הבלוג של אורי הייטנר

"נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם - אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי".

במילים אלו ספד ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל לקודמו בהנהגת המדינה והנהגת מפלגתו, נוויל צ'מברליין, בנאום בפרלמנט הבריטי. מילים אלו מיטיבות לתאר את דרכו של אובמה. בניגוד למפיצי התאוריות של הימין הרפובליקאי בארה"ב ותומכיהם בישראל, ברור לי שאין שחר להצגתו של אובמה כאוהד "האחים המוסלמים", שהשתילו אותו בבית הלבן. כמובן שאלו הבלים חסרי שחר. אובמה הוא פטריוט אמריקאי, המאמין בערכי החירות והדמוקרטיה ורואה עצמו ידיד של ישראל. כוונותיו טהורות, אלא שכמו צ'מברליין, אלו כוונות טובות המרצפות את הדרך לגיהנום.

בדומה לצ'מברליין, כך גם אובמה ניצב מול איום חמור על האנושות, ומנסה להתמודד עמו באמצעות פיוס הרֶשע. ניסיונותיו לפייס את הקנאות האסלאמיסטית כדי לקדם את השלום העולמי, תקדם אותו כפי שניסיונו של צ'מברליין לפייס את היטלר קידם "שלום בדורנו".

בדומה לצ'מברליין, כך גם אובמה אינו מסוגל לתפוס את הרוע הטמון באויב, אינו מצליח להבין את מהותו ולכן אינו מסוגל להתמודד עמו. ניטיב להבין את דרכו באמצעות ניתוח שגיאותיו החמורות בנושא המצרי. אובמה התייחס לנעשה במצרים, כאילו מדובר בדמוקרטיה מערבית. הוא תמך במהפכה שהפילה את הרודן מובארק, תמך ב"אחים המוסלמים" שעלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות והתנגד לא-סיסי שהפיל את השלטון בהפיכה צבאית. לכאורה, גישה דמוקרטית נכונה. אלא שהוא לא הבין שהוא משרת את האסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי, המאיים על שלום העולם ורואה בארה"ב את השטן הגדול.

אובמה דחף את נתניהו להתנצל בפני ארדואן, על תוקפנותה של תורכיה כלפי ישראל. הוא האמין שהתנצלות פייסנית כזאת תביא לפיוס בין שתי המדינות. הוא לא העלה על דעתו, שההתנצלות תתפרש כחולשה ורק תגביר את ההסתה האנטישמית ואת התוקפנות של ארדואן נגד ישראל.

השגיאה החמורה ביותר של אובמה היא מדיניותו בנושא האיראני, המכשירה את מעצמת האסלאם הג'יהאדיסטי כמדינת סף גרעינית, בגושפנקא של העולם החופשי. זוהי השגיאה החמורה ביותר של המערב מאז הסכם מינכן, המהווה סכנה חמורה לשלום העולם.

עם כניסתו לתפקידו, עוד בטרם הספיק כמעט לטעות, כבר קיבל אובמה על החשבון פרס נובל לשלום. מאז, מדיניותו פגעה בשלום העולם. המלחמה שהוא מוביל היום נגד דאעש, היא פעולתו הראשונה המקדמת את שלום העולם, ומצדיקה בדיעבד את הפרס. אולם כאשר אובמה מתמקד רק בדאעש - זרוע אחת, גם אם הקיצונית ביותר, של תמנון האסלאם הג'יהאדיסטי, הוא מכשיר את שאר זרועות התמנון, ובכך הוא שב ופוגע בשלום העולם.

* "ישראל היום"

כמי שהתנגד לעקירת גוש קטיף מלכתחילה (אני מדגיש מלכתחילה, כי יש רבים שתמכו אבל בדיעבד מודים בטעותם) אני רואה בחומרה את דבריו של שר החקלאות יאיר שמיר על נחל עוז וזאת מכמה סיבות.

ראשית, כי לא חברי נחל עוז עקרו את גוש קטיף. זאת החלטת ממשלת ישראל וכנסת ישראל. שנית, כי למעלה ממחצית אזרחי ישראל (על פי הסקרים, לצערי הנושא לא עלה למשאל עם, אף שהייתה הצעה כזו) תמכו בצעד, ומה הוא נטפל לנחל עוז? שלישית, על סמך מה הוא אומר שנחל עוז תמכה בעקירת גוש קטיף? נחל עוז הוא יישוב שיש בו אנשים רבים, ואני משוכנע שהיו בין חברי נחל עוז דעות שונות.

אבל חומרת דבריו נובעת מהמגמה שלהם. למה הוא אמר זאת בהקשר של נחל עוז ולא למשל בהקשר של קיבוץ סאסא שבגליל, למשל? כי הוא טופס טרמפ על טרנד אינטרנטי מכוער של אנשי ימין קיצוני במהלך "צוק איתן", ברוח דבריו. ולמה הטרנד הזה היה מכוער? כי שעה שהאויב תוקף את נחל עוז במנהרת תופת ובפצמ"רים, מצופה מעם ישראל להפגין סולידריות עם מי שיושבים על הגבול וסופגים את האש שמכוונת אל כולנו, ולא לסנוט בהם בפנקסנות וחשבונאות מעוררת סלידה. בחלק מהמקרים הטרנד הזה הגיע לשפל מוסרי של שמחה לאיד ("מגיע להם"). אמנם שמיר לא ירד לשפל המדרגה הזאת, אבל מבחינה אחרת דבריו חמורים יותר; העובדה שהוא שר בישראל ושהוא אמר את הדברים בנאום רשמי כשר.

יש מקום לחשבון נפש לאומי נוקב על עקירת גוש קטיף ותוצאותיה החמורות, שהובילו למציאות של "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" והאיום טרם הסתיים. אולם בשום אופן אין להעמיס את שערי עזה על כתפיהם של חברי נחל עוז. מדובר במי שכבר 63 שנים מיישבים את הגבול ומגלים עמידה איתנה מול האויב. הם ראויים להצדעה ולהוקרה של האומה כולה, גם אם יש עמם מחלוקות פוליטיות. וכעת, מדובר גם בקהילה ששכלה ילד, והיא ראויה לתמיכה ואמפתיה ולא לאבני בליסטראות מיניסטריאליות.

יצחק שמיר לא היה מעלה דברים כאלה על דל שפתיו. אני מצפה מראש הממשלה שיגנה את דבריו של יאיר שמיר.

דברי הבלע המתלהמים של שמיר פגעו בכל חבר קיבוץ. אני מקווה שנשכיל כולנו לגלות רגישות, גם לנוכח דברי הבלע המתלהמים הנכתבים ונאמרים כדבר יום ביומו כלפי אחינו "המתנחלים".

* "ידיעות הקיבוץ"

דברים במסיבת השקה לספרו של ברוך כנרי, קיבוץ מחנים 19.9.14

לפני שנים אחדות, פגשתי את ברוך כנרי ושאלתי אותו למעשיו בימים אלה. הוא סיפר לי שהוא כותב את הביוגרפיה של טבנקין. אדם אחד שסיפרתי לו על כך אמר לי: "חבל. את הביוגרפיה של טבנקין לא צריך לכתוב היסטוריון אלא סופר. משה שמיר, למשל". לטענתו, את אישיותו הסוערת, המורכבת של טבנקין, אי אפשר להעביר בלשון המחקר, אלא בעוז הביטוי והיצירתיות של סופר. בערך בתקופה שבה יצאה לאור הביוגרפיה של טבנקין, פרי עטו של ברוך כנרי, "טבנקין בארץ ישראל", יצא לאור גם הרומן הביוגרפי של משה שמיר "יאיר", על מפקד הלח"י. קראתי אז את שני הספרים, והיה לי ברור שמן הבחינה הספרותית, דווקא ספרו של ההיסטוריון היטיב להעביר את דמותו ואישיותו של הגיבור בצורה הרבה יותר טובה. ברוך כנרי הוא היסטוריון שכתיבתו ניחנה בעוז ביטוי ספרותי; לא במובן של "מיטב השיר כזבו", הוא אינו כותב רומנים בדיוניים אלא מחקרים היסטוריים, אלא בשפה שבה הוא משתמש, הרחוקה מאוד מן היובש האקדמי וקרובה יותר לפיוטיות הספרותית.

כך ואף ביתר שאת גם בספרו "יוסקה רבינוביץ' – עדות". יוסקה רבינוביץ' אינו טבנקין, אישיותו הרבה פחות סוערת, הרבה יותר מינורית, ותרומתו ומעשיו הרבה יותר צנועים. מהבחינה הזאת קשה יותר לרתק עם הביוגרפיה שלו, וברוך היטיב לעמוד במשימה.

הביוגרפיה היא הסוגה הספרותית האהובה עליי ביותר. אני מאמין שאין רומן מרתק יותר מחיי אדם. באופן טבעי, נכתבות ביוגרפיות על העומדים בראש. אם לדבר על ההיסטוריה של הקיבוץ המאוחד, טבעי מאוד שתכתבנה ביוגרפיות על טבנקין, גלילי, יגאל אלון, בן אהרון. כך גם ביוגרפיות של סופרים ומשוררים נערצים ומשפיעים. אך אני רואה חשיבות רבה גם בכתיבת הביוגרפיות של האנשים המצויים במעגל השני והשלישי של ההשפעה. יש בביוגרפיה כזאת השלמה להבנת התמונה ההיסטורית.

כפי שמעיד ברוך עצמו, אין זו ביוגרפיה רגילה. זו ביוגרפיה המבוססת על עדותו של הגיבור. בכך היא משהו בין ביוגרפיה לאוטוביוגרפיה. אין זה מחקר על הגיבור, המבוסס על ראיונות, נבירה בארכיונים וכד', כדי להכיר אותו באופן אובייקטיבי וביקורתי ככל הניתן. ואין זו אוטוביוגרפיה שבה אדם מציג את עצמו כפי שהוא רוצה להיזכר, לרוב נטול פגמים, באופן אפולוגטי. בספר זה יש את היתרונות של שתי הסוגות – ניתן ללמוד מקרוב על הלך רוחו של הגיבור, אך היא משתקפת דרך מראה ביקורתית; לא אחת ברוך מבקר את יוסקה, את מעשיו ובחירותיו.

ויש לכך מחיר. העדות של יוסקה אינה זיכרונותיו, שלא כתב, אלא בעיקר מכתביו. ולכן, יש שפע של חומר מתקופות בהן הרבה לכתוב מכתבים והרבה פחות חומר מתקופות שבהן מיעט לכתוב. כאשר היה בשליחות בפולין בתנועת "החלוץ הצעיר", ערב השואה, הרבה לכתוב מכתבים, בעיקר לרוחמה אהובתו. ואכן, שלוש השנים של שתי השליחויות הן המפורטות ביותר בספר. במקרה הזה באמת מדובר בגולת הכותרת של חייו של יוסקה, אבל חוסר הפרופורציות בולט בכך שאין כמעט חומר על הפילוג בקבה"מ, שטלטל את יוסקה והיה משמעותי בחייו.

אהבתי את האופן בו השכיל ברוך לשלב את הסיפור הציבורי בחייו של יוסקה עם הסיפור האישי. יש בכך כדי ללמוד על אופיה של השליחות בקבה"מ, והמחיר האישי של אותם מהפכנים שנתבעו להתמסרות טוטאלית למען הרעיון, למען המהפכה שחוללו, בעדיפות ברורה על האישי, הרומנטי והמשפחתי.

יותר משהספר הוא עדותו של יוסקה רבינוביץ' על עצמו, הוא עדותו על הקיבוץ המאוחד. הספר מציג את הווייתה ומהותה של תנועה זו בימיה הגדולים, ומתאר גם את ירידתה מגדולתה, שהייתה גם הירידה של יוסקה עצמו, שהיה כה מזוהה עם תנועתו.

הצגת מהותו של הקיבוץ המאוחד ומהותן של תנועות הנוער הקשורות אליו בארץ ובחו"ל, בולטת מאוד באמצעות ההשוואה של יוסקה ושל ברוך לתנועות האחרות, כמו "השומר הצעיר", "גורדוניה", "מחנות העולים". בעוד אלה היו תנועות סלקטיביות, אליטיסטיות, שניסו ליצור סיירת מטכ"ל, הקיבוץ המאוחד פנה אל ההמונים, מכל שכבות העם, עד אחרון בני הנוער, אך הדרישה שלו הייתה תובענית הרבה יותר משל של אותן תנועות, שהיו בורגניות במידה רבה. זה ייחודו הגדול של הקיבוץ המאוחד - תביעה מן ההמון להיות אוונגרד. הייחוד הזה הוא שהביא להצלחתו הכבירה, הפנומנלית של הקיבוץ המאוחד, ללא כל דרכי מרות וכפיה, להוביל אלפים רבים להגשמה ולעשיה, להקמת עשרות קיבוצים, להקמת הפלמ"ח, להעפלה, להגשמה בהתיישבות שעיצבה את גבול הארץ, בביטחון. אולם יתכן שהייחוד הזה הוא גם הסיבה לחוסר ההצלחה לשמור לאורך זמן על אותו מתח רעיוני ומשימתי. יוסקה עצמו הגדיר את אורך התקופה הזאת כ"עשר שנים".

אקרא מתוך הספר קטע ממכתב שכתב יוסק'ה בעת שליחותו, שממנו ניתן ללמוד על מהותו של הקיבוץ המאוחד וייחודו. בהתייחס לאופן ההשראה החינוכית של תנועות הנוער האחרות הוא כתב: "... אין השראות אלה מחסנות את האדם ואת אופיו. נהפוך הוא, יש בהן מן המרדים, מן העדנה המורעפת, הנחה על הנשמה ואינה מזעזעת את האדם לכל מעמקיו. לנו נחוץ יותר החינוך על ידי האמוציה, על ידי סער הרגש, עלינו להסעיר את האדם, לזעזע... על האדם לחיות את שאלותינו... בכל סער הדם. נסדר מסיבות ופגישות, נשיר שירים, נקריא קטעים המעוררים את האמוציות, על ידי סער הרגש ולא אלה המרדימים בעדנה ובשפע היופי שלהם... חינוך לחישול האופי שיוכל להכריע... לכבוש מחדש את החיים על פי הצו העמוק והאמת הפנימית הטבועה בנו".

על כך הוסיף ברוך, שהדברים ממצים את האופן בו תפסה הנהגת הקיבוץ המאוחד את המהפכה שחוללה: "זה היה 'כיצד נתחשלה הפלדה' של היהודי הנאבק על דרך חדשה בכל פרט מפרטי החיים – דרך מהפכנית. זה היה אופי הקומוניזם של הקבה"מ, שונה כ"כ מהבולשביזם הרוסי המיוסד על פקידות, כידונים ובתי סוהר. זה היה קומוניזם מיוסד על שכנוע עמוק של כל יחיד ושל הכלל כולו. לא חינוך של 'יפי נפש' (וכך התייחס ל"שומר הצעיר" ול"מחנות העולים" כאחד) אלא חינוך של עזי נפש, שבדרך חייהם נלקחת האחריות המלאה דרך מעשה ההגשמה" (ע' 130).

הספר מעלה מספר מוקשים בסיפורה של תנועת הקיבוץ המאוחד, ובראש ובראשונה את המוקש הבעייתי והקשה ביותר – העיוורון בשיפוט של בריה"מ, אפילו בתקופה הסטליניסטית, החשוכה ביותר. זהו עיוורון מתוך בחירה – עובדה, היו רבים שידעו והבינו בדיוק מה קורה מאחורי מסך הברזל, והיו מי שבחרו לא לדעת ולא להבין. מן הספר ברור שטבנקין עצמו הבין והיה מסויג מאוד, אך לא יצא בפומבי, מסיבות פוליטיות וחינוכיות. יוסק'ה אחז בעיוורון, ובמידה רבה אף המשיך לדבוק בו גם אחרי שהמציאות נחשפה לנגד עיניו. ברוך כותב על התופעה הזאת באופן ביקורתי ומנסה להתמודד אתה, אך דומני שטרם נעשה ניסיון כן וחד להתמודד עם הפרשה ולאמוד את נזקיה והשפעתה השלילית לאורך זמן על התנועה הקיבוצית.

ברוך מזדהה עם הקיבוץ המאוחד, חי אותו ואת מאבקיו כאילו אלה מאבקי היום. ובמאבקים הללו מסומן היריב הגדול – ברל. אני מודה שהדבר הקשה לי ביותר בספר, ואשמח אם ברוך יתייחס לכך בדברי תשובתו, הוא האופן שבו ברל מוצג, שונה כל כך מכל מה שאני יודע עליו, מכל מה שקראתי עליו, כולל הדברים שכתבו עליו טבנקין וגלילי. ברל מוצג בספר כעסקן מפלגתי, שכל מעייניו הם שיקולים אישיים, שכל מאבקו בטבנקין ובקבה"מ אינו נובע ממחלוקת רעיונית, אלא מקנאה אישית בבן דודו, טבנקין, שבניגוד אליו מצליח לסחוף אחריו את הנוער. קשה לי לקבל את ההצגה הזאת.

לא אספר כאן מי היה יוסקה, אני מניח שאת זה יעשה ברוך בדבריו. אצטט אפיון שלו מתוך הספר:

"בעיניו היו חיי חלוץ איש הקיבוץ, הביטוי השלם והנאמן למהלך העיקרי שההיסטוריה האנושית כולה חותרת לקראתו, ושהיהודים יכולים להשתלב בו ובראשו בהגשמה עצמית כפי שהוא הבין אותה...

... הוא היה עוד מאמין – והמאמין יודע. ההסתלקות מהאמונה הייתה הבגידה הגדולה ביותר שיכול היה להעלות על דעתו. ההיחלצות להגשמת אמונתו הייתה טעם חייו. טעם המאמץ החלוצי, הוא לפתור את הקונפליקט בחיי היהודים עד היעלמו: קונפליקט חיי גולה מול בניין מולדת; פיתוח לאומיות יהודית מול התבוללות; חיי צדק מול חיי עושק; הרמוניה הכרתית מול מלחמת קיום קפיטליסטית. כך צריכה המהפכה היהודית להשתלב ולקבל השראה מחלוצי הקדמה בעולם, ובו בזמן להשרות עליהם את דרכיה המיוחדות" (ע' 148).

בתור אדם מאמין, נאלץ יוסקה להתמודד עם שבר גדול. הספר אינו מסתיים ב"הפי-אנד". בכלל, ביוגרפיות אינן מסתיימות ב"הפי-אנד", כי בסוף הגיבור מת... בדרך כלל אנו קוראים לקראת סוף הביוגרפיה את התהליך בו הגיבור איבד בהדרגה את השפעתו, הלך ונחלש ולרוב אינו מיטיב להתמודד עם הירידה המתסכלת הזאת. כך גם בביוגרפיה של יוסקה רבינוביץ', אך לה מתווסף השבר האידיאולוגי.

הקמת התק"ם, נגדה נלחם יוסקה בכל מאודו את מלחמתו האחרונה, הייתה בעיניו אובדן הקיבוץ המאוחד והיטמעותו בתוך איחוד הקבוצות והקיבוצים, דרכה וערכיה. לא היה זה רק אובדן המסגרת התנועתית, אלא התוכן האידאי. וכך גם הירידה בהשפעתו ובמעמדו של טבנקין ואח"כ מותו, העובדה שהקיבוץ המאוחד לא הצליח ולמעשה לא ניסה להגשים את רעיון שלמות הארץ אחרי מלחמת ששת הימים, המשבר בתנועה הקיבוצית ובדרך הקיבוצית, ההתפכחות הכואבת מבריה"מ ואח"כ נפילתה. ועל כל אלה נוסף אסונו האישי – נפילת בנו קובי במלחמת יום הכיפורים. ותהליך ההזדקנות שלו.

היה לי קשה הפרק האחרון בספר, שנשמע כמו קינה על אמונה שנגוזה ועולם שחרב. קראתי והתקוממתי – האם באמת זאת התמונה? הרי עם כל כשליה וכל הצורך בתיקון, הציונות היא בעיניי ההצלחה הגדולה ביותר בתולדות האנושות. קשה לתאר עוד תנועה שהצליחה להשיג הישגים כבירים כל כך. וכך גם התנועה הקיבוצית. ויוסקה היה מהבולטים במגשימי הדרך הקיבוצית, החלוצית.

אולם פסקת הסיום של הספר, אכן ביטאה את תחושתי: "בסופו של דבר יכול היה יוסקה להתברך בתוצאות מעשיו. אינה גורלו לקחת חלק בלב המהלך המרכזי בעם היהודי בגולה ובארץ.

חיסול הגולה היה האסון המכריע שפקד אותו כאת יתר בני עמו. אבל בארץ היה שותף לבניין חברה יהודית חדשה, חזקה, ייחודית, שורשית, שגם בתקופת השיתוף שלה וגם לאחריה אפשרה את הקיום העצמאי של העם היהודי. הוא זכה לצקת מים על ידיו של אחד מראשי בוניה של הציונות [טבנקין א.ה.] ולהיות ידידו של אחד ההוגים המעניינים בתנועה הקיבוצית [לובה לויטה א.ה.]. וכן, בשונה מרוב חניכיו שנספו, זכה לגדל בנים ושילשים ולהמשיך את קיומו של בית רבינוביץ' בא"י, זכות שרוב היהודים לא זכו לה" (עמ' 311-312).

בתקופה זו שמתאפיינת בכתיבה של פוסט היסטוריונים פוסט ציונים, היה זה משב רוח מרענן לקרוא ספר היסטוריה ציוני כל כך, מתוך הזדהות מלאה עם התנועה שהייתה האוונגרד בה"א הידיעה של הגשמת הציונות.