הבלוג של אורי הייטנר

מיצג האמנות האנאלית המבחיל, של ה"שחקנית" המחרבנת על הדגל, עורר שאט נפש כללית. הסלידה מהפרובוקציה הייתה משותפת לבעלי דעות קוטביות.

אולם אם נעמיק לרגע במיצג, דומני שהוא מסמל, גם אם בצורה בוטה, שני קטבים של שיח בחברה הישראלית ובחברה המערבית, ולכן כדאי להתעכב עליו.

שני דימויים קיימים במיצג. מן הצד האחד – דגל הלאום. הדגל מסמל ערכי קולקטיב, מסגרת, אומה, ציבור, כלל, יחד. הוא מסמל ערכים של מחויבות, של מסירות נפש, של נכונות להקרבה למען מטרה משותפת. מן הצד האחר – רקטום פעור המסמל את הפרט שלא עושה חשבון לאף אחד ולשום דבר. יש לו צרכים והוא עושה אותם כאן ועכשיו. הוא משוחרר מכל מחויבות לכלל, לקהילה, למדינה, ללאום. סולידריות? אכפתיות? ערבות הדדית? הוא מצפצף על הדברים האלה. מצפצף, אמרתי? מחרבן!

זוהי פרובוקציה קיצונית מאוד ולבטח אינה מייצגת כמעט איש. אולם היא לוקחת עד לכדי אבסורד את שיח הזכויות הקיצוני, השיח של המשולש הקדוש אני – כאן – עכשיו, השיח הבוגר מאוד של "אתם לא מחליטים עליי", של "מגיע לי". זכותי, זכותי, זכותי. חובה?! מחויבות?! אחריות?! מה אלו המילים הגסות הללו?

נכחתי השבוע במשפט ציבורי בנושא חוק ועדות הקבלה. מצד אחד של המתרס ניצבה משפחה שביקשה להתקבל ליישוב ונדחתה ומצד שני היישוב שלא קיבל את המשפחה. השופטת דליה דורנר שישבה בדין, החליטה לחייב את היישוב לקלוט את המשפחה וביטלה את החלטות ועדת הקבלה וועדת ההשגות שדחתה את הערר של המשפחה.

במובן העמוק יותר, עמדו יצגו שני צדי המתרס שתי השקפות עולם מנוגדות. מן הצד האחד, קהילה המבקשת לבחור את השותפים לבניינה, להגשמת מטרותיה, לבניית אורח חיים משותף המבוסס על אמונות וערכים מסוימים. קבוצה המחפשת אנשים המתאימים למרקם החברתי שלה ורוצים להיות שותפים אמתיים. מן הצד האחר, גישה הטוענת שהקרקע הזאת שייכת לכולם, ואם אני רוצה לגור כאן, זו זכותי ומי שמכם למנוע ממני לממש אותה? היה זה שיח של חרשים בין שתי שפות זרות.

גם את הפולמוס על חוק הלאום אני מפרש כמאבק בין שני סוגי השיח. ההתנגדות הפוליטית העזה לחוק, היא למעשה התנגדות לדימוי מסוים שהודבק לחוק. החוק אינו פוגע במיעוטים ואינו מכרסם בדמוקרטיה. יתר על כן, זכויות האזרח השוות מעוגנות בחוקי יסוד, ואין לחוק הלאום כל עדיפות עליהם ובוודאי אין הוא סותר אותם.

ההתנגדות העזה אינה לחוק אלא ללאום. הלאום מבטא קולקטיב שתפקידו אינו רק לשרת את הפרט, אלא גם לבטא זהות קולקטיבית, מהות משותפת. שיח הזכויות האינדיבידואלי הקיצוני, שיח ההפרטה התודעתית, מנוכר לשיח הזהות, ומואס בשיח המחויבות. לאומיות היא בהכרח לאומנות, היא בהכרח גזענות, היא בהכרח פגיעה בדמוקרטיה. ומה פתאום לחוקק בחוקה זהות קולקטיבית? החוקה נועדה רק להגן על זכויותיי, אין לה כל משמעות אחרת. כל משמעות של זהות היא משמעות מאיימת, והיא מנוגדת למה שאני מצפה מן החוקה.

****

כבני דורי, גדלתי על אמירתו האלמותית של הנשיא ג.פ. קנדי: "אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות למענך. שאל מה אתה יכול לעשות למען ארצך". האם מישהו יכול לדמיין את אובמה אומר משפט כזה? לא הוא, ואף נשיא, דמוקרטי ורפובליקני כאחד, לא ישמיע משפט לא פוליטיקלי קורקט זה. המשפט הזה יתויג מיד כפשיזם.

זכויות האדם והאזרח, חופש הפרט, הם ערכים נעלים. אולם שיח הזכויות, על פיו הזכויות הללו הן חזות הכל; השיח המואס בחברה, בקהילה, בלאום, בכל קולקטיב שהוא, הוא שיח משחית ובלתי בוגר.

בתקופת מלחמת "צוק איתן" חזינו בהתגייסות והרתמות נפלאים של החברה הישראלית; בגילויי ערבות הדדית, סולידריות חברתית, פטריוטיות, אמונה בצדקת הציונות, נכונות להקרבה. פגשנו את הערכים הללו הן בקרב חיילי צה"ל והן בקרב האזרחים. היו אלה גילויים שביטאו אחדות מהותית בעם ישראל, שהציבור כמה לו.

כבר בתקופת המלחמה, השוליים שהתרגלו לשלוט בשיח הגבירו ווליום במטרה לאחוז בשליטתם בשיח הישראלי, שיח הקצוות, שנשמט מידיהם. זאת הסיבה לכך שנתקלנו בגילויים נפסדים וחמורים, כמו הקריאות מוות לערבים, חיילי צה"ל נאצים, מוות לשמאלנים, הרעים לטיס וכו'. ומאז המלחמה, הגורמים המפוררים עובדים שעות נוספות עד כדי כך שארבעה חודשים אחרי המלחמה, החברה המאוחדת והסולידריות מיטלטלת נקלעה למשבר של איבה ופלגנות, מסוג השיח שעלול להוביל להתפוררות.

זהו כיוון הרסני. מן הראוי לחדש את הרוח היפה שאפיינה את החברה הישראלית בתקופת המלחמה ולשמר אותה גם בימי רגיעה. מן הראוי שלא נסחף לשיח הזכויות האגואיסטי, הצרכני והצרחני. מן הראוי שנפסיק לחרבן על הדגל.

* "ידיעות הקיבוץ"

גילה ודוד ברק, זוג צעיר המגדיר עצמו כדתי רפורמי מפ"ת, ביקש להתקבל להרחבה קהילתית של מושב גנים, מושב שיתופי דתי, בעוטף עזה.

ועדת הקבלה האזורית החליטה פה אחד לא לקבל את המשפחה, בטענה שאינה מתאימה למרקם החברתי של היישוב. האבחון הפסיכולוגי של המשפחה, היה חד משמעי – היא אינה מתאימה ליישוב. המשפחה החליטה לערער. ועדת ההשגות דחתה את הערר ואשררה את החלטות ועדת הקבלה.

המקרה הוא בדוי, אך התבסס על כמה סיפורים אמתיים.

****

בכנס שדרות לחברה שהתקיים השבוע, נערך משפט ציבורי של המקרה. שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר הייתה השופטת. את הצדדים ייצגו העו"דים הבכירים אלי זוהר וצבי בר נתן. העדים היו שחקנים שגילמו את בני הזוג ונציג היישוב.

המשפט עסק במקרה הספציפי, אולם מי שעמד למשפט היה חוק ועדות הקבלה. אלי זוהר, נציג המערערים, קבע בפירוש שעל בית המשפט לפסול את החוק, שהתקבל לאחרונה בכנסת ועתירה נגדו נדחתה בבית המשפט. אישור החוק בבית המשפט היה על חודו של קול. בהחלטת הרוב נאמר שהעותרים לא הוכיחו בעובדות שקיומן של ועדות הקבלה מהווה אפליה. דרך המקרה שעלה למשפט, אמר עו"ד זוהר, נוכיח את האפליה.

****

בשיח הכזב הפוסט ציוני בישראל, תדמיתו של חוק ועדות הקבלה הוא אולי המקרה הקיצוני ביותר של השקר והדמגוגיה. הטענה היא שהוא חלק מגל עכור של חקיקה גזענית ואנטי דמוקרטית ההורסת את המדינה, את ערכיה, את המסורת הדמוקרטית שלה וכו'. אם נשאל 100 אנשים ששמעו או קראו על החוק בכלי התקשורת, 99 מהם יהיו בטוחים שמעולם לא היו ועדות קבלה ביישובים, והחוק הקים ועדות קבלה, כחלק מגל החקיקה הגזעני, כדי לחסום את היישובים מפני ערבים הרוצים להתקבל אליהם.

האמת היא כמובן הפוכה. לאורך כל שנות ההתיישבות הכפרית הציונית, היישובים בחרו את חבריהם, את שותפיהם לקהילה, שותפיהם למשימה. לא היה כל חוק שהסדיר זאת, כי הדבר היה מובן מאליו בדיוק כמו זכותם של בני זוג לבחור זה בזו. חוק ועדות הקבלה אינו חוק שיוצר ועדות קבלה, אלא חוק שניסה להציל בדל אוזן של כבשת הרש של זכות הקהילה לבחור את חבריה. הצעת החוק היא אקט של התגוננות מפני המתקפה האנטי ציונית על ההתיישבות, וניסיון לאפשר מינימום של בחירה ליישוב הכפרי הקהילתי. כל ניסוחו של החוק, נועד לאפשר לו להתקבל בבית המשפט העליון.

אם עד החוק, כל יישוב כפרי קהילתי בכל מקום בארץ, רשאי היה לבחור את חבריו כמעט ללא הגבלה, המצב אחרי החוק שונה לגמרי.

החוק המכונה "חוק ועדות הקבלה", נקרא "חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8)". הוא נוגע ליישובים קהילתיים ולהרחבות קהילתיות של קיבוצים ומושבים.

החוק מאפשר קיומן של ועדות קבלה רק בגליל ובנגב (הגולן הוא חלק מהגליל, על פי חוק רשות הגליל), רק ביישוב שמספר בתי האב שבו אינו עולה על 400 והמספר המרבי של תושביו מוגבל בתכנית מתאר ארצית או מחוזית.

ועדת הקבלה היא אזורית, ונציגי היישוב יכולים להיות לכל היותר שנים מתוך חמישה. ניתן לערער על החלטת הוועדה בוועדת השגות מטעם משרד המשפטים, המורכבת מאנשי מקצוע בתחומי המשפט והרווחה, ואין בה אף נציג של היישוב, של המועצה האזורית או של התנועה המיישבת.

החלטתה של ועדת הקבלה לא לקבל ליישוב מועמד בשל אי התאמה חברתית, חייבת להתבסס על חוות דעת מקצועית של גוף המומחה באבחון. בין המגבלות שהתיקון מטיל על ועדת הקבלה נאמר: "ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית".  

זה החוק ה"דרקוני", ה"גזעני", ה"אנטי דמוקרטי", "המפלה", הנורא והאיום, נגדו נאבקים ארגוני "זכויות האדם".

****

במשפט, בני הזוג הציגו את העלבון הנורא שנגרם להם, את האפליה החמורה שבה נתקלו וטענו שהם נדחו מסיבות של אמונה דתית (שיקול אסור על פי החוק). היישוב הציג את העובדה שכל הערכאות שדנו הגיעו למסקנה שהמשפחה אינה מתאימה למרקם החברתי של היישוב, אך התקשו להסביר מהו אותו מרקם וכיצד המשפחה אינה מתאימה לו.

עו"ד זוהר השמיע דברי סיכום ארסיים ודמגוגיים, וכרך בהם את ה"אפליה" של ועדות הקבלה, עם חוק הלאום (כלומר לא החוק עצמו, אלא הדימוי השקרי שנוצר לו), עם ראש העיר אשקלון שסירב להעסיק ערבים (!) וכיו"ב.

השופטת דורנר קבעה בפסק דינה, שהחלטת ועדת הקבלה מפלה; שכדי לא לקבל את המשפחה היה על היישוב להציג הוכחות ברורות וחד משמעיות שהמשפחה תפגע במרקם החיים של היישוב, והוא לא הוכיח זאת מעבר לכל ספק סביר. על סמך השאלות שבני הזוג סיפרו שנשאלו, היא מסיקה שהסיבה לדחייתם היא אורח חייהם הדתי, והדבר מנוגד לחוק ומהווה אפליה. לפיכך, הורתה ליישוב לקבל את המשפחה וביטלה את החלטות ועדת הקבלה וועדת ההשגות.  

החלטתה התקבלה במחיאות כפים של רוב הקהל. אילו הקהל היה חבר מושבעים, ההחלטה הייתה אותה החלטה.

****

יש לי חברים רבים בקשת. אני מכיר את רוב חברי היישוב ורוב חברי היישוב מכירים אותי. אילו רציתי להתקבל לקשת, המושב בצדק רב לא היה מקבל אותי. ואילו אני, כלל איני מעלה על דעתי לבקש להתקבל ליישוב כקשת, קהילה המקיימת אורח חיים כל כך שונה משלי. רבים מחברי קשת אינם חברים באגודה השיתופית, אלא תושבים ביישוב. אם חילוני שירצה להתיישב דווקא בקשת ידחה, ויוכיח שהסיבה לדחייתו היא היותו חילוני, בית המשפט עלול לכפות על היישוב לקבל אותו. בשם הדמוקרטיה הליברלית, כביכול, נמנעת זכותם של אנשים להתאגד להקמת יישוב קהילתי כפרי קטן ולקיים בו אורח חיים על פי אמונתם. איזה עיוות של הדמוקרטיה. איזה עיוות של הליברליזם.

שילוב של אינדיבידואליזם קיצוני המנוכר לכל קולקטיב וקהילתיות עם גישה פוסט ציונית ואנטי ציונית העוכרת את ההתיישבות, חברו למלחמה בהתיישבות. זו מתקפה על אחד המפעלים החברתיים היפים ביותר בעולם, כביכול בשם ערכים נעלים.

בית המשפט העליון, לפחות כפי שיוצג בדיון בידי השופטת דורנר, מנוכר לערכים ולרעיונות של ההתיישבות. הוא מכיר ישות הנקראת אזרח, ישות הנקראת חוק, וכל שיקול של קהילה, של חברה, של יישוב, זר ומוזר לו.

****

לכאורה, כל זה אינו נוגע לנו. כלומר, הוא נוגע, לעת עתה להרחבה הקהילתית, אך אינו נוגע אלינו כקיבוץ שיתופי. קל יותר להגן על זכותם של אנשים החיים בשותפות כלכלית כמשפחה מורחבת לבחור את חבריהם, ולכן המתקפה התמקדה ביישובים הקהילתיים ובהרחבות. אך ברור לי, שברגע שהם יצליחו, אנחנו נהיה הבאים בתור. איני רוצה לתת לעוכרי ההתיישבות רעיונות, אך אני יכול לשער באילו טיעונים הם יתקפו את סוגיית השותפות הכלכלית.

אני אופטימיסט חשוך מרפא, כידוע, אך אני בהחלט חושש, שכל עוד לא יתחולל מהפך מהותי בתודעה הציונית באליטות הישראליות, אנו על מדרון חלקלק של שבירת ההתיישבות.

על תנועות ההתיישבות לנהל מאבק ציבורי, פוליטי ומשפטי על זכות הקיום של ההתיישבות. ובינתיים מן הראוי שהיישובים ימהרו להתרחב ולגדול כעת, כל עוד המפתח לשער היישוב הוא בידינו.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל 

המייסד והנשיא המיתולוגי של מכללת ספיר, פרופ' זאב צחור, שיחד עם עוזי דיין ייסד את כנס שדרות לחברה בשנת 2002, קיבל בכנס מגן הוקרה על מפעל חייו.

בדבריו הוא הזכיר, שהכנס נועד להוות משקל נגד לכנסי הרצליה וקיסריה ולשאת אופי שונה – עממי, פתוח ללא תשלום לקהל הרחב ומתקיים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית-כלכלית. ומה שמאפיין אותו הוא גם היכולת לשמש במה ומגבר לזכות הצעקה.

ואכן, אלה מאפייני הכנס, בו אני משתתף מדי שנה, מאז שנתו השניה.

הפוליטיקאים המשתתפים בו יודעים, שאין זה כנס מעונב כמו הכנסים שהזכרתי. לא אחת הם נתקלים בהפגנה, במחאות, בקריאות ביניים וצעקות, לרוב בגבולות הטעם הטוב, אם כי היו מקרים חריגים, בשנים קודמות, שחצו את הגבול.

ובכל זאת, המנהיגים מקפידים לבוא לכנס לשאת בו את דבריהם – שרים, ראשי מפלגות,

ח"כים וראשי רשויות רבים.

ובאופן קבוע, ראש הממשלה נעדר מן הכנס. גם כאשר היה זה שרון, המתגורר 5 ד' נסיעה מן המקום. וכבריטואל קבוע, היעדרותו של ראש הממשלה מוזכרת שוב ושוב ומוצגת כסירוב מתוך חשש להתמודד עם הציבור.

אכן, ראוי היה שראש הממשלה ייטול חלק בכנס. מצד שני, לנוכח סידורי האבטחה המעיקים כאשר שר הביטחון נאם (ובעצם שעתיים לפני בואו)... אולי עדיף שרוה"מ לא יבוא...

הנואמים המרכזיים ביומו השני של הכנס היו נשיא המדינה והרמטכ"ל, אולם אני לא נשארתי למושב האחרון, בו הם התארחו.

****

ביום השני עבר הכנס ממכללת ספיר לסינמטק שדרות. עוזי דיין, נשיא הכנס, ביקר את החלטת הנשיא לבטל את השתתפותו של עמיר בניון בטקס במשכנו, כיוון שמבחנו של חופש הביטוי הוא דווקא באמירות המקוממות.

ראש העיר המארח, אלון דוידי דיבר על ה"טיפטוף" של טילים ברמה "נסבלת" לאורך שנים, מהן סבלו יישובי עוטף עזה ושדרות, ואמר שאסור למדינה להשלים עם מציאות כזאת. הוא קרא לא להשלים עם "טפטוף" הטרור בירושלים.

ראש העיר ירושלים ניר ברקת, שדיבר אחריו, הציג את הפעולות הנעשות להשבת השקט והפסקת האלימות והטרור בעיר, ואמר שהאתגר לאחר השבת השקט הוא גם לפעול לצמצום הפערים הסוציואקונומיים בין שני חלקי העיר. את עיקר דבריו הקדיש למצב החברתי כלכלי בעיר, וקרא לממשלה להנהיג תקצוב דיפרנציאלי, על פי מדדים סוציואקונומיים וביטחוניים. הוא קרא לגלות אחריות ולשמור על הסטטוס קוו בהר הבית, שגם עליו אינו אהוב.

זהבה גלאון, ראשת מרצ, אמרה דברים נכוחים על פתרונות ראויים למצב החברתי כלכלי, כמו העלאת שכר המינימום, צמצום הפטורים ממס לתאגידים הגדולים ולמקורבים, פירוק מונופולים בתחומי המזון ותחומים נוספים המייקרים את המחיה ופוגעים בצרכן ועוד. אולם אין צדק חברתי ללא סולידריות חברתית, ובעוד רוממות הסולידריות בגרונה, היא לא היססה להסית נגד המתנחלים, בנוסח "הכו במתנחלים והצלתם את הכלכלה". היו אלה דברים מבישים.

כמובן שהיא השתלחה בחוק הלאום. כנראה שגלאון מבינה שמתגבשת פשרה בנוגע לנוסח החוק, ולכן תקפה ישירות את מתווה החוק של נתניהו והציגה אותו כאפליה בחוק של 20% מן הציבור. לא זו בלבד שמדובר בשקר גס גם בנוגע לחוק המקורי, לא כל שכן בהצעת החוק של ראש הממשלה, שיש בה סעיף מיוחד הקובע שלא תהיה אפליה כזאת.

יו"ר ההסתדרות ניסנקורן דיבר נכוחה על מאבק חברתי לצמצום העוני והפערים החברתיים והציג שלושה אפיקים למאבק: העלאת שכר המינימום, ביטול עובדי הקבלן והעסקת בעלי מוגבלויות. הסכמתי עם כל מילה שלו בנדון, אף שדומני שהשביתה הכללית במשק עליה הכריז בנאומו מוקדמת מדי, ומן הראוי לנהל מו"מ בלי הצמדת אקדח לרקה.

בשלב השאלות, התגלה לפתע ניסנקורן אחר. כאשר הוא נשאל שאלות מאתגרות בדבר הוועדים הגדולים הפועלים לקידום העובדים החזקים על חשבון החלשים, על פרשת נמל אשדות והאלון חסניזם ועל תנאי הפרישה הטייקוניסטיים של עופר עיני, הוא החל להשתולל, לצעוק על השואלים שהם אויבי ההסתדרות ושלא יסיטו אותו מן המאבקים העיקריים הצודקים לשאלות צדדיות.

אלו אינן שאלות צדדיות. המאבק שניסנקורן מוביל צודק, אך עליו להיעשות בידיים נקיות. על ההסתדרות המנהלת מאבק על דמות החברה, להוות מופת בדמותה היא. ללא דוגמה אישית, אין מנהיגות אמת. כתבה המשוררת רחל: "ואני לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא".

****

מושב צעירים של הכנס הוקדש למשפט ציבורי בנושא חוק ועדות הקבלה, שהתקבל בכנסת ובג"ץ דחה את העתירות נגדו.

אקדים ואומר, שבנושא זה קיים פער אדיר בין המציאות והדמוניזציה שבעלי אינטרס לפגוע בהתיישבות יצרו לחוק. מאז ראשית ההתיישבות הכפרית בא"י, הקהילה בחרה את חבריה, שותפיה. החוק, שהוצג כחוק "דרקוני, אנטי דמוקרטי, גזעני, חלק מן הגל העכור של חקיקה אנטי דמוקרטי" בלה בלה בלה – כל המלל הפוסט ציוני השקרי, המוכר עד לזרא, בסך הכל ניסה להציל זנב כבשת הרש ולאפשר ליישובים שליטה מינימלית על המצטרפים אליהם. החוק נוגע רק לגליל ולנגב, ליישובים עם פחות מ-400 משפחות ועם מספר מקסימלי מוגדר של יכולת הגידול. אותם יישובים יכולים לא לקבל אנשים בשל אי התאמה למרקם החברתי של היישוב, אולם היכולת הזאת מוגבלת בכל כך הרבה התניות, עד שהיא כמעט אות מתה.

המשפט שעסק במשפחה שלא התקבלה ליישוב שיתופי דתי בנגב הסתיים, כצפוי, בפסיקת השופטת דליה דורנר לכפות על היישוב לקלוט לתוכו משפחה, שוועדת הקבלה פסקה פה אחד שאינה מתאימה למרקם החברתי של היישוב, שהמלצת האבחון הפסיכולוגי הייתה חד משמעית – המשפחה אינה מתאימה ושוועדת הערר, שאין בה איש הקשור ליישוב קיבלה אף היא את עמדת היישוב.

המקרה הוא מקרה אמתי.

דומני שהייתה זו המחשה, איך בג"ץ עלול לעקר ולרוקן את החוק ובעצם לפעול בניגוד לו ולרוחו, ולהנחית מכת מחץ איומה על ההתיישבות הכפרית הקהילתית בישראל.

אחרי הכרעת הדין הזאת, לא נותר לי עוד תיאבון להמשך הכנס. 

* "חדשות בן עזר"