* אני תומך בכל לבי
בביקורו של נשיא המדינה רובי ריבלין בכפר קאסם ובדבריו הנחרצים בגנות הטבח שהיה
שם. אני גאה בו על נחישותו לעמוד מול ההסתה נגדו.
אילו הוא היה מתייעץ אתי, הייתי מציע לו לערוך ביקור רשמי קרוב ככל
האפשר בקריית ארבע, לגנות את ההסתה נגד ההתנחלויות והמתנחלים, להוקיע את הקריאות
לחרם, ולהפגין את ראייתו אותם כחלק אינטגרלי ומשמעותי בחברה הישראלית.
מה הקשר בין שני ביקורים כאלה, ולמה הביקור השני צריך להיעשות בקרוב
ובסמיכות לביקור בכפר קאסם? האמת היא שאין קשר ענייני, וכל אחד מן הביקורים ראוי
בפני עצמו. אבל כיוון שיש המפרשים באופן שגוי את ביקורו בכפר קאסם, ויש מי שטורחים
לעוות את המסר שלו, חשוב שיעשה בהקדם את הצעד הזה, כחלק מן המסר של היותו נשיא
ממלכתי, של כל אזרחי ישראל.
בגל החרמות של אמנים על אריאל, כתבתי שאילו היה לישראל נשיא ראוי
לשמו, היה עליו לבטל את סדר יומו ולהגיע למחרת לאריאל והכריז "אני
אריאלי". אבל לא היה למדינת ישראל נשיא ראוי לשמו. היום יש לישראל נשיא אמתי,
נשיא ממלכתי, וחשוב שהדבר יֵרָאֶה.
* צפיתי בשידור החי מפתיחת מושב החורף של הכנסת. נאומו של נתניהו היה
נדוש, לא היה בו כל מסר, כל בשורה וגם יכולותיו הרטוריות הידועות לא באו בו לידי
ביטוי. התעלמותו מההסוגיות הכלכליות חברתיות הייתה מבישה, ביטוי לאטימות. נאומו של
הרצוג היה נאום אופוזיציוני אופייני, תוקפני, וגם הוא ריק מהצגת אלטרנטיבה להצגה
העורבית של "רק רע רק רע".
נאומו של נשיא המדינה היה נאום מעורר השראה, שבו העביר לעם ישראל את
המסר הממלכתי, הנשיאותי, המנהיגותי הראוי, של אחדות לאומית וניהול המחלוקת בצורה
דמוקרטית ומכבדת. הוא זעזע את הח"כים ואת הציבור שצפה והאזין לו בכלי
התקשורת, בציטוט דברי הבלע וההסתה נגדו, וזו אכן חרפה לאומית. הוא העלה על נס את
החיבוק הספונטני והכן בין הח"כים לשעבר חיים אורון - ג'ומס וצבי הנדל, לאחר
ההחלטה על עקירת יישובי גוש קטיף; חיבוק בין יריבים אידיאולוגיים, החולקים ערכים
משותפים, ערכי הציונות לגווניה. הוא הציג את החיבוק הזה כסמל ומופת לאחדות וכבוד
על אף המחלוקות.
* הדבר החשוב ביותר בפתיחת מושב החורף, לא היה הדיון במליאה, אלא
הדיון בוועדת חוק, חוקה ומשפט, בו אושרה לקראת קריאה שניה ושלישית הצעת חוק הגיור;
אחת היוזמות הציוניות החשובות ביותר בשנים האחרונות, על אפו וחמתו של נתניהו.
* בניגוד לכל הפרשנים, אני מעריך שהבחירות תתקיימנה במועדן, או סמוך
למועדן. אם הבחירות תוקדמנה, יהיה זה בחודשים אחדים בלבד, כמו בבחירות הקודמות.
אגב, זאת הייתה הערכתי גם בכנסת הקודמת, בניגוד להערכות כל הפרשנים, וצדקתי.
מאז הנהגת אי אמון קונסטרוקטיבי (בתקופת שרון וביוזמתו), הממשל
הישראלי יציב מאוד. רק אירועים חריגים בקיצוניותם, כמו פרשיות השחיתות של אולמרט,
יביאו להפלת השלטון.
* האם כאשר יעל גרמן אומרת שיאיר לפיד בשל להיות ראש הממשלה, היא
מתכוונת לזקן השיבה?
* הצעת חוק עוקף בג"ץ, במתכונתה הנוכחית, אינה טובה ומוטב שכלל
לא הייתה מוגשת. אבל בית המשפט העליון, בהתנהגותו הכוחנית, בפוליטיזציה שבה הוא
נוהג, כמעט אנס את הכנסת לעגן את מעמדה כבית המחוקקים של ישראל. בדמוקרטיה
פרלמנטרית, המבוססת על הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ביניהן, מן הראוי שבית
המשפט העליון, שהנו גוף בלתי נבחר, ינהג ריסון עצמי ואיפוק ויכבד את החלטות נבחרי
הציבור, המבטאים את רצון העם.
* האקטיביזם השיפוטי פגע בדמוקרטיה הישראלית. הוא החליש את הכנסת ואת
הממשלה, אך בראש ובראשונה הוא כרסם במעמדו של בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו ובכך
שחק את שלטון החוק.
השיח הרואה בכל הצעה לרפורמה "פגיעה בבית המשפט", דומה מאוד
לשיח החרדי של "חדש אסור מן התורה". נקודת המוצא שלי, היא כבוד רב לבית
המשפט ולשופטים. התנגדותי לאקטיביזם השיפוטי נובעת מרצון לחזק את בית המשפט
ולהחזיר אותו למעמדו בתקופה שקדמה לאהרון ברק, כאשר עיני כל העם היו נשואות אליו
והכל התייחסו אליו ביראת כבוד.
אני שומע אנשים המתייחסים לבית המשפט בעזות מצח, חוצפה ובוז והדברים
מעוררים בי חלחלה. קראתי אמירה בפייסבוק על פיה צריך לאלף את בית המשפט כמו
שמכניסים את הפרצוף של הכלב לפיפי. זו אמירה נוראית, הראויה לכל לשון של גינוי
והוקעה. אני שולל אמירות כאלו גם כלפי הפוליטיקאים, אך המגרש הפוליטי, מטבעו, רווי
במאבקי כוח ועסקנות, ההתלהמות היא חלק ממנו, וסגנון כזה הוא כנראה חלק מן המשחק.
מן הראוי שהשופטים יקפידו לא להיות שחקנים במגרש הזה. הכניסה שלהם למגרש הפוליטי,
שחקה את מעמדם. התבצרות בית המשפט באקטיביזם והקולות הקוראים לכך, יחלישו יותר
ויותר את מעמדו של בית המשפט.
* יחס לבית המשפט של מדינת ישראל כמו האמירה שציטטתי, זהה ליחס של
גדעון לוי למדינת ישראל.
* הזכות לבקר את בית המשפט היא מרכיב משמעותי בדמוקרטיה. השלילה
העקרונית של ביקורת על בית המשפט היא אנטי דמוקרטית.
* הביטוי "חוק עוקף בג"ץ" הוא ביטוי טעון ושיפוטי,
המנסה ליצור באמצעות הטרמינולוגיה דה-לגיטימציה לזכותו של בית המחוקקים לממש את
ריבונותו באמצעות חקיקה מתקנת. תפקידה של הכנסת הוא לחוקק חוקים. תפקידו של בית
המשפט הוא לשפוט על פי החוקים של הכנסת. כאשר חוקים סותרים באמת ובתמים את החוקה,
ובישראל את חוקי היסוד, ראוי שתהיה לבית המשפט העליון סמכות לבטל אותם, ברוב מיוחד
ותוך זהירות וריסון עצמי.
כל חוק הוא שינוי המציאות הקיימת, שינוי החוק הקיים. גישה שמרנית
השוללת שינוי בחוק הקיים, עלולה לנוון את החברה. האם ברגע ששופטים, שלא נבחרו בידי
הציבור, פסקו פסיקה מסוימת, הדבר נותן לפסיקתם תוקף-על, כאילו היו עשרת הדברות,
ולעולם אסור יהיה לגעת בהם? גישה שמרנית כזו אינה מתקבלת על הדעת.
כאשר הכנסת סבורה שחוק טעון תיקון היא משנה אותו. וכשהיא סבורה כך
בעקבות פסיקת בג"ץ, אין לה סמכות כזאת? אם הכנסת סבורה שהחלטה זו או אחרת של
בג"ץ פוגעת באינטרס הציבורי, ידיה חסומות? זוהי גישה בלתי דמוקרטית. הפרדת
הרשויות מחייבת איזונים ובלמים. היא מחייבת מתן סמכות לרשות השופטת לאזן ולבלום את
הרשות המחוקקת, אך במקביל ובאותה מידה היא מחייבת מתן סמכות לרשות המחוקקת לאזן
ולבלום את הרשות השופטת. ומן הראוי, ששתי הרשויות תנהגנה כבוד זו כלפי זולתה,
וריסון כלפי עצמה, ותשתמשנה בכוח הזה במשורה.
* אלה השוללים את זכותה של הכנסת לשנות בחקיקה פסיקות בג"ץ,
יוצאים מנקודת הנחה שלעולם בג"ץ יפסוק על פי השקפתם. אבל לא לעולם חוסן. אין
זה מן הנמנע, שסמכות לכנסת לתקן, ברוב מיוחד, את פסיקות בג"ץ, תשרת מחר דווקא
אותם. גישה שמרנית שאינה מאפשרת שינוי, תפגע מחר במי שנוקט בה היום.
אלה הרוצים לשלול לחלוטין את סמכותו של בית המשפט לבטל חוקים, יוצאים מנקודת
הנחה שלעולם הרוב בכנסת יהיה בידיהם. אבל לא לעולם חוסן. אין זה מן הנמנע, שהסמכות
של בית המשפט לבטל חוקים, תשרת מחר דווקא אותם. גישה שמרנית שאינה מאפשרת ביטול
חוקים, תפגע מחר במי שנוקט בה היום.
יש להגיע בהידברות להסכמה דמוקרטית על מערכת איזונים ובלמים בין
הרשויות. הצעת החוק החדשה אינה מאוזנת, כיוון שהיא מאפשרת התגברות על פסיקת
בג"ץ ברוב של 61 ח"כים בלבד. יש לקבוע רף הרבה יותר גבוה. אולם גם סמכות
בית המשפט לפסול חוקים אינה מאוזנת, כיוון שהיא תקפה בכל הרכב ובכל רוב. יש לקבוע
רף הרבה יותר גבוה.
* הצעתי - בית המשפט העליון יהיה מוסמך לבטל חוק שחוקקה הכנסת, רק
בהרכב של 11 שופטים לפחות וברוב של 66% לפחות. הכנסת תהיה מוסמכת לחוקק חוק שנפסל
בידי בית המשפט, ברוב של 80 ח"כים לפחות.
* במקום מלחמה מיותרת בין הגישות הקיצוניות, יש לבחור בשביל הזהב.
* איני תומך בהתיישבות בלתי מוגבלת בכל רחבי יהודה ושומרון. אבל אני
תומך בהסכמה בין נתניהו ובנט על הרחבת הבניה בגושי ההתיישבות ובירושלים. הטענה
שהבניה מנוגדת למו"מ, מתעלמת מן העובדה שבכל המשאים והמתנים, כולל בממשלות
רבין, פרס, ברק ואולמרט, נעשתה בניה בהתיישבות. לעומת זאת, דווקא ממשלת נתניהו
הקודמת הקפיאה את הבניה, כתנאי מוקדם למו"מ, והפלשתינאים, שפירשו זאת כחולשה,
לא ישבו למו"מ. שלילת הבניה בתירוצי עיתוי, מחייבת את הנוקטים בה להבהיר
באיזה עיתוי הם מציעים לבנות. לטעמי, הימים האלה של התנקשות אלימה בריבונות ישראל
על ירושלים, הם עיתוי המחייב לפחות את הבניה בירושלים.
* אין ספק, שהחלטתו של יעלון על תחבורה ציבורית נפרדת ליהודים
ולפלשתינאים ביו"ש נובעת אך ורק מטעמים ביטחוניים, ואין בה שמץ של גזענות. מי
שטוען אחרת, אינו מכיר את יעלון, או סתם משמיץ. אבל שעה שישראל נמצאת תחת מתקפת
דה-לגיטימציה בינלאומית ומוצגת כמדינת אפרטהייד, והפרדה באוטובוסים היא סמל
האפרטהייד, צריך להיות אטום לגמרי כדי לא להבין שהצעד הזה מספק תחמושת לאויב.
* אני שומע את ההצדקות להתנהגות האינפנטילית של הממשל האמריקאי בעת
ביקורו של יעלון: "צריך לזכור שיעלון פגע בכבוד... כבוד... כבוד... קבוד...
קווד". ואני זוכר, שאלה המלהגים זאת, הם הראשונים ללעוג לכל מה שקשור לכבוד
הלאומי שלנו, ואף המציאו לו שם חיבה דוחה – "זיקפה לאומית". הם גם
הראשונים לתמוך בהתנצלות ישראלית בפני תורכיה, על תוקפנותה של תורכיה כלפי ישראל.
זה הרי אקווד של ארדואן, ומה אנחנו משחקים משחקי קווד / זיקפה לאומית?
* אפרופו כבוד. דיפלומטיית הביבים של הממשל האמריקאי, המדליף צרור
גידופים וקללות על ראש ממשלתה של בעלת הברית הקרובה ביותר של ארה"ב – יותר משהיא
מעידה על מושא הגידופים, היא מעידה על המגדפים. ואני מאמין, שיותר משהיא תפגע
במגודף, היא תפגע במגדף.
* בין ישראל לארה"ב היו משברים הרבה יותר חריפים, בתקופת
אייזנהאור שאיים בסנקציות על ישראל וגיבה את איומי בריה"מ לפעול נגדה אחרי
מלחמת סיני (1956), בתקופת פורד שהודיע על בחינה מחדש של היחסים עם ישראל בעקבות
משבר במו"מ על הסדר הביניים עם מצרים (1975) ובתקופת רייגן שעצר את משלוחי F15 לישראל בעקבות הפצצת הכור
העיראקי והשעה את הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי בין המדינות בעקבות חוק הגולן (1981).
אולם אף נשיא אמריקאי לא ירד לרמה ירודה כל כך של פגיעה אישית במנהיג ישראלי
וניסיון להשפילו. השפלת ראש ממשלת ישראל היא השפלת מדינת ישראל, ולכן מן הראוי שכל
החברה הישראלית ובראש הראשונה האופוזיציה הפרלמנטרית וראש האופוזיציה, יתייצבו
מאחורי ראש הממשלה, יגנו את דיפלומטיית הגידופים ויבהירו שגם אם הם חלוקים על
רוה"מ, מסע כזה הוא בלתי נסבל בעיניהם.
* אחרי שרייגן השעה את הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי, בתגובה על סיפוח
הגולן, זימן ראש הממשלה בגין את השגריר האמריקאי סמיואל לואיס ללשכתו, נשא באוזניו
נאום חוצב להבות בו הבהיר שישראל אינה רפובליקת בננות ולא מדינת וסאלים של
ארה"ב. איננו ילד שארה"ב מענישה אותו, ואם ארה"ב משעה את ההסכם האסטרטגי,
ישראל מבטלת אותו. העם היהודי הסתדר 3,000 שנה ללא המסמך האסטרטגי והוא יסתדר
בלעדיו גם בעתיד, הבהיר בגין. ומה קרה בעקבות זאת? זמן קצר מאוחר יותר נחתם בין
המדינות מסמך אסטרטגי חדש, משודרג, טוב מקודמו.
היום אין מדובר בסנקציות, אלא בהוצאת קיטור. יש לקוות שראש הממשלה
והנשיא האמריקאי ימצאו את הדרך לשפר את היחסים האישיים ביניהם. אבל כאשר מדובר
באינטרסים החיוניים של ישראל, כמו בניה בשכונות היהודיות של בירת ישראל, גידופים
וקללות לא ישפיעו. איננו רפובליקת בננות ולא מדינת וסאלים של ארה"ב.
* אפרופו כבוד. מה היה קורה אילו בכיר ישראלי, נניח יו"ר הכנסת,
היה אומר על הירדנים אחוז אחד ממה שאמר על ישראל יו"ר הפרלמנט הירדני? אמות
הסיפים היו מזדעזעות. איזה משבר היה ביחסים עם ארה"ב ואלו התקפות מבית. אבל
אנחנו סופגים הכל. אני משוכנע שהשגריר הירדני אפילו לא יזומן לשיחת הבהרה במשרד
החוץ.
*
בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, ב-5 באוקטובר 1995, הציג יצחק רבין את תכניתו
המדינית והקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע: "גבולות מדינת ישראל
לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור
לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם
ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה
אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת
ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את
צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת
הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה
ושומרון". זוהי מורשת רבין.
ב-1.11.14,
ארגון "ישראל יוזמת", בהובלת יובל רבין, יקיים עצרת בכיכר רבין, שהמסר
שלה הוא דבקות במורשת רבין. אלא שמורשת רבין שתוצג בו היא אולי מורשת יובל רבין,
אך לבטח לא מורשת יצחק רבין. האמת היא, שההבדלים בין המסרים לא כל כך גדולים –
מילה פה, מילה שם. זו מורשת יובל רבין: גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו
הקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. נחזור לקווי 4 ביוני 1967. בראש
ובראשונה ירושלים תחולק. ישראל תיסוג מבקעת הירדן. תמורת השארת גושי ההתיישבות,
ישראל תיסוג משטחים ריבוניים שלה בתוך הקו הירוק. נקפיא את הבניה בגושי היישובים,
והלוואי שיעשה בהם מה שנעשה בגוש קטיף, גם ביהודה ושומרון.
* בהרצאה שנשא בן דרור ימיני בבית אייל שבאשדות
יעקב, עם צאת ספרו "תעשיית השקרים" לאור, הוא סיפר שיש לו מספר "מנטורים",
ומנה אחדים מהם: פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' שלמה אבינרי, פרופ' רות גביזון ופרופ'
אלכס יעקובזון. ואכן, כל האנשים הללו הם מופת של השמאל הציוני הישן והטוב, שהעמיד חיץ
בינו לבין האבולה הפוסט ציונית.
* במאמר לגיליון מיוחד של
"הארץ" לרגל "ועידת ישראל לשלום", הציג הנסיך הסעודי טורקי
אל-פייסל את תכנית השלום הערבית והוסיף: "פתרון כזה היה לב החזון שהציגה
העצרת הכללית של האו"ם בתכנית החלוקה ב-1947, שהקהילה הבינלאומית כשלה
ביישומה אז".
דרך מעניינת לשכתב את ההיסטוריה. אף
שעל פי הצעת החלוקה מדינת ישראל לא כללה לא רק את יהודה
ושומרון, אלא גם לא את ירושלים (כולל מערב העיר), לוד ורמלה, יפו וחלקים נרחבים של
הגליל והנגב, העם היהודי והיישוב בארץ קיבלו את ההצעה בהתלהבות ותושבי הארץ
היהודים רקדו ברחובות עד אור הבוקר. לעומת זאת, הערבים נלחמו נגדה בכל כוחם. למחרת
החלו פרעות דמים של הפלשתינאים כדי לסכל את ההחלטה, וביום הקמת המדינה, פלשו אליה
כל צבאות ערב, במטרה לחסל את המדינה בת יומה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ, שלוש שנים
אחרי השואה. ובלשונו של אל-פייסל: "הקהילה הבינלאומית כשלה ביישומה".
* למה עריקי 8200 טרם הודחו מיחידתם וטרם
נשללו דרגותיהם? צה"ל אינו מבין את המשמעות המוסרית והחינוכית של צעד כזה, של
הצבת קו אדום מוסרי, לפיו עריקה ממלחמה היא מעשה שפל, בוגדני, סוציומטי ונלוז?
* איני יודע מי זאת המנוולת שלומית לי בן ארי, אבל אני משוכנע שהיא
קראה את מאמרו של גדעון לוי "הרעים לטיס". איך אני יודע? כיוון שזו
הייתה תגובתה על מותה של תמר אריאל, בפוסט שהעלתה בפייסבוק: "אתם יכולים לומר
מה שאתם רוצים – עבורי היא קיבלה את עונשה על נטילת החיים שנטלה!!! כן ירבו...
עבור הילדים הפלסטינים שנגדעו חייהם כך סתם במטוסי קרב!! חייכי אכלת
אותה!!!".
נבלה.
* נפילתם במלחמת "צוק איתן" של החיילים הבודדים סמ"ר
שון כרמלי, סמל מקס שטיינברג וסמ"ר ג'ורדן בן סימון, העלתה לתודעה הציבורית
את התופעה של החיילים הבודדים, העולים לישראל כדי לשרת שירות קרבי בצה"ל,
רובם נשארים בארץ, רבים מהם משמשים מופת לאחיהם הצעירים העולים בעקבותיהם ולעתים
אף ההורים עולים בעקבות הילדים.
לכל איש יש שם, וראוי היה להתמקד בסיפורם האישי של שלושת הנופלים, אך
נכון גם להצביע על התמונה המספרית, שהיא מאוד משמעותית. רק בשנה האחרונה התגייסו
לצה"ל 1,008 (!!!) חיילים בודדים. אנחנו מתמקדים בקומץ יורדי המילקי (ואני
מאשים בכך גם את עצמי, שנגררתי בעוצמה רבה מדי לפרובוקציה הזולה), במקום להאיר על
התופעה המופלאה הזאת. 1,008 צעירים מארצות הרווחה, רק בשנה האחרונה, ומספר דומה
מדי שנה, עוזבים הכל כדי להתגייס לצה"ל ולשרת שירות משמעותי. זו הציונות
במיטבה!
זכיתי לפקד בבית הספר למ"כים על חיילים בודדים לפני כשלושים שנה,
כאשר התופעה הייתה מצומצמת בהרבה. לא היה לי קל לתת פקודות לדיוויד רוזנטל, בחור
בן 28, שנראה לי מבוגר כל כך. חשתי קצת מבוכה, בראשית הקורס. מי שהקלו עליי היו
דיוויד וחבריו, שלא רצו שום פריבילגיה מחמת גיל. להיפך, הם היו המורעלים ביותר בין
החיילים, לא התחמקו מעולם מלסחוב פק"ל כבד או מתורנות מטבח או ניקיון
שירותים. לימים, הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל, שימש בית לארבעה גרעיני עולים ולגרעין
"צבר" וחלק מחברי הגרעינים הללו הם היום חברי הקיבוץ ובעלי תפקידים
מרכזיים בו.
ראוי לציין לשבח את התנועה הקיבוצית, שלקחה על עצמה את המשימה הציונית
של מתן בית לחיילים הבודדים, ומתמידה בה כבר עשרות שנים. עשרות קיבוצים שותפים
במשימה, ועוד לא היה חייל בודד אחד, שלא נמצאה לו משפחה מאמצת בקיבוץ.
* עמוס עוז זוכר את מצוותה של סבתו, לא להתקוטט עם ילדים שאין להם מה
להפסיד, ומכאן הוא גוזר תובנה אקטואלית – לא להילחם בעזה, כי לעזתים אין מה
להפסיד. מעניין, אני לתומי חשבתי שישראל נסוגה מעזה כי לא היה לעזתים מה להפסיד,
ומרגע שישלטו בעזה, יהיה להם מה להפסיד ולכן המצב ישתנה; הם יהיו עסוקים בבניית
מדינה, חברה אזרחית, פיתוח כלכלי וחברתי, חינוך ואנו נהנה משקט. אגב, מה פירוש לא
להילחם בעזה? שתושבי העוטף יספגו "טפטופים" וישראל תכיל זאת?
* כאשר צ'יץ', ראש העיר ת"א, גינה את תושבי ת"א שעזבו אותה
תחת מתקפת הסקאדים במלחמת המפרץ וכינה אותם "עריקים", הוא הגזים באמירה
בלתי ראויה. אולם כאשר ראש העיר ת"א הנוכחי, חולדאי, נכנע לטרור ומבטל טיולי
תלמידים בירושלים, בירת ישראל, אני מתגעגע ל"עריקים" של צ'יץ'.
* גל הסכמי ויזת טיול-עבודה, שישראל חותמת עם מדינות המערב, חשוב בראש
ובראשונה כדי לסייע לצעירים, בוגרי צה"ל ושירות לאומי, לטייל בעולם.
אך יש להסכמים הללו גם חשיבות מדינית – ניצחון קטן אך יותר מסמלי, על
תועבת ה-BDS, תועבת החרם על ישראל,
שהוא הביטוי האקטיביסטי של מצע דרבן לדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל וזכות קיומה.
וחשיבות נוספת – הוא מייתר את התופעה של כפל דרכונים. הילדים שלי
יודעים כבר מזמן, שלעולם לא תעלה אצלי לדיון אפשרות שאוציא דרכון פולני או רומני,
כי בעיניי דרכון הוא ביטוי לזהות ואין לי זהות כפולה. בד"כ הוצאת הדרכון הזר
נועדה לסייע לילדים להשיג עבודה או לימודים בחו"ל. בתחום העבודה, שורת
ההסכמים הזאת מייתרת את הצעד הזה.
* כששני קצינים מצטיינים ומוערכים כיאיר נווה וגדי אייזנקוט מועמדים
לתפקיד הרמטכ"ל, ראוי לבחור את זה שאינו נגוע בפרשת אשכנזי.
* הסרט "מיתה טובה" הוא סרט מעולה. התסריט גאוני. קטעי
הומור משובח בסצנות הדרמטיות הקשות ביותר. משחק יוצא מן הכלל. והחשוב מכל – הסרט
נוגע בבעיה אמתית הנוגעת לחיים של כל אחד מאתנו. הסרט מתמודד עם המחיר הכבד של
התארכות תוחלת החיים – הארכה מלאכותית של חיים חסרי טעם, במחלות חשוכות מרפא, כאשר
הדבר היחיד שנשאר הוא הסבל והכאב.
הסרט מתמודד עם הבעיה דרך הדילמה המוסרית הקשה של המתת חסד.
מומלץ מאוד!
* אבי חולה בדימנסיה, ולא יכולתי לצפות בסרט כצופה מן הצד ביצירת
אמנות. חשתי שבטני מתהפכת ויצאתי ממנו מדוכא לגמרי. לא שהוא הוסיף לי תובנות חדשות
שלא ידעתי, אך הוא גרם לי לסערת נפש.
* אני שולל הארכת חיים בצורה מלאכותית. אבל
בהמתת חסד אני רואה חציית קו אדום מוסרי וגלישה על מדרון חלקלק, המאפשר לנו לקבוע מי
ראוי לחיים ומי לא. עם זאת, אני חושב שזה נושא ראוי למחשבה ולדיון ציבורי, והסרט
מציף את הסוגיה בצורה חדה ובהירה.
* המשחק של השחקנים בסרט משובח ביותר, וזאב רווח מתעלה מעל כולם.
תפקיד חייו. משחק ברמה של אוסקר. גם ב"גט", בו הוא משחק בתפקיד משנה,
המשחק שלו מעולה. איזה בזבוז, שרוב הקריירה שלו הושחתה לריק על "צ'רלי
וחצי" ו"חתולה" למיניהם.
* חומוסיה חדשה נפתחה באזור התעשיה של קצרין,
בבעלותו של תום קבלו מקדמת צבי, "רק חומוס". החומוס משובח ביותר. יש רק בעיה
של אמת בפרסום. הם מבטיחים רק חומוס, ומגישים מרק פטריות יוצא מן הכלל.
* מי שפנטזו על ניגוב חומוס בדמשק,
ומבינים שלנגב חומוס בחומְס זה תענוג מפוקפק, מוזמנים לנגב חומוס בקצרין.
* ביד הלשון
* באחת הסצנות המרגשות בסרט המעולה "מיתה טובה", שרים
הגיבורים את שירה של נעמי שמר "בארץ להד"ם".
להד"ם = ראשי תיבות של לא היו דברים מעולם.
שורה בשיר: "אל ארץ זוּ חמדתי".
מה פירוש זוּ, בשורוק?
אין זה כינוי רומז לנקבה – לא זאת, ולא זוֹ, בחולם.
המילה מופיעה גם בשירו של טשרניחובסקי "אני מאמין"
("שחקי שחקי"). "זוּ אני החולם שר". למה זו, ולא למשל
"זה אני החולם שר"?
וכך גם בשירת הים: "עם זוּ גאלת", "עם זוּ קנית".
זוּ, פירושו "אשר"... ש...
קח אותי עכשיו לשם, ארץ לא אדע, אל ארץ שחמדתי, ארץ
להד"ם.
שחקי שחקי על החלומות אשר אני החולם שר.
נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם אשר גָּאָלְתָּ!
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
