הבלוג של אורי הייטנר

* האיום הגדול ביותר על שלום העולם, הוא האסלאם הקנאי. התרומה הגדולה ביותר לשלום העולם, היא המאבק באסלאם הקנאי. הנערה הפקיסטנית מללה יוספזאי היא סמל של המאבק בקנאות האסלאמית, המדכאת את הנשים והנערות, ועל כן היא ראויה ביותר להיות כלת פרס נובל.

* כיבוש קובאני בידי דאעש מעיד על רמת הרצינות של המלחמה בדאעש.

* החדשות הטובות – הירידה מן הארץ היום היא הנמוכה ביותר מאז קום המדינה. החדשות הרעות – בעבר אדם שירד מן הארץ התבייש בשקט בפינה. היום יורדים מתגאים בירידתם ואף עוטים עליה כסות אידיאולוגית, כביכול.

* זכותו של כל אדם לבחור היכן לחיות. זכותו של ישראלי לרדת מן הארץ, לכל מקום בעולם, אינה ניתנת לערעור. זכותו לרדת לגרמניה, גם היא מוחלטת. על כך אין ויכוח. אולם שיח הזכויות הוא דיוטא נמוכה מאוד, שכדאי שהשיח שלנו לא יתקע בה. מן הראוי שנקיים שיח של ערכים, שיח של זהות, שיח של שייכות, שיח של מחויבות. בשיח הזה יש לבנות אתוס משותף, חזון משותף, מטרות משותפות; בשיח הזה נעצב את דמות החברה.

בשיח כזה יש מקום לא רק ל"זכויות" אלא גם לאמירות נורמטיביות. האמירה הנורמטיבית הבסיסית שלי, היא שאינני ישראלי על תנאי, שאני מחנך את ילדיי להיות ישראלים ללא תנאי, שמקומו של יהודי הוא בארץ ישראל, שהגירה של ישראלי מהגולה לארץ ישראל היא עליה והגירה של יהודי מישראל לגולה היא ירידה ואלה מושגים שיפוטיים של טוב ורע. האמירה הערכית שלי היא שיש לנו אחריות אישית על מדינת ישראל, על החברה הישראלית, שאותה אנו נושאים על כתפינו. האמירה הערכית שלי, היא שעלינו לבנות כאן חברת מופת המבוססת על ערכי הערבות ההדדית, הצדק החברתי, החתירה לשוויון, על סולידריות. על דמותה של החברה הישראלית אני מוכן להתווכח תוך כבוד הדדי עם כל מי שבוחר לחיות בה ולקחת עליה אחריות. אני מכבד אותו גם אם דעותיו הפוכות לשלי. מי שבחר לנטוש ועקר את עצמו מן הסולידריות הישראלית – זאת זכותו, אבל ממש לא מעניין אותי מה דעתו, גם אם היא זהה לשלי.  

* במסגרת הדיון על קמפיין הירידה מן הארץ, שמעתי את האמירה שפראייר מי שנשאר בארץ.

כל חיי הייתי פראייר גאה ואני מחנך את ילדיי להיות פראיירים גאים.

* המשמעות של להיות ישראלי ללא תנאי, היא שאיני מציב את מדינת ישראל למכרז מול מדינות אחרות ובודק אם היא טובה יותר או פחות וגם לא היכן המילקי זול יותר. כיהודי וכישראלי, ארצי היא ישראל ואין לי ארץ אחרת. ואם אדמתי בוערת? גם אם אדמתי בוערת.

כשהיא בוערת, לא אקבל זאת כגזירת גורל. לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אוותר לה, עד שתפקח את עיניה. אבל מתוך נקודת מוצא, שאין לי ארץ אחרת. כאן הוא ביתי.

* מי שיורד מן הארץ – האם ילדיו יהיו יהודים? האם נכדיו יהיו יהודים? זה אכפת לו בכלל?

* סיאוב: הכותרת הראשית ב-ynet בחג הסוכות – פתחון פה ליורדים לברלין.

* "קטיף ישראלי" הוא מיזם שבו סטודנטים מגיעים לחודשיים לעבוד בקטיף התפוחים בקיבוצים בגולן ובגליל העליון, ושלוש פעמים בשבוע מקדישים את אחר הצהרים ללימודי ציונות. פעמים אחדות הוזמנתי להרצות בפניהם. אחרי שעות עבודה פיסית קשה, החבר'ה פותחים את ארון הספרים הציוני, לומדים טקסטים ציונים, "מחזירים את הציונות למרכז" כהגדרת ראש המיזם עופר רביב, "כדי שאנשים יחושו הזדהות עם הרעיון וירצו לתרום לחברה ולמדינה... אנחנו עובדים מאוד חזק כדי שגם אחרי התוכנית ימשיכו הסטודנטים להיות פעילים ומעורבים ושיעסקו בשיח הציוני. העניין הזה חשוב כדי שנבנה פה את החברה שאנחנו רוצים ושהאנשים הצעירים יתחברו לשורשים העמוקים שלהם בארץ הזאת".

הדבר המעניין ביותר הוא שעל 150 המקומות שהיו הקיץ למיזם, התחרו אלפי סטודנטים. ומה שעוד מעניין הוא שזו רק תכנית אחת מרבות. למשל, תכנית "נטעים" של חבר'ה צעירים יותר, מיד אחרי הצבא, העולים לקיבוצי הגולן לשבעה חודשים, עובדים בחקלאות ומקבלים מענק עבודה נדרשת, לומדים יהדות וציונות, תורמים לקהילה ומשתלבים בחייה ומקיימים חיי קבוצה בתוכם. בתכנית הזאת משתתפים כמאתיים צעירים, אחרי מיון קפדני.

וכל אלה רק דוגמאות, המבטאות מהפכה של ממש ההולכת ותופסת תאוצה בקרב הדור הצעיר בישראל, שהוא דור הרבה יותר ערכי מכפי שמשתקף בתקשורת.

התקשורת מבליטה את אלה שיורדים לגרמניה כי ה- MÜLKIשם זול יותר. אבל זאת בסך הכל מלחמת מאסף של הפוסט ציונות, מול הניצחון של הפוסט פוסט, של ההתחדשות הציונית.

* מדי שנה, בעת דיוני התקציב, מתנהל קמפיין נגד תקציב החטיבה להתיישבות, בטענה שזה תקציב להתנחלות המבטא את העדפת ההתנחלויות ביו"ש על פני ההתיישבות בנגב ובגליל.

במקור, החטיבה להתיישבות אכן הייתה מיועדת ליהודה ושומרון, לרצועת עזה, לסיני ולגולן. הללו תוקצבו בתקציב המדינה, ולא היה תקציב דומה לאזורי הארץ האחרים. הסיבה לכך הייתה אי היכולת להשתמש בכספי הסוכנות היהודית מעבר לקו הירוק, שכן הסוכנות ממומנת מתרומות בחו"ל, בעיקר בארה"ב, והממשלות אינן מעניקות פטור ממס על כספים המושקעים מעבר לקו הירוק. וכך, בעוד המחלקה להתיישבות בסוכנות טיפלה ביישובי הגליל והנגב, החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית, שמומנה מתקציב המדינה, טיפלה ביישובי יש"ע והגולן.

בעשור האחרון המציאות השתנתה, בעקבות החלטה של ראש הממשלה אריק שרון, להחיל גם על הגליל והנגב את אחריות החטיבה להתיישבות. להלן ציטוטים של ראשי מועצות אזוריות בנגב. שמוליק ריפמן, ראש המועצה האזורית שער הנגב: "ברמת הנגב יש לחטיבה להתיישבות טביעת רגל משמעותית בכל הקשור לפיתוח התיישבות ביישובי פתחת ניצנה, יישובים הקהילתיים ובקיבוצים. יש לה תרומה משמעותית בסיוע במאמצי המועצה לגידול דמוגרפי. ... החטיבה השקיעה בשנים האחרונות מיליוני שקלים בפיתוח ההתיישבות ברמת הנגב". אייל בלום, ראש המועצה האזורית הערבה התיכונה: "החטיבה להתיישבות והעומדים בראשה נותנים גיבוי אמתי ומעשי ליישוב הערבה. המחויבות הזו ניכרת במעורבות בשלבי תכנון ובתקציבי ביצוע. ... תחומי הסיוע של החטיבה בערבה הינם: פיתוח תשתיות לחקלאות ולמגורים עבור נקלטים חדשים. מענקים למתיישבים חדשים לצורך הקמת עסקים חקלאיים ואחרים. ... תשתיות וסיוע להקמת יישובים חדשים והרחבות ליישובים ותיקים...". חיים ילין, ראש המועצה האזורית אשכול: "החטיבה להתיישבות היא אחד העוגנים העיקריים למועצת אשכול בנושא ההתיישבות. היא מלווה את המועצה בתהליך הקמת יישובים, הצמחתם ופיתוחם". אלון שוסטר, ראש המועצה האזורית שער הנגב: "החטיבה להתיישבות היא דוגמת מופת לשותף שאתה רוצה למצוא לצדך... בשער הנגב, כשמדובר על קידום ההתיישבות, חיזוק יישובים, פיתוח היזמות – החטיבה תמיד אתנו. ... זהו גוף ואלה אנשים אִתָם אנחנו בשער הנגב שמחים לגבש את המשימות ולהביא ואתן לכלל ביצוע".

אם כך, מה עומד מאחורי הקמפיין נגד החטיבה להתיישבות? התנגדות עקרונית להתיישבות יהודית וציונית, בכל מקום, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במלחמה נגד ועדות הקבלה ביישובי הגליל והנגב, שנועדה לפגוע בהתיישבות. ומדוע הקמפיין מוליך שולל את הציבור וטוען שהכסף הולך רק ליו"ש? כי זה לא כל כך פוליטיקלי קורקט לצאת בפומבי נגד יישובי הגליל והנגב. הרבה יותר קל להסית נגד "ההתנחלויות".

* במדינת ישראל, כמו בכל מדינה נאורה ומתוקנת, חל איסור על ביגמיה, לא כל שכן – פוליגמיה, ריבוי נשים. החוק בישראל, בנושא זה, אינו חל על המוסלמים, מתוך הכרה בשונות התרבותית. יש הרואים בכך אפליה לטובה של המוסלמים. אני רואה בכך בעיקר אפליה לרעה של המוסלמיות. יש היגיון בהתחשבות של החוק בשוני תרבותי. הדבר ראוי בחברה פלורליסטית וסובלנית. איני בטוח שיש לקבל זאת בנוגע למנהג הזה. אך גם אם אין משנים את החוק, ראוי לפעול בדרכי חינוך והסברה למאבק בנגע הזה.

בחברה הבדואית בנגב, הפוליגמיה הפכה לתעשיה, וככזאת היא בעיה חברתית, קהילתית, תרבותית ודמוגרפית לחברה הישראלית כולה. השר יאיר שמיר קרא לפעול לשינוי המצב העגום הזה. כל אדם נאור צריך היה לתמוך בדבריו.

ב. מיכאל הנאור כינה ב"הארץ" את המגמה הזאת "ג'נוסייד". לא פחות. ועוד נאור אנטי ציוני – אמירם גולדין שמו, השווה את שמיר בדף הפייסבוק שלו ליוזף מנגלה, כדרכם של מכחישי שואה.

אין להם גבול.

* כשישראל נסוגה מלבנון בשנת 2000, היא הקפידה שהנסיגה תהיה עד המילימטר האחרון, כדי שלא יישאר כל תירוץ להמשך התוקפנות נגדה מלבנון. מי שקבעו את הגבול היו פקחי האו"ם, לא בדיוק הארגון הפרו ישראלי ביותר בעולם. הם עברו מטר אחר מטר וסימנו את הגבול; לא אחת הפסיקה שלהם בנוגע למיקום הגבול הייתה מנוגדת לעמדת ישראל, לעתים הם הצביעו על מיקום הגבול באופן שחתך שטחים חקלאיים של יישובים ישראליים (כמו קיבוץ משגב עם), אך בכל המקרים, ממשלת ישראל החליטה לא לעמוד על שלה, אלא לקבל את פסיקת האו"ם כמות שהיא.

אחרי הנסיגה, המציא חיזבאללה את פירכת "חוות שבעא", כלומר את הטענה שהר דב הוא שטח לבנוני. הם המציאו זאת כתירוץ להמשך תוקפנותם נגד ישראל גם אחרי הנסיגה, שנמשכה לאורך שש שנים עד שהביאה למלחמת לבנון השניה.

המכה שחטף חיזבאללה במלחמה, יצרה הרתעה שהביאה לשמונה שנות שקט.

והנה, לאחרונה חיזבאללה שב ופועל, ושוב באותה גזרה – הר דב, ושוב עם אותה טענה – שהוא לבנוני. דז'ה-וו. סביר להניח שהם אינם מעוניינים במלחמה, בוודאי שעה שהם שקועים במלחמת האזרחים בסוריה ובקרבות עם דאעש – תמונת הראי הסונית שלהם, בלבנון. אבל כנראה שהם מנסים, ב"שיטת מצליח", להסלים את המצב, ליצור כללי משחק חדשים, על פיהם מותר להם לפגוע ברמה מסוימת בריבונות ישראל. הבעיה היא ש"שיטת מצליח" הזאת היא מתכון להסלמה מתמדת, שבסופו של דבר תביא למלחמה של ממש. אנו מכירים זאת היטב מלבנון ומרצועת עזה. כדי שלא נידרדר למלחמה בחודשים הקרובים או בשנים הבאות, יש לגדוע את התופעה בעודה באיבה. כדי למנוע את המלחמה הבא, עלינו להגיב בחומרה על הפיגוע הבא של חיזבאללה.

* עסקה של שחרור מחבלים תמורת גופות היא עסקה מושחתת ומסוכנת.

* תמורת גופות יש לתת גופות. אין לקצר ולו ביום אחד את תקופת מאסרו של מחבל אחד תמורות גופות.

* סרטו של יואב לימור "מגן אנושי", ששודר במוצאי החג בערוץ 2, הוא סרט מצוין, שמציג את הדילמה הקשה של מדינה דמוקרטית, עם הצבא המוסרי ביותר בהיסטוריה האנושית, הפועל על פי החוק הבינלאומי וכללי המוסר שלו, ונאלץ להילחם נגד מדינת טרור חסרת כל עכבות מוסריות או חוקיות, הפועלת במכוון נגד אזרחים ומסתתרת במכוון, באכזריות אין קץ, מאחורי אזרחיה וילדיה, אותם היא הופכת מגן אנושי.

טוב שהסרט הוקרן בערוץ 2, אבל חשוב יותר שמסריו יגיעו לכל אזרח באירופה ובארה"ב, השטופות בתעמולת תעשיית השקרים האנטי ישראלית.

* לקראת המו"מ על ההסדרה ברצועת עזה: תוכן ההסדרה, אם תהיה, לא כל כך חשוב. השאלה היא האם הגבול יהיה שקט לשנים ותפסק התעצמות חמאס. ומה שיקבע אם כך יהיה, הוא מידת ההרתעה שנוצרה או לא נוצרה במלחמה (וזאת נוכל לדעת רק בעתיד). אם המכה הקשה שחמאס ספגו יצרה את ההרתעה, ההסדרה תכובד. אם המכה לא יצרה את ההרתעה, ההסדרה תופר. ההסדרה עצמה תקל על חייהם של תושבי עזה וטוב שכך. אולם צריך להיות ברור, שחידוש התוקפנות יפסיק באחת את כל ההקלות. התפריט החדש צריך להיות בתחום הזה. כל הפרה, כל פצמ"ר או קסאם, ייענו בסגירה מוחלטת של המעברים ובהפסקת זרם החשמל. בפעם הראשונה, כאזהרה, רק לשעה אחת. בפעם השניה – ליממה. עלינו להיות נדיבים בהסדרה, אך חדים ביצירת הזיקה המוחלטת בין שמירה על השקט לבין תנאי החיים. יש לקבוע כללי משחק חדשים, כדי לא להגיע בתוך חודשים ספורים לסבב נוסף.

* בירושלים הלך השבוע לעולמו המסאי, מבקר הספרות והמורה הנערץ לספרות ולתנ"ך, איש הלח"י מרדכי שלו, בגיל 88. בימים שבהם "הארץ" היה עיתון ציוני, מרדכי שלו היה אחד המסאים הבכירים והחשובים במוסף הספרותי, אפילו כאשר ניגח בחריפות רבה את ישעיהו ליבוביץ'.

אהבתי לקרוא את ניתוחיו המקוריים והמרתקים, שהיו יצירה ספרותית גדולה בפני עצמה. כל מסה, שלרוב התפרסמה בכמה חלקים בהמשכים, הייתה מלאכת מחשבת של קריאת הסמוי מן העין.

יש לי חוב גדול למרדכי שלו. הוא הכניס אותי לעולמו של פרנץ קפקא, אחד הסופרים הנערצים עליי. בעקבות מסה שלו, בכמה חלקים, על הסיפור "לפני החוק" מתוך "המשפט", נחשפתי לעולמו של קפקא והתאהבתי בו.

פעמים רבות חשבתי על כך שאני חייב ליצור אתו קשר, להכיר אותו אישית, לשוחח עמו, אך לצערי, לא עשיתי כן. החמצתי.

אם אני צריך סיבה אחת המצדיקה למעלה מעשרים שנות קריאת "הארץ", שלעתים קרובות מסבה לי סבל עמוק – ההיכרות עם מרדכי שלו וכתיבתו היא בהחלט רווח נאה. מצד שני, אולי אין דבר המסמל את מה שקרה ל"הארץ" יותר מכך שבעיתון שהיה הבמה הראשית של מרדכי שלו, אווה אילוז היא אינטלקטואלית הבית.

יהי זכרו ברוך!

* מאיר שלו כתב הספד יפה על דודו מרדכי שלו. הוא עמד על קווי הדמיון בין אביו, המשורר והסופר יצחק שלו ואחיו מרדכי, ובין השאר כתב את המשפט הבא: "שניהם היו אנשי ימין – אבי היה איש אצ"ל ודודי איש לח"י – אבל מהסוג שהולך וכלה מהעולם: בעלי הומור ורחבי אופק".

האמת היא שהסוג ההולך ונעלם הוא אנשי ימין שמאיר שלו מכיר אישית. היום הוא מכיר רק את הסטריאוטיפ.

* בשבוע שעבר פרסם אלון עידן במוסף "הארץ" רשימה גזענית, שבה בנה מאוסף של סטריאוטיפים את דחליל האחר האולטימטיבי שלו, ובין השאר את נטייתו להשתמש בביטוי "נשמה" וביקש: אל תקרא לי "נשמה". קרא לי אשכנזי מניאק, זה בסדר, רק לא "נשמה".

התגובות היו קשות ואלון עידן הופתע. הוא? גזען?! הרי גזענים זה "הם", לא "אנחנו". הגזענים הם אלה שאומרים "נשמה", כידוע.

השבוע הוא התחכם. נתן לרשימה שלו כותרת ב"הפוך על הפוך" – "ראיון עם גזען", ואירח את עצמו לראיון, כשהשאלות בנויות מן הביקורת על דבריו. ובתשובות, המסר שלו היה: מה פתאום? אני... אני?! בכלל לא התכוונתי למזרחי, להיפך, מאיפה המצאתם את זה? בסך הכל סיפרתי על מקרה ספציפי שקרה לי. ובכלל, אין לי שום דבר נגד הכינוי "נשמה", פשוט הוא קרא לי "נשמה" בשעה שהוא איים עליי, וכשמאיימים עליי ומקללים אותי אני לא אוהב שאומרים לי "נשמה", וכן הלאה וכן הלאה.

ובכן, אני לא מאמין לו. ניכרים דברי אמת, אמרו חז"ל, ואילו כאן ניכרים דברי שקר. זו היתממות לשמה.

אמי המנוחה נהגה לומר על היתממות כזאת: "צוקער פושקע", שזה ביידיש קופסת סוכר. מתוק כמו קופסת סוכר.

* מילון עברי "הארץ"י: מתקן שְׁהִיָה = מחנה ריכוז (ראו מאמרו האחרון של מכחיש השואה אורי משגב).

* פרסמתי מאמר העוסק בעצרות הזיכרון לרצח רבין, ומיד הגיעה תגובה ברוח הכחשת הרצח, כלומר תאוריות הקונספירציה על הרצח. כל התאוריות הללו, אינן אלה ערימת שקרים בזויים ונתעבים, שכל מטרתם לסייע לרוצח. המצטטים את השקרים מתחלקים לשנים: המנוולים השוקדים על המצאתם והמטומטמים המאמינים לשקרים. ואולי יש גם סוג שלישי – מנוולים הממציאים אותם ומרוב שחזרו עליהם החלו גם להאמין בהם, כאחרוני המטומטמים.

* אגב, תקנון דף הפייסבוק שלי, הוא שכל הכחשת שואה ותאוריית הקונספירציה על רצח רבין, נמחקים אוטומטית. אני יכול לסבול גם את הדעות הנתעבות ביותר, אך דף הפייסבוק שלי לא יהיה במה לתעשיית השקרים.

* אני בעד תכנית ספורט בגל"צ. אבל למה על חשבון "ארבע אחרי הצהרים"?

* ישראל בר-ניר, במאמרו, הזכיר את הבדיחה הישנה והטובה מימי המשטר הסובייטי, אודות השוטרים ההולכים בזוגות – אחד יודע לכתוב ושני יודע לקרוא. על פי גרסה אחרת של אותה בדיחה, השוטרים הולכים בשלשות – אחד יודע לכתוב, שני יודע לקרוא ושלישי משגיח על שני האינטלקטואלים.

ואילו היום בישראל, השוטרים הולכים בזוגות – זה שחוקר וזה שנחקר.

* בר-ניר הציע פתרון גאוני לבעיית ההאזנה לפלשתינאים חפים מפשע, שהעלו עריקי 8200 – שנאזין רק למחבלים ולא נאזין לחפים מפשע. אולם הוא העלה תמיהה – איך נדע מי הוא מי? את הפתרון הוא הציע להשאיר לבג"ץ. אבל האמת היא שיש פתרון גאוני גם לבעיה שהוא העלה. "שלום, אני מדבר מ-8200. הוטל עליי להאזין למחבלים. ברצוני לברר, ברשותך, האם אתה חף מפשע? ושוב, סליחה על ההטרדה". וכך תיפתר הבעיה. איך לא חשבו על זה קודם?

* אגב, מדוע טרם הודחו העריקים מיחידתם ודרגותיהם טרם נשללו.

* תיקון טעות במאמרו של בר-ניר – עמרם מצנע אינו חבר מטעם מפלגת העבודה, אלא מטעם "התנועה".

* שטר-ניחובסקי.

* ביד הלשון

ראש האופוזיציה הרצוג: "ניתן לצמצם את הפערים הסוציואקונומיים בישראל בעבודה סיזיפית". המשפט הזה לוקה בסתירה פנימית. אם זו עבודה סיזיפית, אי אפשר לצמצם את הפערים. אם ניתן לצמצם את הפערים - העבודה הזו אינה סיזיפית.

מהי עבודה סיזיפית?

סיזיפוס הוא דמות מן המיתולוגיה היוונית, בנו של אל הרוחות איאולוס, שהיה רוצח רשע וערמומי. סיזיפוס נענש בעונש כבד במיוחד – לגלגל אבן כבדה במעלה ההר, וכאשר כמעט יגיע לראש ההר, תתגלגל האבן חזרה, ויהיה עליו לשוב ולגלגלה מעלה, וכך שוב ושוב לעולמי עד.

עבודה סיזיפית היא עבודה קשה, החוזרת על עצמה ואינה מניבה תוצאות.

* "חדשות בן עזר"

שתי עצרות תהיינה השנה בכיכר רבין, לציון יום השנה לרצח רבין. לכאורה, איזה בזבוז. לא עדיף היה לאחד את העצרות?

לא. ממש לא. מדובר בעצרות שונות בתכלית, הפוכות במגמתן, במסר שלהן. האחת עצרת מזיקה, מכרסמת ביסודות החברה הישראלית ופוגעת בזכר רבין (אף שבנו הוא אחד ממוביליה). השניה מועילה, מחזקת את חישוקי הסולידריות החברתית והדמוקרטיה הישראלית, ומפיקה את לקח הרצח.

רצח רבין היה אחד האירועים הקשים והחמורים בתולדות המדינה, אולי החמור והקשה שבהם. הייתה זו הרמת יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית וניסיון לפתור מחלוקת פוליטית לגיטימית, בין דרכים לגיטימיות, באמצעות כדורי אקדח. הכדור שנורה לעברו של ראש הממשלה, כוון ללבו של כל ישראלי. ואכן, כל ישראלי נורמלי, למעט קומץ שבקומץ בשולי הימין הרדיקאלי, התייחס כך לרצח. האבל הלאומי כלל את תומכיו ומתנגדיו של רבין כאחד. יום הזיכרון הממלכתי לרבין נועד לבטא את הזעזוע הכולל, כדי להישבע אמונים לדמוקרטיה, לאחדות לאומית שאינה אחידות אלא היא כוללת את מגוון הדעות הרחב בספקטרום הציוני דמוקרטי. את המסר של "לעולם לא עוד".

למרבה הצער, יום הזיכרון מונף לעשיית הון פוליטי, לדה-לגיטימציה למתנגדי תהליך אוסלו ולניסיון להדרתם מן השיח הלגיטימי, להפיכת דרך אוסלו לדרך הממלכתית הלגיטימית היחידה. היה זה מסר אנטי דמוקרטי – ההיפוך המוחלט של המסר הלאומי הראוי ליום זה. היפוכו של רצח ראש ממשלה, הוא החלפת ראש הממשלה בבחירות דמוקרטיות חופשיות. מסר המציג החלפת ראש הממשלה בבחירות דמוקרטיות כהמשך לרצח ("הרצחת וגם ירשת") הוא מסר חמור ביותר, על פיו לא הרצח הוא הרע המוחלט, אלא שלטון ה"ימין", גם כשהוא דמוקרטי לעילא ולעילא. מסר זה הוזיל ורידד את מהות האמירה הנחרצת נגד הרצח ונגד אלימות פוליטית, שעליה להיות אמירה מוחלטת, ללא פשרות וללא הטיות פוליטיות. שיאו של המהלך הזה היה בעצרות השנתיות בכיכר רבין, ביום השנה לרצח.

ההתנהגות הזאת הייתה שגויה ושלילית, גם אילו ייצגה באמת ובתמים את דרכו המדינית של רבין. לא כל שכן, כשהמסרים של העצרות היו רחוקים ת"ק על ת"ק פרסה מדרכו של רבין. מורשתו המדינית של רבין היא תכנית השלום אותה הציג בפני הכנסת בנאומו האחרון לפני הרצח. כותרתה: "לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967". תוכנה – הצגת הקווים האדומים במו"מ להסדר הקבע, ובהם ירושלים המאוחדת וסביבותיה בריבונות ישראל, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", גושי ההתיישבות כולל גוש קטיף והקמת גושי התיישבות נוספים כמותו. כמובן שלא עלו על דעתו רעיונות כמו "חילופי שטחים", כלומר הכרה בעיקרון של קווי 4.6.67 ונסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כפיצוי על אי נסיגה משטחים מעבר לקו הירוק. כמובן שלא עלתה על דעתו פשרה בנושא טענת "זכות" השיבה. ואילו בעצרות לזכרו, המסר היה "שלום בכל מחיר" ונסיגה מלאה. המסר המדיני של העצרות היה מחיקת כל ה"לאווים" של רבין והפיכתם ל"הנים".

התוצאה של המגמה הזאת לא הייתה רק הדרת חלקים משמעותיים מן הציבור הישראלי מן היום הממלכתי, בניגוד מוחלט למשמעות ולמטרה של יום ממלכתי, אלא החמצת הזדמנות למנף את הרצח לגיבוש אמירה קונצנזואלית – של כל קצוות הקשת הפוליטית הציונית הדמוקרטית, נגד קנאות, נגד פנאטיות, נגד גזענות ונגד אלימות. התוצאה היא התגברות התופעות הללו, כמו בתופעות פשעי השנאה ("תג מחיר" בכיבוסית), אלימות פיסית ומילולית נגד מפגיני "שמאל" במלחמה, תרבות מוות נוסח קריאות הזוועה "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים", תועבות כמו ספר הפיגולים "תורת המלך" והרחבת התפוצה של תאוריות הכזב אודות הרצח ("תאוריית הקונספירציה") וגם אלימות מצד ה"שמאל" הרדיקאלי, כמו יידויי אבנים ובקבוקי תבערה יחד עם מחבלים פלשתינאים לעבר חיילי צה"ל וכוחות הביטחון בהפגנות השבועיות נגד גדר הביטחון, מאמרי הסתה רוויי אלימות נגד הממשלה הנבחרת בעיתונות, הסתה לעריקה מן המלחמה, כינוי חיילי צה"ל כנאצים וטייסי צה"ל כרוצחים, פעולה לחרם נגד ישראל ואינתיפאדה משפטית בעולם נגד קציני צה"ל ומדינאים ישראלים ועוד.

כמובן שכישלון אוסלו, כאשר התברר לכל שהיה זה הסכם הונאה שבעקבותיו ערפאת נכנס עם כוחותיו לא"י והשתמש בשטחים שקיבל כבסיס להרחבה חסרת תקדים של הטרור ולרצח 1,500 ישראלים, שחק את מעמדו ומשמעותו של יום הזיכרון הממלכתי לרבין. שכן, אם אין זה יום של אמירה ערכית נגד ההקצנה והאלימות, אלא יום הזדהות עם דרך פוליטית אחת – כישלונה של הדרך הפוליטית הזאת שחק את זכרו של רבין.

מי שהבינו את משמעות הדברים והחליטו להחזיר את הגלגל אחורנית ולנסות לעצב את יום השנה לרצח רבין באופן הראוי, הן תנועות הנוער ותנועות הבוגרים ובראשן תנועת "דרור ישראל". כבר לפני שנתיים הם יצרו עצרת חלופית, ששיתפה את כל תנועות הנוער והגורמים הדמוקרטיים מ"ימין" ומ"שמאל" בעצרת שהמסרים שלה הם הדמוקרטיה והמאבק חסר הפשרות נגד אלימות, שנאה וגזענות. השנה שוב מובילה קואליציית תנועות הנוער עצרת בעלת מסר דומה. אחרי שנים רבות כל כך, קשה לשקם את מעמדו של היום הממלכתי החשוב הזה שנשחק כל כך כיוון שבוזה כל כך, אולם הדבר חשוב כל כך לעתיד הדמוקרטיה הישראלית, שאסור להתייאש, ויש לעשות כל מאמץ כדי להצליח במשימה.

הגורמים ששחקו את זכר הרצח ואת משמעות יום הזיכרון הממלכתי, אינם מרפים. הם לא למדו דבר. השנה הם שבים לכיכר לעוד עצרת מיותרת ומזיקה. שבוע לאחר מכן, תתקיים העצרת הראויה, העצרת לחיזוק הדמוקרטיה. על שוחרי הדמוקרטיה האמתיים להיות שותפים ולהתייצב עם תנועות הנוער בעצרת.

* "על הצפון"

מאמרים רבים שקראתי במהלך מלחמת "צוק איתן" ואחריה, הכעיסו אותי מאוד. התקשיתי לסבול את הפרובוקציות. אבל מאמר אחד – יותר משהכעיס אותי, ציער אותי. לא כעס חשתי, אלא כאב, למקרא השפ שאליו מסוגל ישראלי לרדת. כוונתי למאמרו של יוסי קליין ב"הארץ" – "המתים לצוללות". "בכל פעם שאני רואה תיכוניסט ברחוב אני לא יכול שלא לחשוב שאין לו יותר משנתיים־שלוש לחיות (תלוי אם המלחמה תיפול באביב או בסתיו). ברור שהוא לא חושב על המוות המתקרב ושהצוללת מעניינת לו את התחת. הוא כמו כולם. הוא לא מבין ולא רוצה להבין, למה הוסיפו לתקציב הביטחון עוד שישה מיליארד, ומי הם האויבים שנגדם תילחם הצוללת. הוא דווקא בסדר. עד שייהרג הוא עושה הכל כמו שצריך: הוא עושה בגרות כי כולם עושים, הולך לקרבי (או שלא) כי כולם הולכים, וייהרג במלחמה (או שלא), כי מלחמות תמיד יהיו ומישהו תמיד צריך למות בהן". והשורה התחתונה, המזקקת את מהות המסר: "הבושה על ההרוגים שהיו וההרוגים שעוד יהיו, גדולה כמו הבושה על היהודים שהלכו לפני 75 שנה אל מותם. אז, כמו גם היום, הולכים יהודים למות בלי לדעת למה".

קראתי, וחשבתי לעצמי, למה האיש הריק הזה מנסה להכיל את ריקנותו על הכלל?

כיהודי, כישראלי, כאב לבן המתגייס בימים אלה לשירות קרבי בצה"ל, איני יכול לומר שאני מכבד את הדעה הזאת. לא, אין זו דעה. זהו ניהיליזם ציני לשמו.

****

יוסי קליין אינו יודע למה. אבל הנוער מבין גם מבין על מה הוא נלחם, והוא עושה זאת בהכרה מלאה ובאמונה שלמה.

ביום שבו קראתי את מאמרו של קליין, קראתי ראיון עם סרן רן בן עטיה, קצין אג"ם בחטיבת הנח"ל, שנפצע במלחמה, כאשר קליע נפיץ של צלף פלשתינאי ריסק את כף ידו, חדר לירכו וננעץ ליד מרכז עצבים רגיש בגופו. בן עטיה, בן 27, בוגר תנועת הנוער העובד והלומד, התנדב לשנת שירות לפני גיוסו לצה"ל וממשיך את שירותו כקצין. גילה במלחמה אומץ לב וגבורה, מנהיגות, דוגמה אישית והתנהגות הומאנית כלפי האויב (שפעמיים כמעט עלתה לו בחייו). "לא צעקתי, למרות שנאנקתי מכאבים. לא הרשיתי לעצמי לבכות או לאבד שליטה, כי זה שאתה נפצע לא אומר שאתה לא מפקד. ידעתי שאני לא מתכוון עכשיו לבכות. אני לא אתן לאויב את ההנאה הזאת", מספר רן. צפוי לרן עוד תהליך ממושך של שיקום, אך אין לו ספק מה רצונו בהמשך. "זאת השאיפה שלי. בהחלט. לחזור להיות מפקד לוחם... אני אלמד לירות ביד שמאל, לתפקד ביד שמאל ולעשות הכל כרגיל. ואם לא אצליח, אעשה משהו אחר כדי לתרום למדינה. בגלל מה שנפל עליי אצטרך אולי לחשב מסלול מחדש, אם זה בתחום החינוך או השירות הציבורי... אין לי סיוטים ולא חרטות". רן יודע למה. הוא יודע היטב.

באותו יום קראתי גם ראיון עם מפקד הימ"מ (היחידה ללוחמה בטרור של המשטרה), תת ניצב ש', בן 50, בן למשפחה קשת יום משכונת התקווה. הוא שירת בגולני ולאחר מכן התנדב לימ"מ. מרגע חטיפת הנערים ועד חיסול המרצחים, חייו וחיי לוחמיו לא ידעו מנוחה. במוטיבציה אדירה הם ניסו להחזיר את החטופים הביתה ולאחר מכן להגיע אל הרוצחים. ובתווך – השתתפו במשימות מיוחדות במלחמה. "אני תוהה, פעם אחר פעם, תוהה ונדהם ממידת הנכונות של הלוחמים... זו המדינה שלנו ואנחנו נעשה הכל כדי להבטיח את ביטחונה". גם הוא יודע למה.

כעבור שלושה ימים השתתפתי במפגש עם שמחה ולאה גולדין, שבנם סרן הדר, סגן מפקד סיירת "גבעתי", נפל במלחמה. הם סיפרו וקראו את הדברים שסיפרו להם וכתבו להם חייליו ועמיתיו של בנם ודברים שכתב וסיפר בנם, ודברים שסיפר אחיו התאום צור, קצין ביחידת "מגלן". ומן העדויות מצטיירת תמונה של דמות מופת, מופת של עוז וענווה, מופת של ערכיות ומוסריות אין קץ. "בננו נפל במלחמה כדי להגן על הטוב מפני הרע המוחלט שנלחם בנו, כי אנו מגלמים את הטוב". הם לקחו על עצמם את המחויבות להנחיל בחברה הישראלית בעשיה, לא בדיבורים, את הערכים עליהם חלם, עליהם לחם, אותם הגשים, עליהם חינוך ועליהם נפל בנם. הדר גולדין, בן לציונות הדתית, בוגר ישיבה תיכונית, בוגר מכינת עלי, ידע למה. גם הוריו יודעים למה.

מה המשותף לחניך הנוער העובד, לבן שכונת התקווה, לבחור ישיבה תיכונית הגורם להם למוטיבציה אדירה כזאת ונכונות אינסופית להגן על המדינה? מהו ה"למה" שלהם?

****

למה, באמת? למה הלוחמים הלכו בעיניים פקוחות לקרב וכתבו מכתבי פרידה להוריהם בהם ביטאו נכונות למסירות נפש? למה עשרות אלפי חיילי מילואים עזבו את משפחותיהם, את עבודתם והתגייסו, מלאי מוטיבציה, ליחידתם? ולמה העורף התגייס באופן חסר תקדים כדי לצ'פר את החיילים, כדי לסייע לתושבי הדרום?

קודם כל, כי הייתה זו התגלמות המושג מלחמת אין ברירה. פשוט הותקפנו. אין מלחמה צודקת ממלחמת המגן מול טרור התוקף אותנו.

זהו? זה כל ההסבר? הרי אפשר לברוח לגרמניה. המילקי שם זול יותר.

כנראה שיש משהו עמוק הרבה יותר.

****

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מנהיג הציונות הדתית בארה"ב ומגדולי אנשי הרוח היהודיים של המאה שעברה, נהג להבחין בין ברית גורל וברית יעוד. ברית הגורל נכפית עלינו. גורל אחד שם אותנו כאן. יורים עלינו ואנחנו חייבים להתגונן. ברית הייעוד, היא החזון המשותף, האתוס המשותף, הערכים המשותפים, המטרה המשותפת.

מלחמת "צוק איתן" הייתה מלחמת הערבות ההדדית. אומה שלמה קמה ואמרה שאין היא מוכנה לסבול עוד שקבוצה של כמה אלפי ישראל במרחק של ק"מ אחדים מגבול עזה יחטפו "טפטופים". אומה שלמה אמרה שטפטופים ב"עוטף עזה" משמעותם ירי על כל אחד ואחד מאתנו. ומתוך נכונות מלאה לחטוף לאורך שבועות טילים על רוב שטח הארץ, אומה שלמה אמרה: "עד כאן!"

זו ברית גורל? זו ברית ייעוד?

המלחמה הזאת הוציאה מהבוידם את ערכי הרעות, אחוות הלוחמים, הערבות ההדדית, הסולידריות הלאומית והחברתית, הדוגמה האישית, האחדות הלאומית. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שוב שהוא עם, והוא יודע למה.

****

במלחמה הזאת, באו לידי ביטוי פניה היפים של החברה הישראלית.

זה לא רק האיום. זו לא רק ברית גורל. בסיבובי מלחמה קודמים לא הייתה כזו נכונות, כזו התגייסות. זה ביטוי לדברים יפים מאוד הקורים בארץ בעשרים השנים האחרונות, הולכים ומתעצמים, תהליכי עומק של התחדשות יהודית, התחדשות ציונית, התחדשות חלוצית. והדבר נותן את אותותיו. תקופת אינטנסיבית של מלחמה מעצימה את הדברים, אך היא אינה ממציאה אותם. הם קיימים.

בימי שגרה, השיח הציבורי ובעיקר התקשורתי הוא שיח הקצוות. חצי שנה לפני המלחמה, הארץ סערה על פרשת ורטה, וכל אחד מאתנו נדרש לבחור האם הוא בעד השמאלן הרדיקאלי הצועק "ויוה פלשתין" בהפריעו לנואמים ישראלים באירופה ורץ ולספר לתלמידיו, או בתלמידה הכהניסטית מן הכנופיה המכוערת של בן ארי ובן גביר.

המלחמה הטילה זרקור על הרוב הציוני הדמוקרטי השפוי, שלפתע צץ והפתיע. "כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתחבאים". גם התקשורת הבליטה יותר את הטוב והיפה.

השוליים הקיצוניים, המכוערים, שחשו איך הם מאבדים את השליטה על השיח, הגבירו את הווליום. אלה בקריאות התועבה המשוות את צה"ל לנאצים, מאשימות את צה"ל בפשעי מלחמה, "הרעים לטיס", קריאה לעריקה. אלה בקריאות הפיגולים "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים" ואף לאלימות פיזית הגיעו. אלה העצימו את אלה וחוזר חלילה בהסלמה הדדית. אך הם השוליים. הם אינם מייצגים את הישראליות האמתית.

האתגר שלנו, הוא להמשיך גם בימי שלום ביצירת הגמוניה של הרוב השפוי, בשיח הציבורי והתקשורתי. יש להילחם ברוע של הקיצוניות, לסור מן הרע הזה, אך חשוב יותר – לעשות את הטוב, לא רק תחת איום, טילים וטרור.

****

במלחמת העולם הראשונה, כתב משורר המחאה הבריטי וילפריד אואן את השיר "המנון לנוער הנידון למוות". דומה שהשיר הזה הוא ההשראה למאמר של קליין. בסוף דבריו הוא מייחל לצעירים שלא ישתקו, בדומה לצעיר שכתב את "במערב אין כל חדש". זהו ספר אנטי מלחמתי, שכתב בגרמניה אריך מריה רמרק אחרי מלחמת העולם הראשונה. במאמר אחר באותו יום, באותו עיתון, כתב אורי משגב שהטקס הסמלי של הענקת הפיקוד על סיירת הצנחנים לבן הגולן חגי בן ארי מזכיר לו סצנה מ"ג'וני שב משדה הקרב", הרומן האנטי-מלחמתי מאת הסופר האמריקאי דלטון טרמבו, שנכתב אף הוא אחרי מלחמת העולם הראשונה.

השימוש בספרות המחאה בעקבות מלחמה העולם הראשונה אינה מקרית. זו מגמה. המגמה היא ליצור זיקה תודעתית בין מלחמת המגן על הבית - "צוק איתן" לבין מלחמת העולם הראשונה, שהיא סמל למלחמה חסרת שחר שהנופלים בה נפלו לשווא במלחמה לא להם שאיש לא הבין את הסיבות לה ואת מטרותיה. הם רוצים ליצור את הקשר בין המחאה שהם מייצגים, למחאה נגד מלחמת העולם הראשונה, שהיא האב טיפוס של אמנות המחאה.

הם מבולבלים. מבולבלים וריקים. והם באמת אינם מבינים למה, כיוון שאינם מבינים מי אנחנו ומה אנו עושים כאן. אבל הנוער המתגייס לצה"ל יודע ומבין היטב למה.