הבלוג של אורי הייטנר

משפט המפתח שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה בן גוריון: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". משפט המפתח שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה לוי אשכול: "הפנקס פתוח והיד רושמת". משפט המפתח שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה בגין: "לא עוד מלחמה. לא עוד שפיכות דמים". משפט המפתח שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה שמעון פרס: "מזרח תיכון חדש". משפט המפתח שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה רבין: "אני, מספר אישי 30743, רב־אלוף במילואים, יצחק רבין, חייל בצבא ההגנה לישראל ובצבא השלום". משפט המפתח שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה נתניהו: "יתנו - יקבלו. לא יתנו – לא יקבלו". משפט המפתח שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה אהוד אולמרט: "ברגע שיידעו, פירושו של דבר שאני שותף לשוחד".

"ברגע שיידעו, פירושו של דבר שאני שותף לשוחד". זאת לא שמועה, זו הקלטה. זה לא משפט שהוצא מהקשרו, זה משפט בתוך הקשרו. זה משפט שכל מי ששמע אותו הבין היטב ובמדויק את מה שהוא שמע. הוא אינו משתמע לשני פנים. הפושע הנ"ל היה, אוי לבושה, ראש ממשלת ישראל.

"ברגע שיידעו, פירושו של דבר שאני שותף לשוחד", משפט המתמצת את מהות מערכת היחסים של אהוד אולמרט עם שולה זקן. במשך שנים הייתה שולה זקן שפחתו החרופה של אולמרט והמגן האנושי שלו. במשפט הזה הוא משבש הליכי משפט, מדיח עדה, ומשחד אותה בדמי לא יחרץ, על מנת שתמשיך למלא את תפקידה המסורתי כמגן האנושי של אולמרט. הוא מציע לה הצעה שאי אפשר לסרב לה: "אני מבקש ממך לא לעלות לדוכן העדים, לא למעני, למענך". איזה צדיק! נשמה טובה!!!

"ברגע שיידעו, פירושו של דבר שאני שותף לשוחד". גם אחרי כל מה שאנחנו יודעים על אולמרט, כאשר שומעים את הדברים בקולו, ונוכחים בעליל איך איש העולם התחתון ניהל את מדינת ישראל, העצב והבושה גדולים אפילו יותר מהכעס.

כדאי לזכור שלפני כשנה, כשכבר כמעט הכל היה ברור וגלוי (וגם הזיכוי מחמת הספק בפרשת טלנסקי לא השאיר ספק בנוגע למושחתות של האיש), אולמרט עדין נחשב בעיני רבים כתקווה הלבנה להחלפת נתניהו. ומי יודע אם התקדים של אריה דרעי, שאינו אלא אהוד אולמרט עם זקָן, לא יחזור על עצמו והוא ישוב להנהגה פוליטית "אחרי שיחזיר את חובו לחברה". מן הראוי לקעקע מראש, מבחינה ציבורית, כל לגיטימציה לאפשרות כזאת.

וידוי אישי, לסיום. הייתי ילד פוליטי מאוד, ואחד מגיבוריי היה אהוד אולמרט – הח"כ הצעיר והנמרץ, המנהל מלחמת חורמה נגד השחיתות בספורט ולאחר מכן נגד הפשע המאורגן. איך נפלו גיבורים. משפט אחד, המשפט שבו ייצרב זכרו של אולמרט בהיסטוריה של מדינת ישראל, מסמל את הנפילה: "ברגע שיידעו, פירושו של דבר שאני שותף לשוחד".

במגילת העצמאות נאמר שמדינת ישראל תושתת על יסודות הצדק, החירות והשלום ברוח חזונם של נביאי ישראל. אדריכלי המדינה לא התכוונו לתיאור המצב בפי הנביא ישעיהו "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִיםכֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים" אלא לחזון שהוא הציב: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". אהוד אולמרט הוא התגלמות תיאור המצב בנבואתו של ישעיהו. המאבק במה שהוא מייצג נובע מחזון הנביאים. המאבק בשחיתות השלטונית הוא מאבק על דמותה וצביונה של מדינת ישראל, והוא חשוב לא פחות מהמאבק על ביטחונה של ישראל וחוסנה הכלכלי. 

* "ישראל היום"

* מילים עלולות להרוג. הסתה מביאה לאלימות. כאשר אבו מאזן קורא למנוע בכל מחיר מיהודים לטמא את הר הבית, אך טבעי שיהיה מי שיקום ויעשה מעשה. חיג'אזי, המתנקש ביהודה גליק הוא האצבע שסחטה את ההדק, אך אבו מאזן הוא היד שאחזה באקדח.

* בין הגורמים הנאבקים על הר הבית, יש זרם קיצוני, הטוען לבלעדיות יהודית על ההר, הנאבק להדרת המוסלמים ומפנטז על "גילוח" ההר מן המסגדים, ויש זרם מתון, הנאבק למען חופש הפולחן ליהודים וזכותם להתפלל לצד מוסלמים על הר הבית, בכבוד הדדי ודו קיום. אין מי שמסמל את הזרם המתון כמו יהודה גליק. ולגמרי אין זה מפתיע שדווקא הוא היה המוקד להתנקשות הממוקדת של המחבלים.

* ולמה אני כותב "של המחבלים", ולא "של המחבל"? כי איני עד כדי כך תמים.

* מן הראוי שבנאומיו בישיבת הכנסת ביום השנה לרצח רבין ובאזכרה הממלכתית לרבין, יצא ראש הממשלה בנימין נתניהו חוצץ נגד תאוריות הקשר-השקר בנוגע לרצח. יש להפסיק להתעלם מן התופעה. יש לצאת נגדה ולהבהיר באופן המוסמך ביותר את מהותה השקרית.

* שלושה ימים לאחר רצח רבין, מישהו ביקש להיפגש אתי.

"קרא", אמר לי, והושיט לי דף נייר, ועליו – משני צדדיו, בכתב יד עגול וגדול, שורה של שאלות וספקות הנוגעות לרצח.

הוא הביט בי, בשעת הקריאה, בסקרנות, כשחיוך לא מש מזווית פיו.

"נו, מה אתה אומר?", שאל אותי כשסיימתי לקרוא, וחיוך שביעות הרצון על פניו התרחב קמעה.

"אתה לא באמת מתכוון לזה..." הערתי, כמובן מאליו.

"אני לא מתכוון לכלום. בסך הכל שאלתי שאלות".

היה ברור לשנינו שהוא לא באמת מתכוון לזה, הוא לא באמת מאמין בזה, הוא בסך הכל מעורר ספקות.

סימני השאלה הללו, שלושה ימים בלבד אחרי הרצח, הם מעט המכיל את כל תאוריית הקונספירציה על רצח רבין על רגל אחת.

בדיוק לנייר הזה כיוונו חכמי הקבלה, כשציינו את הגימטריה: ספק = עמלק.

כבר למחרת הרצח, אולי עוד באותו הלילה, ישבו אנשים ובדם קר תוו את תאוריית הקשר.

הנייר הזה נוסח עם סימני שאלה. מאז, במשך 19 שנה, הם עמלים להפוך את סימני השאלה לסימני קריאה וים של אידיוטים מאמינים לזה.

* השוואה בין המו"מ שניהלו רבין ונתניהו עם הפלשתינאים מעידה על כך שנתניהו הרבה יותר פשרן וותרן מרבין. ההשוואה היא בין נאומו האחרון של רבין בכנסת לפני הרצח, בו הציג לראשונה את מתווה תכניתו להסדר הקבע ואת הקווים האדומים שלו, לבין עמדותיו של נתניהו בדיונים על מסמך המסגרת במו"מ עם הפלשתינאים שנערך ב-2013, על פי התחקיר שערך הכתב המדיני של "הארץ" ברק רביד ופרסם במוסף המיוחד של "הארץ" לרגל ועידת ישראל לשלום. כיוון שהאג'נדה של "הארץ" היא האשמת נתניהו בכישלון המו"מ והצגתו כסרבן, יש להניח שלא הייתה לרביד מגמה לייחס לנתניהו ויתורים שלא ויתר באמת, ולכן אני מייחס אמינות רבה להצגת עמדות נתניהו במאמרו.

בנושא הגבולות, ניסח רבין את עמדתו במשפט נחרץ: "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967". כמובן שהוא לא סבר שיש לפצות על כך את הפלשתינאים בנסיגה משטחים ריבוניים של ישראל ("חילופי שטחים"). נתניהו, לעומתו, הסכים לכך שהמו"מ יתנהל על בסיס נסיגה לקווי 1967 עם חילופי שטחים. עם זאת, הוא סרב בתוקף לפתוח מפות ולהציג את קווי הנסיגה המדויקים שהוא מציע.

בנושא בקעת הירדן רבין לא השאיר מקום לאי הבנות: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". פירוש האמירה, הוא שאין הוא מתכוון לכביש 90 ושוליו, אלא כפי שהסביר פעמים רבות, לשטח שעד כביש אלון, כלומר כולל מדבר יהודה והמורדות המזרחיים של השומרון. ואילו עמדתו של נתניהו במו"מ הייתה ותרנית לאין ערוך. "לצה"ל תהיה נוכחות לאורך נהר הירדן, כחלק ממשטר ביטחוני מיוחד שֶׁיְיוּסָד באזור". הנוכחות של צה"ל לאורך הנהר הוגדרה כזמנית, כאשר אורך התקופה יקבע במו"מ.

אפילו בנושא ה"פליטים" גילה נתניהו ותרנות, והסכים לנוסח שישראל תשקול חזרה של "פליטים" לפי עקרון "כל מקרה לגופו" ובאמצעות מנגנון מיוחד שאליו יפנו "פליטים" פלשתינאים כדי שישראל תבחן את בקשותיהם על בסיס אינדיבידואלי או הומניטארי. אגב, רביד מצטט בכיר ישראלי הטוען שבנושא הזה עמדתה של ציפי לבני הייתה קשוחה מעמדתו של נתניהו (אני מרשה לעצמי לנחש ש"הבכיר הישראלי" היא לבני).

לא זו בלבד שעמדותיו של רבין היו הרבה פחות פשרניות משל נתניהו, אני מאמין יותר בכושר העמידה שלו מאשר בזה של נתניהו. עם זאת, אין לי ספק שבסופו של דבר אבו מאזן היה דוחה כל הצעה, כפי שדחה את הצעת אולמרט.

* כתב רון מיברג ב"מעריב", 24.10.14: "רק מקורביו של רבין יכולים להעיד, אם וכאשר יבחרו לחשוף את האמת, שתעשה סדר הכרחי בהיסטוריה הישראלית, שבחודשי חייו האחרונים הגיע רבין למסקנה שהסתבך עם נוכל ומאחז עיניים ושערפאת מהתל בו. רבין רתח מזעם על ערפאת אחרי הפיגוע הקשה בבית ליד, כאשר שמע שערפאת אמר שהיו אלה המטכ"ל וצמרת צה"ל שארגנו לרבין את הפיגוע, כמו שעשה ה-או-אה-אס בצרפת לדה גול כדי לעצור את פינוי אלג'יר. שרשרת פיגועים אכזרית וחסרת תקדים, דברים שאמר ערפאת בערבית בפורומים סגורים ושהגיעו לאוזני רבין, היו עדות שהוא לא נזח את תורת השלבים".

אמת לַאֲמִתָּהּ!

* במאמרו ב"ידיעות אחרונות" ערב שבת, יוצא בן דרור ימיני נגד הצגת עמדותיו המדיניות האמתיות של רבין, כפי שבאו לידי ביטוי, בין השאר, בנאומו האחרון בכנסת, בו התווה את הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים על הסדר הקבע, בדיון הציבורי האקטואלי. לטענתו, השוואת עמדותיו של רבין לעמדות בדיון האקטואלי מופרכת, "משום שעמדות יש לבחון על רקע מפת הדעות של אותם ימים". ובמילים אחרות – נכון שאלו היו עמדותיו אז, אבל היום חל שינוי דראסטי במפת הדעות, ומכאן ניתן להסיק שרבין של היום היה דוגל בעמדות אחרות.

מי שטוען זאת – עליו חובת ההוכחה. על דבר אחד בן דרור לא יחלוק – שעמדותיו האמתיות של רבין רחוקות ת"ק פרסה מן העמדות של מי שמציגים עצמם כנושאי מורשתו. הן בן דרור עצמו הגדיר אותן, באותו מאמר, כקרובות יותר ל"מתווה בנט" מאשר ל"מתווה קלינטון". הן בן דרור עצמו הגדיר אותן כניציות הרבה יותר מעמדותיו של נתניהו היום. כאשר חוק יום הזיכרון הממלכתי לזכר רצח רבין מחייב לימוד מורשתו, מן הראוי ללמד אותה כפי שהייתה באמת ולא לסלף אותה.

הניחוש שרבין היה משנה את דעתו, טוב בדיוק כמו הניחוש שהוא היה משנה את דעתו לכיוון ההפוך. בשני המקרים מדובר בניחוש, או בהערכה. לעומת זאת, עמדתו, תפיסתו, תכניתו כפי שהוא דגל בה והציג אותה, היא עובדה.

אכן, מפת הדעות השתנתה, אך לא היה כל הכרח לשינוי הזה. הגורם לשינוי היה סיבוב הפרסה החד שביצע אהוד ברק בקמפ-דיוויד, בו במפתיע סטה באופן קיצוני מעמדות מפלגת העבודה, ממדיניותו של רבין ואף מהמדיניות המוצהרת של ממשלתו, ריסק את הקונצנזוס הלאומי והציע לחלק את ירושלים, לסגת מבקעת הירדן ולעצב את הגבול על בסיס קווי 49'. וכשערפאת דחה את ההצעה - תחת להצהיר שההצעה בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא המשיך לטעון ש"זו ההצעה ואין בלתה", הוא דחף את קלינטון להציג את הצעתו כ"מתווה קלינטון" בתקווה שכך ערפאת ישתכנע ואף זחל תחת אש ודם מתקפת הטרור "האינתיפאדה השניה" לטאבה, עם ויתורים פוחזים נוספים. אכן, ברק יצר מציאות מדינית חדשה והקשה על כל מדינאי שבא אחריו להציע הצעה פחות ותרנית (אם כי יש לציין ששרון הצליח לגבש עם נשיא ארה"ב את מסמך בוש, שבו לראשונה מאז מלחמת ששת הימים ארה"ב אימצה את עמדות ישראל בסוגיות הטריטוריאליות, אולם ההישג הזה נגוז כאשר אולמרט הציע לאבו מאזן הצעות מרחיקות לכת, תוך התעלמות ממסמך בוש, והפך אותו לאות מתה).

לא הייתה כל מציאות אובייקטיבית שחייבה את ברק לחולל את המהפך המדיני, וסביר להניח שיצחק רבין לא היה נוקט בצעד כזה. עמדותיו של רבין בנושא ירושלים, גבולות בני הגנה וגושי ההתיישבות היו עמדות עקרוניות, וסביר להניח שהיה דבק בהן, לפחות בקווים כלליים.

להערכתי, עמדותיו של רבין אכן היו משתנות, אולם בדיוק לכיוון השני. רבין היה מדינאי פרגמטי וידע להתאים את מדיניותו למציאות המשתנה. רבין הבין, בערוב ימיו, שערפאת הונה אותו, ושמטרתו בהסכם אוסלו הייתה להתקדם ב"תכנית השלבים" הפלשתינאית, להגשמת האמנה הפלשתינאית החותרת להשמדת ישראל. סביר להניח שהוא היה עוצר את תהליך אוסלו.

* "נפולת של נמושות", כינה יצחק רבין את היורדים מן הארץ. אין זה ראוי שראש ממשלה יגדף אזרחים של מדינתו. היחס אל היורדים צריך להיות של שלילת הירידה, אך לא בדרך של הפניית עורף ליורדים, אלא בעידודם לשמור על זיקתם לישראל, בתקווה שיחזרו. אולם בסיטואציה שבה רבין אמר את הדברים, הוא אמר את הדבר הנכון בזמן הנכון. היה זה אחרי מלחמת יום הכיפורים, כאשר מדינת ישראל הייתה באחד המשברים הקשים בתולדותיה. ודווקא אז היה גל של ירידה מן הארץ, גל של נטישת המדינה בשעתה הקשה. היה זה גל עכור, שהיה ראוי לגינוי של מנהיג האומה. הייתה זו אמירה ערכית נכונה לשעתה.

היום הירידה מן הארץ היא הנמוכה ביותר מאז הקמת המדינה. היום אין סיבה לדאגה מן הירידה, אם כי יש מקום לאמירה עקרונית על פיה מקומו של כל ישראלי בישראל ואין מקום לנורמליזציה לירידה, כמו המרת המילה "ירידה" ב"הגירה".

אולם היורדים לברלין, דווקא לגרמניה, שיוצרים אידיאולוגיה של ירידה, מנהלים קמפיין לעידוד הירידה, זורקים בוץ במדינתם, מגדירים את ירידתם "עליה" – הם נפולת של נמושות. נשורת של נמושות.

* ב-1958 אישרה הממשלה את יוזמתו של שר האוצר לוי אשכול, להטיל מס נוסף על כרטיסי טיסה לחו"ל. סיעת אחדות העבודה – פועלי ציון התנגדה להצעה, ותבעה דרוג פרוגרסיבי בהיטלים, ופטור מן המס לאזרחים הרוצים לבקר את קרוביהם בחו"ל.

אליעזר צמה, אזרח מטבעון, כתב מכתב למנהיג אחדות העבודה יגאל אלון, שהביע אף הוא התנגדות נחרצת למס החדש, ואף איים בעזיבת הארץ בשל אותו מס.

יגאל אלון השיב לו במכתב: "הרשה לי להעיר לך כי אין מקום לאיום בעזיבת הארץ בשל אותו מס. יהודי ישראל אינם אזרחים על תנאי בארצם. מה תעשה אם יוטל מס דומה או אחר במדינה אחרת שתבחר לך? כלום תמשיך בנדודיך ממדינה למדינה?

על כולנו להישאר בארץ בכל תנאי ובכל מחיר ולהיאבק למען כוחה של המדינה ורווחתו של העם. כל איש ומפלגה בדרכם שלהם.

אני מקווה כי כתבת את אשר כתבת בעידנא דריתחא וכי תשוב ותשקול בדבר".

* הרב שלמה אבינר כתב מאמר בו טען שלשון המאזניים המאפשרים את העברתו של חוק הגיור הם הח"כים הערבים, וזה פשע נגד היהדות וחילול השם. מה שהרב אבינר שכח לספר, זה שח"כ גפני ניסה ליצור דיל עם הח"כים הערבים, שיפילו יחד את החוק ואף הסביר להם שזה האינטרס שלהם, כי אם החוק יעבור יהיו יותר יהודים במדינה. אין ספק שזכותם של הח"כים הערבים להצביע בנדון, כמו בכל עניין. עם זאת, מן הראוי שינהגו ריסון עצמי ולא ישתתפו בהצבעה. וזה בדיוק מה שהם החליטו לעשות, והם ראויים לשבח על כך. ההימנעות שלהם, היא זאת שהפכה אותם, בעיני הרב אבינר, ללשון המאזניים. כלומר, לשיטתו, הבחירה הלגיטימית שלהם, הייתה כן להצביע, ודווקא בעד העמדה החרדית. האמת היא שיש בכך היגיון, כי אז הייתה זו ברית נגד הציונות. אבל איך הדבר מתיישב עם הטענה העקרונית של אבינר?

* "ישראל היום" עימת מאמר של חיים שיין מול מאמר שלי בנושא חוק הגיור. אני כתבתי בעד החוק ושיין נגדו. אלא שלמעשה שיין כתב את כל האמירות העקרוניות בעד החוק, רק הביע חשש מקלות יתר של תהליך הגיור, וכראיה הביא מקרה שבו רב גייר תמורת שוחד. אלא שהמקרה הזה היה בלי החוק, דווקא בעידן השליטה החרדית הקיצונית ברבנות. דווקא החוק הזה, המאפשר למבקשים להתגייר לעשות להם רב, מבין הרבנים האורתודוכסים המוכרים, ימנע פשעים מן הסוג הזה.

* כשרבין נרצח, שמעון פרס כינס מיד את הממשלה שבחרה בו רשמית לראש הממשלה בפועל. פרס היה סגן ראש הממשלה וגם מעמדו הבלתי פורמלי היה רם יותר משל שאר השרים. העובדה שהיה מי שקיבל באופן טבעי את ההובלה, הייתה משמעותית ביותר במשבר הפתאומי והנורא של רצח ראש הממשלה.

לוי אשכול נפטר בהיותו ראש הממשלה. עם מותו, מילא את מקומו במשך שבועות אחדים סגנו יגאל אלון, עד בחירתה לתפקיד של גולדה מאיר.

כשאריק שרון התמוטט, עברו סמכויות ראש הממשלה מיידית לידי ממלא מקומו אהוד אולמרט.

היום אין סגן ראש הממשלה. החוק אינו מחייב מינוי סגן, כך שאין בכך בעיה חוקית. נתניהו מאס במציאות של הממשלות האחרונות (כולל ממשלתו הקודמת) שבהן 4-5 שרים התהדרו בתארי סגן, משנה, ממלא מקום וכו'. הדבר לא הוסיף כבוד לממשלה ולפוליטיקה הישראלית. בצדק הוא החליט לשים קץ לתופעה.

אלא שהוא הלך צעד אחד רחוק מדי, בכך שלא מינה סגן. אם יקרה משהו לנתניהו, חלילה, ישראל עלולה להיקלע למשבר חוקתי ופוליטי, בשל חוסר הסכמה בין השרים מי ראוי למלא את מקום ראש הממשלה. מן הראוי שנתניהו ימנה סגן, ויש לעגן בחוק מינוי של סגן ראש הממשלה, שהוא ממלא מקומו ומחליפו אם נבצר ממנו לכהן.

* הפרסום על הגידופים ודברי הנאצה של בכירים בממשל אובמה כלפי נתניהו, הכניסו ללחץ את הממשל, הביכו אותו מאוד ודובריו אצו רצו לנער חוצנם מן הדברים ולהדגיש את הקשרים האיתנים עם ישראל.

מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי אמר: "האמירות של פקיד ממשל זה הן שערורייתיות ובלתי מתקבלות על הדעת, מבישות ומזיקות".

סוזן רייס, היועצת לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב ברק אובמה, אמרה על יחסי ארה"ב-ישראל כי "היחסים אינם במשבר. באופן עקרוני הם חזקים במובנים רבים מאי פעם. הנשיא אובמה נפגש עם נתניהו יותר מעם כל מנהיג זר אחר".

"ברור שזוהי אינה עמדת הממשל, ואנחנו חושבים שהערות כאלה אינן ראויות ומזיקות. ראש הממשלה נתניהו והנשיא עיצבו שותפות יעילה ומתייעצים בצורה קרובה ותכופה, לרבות בתחילת החודש כשהנשיא אירח את ראש הממשלה בחדר הסגלגל", אמר אליסטר בסקי, דובר במועצה לביטחון לאומי. הוא הדגיש ש"יחסי ארה"ב-ישראל נותרו חזקים כתמיד. הקשרים הביטחוניים לא היו מעולם חזקים יותר, והקשרים בין המדינות שלנו הם בלתי ניתנים לערעור. נותרנו מחויבים בצורה מלאה לביטחון ישראל. ראש הממשלה נתניהו אשרר שוב ושוב שהוא שותף לעמדת ארה"ב שהפתרון הטוב ביותר לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא לכונן שתי מדינות שיחיו זו לצד זו בשלום ובביטחון".

גם דוברת מחלקת המדינה ג'ן סאקי התייחסה לדברים ואמרה כי "דברי הגורמים העלומים, שאני לא יודעת באיזה דרג הם, אינם משקפים את עמדת מזכיר המדינה קרי והנשיא אובמה. אנחנו חושבים שההתבטאויות בלתי ראויות. מזכיר המדינה קרי אומר שמלחמת המילים בין הצדדים אינה יעילה. לא צריך לפעול בדרך של התקפות אישיות".

כמובן שגם יריבי הממשל תקפו את הדיבורים. הסנאטור הרפובליקאי מטקסס טד קרוז קרא לפתוח בחקירה לאיתור המגדפים ולפטר אותם לאלתר מתפקידם.

אבל זהבה גלאון. הוווווו, ז-ה-ב-ה  ג-ל-א-ו-ן... כזאת נחת רוח לא נראתה על פניה שנים רבות. איזה טריפ! כינו את ראש ממשלתה צ'יקןמשהו וזה ממש משהו משהו. היא עפה: "הזלזול שהפגין הממשל האמריקאי עם הצ'יקן שיט לא מקרי. אובמה שולח היום לנתניהו מסר של 'חפש אותי' " וכו' וכו'.

כאשר שר ישראלי משמיע ביקורת על שר אמריקאי, או על ממשלה תורכית וכו', היא קופצת על ממשלה שפוגעת בכבודם של אחרים. אבל כאשר פוגעים בצורה כזו בכבודו של ראש ממשלתה, היש צוהלת ושמחה כמוה? הא הא!

"העולם כולו אינו נגדנו", סונטת גלאון בממשלתה. "העולם כולו נגדכם".

רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו.

* בניגוד לזהבה גלאון, גדעון לוי כלל אינו מתפעל מגידופו של נתניהו. לטענתו, מי שבאמת צ'יקןשיט, פחדן עלוב, הוא אובמה. למה? כי הוא רק מדבר ולא עושה כלום נגד ישראל, לא נוקט בצעדים חריפים, כפי שראוי היה שיעשה. פחדן עלוב. אבל גדעון לוי אופטימי. הוא מזכיר לאובמה שיש לו עוד שנתיים לתקן את דרכיו.

מי יודע? אולי אובמה ייזכר בהירושימה ונגסאקי? יש מקום לאופטימיות.

* מן הראוי שאובמה יניח לרגע את העיסוק בנגיף האבולה, כדי להתמודד עם תסמונת הטורט שפשתה בלשכתו.

* במאמר ל"הארץ" תקף המשפטן ד"ר מחמד וותד את פסקת ההתגברות ("חוק עוקף בג"ץ") והציג אותה כניסיון למנוע מבית המשפט העליון את האפשרות להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי. אולם היוזמה היא תוצאה של התעסקות בג"ץ בנושאים פוליטיים מובהקים, שאינם מעניינו. למשל, כבר למעלה משנה דן בית המשפט העליון בעתירה נגד חוק משאל עם. אפשר לתמוך בחוק או לשלול אותו, אך ברור שאין זה חוק הפוגע בזכויות האזרח וחופש הביטוי, אלא להיפך – מרחיב אותם. אפשר להתנגד לחוק, אך אין ספק שהוא עניין מובהק של הכנסת ואין לבית המשפט כל סיבה לעסוק בו. ברגע שהוגשה העתירה נגד החוק, מן הראוי היה שבית המשפט ידחה אותה על הסף, וישליך את העותר מכל המדרגות. העותר הוא ד"ר מחמד וותד. בעתירתו הקנטרנית, הפוליטית, המטרידה, הוא הכשיל את בית המשפט בפוליטיזציה בוטה, מן הסוג הפוגע במעמדו של בית המשפט וגורם לזילות שלו. העיסוק של בית המשפט בפוליטיקה היא הגורם להצעת החוק. במקום לצאת נגד הצעת החוק, מוטב שוותד יבדוק את עצמו ואת תרומתו למצב המחייב את הכנסת להגן על מעמדה ולעגן את ריבונותה.

* הגילויים החדשים על התכתובות של אולמרט ושולה זקן, בניסיונו לפתות אותה להמשיך ולגונן עליו ולא לשתף פעולה עם החוק, מחייבים הגשת כתב אישום נוסף נגדו, על שיבוש הליכי משפט. שוב ושוב מסתבר, שמדינת ישראל הונהגה בידי איש הפשע המאורגן.

* שולה זקן היא סחטנית צמרת. טוב, מה אפשר לצפות ממי ששירתה עשרות שנים מאפיונר צמרת?

* את דעותיו הפוליטיות אולמרט החליף מקצה אל קצה, אבל בהתנהגותו העבריינית המושחתת הוא דבק. מה שמוכיח, שבכל זאת יש לו כמה עקרונות.

* הסתדרות העובדים הכללית, מאז הקמתה, לא הייתה רק איגוד מקצועי, אלא אלטרנטיבה של חיים על פי ערכי סולידריות חברתית. מן הראוי, שההסתדרות תציב מופת של חברה סולידרית, כאלטרנטיבה לג'ונגל החזירי של חטוף כפי יכולתך במלחמה כוחנית של רדיפת בצע. איך ההסתדרות יכולה להוות אלטרנטיבה כזאת, כאשר היו"ר היוצא, עופר עיני, נוהג כמותג של חזירות? איך היא יכולה להוות אלטרנטיבה כזאת, כאשר היא מאפשרת לעופר עיני לנהוג כך?

באיזו עזות מצח מסדר לעצמו עופר עיני מצנח זהב של מיליוני שקלים מקופתם של העובדים בישראל? והרי כל הכספים וההטבות הללו הן בנוסף לכסף שירוויח מבנק דיסקונט, כיועץ להנהלת הבנק בהתנהלות נגד העובדים, במעשה מכוער של חציית הקווים בעבור חופן דולארים. והרי כל ההכנסות הללו הן בנוסף לרווחים מפעילותו העסקית. פעילותו העסקית כמובן לגיטימית, וכך גם העובדה שנקודת הפתיחה שלו בעולם העסקים היא ניסיונו וקשריו כיו"ר ההסתדרות. אך עליו להסתפק בכך ובתנאי פרישה סבירים מן ההסתדרות, כיאה לארגון עובדים עממי וסולידרי. החזירות הזאת, העיניים הגדולות, הטלפיים הארוכות, החטוף ככל יכולתך, היא התנהגות נלוזה והפניית עורף לעובדים שבחרו בו לייצגם, ועכשיו הוא ממנף זאת להתעשרות ואף למאבק נגדם. בושה!

* כשאביגדור קהלני כיהן כיו"ר רשת "עמל" – תפקידו האזרחי הראשון לאחר שחרורו מצה"ל, הוא נהג להעלות את תלמידי י"ב בכל בתי הספר של הרשת לגולן, מיד אחרי החגים, ליום בעקבות לוחמים, ששיאו היה מפגש אתו באנדרטת "עֹז 77" למרגלות הר חרמונית, מול האזור שהוא עצמו הדביק לו לאחר מלחמת יום הכיפורים את הכינוי "עמק הבכא". במפגש, סיפר קהלני לתלמידים על קרב הבלימה שבו עצר צה"ל את הפולש הסורי במלחמת יום הכיפורים.

כשקהלני כיהן כסגן ראש העיר ת"א ואחראי על תיק החינוך, הוא יזם את עליית כל תלמידי י"ב בעיר לגולן, לאותה מטרה.

בתפקידו כראש האגף החברתי במשרד הביטחון, יזם קהלני את "בעקבות לוחמים", העלאת עשרות אלפי תלמידי י"ב מכל הארץ מדי שנה. מפעל "בעקבות לוחמים" נמשך גם היום, זו השנה העשירית, שנים אחדות אחרי שקהלני סיים את תפקידו. במשך עשרה ימים, עולים לגולן כ-4,500 תלמידי י"ב מכל רחבי הארץ, בכ-120 אוטובוסים הנראים בכל פינה בגולן, למסעות בעקבות קרבות מלחמת יום הכיפורים, למפגשים עם נציגי יחידות צה"ל ושיחה לקראת הגיוס ולצפיה בתרגיל משולב של שריון, תותחנים וחי"ר. גולת הכותרת של היום היא מפגש עם בעל עיטור הגבורה ועיטור המופת תא"ל (מיל') אביגדור קהלני ב"עמק הבכא".

במשך עשרה ימים, קהלני מספר 40 פעם את סיפורו, שנמשך כמעט שעה. הוא סיפר את הסיפור אלפי פעמים ב-41 השנים שחלפו מאז המלחמה, אך בכל פעם הוא מספר בהתרגשות את הסיפור, כאילו זו הפעם הראשונה. האמפי באתר "עז 77" מלא במאות תלמידים המקשיבים בדריכות לסיפורו, מרותקים. הוא מצליח להחיות לנגד עיניהם את הקרב, כאילו הם חלק ממנו.

קהלני מספר על הלחימה שלו במלחמת ששת הימים ובעיקר במלחמת יום הכיפורים, וכן על נפילת אחיו וגיסו במלחמה.

בתום דבריו עטים עליו התלמידים לסלפי המתבקש... והוא מתמסר ברצון.

לקחתי השבוע את הבנים שלי לצפות בדבריו ולברך אותו לשלום. ואף שכבר שמעתי מספר פעמים את סיפורו, רבה הייתה התרגשותי גם הפעם.

* "בעקבות לוחמים" ובעיקר המפגש עם קהלני, מנחיל לבני הנוער ערכים של אהבת מולדת, רעות, אחוות לוחמים ומסירות נפש, ומוטיבציה לשירות משמעותי בצה"ל, של מי שהגיעו לתורם להגן על המדינה.

* זו השנה השניה, שמשתתפים ב"בעקבות לוחמים" בני נוער נוצרים, בתכנית ייחודית להם, הכוללת, בין השאר, מפגש עם נציגי משרד הביטחון לשיחת מוטיבציה על הגיוס לצה"ל. אני מאמין, שהשתתפותם באירוע היא אחת הסיבות לעליה המשמעותית בהתנדבותם לצה"ל לאחרונה.

* ביד הלשון

* באחת הפינות האחרונות כתבתי על כפל המשמעות של המילה זיון – חימוש ויחסי מין.

כתב לי קורא: "בתקופה שלאחר מלה"ע השניה, בעיצומו של הדיון על האוריינטציה לבריה"מ או לארה"ב, התבטאה חברה ותיקה באספה, בעין חרוד: 'הזין הסובייטי הוא חזק ואדום'".

האמת היא שזו לא הייתה סתם חברה, אלא חבֵיירה.

* כתבה בתגובה המשוררת חוה פנחס כהן: "ובכל זאת חסר באוצר המילים העברי, ביטוי פחות עממי ומגוחך ויותר טבעי ורומנטי לאיבר חביב של גבר עברי".

דווקא יש מילה כזאת, תלמודית – פַּרְמַשְׁתָּק.

את המצוקה שביטאה חוה פנחס כהן, ביטא אהרון מגד בספרו "הגמל המעופף ודבשת הזהב", בתארו את מצוקת המתרגם הנדרש לתת שם עברי לאיבר זה: "ואיך אמצא שם עברי  

נוסף לאבר עצמו, הדרוש כאן כל כך - לאחר שכבר כיניתי אותו זוקפן, זוקרן, חדרן, קדחן, פוקקן, נקניקון, חוטר, ציץ, ניצן, ואפילו מגדל-עוז, מקל-שקד ועציון-גבר? והלא ראבּלה יש לו לא פחות מ-38 שמות חיבה לאותו אבר רעבתן שיש לו לאדם!"

והמשפט האחרון מחזיר אותנו לתלמוד, ברמזו לדבריו של ר' יוחנן במסכת סוכה: "אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו - שבע, משביעו – רעב". 

* "חדשות בן עזר"

ביוזמה של השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך, התבקשו הח"כים והשרים לבחור כל אחד את זקן השבט בעיניו. נבחרו, בין השאר, אישים כמאיר שמגר, אהרון ידלין, דוד לוי, רחל רבין, סטף ורטהיימר, סמי מיכאל, אלי עמיר ועוד. ומיהו זקן השבט שלי? שאלת את עצמי, ומיד עלה שמו של יהודה הראל. וזה מאוד הצחיק אותי. יהודה הראל... זקן?

ב-11.11 יהודה יגיע לגבורות, אך כשאני חושב על כך האסוציאציה שלי היא "הילד בן שמונים". וכלל איני מתכוון לכך שבגיל 80 האיש הוא בכושר מנטלי ואינטלקטואלי מצוין, אלא לדברים אחרים לגמרי, ייחודיים ליהודה: הסקרנות הבלתי נדלית, היצירתיות, המקוריות, היכולת להפתיע שוב ושוב, הפתיחות, כושר ההמצאה. התכונות הללו שליוו את יהודה כל ימיו, לא דהו ומאפיינים אותו גם ממרומי 80 שנותיו. וההומור, כמובן.

****

בברכתו בטקס החתונה של אחד מילדיו, אמר יהודה לזוג הצעיר: "תחיו בכל מקום על פני כדור הארץ שתבחרו... ובלבד שהוא יהיה בין החרמון וחמת גדר".

השטח שבין החרמון וחמת גדר, הגולן לאורכו ולרוחבו, זרוע בטביעות אצבעותיו של יהודה. מרום גולן, כמובן. באירוע ההוקרה לסמי בר לב, סמי אמר שחלק גדול מאוד ממעשיו היו ביצוע רעיונותיו של יהודה. רבים מאוד מיישובי הגולן, ממפעלי הגולן, ממוסדות החינוך בגולן, הם פרי רעיונותיו של יהודה, מעורבותו, דחיפתו, התעניינותו ועצתו הטובה. יהודה רחוק מלהיות בולדוזר, אינו ביצועיסט, אינו מנהל. אבל הוא רעיונאי שאין כדוגמתו, והוא יודע לבחור את האנשים הנכונים, ויודע לומר לאנשים הנכונים בזמן הנכון את המילה הנכונה, את הרעיון היצירתי, החדשני, את ההברקה שתהפוך לעשיה מבורכת. כך בכל 47.5 שנות ההתיישבות בגולן, שהן 47.5 שנותיו של יהודה בגולן; של אבי ההתיישבות בגולן.

יהודה אינו נושא בתארים וכמעט ולא מילא תפקידים פורמליים. תפקידו היה ונשאר, להיות יהודה. יהודה הוא מנהיג מזן מיוחד – הוא לא נואם כיכרות, הוא לא ניחן בכריזמה של כוכב רוק. הוא מדבר בשקט, בחיוך של מבוכה (ובהומור האופייני שלו הוא מגדיר זאת כ"חיוך אידיוטי"), אבל כשהוא מדבר נעשה שקט כי מקשיבים. ולמה מקשיבים לו? בן גוריון נהג להגדיר את ברל כצנלסון "מחלקת השכל". יהודה הוא מחלקת השכל שלנו. הכריזמה שלו היא חוכמתו. ולכן, כל שיחה אתו היא חוויה אינטלקטואלית, וכל מחלוקת אתו היא אתגר אינטלקטואלי. גם כאשר איני מסכים עם אף מילה שהוא אומר, דבריו משאירים משקע מאתגר, המלווה אותי לאורך ימים כתשבץ היגיון קשה לפיצוח.

****

שלושה חודשים אחרי העליה לגולן וההתיישבות של חלוצי קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, במחנה הסורי עלייקה, כתב יהודה ב"עלי גולן", עלון הקיבוץ:

"גורלם של השטחים המשוחררים מסעיר את הארץ. בכל מקום מתווכחים, מציעים הצעות ומסמנים גבולות על גבי המפה. השמצות מוטחות מצד לצד. בעלי רעיונות למיניהם רוכשים להם מקום בעיתונים למען הכרזותיהם... הציבור מוזעק כנגד מחדלים ביטחוניים ואחרים של השלטונות. בני אדם עוצרים לרגע בשעת סיבובם ברחוב דיזנגוף, שולפים עט וחותמים על פטיציה [=עצומה א.ה.]: 'לעולם לא ניסוג!' כל היודע לכתוב (ולא רק כאלה) שולח מפרי עטו למדורי המכתבים בעיתונים, אשר ממילא כבר עולים על גדותיהם.

מותר לשאול מהי תרומתם של כמה עשרות החבר'ה הנמצאים בעלייקה לוויכוח סוער וחיוני זה? גם בחדר האוכל שלנו נשמעים דיונים וויכוחים, לעתים אפילו די סוערים: האם אפשר לדשן את שטחי הפלחה ברמת הגולן במדשנת צנטריפוגלית או שהרוחות החזקות והקבועות מחייבות שימוש במדשנת מהטיפוס הישן? מתריעים על מחדלים חמורים בטיפול בטרקטורים, אחד דוחה בתוקף את ההשמצות שנסע בהילוך אחורי בטרקטור רתום למחרשה וגרם לשבירתה... ויכוח סוער מתנהל על סוג השמיכות והתנורים הדרושים לאקלים החורפי על הרמה בגובה של 1,000 מ' מעל פני הים. על המפות מנסים לסמן את קו הגידור של שטחי המרעה... על לוח המודעות נקראים החברים לחתום, אך לא על פטיציות, אלא על בקשה מסדרן העבודה לצאת בשבת הבאה לחופש, או על הצעותיהם למועמדים לוועדות השונות: תרבות, שיכון וכו'.

כזאת היא כל תרומתנו לוויכוח הגדול והחשוב המסעיר את הארץ... כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

אין כמעט הרצאה על ההתיישבות בגולן שאיני מקריא את הטקסט הזה, שהנו טקסט יסוד להבנת הלך הרוח של מייסדי ההתיישבות בגולן, שיהודה היטיב תמיד לבטא ולנסח. המסר ברור. יהודה לא הציב מולו את מתנגדי ההתיישבות בגולן, כמעט לא היו כאלה, אלא את אלה שמדברים, כותבים, מברברים ומחתימים עצומות, לעומתנו, שאיננו מדברים גבוהה גבוהה אך אנו עושים היסטוריה. הוא דיבר בשם הציונות המעשית, שבה המעשה ההתיישבותי הוא הקובע עובדות בשטח, ולא העשיה הפוליטית והדיפלומטית.

אולם כעבור 12 שנים, לאחר ההחלטה על עקירת יישובי סיני, יהודה היה הראשון להבין שהמציאות השתנתה, ואין די בעשיה ההתיישבותית ובציונות המעשית. במאמר ל"ארץ הגולן" הוא כתב: "בציונות צעדו תמיד המעשה ההתיישבותי והפעולה הפוליטית זה לצד זה. הפעולה הפוליטית נתנה גיבוי, מסגרת ותנופה למעשה ההתיישבותי והעובדות בשטח נתנו את האפשרות והתוקף לפעולה המדינית. כל ניסיון לצעוד רק על אחת משתי רגליים אלה, החל תמיד בצליעה והסתיים בנפילה". יהודה הציב את היעד הבא – חוק הגולן. סיפוח הגולן לריבונות ישראל. והאיש שלעג לפעולה הפוליטית הוביל את הפעולה הפוליטית. ומי שגיחך על העצומות, הוביל החתמת מאות אלפי ישראלים על עצומה למען חוק הגולן. ולאחר שנתיים של מאבק, הביא בגין את חוק הגולן לאישור הכנסת בשלוש קריאות. ובמאבק על הגולן בשנות ה-90, דווקא יהודה הקים מפלגה ושירת בכנסת.

לאורך כל השנים, יהודה היה מחלקת השכל של פיתוח הגולן, של עיצוב דרכו של הגולן ושל המאבקים הפוליטיים למען הגולן. שכל שאינו חדל ליזום, לאתגר ולהציף ברעיונות. "הגאווה הגדולה שלי", אמר לי פעם יהודה, "היא ש-5% מהפנטזיות שלי התגשמו"...

****

עוד כנער, טרם הגיעי לגולן, יהודה הראל היה דמות משמעותית בעבורי; מנהיג מתיישבי הגולן. זמן קצר לאחר הגעתי לאורטל, יהודה הוזמן להרצות מטעם המערך לקראת בחירות 1984. היה זה נאום הבחירות המוזר ביותר ששמעתי. שעה ארוכה הוא תקף בחריפות את המערך, את דרכו, את התנהלותו, את מנהיגו, ובחמש הדקות האחרונות הוא הסביר בקצרה למה בכל זאת, אין אלטרנטיבה טובה יותר. ביקשתי את רשות הדיבור אחריו, אמרתי שהסכמתי עם כל מילה שאמר עד המסקנה הסופית, ועליה התווכחנו. בתום הערב, ישבנו ושוחחנו ארוכות. ומאז החל להירקם קשר של חברות, שנמשך ברציפות במשך 30 שנה.

החברות הזאת אינה מובנת מאליה. יהודה הוא כמעט בן גילו של אבי, ואני בן גילם של ילדיו. ובכל זאת היא מתקיימת, ויחד פעלנו בשינויים בקיבוץ, בהתמודדותו על תפקיד מזכיר התק"ם, בחברת "וקטור" לשינוי בקיבוצים שהקים ואני עבדתי בה כפרוייקטור, ומעל הכל במאבק על הגולן, בוועד יישובי הגולן ובדרך השלישית. יחד שבתנו רעב בגמלא. וגם כאשר יהודה שינה את השקפותיו החברתיות כלכליות ואימץ השקפת עולם ליברטיאנית, המחלוקת לא העיבה על החברות. להיפך, כשיהודה הוציא את ספרו "להפריט", דווקא אני התבקשתי לדבר על הספר במסיבת השקה צנועה על הדשא של משפחת הראל, אף שדעותיי הפוכות מהמסר של הספר.

****

הילד בן שמונים, ומוחו הקודח ממשיך להמציא לנו פטנטים. אין לי ספק שהוא ימשיך להפתיע ולאתגר אותנו, כפי שעשה תמיד. 

* "שישי בגולן"