הבלוג של אורי הייטנר

בן דרור ימיני, תעשיית השקרים – מדיה, אקדמיה והסכסוך הישראלי-ערבי, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2014, 415 עמ'

אני מציע לעורכי "הארץ" את האתגר הבא. להקדיש חוברת שלמה של מוסף "ספרים", לוויכוח עם ספרו של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים". איני מתכוון דווקא לוויכוח עם הפרק שהוקדש לעיתון ולתפקידו בעשור האחרון כבמה מרכזית להסתה נגד ישראל, אלא לספר כולו. ובמיזם המיוחד, לתת למו"ל עמוס שוקן, ולעיתונאים עקיבא אלדר, צבי בראל, גדעון לוי, אורי משגב, עמירה הס, רווית הכט, ספי רכלבסקי, יצחק לאור, עודה בשאראת, יוסי שריד ואחרים במה מכובדת להפריך את העובדות המוצגות בספרו של בן דרור ימיני.

הסיכוי ש"הארץ" יפיק חוברת כזאת שווה לסיכוי שכותביו יוכלו להפריך את העובדות שבספר. גדולתו של הספר הוא המסד העובדתי עליו הוא נשען. הספר הוא שילוב של פובליציסטיקה ומחקר. דעותיו של הכותב מוצגות בו בבהירות, אולם רובו הוא פשוט עובדות ונתונים, לרוב נתונים הלקוחים מגורמים נייטראליים, מקצועיים, כמו לשכות סטטיסטיקה וכד'.

הספר עוסק בתעשיית השקרים, הדה-לגיטימציה, הדה-הומניזציה והדמוניזציה נגד מדינת ישראל וקיומה. הוא מציג ומוכיח את קיומה של מערכה חובקת עולם שכזו – הקואליציה האדומה-ירוקה, כפי שהוא מכנה את השותפות בין גורמי ה"שמאל" הרדיקלי במערב ובישראל, שרוממות זכויות האדם והשלום בגרונם, עם האסלמיזם הפוליטי הרדיקלי, שאין כמוהו לרמוס את זכויות האדם ולהיות אויב השלום. המערכה הזאת מציגה את ישראל כסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם, כמדינה המבוססת על ג'נוסייד, טיהור אתני ופשעי מלחמה נוראים. בן דרור נוטל טענה אחר טענה, כולל טענות הג'נוסייד המופרכות ביותר, מתייחס אליהן במלוא הרצינות ומפריך אותן באמצעות עובדות.

דרך ההתמודדות שלו היא בעיקר מחקר השוואתי. לדוגמה, כאשר הוא מתמודד עם טענות "הטיהור האתני" במלחמת העצמאות, הוא מתאר, תוך שימוש בנתונים ובמספרים, את רוח התקופה, אחרי מלחמות העולם, שבה נעשתה החלפת אוכלוסיות במימדי ענק, כמרכיב ביכולת לקיים שלום המבוסס על הומוגניזציה יחסית של מדינות הלאום. זו הייתה גם ההגות המדינית המתקדמת המקובלת בתקופה. הוא מוכיח שבאותה תקופה, מדינות ערב גירשו את היהודים מתוכן, ללא כל סיבה, ללא מלחמה וללא פרובוקציה. ומתוך הפרספקטיבה הזאת, הוא בחן את בריחתם של רוב ערביי א"י ואת הגירוש של חלקם, בתוך הסיטואציה של פלישת כל מדינות ערב למדינת ישראל ביום הקמתה כדי להשמידה. לצורך השוואה עם היחס שלנו לערבים במלחמה, הוא מציג את היחס של הערבים למעט היישובים שנכבשו בידיהם - טבח המוני. מכאן ניתן להבין מה היה צפוי ליישוב היהודי בארץ, אילו הערבים ניצחו. אך למה ללכת רחוק, כאשר אנו רואים איך נוהגים היום הערבים אלה באלה, במלחמות האזרחים הפנימיות? ניתן רק להסיק בקל וחומר איך היו נוהגים באויב הציוני.

כאשר בן דרור בוחן את טענת "פשעי המלחמה", הוא בוחן את מספר האזרחים הבלתי מעורבים שנהרגו בידי ישראל לעומת ההרוגים האזרחיים במלחמות אחרות, באותם ימים, כמו המלחמות של ארה"ב ונאט"ו בעיראק, באפגניסטן ובבוסניה ומוכיח, שמספר ההרוגים במלחמות הללו גדול לאין שיעור יותר ממספר ההרוגים האזרחים במלחמות של ישראל ברצועת עזה. וזאת, למרות שערי ארה"ב ובריטניה אינן מופגזות בטילים מאותן ארצות. ושוב, הכל במספרים מדויקים ונתונים אובייקטיביים, הלקוחים מגורמים רשמיים, הכל מתועד וממוסמך ולכל המסמכים מראי מקום שקופים.

כמי שטבע את המונח "תעשיית השקר" ומקדיש את עיקר מרצו ומשאביו למלחמה בו, כולל עזיבת משרד עורכי דין שהיה מטה לחמו, וכמי שכותב על הנושא בכל במה אפשרית בארץ ובעולם ומרצה על הנושא בפני כל פורום בארץ ובעולם המוכן להקשיב, בן דרור יודע היטב עד כמה מחפשים אותו ומנסים לקעקע את אמינותו. הסיכוי למצוא טעויות בספרו, העמוס לעייפה בנתונים, קטן יותר מהסיכוי למצוא שגיאות בעברית בספר של אבשלום קור.

לפני הבחירות האחרונות של הוגו צ'אבס בוונצואלה, ציטטתי במאמר שכתבתי דברי נאצה אנטישמיים קשים ביותר שנאמרו על יריבו בבחירות, שהיה חשוד בשורשים יהודיים קלושים. בן דרור התקשר אליי ושאל מה המקור, כיוון שהוא רצה לכתוב על כך בעצמו. הצגתי לו את הכתבה ב"ידיעות אחרונות" ממנה העתקתי את הדברים. הוא בחן זאת לעומק, ונמנע מלכתוב, כיוון שלא הצליח לוודא שאכן הציטוט מדויק.

דומני, שאופן כתיבתו יוצאת מנקודת הנחה שיריביו יעשו כל ניסיון למצוא איזו טעות כדי לערער את אמינותו. הוא לא נותן להם את התענוג. וכך, למרות שמדובר ברב מכר ובספר מצוין, לא בכדי אנשי ה"שמאל" הרדיקאלי מתעקשים לא לכתוב עליו מאמרי ביקורת (לפחות עד עתה). זאת, למשל, להבדיל מספרו של טוביה טננבאום "תפוס ת'היהודי" (שלא קראתי אותו ואיני יכול להעיד על טיבו), שכנראה הוא טרף קל יותר.

****

בפרק "אגדת אושוויץ" מתמודד בן דרור ימיני עם טענת "פשעי הכיבוש". אחרי שהוא מציג את הטענות על מעשי הזוועה של ישראל ביהודה ושומרון בשנות שלטונה ובהן ההשוואה הפופולארית למעשי הנאצים, הוא מפשיל שרוולים, נוטל איזמל מנתחים ובוחן באופן יסודי את הנתונים על מצבם של הפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה תחת שלטון ישראל, בתחומי החיים השונים, על פי נתונים של מוסדות האו"ם וגורמי מחקר וסטטיסטיקה שונים.

הוא בוחן פרמטרים שונים כמו תוחלת חיים, מים זורמים, תמותת תינוקות, חינוך והשכלה גבוהה, ומוכיח בעובדות, שבמצבם של הפלשתינאים באותם שטחים חלה מהפיכה חסרת תקדים. זו אינה קפיצת מדרגה ואף לא קפיצת קומה, אלא קפיצה לציוויליזציה אחרת. בכל אותם מדדים, מצבם של הפלשתינאים טוב לאין ערוך ממצבה של האוכלוסיה במדינות ערב וממצבם של המיעוטים במדינות המערב.

ומדוע אני מזכיר דווקא את הפרק הזה? כיוון שאם מישהו מסיק ממנו שבן דרור ימיני מצדד בישיבתנו ובשליטתנו ביו"ש, אין הוא אלא טועה. בן דרור ימיני שייך לצד היוני במפה הפוליטית של ישראל ועמדותיו קרובות לעמדות מרצ. לא בכדי, ציפי לבני הציעה לו ערב הבחירות מקום בצמרת רשימת "התנועה" לכנסת. הוא תומך ברעיון של שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 49' עם חילופי שטחים, כלומר במתווה קלינטון ובהצעות ברק ואולמרט לפלשתינאים. הוא מגדיר את מפעל ההתנחלות כאיום הגדול ביותר על עתידה של ישראל כמדינת לאום יהודית.

אם כך, מדוע הוא מציג את הנתונים הללו?

השאלה הזאת נובעת מאופי השיח הישראלי המקוטב, המחולק אוטומטית למחנה ה"ימין" ומחנה ה"שמאל", "המחנה הלאומי" ו"מחנה השלום", כאשר ברור מראש מה צריכה להיות טענתו של אדם ברגע שהגדיר עצמו למחנה, וברור שהוא יטען רק טיעונים לחיזוק עמדתו ויתיישר לפי הקיצונים ביותר במחנה.

בן דרור משבש את השיח הזה. האיבה כלפיו בקרב ה"שמאל", נובעת מכך שדווקא הוא האיש הלוחם בתעשיית השקר מבית ומחוץ. היה להם הרבה יותר קל להתמודד עם מי שניתן להציגו כאיש "ימין" קיצוני, מתנחל עם דובון ועוזי ושאר הקלישאות המוכרות עד לזרא. בן דרור אינו לבד. ה"מנטורים" שלו, כהגדרתו, הם אישים כפרופ' רות גביזון, פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' שלמה אבינרי, פרופ' אלכס יעקובזון, הסופר ד"ר גדי טאוב ובמידה מסוימת גם העיתונאי ארי שביט מ"הארץ". אך דומני שבן דרור הוא ראש החץ של אותה קבוצה.

אם בן דרור ימיני חושב ששליטת ישראל ביהודה ושומרון סותרת את אמונתו במדינות לאום הומוגניות ואת צביונה של ישראל כמדינת לאום יהודית דמוקרטית, אין הדבר מחייב אותו להשלים עם שקרים ועלילות דם נוראות על מדינת ישראל באשר לשלטונה על אותם אזורים. אין זה מחייב אותו להתכחש לעובדה שקיומה של הרשות הפלשתינאית הקטינה באופן משמעותי של השלטון הישראלי באותם שטחים ואת החיכוך עם האוכלוסיה הפלשתינאית, הגם שאין זו המדינה הפלשתינאית העצמאית שבה הוא מצדד. העובדה שהוא תומך בהצעתו של אולמרט לאבו מאזן, אינה מחייבת אותו לתת יד לשקר הגס של אולמרט המכחיש את העובדה שאבו מאזן דחה את ההצעה (אחרי שאבו מאזן ואולמרט בעצמם העידו על כך). העובדה שהוא תומך ברעיון שתי המדינות לשני עמים, אינה מחייבת אותו לעשות שקר בנפשו ולטעון שיש לנו היום פרטנר לרעיון הזה, שהשלים עם קיומה של ישראל ומוכן להתפשר על "זכות" השיבה. הוא סבור שיש להמשיך ולחתור לפתרון הזה, אך לא לרמות את עצמנו.

לא רק רדיפת האמת מניעה את בן דרור ימיני, אלא בעיקר ראייתו את תעשיית השקר, הדמוניזציה והדה-לגיטימציה לישראל כמכשול הגדול ביותר לשלום. אם ישראל היא מפלצת, מי יעשה אתה שלום? לטענתו, המסע הזה מחזק את ההקצנה והסרבנות הערבית ומונע פתרון בדרכי שלום, ולכן הוא רואה כחובתו, בתור איש של שלום, להילחם בה.

****

 בקרוב ייצא הספר לאור באנגלית. אני רואה בכך חשיבות רבה ביותר, אף יותר מחשיבותו של הספר בעברית. חובה להיאבק בתעשיית השקרים נגד ישראל. הבעיה היא, שעם כל ההערכה למפעלו של בן דרור ימיני, אין הוא אלא הילד עם האצבע על הסכר, מול נחשול השקר האנטישמי והאנטי ישראלי. הוא עושה המון, אבל הוא יחיד, במאבק שצריך להיות מאבקה של מדינת ישראל.

מדינת ישראל שהיטיבה להתמודד עם כל סוג של איום ביטחוני, טרם הגדירה את מסע הדה-לגיטימציה כאיום לא פחות מסוכן, המחייב התמודדות עם התעשייה ויצירת תעשיית אמת מולה. מדינת ישראל, בשיתוף עם יהדות העולם, חייבת להכשיר ולממן אלף בן דרור ימינים שיפעלו בכל העולם נגד תעשיית השקר ויובילו את מתקפת האמת.

אילו הייתי שר החינוך, הייתי מצרף את ספרו של בן דרור ימיני לתכנית הלימודים. "תעשיית השקרים" – ספר חובה!

* "שישי בגולן"

למה לי פוליטיקה עכשיו / משינה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 23.11.14

לאחרונה עלעלתי ברשימת השירים שהשמעתי בכמעט ארבע שנות קיומה של הפינה, ולהפתעתי מצאתי שטרם השמעתי אפילו שיר אחד של להקת "משינה". אז הערב אתקן זאת.

להקת "משינה", אחת מלהקות הרוק המצליחות ביותר בתולדות המדינה, היא תוצאת המפגש בין שני לוחמי תותחנים, יובל בנאי, בנו הבכור של יוסי בנאי ושלומי ברכה. השנים הדריכו בבסיס הטירונים של החיל, מצאו שיש להם עניין משותף – המוסיקה, נגנו יחד בבסיס ובחופשות, ובסופי שבוע צפו יחד בהופעות של להקות הרוק של שנות ה-80 המוקדמות. הם החליטו להקים הרכב משותף לאחר שחרורם.

עם שחרורם ב-1983 הקימו את "משינה". לאחר זמן קצר התפרקו, כל אחד מהם הקים הרכב משלו – בנאי את "שלום הציבור" וברכה את "החזית העממית", וב-1985 הקימו מחדש את הלהקה. בנוסף לסולן ולגיטריסט בנאי ולנגן הגיטרה החשמלית ברכה, כללה הלהקה גם את הבאסיסט מייקל בנסון, המתופף איגי דיין והקלידן והסקסופוניסט אבנר חודורוב. הלהקה זכתה מיד להצלחה אדירה, כבר מהסינגל הראשון שהוציאו לרדיו – "אופטיקאי מדופלם" ומיד אחריו "רכבת לילה לקהיר". עוד באותה השנה הוציאו את האלבום "משינה", שכלל להיטים גדולים נוספים כמו "בלדה לסוכן כפול" ו"אנה". האלבום היה הצלחה גדולה. בתוך זמן קצר היה לאלבום פלטינה ושיריו העפילו לראש מצעדי הפזמונים ורשימות ההשמעה. באותה שנה, נבחר ההרכב ללהקת השנה. סיבוב ההופעות של הלהקה, היה הצלחה גדולה, כולל מופע ענק, אחת מהופעות הרוק הגדולות בתולדות המדינה, בפארק הירקון.

לשיאי ההצלחה האלה לא חזרה הלהקה, ובהמשך שנות פעולתה ידעה עליות ומורדות. ב-1995 הודיעה הלהקה על פירוקה. על מסע הופעות הפרידה שלה העיב האירוע הטראומתי בתולדות הלהקה - אסון פסטיבל ערד. הדוחק הרב בכניסה למופע, בעת שלהקת "טיפקס" הצעירה הופיעה כלהקת חימום, גרם לקריסת אחד משערי המתחם על הקהל, והביא למותם של שלושה צעירים ולפציעתם של רבים נוספים. בשנת 2003 שבה הלהקה והתאחדה, והיא ממשיכה לפעול יחד עד היום.

השיר שנשמע הוא מתוך אלבום האולפן הרביעי של הלהקה – "העמותה לחקר התמותה", שיצא ב-1990; שירו של שלומי ברכה, מילים ומנגינה – "למה לי פוליטיקה עכשיו?"

הכותרת הזאת הייתה לסלוגן פופולארי לתיאור הדילמה בין מעורבות פוליטית לבין אדישות ואסקפיזם. זה היה שמה של סדרת תכניות של יואב קוטנר על הפוליטיקה ברוק הישראלי, ותחת הכותרת הזאת מצאתי פעילויות ותכניות של משרד החינוך ושל תנועות נוער העוסקות בדילמה.

כותרת השיר, שהיא גם השורה האחרונה והשורה התחתונה של השיר, אכן מבטאת את הדילמה הזאת. הכותב מגלה עניין רב בנעשה בארץ ובעולם – והעניין בא לידי ביטוי באזכורים של הכרוניקה העיתונאית של התקופה – שנת 1989, אך מצד שני יש לו ספק ביכולת שלו להשפיע והוא מעדיף להתמקד בעסקי הרוקנרול.

השיר נכתב בתקופה של תהפוכות עולמיות אדירות, שהפכו על פיהן את כל מה שהכרנו על העולם. בריה"מ הייתה בשלבי קריסה מתקדמים ומדינות מזרח אירופה היו בגל מהיר של מהפיכות דמוקרטיות. העולם השתנה באופן כל כך קיצוני, עד שכדור הארץ נהיה למרובע ושכח שהוא עגול. הביטוי למהפכות במזרח אירופה הוא בשורה "ההמונים הפילו בברלין את החומה". אירועים עולמיים נוספים באותה שנה, הם רעידת האדמה "לומה פריאטה" בסן פרנסיסקו, שגרמה לנזק לגשרים המפורסמים של העיר וחייבה את סגירתם לשיפוצים. ברכה עצמו היה בדיוק באותה תקופה בטיול בארה"ב וחווה את האירוע באופן אישי. הוא הזכיר זאת בשורה "בסן פרנסיסקו הגשרים זקוקים להנשמה". ברוסיה, באותה תקופה, היה אסון רב נפגעים של התנגשות רכבות, ואף הוא מוזכר בשיר.

ובארץ השתוללה האינתיפאדה הראשונה, אינתיפאדת האבנים. היא מצאה את ביטויה בפזמון – "למה אבן ברמאללה סוטה ממסלולה" (לולה), ובשנאה הדתית של המוני הפלשתינאים המתכנסים בתוך מסגד "ומדברים עלי אך לא אתי". ראש הממשלה באותם ימים היה יצחק שמיר, והוא מוזכר ברמיזה, בשורה "שמיר ופטרוזיליה נפגשים באפילה לפתור את המצב הנוכחי". הדימוי מעולם הירקות מבטא את האמון המפוקפק שלו ביכולתה של ההנהגה למצוא פתרון למצב הסבוך.

ומה הוא עושה? הוא בורח למוסיקה, ומנתק את עצמו מן הנעשה סביבו, כחי בתוך ארגז. "את וגם אני בתוך ארגז, שר ואת רוקדת במרכז". האירועים במזרח אירופה נוסכים בהם תקווה, אך הם אינם מתרגמים אותה למעשה. "לי ולך נותר רק לקוות". הוא חש חוסר שלמות עם הפער בין הסערה בחוץ והאכפתיות שלו לקורה סביבו, לבין הבחירה שלו, או הבריחה שלו, לאמנות. "אני ברוקנרול".

הכותב בורח ממעורבות, אך לא שלם עם הבריחה. הוא יודע שהמצב לא טוב, וגם לו – לא טוב. והוא משקר לעצמו ולסביבתו. הוא מספר שהכל כל כך נפלא, אך הוא מודע לכך שזה שקר. "כי שום דבר בעצם לא היה נכון". השקר הוא גם באשר לתחושתו האישית "מרגיש כל כך נפלא" וגם באשר לתחושתו הלאומית "אנחנו עם סגולה".

ובכל זאת, הרי הוא חלק מן העם הזה, חלק מן החברה, ומה שקורה בה נוגע לו. "איש אחד אומר שהוא אחי", שזאת קריאה לאחווה, למעורבות, לאכפתיות. אולם את הדילמה בין הקרבה והריחוק הוא מבטא בשורות "דוד של השכן שלי קיבל את הסמג"ד, ספרה אשתו של בן של אחותי" – כלומר יש קשר, אבל הוא קשר די רחוק – דוד של שכן, על פי סיפור של אשתו, של הבן, של האחות...

השיר נגמר ללא הכרעה, בהצבת הדילמה של המעורבות. אולם הפתרון של הדילמה נעוץ בעצם הניסוח שלה – "למה לי", כלומר מה אני ארוויח אם אגלה מעורבות פוליטית? "אז למה לי פוליטיקה עכשיו?"

במקור, כתב ברכה שיר באנגלית על הלחן הזה, שאינו קשור כלל לתוכן השיר בעברית. הוא לא היה מרוצה מהתוצאה והחליט לגנוז את השיר. אולם יובל בנאי שכנע אותו לשמור על השיר, והוא כתב את המילים העבריות.

אלפי שכירים של חרב מתכנסים בתוך מסגד

הם מדברים עליי אך לא איתי

ודוד של השכן שלי קיבל את הסמג"ד

סיפרה אשתו של בן של אחותי

אהה אחותי, אהה אחותי

שמיר ופטרוזיליה נפגשים באפילה

לפתור את המצב הנוכחי

ובניו יורק המציאו זן חדש של מחלה

ואיש אחד טוען שהוא אחי

אהה אחי, אהה אחי

שיקרתי שאמרתי שהכל כל כך נפלא

כי שום דבר בעצם לא היה נכון

גם הכדור שלנו שהפך למרובע

שכח שהוא עגול

שכח שהוא עגול

שכח שהוא עגול

אני ברוקנרול.

בסן פרנסיסקו הגשרים זקוקים להחלמה

ברוסיה עוד אסון של רכבות

ההמונים הפילו בברלין את החומה

ולי ולך נותר רק לקוות

אהה לקוות, אהה לקוות

שיקרתי שאמרתי שהכל כל כך נפלא

כי שום דבר בעצם לא היה נכון

גם הכדור שלנו שהפך למרובע

שכח שהוא עגול

שכח שהוא עגול

שכח שהוא עגול

עסקי הרוקנרול

למה אבן ברמאללה סוטה ממסלולה לולה?

למה אבן ברמאללה סוטה ממסלולה לולה?

את וגם אני בתוך ארגז

שר ואת רוקדת במרכז

שיקרתי שאמרתי שהכל כל כך נפלא

שכירים של חרב מתכנסים בתוך האפילה

ובניו יורק המציאו זן חדש של מחלה

מרגיש כל כך נפלא

מרגיש כל כך נפלא

אנחנו עם סגולה

אנחנו עם סגולה

אז למה לי פוליטיקה עכשיו?  

* אני מעריך מאוד את פרופ' רות גביזון. כזכור, הצעתי אותה לתפקיד נשיאת המדינה. אני חש קרבה לרבות מעמדותיה, בעיקר בתחום זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אולם אני ממש לא מקבל את עמדתה השוללת את חוק הלאום, ומציעה להמירו ב"חוק החזון".

הצעתה של גביזון, הייתה נכונה אלמלא היו חוקי יסוד בישראל, ולפתע צנח לו חוק יסוד ראשון או הצעה לחוקה, המדברת רק על היותה של ישראל מדינת לאום יהודית. אולם המציאות היא, שיש חוקי יסוד רבים, המעגנים את זכויות האזרח בישראל ואת זכויות המיעוטים בישראל, ובראשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק שהם חוקים אוניברסליים. לעומת זאת, מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי אינה מעוגנת בחוק, לא כל שכן בחוק יסוד, ובלעדיה החוקה הנכתבת היא חוקה נכה.

הצעת "חוק החזון" היא הצעה המנסה לומר הכל, ובכך אינה אומרת כלום. היא בוללת חוקים שאין בהם צורך כי הם כבר קיימים, עם אמירה אמורפית על מה שאינו קיים בחוק ודורש חקיקה ואמירה ברורה.

אין כל צורך "לאזן" את האמירה והחקיקה הברורה, המעגנת את מהות היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. עצם המחשבה שיש צורך באיזון הקדוש הזה, היא ניצחון תודעתי של הפוסט ציונות, שהצליחה להטמיע בשיח הישראלי את השקר הנבזי כאילו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. וחבל שפרופ' גביזון, הניצבת עשרות שנים בחזית המאבק התודעתי נגד מארת הפוסט ציונות, נפלה כך למלכודת התודעתית הזאת.

* מה המחויבות של מדינת ישראל ליהודי העולם? האם יש לה תפקיד כלשהו בנוגע אליהם, לשלומם, לביטחונם? האם יש ליהודי הגולה מעמד כלשהו במדינת ישראל?

זו דוגמה לסוגיה שיש לדון בה ולהגדיר אותה, בהיותנו מדינת הלאום של העם היהודי. זו סוגיה שיש לדון בה ברמה החוקתית. זו דוגמה אחת לנושאים הכבדים שיש לדון בהם במסגרת חוק הלאום. ואין כל צורך "לאזן" אותם.

* אני מעדיף את הצעת חוק הלאום המקורית, כפי שהוצגה בידי ח"כ לשעבר אבי דיכטר ("קדימה") בכנסת הקודמת ובידי ח"כ אלקין בכנסת הזאת, על פני נוסח הפשרה של נתניהו. לנוסח הפשרה הוכנסו עקרונות נכונים, בדבר זכויות הפרט השווים לכל, אלא שהם קיימים בחוקי יסוד אחרים ואין כל סיבה לצרף אותם לחוק יסוד שכלל אינו קשור לזכויות הפרט. אולם אם הצעת החוק של נתניהו תוריד חלק מן המתנגדים מן העץ ותאפשר קבלת החוק ברוב גדול – גם זו לטובה.

* שילובם של ערביי ישראל במדינה הוא יעד לאומי חשוב. השילוב הכלכלי והתעסוקתי הוא מרכיב משמעותי במהלך הזה, ולא אחת הצהיר על כך שר הכלכלה נפתלי בנט כאחד מיעדי משרדו. לפיכך, הוראתו של שמעוני, ראש העיר אשקלון, למנוע העסקת ערבים מנוגדת לאינטרס הלאומי. זאת, עוד בלי להתייחס לחומרה העיקרית של ההוראה - הפגיעה בזכותו של אזרח לעבודה ולפרנסה, והאפליה הגזענית שבהנחיה הזאת.

ומה באשר לעניין הביטחוני, שבשמו קיבל ראש העיר את ההחלטה? זהו ניצול ציני ופופוליסטי של הפחדים בציבור ונשיאת שם הביטחון לשווא.

תגובותיהם הנחרצות והמהירות של ראש הממשלה, שר הפנים, היועץ המשפטי לממשלה, המשטרה, השרים לפיד, בנט ולבני היו ראויות. ... מה שלא יפריע למלעיזים להציג אותם כגזענים, כביכול.

* ומי יצאה להגנתו של שמעוני? רווית הכט, בביקורת טלוויזיה ב"הארץ" על הראיון עם שמעוני בערוץ השני. עבור הכט ושכמותה, החלטתו של שמעוני היא תענוג שאין כמותו – הוכחה ניצחת לעלילה שישראל היא מפלצת גזענית. איזה כיף!!! לכן, יש לאתרג אותו. חסוך שלא יחסר. באו ראש הממשלה והשרים, וקלקלו לה את החגיגה. אבל הכט בשלה. היא אינה מוותרת. "אותו שמעוני חטא כי הרשה לעצמו לצקת תוכן משלו להוראות ההפעלה של המערכת, ועוד עשה זאת בצורה חסרת חן ואלגנטיות, שמאיימת למוטט את מפעל הדיבור הכפול והצדקני. על כך הוא נענש היום במהדורת השבט".

* בנאום שנשא נפתלי בנט לפני כשנה וחצי, הוא אמר שעלינו להשלים עם המציאות שהבעיה הפלשתינאית אינה ניתנת לפתרון, ונאלץ להמשיך לחיות אתה. הוא תיאר זאת באופן ציורי: "יש לי חבר שיש לו רסיס בישבן, ואמרו לו שאפשר לנתח אבל הוא יישאר נכה. אז הוא החליט להמשיך ולחיות עם זה. יש מצבים שהשאיפה לשלמות יכולה לגרום ליותר נזק מתועלת".

אפשר להסכים עם בנט ואפשר לחלוק עליו. אפשר לאהוב את האלגוריה שבה הוא השתמש ואפשר לשנוא אותה. אבל זה מה שהוא אמר. זה, ולא שום דבר אחר.

אם ניקח עשרה אנשים, ונשאל אותם מה אמר בנט בנושא הרסיס הישבן, לפחות 9 מהם "יצטטו" את דבריו של בנט ש"הערבים הם קוץ בישבן". למה? כי כבר שנה וחצי אין כמעט יום שמישהו אינו "מצטט" את הדברים, כ"הוכחה" לגזענות בישראל, ששריה אומרים שהערבים הם קוץ בישבן.

בתגובה להנחיית ראש העיריה שמעוני בנוגע להעסקת ערבים, אמר בנט שכשר הכלכלה "לא אתן יד לפגיעה באף עובד על רקע דת או גזע" וש"99.9% מערביי ישראל הם אזרחים נאמנים" (קצת נסחף, אבל נסלח לו).

קראתי היום תגובה, ה"מצטטת" את בנט עם "הערבים כקוץ בישבן" כ"הוכחה" לכך ש"שמעוני הוא תוצאה של התססה מתמשכת כלפי המגזר הערבי".   

* כשאני קורא את מנשה נוי אומר בראיון קידום-מכירות, שהוא יסתיר ערבי בבוידם, יש לי תחושה עזה שהוא מייחל בכל מאודו למציאות (שמיותר לציין שהיא היפוכה המוחלט של המציאות הישראלית) שבה יצטרכו להחביא ערבים בבוידם.

* לסדרת הכזבים הנפוצים בשיח הציבורי, הצטרף לאחרונה כזב נוסף – הטענה שהרעיון של ניהול הסכסוך מנוגד לשלום ומבטא ויתור על השלום.

לא. הרעיון של ניהול הסכסוך, הוא שמאחר והיום ובעתיד הנראה לעין אין אפשרות לשלום, הברירה היחידה אינה רק מלחמה, אלא קיימת אופציה של ניהול חכם של הסכסוך באופן של פתרונות מקומיים, הסכמות בכל מקום שניתן, הנמכת להבות, הסכמים חלקיים לצד תקיפות ביטחונית והרתעה. אם יש סיכוי לשלום מחר, הוא נעוץ ביכולת לנהל היום את הסכסוך בחכמה.

* אחד מעמודי התווך של ילקוט הכזבים של השיח הציבורי בישראל, הוא הטענה שהציונות הייתה עיוורת לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות.

הכזב מתבסס בעיקר על עיוות משמעותה של האמירה: "עם ללא ארץ לארץ ללא עם". ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר?

אלא שזו ממש לא משמעותו של המשפט. זהו משפט המדבר על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותו היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם.

אגב, מי שטבע את המשפט הזה הוא ישראל זנגוויל, שלצד היותו מנהיג ציוני, היה פעיל מרכזי בתנועה שפעלה למען שלום אוניברסלי. זנגוויל היה אחת התומכים המרכזיים בתכנית אוגנדה, ובעקבות דחייתה בידי הקונגרס הציוני השביעי, הוא פרש מהתנועה הציונית וייסד את התנועה הטריטוריאליסטית, שחתרה להקמת מדינה יהודית במקום כלשהו בעולם, לאו דווקא בא"י.

* מאז ומתמיד התנגדתי להרס בתי משפחות מחבלים, כאמצעי ענישה. איני דוגל בבנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהינה, אלא באיש בחטאו ייענש. למרות עמדתי העקרונית, המוסרית, הייתי תומך בצעד הזה, אילו באמת היה אפקטיבי להרתעה ולמלחמה בטרור. אולם הוכח בעבר שאין זה צעד אפקטיבי. ומדוע נוקטים בו? כי זאת פעולה המצטלמת כעשיה נחרצת במלחמה בטרור. כלומר יותר משזאת פעולה בעלת ערך מבצעי, זהו צעד ראווה פוליטי של מקבלי ההחלטות.

* מה פירוש המושג "הפוסל – במומו פוסל"?

אמחיש זאת בדוגמה. לפני כשבוע, כיניתי את ח"כ מירי רגב בכינוי "פוסטמה". האמת היא, שזה לא היה ראוי ולא מכובד. גם אני צריך לזכור שלא כל מה שאני חושב אני צריך לכתוב.

אולם בעקבות הביטוי הזה, כתב לי הקורא אופק בירנהולץ, ושב וכתב ולא הרפה, שזהו ביטוי גזעני כלפי הח"כית, כי היא מזרחית.

מכאן, שבעיני המגיב פוסטמה = מזרחית.

הוא שאמרתי. הפוסל – במומו פוסל.

* חוק השכירות ההוגנת הוא בשורה חברתית חשובה, החורגת מנושא השכירות עצמו. הבשורה היא של ריסון השוק הפרוע באמצעי הגנה על האזרחים ודרישה להגינות בחיים הכלכליים.

* שאלה לטוענים שהמחאה החברתית של קיץ 2011 נכשלה. עם יד על הלב - ללא המחאה, ניתן לדמיין כלל חוק כזה?

* הנקמה של "ישראל היום" בליברמן שהצביע בעד "חוק ישראל היום": העיתון לא יצא בכותרת ענק "המטרה - ליברמן", עם תמונה גדולה של היעד לחיסול.

* ביד הלשון

בכתבה שקראתי לאחרונה על פרשת רצח, נכתב שהרוצח היכה את הקורבן "במכשיר כהה". ותמהתי, שמא הוא היכה אותו בסכין שחורה?

כהה הוא ההיפך מבהיר. קהה הוא ההיפך מחד.

מן הסתם, הכתב התכוון לדווח על מכה במכשיר קהה.

* "חדשות בן עזר"