הבלוג של אורי הייטנר

ב-10 ביוני נבחר ראובן ריבלין לנשיא המדינה. בכך תמה מערכת הבחירות הסוערת והשערורייתיות ביותר לנשיאות בתולדות המדינה; מערכת בחירות שהסעירה את הפוליטיקה הישראלית. בחירת הנשיא, תפקיד ייצוגי מעיקרו, שקיימת מחלוקת באשר לעצם נחיצותו, מיקדה את עיקר תשומת הלב הפוליטית, התקשורתית והציבורית במשך שבועות, בשילוב של פוליטיקה, רכילות ופלילים. התנהלותו המוזרה, בלשון המעטה, של בנימין נתניהו במהלך הבחירות פגעה קשות במעמדו הציבורי ועוררה תהיות רבות במערכת הפוליטית אודות טיב שיקול דעתו. באופן המגושם שבו ניסה למנוע את בחירתו של ריבלין, נתניהו גם נכשל במשימתו וגם גרם לעצמו נזק תדמיתי ופוליטי רב. מעמדו הציבורי ירד לשפל שלא ידע כמותו מאז חזר לראשות הממשלה לפני חמש שנים. עיתוני אותו סופשבוע היו גדושים בכתבות ופרשנויות על הבחירות לנשיאות והשלכותיהן.

כאשר פתחו הקוראים את העיתונים, הם כבר היו בלתי רלוונטיים וכאילו שייכים לפלנטה אחרת. בלילה שבין חמישי לשישי נחטפו שלושת הנערים נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגיל-עד שער, ובאחת השתנה לחלוטין סדר היום הציבורי למשך שבועות ארוכים. החטיפה, שלאחר שבועיים התבררה כרצח, טלטלה את החברה הישראלית והזכירה לנו את הפרופורציות הנכונות של חיינו – כמדינה יהודית מוקפת באויב ערבי שלא השלים עם קיומה, לא ויתר על חלום השמדתה ואינו בוחל בכל מעשה שיפגע בישראל, בחברה הישראלית, בישראלים; כל מעשה טרור ורצח מבורך, וכל המרבה הרי זה משובח. מעשה החטיפה התקבל בשמחה ברחוב הפלשתינאי. סוכריות חולקו לעוברים ושבים לאות שמחה.

המעשה פקח את עיני הישראלים. מהומת הבחירות לנשיאות נראתה פתאום כל כך זניחה, כה חסרת חשיבות למכלול חיינו. שוב נזכרנו שאנו אומה הנאבקת על קיומה ועל חיי אזרחיה.

מדינת ישראל נכנסה למתכונת חירום, שהחלה בחטיפה, נמשכה במבצע "שובו בנים", התעצמה בהתברר עובדת הרצח, החריפה עם רצח הנער הפלשתינאי מחמד אבו חדיר בירושלים, התגלגלה להסלמה בגבול עזה ולמתקפת הרקטות על תושבי הדרום והידרדרה לחמישים ימי מלחמת "צוק איתן". קיץ של טלטלה לאומית.

המציאות החדשה הציבה בפני ראש הממשלה את הגדול באתגריו המנהיגותיים, לאורך כל שנות הקריירה הפוליטית שלו. הייתה זו הפעם הראשונה שהוא הנהיג אומה במלחמה – מלחמה שכל כך לא רצה בה, ועשה כל שלאל ידו כדי להימנע ממנה.

נתניהו נטל את המושכות לאחר החטיפה, והוביל באופן מרשים את המערכה. הוא החליט על מבצע "שובו אחים" – מבצע חיפושים רחב היקף, שבו הוטל על צה"ל וכוחות הביטחון, כולל מעט כוחות מילואים, להפוך כל אבן כדי להגיע לחטופים. במקביל הוא הורה על פגיעה בתשתית הטרוריסטית של חמאס ביו"ש – הארגון שביצע את החטיפה. החלטה חשובה מאוד הייתה מעצרם של משוחררי עסקת שליט, כדי להבהיר שאיננו מקבלים עוד את כללי המשחק, שבהם אנו משחררים בסיטונות מחבלים ורוצחים תמורת חטוף, והם ממשיכים לחטוף. אולי הייתה זו הבנה מאוחרת של נתניהו את המחיר הכבד של העסקה, אולי אפילו חרטה על שגיאתו הגדולה. אף שכבר ביום החטיפה, כל האינדיקציות הצביעו על כך שהחטופים נרצחו, החליט נתניהו בצדק, לא להתייחס לסימנים הללו כאל עדות חותכת לכך שאין הם בין החיים, והורה לפעול על פי הנחת עבודה שניתן להציל את חייהם.

לצד הפעולות הללו, קבע נתניהו קו אדום לתגובת ישראל על החטיפה ועל הרצח – לא לפגוע בהנהגת חמאס בעזה ולא לעשות כל צעד שעלול לדרדר את המצב בגבול רצועת עזה. חמאס פירשו את ההתנהגות הזאת, אולי בצדק, כחולשה, והסלימו את פגיעתם הרעה ביישובי הדרום.

שנה וחצי חלפה מאז "עמוד ענן". מיד לאחר הפסקת האש, החל חמאס לאתגר את ישראל, ב"טפטוף" לעבר יישובי הדרום, כפי שמכבסת המילים מגדירה את פשע המלחמה המתמשך של ירי מכוון על אזרחים ישראליים. הייתה זו הסלמה ב"שיטת מצליח" – בדיקת הדרגתית של הגבולות של ישראל; מה יחשב בעיני ממשלת ישראל כחציית קו אדום. הירי התמקד בעוטף עזה, בהנחה ששם מותר... הוא נעשה בידי הג'יהאד האסלאמי ושאר "הפלגים", אך לא ישירות בידי חמאס. ותדירות הירי הלכה וגברה, ככל ישראל הבליגה והכילה.

שעה שישראל התמקדה ב"שובו אחים", הירי הלך והסלים במהירות, הפעם לראשונה באופן ישיר בידי חמאס, ואיתגר את ישראל. הוא העמיד את נתניהו בפני הדילמה הקשה ביותר בכל תקופת כהונתו – האם להמשיך להבליג ולאפשר את המשך ההתדרדרות, או להגיב בתקיפות ולהסתכן שהדבר יביא לאלתר להסלמה חריפה ולמלחמה. נתניהו בחר בהבלגה.

הבחירה הזאת, תחת הסיסמה "שקט יענה בשקט", איפיינה את האופן בו הוא ניהל את המשבר, לטוב ולרע. באומרי "לטוב ולרע", אני בהחלט מתכוון לכך. יש לגישה זו יתרונות וחסרונות. נתניהו בחר בה במודע ודבק בה. הוא לא נהג כשבשבת, לא ניסה לרצות את דעת הקהל, לא ניסה לרצות את מפלגתו ולא את ממשלתו. הוא בחר, יחד עם שר הביטחון, בקו ודבק בו, תוך נכונות לשלם את המחיר. בסופו של דבר, מבחן מלחמת "צוק איתן" יהיה גם המבחן האלקטורלי שלו. תוצאות המלחמה תקבענה האם הוא ימשיך לכהן כראש הממשלה גם בעתיד. מה הן תוצאות המלחמה? אי אפשר לדעת. מלכתחילה, היה ברור שכל תוצאה שהיא, כל מכה שיוכה חמאס, כל מחיר שהוא ישלם, לא תשפיע על חגיגות הניצחון שלו. בניגוד למלחמה בין צבאות מסודרים, שבה לרוב ברור בעליל מי ניצח ומי נוצח, במלחמה א-סימטרית בין צבא של מדינה לבין ארגון טרור, הארגון רואה בעצם העובדה שנלחם את הניצחון. ולכן, כאשר המשיך להילחם עד הרגע האחרון של היום ה-50, הוא הציג את המכה הקשה שהוא ועמו חטפו, כניצחון גדול. אולם בסופו של דבר, תוצאות המלחמה תקבענה בעתיד.

אחרי מלחמת לבנון השניה, התחושה הכללית הייתה שחיזבאללה ניצח. כאשר הרמטכ"ל טען שניצחנו בנקודות, הייתה זו תחושת השפלה לישראלים. אם הצבא שהביס בששה ימים את כל צבאות ערב ניצח בנקודות ארגון טרור קטן אחרי חודש וחצי של לחימה, אין להגדיר זאת אלא כתבוסה. את כתבת איש השנה תשס"ו, בראש השנה שאחרי מלחמת לבנון השניה, הקדשתי לנסראללה. טענתי בצער ובכאב שהוא המנצח של המלחמה. היום, בחלוף תשע שנים, אני שמח להתבדות ולהודות בטעותי. תשע שנות שקט כמעט מוחלט בגבול שדימם ארבעים שנה, מעידות על הרתעה מהותית לאורך זמן. את הדברים שרואים עכשיו, לא יכולנו לראות אז. ולכן, מוטב שנזהר בהערכת תוצאות "צוק איתן". מוקדם מדי לקבוע האם ניצחנו.

האסטרטגיה של נתניהו במלחמה הייתה אסטרטגיית ההימנעות. לא הימנעות מתוך חדלון, לא הימנעות מתוך גישה פאסיבית, לא הימנעות מתוך פחד, אלא הימנעות כהכרעה אסטרטגית.

תחילה, עשה ראש הממשלה כל מאמץ למנוע את המלחמה. הפלשתינאים ירו, וישראל הבליגה. הם החריפו את הירי וישראל המשיכה להבליג. הם הסלימו את התוקפנות וישראל המשיכה לשדר "שקט יענה בשקט". השקט נענה בעוד ועוד ירי, בתוקפנות הולכת וגוברת. בלית ברירה ישראל פתחה במבצע "צוק איתן", תחילה בשלב האווירי.

בטרם יצאה לפעולה הקרקעית נגד המנהרות, רקמה ישראל יחד עם נשיא מצרים א-סיסי הצעה להפסקת אש ללא תנאי. ההנחה הכמעט ודאית הייתה שחמאס ידחה אותה, אך היה בכך מימד של הימור, שחמאס יקבל את הפסקת האש ואיום המנהרות לא יוסר. אך נתניהו דבק באסטרטגיה שקבע – אם ניתן להימנע מהמעבר לשלב ב', עדיף להימנע. ישראל הפסיקה את האש. הפלשתינאים המשיכו באש וישראל יצאה למבצע הקרקעי. ולאורך כל המלחמה, ישראל יזמה הפסקות אש ונענתה ליוזמות הפסקת אש. 12 פעמים הפסיקה ישראל את האש, חד צדדית או בהסכמה. בפועל, לא היה הבדל בין הפסקות אש חד צדדיות להפסקות אש בהסכמה. בשני המקרים, ישראל הייתה אחראית על ההפסקה והפלשתינאים על האש.

מה עומד מאחורי אסטרטגיית ההימנעות?

בראש ובראשונה עמדה מוסרית – כיוון שמחיר המלחמה הוא כבד, יש לראות בה אמצעי אחרון, שיש לנקוט בו רק אחרי שנוסו כל הדרכים האחרות.

שנית, מלחמת אין ברירה מעניקה שני נכסים גדולים – קונצנזוס לאומי ותמיכה בינלאומית. אריק שרון, שהוביל את מלחמת הברירה המובהקת, מלחמת לבנון הראשונה, הבין את המחיר החברתי הכבד של מלחמה כזאת. באינתיפאדה השניה, הוא הבליג והבליג, תחת הסיסמה "איפוק הוא כוח", ויצא ל"חומת מגן" בקונצנזוס לאומי מלא ובתמיכה של ארה"ב ושל העולם החופשי. ואכן, שיטת ההימנעות והיציאה למלחמת "צוק איתן" רק באין ברירה, הבטיחה קונצנזוס מלא בחברה הישראלית ולפחות בשלבים הראשונים גם תמיכה בינלאומית.

אולם למטבע האין ברירה יש צד שני. מבחינה מוסרית, ההימנעות עד שאנו נדחקים עם הגב אל הקיר, עלולה להוביל למלחמה עקובה מדם, כשניתן היה לחסל את האיום במחיר נמוך הרבה יותר, אילו טיפלנו בו בעוצמה כשהיה קטן. גם כאן, ניתן לראות את מחיר אסטרטגיית "איפוק הוא כוח" באינתיפאדה השניה. האם האיפוק עד שיהיה ברור לאחרון המפקפקים שאין ברירה אלא לפעול, הצדיק מחיר דמים של יותר מ-1,000 הרוגים בפיגועי הטרור?

התוצאות הרצויות של מלחמת אין ברירה – קונצנזוס לאומי ותמיכה בינלאומית, הן לעתים חרב פיפיות. התמיכה נשחקת ככל שהמלחמה מתארכת, ומתחלפת בביקורת ועוינות לנוכח מראות ההרס וההרג אצל האויב. אולם התארכות המלחמה היא לעתים תוצאה ישירה של אסטרטגיית ההימנעות – הימנעות מחתירה להכרעה חדה ומהירה. לעתים, הפחד מההרס שיגרם לאויב ממכה בכל העוצמה, מאריך את המלחמה ולכן גם את ההרס וההרג של האויב.

אני מאמין שיש יתרונות רבים לאסטרטגיית ההימנעות עד רגע היציאה למלחמה, אולם מרגע שהמלחמה פרצה, יש לשאוף להכרעה מהירה ככל האפשר, ולא לעצור את האופנסיבה בהפסקות אש והפוגות הומניטריות אינסופיות, המופרות שוב ושוב בידי האויב. גם אם האסטרטגיה של נתניהו הצדיקה את עצמה עד רגע היציאה למבצע, היה עליה להשתנות – אם לא ברגע היציאה למבצע, לכל הפחות מרגע היציאה למבצע הקרקעי. כיוון שלא כך נהגנו, המלחמה התארכה והתארכה וחלה שחיקה באחדות הלאומית ובתמיכה הבינלאומית.

משמעות נוספת של אסטרטגיית ההימנעות, הייתה הימנעות מהצגת יעדים מרחיקי לכת, חדים וחותכים, שספק האם ניתן לעמוד בהם. נתניהו נזהר מיעדים כמו מיטוט חמאס והסתפק ביעדים מצומצמים, כמו השמדת המנהרות ומכה לחמאס שתיצור הרתעה אפקטיבית ותביא לשקט לאורך זמן.

במלחמה הזאת היה בעל בית ברור – נתניהו הנהיג אותה, גם מול קבינט לעומתי, מונע מאינטרסים פוליטיים פופוליסטיים זרים. הוא נושא במלוא האחריות לתוצאותיה, לטוב ולרע. היו במלחמה הישגים משמעותיים – השמדת המנהרות והמכה הקשה לחמאס. אך את התוצאה האמתית – מי ניצח במלחמה, נדע רק בשנים הבאות. 

בנימין נתניהו הוא איש השנה תשע"ד.

איש השנה תשעג - יאיר לפיד

איש השנה תשעב - בשאר אסד

אשת השנה תשעא - דפני ליף

איש השנה תשע - ארדואן

איש השנה תשסט - אובמה

איש השנה תשסח - אולמרט

איש השנה תשסז - דניאל פרידמן

איש השנה תשסו - נסראללה

* "שישי בגולן", "שווים", "חדשות בן עזר"

* לאף אחד אין חשק וכוח להיגרר מחדש למלחמה, פחות מחודש אחרי סיום "צוק איתן". סביר להניח שהתובנה הזאת הנחתה את הפלשתינאים, בירי הפצמ"ר הערב בעוטף עזה. זה המבחן האמתי של המלחמה. האם כמו אחרי ההתנתקות, כמו אחרי "עופרת יצוקה" וכמו אחרי "עמוד ענן" ישראל תבליג ותכיל, וכך יחל כרסום הטפטוף, שבהכרח יביא בתוך זמן קצר לסבב הבא?

יש להגיב בחומרה על הפצמ"ר הזה, תגובה קשה וכואבת. ולאו דווקא בהפצצות. יש לנסות דרך אחרת. למשל – להפסיק את החשמל ל-24 שעות.

* זוהי מהותה של הסלמה: חמאס חטפו מכה קשה ויודעים שיש גבול שאסור להם לחצות. והם מתחילים בשיטת מצליח. תחילה יורים פצמ"ר. האם בשל פצמ"ר נבעיר את כל הגזרה? אחרי שבועיים יורים רקטה. וכן הלאה, "מטפטפים" ומסלימים. הבלגה או תגובה מתונה על ירי הפצמ"ר, עלולות להוריד לטמיון את הישגי המלחמה.

* על סקלה דמוקרטית, שצדה האחד הוא כיבוד הדמוקרטיה ושלטון החוק ובצדה האחר יגאל עמיר - עריקי 8200 נמצאים מעבר לקו פרשת המים, על המדרון החלקלק. הם חצו את הקו האדום. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

* במלחמת "צוק איתן" ניצלו חיי עשרות חיילים בזכות התרעה שהעבירו חיילי 8200, שאינם מתביישים להאזין לשיחות של מחבלים ולפגוע להם בפרטיות. חייהם או מותם של עשרות החיילים, הם ההבדל בין חיילי 8200 המבצעים את תפקידם, לבין עריקי 8200 שמסרבים לבצע את תפקידם. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

* ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין בראיון לרשת ב': מאות ישראלים ששומעים אותנו עכשיו, אינם יודעים שהם חייבים את חייהם לאנשי 8200 הפועלים בזירת הטרור הפלשתינאי, שבזכות התרעות שלהם נמנעו פיגועים. חייהם או מותם של מאות המאזינים הללו, הם ההבדל בין חיילי 8200 שביצעו את תפקידם, לבין חיילי 8200 שהחליטו לערוק ולעמוד על דם רעיהם. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

* לאחר חטיפת שלושת הנערים, כוחות גדולים של צה"ל יצאו לחפש אותם, לאתר אותם, לנסות להשיב אותם בחיים או לגלות את גופותיהם. במקביל, חיילי 8200 גיבו אותם בצד המודיעיני, כולל, אין ספק בכך, האזנה לשיחות פרטיות של פלשתינאים. אוי אוי אוי, הם חדרו לפרטיות?! מג-עי-לים אחד שכמותכם! יש כאלה שלא נאה להם לעשות את המלאכה. אז נחטפו שלושה נערים, ביג דיל. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

* יו"ר מפלגת העבודה הרצוג גינה את העריקים והביע סלידה ממעשיהם. קודמתו שלי יחימוביץ' יצאה נגדם במתקפה חריפה ביותר, בלי כפפות. הפער בינם לבין מכוערת הנפש זהבה גלאון, הוא התהום שבין השמאל הציוני לשמאל הרדיקלי. זוהי תהום במחויבות לדמוקרטיה, לשלטון החוק ולביטחון המדינה. יש לקוות שמפלגת העבודה תשכיל להתנתק מזיקתה למרצ ושכמותה.

* בעקבות ביקורתה החריפה של שלי יחימוביץ' על עריקי 8200 פרסם נגדה ב"הארץ" המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי פשקוויל הסתה ממוקד, שבו הוא מגדיר אותה כפשיסטית השייכת לכהניזם ולרבני להב"ה. כדרכו, הפשקוויל שלו הוא ערימה מטונפת של קללות, נאצות, גידופים ודברי הסתה נגד מדינת ישראל (או כהגדרתו "מה שהיתה מדינת ישראל").

אפרופו פשיזם – כדאי להזכיר שרכלבסקי כתב מאמר הסתה שבו קרא לטייסי צה"ל להשבית את המטוסים אם ייקראו להפציץ את הכור הגרעיני באיראן. או במילים אחרות, הוא הסית להפיכה צבאית נגד הממשלה הדמוקרטית הנבחרת. אכן, דמוקרט דגול.

המסית והמדיח הסדרתי ועריקי 8200 מכוערי הנפש קורצו מאותה שקית זבל.

* אגב, למי שתמה על כך שהצבעתי בעד מפלגת העבודה, אזכיר שמדובר בימים הרחוקים שבהם שלי יחימוביץ' הייתה מנהיגת המפלגה הזאת. המסית והמדיח האנטי דמוקרטי רכלבסקי התפקד אז למפלגת העבודה, בניסיון לבצע השתלטות עוינת לצד חברתו מרב מיכאלי, אך כשל. אולם בסופו של דבר שלי הודחה. בסופו של דבר הברית של הרכלבסקים למיניהם עם האלון חסנים למיניהם, הביאה להדחתה ולבחירתו של בוז'י זכות השתיקה הרצוג.

* מי שעוד השתלח בשלי יחימוביץ' הוא, איך לא, אורי משגב. עוד מסית ותיק לעריקה מהמלחמה. הוא כינה אותה "תאונת עבודה". אני רוצה להצביע על משפט אחד בדבריו.

ההתארגנות לעריקה היא מעשה של מרד בדמוקרטיה. מעשים כאלה מוצדקים במדינה טוטליטרית, כיוון שאין בה אפשרות להיאבק בדרכים דמוקרטיות, אך הם פסולים לחלוטין במדינה דמוקרטית. משגב יודע את זה. אם כן, איך הוא מצדיק את המעשה האנטי דמוקרטי? "כאילו שאפשר לדבר ברצינות על פגיעה בדמוקרטיה במדינה שמחזיקה תחת כיבוש או מצור..." וכו', כל הארסנל המוכר.

הבנתם? ישראל היא לא דמוקרטיה ולכן הכל מותר. למה לא? לערוק מצה"ל, להקיף בטנקים את הכנסת, לרצוח ראש ממשלה. מי יודע איפה זה יגמר?  

מדובר במסית שהשווה במלחמה את נתניהו להיטלר.

* "תאונת עבודה", כך השתלח בשלי יחימוביץ' אורי משגב. להיות מוקע בידי מסיתים ומדיחים סדרתיים כרכלבסקי ומשגב, זאת לא בושה כל כך גדולה, בלשון המעטה. כנראה ששלי נגעה בנקודה רגישה... שלי יחימוביץ' היא המצפן והמצפון של תנועת העבודה, והיא המייצגת האמתית את ערכיה.

ב-1993 הוחלט להעניק את פרס ישראל לישעיהו ליבוביץ'. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע שהוא מחרים את טקס הענקת הפרסים כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמטיף לסרבנות ומגדף את חיילי צה"ל. בעקבות זאת ישעיהו ליבוביץ' ויתר על הפרס.

אני מניח שבעיני אורי משגב גם רבין הוא תאונת עבודה.

* מדינת ישראל השקיעה הון עתק בהכשרת כל אחד מחיילי 8200 והם יודעים למנף זאת היטב לאחר השחרור, בחיים האזרחיים, העסקיים. וטוב שכך, אין בכך כל בעיה. אין בכך בעיה, כל עוד הם זוכרים שההשקעה בהם נועדה לשרת את ביטחון ישראל, לא לפגוע במזיד בביטחון ישראל. מדינת ישראל מצויה במאבק קשה מול מסע דה-לגיטימציה נוראי נגדה, המובל בידי גורמים אנטישמיים מהימין הרדיקלי הנאו נאצי, השמאל הרדיקאלי והאסלם הרדיקאלי, עם לא מעט משת"פים ישראליים, תוך הפעלת תעשיית שקרים ענפה בשירותם.

עריקי 8200 מכוערי הנפש, הוסיפו מיכל דלק למדורת ההסתה נגד ישראל. מכוערי נפש – הם וזהבה גלאון התומכת בהם.

* הוכחה לשימוש שעושה התעמולה האנטי ישראלית בשקרים של עריקי 8200, היא מאמרו של הקיצוני בתועמלנים האנטי ישראליים גדעון האו האו לוי. במאמר שפרסם ב"הארץ" השווה לוי את 8200 לשטזי – מנגנון הטרור של מזרח גרמניה נגד אזרחיה. בעצם, יש הבדל, השטזי היה מתקנא באמצעים של 8200, הוא כתב. עוד מכוער נפש. הוא, חבריו עריקי 8200 וזהבה גלאון התומכת בהם.

* מבחינה מוסרית, עריקי 8200 הם כמו רופאים שהפרו את שבועת היפוקרטס.

* אתנחתא קומית. אחד העריקים התראיין לרדיו, ועל אחת השאלות הוא השיב שאינו יכול לדבר על כך מטעמים של ביטחון המדינה...

* בין דברי הסנגוריה על תופעת העריקים, נתקלתי באמירה הגאונית הבאה: אתמול הם היו יקירי האומה, והיום לא מוכנים להקשיב להם...

אם אגנוב ממך 10 ₪, אתה בקושי תרגיש בכך, אבל באותו רגע אני אהפוך לגנב. וכאן מדובר על הרבה יותר מגניבת 10 ₪.

* "אוקיי", אומרים לי, "אתה צודק. הסרבנות שלהם מגונה, ועליהם לשלם את המחיר. אבל למה לא לדון בטענותיהם? למה לא להתייחס אליהם ברצינות?"

מי שרוצה, באמת ובתמים, להעלות טענות אלו או אחרות, יש לו את הדרכים לעשות זאת. הוא יכול לפנות למפקד שלו ולהגיע עד ראש אמ"ן. לא זו הבעיה. הבעיה היא שהם אינם רוצים "לשרת את מנגנון אקיבוש". כלומר, הם מנצלים את תפקידם הצבאי, ואת ההילה הנובעת מהשקעת העתק של משלם המסים הישראלי בהכשרתם, כדי לקדם את השקפתם הפוליטית הקיצונית. והרי הדמוקרטיה מספקת דרכים רבות להבעת דעה – הצטרפות לתנועות מחאה, הצטרפות למפלגה, הקמת מפלגה, הפגנות, שביתות שבת, שביתות רעב, מכתבים למערכת, מכתבים לפוליטיקאים, מאמרים, הרצאות בבתי ספר ועוד כהנה וכהנה. מי כמוני יודע זאת, הרי נקטתי בכל אחת מהשיטות הללו ובאחרות. אולם מעולם לא נקטתי בשיטות אנטי דמוקרטיות – לא סרבנות בצה"ל, לא רצח ראש ממשלה, לא מרד וכד'. השיטות הללו פסולות.

מאחר וזו הדרך בה הם נקטו, אסור בשום אופן לתת להם לגיטימציה ולדון בטענותיהם. "אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא".

* יש להגדיל את תקציב הביטחון כדי לשפר את מערך המיון של 8200.

* - יש לי הצעה. 8200 יבצעו האזנות רק לפלשתינאים שיש מידע ודאי שהם מתכננים פיגועים. וכך, לא נפגע בפרטיות של חפים מפשע.

- אבל מאיפה יגיע המידע הזה?

- שתוק כבר, נודניק.

* בעולם המושגים האורוויליאני, אנשים שהתארגנו לערוק מהגנה על חיי אדם נחשבים... "הומאניסטים".

* אגב, עדין לא הדיחו אותם ושללו את דרגותיהם?

* שיא ביהמ"ש העליון, השופט אהרון ברק, קבע בבג"ץ (02/ 7622) בעניין סרבני השירות בשטחים: "אתמול ההתנגדות הייתה לשרת בדרום לבנון. היום ההתנגדות היא לשרת ביהודה והשומרון. מחר ההתנגדות תהיה להסרת מאחזים אלו או אחרים. הצבא של העם עשוי להפוך לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכול אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ואחרים שבהן נאסר עליה מצפונית מלפעול... ההכרה בסרבנות הסלקטיבית עשויה לרופף את החישוקים המחזיקים אותנו כעם".

* מרכז הליכוד היה תמיד טרף קל לדמגוגיה זולה וחסרת אחריות נוסח "מי בעד חיסול הטרור", כקריאת תגר נגד מנהיג הנושא באחריות, לשם קידום מעמדו של מי שכאשר הגיע לעמדת אחריות ראה מכאן דברים שלא ראה משם.

* החלטת השופט סולברג לדחות את ריצוי עונש המאסר של אולמרט עד בירור ערעורו מוצדקת. כאשר מוגש ערעור על גזר דין, יש סיכוי שהוא יתקבל. אם הוא יתקבל, מי יחזיר למערער את התקופה שבה ישב בכלא על העבירה עליה ערער? זה צדק בסיסי, וכך ראוי לנהוג בכל מקרה, שאין בו סכנה מיידית לשלום הציבור. את עמדתי העקרונית אסייג בהערה אחת – אני מקווה מאוד שכך נוהגים גם בעבריינים מן השורה, ושנשמר כאן עקרון השוויון בפני החוק.

* אם מישהו נהג היום דרומה והופתע לראות מולו נהג המחייך מאוזן לאוזן - הנהג הזה הוא אני. ועל מה החיוך?

בילדותי, גדלתי על התקליט "עוץ לי גוץ לי". שמעתי אותו רצוא ושוב, ועד היום אני יודע אותו על פה. כשילדיי הגדולים היו קטנים, קניתי להם את הדיסק ולשמחתי, גם הם אהבו אותו מאוד, ובתי הקטנה מאזינה לו עד היום.

נהדר. הבעיה היא שהדיסק אינו של התקליט המקורי, אלא של הפקה מאוחרת, מודל המאה ה-21. גם יפה, אבל אני מתגעגע לגירסה דינקותא שלי. מה גם, שהפוליטיקלי קורקט לא אהב את מילותיו של שלונסקי "אישה המליטה שלישיה" ב"שיר העצה" והשורה שונתה ל"אישה ילדה שם שלישיה", למורת רוחי.

בינתיים גם הדיסק עבר קילומטרז' בלתי מובטל, ואיכותו נפגמה אנושות. נכנסתי היום לחנות "סטימצקי" ושאלתי אם יש להם דיסק של "עוץ לי גוץ לי". מיד שלפה המוכרת דיסק, ומיד זיהיתי את העטיפה האהובה והאבודה של ילדותי. עם גיבורי המחזמר שזכיתי לראות - אברהם חלפי, אריק לביא, זאב רווח הצעיר, יוסי גרבר...

דרכי צפונה החלה בציוץ הציפורים של "בוקר טוב", ומיד רחב לבי ועל פניי נמרח חיוך רחב שלא מש ממנו עד סוף הדיסק.

לילה טו-הו-ב!

* לכבוד שרה ביטחון אדון בוגי,

שלום לך!

המלחמה נגמרה, אבל הראש היהודי ממשיך להמציא לנו פטנטים.

והפעם – דנידין 8200 המאזין ואינו שומע.

קראת את מכתב הסרבנים? פייר? הם צודקים. ככה יפה להאזין לשיחות פרטיות של מחבלים? מה, אנחנו צבא של רכלנים?

מצד שני, צריך להאזין כדי למנוע פיגועים ולהציל חיי אדם.

דילמה אמתית!

מה עושים? מוצאים פתרון מחוץ לקופסה. win-win. פתרון שבו נוכל להאזין, כי ההאזנות נועדו לסכל פיגועים, אך בלי לחדור לפרטיות של פלשתינאים.

באפליקציה החדישה יש משתיק קול במכשירי הציתות. וכך, אמנם נאזין, כי זה חשוב, אך לא נשמע כלום, כי זה מביך.

ובא לציון גואל, ולי – פרס ביטחון ישראל.

שלך,

אני.

* "ביד הלשון"

השתתפתי בדיון ולימוד בנושא שנת השמיטה, שהתמקד בשמיטת חובות. רוב המשתתפים היו צעירים. הופתעתי לשמוע שכמעט באופן גורף, המתדיינים משתמשים באותו פועל לשני צדי ההלוואה – המלווה והלווה. הם אומרים "להלוות ל..." ו"להלוות מ...". "הלוויתי לו"  ו"הלוויתי ממנו". וכן הלאה. הכל במשקל הִפְעִיל.

נכון לומר "להלוות ל..." ו"ללוות מ..." . "הלוויתי לו" ו"לוויתי ממנו".

הוא הדין בפעולת ההשאלה - מסירת חפץ לשימוש זמני, ללא תשלום. אני משאיל ל... ושואל מ...

ובפעולת ההשכרה – אני משכיר ל... ושוכר מ...

* "חדשות בן עזר"

השבוע, הלך לעולמו האלוף (מיל') יצחק "חקה" חופי – לשעבר אלוף פיקוד הצפון שהדף את הפלישה הסורית במלחמת יום הכיפורים, סגן הרמטכ"ל, מ"מ מקום הרמטכ"ל לאחר התפטרותו של דדו, וראש המוסד בתקופת מבצע אנטבה.

אני מבקש במאמר זה להציג סיפור בעברו של חקה, הנוגע אלינו; סיפור מעורבותו במאבק על הגולן בשנות ה-90.

בסתיו 1994, לפני עשרים שנה בדיוק, השתתפתי יחד עם 11 חברים נוספים, בשביתת רעב בת 19 יום בגמלא, שנועדה לעורר את דעת הקהל בישראל ולהזעיק אותו למאבק נגד נסיגה מהגולן. במשך שלושה שבועות, לא ירדנו מן הכותרות. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו לגולן, לגמלא, כדי להזדהות עמנו. התקשורת הישראלית סיקרה את שביתתנו מידי יום ביומו, וכך גם התקשורת העולמית. פוליטיקאים, אישי ציבור וסיעות בכנסת עלו לגמלא להיפגש עמנו – אם לצורך הבעת תמיכה או לצורך דיאלוג של מחלוקת.

מבין ביקורי ההזדהות, אחת מהן הייתה מרגשת ומשמעותית, מבחינה מוראלית, מוסרית ופוליטית, באופן מיוחד. היה זה ביקור "הפלמ"חניקים" או "הזקנים". קבוצה של ארבעה מהמפקדים הבכירים של הפלמ"ח שזמן קצר קודם לכן התארגנה למאבק למען הגולן, וכחלק מפעולתה עלתה לביקור הזדהות בגמלא.

חקה היה אחד מן הרביעייה, ועמו האלוף (מיל') צבי זמיר – מפקד השיירות לירושלים במלחמת העצמאות, אלוף פיקוד הדרום וראש המוסד שהוביל את מבצע חיסול ראשי ארגון "ספטמבר השחור" אחרי הטבח במינכן ובתקופת מלחמת יום הכיפורים. האלוף (מיל') עמוס חורב – ממעצבי התעשיות הביטחוניות, חתן פרס ביטחון ישראל, המדען הראשי של מערכת הביטחון ונשיא הטכניון לאורך שנים רבות. בראש הקבוצה עמד חיים גורי. הוא יזם וארגן את הקבוצה והיה דוברה המרכזי.

הייתה זאת חבורה בעלת משקל ציבורי כבד. אנשי ביטחון ועשיה בעלי רקורד מוכח, אנשים שפעלו בחיים הציבוריים אך לא היו חלק מן המערכת הפוליטית והיו מקובלים כנקיי כפיים וברי לבב. כבר אז היו הארבעה אנשים מבוגרים בסביבות גיל שבעים. הם היו מזוהים עם תנועת העבודה ומפלגת העבודה ובעיקר עם ראש הממשלה יצחק רבין, עמו צעדו יחדיו מאז ימי הפלמ"ח ולאורך כל השנים שחלפו. התייצבותם נגד דרכו של רבין, בעיקר בסוגיית הגולן, הייתה מכה פוליטית וציבורית קשה בעבורו, ובעבורנו – זריקת עידוד.

יצחק רבין הנהיג את הזרם המרכזי, הנִצי במפלגת העבודה, וערב הבחירות בהן נבחר לראשות הממשלה, עלה פעמַיִם לגולן והצהיר הצהרות חד משמעיות בעד הגולן ונגד הנסיגה. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, חל מהפך חד בדרכו והוא החל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן. אנו, חברי הקיבוצים והמושבים בגולן, שהיינו מזוהים עם מפלגת העבודה בכלל ועם מחנה רבין בפרט, קיבלנו קשה מאוד את המהפך הזה; הייתה זו מהלומה קשה בעבורנו.

ומה שכאב לנו עוד יותר, היה להיווכח איך ברגע שהמנהיג משנה את עמדתו בקיצוניות פתאומית כזו, חלק ניכר מן הציבור שתמך בו, ביצע יחד עמו את סיבוב הפרסה. מותר לאדם, גם למנהיג, גם לראש הממשלה לשנות את דעתו. אבל האם שינוי עמדה זה מחייב את מי שתמך אתמול בדעתו הקודמת, להתייצב מאחוריו ללא הרהור וללא פקפוק גם כשהוא משנה את דרכו? הייתה זו תופעה מאכזבת, שראינו בה התקרנפות ועדריות, כולל מצד רבים מן הקרובים לנו ביותר, הנהגת תנועות ההתיישבות והמועצות האזוריות של הגליל והעמק. לעתים הם ביטאו באוזנינו תמיכה במאבקנו והסתייגות ממהלכי הממשלה, אך הם סרבו לומר זאת בפומבי. 17 ח"כים ממפלגת העבודה התייצבו לצדנו ביוזמה לשריון חוק הגולן, כל עוד היא הייתה סודית. ברגע שהיא הודלפה (כנראה בידי אחד הח"כים) 14 מתוכם ברחו. האכזבה, התסכול, הזעם ואני מודה – גם העלבון, היו קשים ומרים בעבורנו.

ובתוך הסיטואציה הזאת, התייצבותם של "הפלמ"חניקים" הייתה משב רוח מרענן. רבין זעם עליהם ותחילה סירב להיפגש עמם. כשנפגשו, הייתה זו פגישה קשה מאוד. פעמים רבות שמעתי מחיים גורי, על פגישתו האחרונה עם רבין. הוא סיפר איך רבין צעק: "מה אתם רוצים ממני? אחרי שבגין נסוג מכל סיני, ידיי כבולות!"

דברים אלה הותירו חותם עמוק בלבו של חיים גורי, ולא בכדי הוא שב ומצטט אותם עד היום. דומני, שהוא מנסה למצוא תשובה לשאלה: מה קרה לחברו רבין? למה ואיך הוא שינה את דעתו? נוח לו להתלות בדברים אלה של רבין. אני לא מקבל את הגישה הזאת. אין ספק שהתקדים של בגין יצר קושי אמתי, אך מנהיג אינו חייב לפסוע בנתיב שעיצב קודמו; מצופה ממנו לעצב דרך חדשה. אם רבין סבור שבגין טעה, היה עליו לשנות את הדרך ולא להנציח את הטעות. רבין עצמו הצביע בעד הנסיגה מסיני ומצד שני – לאחר הנסיגה המשיך להתנגד לנסיגה מהגולן.

גורי וחבריו, שנהנו ממעמד ציבורי של "זקני השבט" וחברי "בית הלורדים" הווירטואלי של החברה הישראלית, התייצבו לצדנו ללא כחל ושרק. הם היו בין מקימי תנועת "הדרך השלישית" וחיים גורי אף העניק לה את שמה. עם זאת, הם התנגדו להפיכתה למפלגה פוליטית וכשעמדתם נדחתה, פרשו מן התנועה.

ארבעת הפלמ"חניקים ביטאו אומץ לב ציבורי ויושרה ציבורית בהתייצבותם למאבקנו וראויים הם להיחקק בלבנו על תרומתם למאבק על קיומנו. הם יקירי הגולן האמתיים.

יצחק חופי – חקה נפטר השבוע, בן 87. יהי זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"