* זנב הלטאה - במוצ"ש שיגר נתניהו את נער השליחויות שלו דוד ביטן, לספר שהוא
עשה עוד פליק-פלאק וחוזר בו מן ההסכם עם כחלון בנושא תאגיד "כאן", אליו
הגיעו השניים לפני 48 שעות בלבד.
מה הגורם לכך? אפשרות אחת, היא שכמו לפני שנתיים נתניהו החליט לגרור
את מדינת ישראל למערכת בחירות מיותרת ובזבזנית בגלל גחמה. והפעם – כדי להקדים כתב
אישום אפשרי בפרשיות השחיתות עליהן הוא נחקר.
אולם אני מרשה לעצמי להמר על הערכה אחרת. אני סבור שזהו זנב הלטאה של
המסע האובססיבי המטורף של נתניהו נגד תאגיד השידור הציבורי. עוד ניסיון אחרון,
פרפורי הגסיסה של המסע. עוד ניסיון אחרון ודי.
אבל זה ניסיון אחרי אחרון. כחלון לא יתקפל. ב-30 באפריל יפתחו שידורי
"כאן". נתניהו יישב על הכורסה מול הטלוויזיה ויתפלץ.
* כפיים – מלכתחילה, לא צריך היה להקים את תאגיד השידור "כאן".
נכון היה לשקם את רשות השידור, בהתאם לתכנית ההבראה שכבר התקבלה לא מכבר. אולם
בדחיפתו של נתניהו, שרצה לרסק את רשות השידור, ארדן ולפיד הובילו לרפורמה של הקמת
"כאן". לזכותו של ארדן, שר התקשורת באותם ימים, ייאמר, שמטרתו הייתה
חיזוק השידור הציבורי, ולא ריסוק רשות השידור, כמו הבוס.
כאשר תאגיד "כאן" כבר היה לעובדה קיימת ורשות השידור כבר
הייתה במצב גסיסה בלתי הפיך, הבין נתניהו ש"כאן" עומד להיות תאגיד שידור
עצמאי, רציני, מקצועי ולא תקשורת צייתנית מטעם, שסרה למרותו. הוא החליט למנוע את
הקמתה, ומתוך הבנה שאת רשות השידור כבר אי אפשר יהיה לשקם, להציג זאת כ"שיקום
רשות השידור", כביכול. לשם כך הוא רתם את נער השליחויות שלו דוד ביטן. ביטן
הגיש הצעת חוק "פרטית" לביטול התאגיד. נתניהו שתק בקריצה. ביטן סיפר
שהוא "מקווה שנתניהו ישתכנע". בשלב מסוים הוסרה המסכה, ונתניהו פתח
במתקפה אובססיבית מטורפת נגד "כאן". ביטן התרברב שביטול התאגיד הוא בלתי
הפיך.
מי שעמד מול נתניהו כצוק איתן, עמד על משמר הדמוקרטיה, חופש העיתונות
והשידור הציבורי היה שר האוצר משה כחלון. בחיוכו הנצחי ונועם הליכותיו, הוא הבהיר
לנתניהו שהוא לא איזה דוד ביטן; שהוא מחויב לקופת הציבור ולא יזרוק לפח כשני
מיליארד ₪ בגלל גחמה מטורפת של נתניהו, שהוא מחויב ל-300,000 שלא בחרו בו כדי
להיות פודל של ביבי או גרוע יותר – דוד ביטן, ומעל הכל – שהוא מחויב לציבור
הישראלי, לאזרחי ישראל, לדמוקרטיה הישראלית, לטובת המדינה. הוא גילה נחישות וסיכל
את המזימה של נתניהו.
נתניהו עשה עוד ניסיון ב"גיבושון" הפאתטי של הקואליציה,
בנאומו ההיסטרי. מיד הוא נענה ב"כפיים" של מירי רגב שצווחה "תסגור
אותו, תסגור אותו" בהתלהמות נוסח היציע המזרחי ב"טדי".
אך כחלון לא יכרע ולא ישתחווה, הבהיר לו מאיפה משתין הדג, וגרם לו
להבין שאם הוא רוצה ממשלה, שירגיע.
נתניהו ימשיך לצייץ ציוצי הסתה מתלהמים בטוויטר נגד התאגיד, ישגר את
הנגבי ביטן אמסלם להשתלח בשמו בתקשורת – אבל זה לא יעזור לו. התאגיד קום יקום, על
אפו ועל חמתו.
ה"פשרה" עם כחלון היא כניעה של נתניהו. על פי הפשרה –
התאגיד קום יקום ב-30 באפריל, ועקרונית מתישהו תעלה הצעת החוק שזומם נתניהו להפיכת
התקשורת לצייתנית. ואולי בסוף יהיה מין חוק כזה, שיקשט את הנייר, אבל לא יצליח
לקעקע את הדמוקרטיה הישראלית. יהיה זה מסוג פרסי הניחומים שאורי זוהר נהג לחלק למי
שהפסידו בשעשועוני הטלוויזיה שהוא הנחה – גליל נייר טואלט.
מי שישלם את החשבון הוא ארדן. הוא יהיה השעיר לעזאזל. כמו כל שר שקצת
מתחזק בליכוד, הוא יחווה את מה שחוו סער, ריבלין, כחלון, יעלון, ישראל כץ ובכירי
הליכוד בקדנציה הראשונה של נתניהו – הוא ישסה בהם את נחילי חסידיו השוטים.
ולכן נצפה בתקופה הקרובה במיצגי התרפסות וליקוק מביכים ומשפילים של
ארדן לנתניהו, מן הסוג של מיצג מחיאות הכפיים ה"ספונטניות" של ישראל כץ בישיבת
הממשלה האחרונה.
* גורם שפוי - כאשר שתי המפלגות הגדולות רצו לבחירות תחת אותה סיסמה: "או
אנחנו או הם", וכל המסר שלהם היה של שנאה, פלגנות והעמקת השסע בחברה
הישראלית, הצבעתי למפלגה ששמה "כולנו". ידעתי שהיא תצטרף לממשלה שתיבחר,
הן אם יעמוד בראשה נתניהו והן אם יעמוד בראשה הרצוג, ותשמש בה כגורם שקול, שפוי,
מאוזן ומאזן.
יש לי לא מעט ביקורת על כחלון. למשל, על המתנה הפופוליסטית של הורדת
מסים, במקום השקעת העודפים ביעדים החברתיים שלשמם אנו משלמים את המסים, ומצבם
מחייב השקעת משאבים ממלכתיים רבים.
אולם הוא בהחלט מהווה גורם שפוי, שקול, מאוזן ומאזן בממשלה, ומפגין
עמידה איתנה מול הקפריזות של נתניהו כמו מסע הצלב שלו נגד התקשורת מתוך מגמה להפכה
לתקשורת צייתנית בשליטתו.
* עימות - הראיון של יגאל סרנה לדנה וייס בחדשות ערוץ 2, היה עימות בין
עיתונאית לשרלטן.
* חץ ההרתעה - ירי טיל החץ לעבר טיל הנ"מ הסורי
ונפילתו בשטח ירדן, אילצו את ישראל להודות לראשונה בתקיפה בסוריה. זה לא נעים, זה
לא רצוי, כמובן שלא הייתה כוונה כזאת.
אבל אני מציע לראות גם את הצד החיובי
שבדבר. הירי המוצלח של החץ עשוי לשרת היטב את ההרתעה הישראלית, ואת תובנת האויב על
עוצמתנו.
* דיפלומטיית האנטישמיות - הדיפלומטית הירדנית שעמדה בראש ועדת האו"ם שהפיקה את הדו"ח
האנטישמי על ישראל, היא בת דמותו של האספסוף שהריע לרוצח שבע הילדות וקיבל אותו
כגיבור לאומי. חבל שהיא התפטרה ולא התאבדה.
ועכשיו האנטישמית השקרנית הזאת עומדת לקבל עיטור כבוד ממכחיש השואה
אבו מאזן.
* מקארתיזם – את דעתי על דבריו של יגאל לוינשטיין נגד חיילות צה"ל כבר
הבעתי – שלילה מוחלטת של התוכן וסלידה עמוקה מן הסגנון. על הסגנון הוא התנצל.
בתוכן הוא דבק, ואני חולק על עמדתו בכל ישותי. לא אזיל דמעה אם הוא יתפטר מתפקידו,
וזאת בלשון המעטה.
ועם זאת, אני מתנגד לחלוטין להצהרתו של ליברמן על הפסקת התמיכה במכינת
עלי אם הוא לא יתפטר. אמנם אני בספק אם יש לו בכלל סמכות כזאת, אך אני מתייחס
לעיקרון. זאת, מארבעה טעמים.
א. זהו מקארתיזם. גם אם דבריו של לוינשטיין מקוממים בעיניי, לפני
שסוגרים את התקציבים למוסד שהוא עומד בראשו, יש עוד לא מעט מוסדות שהעומדים בראשם
או המלמדים בהם משמיעים עמדות מקוממות לא פחות ואיש אינו נוגע בהם לרעה. אני מכיר
אישית דמות מרכזית לאורך שנים רבות באחת המכינות הקדם צבאיות הגדולות, שנוקט
בעמדות שמאל קיצוני מקוממות יותר מעמדותיו של לוינשטיין, והוא מעולם לא חש מאוים.
האם מדינת ישראל הפסיקה לתקצב את ביה"ס עירוני ה', שמנהלו מרבה להתראיין
ולהשמיע עמדות פוליטיות קיצוניות ביותר? הדמוקרטיה יכולה להכיל זאת.
ב. תרומתה של מכינת עלי לביטחון המדינה, לצה"ל, להכנת אלפי בני
נוער להיות לוחמים ומפקדים מהטובים ומהמסורים ביותר שיש, לאורך שנים רבות כל כך,
לא תסולא בפז. העמדת דברי לוינשטיין מול עובדה זו בהחלטה על תקצוב מתקציב הביטחון,
היא חסרת פרופורציות.
ג. הרוב המוחלט של הציונות הדתית אינו מזדהה עם דברי לוינשטיין ובטח
לא עם סגנונו. לא בכדי, נמתחה עליו ביקורת חריפה בציבור הדתי לאומי. הצעד של
ליברמן רק ילכד את הציבור הדתי לאומי מאחורי לוינשטיין, ובכך ישיג ליברמן תוצאה
הפוכה.
ד. איני מאמין בכנותו של ליברמן. כשהוא התחפש
ל"שאול" מ"ארץ נהדרת" תחפושתו אמינה יותר מהתחפושת הממלכתית
שהוא עטה על עצמו מאז "הניתוח להארכת הפתיל". הרי הוא הפרובוקטור הציני
והפופוליסט שחולל את המאבק הציבורי למען אלאור אזריה, כולל ההסתה נגד שר הביטחון
לשעבר, הרמטכ"ל וצה"ל. שירגיע.
* המסע מתחיל - פורסמו שמותיהם של חברי ההרכב שידון
בערעור של אלאור אזריה. ומרגע זה, יחל מסע הרדיפה, השמועות, ההשמצות וההכפשות כלפי
כל אחד ואחד מחברי ההרכב.
* שערורייה – עסקת הטיעון שנחתמה עם ח"כ גטאס היא שערורייה. ראשית, כיוון
שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור. כשמדובר בנבחרי ציבור, יש עניין לציבור
במשפט שבו האמת תתברר. שנית, כאשר מדובר בח"כ הנאשם בפגיעה בביטחון המדינה –
על אחת כמה וכמה. שלישית, עסקת טיעון, שבה גטאס, שהעביר למחבלים טלפונים סלולריים,
לא יואשם בסיוע לארגון טרור היא בדיחה. ורביעית, גם העונש, שנתיים מאסר בפועל
(שממנו לבטח ינוכה שליש), על עבירה כזאת, הוא בדיחה.
* מפעלי חיים ציוניים - כציוני וכחבר קיבוץ אני גאה בצביקה לוי, אבי החיילים הבודדים,
המנוע של מיזם אימוץ החיילים הבודדים בתנועה הקיבוצית ומחוצה לה, על פרס ישראל
למפעל חיים שקיבל. לוי הוא מופת של התמסרות בכל ישותו למשימה ציונית, המשלבת
התיישבות, עליה וביטחון.
אני תומך גם בהענקת פרס ישראל לדוידלה בארי, האיש שהקים את המפעל
הלאומי החשוב בעיר דוד שבירושלים. אלה שתקפו את הענקת הפרס, בטענה שמפעלו הוא
מכשול לשלום, הם אלה שתומכים בחלוקת ירושלים ובוויתור על העיר העתיקה. עיר דוד
אינה איזה כפר או שכונה שסופחו לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים, אלא היא הליבה של ירושלים. ובמלאת יובל לשחרור ירושלים, ראוי
דוידלה לפרס.
מבחינתי, דוידלה הוא גם שותף למיזם של חוק יסוד משאל עם – בדחיפה
משותפת של ועד יישובי הגולן ועמותת אלע"ד.
* סמל בעל כורחו – באיחור של חצי שנה, קראתי את המסה של איילת שקד בגיליון הראשון של
כתב העת האיכותי "השילוח" – "מסילוֹת אל המשילוּת". זוהי מסה
מרתקת, עמוקה, שמזמן לא קראתי כמותה מאת פוליטיקאי, הנוסך עומק ותוכן הגותי
לעשייתו.
יש פרקים במסה שהסכמתי אתם יותר, יש פרקים שפחות. אחד הפרקים שבהם
הסכמתי אתה, הוא הצורך בהענקת משמעות ותוכן למהותה ולצביונה של ישראל כמדינה
יהודית. אך דווקא הפרק הזה הכעיס אותי, כיוון ששקד חזרה שוב ושוב על גינוי
"אליק", הסמל של הישראליות החילונית התלושה, ש"נולד מן הים".
הכוונה לאליק שמיר, אחיו של הסופר משה שמיר שנפל בתש"ח, ולאחר מותו כתב עליו
שמיר את הספר "במו ידיו (פרקי אליק)".
בשנות הששים והשבעים החל לפעול זרם ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית
וחילוניות הישראלית. בקרב הזרם הזה, שאני חלק ממנו, הפך ספרו של שמיר לסמל התלישות
החילונית, שנגדו יצא זרם ההתחדשות היהודית ובו הוא מרד. אלא שאין כל קשר אמתי בין
הסמל, לבין אליק ומשה שמיר.
משה שמיר מעולם לא התנכר לשורשיו
היהודיים ולא ראה בצבריות התחלה חדשה מקו האפס. נהפוך הוא, הוא תמיד הבליט את
שורשיו היהודיים. כידוע, במלחמת ששת הימים חל מהפך בעמדותיו של שמיר, ממרקסיסט,
איש מפ"ם, לאיש ארץ ישראל השלמה המצוי בקוטב הימני של המפה הפוליטית. אולם גם
טרם המהפך, שמיר לא היה כנעני ואף לא בעל נטייה כנענית כלשהי. נהפוך הוא – ב-1947
פרסמה קבוצת צעירים ארצישראליים בהנהגת אורי אבנרי כתב עת בעל נטייה כנענית, שנקרא
"במאבק". משה שמיר כתב נגד הקבוצה, וכינה אותה "במת אבק".
במאמרו לגלג על התלישות המבוטאת בדרך הכנענית והציג את הניסיון ליצור עם חדש,
מנותק משורשי תרבותו, כאבק פורח, כהבל ורעות רוח.
מנין התדמית שהודבקה למשה שמיר
כ"צבר המנותק משורשיו"? משורת הפתיחה של "במו ידיו (פרקי
אליק)" - "אליק נולד מן הים". שורה זו היתה לסמל התלישות של דור
צברי מנותק וחסר שורשים, שכאילו נולד מן הים.
שמיר התקומם על הפרשנות הזו למשפט זה,
וכתב שוב ושוב, שדבריו אודות אליק שנולד מן הים, אינם סמל אלא ביטוי לאהבתו של
אליק את הים, ולכך שילדותו של אליק היתה ברובה בחוף הים.
הסמל הזה השתרש והתאזרח בתרבות הישראלית, ללא כל קשר למהותו והיום גם
משה שמיר כבר אינו אתנו, כדי להעמיד דברים על דיוקם.
* הקלה וריענון – לא אחת אני נשאל מדוע אני קורא את הספרים ואת רוב העיתונים (בעיקר
עיתוני השבת) במהדורה מודפסת ולא בספרים אלקטרוניים. יש לכך שתי סיבות. האחת, היא
שזו קריאה איכותית יותר, מעמיקה יותר, יסודית יותר. לפחות למי שסיגל את הרגלי
הקריאה בעידן הקדם דיגיטילי והתחבר למסכים כבר כאדם מבוגר. השניה, היא שמרבית שעות
היממה, מרגע אחרי היקיצה ועד סמוך ללכתי לישון, אני מול צג המחשב. וכך, קריאת הספר
או העיתון, על נייר מודפס, בכורסה הנוחה, היא זמן מנוחה לגוף ולנפש.
עד לפני שנים אחדות, תשובות אלו העידו על היותי שריד לעולם הולך
ונעלם. לא עוד. בכתבה במוסף הספרותי של "ישראל השבוע", תחת הכותרת
"הקאמבק של המאה" דווח שבניגוד לכל התחזיות, בשנים האחרונות מסתמנת
התאוששות מרשימה במכירת ספרים מודפסים וצניחה דרמטית במכירת ספרים אלקטרוניים.
וההפתעה הגדולה ביותר, היא שהשינוי הזה הוא בעיקר בקרב צעירים, כאלה שנולדו לעידן
הדיגיטלי. ומה הסיבה לכך? בדיוק הסיבה שלי. "צעירים קוראים בספרים מודפסים
כהפסקה מהסמרטפונים ומהמחשבים: הדור הצעיר כל כך עסוק דיגיטלית, שספרים מודפסים
משמשים הקלה וריענון".
* מיהו קומיקאי - בעיניי, קומדיה היא פסגת התיאטרון. קומיקאי טוב חייב להיות שחקן מוכשר,
אבל לא כל שחקן טוב מסוגל להיות קומיקאי. לעמוד על במה במערכון אינסופי, בניסיון
כושל לחקות מבטא יידישיסטי ולצרוח בדיחות ישנות, מוכרות ולא מצחיקות על פולניות,
זה לא קומיקאית.
זה מה שהיה במופע של אמירה פולן ודרור עפרון בפני מועדון 50+ באורטל. מיציתי
אחרי כחצי שעה.
וכשעליתי הביתה ראיתי בטלוויזיה את מוני ובראבא. הם אינם צריכים לפתוח
את הפה כדי שאהיה על הרצפה. אלה קומיקאים אמתיים!
* ביד הלשון
היוצ"ר – אברהם בלבן הקדיש את טורו "רשימות תל אביביות" במוסף
התרבות והספרות של הארץ לרח' יוצ"ר הקרוי על שמו של המשורר יוסף צבי רימון. הוא
שמח לגלות שרימון מונצח בעיר והביע את צערו על כך שהמשורר נדחק לשולי התודעה
הציבורית. וכך סיים בלבן את מאמרו: "כשאני מסתובב לאורך הרחוב הקרוי על שמו
בתל אביב אני מגלה שאפילו פקידי העירייה הוסיפו לאלמוניותו. ליד השלט המדווח כי
'יוצ"ר' הם ראשי התיבות של יוסף צבי רימון, מופיע שם הרחוב כ'שדרות היוצר',
שם המעלה על הדעת את מתחם 'חוצות היוצר' בירושלים. במלים אחרות, הפקיד העירוני
החרוץ לא הבין כלל שלפניו ראשי תיבות של שמו של אדם פרטי והוסיף את האות 'הא' לשם
(בדומה לרחוב הביאליק? שדרות הח"ן?). אני עובר לאורך הבתים הבאים ומגלה את
עקביות הרשלנות: 'שדרות היוצ"ר' , 'שדרות היוצר', 'שדרות יוצר'. אני מרים
טלפון לכמה ממכרי החדשים, ותיקי העיר: איש מהם אינו יודע כי בעיר רחוב על שם יוסף
צבי רימון. מישהו צריך לכתוב על כך לעיריית התל-אביב.
השמש השקרנית נעלמת ומתחיל לטפטף. אני מסתיר את 'הנני' בתיקי וממהר
הביתה דרך רחובות הסוקולוב והארלוזורוב".
קרוב לוודאי, שה"הא" נוספה כאן מתוך בורות ורשלנות, כטענת
בלבן. אך אין הוא צודק באשר לתוספת הא הידיעה לשמות המופיעים בראשי תיבות או
בכינויים. רשימה חלקית: הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"ג,
הרמח"ל, הנצי"ב, הגר"א, האר"י, הראי"ה, החזון אי"ש,
החפץ חיים, הרצב"י.
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
