הבלוג של אורי הייטנר

בארץ הזאת / עוזי חיטמן

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 20.10.14

ביום שישי מלא עשור לפטירתו של הזמר, המוסיקאי והפזמונאי הפורה עוזי חיטמן. עוזי חיטמן נפטר מדום לב בגיל 52 בלבד, ביום שבו יצא לרדיו ביצועו לשירו "עכשיו התור לאהבה", שכתב במקור לאריק איינשטיין.

אני זוכר היטב את מהדורת החדשות בבוקר שבו דווח על מותו המפתיע. באותו בוקר היתה לי ישיבת צוות מתנ"ס הגולן, ופתחנו אותה בדברים על חיטמן והשמענו את השיר שאותו אשמיע היום. במוצאי שבת באותו השבוע, הופעתי עם הצמד "גיסים ונפלאות" בערב לזכרה של נעמי שמר, שנפטרה שלושה חודשים קודם לכן, במושב רמת מגשימים בגולן. לערב הזה הוספנו את "אדון עולם" בלחנו של עוזי חיטמן.

הזיכרון החזק שלי מעוזי חיטמן, הוא מהופעה בלתי נשכחת לשכבות הבוגרות בצופי רמת גן, בשנת 1979. הוא היה בסך הכל בן 27, אך כבר היה לו רפרטואר עשיר ומגוון מאוד, כולל להיטים רבים. הוא ניחן בעדינות והומור ששבו את לבנו. הוא היה רמת גני כמונו, בוגר תנועת הצופים (אם כי לא השבט שלנו, אלא שבט "הירקון") וחשנו אליו קרבה רבה.

עוזי חיטמן כתב למעלה מ-600 שירים. לרוב שיריו כתב הן את המילים והן את הלחן. הוא כתב לרבים מאוד מהזמרים. מה שאפיין אותו היה הגיוון הרב של סגנונות הכתיבה שלו – שירי ילדים, שירים מזרחיים, מוסיקה חסידית, שירי שלום ושירי מלחמה, שירי אהבת מולדת ושירי אהבה.

אחד ממפעליו החשובים ביותר היה שירי הילדים. הוא כתב שירים רבים, הוא שר גרסאות כיסוי מודרניות לקלאסיקה של שירי הילדים, הוא הוביל את תכניות הטלוויזיה המיתולוגיות "פרפר נחמד" ו"הופה היי" והוא הוציא את סדרת קלטות הוידאו "שירים קטנים", שעליהם גדלו דורות של ילדים ובהם הילדים שלי. כיוצר לילדים הוא לא התיילד, הקפיד על איכות השפה, המוסיקה והשירה והיטיב לבטא את הילדים. שיר הילדים המזוהה עמו ביותר הוא "רציתי שתדע". שיר ילדים מרגש במיוחד הוא "הילד הכי קטן בכיתה".

עוזי חיטמן כתב והלחין שירים רבים בסוגת הזמר המזרחי, הים תיכוני, ומעולם לא ראה סתירה כלשהי בין מוצאו האשכנזי לאהבתו את המוסיקה הזאת. הוא כתב לחיים משה, מרגול, שלומי שבת, ליאור נרקיס, אייל גולן ואחרים. שותפו העיקרי היה שימי תבורי לו כתב שירים רבים. בין להיטיו המזרחיים הגדולים "עוד סיפור אחד של אהבה", "מרלן", "לכל אחד יש" ו"לילה בלי כוכב" שהלחין למילותיו של יואל ריפל.

עוזי חיטמן החל את שירותו הצבאי בקורס טיס, כשנפל מן הקורס עבר לצנחנים ולאחר מכן ללהקת פיקוד מרכז. את שירו הראשון כתב ביום שחרורו מצה"ל – "מי ידע שכך יהיה". כעבור חודשים אחדים פרצה מלחמת יום הכיפורים. הוא הופיע בפני חיילים, פגש את בועז שרעבי והעניק לו את השיר, לאחר ששינה חלק ממילותיו כדי לבטא את תחושותיו במלחמה.

כשנשאל מה השיר החשוב לו במכלול יצירתו, לא השיב כמקובל ש"כולם היו בניי". הוא אמר שאילו הציב את כל יצירתו על כף המאזנים ואת לחנו ל"אדון עולם" על הכף השניה, הכף השניה הייתה מכריעה וכן שאילו יצר רק את "אדון עולם", הוא כבר מילא את שליחותו בעולם.

אם כן, ראוי היה שאשמיע היום את "אדון עולם" ובאמת, בקבלת שבת באורטל שרנו השבוע לזכרו את הפיוט, אבל חשבתי שנכון יותר להשמיע שיר שהוא כתב גם את מילותיו. השיר הוא "הארץ הזאת". יחסית לשירתו המאוד מיינסטרימית ומפויסת ולמזגו הנוח, השיר הזה הוא ממש שיר מחאה וזעם. זהו שיר אפולוגטי שבו הוא יוצא נגד מי שמטילים ספק בפטריוטיות שלו. הוא אינו מוכן לקבל את המונופול שלהם על החוכמה, ומזכיר שהוא לא פחות פטריוט, לא פחות אוהב את הארץ מאלה שמטילים בו ספק. הוא מטייל בה, נלחם עליה, איבד חברים במלחמות ושר לה. והוא מציין, שהגן עליה גם כאשר לא הסכים עם המדיניות. הוא אינו ישראלי על תנאי.

גם אני נולדתי בארץ הזאת 
והלכתי לאורכה ולרוחבה 
גם אבי חלם על הארץ הזאת 
הרבה שנים לפני שהוא בא 
גם אני ניגנתי בארץ הזאת 
שירים שנבטו מאדמתה 
גם אני הגנתי על הארץ הזאת 
אם הסכמתי או לא הלכתי אתה 

אך יש כאלה שלוקחים 
מונופול על החכמה 
הם יודעים יותר טוב ממני 
הם יודעים יותר טוב ממך 
מה טוב בשבילי מה טוב בשבילך 

גם אני למדתי בארץ הזאת 
אהבת מולדת אהבה תמה 
גם אני איבדתי על הארץ הזאת 
חברים שהיו לי נחמה 
גם אני ניגנתי בארץ הזאת 
שירים שנבטו מאדמתה 
גם אני הגנתי על הארץ הזאת 
אם הסכמתי או לא המשכתי אתה 

אך יש כאלה שלוקחים... 

* לנוכח ירידת המדד בעקבות הירידה התלולה במחירי המזון, היורדים לברלין מוזמנים למהר ולחזור לארץ, עד המדד הבא, ואז יחליטו שוב מהי מולדתם.

* במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", מציג סבר פלוצקר השוואה של איכות החיים בת"א לעומת ברלין, על פי מחקר המשווה את "החיים הטובים" במספר ערים, ובהן שתי הערים הללו. בחלק מן הנושאים שנבדקו יש יתרון לת"א ובאחרים לברלין, הן בתחומים הכלכליים והן בתחומים אחרים. למיטב שיפוטי, בנושאים החשובים יותר בחיים, היתרונות של ת"א חד משמעיים: תוחלת החיים בברלין היא 80.8 ובת"א – 82.3. שביעות הרצון מהמצב הבריאותי האישי (מ-1 ל-10) בברלין הוא 6.4 ובת"א 8.2. שביעות רצון מהחיים באופן כללי: ברלין – 6.7 ות"א 7.1. יופי, אפשר להיות שבעי רצון.

אבל אני מודה שאיני שבע רצון, כי אני שולל את עצם ההשוואה הזאת. בתחומי החברה והכלכלה, החינוך והבריאות, ההשוואה שלי אינה בין ישראל למדינה אחרת, אלא בין ישראל למה שראוי שישראל תהיה, ותמיד יש עוד לאן לחתור ולמה לשאוף.

ההשוואה בין ישראל לגולה (כן, אני משתמש במילה הלא אופנתית הזאת) היא אחרת לגמרי. רק בישראל יהודי חי במדינה יהודית. רק בישראל אנחנו עם חופשי בארצנו. רק בישראל יהודי חי במולדתו. רק בישראל אנו חיים בשפתנו הלאומית, בתרבותנו הלאומית. רק בישראל ילדינו גדלים בשפתנו, חיים בארצנו ובין בני עמנו. רק בישראל אנחנו האחראים לחיינו, למצבנו, כי זו המדינה שלנו. רק בישראל אכפת לנו באמת מהמדינה שלנו ואנו חשים שאנו נושאים אותה על כתפינו, וזה לא כבד, כי זה שלנו. לכל אלה אין תחליף.

זאת ההשוואה בין חיים של יהודי ישראלי בישראל לבין חיים של יהודי ישראלי בכל מקום אחר בעולם. כאשר מדובר בגרמניה, יש כמובן אלמנט נוסף, אותו היטיב להגדיר סבר פלוצקר: "אתם מתכסים עור ברווז כשאתם שומעים קולות רמים בגרמנית ומתעוררים שטופי זיעה מחלום בלהות על שכניכם הטובים במדי אס-אס מתדפקים על דלתכם".

* כשאותו יורד לברלין שותה בירה עם השכן שלו, הוא חושב פתאום, מה הסבא של השכן עשה ב... טוב, עזוב, באמת, מה זה חשוב? לא בוכים על מילקי שנשפך.

* "ארץ שמתקו לה רגביה / ומלוחים כבכי כל חופיה / שנתנו לה אוהביה / כל מה שיכלו לתת", כתב נתן יונתן בשירו "ארץ", אחרי נפילת בנו ליאור במלחמת יום הכיפורים.

יש אנשים שהחיים בארץ גבו מהם מחיר יקר יותר וכואב יותר אפילו ממחיר המילקי. כאלה הם הפצועים במלחמת "צוק איתן". "ידיעות אחרונות" הוציא ערב שמחת תורה מוסף מיוחד של שיחות עם פצועים, חלקם פצועים קשה וכאלה שמצבם היה אנוש. בהם שאיבדו גפיים, עיניים; שיכולת הדיבור שלהם נפגעה. דבריהם מרגשים ומצמררים. אלה הישראלים היפים, מלח הארץ. אלה הישראלים האותנטיים, היפוכם המוחלט של היורדים לברלין ושל עריקי 8200. קראתי את המוסף בהתרגשות ובגאווה.

עמרי מיכאלי, מילואימניק בן 26 ביחידה מובחרת, התעטף בדגל ישראל בעת פינויו משדה הקרב. "למדתי משהו חשוב במערכה הזו: אין דבר כזה בלתי אפשרי. הכל קטן עלינו כשאנחנו חלק ממדינה כל כך חזקה ותומכת. ... אנחנו ניצחנו במלחמה הזאת. בזכות האנשים, בזכות רוח הלחימה. את הרוח הזאת אסור לאבד אף פעם".

סמל דור נקש, בן 20, לוחם ביחידה מובחרת של חיל ההנדסה: "היד שלי אף פעם לא תהיה כמו שהייתה. שתי אצבעות לא עובדות, פרק כף יד לא עולה למעלה. הכדור לקח את כל הבשר מכף היד, אז עשו לי שם שתל. אבל היה שווה. זה תכל'ס בשביל תושבי הדרום. הם היו צריכים את זה. מה שהיה להם זה לא חיים. סתם להיות סוציופת להגיד 'אני גר ברמת גן אז לא אכפת לי'? עכשיו יש להם שקט".

סמ"ר טל קידר, לוחם גדס"ר גולני: "אני הכי שלם עם המחיר, עם הפציעה. זה לא שאני אומר 'מטומטם, למה נפצעת'. כי אנחנו עשינו משהו. אף אחד לא מת סתם. הניצחון היה מובהק, בתכל'ס".

סמ"ר עדיאל לוי, בן 21 מהנדסה קרבית: "הייתי רוצה שיבינו שיש כאלה שנתנו הכל בשביל המדינה, וצריך להתחשב בהם. שיגידו לפחות מילה טובה. לא צריך יותר מזה".

סגן עמוס, שריונר: "עכשיו אני מבין שהראיה בעין לא תחזור, אבל זה נראה לי מחיר סביר לשלם. התכנית היא לחזור לצבא, להיות מ"פ... כמ"פ, לחזור ככה, זה פחות לדבר באוויר. לא סתם לבוא להגיד 'אנחנו מוכנים להקריב מעצמנו בשביל המדינה'. זה לבוא להגיד 'זה קרה לי'".

רס"ב יוסף גאנם, בן 43, איש קבע בשריון: "אני חייל. אני עשיתי את המוטל עליי. אותי חינכו שחיילים חותרים למגע, נלחמים, גם אם הם נהרגים או נפצעים, הם עומדים במשימה. זאת מלחמה, לא טיול. אף אחד לא ימנע ממני לחזור לצבא, לגדוד, לשטח, ללחימה וללוחמים".

סמל שריאל טפר, בן 21 שריונר: "אני נלחמתי כדי להגיע לקרבי. התגייסתי עם פרופיל נמוך, 64. ... אני לא מתחרט. היום הייתי עושה בדיוק אותו דבר".

סא"ל אלון וולוז'ני, בן 41, קצין מילואים בשיריון: "אין לי לבטים. ... אנשים אומרים לי 'מספיק, די, אל תעשה יותר מילואים'. אני לא מבין מה זה די, אין מישהו אחר שיעשה את זה במקומנו. מבחינתי להפסיק לעשות מילואים זו לא אופציה".

סרן נ', בן 26 מ"דובדבן": "יש לי תמיד דגל בווסט. ביקשתי שיביאו לי אותו. שמתי את הדגל עליי. ביקשתי גם את הנשק שלי. אמרתי 'אם לצאת פצוע, אז ככה, עם דגל עליך, עם נשק, לא לצאת מעוך, ולהגיד לחבר'ה: תמשיכו להילחם כמו אריות'".

סמ"ר גל גנון, בן 21, נח"לאי: "המצחיק הוא שאם תהיה עוד מלחמה, אני אעשה הכל כדי להשתתף ולהיכנס עוד פעם לעזה. לא היה אכפת לי למות שם. בשביל המדינה הייתי נותן הכל".

זו ארצנו. זו המדינה שלנו. ועל הרוח הזו יש לשמור גם בימי שגרה, לא רק במלחמות. תפקידנו אינו רק להגן על המדינה, אלא גם לבנות חברה. לבנות חברה ברוח הזאת. שילכו להם האגואיסטים לחפש מילקי בזול. אנחנו לא ישראלים על תנאי.

* כתב מורי ורבי יגאל אלון: "... הארץ דוחה גם רבים מבניה. הללו נוטשים אותה לא באישון לילה, אלא לאור יום מלא, אף ללא הרגשת אשם. עצוב הדבר, שמגנט הגולה מתחיל לגבור על מגנט המכורה. כיצד קרה הדבר? תופעה כזאת מן ההכרח שיהיה לה יותר מאשר הסבר אחד, ובכל זאת אסתכן באחד מהם: אם הריקוד סביב עגל הזהב הוא היום הריקוד האופנתי בארץ, רבים הם עגלי הזהב בעולם, ואף נוצצים יותר, ומה שחשוב לא פחות - בלי סכנות של מלחמת קיום. אמנם, לשם צידוק הם אומרים לנו: קלסתר הפנים שלנו הוא הדוחה אותם. נאמר גלויות: קלסתר זה לא תמיד נושא חן גם בעינינו. אלא שלא לריפוי נגעינו נשואה נפשם, אלא למילוט נפשותיהם, כביכול. שהרי ככלות הכל נודדים הם אל חברות מנוכרות יותר, בעלות קלסתר פחות סימפטי משלנו. עם זאת, חלילה לנו להקל ראש בתופעה עצמה, שמקורה, לדעתי, בחטא הקדמון של הבריחה מעולם של הערכים המחייבים ומן העבודה, שסופה לפעמים גם בריחה מן הארץ. הא בהא תליא".

הציטוט הזה הוא מתוך המאמר המכונן "כלים שלובים", המצע שלו כשהתמודד על ראשות מפלגת העבודה, התמודדות שבעיצומה נפטר. זה שם קובץ המאמרים שלו, שהוא הספיק לערוך, אך יצא לאור זמן קצר אחרי מותו. המסר המרכזי שלו, הייתה מנהיגות שתחדש את רוח האידיאליזם הציוני בחברה הישראלית. "יש לעשות להגברת נכונותו של הפרט לתת יותר ולתבוע פחות ממדינה הנבנית ועומדת על נפשה, עד כדי שִׁירוּשָׁהּ של המנטליות בנוסח 'מגיע לי'".

* המנהיג הציוני שמריהו לוין אמר (משפט המיוחס גם למנהיגים ציונים אחרים, אך כנראה שהוא המקור) שקל יותר להוציא את היהודים מהגולה, מאשר להוציא את הגולה מהיהודים. וכך במשפט מבריק אחד, הוא תאר את קמפיין הירידה לברלין, לסיר המילקי. 

* קמפיין הירידה מן הארץ הוא שעתה המכוערת של התקשורת הישראלית. לא זכור לי שאי פעם היא התדרדרה לשפל כזה. מתאים מאוד לתקשורת שפאר יצירתה היא עגל הזהב של "האח הגדול", שתקדם קמפיין סגידה לסיר הבשר, או ליתר דיוק סיר המילקי. ריקנות גוררת ריקנות, ציניות גוררת ציניות, ניהיליזם גורר ניהיליזם.

* איזה יורד אחד פרסם מאמר ב"הארץ" בו הוא הסביר כמה קשה "להגר". ואו!!!!! כל הכבוד! אז למה הוא ירד? מתוך אידיאליזם ציוני.

* קראתי את הראיון עם יוזם קמפיין הירידה לברלין ובא לי להקיא. והוא עוד למד באותו בית ספר שאני למדתי...

* לא כדאי להקשיב לו? אם הוא יחזור לארץ, יהיה כדאי להקשיב לו.

* נחום ברנע: "לוותר על מולדת בשביל מילקי? על שפת אם? על המשפחה המורחבת, על החברים? על שותפות בחייה של מדינה, אחת או אחד מתוך רוב? לגדל ילדים בלי זהות, בלי שורשים? ומכל המקומות להתנחל דווקא בברלין, עיר שלא רק חשבונות מכולת נחתכו בה, אלא גם, ובעיקר, בני אדם? עיני אינה צרה במי שחי בחו"ל. החיים מוליכים אנשים לכל מיני מקומות, כל אחד והסיפור שלו. אבל כאשר אילוץ אישי או הזדמנות עסקית הופכים לקמפיין מהדהד יש רק שתי אפשרויות: או שמישהו מחפש פה רווח כספי קל, מניפולטיבי, לנפח כניסות לאתר אינטרנט למשל, או שיווק נדל"ן, או שהטיפשות עלתה למישהו לראש. 'שלום, אני נוסע', יכול היה חנוך לוין לכתוב. 'לא שיש לי אשליות בקשר לברלין: ברלין לא מחכה לי. אבל בברלין המילקי עולה רק שקל, ויש יותר סרטים, והאנשים יותר אדיבים, עד שבא להם לבחור מנהיג חדש, פיהרר חדש, ופתאום הם נעשים פחות אדיבים, והייאוש, כן, הייאוש, נעשה הרבה פחות נוח'".

עד כאן נחום ברנע. עכשיו בטח אורי משגב ישתלח בו בגסות, כפי שהשתלח בשבוע שעבר בבן כספית, שכתב דברים ברוח זו.

* בסופו של דבר, השאלה האמתית היא האם אדם מחפש משמעות, או שאפשר לקנות אותו בכמה אגורות בסופרמרקט. כל השאר חרטא.

* העליתי פוסט בפייסבוק שבו תקפתי בחריפות את שלמה זנד ואת תעמולתו האוטו-אנטישמית במסווה של "מחקר" "היסטורי". התפתח דיון ער ומעניין. חלקו דיון היסטורי (כביכול על התאוריה של זנד, אם כי זה לא מדויק, כיוון שאלה שסנגרו עליו הציגו את כתיבתו בצורה ממותנת לאין ערוך, ולקחו אותה לתאוריות מיינסטרימיות, אמנם שנויות במחלוקת אבל בהחלט מקובלות, שה"תאוריה" של זנד היא הקצנה שלהן, בעצם מוטציה שלהן), חלקו אמירות מהבטן, קשות פחות או יותר – נגדו או בעדו ("ישראל באמת גזענית").

והיו שתי תגובות של הסתה. אחד כתב כמה משפטי גידוף ואז הוסיף שהוא אישית היה יורה בראשו של זנד. שני הציע להפוך אותו מטרת דמות לאימונים של יחידת "כידון". כמובן שמחקתי את התגובות הללו ברגע שראיתי אותן.

דברים כאלה קשים מאוד בעבורי. אני כותב מתוך נהמת לבי ובכאב רב על תופעות של אנשים מרכזיים ובכירים באקדמיה ובתקשורת, שהפכו מטורפים משנאה לעמם ומשמשים שופרות לתעמולה שקרית נוראה נגד עמם ומדינתם. איני רוצה ליפות את דבריי, איני רוצה לעמעם את הביקורת. אבל אם מחלקים את שרשור התגובות לשניים – תומכיו (ברמות שונות) ומגיניו של זנד מזה, ותוקפיו ומתנגדיו מזה, לכאורה אני נמצא באותו צד עם אותם מסיתים לרצח. לכאורה, הם מגבים ומחזקים את הטיעון שהעליתי.

אז מה, לא לכתוב את האמת? לעדן אותה, לא להציג אותה במלוא החריפות? לא רק שאיני רוצה, איני יכול. לא אהיה אני, אם אשתוק על תופעות מזיקות כאלו. אך איני רוצה לספק תחמושת למטורפי ימין קיצוניים שתהום מוסרית פעורה בינם לביני.

הפתרון שלי, עליו כתבתי רבות, הוא הצורך בחיזוק המרכז. וכשאני מדבר על מרכז, איני מתכוון למרכז במובן של "מפלגות המרכז" – מד"ש ועד יאיר לפיד, אלא במובן של הרוב הציוני הדמוקרטי הדומם, שמפקיר את הזירה לשיח הקצוות. שיח שיש בו חלוקה דיכוטומית של "שמאל" ו"ימין" – החצי ה"שמאלי" אמור לגונן על תופעות כמו זנד, גדעון לוי, אדם ורטה ואורי משגב והחצי ה"ימני" אמור לגונן על תופעות כמו "להבה", איתמר בן גביר, ספיר סבאח ובן ארי. ואילו אני רואה בכל אלה שני צדדים של מטבע הרדיקליות הפנאטית המתעבת את מדינת ישראל היהודית, הציונית, הדמוקרטית, הליברלית, שהמשותף להם רב על המפריד ביניהם. לא בכדי היהדות על פי "תורת המלך" זהה ליהדות על פי "חמורו של משיח". לכאורה, ה"רבנים" יצחק שפירא ויוסף אליצור, שכתבו את "תורת המלך" הם היפוכו של ספי רכלבסקי שכתב את "חמורו של משיח". הם מציגים את היהדות כמפלצת גזענית ומעלים אותה על נס, והוא מציג את היהדות כמפלצת גזענית ומוקיע אותה. אבל אין זה מקרי ששניהם רואים את היהדות באותה דרך. כששני אנשים הרואים שולחן מסבירים שזה כיסא וכשהם רואים חושך הם טוענים שזה אור – הדמיון ביניהם רב על המפריד. הם לוקים באותו תסמין, גם אם האחד נרתע מן ה"אור" והשני מתענג עליו. מאמר ב"הארץ" המשווה את נתניהו להיטלר ותמונה של רבין במדי ss הם בדיוק אותה תופעה.

הכותבים שהתנדבו לירות בשלמה זנד, ושלמה זנד עצמו, הם שני צדדים של מטבע הפנאטיות הרדיקאלית. הגיע הזמן שהמרכז - הרוב הציוני דמוקרטי השפוי, יוביל את השיח הציבורי בישראל.

* נקודת המוצא של הדיון הציבורי בסוגיית מבקשי המקלט, היא שהושבתם וישיבתם בשכונות דרום ת"א היא גזירת גורל, היא מובנת מאליה כאור היום וכחושך בלילה. וכך, מי שאינו סבור שיש לגרש את כולם כאיש אחד, הוא כביכול אנטי שכונות ת"א, ומי שטוען שיש לשים קץ לסבלם של תושבי ת"א הוא כביכול קסנופוב המתעמר בפליטים.

יש לשנות את נקודת המוצא. בראש סדר העדיפויות של הטיפול בבעיית מבקשי המקלט, יש להציב את הוצאתם מדרום ת"א. על הממשלה להכין בזמן קצוב (לא יותר מחודש) תכנית חירום לאומית לפיזור מבקשי המקלט בכל רחבי הארץ. השלב הבא צריך להיות בדיקה אמתית של בקשותיהם, על פי אמות המידה המקובלות ועל פי האמנה שישראל חתומה עליה. מבקש מקלט שאינו עומד בקריטריונים של הגדרה כפליט, יש לגרש מן הארץ מיד. את הפליטים יש לקלוט, אך בפיזור ראוי ולא בדרום תל אביב.

הדבר החשוב והדחוף ביותר, הוא שלב א' – שחרור שכונות העוני בדרום תל אביב ממעמסת הזרים המעצימה את מצוקתם.

* אני מקפיד להגדיר אנשים אלה כמבקשי מקלט, כי זאת ההגדרה האובייקטיבית והנכונה. מי שמכנה אותם פליטים מכליל – כי חלקם אינם פליטים אלא מהגרי עבודה. מי שמכנה אותם מהגרי עבודה – גם הוא מכליל. ההגדרה מבקשי מקלט, מתארת את המציאות – האנשים הללו מבקשים מקלט בישראל. יש לבחון כל מקרה לגופו – מיהו פליט חרב הזקוק למקלט ומי מהגר המחפש שדרוג ברמת חייו בתואנת פְּלִיטוּת שקרית.

* בנושא הפליטים עלינו לנהוג כמדינה יהודית ויהודית. כמדינה יהודית עלינו להבטיח את הרוב היהודי המוצק במדינה. כמדינה יהודית אנו מחויבים לערכים היהודיים של "ואהבת את הגר" ו"כי גר היית בארץ מצרים".

* ההיפך המוחלט של רצח ראש ממשלה, הוא החלפת שלטון בבחירות. חילופי שלטון בבחירות הן הדמוקרטיה בהתגלמותה. בראיון ל"גלובס" מגדיר השחקן מנשה נוי את הממשלה הנבחרת בישראל: "שלטון שנלקח בכוח על-ידי רצח ראש ממשלה". בכך הוא מעיד על עצמו שהוא אדם אנטי דמוקרטי במהותו, שאינו מכבד את רצון העם שבא לידי ביטוי בבחירות. בקו פרשת המים, שצדו האחד דמוקרטיה וצדו השני אנטי דמוקרטיה, הוא ויגאל עמיר נמצאים באותו צד.

* ובאופן כללי, די התביישתי לקרוא את הראיון עם מנשה נוי, ולהיווכח בפער העצום בין הכישרון האדיר שלו כשחקן, לבין הרדידות של "הגותו".

* גם ל"ידיעות אחרונות" יש גדעון לוי משלו - יגאל סרנה, שמדי שבוע שופך קיתונות של שטנה על מדינת ישראל. וכך הוא סיים את מאמרו השבועי בנבואה על חידוש המחאה החברתית: "השנייה כבר תתקבל במטחי גז מדמיע ואש חיה ומעצרים מנהליים ב'חולות'. הכל כבר מוכן".

אי אפשר שלא להבחין בכמיהה שלו שנבואתו תתגשם, ואת אכזבתו העמוקה מכך שזה עדין לא קרה.

* מה שיפה ב"הארץ" זה הפלורליזם והגיוון. הם לא חוזרים על עצמם כל הזמן. הם מפתיעים, הם מגוונים, הם משנים, הם מחדשים.

לא תמיד הם משווים את צה"ל לנאצים. הנה, שלשום ב. מיכאל הפתיע - השווה את צה"ל למבצעי הפוגרום בקישינב. ובהשוואה - בפוגרום בקישינב נרצחו רק 49 יהודים ואילו בפוגרום "מלחמת עזה" למעלה מאלפים נרצחו בידינו. "מתו - סתם". נכון, סתם, מתוך תאוות רצח. ועוד הבדל - עד היום כל ילד בישראל מתחנך על זכר קישינב, 109 שנים אחרי, ואילו נטבחי עזה הפכו אחרי חודשיים ל"שקופים".

והאמת היא, שאם יש מישהו שראוי להשוואה בסיפור הזה למבצעי הפוגרום בקישינב, הריהו ב. מיכאל. כמוהם, גם הוא נגוע משורשי שערותיו ואת ציפורני אצבעות רגליו באנטישמיות. ובזן הנחות ביותר של אנטישמיות – אוטו-אנטישמיות.

* אוטו-אנטישמיות היא האבולה שלנו.

* בקדימון לעונה החדשה של "פולישוק", הוצע לו תפקיד שר התיירות, החוץ והתרבות, ומישהו העיר שאלה ראשי תיבות של שר התח"ת.

היו דברים מעולם. באוגוסט 1970 גח"ל (גוש חירות ליברלים, גלגולו הקודם של הליכוד) פרש מממשלת הליכוד הלאומית (ממשלת אחדות בלשון ימינו), ובין השאר התפנו משרד הדואר (שבראשו עמד אלימלך רימלט) ומשרד התחבורה (שבראשו עמד עזר ויצמן).

שמעון פרס, עד אז שר הקליטה, קיבל את שני המשרדים, ומיד שינה את שמו של משרד הדואר למשרד התקשורת, והיה לשר התחבורה והתקשורת.

עזר ויצמן, בלשונו החדה, מיהר להגדיר אותו כשר התחת.

* ביד הלשון

האם פירוש המילה "למפרע" הוא מראש, או בדיעבד?

שתי האפשרויות נכונות. בדומה למילה "לקלס", שמשמעותה היא להלל ולשבח והן לגדף ולקלל, כך גם "למפרע" משמשת לביטוי שני ההפכים – מראש או לאחר מעשה. לאחרונה מקובל יותר השימוש במילה ל"לאחר מעשה".

אני משתדל להימנע משימוש במילה, בשל הבלבול. עדיפוֹת המילים "מראש" ו"בדיעבד", שמשמעותן ברורה ואין הן יוצרות בלבול.

* "חדשות בן עזר"

* כבכל שנה, את יום א' בשבוע של חול המועד סוכות, ביליתי בפסטיבל "הקהל" בסמינר אפעל – האירוע השנתי של ארגוני ההתחדשות היהודית, בהובלת עמותת "פנים", עמותת הגג של הארגונים.

לראשונה לאחר שנים רבות, לא הרציתי, לא לימדתי, לא הופעתי, לא הייתי בצוות הארגון – עמדתי בסבלנות בתור, קניתי כרטיס, ונהניתי מן הפעילויות.

הדבר המרשים ביותר ב"הקהל" הוא ציבור המשתתפים הרב, הגודש את המקום. זהו פסיפס מרתק של החברה הישראלית היהודית – מכיפות בכל הגדלים עד חצאיות מיני בכל הקטנים. מציציות בחוץ עד... ציציות בחוץ. דתיים, מסורתיים, חילונים. אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים. וכולם יחד, כשהמשותף לכולם הוא הצמא לדעת וללמוד, ולמצוא משמעות לחייהם ביהדות.

המאפיין העיקרי של הציבור הוא גילו הצעיר. מאות רבות של צעירים משתתפים באירוע מדי שנה. מה מביא אותם לאפעל? בדקתי, המילקי שם אינו זול יותר. אבל אלה צעירים ישראלים אוטנטיים, אמתיים, המחפשים משמעות לחייהם; משמעות עמוקה יותר מהמחירים בסופרמרקט. זו תופעה משמעותית לאין ערוך מהתופעות המתוקשרות של יורדי המילקי לגרמניה ועריקי 8200. אבל כנראה שבעיני קברניטי התקשורת זו תופעה מצ'עממת.

* הקושי ב"הקהל" הוא הבחירה בכל סשן באחד מתוך כ-15 אירועים המתרחשים במקביל, כולם מעניינים. אחת הפעילויות שלא השתתפתי בה, הייתה הרצאה של ד"ר מיכה גודמן על ספרו רב המכר "הנאום האחרון של משה" (הרצאה שכבר שמעתי בכנס אחר). האולם בו התקיימה ההרצאה לא יכול להכיל את הקהל, והמארגנים הוציאו רמקול החוצה, לאפשר להמונים לשמוע את ההרצאה.

ברדיו נשמעת פעמים רבות ביום פרסומת לספר. לפני עשר שנים, לבטח 15 שנים, לא היה סיכוי שספר בתחום היהדות, פרשנות לספר "דברים", יהיה להיט כזה, שהוצאת ספרים תשקיע בו בפרסומות. זה חלק מהשינוי המשמעותי שעוברת החברה הישראלית בשנים האחרונות. זו תופעה הרבה יותר מהותית ומשמעותית מהריקנות של יורדי המילקי.

* מיכה גודמן הוא ראש המכינה הקדם צבאית עין פרת. המכינות הקדם צבאיות הן תופעה חברתית חינוכית משמעותית ביותר, היוצרת אליטה משרתת בחברה הישראלית, המחוברת בטבורה ליהדות ולציונות, ומחויבת להתמודדות עם מצוקות החברה הישראלית ולחזון של תיקונה. יש היום 48 מכינות קדם צבאיות, מתוכן 26 כלליות (חילוניות או מעורבות, בגישות שונות) ו-22 תורניות. יש גם מכינה דרוזית אחת ואני מעורב במהלך להקמת מכינה בדואית בטובא זנגריה. יש השנה 2,700 חניכים בשנה א' (שנבררו מתוך אלפי פניות) ועוד 600 בשנה ב' (כלומר כאלה שדוחים את השירות בשנתיים כדי להמשיך ולהעמיק עוד שנה – לאחרונה העברתי סדרת הרצאות לקבוצה נפלאה כזאת ממכינת "בני ציון" בת"א והתרשמתי ממנה עמוקות).

יש היום בחברה הישראלית 23,000 בוגרי מכינות קדם צבאיות, שבשנים הבאות יתפסו את מוקדי ההנהגה בכל תחומי החיים, ויובילו מהפכה יהודית, ציונית חברתית אמתית במדינת ישראל. ועוד לא דיברתי על אלפי הצעירים העושים שנת שירות לפני צבא, ועל התכניות הרבות לבוגרי צבא, תכניות שההשתתפות בהן הולכת וגדלה משנה לשנה ועל תנועות הבוגרים של תנועות הנוער והקבוצות השיתופיות בערים. משהו גדול מתרחש בחברה הישראלית. איפה הם, ואיפה הנמושות שערוץ 2 שלח כתב כדי לדוג בברלין, ולשמוע כמה חרא בישראל וכמה זול בסופרמרקט הגרמני.

* במכינת עין פרת, פועלת להקת רוק, שהקפיצה את הקהל בהופעה ב"הקהל". לפתע, בין שיר לשיר, צעקה אחת הזמרות באקסטזה: "איזה כיף לנו שזכינו לחיות בתקופה הזאת!" מה, היא שכחה לעשות הבוקר השוואה של מחירי המילקי בישראל ובגרמניה?

* בחזית המאבק נגד קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל במערב, ניצבים יהודים וישראלים החיים באותן ארצות. חלק מן הישראלים הם סטודנטים או אחרים הנמצאים בניכר באופן זמני, אך יש בהם גם יורדים מן הארץ. לנוכח עמדתי הנחרצת השוללת את הירידה מן הארץ, והדברים שכתבתי בעקבות קמפיין הירידה לברלין – מה דעתי על היורדים הפועלים למען ישראל?

אני סבור שמקומו של יהודי, בוודאי של יהודי ישראלי, הוא בישראל. צר לי על כל ישראלי שיורד מן הארץ. אני שמח על כל יורד שיחזור לארץ. אולם מי שבחר לרדת - אני מעוניין שישמור ככל הניתן על זיקתו לישראל וליהדות, שיהיה לו חשוב שילדיו יהיו יהודים, שירבה לבקר בארץ, שיהיה שותף לקהילה היהודית או אפילו לקהילת יורדים. יש יורדים שהזיקה שלהם לישראל עמוקה מאוד, ובאה לידי ביטוי בכך שהם מחנכים את ילדיהם לשרת בצה"ל, כחיילים בודדים. בקיבוצי, אורטל, חינכנו גרעין צב"ר של חיילים בודדים, חלקם בני יורדים, וכמה מן ההורים חזרו לארץ בעקבות הילדים. יש לעודד כל מגמה כזו. ודאי שמעורבות של יורדים למען ישראל, ובין השאר במאבק נגד תעשיית השקרים האנטי ישראלית והדה-לגיטימציה לישראל, היא עשיה ברוכה וחשובה ויש לעודד אותה.

אך אשמח אם כל יורד הפועל בניכר למען המדינה, יחזור לישראל. כאן מקומו.

* יש לציין, למרבה הכלימה, שגם בחוד החנית של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל פועלים יהודים וישראלים יורדים. באשר ליורדים הללו, דומני שיצחק רבין כבר היטיב להגדירם.

* כל מי שירד מן הארץ, עשה זאת מסיבות אישיות. הוא ירד מתוך אמונה שבניכר ישפר את מצבו הכלכלי, או את הקריירה שלו. יש כאלה שנסיבות חייהם גרמו להם להפוך שהות  זמנית בחו"ל לירידה מן הארץ. צר לי על כל יורד.

מה שמרתיח אותי בקמפיין הירידה הנוכחי, הוא שהיורדים הופכים את הירידה לאידיאולוגיה. מה שמכעיס אותי כל כך, הוא הציניות של הגורמים הפוליטיים והתקשורתיים שמובילים את הקמפיין.

* החלאה שמארגן את קמפיין הירידה לברלין, וקורא לירידת מאות אלפי ישראלים לברלין (וכמובן שynet- מפרסם את "הגותו" העמוקה), מדבר על "עליה" לגרמניה. אין גבול להזניית השפה. אולי באמת מתאים לו, שהילדים שלו יתחנכו בשפה שבה נשלחו הסבים שלו לתאי הגזים.

* כתבה מעניינת, יפה ומעודדת בערוץ 2 הציגה את הביקוש הרב להתיישבות בירוחם. ציונות 2014. למה מה קרה? כמה עולה שם מילקי?

* למה עדין לא הדיחו את עריקי 8200 מיחידתם ולא שללו את דרגותיהם? מאז פרסום הפרשה החמורה הזאת, אני שב ושואל את השאלה הזאת. בתגובה, נאמר לי שבלאו הכי רובם כבר זמן רב אינם עושים מילואים וגם את השאר לא יזמנו עוד.

טוב, ברור שאף אחד לא ייתן לאנשים כאלה להתקרב ליחידה, להיחשף לסודותיה, אבל לא בזה העניין. קיימת חשיבות חינוכית, ערכית, ציבורית רבה באקט הפומבי של הדחה ושלילת דרגות. זהו מסר חינוכי ממדרגה ראשונה. הגיעה השעה לעשות זאת.

* המשמעות של ההדחה הפומבית אינה רק למען יראו וייראו, אלא כאמירה מוסרית של החברה הישראלית; אמירה של "סור מרע".

* יש מקום גם להעמדתם לדין על המרדה. אבל בעיניי, חשיבות האקט החינוכי רבה יותר מחשיבות האקט הפלילי.

* הפרק הראשון בספרו המעולה של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים", החושף ומנתח את תעשיית השקרים שבבסיס מלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, הוא "מדריך לפענוח שקרים". בפרק זה בן דרור מחלק את שקרי הקמפיין לסוגים שונים ונותן בהם סימנים. לצד השקרים הבוטים, שקרים של הטעיה, שקרים של פרופורציות, שקרים של ניתוח אקדמי והשקרים הגדולים, קיימת קבוצת השקרים על בסיס של סיפורי אמת. לוקחים סיפור אמתי, מוציאים אותו מהקשרו, מעוותים את הקונטקסט מחברים שורה של סיפורים כאלה ודרכם מעוותים לחלוטין את התמונה ומציירים את ישראל כמפלצת.

במאמר שפרסם בראשית השבוע גדעון לוי ב"הארץ", הוא מפנה את הקוראים לבית כנסת ברשפון, שבשלט הקבוע בו מסופר שבתקופת המנדט הוטמן בו סליק של נשק. סיפור אמתי, אין ספק. וכמו הסליק הזה, היו עוד רבים בבתי כנסיות ובתי ספר. גם זו אמת. ומכאן בונה לוי מאמר שלם, המסביר איך זה בדיוק מה שעושה חמאס, ואיך אנו באים אליו בטענות כשהוא עושה מה שאנו עשינו? ולפי המוסר הכפול שלנו, הבריטים היו צריכים להפציץ את בית הכנסת.

אלא שיש כמה הבדלים קטנים בין שני המקרים, שלא ממש באים לידי ביטוי במאמרו של לוי. בסיס ההשוואה שקרי, כיוון שישראל עזבה לחלוטין את רצועת עזה ואיך ניתן להשוות זאת למנדט הבריטי? ההשוואה הנכונה היא למציאות אחרי 15 במאי 1948. המחתרות העבריות הסליקו נשק קל. נשק כזה והרבה יותר כבד ממנו יכול השלטון ברצועת עזה לשאת בגלוי, ללא כל בעיה. והעיקר – היישוב היהודי בא"י לא ירה טילים לעבר ערי בריטניה, לא שיגר לשם מחבלים מתאבדים לפיגועי תופת ולא חפר מנהרות תופת על מנת לבצע בה מעשי טבח המוני. והמחתרות וכל שכן צה"ל, לא הסתתרו מאחורי נשים וילדים – לא רק לצורך פיגועים קטלניים שלא עשו, אלא גם כאשר התגוננו. היכן שנכון וניתן היה, פונו נשים וילדים מאזורי הקרבות. והיכן שלא ניתן היה, הם הראשונים שהוסתרו במקלטים, בבונקרים ובשוחות, והלוחמים הגנו עליהם. אצל הפלשתינאים זה הפוך. בקיצור – תוך שימוש בעובדה אמתית, השקרן המדופלם הזה בדה שקר גדול, שנועד להסית נגד ישראל ולהאדיר את שמו של חמאס.

ואם לעשות השוואה אמתית בין ישראל לבריטניה, הבה נבדוק מה עשתה בריטניה לאויב שהפציץ את אוכלוסייתה האזרחית. ע"ע דרזדן. ומה עשתה בריטניה לגדעון לוי שלה. ע"ע הלורד האו האו.

וכדי להסיר ספק – כמובן שאיני רואה, חלילה, במעשיה של בריטניה מודל לחיקוי. להיפך, אני גאה להיות אזרח בדמוקרטיה הליברלית ביותר בעולם שצבאה אמון על ערכי טוהר הנשק והוא המוסרי ביותר בתולדות האנושות.

* תפקידו של פרקליט הוא לנבור מתחת לקרקע כדי למצוא כל בדל של טיעון שיוכל לסייע למרשו. כך נוהג גם רון וייס, באובססיה חסרת הפשר שלו ללמד סנגוריה על האויב הפלשתינאי ולקטרג על מדינתו. כך, הוא מנסה לטהר את חמאס מההשוואה עם דאעש כיוון שדאעש רוצה ליצור חליפות על לאומית, ואילו חמאס היא תנועה אסלמיסטית לאומית. כלומר, לזכותו של חמאס הוא מציין, שאת מה שדאעש מנסה ליצור באופן גלובלי, חמאס מנסה ליצור רק בא"י, במקום מדינת ישראל. אכן, הבדל משמעותי. יופי, רון. אגב, חמאס רואה עצמו בפירוש חלק ממהפכה אסלאמית גלובלית והאמנה שלו אומרת זאת בפירוש. אבל אלה עובדות, וממתי עובדות תשפענה על הסניגור רון וייס?

בהמשך, רון וייס מסנגר על מכחיש השואה המדופלם אבו מאזן. מכחיש השואה הנ"ל כתב עבודת דוקטורט שעיקרה הוא כתב אישום נגד הציונות ששיתפה פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודים. זה לוז הכחשת השואה – דה לגיטימציה אנטישמית למדינת היהודים. מדינת ישראל קמה כביכול (וכמובן מדובר בשקר היסטורי) בגלל השואה. מטרת הטיעון הזה היא לטעון שהמיני שואה שכביכול הייתה, נעשתה בידי הציונים, כדי להקים את מדינת העוול והגזל בפלשתין. על זה מגן רון וייס. בעבודתו, מתייחס אבו מאזן למספרים: הוא טוען שאין הוכחה למספר 6 מיליון ויתכן מאוד שזה פחות ממיליון, ובעצם המספר הזה קטן ביחס לקורבנות של כלל המדינות במלחמת העולם. זאת הכחשת שואה פר אקסלנס. ועל כך הוא אמר, כמצוות הפוליטיקלי קורקט, שכמובן המספר לא משמעותי ויש להצטער על כל קורבן. בעיני פרקליטו של השטן רון וייס, המשפט הזה מטהר את שרץ הכחשת השואה.

יופי, רון. טיעונים מאוד רציניים.

* לפני שנים אחדות פרסם שלמה זנד ספר "מחקרי" השולל את קיומו של העם היהודי. השבוע הוא הכריז על פרישתו מן העם היהודי הגזעני. יפה שהוא פורש מעם שאינו קיים, או שמא הוא הקים את העם היהודי כדי לפרוש ממנו.

* לפני כעשרים שנה, פרופ' אילן פפה, פוסט היסטוריון אנטי ישראלי קיצוני, עמד מאחורי "מחקר" של תדי כץ על פיו לוחמי "אלכסנדרוני" ביצעו טבח בטנטורה. היה זה שקר וכזב. עמותת לוחמי "אלכסנדרוני" עתרה לבית המשפט. במשפט הוכח שהעבודה הייתה מעשה רמיה ובדיה, כולל זיוף עדויות מוקלטות ועוד. פשוט, האיש רקם עלילת דם על צה"ל.

המקרים שבהם בית המשפט מתערב במחקר אקדמי נדירים ביותר ובצדק. הרי החופש האקדמי הוא ערך מרכזי במדינה דמוקרטית. אולם היה זה מקרה כל כך קיצוני, והתערבות בית המשפט הייתה רק אחרי שהאוניברסיטה התעלמה מפניות העמותה, כך שבית המשפט לא יכול היה שלא להתערב. בית המשפט קבע שעל כ"ץ להתנצל. הנ"ל עתר לבית המשפט עליון ועתירתו נדחתה.

אוניברסיטת חיפה הקימה ועדת בדיקה אקדמית, שכמובן העלתה אף היא שה"מחקר" אינו אלא זיוף ופסלה את העבודה ואת התואר של כ"ץ. פפה המשיך להגן על השקרן וטען שהעבודה נפסלה מטעמים פוליטיים.

בעקבות זאת, יזם רקטור אוניברסיטת חיפה צעד קיצוני חריג של סילוקו של פפה מן האוניברסיטה. פפה, שהבין שהוא עומד בפני הדחה, עזב את האוניברסיטה ואת "הארץ", ובכך הגשים את דברי הנביא "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו".

רקטור האוניברסיטה שיזם את הדחתו של פפה, היה פרופ' יוסי בן ארצי. בן ארצי הוא ממייסדי "שלום עכשיו" וחבר בהנהגתה שנים רבות. ללמדך, שלא איש ימין, חלילה, יזם את ההדחה.

חופש אקדמי? זהו ערך חשוב ביותר, ערך נעלה. אולם אף ערך אינו בלתי מוגבל. בן ארצי צדק.

איני רוצה לקבוע האם נכון להדיח את שלמה זנד מאוניברסיטת ת"א. האם הוא חצה את הקווים האדומים של החופש האקדמי? אין לי דעה מוחלטת. אבל ברור לי, שהוא אִתְגֵר את החופש האקדמי, ויש מקום לדיון ציבורי ולדיון באקדמיה, על שאלת המשך העסקתו של זנד. היא אינה מובנת מאליה.

* לפני 5 שנים, לאחר שחרורה מצה"ל, מונתה אל"מ פנינה שרביט-ברוך, ראש מחלקת דין בינלאומי בפרקליטות הצבאית, למרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א. היה זה זמן קצר לאחר מבצע "עופרת יצוקה".

קבוצה של מרצים וסטודנטים חתמו על עצומה והפגינו נגד העסקתה, כיוון שהיא נתנה גיבוי משפטי ל"פשעי מלחמה". מאמר המערכת של עיתון "הארץ" ("מינוי בלתי ראוי" 21.1.09) יצא אף הוא נגד המינוי. עיתון "הארץ" ואותה קבוצת מרצים, שכחו את חופש הביטוי, שכחו את החופש האקדמי, והם ניסו למנוע פרנסה ממשפטנית בכירה בשל שירותה בצה"ל להגנת מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה במאבק בטרור.

אבל אם תעלה שאלת המשך העסקתו של המסית נגד המדינה ונגד העם היהודי שלמה זנד, אין ספק שכל אותם סותמי פיות צבועים, ובראשם עיתון "הארץ", יקפצו בזעקות שבר על "סתימת פיות", "חופש הביטוי" ו"חופש אקדמי".

* אגב, עצם הגדרתו של זנד כ"היסטוריון" היא בדיחה גרועה.

* תהום הפעורה בין ה"שמאל" נוסח יוסי בן ארצי ל"שמאל" נוסח פפה וזנד. יוכי ברנדס, מתוך ספרה "היהדות שלא היכרנו": "הנביא ישעיהו זועק במשל הכרם המפורסם שלו: ויקו למשפט והנה משפח. המילה מִשְׁפָּח לא לגמרי מובנת, אך ברור שזה משהו רע. ההיפך ממשפט צדק. וזה מה שקרה לרבנים שומרי משפט. הם הפכו לרבנים שומרי משפח.

איך זה קרה להם? למה רבנים מוסריים ושוחרי טוב מפרסמים תעמולה מרושעת נגד המדינה שלנו?

השמאל הישראלי לקה במחלה ממארת. דווקא משום שבמשך שנים רבות הייתי חברה גאה בשורותיו, אני יודעת לאבחן את תסמיני מחלתו. התנגדותו הלגיטימית למדיניות הממשלה בנושא הפלשתינאי גרמה לרבים וטובים מתוכו לפתח רגשות עוינות ואיבה כלפי מדינת ישראל.

רק אם השמאל ישוב לעמדותיו הציוניות משכבר הימים, הוא יוכל להיות גורם בעל השפעה בחברה הישראלית.

ספר משלי אומר: נאמנים פצעי אוהב. אנחנו מוכנים לקבל תוכחה, ואפילו מכאיבה ומייסרת, אבל בתנאי שהיא באה מידי אוהב".

* הקהילה הבינלאומית שופכת מיליארדים על שיקומה של עזה. האם העולם לוקח בחשבון את האפשרות הסבירה שבעוד שנה, שנתיים, חמש או עשר, כל הכסף ירד לטמיון ושוב יידרש העולם לשקם את עזה? זה תלוי רק בפלשתינאים – האם לשם שינוי ינתבו את משאביהם לבניית החברה שלהם או כהרגלם - לתוקפנות וטרור נגד ישראל. עד כה העולם לא נקף אצבע לריסון התוקפנות הפלשתינאית ולא חס על אזרחי ישראל ועל הפלשתינאים בעזה. האם, לשם שינוי, העולם יחוס על כספו ויפעל לריסון הטרור?

* במלחמת "צוק איתן" שידרה החברה הישראלית מסר ברור, שאינה מוכנה להשלים עם מצב שקבוצה קטנה בתוכה, האזרחים הסמוכים לגבול עזה, יחיו תחת איום של שגרת רקטות ופצמ"רים, שזכתה לשם החיבה המכובס "טפטוף". החברה הישראלית (למעט קומץ עשבים שוטים) התאחדה באמירה שאין דבר כזה "ירי על עוטף עזה", אלא ירי על אזרחי ישראל, ועל ישראל להגן על עצמה ולהכות בתוקפן.

מזה ארבעה חודשים, חיים אזרחי ישראל הירושלמים תחת מתקפת אלימות קשה מצד ערביי העיר. מדי יום מיידים אבנים על הרכבת הקלה, יורים זיקוקים לבתי יהודים, תוקפים באבנים מתפללים יהודים בכותל. שגרת "טפטוף". אסור להשלים עם המצב הזה. העובדה שהמצב הזה נמשך כבר ארבעה חודשים ומשטרת ישראל טרם הצליחה לשים לכך קץ, היא מחדל חמור שאין להשלים אתו. נדרשת פעולה נמרצת נגד הפורעים. נמרצת אפילו יותר מאיסור על יהודים להיכנס בסוכות להר הבית.

* כישלונה המחפיר של המדינה בהגנה על אזרחי ירושלים, אינו מצדיק, חלילה, ירידה מן הארץ.

* הו, כמה לעגנו לירוחם משל, מזכ"ל ההסתדרות, האיש האפור, נטול הכריזמה, העילג, עם המבטא הפולני-יידישיסטי. אולם היה זה איש צנוע וישר דרך, שכל מעשיו כוונו להגנה על העובדים ולתיקון החברה הישראלית. מישהו יכול לדמיין אותו חוצה את הקווים ותמורת שכר עתק מייעץ להנהלה בפעולתה נגד העובדים? מישהו יכול לתאר אותו מקיים מפגן ראווה של חתונת פאר בהשתתפות כל הטייקונים וראשי המדינה במדמנת הון ושלטון ראוותנית, רהבתנית וסרת טעם, כחתונתו של עופר עיני. לא, איננו יכולים לדמיין כך את ירוחם משל, לא את בן אהרון ולא את יבל"א ישראל קיסר.

אני מודה ומתוודה שטעיתי בעופר עיני. הגנתי עליו לא פעם מפני התקפות, שכעת אני נוכח שהיו נכונות. אין ספק שפועלו הניב הישגים לציבור העובדים, דווקא כיוון שהעדיף את דרך ההידברות והפשרה על דרך השביתות והסכסוכים וידו לא הייתה קלה על הדק השביתה. אולם היום ברור שהוא לא עשה זאת לשם שמים, לא למען העובדים, אלא למען אינטרס אישי, זר.

* בדיון על תקציב המדינה לשנת 1993, עמד ח"כ מיקי איתן מהליכוד במשך עשר שעות ושבע דקות (!) על הדוכן, ונאם ברצף, נאום שבו הציג את אינספור הסתייגויותיו לתקציב. הוא לא עצר להשתין ולא לגם מים כדי שלא יצטרך להשתין. מסירות נפש של פרלמנטר מצטיין, ששבר את שיא הפיליבסטרים בתולדות הכנסת. לא בכדי, אנו זוכרים עד היום אותו ואת נאומו.

נו, וזה עזר במשהו? זה השפיע על התקציב? הנאום השפיע על דעת הקהל? ככל הזכור לי, השיח הציבורי התמקד באיתן עצמו, ביכולת הנאום המדהימה שלו, במסירות שלו. ממש לא בתוכן נאומו. וכמובן שלא הייתה לנאומו כל השפעה מעשית.

ח"כ איציק שמולי הגיש לא פחות מ-10,000 הסתייגויות לדיון על תקציב המדינה. ואכן, הוא זכה מיד לכותרות ולראיונות בכלי התקשורת. אך האם הוא ישפיע על התקציב? להערכתי, הוא לא ישפיע כלל. 10,000 הסתייגויות מעידות אולי על חריצות רבה ועל ירידה לפרטים, אך זה לא רציני, זה לא אפקטיבי; כך לא משפיעים על התקציב.

אם האופוזיציה רוצה להשפיע, עליה להתמקד ב-10-15 הסתייגויות בנושאים משמעותיים, לנהל עליהן מאבק פרלמנטרי וציבורי, לנסות לגבש סביבן אצבעות מן הקואליציה. בדרך זו היא תוכל להשפיע על התקציב במקרה הטוב, או לפחות על דעת הקהל.

תפסת מרובה – לא תפסת.

* עם כניסתי לתפקיד מנהל מרכז "יובלים" - מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, במכללת תל-חי, לפני 4.5 שנים, האתגר הגדול ביותר שהצבתי לפניי, היה כניסה לקריית שמונה, פעילות עם הקהילה בקריה ופעילות משותפת לקריה ולקיבוצים ולמושבים סביב. מכל הכיוונים ריפו את ידיי, באמירה שאנו "חילונים" מדי, "אשכנזים" מדי וקיבוצניקים מדי. אולם לשמחתי הצלחנו בגדול, בזכות קואליציה של ארגונים שהקמנו, בהובלה של "יובלים", ובין השותפים היו הגורמים הדתיים בקהילה, ובהם המועצה הדתית בראשותו של הרב יצחק קקון. הרב קקון היה שותף מלא ואמתי, בתוכן, בארגון ובגיוס משאבים, ותמך בכל לבו בקונספט פלורליסטי, שכנראה ניתן לקיים אתו עם הדתיות המזרחית ביתר קלות מאשר עם הדתיות האשכנזית המחמירה (ואני אומר זאת מניסיוני הרב בגולן). הפתיחות לא הייתה רק בשיתוף עם חילונים, אלא בתוכן המשתף, הפתוח, ללא הטלת וטו ובנכונות מלאה לקבל גישות שונות, כולל רבה רקונסטרוקציוניסטית כמלמדת באירועים משותפים, כולל נשים שקראו בציבור במגילת איכה (והרב קקון עצמו הכין אחת הקוראות), כולל מופע של מקהלת הגליל העליון לקראת חג הפסח בשחזור סדר פסח הקיבוצי של יגור ועוד.

יושרו וטוהר כפיו והניהול התקין של המועצה בראשותו, היו לשם דבר וזיכו אותו בפרסים.  לצערי, אין זה מובן מאליו בעולם המועצות הדתיות, אם לנקוט לשון המעטה.

וכעת, קנוניה פוליטית עלולה להביא להחלפתו. אני רואה חשיבות רבה, לקריית שמונה ולאזור, שהשכל הישר ינצח את האינטרסים הפוליטיים והרב יצחק קקון ימשיך בתפקידו.

* ביד הלשון

"מועדים לשמחה" איחלתי בערב סוכות, וקיבלתי שתי תגובות מעניינות, לפיהן הקדמתי במקצת בברכה הזאת, שהיא הברכה של חול המועד. וכך למדתי שקיים מנהג מסוים, לאחל "חג שמח" בחג, ובחול המועד - "מועדים לשמחה".

אולם ברכת "חג שמח" הינה ברכה חדשה, בת פחות ממאה שנה. ואילו הברכה המסורתית "מועדים לשמחה" אינה מיוחדת לחול המועד, אלא לחג עצמו.

בקידוש לליל החג (בסוכות, שמחת תורה, פסח, שביעי של פסח ושבועות) וארבע פעמים ביום בתפילות עמידה (תפילת שמונה עשרה) באותם ימי חג, אנו מברכים "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון". מקובל להשיב על ברכת "מועדים לשמחה" ב"חגים וזמנים לששון".

ובאשר ל"חג שמח" – האם הברכה היא שהחג יהיה שמח או שאנו נהיה שמחים בחג? אפילו במובן הלוגי הזה, עדיפה ברכת "מועדים לשמחה". עליי היא חביבה יותר.

* "חדשות בן עזר"