הבלוג של אורי הייטנר

ליל ראש השנה תשע"ה. חברי קיבוץ נירים, ילדיהם ואורחיהם, עוטים חולצותיהם הלבנות, על פניהם משוח חיוך נְעִים סבר של כניסת החג, ממלאים את חדר האוכל מפה לפה. על הבמה, ילדי היישוב שרים "עוד תראה עוד תראה, כמה טוב יהיה, בשנה בשנה הבאה". הכל טבלו תפוח בדבש. "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". מיד מתחילים לאכול.

לפתע נפתחת הרצפה, ומתוכה מגיחים עשרים מחבלים, חמושים מכף רגל ועד ראש. הם מיידים רימונים ויורים לכל עבר, במשך דקות ארוכות. כל מחבל תופס פינה בחדר האוכל  ויורה בעוד חבר, בעוד חברה, בעוד ילדה וילד, בעוד קשיש. שני מחבלים עומדים ליד החלונות וצולפים במי שהצליחו להימלט. עשרה ילדים נתפסים בידי המחבלים ועוברים אתם בתוך המנהרה חזרה לעזה. במקום מוטלות 120 גופות ועוד עשרות פצועים. טבח כזה לא ידענו מעולם.

באותה שעה בדיוק, באותה שיטה בדיוק, התרוממו רצפות בחדרי האוכל של זיקים, נחל עוז, ארז, ניר עם וכרם שלום. בכל קיבוץ אותה תמונה ואותה תוצאה. בקיבוץ ארז המחבלים לא ברחו, אלא תפסו עשרים בני ערובה, התמקמו אתם במועדון החברים והודיעו שאם הצבא יתקרב, הם יוציאו אותם להורג. כדי להמחיש את כוונותיהם, הם מעבירים באינטרנט תמונה של עריפת ראשו של אחד החטופים. הטלוויזיה של חמאס הודיעה רשמית שכוחות ההתנגדות כבשו את קיבוץ ארז.

העיר עזה צהלה ושמחה. סוכריות מחולקות לעוברים ושבים הצוהלים.

ראש השנה תשע"ה. החלה שנה וקללותיה.

כך יכלה להיפתח השנה החדשה. והמציאות מיום זה ואילך הייתה שונה לגמרי מכל מה שאנו מסוגלים להעלות על דעתנו. זה היה קרוב, קרוב מאוד.

אך ראש השנה תשע"ה לא יראה כך, אלא אחרת לגמרי. הוא יראה אחרת בזכות מבצע "צוק איתן". מערך מנהרות התופת, נשק יום הדין של חמאס, בו השקיעו במשך שנים את מירב מאמציהם ומשאביהם, במקום לבנות את עזה העצמאית, החופשית, הושמד. ניתן להשוות את משמעות השמדת המנהרות, עם השמדת הכור העיראקי. זאת המשמעות של "צוק איתן".

אז אפשר ומותר להיות חמוצים. יש מי שהחמיצות היא מהותם, היא הכיף שלהם. יש מי שחמוציותם אומנותם. יש מי שהחמצה היא מפעל חייהם. וזה בסדר, אנו מדינה חופשית, וזכותו של כל אחד להחמיץ, לחמוץ ולהתחמץ כאוות נפשו. זה באמת לא חשוב.

מה שחשוב הוא שמי שנושאים באחריות מנעו את האסון.

* "שווים"

במוצ"ש שאחרי ראש השנה תשנ"ה, כינס ועד יישובי הגולן את תושבי הגולן לעצרת חירום באמפיתיאטרון בפארק קצרין העתיקה. בכנס הכרזנו על מבצע "עוז 94", שביתת רעב של 12 איש ואני ביניהם. הייתי בין הנואמים בכנס, בשם השובתים.

למחרת בבוקר, 11.9.94, עלינו לגמלא והתחלנו בשביתת הרעב שנמשכה 19 יום, בה שתינו רק מים (ומקצתנו שתו גם נוזלים אחרים). היה זה המבצע המוצלח ביותר של ועד יישובי הגולן לאורך כל המאבק. רבע מיליון איש ביקרו אותנו. אני שירתתי באותם ימים כדובר הוועד, ובעיצומה של שביתת הרעב הובלתי את המבצע התקשורתי הגדול והמורכב ביותר של הוועד – סיקור השביתה. לאורך כל ימיה, היא לא ירדה מהכותרות. בכל יום ביקרו אותנו תחנות הטלוויזיה והרדיו, שודרו שידורים חיים מניידת שידור בגמלא, התקשורת העולמית סיקרה אותנו.

אני רוצה לספר דווקא על היום החריג באותה שביתה – יום הכיפורים. יום הכיפורים הוא יום חשוב מאוד בעבורי. ביום זה חוויתי חוויות משמעותיות ביותר בחיי – ובהם מקרי מוות במשפחתי. אך יום הכיפורים בגמלא הוא יום הכיפורים שלא אשכח לעולם.

מאז כיתה ג' אני צם בכל יום כיפורים. לכאורה, דווקא הצום הזה היה פחות ייחודי – כיוון שהוא היה חלק מצום ממושך יותר וכיוון שהלכתית לא היה זה צום של ממש, מאחר ששתיתי בו מים. אך מהותית, היה זה יום הכיפורים המהותי והמשמעותי ביותר, יום הכיפורים המרגש ביותר.

יום זה היה חריג, כיוון שהיה זה היום היחיד שלא הוצפנו בו באלפי מבקרים, ולא הוצפנו בו בתקשורת. היה זה היום היחיד שלא עבדתי בו, בדברור השביתה, מבוקר עד לילה ללא הפסקה.

בערב יום הכיפורים הגיעה לאתר קבוצה של נשים מאורטל לעשות עמנו את צום יום הכיפורים. הן הכינו קבלת חג, ועם השקיעה הן קראו לכל השובתים וקומץ המצטרפים להתכנס סמוך למצוק, בתצפית המקסימה על גמלא העתיקה, שעה שהנשרים חוזרים לקניהם.

היה זה טקס קצר ומרגש מאוד, שהביא את רוח אורטל למקום – שילוב של שירה וקריאה, טקסטים מן התפילה ומן השירה החדשה. השיא היה השמעת "ונתנה תוקף" בביצועו המרטיט של חנוך אלבלק (שהושמע לראשונה לציבור הרחב בתכנית טלוויזיה במוצאי יום הכיפורים שנה קודם לכן). השמעת הפיוט סיימה את הטקס. ואז אמר אמיתי שלם, מוותיקי המתיישבים בגולן, חבר מבוא חמה ואחד משובתי הרעב: "רֶבּ הייטנר, עכשיו תן דרשה". הרמתי את הכפפה, אלתרתי דרשה על "ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" וקישרתי את המילים הללו, מתוך "ונתנה תוקף", למאבקנו.

הנשים מאורטל היו איתנו לכל אורך יום הכיפורים ועם צאת יום הכיפורים הצטרפו עוד רבים רבים מחברי אורטל וחברים מיישובים אחרים. היה מעין הפנינג, הפעם על טהרת אנשי הגולן. ולפתע הגיע אוטובוס מקיבוץ בית השיטה – חברים שבאו להזדהות איתנו. הם באו עם טייפ גדול, ואף הם השמיעו את "ונתנה תוקף" בביצוע חנוך. היה זה סיום מרגש ליום מרגש.

האירוע המרגש ביותר בעבורי בשביתת הרעב, היה בעל אופי משפחתי. שביתת הרעב החלה בדיוק חודש לאחר נישואיי ליעל. באחד מביקוריה יעל קראה לי הצידה, וסיפרה לי שהיא בהריון. לא ידעתי את נפשי מהתרגשות. ידיעה כזו, על הריון ראשון, תמיד מרגשת, לא כל שכן בסיטואציה כזו של שביתת רעב. לפתע השביתה קיבלה מימד נוסף – לא רק מלחמה על הבית הלאומי, אלא גם על הבית הפרטי, על המשפחה, על הילד שעוד לא נולד.

בכתבה על הנעשה בימים אלה בגולן, בערוץ הראשון, צולם עמוס בני, בענף הבקר בו הוא עובד עד גיוסו הקרוב לצה"ל. בראיון הוא סיפר את הסיפור הזה, איך בשביתת הרעב נודע לי על ההריון, כסיפור מכונן, המבהיר את המציאות המובנת מאליה אליה נולד, המציאות של אורטל, של הגולן.

היום זה מובן מאליו. בשבוע שעבר השתתפתי באירוע השקת ספרו של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים". בדבריו אמר בן דרור: "יושב אתנו כאן אורי הייטנר, ממנהלי הקמפיין נגד נסיגה מהגולן. אני תמכתי בנסיגה מהגולן תמורת שלום עם סוריה במשך שנים. היום, בעקבות מה שקורה בשנים האחרונות במזרח התיכון, אני מודה שטעיתי". אין כמעט יום שאיני שומע  אמירות כאלו. רעיון הנסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.

אולם באותם ימים, חיינו תחת גרזן שהונף עלינו, להכריתנו. אנו יצאנו למאבק נחוש וחכם, תוך הקפדה על כללי הדמוקרטיה וכיבוד החוק. ניצחנו. אין לי ספק שמה שהציל את מדינת ישראל מפני אסון לאומי בדמות נסיגה מהגולן, היה המאבק שלנו. שביתת הרעב הייתה גולת הכותרת של שמונה שנות המאבק. 

על הישג אחד לא הצלחתי לשמור... את 11 הק"ג שהורדתי ב-19 הימים ההם החזרתי במהרה.

המאמר מבוסס על סיפור מתוך הספר "אורטל – 30 שנים וסיפורים", שיצא לאור לפני שש שנים.

* "שישי בגולן"

* גדעון סער לא ויתר על שאיפתו להיות ראש הממשלה. בפרישתו ל"פסק זמן", הוא ניסה ללכת במודל של נתניהו וברק, שפרשו לפסק זמן ונישאו על כפיים לאחר תקופה קצרה להנהגת מפלגתם ונתניהו גם לראשות הממשלה. אלא שבניגוד אליהם, הוא לא עשה זאת מהנהגת המפלגה ולאחר ראשות הממשלה, ולכן הוא טועה אם הוא סבור שימתינו לו כאל המנהיג הגולה שיבוא להציל את התנועה. אחרים יתפסו את מקומו, כיורש הטבעי. אולי הוא התקנא בסקרים של כחלון, אך גם המקום הזה כבר תפוס.

חבל. מדובר בפוליטיקאי מוכשר, ביצועיסט, בעל יכולת החלטה וכושר מנהיגות, שיכול להגיע רחוק, אך בהחלטה שגויה פגע בקריירה שלו.

* תרומתו הגדולה של סער לחברה הישראלית, בתפקידו כשר הפנים, הייתה שינוי הגבולות המוניציפליים וגבולות הארנונה בין מועצות אזוריות ומקומיות בנגב. כתושב במועצה אזורית, אני אמור, לכאורה, להתנגד לצעד הזה, אך אני מטיף לכך כבר שנים. החלוקה ההיסטורית, שהייתה נכונה לזמנה ולא היה בה שמץ של זדון, הפכה לאנכרוניסטית ויצרה עוול חברתי.

טוב היה אילו המועצות האזוריות היו יוזמות בעצמן את השינוי, כפי שעשתה המועצה האזורית גולן שהעבירה שטחים הן לקצרין והן לכפרים הדרוזיים. משלא עשו כן, קיבל סער החלטה, ותרם לקידום צדק חברתי בישראל.

* בכלל, אני חושב שסער היה שר פנים טוב וקיבל החלטות טובות רבות, ובהן ההחלטה שקיבל השבוע, להכיר בלאום הארמי בישראל; החלטה משמעותית למרקם המגוון של החברה הישראלית.

* כשר פנים, סער קיבל החלטות בנושאי דת ומדינה. הוא לא היה מחויב לקטבים הדתי – חילוני, אלא החליט בכל מקרה לגופו, וכך הקפיץ עליו פעם את אלה ופעם את אלה. וכך, באווירת הדה-קרדיטיזציה וההתלהמות השרויה אצלנו, בעיקר כשמגיעים לסוגיות הזהות, הוא הואשם כ"מתחזק" ו"מתחרד" המתחנף לחרדים כדי לזכות בתמיכתם בו בעתיד, או כ"סססמולני" הרוצה לרצות את הברנז'ה התל-אביבית הליברלית (איזו מילה גסה...) וכו' וכו'.

אני אהבתי את בחירתו לא להיות שבוי בידי הקצוות, וגם תמכתי בהחלטותיו. הוא החליט נכון בעד סגירת מרכולים בשבת, לא למען החרדים, כי השבת אינה עסק פרטי של החרדים ורוב החילונים אינם רואים בשבת יום ז' בשבוע. החלטתו הייתה נכונה לעיצוב פניה התרבותיים היהודיים של הפרהסיה הישראלית בשבת. הוא החליט נכון בעד מתן זכויות להומואים, לקידום השוויון ומניעת אפליה על רקע נטיה מינית. והוא החליט נכון כאשר סוף סוף החליט על שעון קיץ באורך סביר, המתאים לאקלים הארצישראלי. אגב, בעיניי זו כלל אינה סוגיה הקשורה לענייני דת, אך כך היא נתפסת בשל מאבקן הפאתטי הממושך של המפלגות הדתיות נגד שעון הקיץ.

* סער היה שר פנים טוב ומנהיג פוליטי מבטיח. צר לי על החלטתו לפרוש. אני מקווה שיחזור, אך אני מודה שאיני מתלהב מפסקי הזמן של פוליטיקאים ההולכים לעשות לביתם. הפוליטיקה אינה מקצוע אלא שליחות, אמר סער בנאומו, וחבל שהוא נוטש את שליחותו.

* חג להתיישבות! אויבי ההתיישבות וכל הפוסט ציונים חטפו מכה קשה, כאשר בית המשפט העליון דחה את עתירתם נגד ועדות הקבלה. כל הקמפיין נגד ועדות הקבלה, היה מבוסס על שקר; לא היה כל בשר לטענותיהם נגד ועדות הקבלה. לא ועדות הקבלה הטרידו אותם, אלא עצם קיומה של התיישבות כפרית יהודית בגליל ובנגב. הם האמינו שוועדות הקבלה הן נקודת תורפה של ההתיישבות, מבחינה תדמיתית ומשפטית.

כל קמפיין ההתיישבות ה"גזענית", ה"קולוניאליסטית", ה"מפלה", ה"קסנופובית", ה"אתנוצנטרית", הבלה בלהיסטית,  קרס בבג"ץ. מה יגידו עכשיו מובילי הג'יהאד נגד ההתיישבות ובראשם ארגון "עדאלה" ועיתון "הארץ"? איני יודע מה הם יאמרו, אבל בדבר אחד אני בטוח – הם יחפשו וימצאו תירוץ אחר למלחמתם בהתיישבות.

עם זאת, הרוב הזעום שבו התקבלה ההחלטה, בהחלט מעורר דאגה.

* החלטת בג"ץ לדחות את העתירה נגד החוק הפוטר את הישיבות הקטנות (ישיבות גיל התיכון החרדיות) מלימודי ליבה, היא החלטה מוצדקת. בית המשפט העליון אינו בייביסיטר של הכנסת ואין זה מתפקידו להתערב בחקיקה, למעט מקרים קיצוניים שמתנוסס עליהם דגל שחור של אי חוקתיות או פגיעה משמעותית בזכויות האזרח. על החוק הזה הדגל השחור אינו מתנוסס.

העותרים טעו בכך שפנו לאפיק המשפטי, אולם הם צודקים במהות מאבקם. החוק פוגע בנוער החרדי וגוזר עליו עתיד של בערות ועוני. איני חושב שניתן ורצוי לחייב בכוח לימודי ליבה, אך אני סבור שהמדינה אינה צריכה לממן חינוך כזה, ולו באגורה שחוקה אחת. ניתן לאפשר חינוך פרטי, עצמאי, אך מי שזאת בחירתו, שיואיל לממן זאת מכיסו הפרטי. המדינה תממן לימודים העומדים בקריטריונים שקבעה ומפוקחים על ידה.

* מלחמת "צוק איתן" הייתה מלחמת הערבות ההדדית. הייתה זו המלחמה שבה עם שלם התנער והבהיר שאינו מוכן עוד שכמה אלפי אזרחים ב"עוטף עזה" יחטפו, ויהיה זה עניינם הפרטי. עם שלם הבהיר, שאין דבר כזה "ירי על עוטף עזה". יש ירי על מדינת ישראל. וכשיורים על מדינת ישראל, ישראל מגיבה בעוצמה.

עשרות אלפי חיילים בסדיר ובמילואים יצאו לקרב מתוך נכונות מלאה להיהרג על הגנת תושבי הדרום. במכתבי פרידה שכתבו נופלים, אנו מוצאים הזדהות מוחלטת עם המשימה ונכונות מלאה לשלם כל מחיר כדי להשלימה. כך גם בשיחות וראיונות עם הורים שכולים ועם בחורות צעירות שאבדו את החבר במלחמה.

תושבי גוש דן ומרכז הארץ, שגם אני חוטא לעתים כלפיהם, בטיפוח מיתוס "הבועה", "מדינת תל אביב", תמכו בכל מאודם בהגנה על עוטף עזה, מתוך ידיעה ברורה שהדבר יכניס אותם מיד למעגל הירי לתקופה ממושכת. ואכן, כך קרה, אך תושבי גוש דן ברובם המכריע גילו רוח איתנה ולמעט קומץ עשבים שוטים, תמכו במלחמה ובאחיהם בדרום.

ממשלת ישראל, שמאוד לא רצתה בהסלמה ועשתה הכל כדי למנוע את פרוץ המלחמה בנוסחת "שקט יענה בשקט", קיבלה אף היא את ההחלטה הנכונה, ברגע שהשקט נענה בתוקפנות, והוציאה את צה"ל למבצע, שהיה למלחמה.

לאורך המלחמה, הישראלי היפה התגלה במלוא תפארתו, בגילויים נפלאים של ערבות הדדית וסולידריות אמתית עם תושבי הדרום וחיילי צה"ל.

היו אלו שעותינו הגדולות ביותר.

היום, יש מי שבאובססיה מנסים לשכתב את ההיסטוריה. היום כבר אין צורך בפוסט היסטוריונים – הנראטיב השקרי נבנה בשידור חי. ושוב האשמות השווא של ישראל כמדינה תוקפנית, הצגת המלחמה כ"מלחמת ברירה", הצגת צה"ל בדמות של פושעי מלחמה, הצגת אירועים מכוערים בשולי השוליים של שולי השוליים של החברה הישראלית כ"פרצופה האמתי של החברה הישראלית הגזענית והאלימה". ומרוב שהם צועקים את הנראטיב השקרי הזה עוד ועוד במלוא גרונם, הם מתחילים להאמין בו. ואו טו טו, הוא יהיה כמעט לנראטיב הרשמי.

חשוב מאוד שהחברה הישראלית לא תחזור למקום של שיח הקצוות שקדם למלחמה, והישראליות היפה, הציונית והדמוקרטית, שמבטאת את הרוב השפוי, תיתן את הטון.  

* מיד לאחר הירי הבודד לעבר ישראל, חמאס עצר את היורים ועשה כל מאמץ להבהיר שהוא דבק בהפסקת האש. עובדה זו מעידה על כך שהמלחמה הרתיעה את חמאס והפחד מניע אותו. אולם במקביל, חמאס נוכח לדעת שישראל מבליגה על ירי לעברה ואינה עומדת במילתה שכל ירי ייענה בתגובה קשה. עובדה זו שוחקת את ההרתעה שנוצרה במלחמה, ועלולה להביא להסלמה הדרגתית כמו אחרי המבצעים הקודמים.  

הייתה זו טעות להבליג. עם זאת, אם יתברר שהיה זה מקרה בודד, הנזק אינו נורא כל כך. אם כך ישראל תנהג גם בירי הבא, יהיה זה אות לקריסה. אם שוב יירה ולו כדור נק"ל בודד, התגובה חייבת להיות בעוצמה רבה. המחבלים חייבים להבין שאיננו מקבלים עוד את כללי המשחק שלהם.

* הקונספירטורים לא נחים לרגע. והלהיט השבועי – הטענה שהאזעקות השבוע לא היו אזעקות שווא. נחתו טילים על ישראל, אך הממשלה וצה"ל החליטו להסתיר את זה מהציבור. החסרים משוגעים אנחנו?

* כאשר נשמעה הטענה ששר הביטחון יעלון לא הגיע בזמן המלחמה לנחל עוז כי הוא פחד, הגבתי כאן שזו טענה מגוחכת; לא רק בשל הקילומטרז' הרב שלו מעבר לקווי האויב, שבו הוכיח די והותר את אומץ לבו, אלא הזכרתי את העובדה שלאורך מבצע "עופרת יצוקה" הוא התנדב לעבוד כחולב מן המניין ברפת בעוטף עזה. השבוע למדתי, שהיישוב שבו הוא התנדב היה... נחל עוז. פחדן!

* כמי שהתנגד לעקירת גוש קטיף מלכתחילה (אני מדגיש מלכתחילה, כי יש רבים שתמכו אבל בדיעבד מודים בטעותם) אני רואה בחומרה את דבריו של שר החקלאות יאיר שמיר על נחל עוז וזאת מכמה סיבות.

ראשית, כי לא חברי נחל עוז עקרו את גוש קטיף. זאת החלטת ממשלת ישראל וכנסת ישראל. שנית, כי למעלה ממחצית אזרחי ישראל (על פי הסקרים, לצערי הנושא לא עלה למשאל עם, אף שהייתה הצעה כזו) תמכו בצעד, ומה הוא נטפל לנחל עוז? שלישית, על סמך מה הוא אומר שקיבוץ נחל עוז תמך בעקירת גוש קטיף? נחל עוז הוא יישוב שיש בו אנשים רבים, ואני משוכנע שהיו בין חברי נחל עוז דעות שונות.

אבל חומרת דבריו נובעת מהמגמה שלהם. למה הוא אמר זאת בהקשר של נחל עוז ולא למשל בהקשר של קיבוץ סאסא שבגליל, למשל? כי הוא טופס טרמפ על טרנד אינטרנט מכוער של אנשי ימין קיצוני במהלך "צוק איתן", ברוח דבריו. ולמה הטרנד הזה היה מכוער? כי שעה שהאויב תוקף את נחל עוז במנהרת תופת ובפצמ"רים, עם ישראל אמור לגלות סולידריות עם מי שיושבים על הגבול וסופגים את האש שמכוונת אל כולנו, ולא לסנוט בהם בפנקסנות וחשבונאות מכוערת. בחלק מהמקרים הטרנד הזה הגיע לשפל מוסרי של שמחה לאיד ("מגיע להם"). אמנם שמיר לא ירד לשפל המדרגה הזאת, אבל מבחינה אחרת דבריו חמורים יותר, כיוון שהוא שר, והוא אמר את הדברים בנאום רשמי כשר.

יש מקום לחשבון נפש לאומי נוקב על עקירת גוש קטיף ותוצאותיה החמורות, שהובילו למציאות של "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" והאיום טרם הסתיים. אולם בשום אופן אין להעמיס את שערי עזה על כתפיהם של חברי נחל עוז. מדובר במי שכבר 63 שנים מיישבים את הגבול ומגלים עמידה איתנה מול האויב. הם ראויים להצדעה ולהוקרה של האומה כולה, גם אם יש עמם מחלוקות פוליטיות. וכעת, מדובר גם בקהילה ששכלה ילד, והיא ראויה לתמיכה ואמפתיה ולא לאבני בליסטראות מיניסטריאליות.

יצחק שמיר לא היה מעלה דברים כאלה על דל שפתיו. אני מצפה מראש הממשלה שיגנה את דבריו של שמיר. אגב, השבוע השתתפתי במועצת התנועה הקיבוצית בשער הנגב, בהזדהות עם קיבוצי עוטף עזה. הדובר המרכזי היה שר הביטחון יעלון, שבדבריו הביע הערצה לתנועה הקיבוצית בכלל ולקיבוצי העוטף בפרט. גם יעלון יודע שרובם תמכו בעקירה. אני מקווה שיעלון ולא שמיר מבטא את עמדת הממשלה.

* עריקי 8200 = הישראלי המכוער.

* הם עוד לא הודחו? דרגותיהם עדין לא נשללו?

* הממשלה עתידה לקבל ביום א' החלטה אומללה, שתפגע קשות באינטרס הלאומי של ישראל – לאשר תוואי חדש לגדר הביטחון, המשאיר מחוצה לה את גוש עציון. זוהי החלטה שלילית מבחינה ביטחונית, מדינית והתיישבותית.

מבחינה ביטחונית זו החלטה שתפגע בביטחונם וחייהם של אזרחי ישראל, תושבי גוש עציון. מבחינה מדינית זהו מסר מדיני חמור של הממשלה, המשדר ויתור על גוש עציון, מגושי ההתיישבות המצויים בקונצנזוס הלאומי. מבחינה התיישבותית – זו מכה למפעל התיישבות ציוני מפואר.

* עסקאות טיעון הן דבר בעייתי, כיוון שהן משבשות את היעד של המשפט – עשיית דין וצדק. הן גורמות לפושעים להימלט מהדין. אולם לעתים הן הכרח בל יגונה – ויתור על הענשת דג רקק כדי שניתן יהיה להגיע לכרישים.

ניצב במשטרה שסרח הוא בהחלט כריש. יש אינטרס ציבורי מובהק שהוא יעמוד לדין ואם יורשע ייענש בכל חומרת הדין. כאשר האמונים על אכיפת החוק עוברים עליו, ובעבירות חמורות כל כך כמו שוחד, זו פגיעה קשה וחמורה בחברה הישראלית ובשלטון החוק. אין ספק, שהגעה לחקר האמת בחשד כלפי ניצב במשטרה, מצדיקה עסקת טיעון.

אולם כאשר מדובר ב"רב" פינטו, כלל לא בטוח שהכרישים בפרשה הם הניצבים. מדובר באחד האנשים החזקים ביותר במדינה ובמשק, שהעובדה המדאיגה והחמורה שניצבים במשטרה, כמו בכירי המשק והפוליטיקה משחרים לפתחו, אומרת דרשני. מן הראוי היה שהמשטרה תעשה מאמץ נוסף ועוד מאמץ נוסף כדי להגיע לחקר האמת, אף שמדובר באדם מתוחכם העומד בראש אימפריה משומנת היטב, תרתי משמע, (וגם משמנת היטב) ותמנע מעסקת טיעון. אני מקווה מאוד שבית המשפט לא יקבל במקרה זה את העסקה.

ומבחינה דתית – לא נוליך את החרפה? "הרב" פינטו הוא שם נרדף לחילול השם.

* תנועת "אומץ" הנאבקת נגד שחיתות שלטונית ולמען טוהר מידות במערכת הציבורית, מעניקה מדי שנה אותות הצטיינות והערכה לאישים שתרמו תרומה משמעותית למאבק בשחיתות. בין מקבלי האות השנה, בולטת אילה חסון נשר. ואכן, היא ראויה מאין כמוה לפרס. אילה חסון נשר הינה אחת העיתונאיות המקצועיות, האמיצות והאמינות בישראל, המוּנעת מתחושת שליחות ציבורית אמתית ופועלת ללא מורא וללא משוא פנים.

היא ראויה לציון בשל פועלה לאורך כל הקריירה שלה, שאחד השיאים שלה היה חשיפת פרשת בר-און חברון. ובשנים האחרונות, גולות הכותרת של שליחותה העיתונאית, היא מאבקה הנחוש לחשיפת מעללי פרשת אשכנזי, והבהרת חומרתם לציבור. זהו מאבק על נפשה של הדמוקרטיה.

בימים האחרונים מופצות ברשת השמצות שנועדו לכרסם באמון הציבורי בה ובעיקר - להלך אימים עליה ועל כל עיתונאי שינסה להתעסק עם אנשי שררה ורמטכ"לים לשעבר. זו התנהגות מאפיוזית.

אני סמוך ובטוח שאילה חסון לא תירתע. היא קיבלה את הפרס בעיתוי הנכון.

* בין מקבלי אותות ההוקרה מטעם תנועת "אומץ" היה גם פרקליט המדינה לשעבר משה לדור, שבאומץ ובנחישות עמד כנגד סוללות פרקליטי ודוברי הצמרת של אולמרט והוביל את התביעה שהביאה להרשעתו של ראש הממשלה לשעבר בלקיחת שוחד. דבריו הנלוזים של אמנון דנקנר שהציע לו להתאבד, הם התגלמות מסע ההכפשות המרושע וההסתה נגד לדור, מצד מעריצי אולמרט. לדור גילה כושר עמידה ראוי לשבח והגן על האינטרס הציבורי מול הנפת היד של אולמרט ועדתו על שלטון החוק בישראל.

עיתון הבית של אולמרט, "ידיעות אחרונות", סימן מזמן את לדור כיעד. בשבוע שעבר הוא הסתער עליו ברשעות, בהכפשות מגעילות על טיוח, כביכול, של פרשת השופט איציק כהן.

כמו במקרה של אילה חסון, העיתוי הוא מקרי, אך תנועת "אומץ" העניקה להם בזמן הנכון את הגיבוי הציבורי למאבקם למען טוהר המידות בישראל, מול המלעיזים והמשמיצים.

* הדבר שהרשים אותי ביותר במשאל העם בסקוטלנד היה אחוז ההצבעה הפנטסטי. 97% הצבעה, פירושם שרק חולים במצב קשה נעדרו מן ההצבעה, כלומר זאת הצבעה של 100% ממי שיכלו לממש את זכות הבחירה. על כך ראויים הסקוטים להערכה גדולה.

* עצם קיומה של הסוגיה הזאת, אחרי מאות שנות הממלכה המאוחדת, מעידה על מהותה ומשמעותה של רוח לאומית. בדיאלוג הסקוטי, שני הצדדים דגלו בצורך לחזק את הרוח הלאומית הסקוטית, אף שהרוב סבר שיש לעשות זאת במסגרת הממלכה המאוחדת ומיעוט גדול סבר שיש לעשות זאת בעצמאות מדינית. אני רואה בכך עוד הוכחה לחוסר השחר ברעיונות הקוסמופוליטיים למיניהם, שפושטים צורה ולובשים צורה – פעם הם היו בשם אחדות מעמד הפועלים והאינטרנציונל הסוציאליסטי, היום הם בשם הגלובליזציה הקפיטליסטית המנסה להשליט עריצות של תאגידי הבצע, אבל הרעיון היה ונשאר בלתי הומני, ומנוגד לנפש האדם.

* אתר הסתה רעיל במיוחד נגד מדינת ישראל בפייסבוק, נקרא "אנטיפה", שם חיבה ל"אנטי פשיסטים". מיהם הפשיסטים? מדינת ישראל הציונית. זהו אתר של ישראלים אוטואנטישמים, המפיצים את תורת ה-BDS, החרם על מדינת ישראל. האתר הזה הוא פשע שנאה מתמשך.

* ביד הלשון

בכתבה ברדיו לקראת משאל העם בסקוטלנד, שמעתי את האוקסימורון המשעשע "צפויה הפתעה".

* "חדשות בן עזר"