הבלוג של אורי הייטנר

12 יום לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסו נציגי הקיבוצים במועצה האזורית הגליל העליון, ובהם קיבוצי הקיבוץ הארצי, לטכס עצה – איך מונעים את האסון של החזרת הסיוט של חיים תחת התוקפנות של האויב הסורי, כלומר איך מונעים את מסירת הגולן לסורים. הפתרון עליו הם החליטו היה הפתרון הציוני הישן והטוב – מקימים התיישבות שתעצב את הגבול. 22 ימים בלבד לאחר מכן, ב-14 ביולי 1967, עלו חלוצי ההתיישבות בגולן לעלייקה, והקימו את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן. קיבוץ גולן לא הגדיר עצמו כשייך לתנועה מסוימת, כיוון שראה עצמו כחלוץ איחוד התנועות הקיבוציות סביב תנופת ההתיישבות החדשה, אך לימים הגדיר עצמו בקיבוץ המאוחד.

גם היישוב השני בגולן הוא קיבוץ. הפעם של הקיבוץ הארצי. ב-26 בספטמבר 1967 עלתה על הקרקע ברמת הבניאס היאחזות נח"ל שניר, ובה גרעינים של תנועת "השומר הצעיר". ביום עלייתם לקרקע קיבלו המיישבים מברק ברכה מן השר יגאל אלון: "למתנחלים ברמת הבניאס: 'שבו בארץ הבשן עד בעל חרמון שניר והר חרמון' ". בחלוף שנה התאזרחה ההיאחזות והייתה לקיבוץ. אמנם הקיבוץ קם בשטח א"י המנדטורית ולכן בצד הישראלי של "הקו הירוק", אך הסורים השתלטו על השטח באלימות בשנות החמישים. לכאורה, זאת התיישבות "כשרה" מבחינה פוליטית, אך לא בעיני הסורים. עמדתם של הסורים במו"מ בשנות ה-90 הייתה נחרצת – קווי 4 ביוני 1967, כלומר עקירת שניר. כן, גם שניר היא, על פי הקלישאה, "מכשול לשלום".

היישוב השלישי בגולן היה אף הוא קיבוץ – מבוא חמה, שעלה לגולן ב-21 בינואר 1968, והוא חלוץ ההתיישבות בדרום הגולן ובכור קיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים בגולן,

גם היישוב הרביעי בגולן היה קיבוץ, הראשון שמלכתחילה הגדיר עצמו כשייך לקיבוץ המאוחד, עין זיוון, שעלה לגולן למחרת מבוא חמה.

הנה כי כן, המנוע של מפעל ההתיישבות הציונית בגולן, היה התנועה הקיבוצית. היא הקימה את הקיבוצים הראשונים, היא דחפה להתיישבות, שריה היו גדולי התומכים בהתיישבות. ומפעל ההתיישבות הקיבוצית בגולן הוא פאר ההתיישבות הקיבוצית שלאחר הקמת המדינה.

אך טבעי ונכון שוועידת התנועה הקיבוצית תחגוג יובל למפעל ההתיישבות הזה, שהוא גאוותה. התנועה יכולה להתגאות בכך שהניעה את המפעל שהשיג את היעד שלשמו הקימה אותו – עיצב את גבולה של מדינת ישראל. התנועה יכולה להתגאות בכך שההתיישבות שהקימה מנעה אסון לאומי – מציאות קטסטרופלית שבה הכינרת הייתה בשליטת דאעש, חלילה.

טוב עושה התנועה בכך שהיא מאחדת בוועידה אחת ציון 80 שנה ליישובי חומה ומגדל וחמישים שנה ליישובי הגולן – שני מפעליה הגדולים והחשובים, שקבעו את גבולה של מדינת ישראל.

אבל בעיני עופר פרג, יובל להתיישבות הקיבוצית בגולן הוא "סיבה לעצב גדול". הוא אחד מקבוצת חברים שיצאו נגד קיום הוועידה בגולן. הם מנמקים זאת, בין השאר, בכך שהמהלך אינו מתחשב "בדעותיהם של שליש מחברי התנועה, אנשי הקיבוץ הארצי לשעבר".

אותה קבוצה הרוצה לכפות על 2/3 מהתנועה את עמדת השליש, מתעלמת מכך, שגם בקרב השליש היה רוב למען ההתיישבות בגולן. עובדה, בנוסף לקיבוץ שניר, הקים הקיבוץ הארצי גם את גשור ונטור. אחד מיוזמי המחאה, דורון ליבר, מודה בכך ומזכיר שהוא היה שייך למיעוט, אך הזכיר את "נוסחת גשור" המפורסמת, ש"הקיבוצים לא יהיו מכשול לשלום".

לכאורה, ניתן להבין את הנוסחה הזאת כהקמת יישובים בגולן ובעת ובעונה אחת תמיכה בנסיגה מהגולן. אבל כל מי שמבין משהו בהתיישבות, יודע שאין לכך שחר. אף אחד לא מקים יישובים כדי לעקור אותם. עובדה – מתנגדי הקמתם של שני הקיבוצים, כולל ליבר עצמו, התנגדו להתיישבות על אף אותה נוסחה. עובדה, גם תומכי הקמתם של גשור ונטור לא התיישבו ביו"ש ובבקעת הירדן, אבל יזמו הקמת קיבוצים בגולן, כדי לעצב באמצעותם את גבול הקבע של ישראל, שיכלול את הגולן בשטחה, בהתאם להשקפת עולמם.

אז מהי אותה נוסחה? בסך הכל גשר של מילים בין תומכים למתנגדים כדי להשקיט רעשים ולמען שלום בית. מה אומרת הנוסחה? שום דבר. אפשר לפרש אותה כנכונות לנסיגה. אפשר לפרש אותה כהתיישבות למניעת נסיגה, למאבק נגד נסיגה, אך התחייבות לכבד כל החלטה של המדינה על נסיגה (ויש לזכור שעל פי חוק יסוד משאל עם, רק במשאל עם ניתן להחליט על נסיגה מהגולן). ואני מפרש אותה, כאמירה שההתיישבות היא מעשה של שלום, בעוד עקירת יישובים היא מעשה איבה ואלימות, ולכן מובן מאליו שההתיישבות אינה ולא תהיה מכשול לשלום.

אבל האמת היא שאין שום משמעות לאיזו נוסחה ישנה ועבשה, שכבר מזמן אבד עליה כלח, ובוודאי שאין היא עומדת מול מפעל התיישבות קיבוצי חי ותוסס, שחיים בו כבר בני שלושה דורות והוא נמצא בעשור החמישי לקיומו.

מאז שהקבה"א קיבל את נוסחת גשור, קרו כמה דברים במדינת ישראל. הגולן סופח לריבונות ישראל. חמישה ראשי ממשלה ניסו למסור את הגולן לסוריה וסוריה סירבה להצעה. סוריה התפרקה והתפוררה ואינה קיימת עוד. והתחולל אפילו שינוי גלובלי אסטרטגי – הקיבוץ הארצי התאחד עם התק"ם והוקמה התק"צ. ממש מגוחך לנופף היום בנוסחה הזאת.

הגולן הוא ישראלי. כל מי שעיניו בראשו מבין שהעובדה הזאת בלתי הפיכה. יש קומץ סרבני התפכחות, או כאלה שאוצר המילים שלהם אינו כולל את המילה "טעיתי", שעוד מתכחשים לה. אלה אנשי האתמול; אנשים שאפילו אינם מבחינים עד כמה עמדתם אינה רלוונטית עוד, כמה היא נלעגת. 

* "ידיעות הקיבוץ"

הופתעתי לקרוא את גילוי הדעת של חברים, רובם מקיבוצי הקבה"א לשעבר נגד קיום ועידת התנועה הגולן. יותר מכל נדהמתי מהאנכרוניזם, מחוסר הרלוונטיות של החותמים. הם כל כך מנותקים מן המציאות, שאין להם אפילו מודעות עצמית מינימלית להבחין עד כמה מכתבם פאתטי.

החותמים מנסים לכפות את עמדת המיעוט השמאלי הקיצוני בקבה"א על התנועה הקיבוצית כולה. את מה שהם לא הצליחו למנוע בתנועתם בזמן אמתי, הם מנסים להחיל רטרואקטיבית על התנועה הקיבוצית כולה.

ההתיישבות בגולן היא מפעל ההתיישבות המרכזי של התנועה הקיבוצית בחמישים השנים האחרונות. מפעל זה הוקם לאחר כמעט עשרים שנות קיפאון, שבהן התנועה הקיבוצית לא הקימה כמעט אף יישוב. מלחמת ששת הימים חוללה שינוי, שבא לידי ביטוי בהתיישבות בבקעת הירדן, צפון ים המלח ובעיקר בגולן. נכון, יש פער גדול בין הכוונות להקמת עשרות קיבוצים גדולים לבין ההצלחה להגשימן בפועל. אולם מה שהוקם, הוא פאר ההתיישבות הקיבוצית מאז הקמת המדינה.

ההתיישבות בגולן נועדה לעצב את גבולותיה של מדינת ישראל באמצעות התיישבות, כמיטב מסורת הציונות המעשית, שהתנועה הקיבוצית הייתה נושאת הדגל שלו. 12 יום לאחר מלחמת ששת הימים החליטה מועצת הקיבוץ המאוחד על "ההכרח הדחוף בהקמת היאחזויות התיישבות במרחבים המוחזקים בידי צה"ל, החיוניים לביטחונה ולחיזוק מעמדה של ישראל במאבקים המדיניים הנשקפים לה". גם איחוד הקבוצות והקיבוצים נרתם למפעל ההתיישבות. בעוד הקבה"מ הקים גוש קיבוצים בצפון הגולן, הקים האיחוד גוש בדרום הגולן. כתב על כך מוקי צור בספרו "כאחד הדשאים, כאחד האדם": "ההתיישבות בדרום הרמה נבעה משיקולים גיאו-פוליטיים שביקשו לקבוע יתד במקום, למקרה של תביעה לפשרה טריטוריאלית עתידית". עם איחוד התנועות, אימץ התק"ם את הדרך הזאת, וכך החליטה מועצת התק"ם בנצר סירני בדצמבר 1980: "הגולן הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. ריבונות ישראל בגולן היא ערובה לביטחון ושלום. ... מועצת התנועה הקיבוצית המאוחדת תובעת פעילות מצד הממשלה ומוסדות התנועה הציונית להמשך הפיתוח והאכלוס של רמת הגולן... התנועה הקיבוצית המאוחדת תומכת ותפעל להחלת החוק, המנהל והמשפט הישראלי בגולן".

והקיבוץ הארצי? גם הקיבוץ הארצי התיישב בגולן, והקים את גשור ונטור. חותמי המכתב נאחזים ב"נוסחת גשור" על פיה "יישובינו לא יהיו מכשול לשלום". לכאורה, ניתן להבין זאת כהקמת יישובים בגולן ובעת ובעונה אחת תמיכה בנסיגה מהגולן. אבל כל מי שמבין משהו בהתיישבות, יודע שאין לכך שחר. אף אחד לא מקים יישובים כדי לעקור אותם. עובדה – מתנגדי הקמתם של שני הקיבוצים, התנגדו להחלטה על אף אותה נוסחה. עובדה, גם תומכי הקמתם של גשור ונטור לא התיישבו ביו"ש ובבקעת הירדן. אבל הם יזמו הקמת קיבוצים בגולן, כדי לעצב באמצעותם את גבול הקבע של ישראל, שיכלול את הגולן בשטחה, בהתאם להשקפת עולמם.

אז מה היא אותה נוסחה? בסך הכל גשר של מילים בין תומכים למתנגדים כדי להשקיט רעשים ולמען שלום בית. מה אומרת הנוסחה? שום דבר. אפשר לפרש אותה כנכונות לנסיגה. אפשר לפרש אותה כהתיישבות למניעת נסיגה, למאבק נגד נסיגה, אך התחייבות לכבד כל החלטה של המדינה על נסיגה (ויש לזכור שעל פי חוק יסוד משאל עם, רק במשאל עם ניתן להחליט על נסיגה מהגולן). ואני מפרש אותה, כאמירה שההתיישבות היא מעשה של שלום, בעוד עקירת יישובים היא מעשה איבה ואלימות, ולכן מובן מאליו שההתיישבות אינה ולא תהיה מכשול לשלום.

אבל האמת היא שאין שום משמעות לאיזו נוסחה ישנה ועבשה, שכבר מזמן אבד עליה כלח, ובוודאי שאין היא עומדת מול מפעל התיישבות קיבוצי חי ותוסס, שחיים בו כבר בני שלושה דורות והוא נמצא בעשור החמישי שלו.

מאז שהקבה"א קיבל את נוסחת גשור, קרו כמה דברים במדינת ישראל. הגולן סופח לריבונות ישראל. חמישה ראשי ממשלה ניסו למסור את הגולן לסוריה וסוריה סירבה להצעה. סוריה התפרקה והתפוררה ואינה קיימת עוד. ואפילו שינוי גלובלי אסטרטגי – הקיבוץ הארצי התאחד עם התק"ם והוקמה התק"צ. ממש מגוחך לנופף היום בנוסחה הזאת.

אגב, הקיבוץ הארצי לא הקים רק את גשור ונטור, אלא גם את שניר. נכון, רמת הבניאס עליה הוקם הקיבוץ הייתה חלק משטח א"י המנדטורית ולכן חלק בצד הישראלי של "הקו הירוק", אולם הסורים השתלטו על השטח באלימות בשנות החמישים. לאחר מלחמת ששת הימים הקיבוץ הארצי הקים את שניר, תחילה כהיאחזות נח"ל, כבר בספטמבר 1967. נכון, בעיני הקבה"א זאת הייתה התיישבות כשרה מבחינה פוליטית, אך לא כן מבחינת הסורים. עמדתם של הסורים במו"מ הייתה נחרצת – קווי 4 ביוני 1967, כלומר עקירת שניר.

הגולן הוא ישראלי. כל מי שעיניו בראשו מבין שהעובדה הזאת בלתי הפיכה. יש קומץ סרבני התפכחות, או כאלה שאוצר המילים שלהם אינו כולל את המילה "טעיתי", שעוד מתכחשים לה. חבל.

במלאת יובל להתיישבות בגולן, אך טבעי שוועידת התנועה הקיבוצית תעלה לגולן ותחגוג יובל שנות התיישבות. אני שמח במיוחד על החיבור בוועידה, בין עין גב והגולן, ובין ציון 80 שנה לחומה ומגדל וחמישים שנה להתיישבות בגולן. אלה שני מפעלי התיישבות ציונית שעיצבה את גבולה של ישראל. חלוצי עין גב הקימו את קיבוצם בקדמת כינרת, במטרה להיות חלוצי ההתיישבות בגולן, אך לאורך שנים התקיימו בבדידות מזהרת, ובשנות השליטה הסורית בגולן הם היו, כמו כל יישובי הגליל והעמקים, יעד לתוקפנות הסורית. עם שחרור הגולן, שוחררו גם עין גב ושאר יישובי העמק מאימת לועי התותחים הסוריים. היום, בהביטם מעלה, הם רואים לנגד עיניהם את אורות יישובי הגולן, ובהם הקיבוצים; הממשיכים האמתיים של מפעל חייהם. 

* אויבו הגדול של נתניהו – לבנימין נתניהו יש אויב. אויב עקשן, מתמיד, המלווה אותו לכל אורך הקריירה, חותר תחתיו, מפריע לו, מזיק לו, הורס לו. ולמעשה – הורס אותנו. לאויב הזה קוראים בנימין נתניהו.

אירועי השבוע מיטיבים להמחיש זאת. נתניהו יצא לשליחות לאומית חשובה בסין. שליחות המעידה על הישגיה המדיניים והכלכליים של ישראל, המשפרת בהדרגה את מעמדה הבינלאומי, למגינת לבו של האויב המנסה לבודד אותה, כולל סייעניו הישראלים. ביקור זה הוא חלק מתמונה גדולה, של הידוק קשריה של ישראל עם מדינות העולם והגברת השפעתה כמעט בכל מקום.

ובמה מתעסק נתניהו? ערב הנסיעה לסין הוא כינס ישיבה בהולה בעיצומה של השבת, כאילו הסורים על הגדרות, ואיים לפרק את ממשלתו ולטלטל את מדינת ישראל למערכת בחירות מיותרת, בזבזנית והזויה בגלל האובססיה המטורפת שלו לתקשורת, במקרה זה לחסל את השידור הציבורי. וכשהוא יחזור, הוא יתבכיין שביקורו לא סוקר מספיק...

כך הוא נוהג לכל אורך הדרך. מצד אחד, מוביל מדיניות חכמה ונכונה בתחומים רבים, כמו למשל בהתמודדותו השקולה והנבונה מול קריסת מדינות ערב ועוד. והוא יכול בהחלט להצביע על הישגים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים ניכרים. אך האויב שבתוכו הורס אותו. אותו ואותנו. דוחף אותו לאנטי ממלכתיות, לפלגנות, ל"הפרד ומשול", לשנאת אחים – דברים ההורסים את החברה הישראלית ושומטים ממנה את תשתיתה. גישת "המדינה זה אני" ו"לי הכל מותר" גורמת לו לאובדן שיקול דעת בסיסי, כמו בפרשיות המתנות המושחתות לרעייתו ובן זוגה. כן, התנהלותו היא מושחתת. זו שחיתות. לא צריך להידרדר לרמת פשיעה חמורה מן הסוג של דרעי ואולמרט, לצורך ההגדרה שחיתות. וגם אם לא יוגש כתב אישום – יש כלום, והכלום הזה הוא שחיתות.

שנתיים אחרי שטלטל את המדינה לבחירות מיותרות בשל גחמה, בחירות מלאות שנאה שהעמיקו את השסעים בעם ועלו מיליארדים למשק הישראלי, הוא מאיים שוב בבחירות, ושום בשל גחמה הזויה. הוא גודע כל מי שמגלה מעט מנהיגות ויכולת סביבו, מתוך פרנויה חסרת שחר – זה החל בארנס, מרדכי, מרידור ובני בגין בקדנציה הראשונה ונמשך בגדעון סער, כחלון, יעלון, ריבלין ועכשיו ישראל כץ וארדן. הוא לא ממנה שר חוץ, כדי לא לתת לאף מנהיג אחר בליכוד להתבלט. יומיים אחרי שהוא גילה מנהיגות בראשית פרשת אזריה הוא נסחף אחרי ההמון בזרם העכור, וכדי לבדל את עצמו משותפו לגילוי המנהיגות בראשית הדרך, הוא מדיח אותו ומחליף אותו בראש המסיתים, ואח"כ נותן יד להסתה נוראית נגד הרמטכ"ל, שדרת הפיקוד וצה"ל. הוא אישית עומד מאחורי ההסתה המתמשכת נגד נשיא המדינה.

האובססיה שלו לתקשורת היא תופעה חולנית. ראשי ממשלות בחרו לכהן לצד תפקידם כשרי הביטחון, מתוך תפיסה שאחריותו העליונה של ראש הממשלה היא ביטחון המדינה. אבל ראש ממשלה שבוחר להיות דווקא שר התקשורת, לצד תפקידו כראש הממשלה? ולשם מה? כדי להרוס את התקשורת, להפוך אותה למאולפת וצייתנית. זה אבסורד. ראש ממשלה שעושה לילות כימים במו"מ על נוני מוזס על עסקה מושחתת, כדי שעיתונו יפנק אותו... זה מנהיג לאומי?

נשווה לנפשנו את בנימין נתניהו נטול האויב – בנימין נתניהו. את נתניהו, ברוך הכישרונות, בעל הכריזמה, היודע להלך קסם על רבים, בעל היכולות הדיפלומטיות המוכחות, רותם את כל כישרונותיו ויכולותיו אך ורק למטרות שלשמן נבחר. הוא יכול היה להיות אחד מראשי הממשלה הטובים בתולדות המדינה. הוא היה זוכה להערכה לאומית רבה, גם מצד יריביו ומתנגדיו האידיאולוגיים. ישראל הייתה מתברכת במנהיג מצוין. אבל בנימין נתניהו הורס לו הכל. לו ולנו.

* מיהו ססססמולני - מינויה של גאולה אבן למגישת המהדורה המרכזית בחדשות תאגיד "כאן", היא עדות למקצועיות של התאגיד, שקיבל את ההחלטה הנכונה ביותר והראויה ביותר. ראיית מינוי זה כ"אצבע בעין" של נתניהו, מעידה אך ורק על נתניהו עצמו. היא מעידה על רצונו בשליטה אישית בתקשורת צייתנית. היא מעידה למה מתכוון נתניהו כאשר הוא מלהג על "תאגיד השמאל" (הכולל בין השאר את קלמן ליבסקינד, יעקב אחימאיר ועוד "שמאלנים" רבים) – מבחינתו "שמאל" היא מילה שנועדה להתסיס אספסוף, אבל היא כוללת כל מה שהפרנויה האובססיבית שלו ממתגת כאיום. גדעון סער, שהיה נאמן הנאמנים שלו, הפך לאיום כיוון שזכה לתמיכה ולאהדה בציבור, ומכאן שהוא "סססמולני" ולכן אשתו אינה ראויה להיות שדרנית.

* יש פתי בקהל? - יש בקהל פתי אחד המאמין שנתניהו רוצה להציל את רשות השידור? ההתנפלות שלו על תאגיד "כאן" החלה רק אחרי שביצע וידוא הריגה לרשות השידור. יש בקהל פתי אחד המאמין שאכפת לנתניהו מעובדי רשות השידור, שבמערכת הבחירות הוא השווה אותם למחבלי חמאס? אם היה אכפת לו, הוא היה פועל לכך שרובם יועסקו ב"כאן" והשאר יפוצו כראוי.

* מבחנו של כחלון – רגע לפני נסיעתו לסין זרק נתניהו את פצצת המשבר הממשלתי על הגחמה של סגירת תאגיד השידור הציבורי. נסע, ומרגע זה, כל העיניים הופנו אל כחלון. מיד החלו משלחות, מתווכים, משאים ומתנים. טוב היה עושה כחלון, אילו הבהיר חד משמעית: ביום חמישי נתניהו והוא הגיעו להסכמה, וההסכמה הזו היא סופית. אין הוא מוכן לפגוש מתווכים, אין הוא מוכן לפגוש משלחות, אין הוא מוכן עוד לשום פשרות נוספות. למרבה הצער, הוא לא נהג כך וחשף את עצמו למסע של לחצים.

אולם דווקא בשל כך, יהיה עליו לגלות יתר נחישות. אם יתקפל וייכנע לגחמותיו של נתניהו, הוא יאבד את כל עולמו.

* שלום שלום ואין שלום - רוצח שבע הילדות בנהריים התקבל בחוצות ירדן כגיבור לאומי, עם שחרורו המוקדם מן הכלא. מבחינה אנושית, קשה לתאר את גודל הזוועה מגילוי חוסר האנושיות הזה. אבל אני רוצה להתייחס לכך דווקא מן הבחינה המדינית. האירוע הזה ממחיש לנו את משמעותו של השלום בינינו לבין ירדן ומצרים. אין זה שלום. זהו הסכם מדיני, תועלתני ופרגמטי, שמקוים במינימום שבמינימום, כאשר הדבר משרת את האינטרס של ההנהגה המצרית או הירדנית, אבל אין הוא סותר את המצב הבסיסי והמהותי – אי הכרה בזכותה של ישראל להתקיים. וחמור יותר – אין זה עומד להשתנות בעתיד. ואם חשבנו שעצם קיומו של הסכם שלום יביא בהדרגה לשינוי בתודעה, הרי המציאות בחלוף 38 שנים מהסכם השלום עם מצרים ו-23 שנים מהסכם השלום עם ירדן, מפריך גם את התקווה הזאת.

אין זה אומר שאל לנו לחתור להסכמי שלום, ואל לנו לנצל סיטואציות מדיניות כדי לחזק את קשרינו עם מדינות ערב, כמו בשנים אלו לנוכח האויב האיראני המשותף, כיוון שהדבר מחזק את האינטרסים שלנו ואת מעמדנו באזור ובעולם. אולם כדאי שלא נתבלבל, שלא נשקר לעצמנו, שלא נשגה באשליות.

* התנצלות - נציגו של ארדואן לסיוע ה"הומניטרי" של טורקיה ברצועת עזה הוא מחבל, שפעל במסגרת הזרוע הצבאית של חמאס. אין ברירה. ישראל תצטרך להתנצל בפני טורקיה על פעולתו הטרוריסטית של האיש.

* קוסמופוליטיות? בעצם למה לא? – כשאני שומע רעיונות קוסמופוליטיים על ביטול מדינות הלאום, דעתי היא ש... בעצם למה לא? דווקא נחמד. כן, גם המדינה היהודית. מתי?

אני מציע שתי חלופות. מה שיבוא קודם:

א. אלפיים שנה לעם היהודי לא הייתה מדינה ריבונית? עכשיו - שאלפיים שנה תהיה לו מדינה, ורק אח"כ.

ב. יום אחד אחרי שכל שאר מדינות הלאום בעולם תתפרקנה. הפעם אנחנו נהיה האחרונים.

ובאשר לפציפיזם? כמובן שאני בעד. אבל אני מאמץ את דבריו של בן-גוריון: "כל עוד לא תִּתָּם סכנת מלחמה בעולם וגוי אל גוי יישא חרב, יהיה שומה עלינו להבטיח שלום המדינה בכֹחַ הנשק הישראלי".

* מדד האושר – ישראל מצויה במקום ה-11 במדד האושר של אזרחיה, מבין כל מדינות העולם, על פי דו"ח של האו"ם. המיקום הזה מדהים במיוחד לנוכח המצב היסודי של ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית מערבית בודדת, בתום ים של דיקטטורות ערביות מוסלמיות חורשות רעתה, שמסרבות להשלים עם זכות קיומה ועם עובדת קיומה. מדינה שמיום הקמתה נלחמת על עצם קיומה, שמדי שנים אחדות נאלצת לצאת למלחמה ובכל יום מתמודדת עם טרור רצחני נגד אזרחיה ושחלק ניכר ממשאביה נשאבים לצורכי הביטחון ולא לצרכי איכות החיים, החינוך, הרווחה, התרבות ואיכות הסביבה – באופן אובייקטיבי נקודת הזינוק שלה נחותה לאין ערוך משל מדינות אחרות במרוץ אחרי האושר. ואם למרות הכל, הצלחנו ליצור כאן מדינה וחברה שאזרחיה מאושרים, זהו הישג עצום של הציונות, ניצחון גדול של הציונות. להישג הזה הגענו בזכות כל ממשלות ישראל לאורך שבעים שנותיה ולמרות כל ממשלות ישראל לאורך שבעים שנותיה.

יש לנו עוד הרבה לאן לשאוף, הרבה לאן להתקדם, הרבה על מה להיאבק, הרבה מה לשנות, הרבה מה לתקן. ואני מאמין שדווקא חוסר שביעות הרצון הגורם לנו לתקן ולהתקדם, הוא מרכיב באופי האופטימי שהוא המתכון לאושר. ולכן, המסקנה מהתוצאות הללו אינה צריכה להיות עודף שביעות רצון עצמית, אלא המשך המסע האינסופי להתקדם ולהשתפר. אבל אנו יכולים להביט בסיפוק ובגאווה על התלם שחרשנו בכמעט 150 שנות ציונות ולשאוב את עוצמות הנפש להמשך הדרך.  

* המוסרי ביותר - אורי אבנרי סיים מאמר ל"הארץ" שעסק בסוגיית מוסר הלחימה, במשפט הבא: "אילו היה עלי לדרג צבאות, הייתי אומר שצה"ל מוסרי יותר מהצבא הרוסי, אך פחות מהצבא השווייצי. הצבא המוסרי היחיד שיש הוא צבא שאינו לוחם". הוא צודק. בצבא שאינו לוחם ואינו נאלץ להתמודד עם מוראות המלחמה, אין פשעי מלחמה ואין הפרות של חוקי המלחמה ומוסר המלחמה. לצבא כזה אין דילמות מוסריות. אולם מבין הצבאות הלוחמים – צה"ל הוא המוסרי ביותר, והוא המוסרי ביותר בתולדות הצבאות. וההשוואה אינה לצבא הרוסי, שהוא צבא של דיקטטורה, אלא לצבא האמריקאי והצבאות של הדמוקרטיות האירופאיות המערביות. כל מחקר השוואתי שנעשה בין ההקפדה על חוקי המלחמה בצה"ל, למשל במבצעים בעזה, להקפדה של אותם צבאות, במלחמותיהן בעיראק, באפגניסטן ובבוסניה, הוכיח זאת בעליל. זאת, למרות שככל הזכור לי, שעה שמטוסי ארה"ב הפציצו את פלוג'ה שבעיראק, לא נחתו טילים עירקיים על האוכלוסיה האזרחית בניו-יורק, ושעה שכוחות נאט"ו פעלו בבוסניה, לא נורו טילים לעבר שדות התעופה של מדינות אירופה.

* הרגישות לחיי החיילים - בפרק הראשון של הסדרה "הרמטכ"לים" בערוץ הראשון, סיפר אלוף (מיל') שלמה גזית על ישיבה שבה שכנע דיין את בן גוריון לאשר את היציאה למבצע סיני, בהבטחה שיהיו פחות מ-250 הרוגים. ואכן, מספר ההרוגים במלחמה היה 177. רוגל אלפר, בפשקוויל "ביקורת הטלוויזיה" שלו, הציג זאת כהוכחה לכך שלא אכפת למנהיגי ישראל לדורותיהם להרוג חיילים. "מות 250 חיילים ישראלים אינו בגדר טרגדיה כלל ועיקר. האבל והאובדן של נשותיהם, הוריהם וילדיהם — גם הוא נחשב כקליפת השום בתמונה האסטרטגית הגדולה. אפשר להקריב אותם. חייהם הם אך אמצעי בידי ההנהגה הישראלית להשגת מטרות התקפיות אימפריאליסטיות" בלה בלה בלה. כמובן שהדבר מוכיח את ההיפך הגמור. הוא מוכיח את הרגישות הרבה לחיי חיילי צה"ל, ואת העובדה שגם כאשר יש הסכמה מלאה על היעד, השיקול של מספר האבדות הוא שיקול מרכזי, ובמקרה הזה השיקול המכריע, בהחלטה האם לבצע את הפעולה או לא.

עם זאת, נכון שלדיין הייתה נטיה לספסרות צינית במספרי הרוגים, ככלי לשכנע את המנהיגים בעד או נגד פעולה צבאית. כאשר דיין, כשר הביטחון, התנגד לשחרור הגולן, בניגוד לדחיפתם של ראש הממשלה אשכול והרמטכ"ל רבין, הוא איים באלפי הרוגים... הוא ידע שזה איום סרק, אבל לא היה אכפת לו. הוא אף הציע לעקור את יישובי הגבול עם סוריה ולהעביר אותם 20 ק"מ מהגבול. (וכעבור שעות אחדות שינה את דעתו, ובלי למצמץ, לפחות באחת מעיניו, הורה לאלוף הפיקוד לפעול, ולא טרח לעדכן את ראש הממשלה והרמטכ"ל).

* חיים בטיול – "אתם חיים בטיול!" אומרים לנו תדיר אורחינו מהמרכז. טוב, זה די ברור שמי שבא לטייל בגולן אינו יכול שלא להתפעם מהנוף הגולני עוצר הנשימה. אבל אנחנו?! הרי אנחנו רגילים. אנו חיים כאן. זאת השגרה. אפשר להתפעל מן השגרה? תתפלאו, אבל כן. גם אחרי 33 שנים, 365 יום בשנה, העין אינה שבעה מן הנוף הגולני המשכר, במיוחד לנוכח העובדה שאחד המאפיינים שלו הוא ההשתנות לאורך עונות השנה.

            * ביד הלשון

* אקוויוולנט – זכויות היוצרים להברקה הזאת שייכות לעוזי דיין:

אין כל סיבה להשתמש במילים לועזיות, כי לכל מילה לועזית יש חלופה אקוויוולנטית בעברית.