, מייסד המדינה היהודית וקברניטה הראשון, האיש שהכריז את ההכרזה הזאת, ולא בכדי ניסח כך את ההכרזה.

בימים הרעים האלה, שבהם תרבות השקר והעדפת אינטרסים פוליטיים זרים על דבקות ברעיונות הציונות והממלכתיות, גורמים להצגת רעיון המדינה היהודית כ"גזענות", "לאומנות", ניגודה של הדמוקרטיה ופגיעה בזכויותיהם השוות של אזרחי המדינה בני המיעוטים, נזכור את המנהיג הציוני הדגול הזה.

* דוד בן גוריון הוא אבי הרעיון של חלוקת הארץ, מתוך העמדת המחויבות להקמתה לאלתר של ישראל כמדינה יהודית מעל הדבקות בכל שטח של מולדתנו. לאחר מלחמת ששת הימים קרא בן גוריון לוויתורים טריטוריאליים עמוקים ולנסיגה מכל השטחים חוץ מירושלים השלמה והגולן (לימים הוא צירף לכך גם את גוש עציון וחברון), כדי להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית.

אני מאמין בזכותו הנצחית של העם היהודי על כל שעל בארץ ישראל. כל ויתור טריטוריאלי כואב לי כקריעת איבר מן הגוף. ואף על פי כן, אני מצדד בפשרה טריטוריאלית וחלוקת הארץ (אם כי לא בגבולות 49', חלילה), כדי להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית.

והנה, יש מי שמציגים את קיומה של מדינה יהודית - גזענות ולאומנות. יש מי שחותרים לחלוקת הארץ בין מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים לבין מדינה... לבין מה? לבין איזו מדינה בדיוק? לבין מדינה המתביישת להגדיר את עצמה כמדינת הלאום של העם היהודי? מדינה שאינה מסוגלת להגדיר בחוקה את צביונה כמדינת הלאום היהודית? מדינה המציגה את יהדותה כסותרת את היותה דמוקרטית? מדינה המנסה, כביכול בשם הדמוקרטיה, לעמעם ולכרסם את היותה מדינת הלאום היהודית?

מי שחותרים לחלוקת הארץ, אמורים היו להיות הראשונים להבטיח לעם ולעולם שהחלוקה היא בין שני עמים, ושמדינתו של העם היהודי תהיה מדינה יהודית מובהקת. הכרסום בעשרים השנים האחרונות בכל אמתות היסוד, בהשפעת שטיפת המוח הפוסט ציונית, שקנתה שביתה חזקה ביותר בתקשורת ובאקדמיה הישראלית, גרמה לסחף קשה בתשתית התודעתית שלנו. אימוץ הטרמינולוגיה הפוסט ציונית בידי גורמים במרכז המערכת הפוליטית הישראלית, תוך שבירת ההסכמה הלאומית היסודית ביותר, היא סכנה לאומית.

* ב"ג הוא גדול מנהיגי ישראל ומעצבה של המדינה. בתנאים קשים של מלחמת קיום וקליטת עליה גדולה, הוא עיצב את ישראל כמדינה דמוקרטית. אולם יש להודות שהדמוקרטיה בימיו לא הייתה מלאה, בוודאי בהשוואה לדמוקרטיה הישראלית בימינו. מעצבה של הדמוקרטיה הליברלית הישראלית היה דווקא מחליפו, לוי אשכול. הדבר בא לידי ביטוי בדרכים שונות, כמו חוק רשות השידור כרשות ממלכתית ולא כרדיו הכפוף לראש הממשלה, ביחס הוגן ומכבד כלפי האופוזיציה ובראש ובראשונה בביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל. ערביי ישראל נהנו אמנם מזכות הצבעה מלאה מיומה הראשון של המדינה, אולם ב-19 השנים הראשונות לקיומה, הם חיו תחת ממשל צבאי, ולא כאזרחים חופשיים. אחד ממעצבי הממשל הצבאי ומהתומכים המובהקים בו היה שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון וסגן שר הביטחון. רפ"י, מפלגתו של בן גוריון, שפרס היה מבכירי הנהגתה (לצד ב"ג ודיין) המשיכה להתנגד לביטול הממשל הצבאי גם באופוזיציה, ותקפה על כך בחריפות רבה את אשכול. למעשה, רפ"י הייתה המפלגה היחידה שהתנגדה להחלטה – בודדה מול הסכמה רחבה מחירות עד מק"י.

ולכן, היה זה מעמד פאתטי, כאשר שמעון פרס, הנשיא לשעבר, נשא נאום חוצב להבות ליד קברו של דוד בן גוריון, וגינה את הצעת חוק הלאום, שאין בה כל פגיעה בזכויותיהם של ערביי ישראל, והציג אותה כפגיעה במורשתו היהודית והדמוקרטית של ב"ג.

פרס מרבה ללעוג לצורך ללמוד היסטוריה ולדעת את ההיסטוריה. הוא יודע למה.

* אילו "חוק הלאום" היה דומה לאופן שבו מציירים אותו מתנגדיו, הייתי מתנגד לו בכל לבי ונאבק בו. אילו החוק היה מכפיף את הדמוקרטיה ליהדות (לא שאני יודע מה זה, אבל נניח היה דבר כזה) היה זה חוק בלתי ראוי והייתי יוצא נגדו. אילו החוק היה פוגע כהוא זה בזכויותיהם השוות של אזרחי ישראל הערבים, הוא היה חוק פסול, שאת כל המאמצים והמרץ שאני משקיע בכתיבה בעד החוק הקיים, הייתי משקיע בכתיבה נגדו. לצערי, הדיון הציבורי אינו על החוק, אלא על דימוי שלו, שאין לו קשר למציאות.

במאמר שפרסם בערב שבת ב"ישראל היום", מנתח פרופ' אשר כהן את "חוק הלאום", ומוכיח שאין בו כל פגיעה בזכויות הפרט השוות ללא אפליה. כך הוא סיים את המאמר: "זכויות הפרט מעוגנות בהצעת החוק בסעיף האומר: 'מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית... ומקיימת את זכויותיהם האישיות של כלל אזרחיה'. קצפם של המתנגדים יצא נגד הניסוח, על שאינו מכיר בזכויות הקבוצתיות של המיעוטים. אולם תחת סעיף המורשת מעוגנת הזכות לתרבות באמירה כי 'המדינה תפעל לאפשר לכל תושבי ישראל... לפעול לשימור תרבותו, מורשתו, שפתו וזהותו'. יש לזכור כי זכויות קבוצתיות ניתנו כאן ברמה הפרקטית בשפה, בחינוך ובדת.

אכן, יש זכות אחת שלא ניתנת למיעוטים ושמורה רק לרוב הלאומי היהודי, והיא זכות ההגדרה העצמית הלאומית. זכות זו, כאמור, שמורה ללאום מוגדר אחד ברבות מהמדינות הדמוקרטיות בעולם, כולל אלו שבהן חיים מיעוטים. אף אחת מהן אינה נחשבת לא דמוקרטית רק בגלל הגדרתה כמדינת לאום.

הדמוקרטיה במדינות אלו נמדדת במגוון דרכים הבוחנות עד כמה האזרחים כפרטים וכקבוצות נהנים מזכויות פרט ואזרח. בדיקה כזו מתקיימת גם ביחס לישראל, ומן הראוי שיתנהל דיון ציבורי בנוגע לדרכים לשיפור הדמוקרטיה. אולם לא יתכן שעצם הגדרתה הלאומית בחוק יסוד יגרור תגובות פבלוביות מוכרות על הפגיעה כביכול בדמוקרטיה.

בדיונים בחוק ראוי להמשיך בקו העקבי שישראל היא מדינת לאום יהודית של כלל אזרחיה. היא מדינם של 100 אחוז מאזרחיה, אבל היא מדינת הלאום רק של 80 אחוז מאזרחיה. זה האיזון הראוי בהגדרתה כיהודית ודמוקרטית, וחוק הלאום אינו מפר את האיזון אלא יוצר אותו".

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, שהתקבלו לפני 22 שנים, העניקו מעמד חוקתי לזכויות האזרח השוות, ללא הבדל דת ולאום (ולדעתי יש להוסיף חקיקה דומה בדבר חופש הביטוי וזכויות אזרחיות). חוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי, נועד להעניק מעמד חוקתי להגדרתה של ישראל כמדינת הלאום היהודי. אין כל סתירה בין השניים. אין אמת בטענה שחוק הלאום עומד מעל החוקים האחרים. הוא במעמד שווה להם.

גם לכך התייחס בדבריו פרופ' כהן: "בהתייחס לטענת ההכפפה כביכול, לא ברור כלל מאין שואבים מתנגדי החוק את פרשנותם בדבר היררכיה כביכול בין חוק יסוד הלאום לחוקי היסוד האחרים. סעיף המטרה שהוצג בנוסח של נתניהו זהה לנוסח הקיים בחוקי היסוד הקודמים: 'הגדרת זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ועיגון ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל'".

* את חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, יזם המכון לאסטרטגיה ציונית. מייסד המכון ובאותם ימים עדין יו"ר המכון הוא ישראל הראל. במאמר ב"הארץ" התייחס אף הוא לטענה שהחוק פוגע בזכויות המיעוטים. "'מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית', נאמר בעקרונות היסוד של החוק, 'המושתתת על יסודות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, ומקיימת את זכויותיהם האישיות של כלל אזרחיה על פי כל דין'. 'כל דין' — כולל את כל חוקי היסוד השומרים על כבוד האדם ועל זכויותיהם האזרחיות של המיעוטים. אך בשל יצרים אישיים ופוליטיים, ובשל כניעה לתעמולת זוועה שקרית, מתנגדי החוק, בממשלה ומחוצה לה, טוענים שהחוק שולל את הזכויות הדמוקרטיות של המיעוטים".

* תרגיל בדמגוגיה שימושית. "שלום עכשיו" הציגו במודעה קטע ממגילת העצמאות, ו"התאימו" אותה לדֶמוֹן של חוק הלאום. למשל: "... תשקוד על פיתוח הארץ לטובת [כל תושביה] – תושביה היהודים. ... יסודות [החירות, הצדק והשלום] – הנאמנות, הכוחנות והלאומנות" וכן הלאה.

אז הנה, הרי לא בעיה להיות דמגוג. "[בארץ ישראל] – בפלשתין [קם העם היהודי] קמו אזרחי העולם הקוסמופוליטיים... אנו מכריזים בזאת על הקמת [מדינה יהודית] – מדינת כל אזרחיה [בארץ ישראל] – בפלשתין היא [מדינת ישראל] – שקשוקה".

* בתקופת המאבק על הגולן, נהגנו להזכיר לעצמנו, בוועד יישובי הגולן, שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר. הבנו שהדרך לשמור על הגולן, היא השפעה על הציבור הרחב בדרכי נועם ובמתינות, על מנת לגבש הסכמה רחבה ככל האפשר סביב המטרה שעליה נאבקנו.

הוא הדין בחוק הלאום. מטרת החוק היא לעגן בחוקת המדינה את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. מדובר בצעד בעל משמעות היסטורית ומן הראוי שיעשה בהסכמה רחבה ככל האפשר. כדי ליצור הסכמה כזאת, החוק חייב לכלול את המחויבות לשוויון הזכויות לכל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת ולאום. מי שרוצה לאכול את הענבים, כלומר להבטיח את קבלת החוק בהסכמה רחבה, יוליך פשרה כזאת. מי שרוצה לריב עם השומר, יתעקש על קוצו של יו"ד, ואולי יוותר על החוק, העיקר לא להתפשר.

המתווה החדש של החוק, אותו הציג נתניהו, עשוי להוות בסיס להסכמה כזאת, אולי בהבדלי ניואנסים קטנים. על נתניהו להודיע שהמתווה שלו מחליף את ההצעות המקוריות, והוא תומך בו ורק בו. עליו לזמן את ראשי סיעות הקואליציה, כדי ליצור עמן הסכמה על הנוסח החדש.

התנהלותו הנוכחית של נתניהו, משחקי ההליכה על הסף, המו"מ עם החרדים שנועד לגרור את המדינה לבחירות מיותרות - אינה מעידה על מנהיגות אחראית. דומה שמטרתו של נתניהו אינה לאכול את הענבים, אלא לריב עם השומר. בנושא כה מהותי, כהגדרת מהותה של המדינה בחוק יסוד, נתניהו מתנהל בפוליטיקה קטנה. כל כך חבל.

אין ספק שההתנהלות של שותפיו הקואליציוניים בעייתית ובלתי ראויה, אך הוא ראש הממשלה ועליו להיות המבוגר האחראי. אם רק ירצה, יוכל בקלות לשמור על ממשלתו ולהעביר ברוב גדול את חוק הלאום.

זה האינטרס הלאומי. חוששני שאינטרסים אחרים חשובים לנתניהו יותר.  

* מה האינטרס המניע את נתניהו? הערכתו שבחירות מוקדמות ייטיבו את מצבו. לכן הוא משחק מִשְׂחק כפול. מצד אחד, הוא מכין חוק חדש שיכול להוות בסיס להסכמה לאומית, אך מצד שני, אינו מתאמץ לקדם אותו. אם החרדים יתחייבו לתמוך בו אחרי הבחירות, ילך עד הקצה עם חוק הלאום ויגרום לנפילת ממשלתו ולבחירות מיותרות חדשות. אם לא יתחייבו, יקדם פשרה בנושא החוק. האינטרס הלאומי הוא קבלת החוק בהסכמה רחבה. האינטרס האישי הוא הקדמת הבחירות.

* למה נתניהו רוצה להקדים את הבחירות? הוא מעריך שבבחירות חדשות הליכוד יהיה גדול יותר מאשר הסיעה הנוכחית אחרי פרישת "ישראל ביתנו", ושכחלון יחליף את יאיר לפיד כראש מפלגת המרכז הגדולה. הוא מאמין שעם כחלון יהיה לו קל יותר, בעיקר כיוון שכחלון יסכים לשבת עם החרדים. אלה שיקולים לגיטימיים. מה שלא לגיטימי הוא לטלטל את המדינה בבחירות מיותרות ויקרות שנתיים אחרי הבחירות הקודמות. מה שלא לגיטימי הוא להשתמש בנושא רב חשיבות כחוק הלאום, ככלי משחק בתמרוניו הפוליטיים.

* למה אני מתכוון, כאשר אני קובע שההתנהלות של השותפות הקואליציוניות אינה ראויה?

השותפות יצרו משבר מלאכותי באמצעות דמוניזציה לחוק הלאום. הרי ציפי לבני, לפני 5 שנים, הייתה בין המנסחים של החוק. הרי מאיר שטרית מ"התנועה" היה חתום עליו בכנסת הקודמת. אין בחוק שום דבר שצריך היה לגרום להן להתנגד לו. ובטח לא להציגו כ"גזעני", רחמנא לצלן, ושאר הכזבים. ציפי לבני אמרה שלא תהיה בממשלה שלא תקדם את תהליך השלום. והנה, היא הועמדה בראש צוות המו"מ וניתן לה לנהל את התהליך. היא יודעת לאילו ויתורים מרחיקי לכת נתניהו הסכים. היא יודעת שנתניהו הציע מה שרבין לעולם לא היה מעלה על דעתו להציע; כמעט את הצעתו של אולמרט. ובאשר לטענה נגדו, על כך שהעלה את הדרישה שיכירו בישראל כמדינת הלאום היהודית - הרי היא הראשונה שדרשה זאת, בהיותה שרת החוץ. לא הייתה לה עילה לפרוש כאשר אבו מאזן פוצץ את התהליך. אבל איך יכלה להסביר לציבור את הישארותה? המציאה אג'נדה חדשה - היא בממשלה כדי לבלום "חקיקה לאומנית". ובמקום להוביל את חוק הלאום, היא נקטה בדרך אנטי דמוקרטית, כאשר הודיעה שכשרת המשפטים היא לא תביא לדיון את הצעת החוק והלכה עד משבר על השקר הזה. ויאיר לפיד נגרר אחריה, כמומחה לפוליטיקה הישנה במלוא כיעורה.

* דרישתם של החרדים מנתניהו לבלום את חוק הגיור תמורת תמיכתם בו, מנוגדת לאינטרס הציוני ולייעודה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אם הוא ייכנע בנושא הגיור, הוא יעשה פלסתר את הצהרותיו הרמות בנושא חוק הלאום.

* ח"כ מאיר שטרית רמז ב"פגוש את העיתונות" ש"התנועה" תתנגד לנוסח הפשרה (!) של נתניהו בנושא חוק הלאום, כי יש בו פגיעה במיעוטים בישראל ולכן הוא פוגע בדמוקרטיה. בכנסת הקודמת, אותו מאיר שטרית, חתם על הצעת החוק של דיכטר. לא על הצעת הפשרה, אלא על אותה ההצעה שהיום חתום עליה ח"כ אלקין. האם שטרית מודל 2011 רצה לפגוע במיעוטים? האם שטרית מודל 2011 התנגד לדמוקרטיה?

שטרית מודל 2011 קרא את הצעת החוק, וכציוני – פעל על פי צו מצפונו וחתם עליו, כמו רבים מחברי "קדימה" ומפלגת העבודה. שטרית מודל 2014 מכפיף את מצפונו לאינטרסים פוליטיים זרים.

* חוק הלאום, הוא חוק חיוני ביותר, שנועד לעגן בחוקה את זהותה היהודית וצביונה היהודי של המדינה ואת סמליה של ישראל כמדינה יהודית. אין בחוק הזה דבר וחצי דבר, המכרסם כהוא זה בזכויות הפרט השוות של כל אזרחי המדינה, ללא הבדל לאום ודת.

בשונה מחוק הלאום, הצעת החוק החדשה של מירי רגב לחייב את הח"כים להישבע אמונים לישראל כמדינה יהודית, היא הצעה לעומתית וקנטרנית, שנועדה לבזות, להשפיל ולפגוע בח"כים הערביים, נציגיהם הנבחרים הלגיטימיים של 20% מאזרחי ישראל, באמצעות חיובם לומר את המילים הקשות להם כל כך. ישראל היא מדינה יהודית, ומי שנשבע לה אמונים נשבע אמונים למדינה היהודית. בהנחה שבקרוב תעוגן זהותה היהודית של ישראל גם בחוק יסוד, הדבר יהיה ברור עוד יותר. רגב רוצה לתקוע לח"כים הערבים אצבע בעין, כדי לקושש קולות בפריימריז. את הצעתה הפופוליסטית יש לדחות מכל וכל.

* הצעתה של רגב מעניקה תחמושת למתנגדי חוק הלאום, ולמעשה מאשרת את טענתם שמטרת החוק היא לפגוע במיעוטים. כך גם הצעתו החדשה של דני דנון להחריג את הדרוזים מן החוק.

מה משמעות להחריג את הדרוזים? מה הוא מציע? לכתוב בהמנון "נפש יהודי ו/או דרוזי הומיה"? להגדיר את ישראל כמדינת הלאום היהודי והעדה הדרוזית? הרי אלה הנושאים בהם עוסק החוק. הרי אין בחוק דבר נגד המיעוטים ולכן אין כל צורך בהחרגה.

אז למה הוא הציע זאת? כדי להתחנף למתפקדים הדרוזים בפריימריז הקרובים על ראשות הליכוד.

* יש הרבה דברים מכוערים בדמוניזציה שנעשתה לחוק הלאום. אבל אין מכוער יותר מההסתה הפרועה של העדה הדרוזית ושל משפחות דרוזיות שכולות, תוך סיפורי בדים כאילו החוק מפלה אותם ופוגע בהם. אין קווים אדומים למה שאפשר לעשות למען אינטרס פוליטי? זהו ריקוד מכוער על הדם.

* עמיר בניון הוא מוסיקאי מחונן, תמלילן מצוין וזמר נפלא.

שירו "אחמד אוהב ישראל" הוא שיר שטנה מכוער ונחות.

השיר הזה אולי מעיב על מכלול יצירתו של בניון, אך אינו מוחק אותו.

החלטת הנשיא לבטל את הזמנתו של בניון להופיע בטקס בבית הנשיא, היא בלתי מידתית ואינה מתיישבת עם עקרונות חופש הביטוי.

* עמותת "זוכרות" היא ארגון אנטי ישראלי פנאטי, הנלחם נגד קיומה של מדינת ישראל ומפיץ שקרים וסיפורי זוועה אודות הקמתה בחטא; בפשע של טיהור אתני אכזרי. אני גאה בכך שבהתערבותי סוכלו ניסיונות של הארגון לקיים סדנאות שטיפת מוח – 14 מפגשים בחינם, במכללה האקדמית תל-חי ובכמה בתי ספר וקיבוצים בגליל העליון. העמותה מציגה את הציונות מראשיתה כתנועה קולוניאליסטית, מנשלת ואכזרית. פעם אחת עשיתי שגיאה, והסכמתי להשתתף בעימות עם מייסד התופעה. שכנעו אותי, שאסור לי להפקיר את הבמה. אך זו הייתה טעות, כי עצם נכונותי להשתתף, הייתה מעין לגיטימציה לתופעה בלתי לגיטימית.

בפאנל הוא טען שאין הוא נלחם למען "זכות" השיבה, כי הזכות היא צדק מוחלט ואין היא זקוקה לעזרתו. הוא נלחם למען ביצועה בפועל של ה"שיבה" ההמונית. בדבריו הוא הציג את הפלמ"ח ככנופיה של רוצחים ואנסים שביצעו פשעי מלחמה נוראיים. בדבריו הוא אמר שהוא נגד קיומה של "מדינה ליהודים בלבד" כפי שכינה את ישראל.

אחת המנהיגות של הכנופיה התפרסמה כאשר הוציאה הודעות שמחה וצהלה בדף הפייסבוק שלה כאשר חיילים ישראלים נהרגו.

ועכשיו, החבורה הנתעבת הזאת, מקיימת בסינמטק בת"א פסטיבל סרטי "נכבה", כלומר פסטיבל של סרטים המציגים את קיומה של ישראל כאסון.

... ויש המשוכנעים שמדינת ישראל צריכה לממן מקום המקיים את התועבה הזאת. ומאמר המערכת של "הארץ" יוצא להגנתם ותוקף קשות את שרת התרבות, על כך שהיא רוצה, בצדק, לצמצם את תמיכת המדינה במקום שמקיים את התועבה הזאת.

* במסגרת חופש הביטוי, יש לאפשר לתנועה המגונה הזאת להתקיים. במסגרת חופש הביטוי יש לאפשר לאירוע הפיגולים הזה להתקיים. אבל מדינת ישראל אינה צריכה לתמוך במקום המקיים אותו, מכספי משלם המסים הישראלי. יש גבול לטמטום.

* שופט בית המשפט העליון בדימוס יצחק זמיר, לשעבר נשיא מועצת העיתונות: "אני מתנגד לחוק 'ישראל היום'. אני בעד מקסימום חופש ביטוי ומקסימום סובלנות. אני רוצה לחיות בחברה שבה יש מגוון של אנשים, מנהגים ודעות. לא צריכות לחול הגבלות על חופש הביטוי, ואם כן, אז במינימום ההכרחי. במסגרת חופש הביטוי, חופש העיתונות הוא מרכיב מרכזי מאוד וחשוב מאוד. לכן, ההתערבות הזאת של הכנסת בחופש העיתונות, אסור שתתרחש. זאת התערבות בחופש העיתונות שאינה במקומה. להערכתי, חוק כזה לא יעמוד במבחן בג"ץ".

בכך מצטרף זמיר לדבריה החד-משמעיים בנדון של שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, הנשיאה הנוכחית של מועצת העיתונות.

עיקר המשמעות בדבריהם, בעיניי, אינה התנגדותם לחוק, אלא הקביעה שהחוק אינו חוקתי ולא יעמוד במבחן בג"ץ. כך טען גם היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין.

איך ניתן להסביר את תמיכתה של שרת המשפטים בחוק, שהן היועץ המשפטי לממשלה והן שופטי בית המשפט העליון בדימוס מבהירים שהוא אינו חוקתי ובלתי בגיץ?

* ניתן להסביר זאת על פי העמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" ערב שבת. הכותרת הראשית בגיליון השבת הייתה הסקופ הגדול – תכנית השלום של ליברמן. הסקופ הוא שליברמן שב ומציע את מה שהוא מציע כבר עשרים שנה ומנמק את רעיונותיו באותם נימוקים שהוא מנמק אותם כבר עשרים שנה.

"ידיעות אחרונות" מצ'פר את מי שהצביעו בעד חוק "ישראל היום".

* מאבק פוליטי לגיטימי במדינה דמוקרטית, נוסח אורי משגב: "השמאל הפוליטי בישראל חייב לעבור טלטלה. ניקוי אורוות. בנייה מחדש. הקריטריון החשוב היחיד: רוח לחימה. ... זאת מלחמה על קיומה ואופיה של מדינת ישראל. זה לא המקום ולא הזמן לחלשים. גם לא לטהרנים וצדקנים. ... מפלגות השמאל חייבות לעשות הכל כדי למלא את השורות באנשים אמיצים ולוחמניים. ... לא בושה ללמוד מהאויב. התנאים היחידים הם הפסקת המשת"פיות והורדת הכפפות. אין מקום לנימוסים במלחמת קיום. הרחוב והכנסת צריכים להפוך לשדה קרב. אין יותר אדוני ראש הממשלה וכבוד שר החוץ, גם לא מר בנט וגברת שקד. חייבים לשחק אתם מלוכלך. ... הבא לרומסך, השכם לרומסו".

דמוקרט דגול. במלחמת "צוק איתן", כאשר אלפי טילים נחתו על ישראל, הוא לא הכיר את המילה "האויב". הוא תקף אפילו את "כיפת ברזל". איש ה"שלום" הוא מחרחר מלחמת אחים.

"לעשות הכל" – המטרה מקדשת את כל האמצעים. מזכיר לי ימים אפלים בשנות השלושים של המאה שעברה. מזכיר לי גם איש אחד בישראל, שבנובמבר 1995 השכים לרמוס את "האויב", כי זאת מלחמת קיום וצריך "לעשות הכל".

* בשבוע שעבר משגב כתב שמדינה יהודית ודמוקרטית היא אוקסימורון ויש לבחור - או מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית. אוקיי, כבר הבנו שהוא אינו רוצה מדינה יהודית, כי זאת "אתנוקרטיה". מסתבר שהוא גם אינו רוצה מדינה דמוקרטית.

* יש מי שמציגים את המחלוקת על שכר מינימום, כמחלוקת בין שיקול חברתי לכלכלי. לכאורה, כולם היו שמחים בהעלאת השכר ובצמצום העוני, אך תומכי העלאת שכר המינימום מתעלמים מן הנזק הכלכלי שיגרם למדינה, ויפגע בסופו של דבר בעיקר בשכבות החלשות.

כפי שהוכח בעבר, כל ההפחדות הללו חסרות שחר. ההיפך הוא הנכון. האנשים המשתכרים שכר מינימום, בקושי מקיימים את משפחותיהם. כל אגורה שיקבלו כתוספת שכר, תוצא לכלכלה הבסיסית של משפחתם ותחזור למשק. בנוסף לתיקון עוול חברתי, ולמחויבותה של המדינה לצדק חברתי ולערבות הדדית, מדובר במנוע צמיחה בלתי רגיל. בימים אלה של האטה כלכלית, זו תהיה תרומה גדולה לצמיחה הכלכלית של המדינה.

* אוי אוי אוי... קלינטון ראה אישה עם מחשוף ולא מיהר לכסות את עיניו במגבעת שחורה... צריך לעקור לו את העיניים. את העיניים?!

* במצב הצבירה החדש שלי כאבא של חייל, אני לומד דברים חדשים. הידעתם?! אין יותר לוף בצה"ל. אני בשוק, אני בהלם, אני ה-מו-מה!

* ביד הלשון

על ההזמנה נכתב: מרצה – חברינו אורי הייטנר.

תודה על המחמאה. אני מקבל זאת כריבוי של כבוד.

כי מה נאמר כאן? אורי הייטנר הוא החברים שלנו. בלשון רבים.

חבר שלנו = חברנו. ללא יו"ד. חברינו, ביו"ד = החברים שלנו.

* "חדשות בן עזר"