הבלוג של אורי הייטנר

* מי שמתקבל ל-8200 הוא בהכרח אדם חכם ומוכשר. חבל שמערכות המיון אינן מצליחות לאבחן באופן אמתי את רמתם המוסרית של המתקבלים ליחידה. ארבעים ושלושת החותמים על מכתב ההמרדה והעריקה הם תופעה מדאיגה מאוד. העובדה ש-43 אנשים התגלו כסוציומטים בוגדניים, מחייבת בדק בית רציני בתהליך המיון והסיווג הביטחוני. התהליך חייב לזהות את המנוולים האלה מראש, כדי שלא יתקרבו ליחידה כזאת. מפחיד לדעת שאנשים כאלה נחשפו לחומר סודי כל כך. עובדה זו צריכה להדיר שינה מעינינו.

* למרות עמדתי העקרונית, שאין לקיים דיון על טענות של מי שמורד בדמוקרטיה, כי דיון כזה נותן לגיטימציה לדרך האנטי דמוקרטית שבה הוא העלה את הטענות, אתייחס לטענת "חוסר המידתיות" בהאזנות, של עריקי 8200. בכל שנותיי בצה"ל, בסדיר ובמילואים, השתתפתי במאות מארבים, אלפי שעות שכבתי במארבים. ובכל המארבים הללו, רק פעם אחת הייתה היתקלות. המארב של אנשי 8200 הוא האזנה לטלפון. אני בטוח שזה מביך ולא נעים להאזין לשיחות של בני המשפחה. אבל אם הפרי של שנת האזנות מתסכלת תהיה הצלת חייו של ילד אחד, בזכות פיגוע שנמנע, זה מוצדק. העריקה מהגנה על מדינת ישראל ואזרחיה מפני טרור, בשל עמדה פוליטית, ולכאורה בשל איסטניסטיות של מי ש"לא נעים להם" לחדור לפרטיות, היא עמדה בלתי מוסרית. היא מעידה על אובדן מצפן ערכי, על דה-הומניזציה של אנשים שאינם מבינים מהם סדרי עדיפויות של מי שמופקדים על חיי אדם. המוסר הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. מי שעורקים מן המערכה הזאת, הם אנשים חסרי מצפון.

* מתאים להם הביטוי "סרבני מצפון". הם מסרבים להפעיל את המצפון. מצפונם נקי, מחוסר שימוש.

* קראתי כמה תגובות על עריקי 8200, בנוסח "צריך להעביר אותם ליחידה קרבית, שילמדו מה זה לשבת בנגמ"ש". ואני תמה. האם אלה שאומרים דברים כאלה היו רוצים לשבת באותו נגמ"ש עם סוציומטים כאלה? הרי הא"ב של יחידה קרבית, הוא הרעות, אחוות הלוחמים. הקוד הבסיסי של אמון מלא ביני לבין חבריי; הידיעה שהם יהיו מוכנים להקריב את חייהם למעני ואני מוכן להקריב את חיי למענם. אני סבור שהתרומה הגדולה ביותר שלהם לביטחון, היא סיוד אבנים בכלא 6.

* מה קרה? תוהים סניגורי העריקים, המנסים לטהר את השרץ. אסור להשמיע ביקורת? אסור שתהיינה דעות אחרות?

לא רק מותר, אלא רצוי להשמיע ביקורת. לא רק רצוי, אלא חשוב ביותר שיהיה מגוון דעות. הבעיה אינה של דעות אלא של מעשים.

בשבוע שעבר פגשתי את חבריי הוותיקים למילואים, חברים לנשק במשך שנים רבות. היה בתוכנו כל מגוון הדעות – ממפלגת ר"צ (הייתה פעם מפלגה כזאת) ועד "מולדת" (הייתה פעם גם מפלגה כזאת) ובחזרה. בכל שירות מילואים, היו בינינו ויכוחים עזים, לעתים בגרון ניחר, לעתים אל תוך הלילה. והיו לא רק כבוד הדדי וסובלנות, אלא גם אהבה וחברות. זאת, כיוון שסמכנו אחד על השני. ידענו שחרף כל חילוקי הדעות, כולנו מחויבים למשימה, מחויבים למדינה, מחויבים לצה"ל, מחויבים ליחידה ומחויבים זה לזה.

הבעיה בחבורת עריקי 8200 כלל אינה עמדתם הפוליטית הלגיטימית, אלא מה שהם בחרו לעשות עם עמדתם – פוטש. התארגנות של חיילים להפר פקודות חוקיות, להסביר לצה"ל באיזו גזרה ונגד איזה אויב הם מוכנים לפעול ובאיזו לא. הבעיה אינה ביקורת ואינה דעות אלא מעשים – מעשה ההמרדה, מעשה העריקה. אלה מעשים בלתי מוסריים בעליל. ועל כן יש להוקיע אותם.

* בכל שנות המאבק על הגולן, שלא היה רק מאבק נגד עיקרי אמונתי שאותם הגשמתי בעלייתי להתיישב בגולן, אלא היה זה גם מאבק על הבית שלי, על אדמתי, על משפחתי, על חיי, שירתתי במילואים עם אנשים שתמכו בנסיגה מהגולן. זה לא היה קל, אך מעולם לא חשבתי עליהם מה שאני חושב על עריקי 8200 ומעולם לא דיברתי עליהם כפי שאני מדבר וכותב על עריקי 8200, כי הם היו אזרחים נאמנים, חיילים טובים, שיש להם דעה אחרת. ידעתי שהם טועים. הצטערתי שזו דעתם. כעסתי על הדברים שהם אמרו. אך לא היו לי טענות.

אגב, כשנפגשנו בשבוע שעבר, שמחתי לשמוע אותם מודים בגילוי לב בטעותם.

* מי שמתעקש לא להודות בטעותו, הוא האיש שדחף יותר מכל אחד אחר את רעיון הנסיגה מהגולן, אורי שגיא. בלקסיקון של שגיא, כך נראה, לא מצויה המילה "טעיתי". בראיון ל"הארץ" הוא שוב מאשים את ברק בהחמצת ההזמנות לשלום עם סוריה, וטעם ההחמצה עדין מר בפיו.

אז טעם ההחמצה מר בפיו. העיקר שהיום המאבק בין דאעש לחיזבאללה הוא מי ישלוט בקונייטרה ולא מי ישלוט בכינרת. כי אז הטעם בפי כולנו היה מר כלענה.

* בראיון עמו מתלונן שגיא על כך שהציונות הדתית עולה מדי שנה לחניתה ומנכסת לעצמה את החלוציות של תנועת העבודה. אלא שבניגוד לדבריו, הציונות הדתית עולה מדי שנה לביריה, לא לחניתה, וביריה הוקמה בידי אנשי הציונות הדתית. ומה ההבדל בין חניתה וביריה? שום הבדל. לעומת זאת, יש הבדל אדיר בין הערכים שהעלו את חניתה על הקרקע, לבין גישתו של אורי שגיא. האובססיה של שגיא לעקור אותנו – ממשיכי דרך חניתה, מהגולן, היא היפוכה המוחלט של דרכה הערכית והאידיאולוגית של תנועת העבודה.

* השבוע לפני עשרים שנה, הייתי אחד מ-12 מתושבי הגולן, שפתחו בשביתת רעב בגמלא. במשך 19 יום שתינו רק מים (מעטים מתוכנו שתו גם נוזלים אחרים). במהלך השביתה הצטרפו שובתים נוספים. במשך 19 יום הנושא שלנו עמד בראש סדר היום התקשורתי, וזכה לסיקור עולמי נרחב. רבע מיליון איש עלו לרגל להזדהות עמנו. אני זוכר את שביתת הרעב כאחד האירועים המכוננים בחיי, ואחד מרגעי השיא במאבק המוצלח על הגולן, שבו הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

באופן אישי, שביתת הרעב החלה בדיוק חודש אחרי חתונתי. בשביתת הרעב יעל, אשתי, סיפרה לי שהיא בהריון. וכך, בניית הבית והמשפחה הלכו בד בבד עם המאבק על קיום הבית, שהיה שילוב בין האישי והמשפחתי לבין הלאומי - והרי זאת משמעות המושגים הגשמה וחלוציות.

הופתעתי כאשר עמוס, בני הבכור, סיפר על כך כאשר רואיין לכתבה בערוץ הראשון בשבוע שעבר, כאומר שהוא נולד לתוך הוויית המאבק על הגולן, שכוננה את תמונת עולמו.

* אובמה אוסר מלחמה על דאעש, וזהו הצעד הראשון המצדיק את פרס נובל לשלום שבו הוא זכה עם כניסתו לתפקיד. האמת שהיו עוד כמה צעדים, פחות משמעותיים, שהצדיקו בדיעבד את הפרס – חיסול בן לאדן, והאיום המוחשי לפעול נגד אסד, שהביא להשמדת חלק ניכר מהנשק הכימי שהיה ברשותו (איני מאמין שכל הנשק הושמד).

אולם רוב פועלו המדיני של אובמה, לא קידם כהוא זה את השלום בעולם, אלא רק הסיג אותו אחור. מדיניותו הפייסנית כלפי האסלאם הקנאי קידמה את השלום בדיוק כמו מדיניות הפייסנות של קודמו, צ'מברליין. מדיניותו הפייסנית לא התפרשה בידי הקנאים האסלאמיים כהושטת יד לשלום, אלא כהרמת ידיים לכניעה. הם התחזקו, ארה"ב נחלשה, בנות בריתה וידידותיה של ארה"ב נפגעו, העולם החופשי ניזוק, שלום העולם התרחק.

בדיוק כפי שאובמה מבין שאין מקום לפייסנות כלפי דאעש, כך עליו להבין שאין מקום לפייסנות כלפי איראן, כלפי האחים המוסלמים במצרים ובכל העולם המוסלמי. בדיוק כפי שהמלחמה בדאעש מוצדקת, על אחת כמה וכמה שהמלחמה בחמאס, שפגיעתו בישראל חמורה יותר, מוצדקת שבעתיים.

המלחמה בין הג'יהאדיסטים השיעים והסונים אינה הופכת אחד מן הצדדים לגורם חיובי. מלחמה בין חיזבאללה ודאעש, היא מלחמת בני חושך בבני חושך. כמו מדיניות הבלימה הכפולה, שארה"ב נקטה כלפי איראן ועיראק כאחד, כך יש מקום למדיניות בלימה כפולה היום, כלפי הג'יהאדיסטים השיעים והסונים, שכן אלה שני צדדים של אותו מטבע.

בראש תמנון הקנאות הג'יהאדיסטית עומדת איראן. כל עוד ארה"ב מנהלת מו"מ עם איראן, על לגיטימציה להיותה מדינת סף גרעינית, אין משמעות אמתית, במובן הגלובלי, למלחמה נגד דאעש.

* לספר בפומבי לפני מלחמה כיצד היא תֵּעשה ולבטל את מימד ההפתעה, זו טעות. לספר כיצד היא לא תעשה – זו טעות גדולה הרבה יותר. כאשר אובמה מצהיר ומתחייב שלא תהיה פעולה קרקעית, הוא מעביר מסר לאויב שהוא חסין מפני פעולה קרקעית. במקום לומר לאויב שכל האופציות נשמרות ושכל ארסנל האפשרויות העומד לרשותה של מעצמת העל עשוי להיות בשימושה על פי הצורך, והיא תשתמש על פי בחירתה בכל אופציית פעולה בזמן ובמקום שהיא תבחר, הוא כובל את ידי עצמו ופוגע במערכה שהוא עומד בראשה. 

* נתניהו לא הודיע עדין על תמיכתו בזכותה של ארה"ב להגן על עצמה.

* בית המשפט העליון קיבל עתירת תושבים בכפר ורדים לחייב את המועצה המקומית להקים מקווה ביישוב. בתור יהודי שמעולם לא ביקר במקווה (למעט סיורים ארכיאולוגיים במקוואות עתיקים) ושקרוב לוודאי לא יבקר גם בעתיד, חשתי צער ובושה על כך שבמדינה היהודית, יהודים דתיים נדרשים להגיע עד בית המשפט העליון כדי שיינתן להם לקיים את מצוות הדת. בית המשפט הגן על התושבים מפני כפיה חילונית.

* כמה מאזרחי ישראל מודעים לכך שכבר שבועיים תושבי המגזר הכפרי בישראל אינם מקבלים דואר? העובדים בעיצומים והשביתו את הדואר הנע. בערים הדואר מגיע. ובהתיישבות הכפרית? במועצות האזוריות? נאדה. וכנראה שזה ממש מזיז להנהלת דואר ישראל.

* ביד הלשון

אני קורא כעת את הביוגרפיה של יוסקה רבינוביץ', מראשי הקיבוץ המאוחד לאורך עשרות שנים ותלמידו המובהק של מנהיג הקבה"מ יצחק טבנקין, שכתב ברוך כנרי. זו ביוגרפיה מרתקת, שיותר משהיא מלמדת על יוסקה, היא מספרת את הסיפור המופלא של תנועת הקיבוץ המאוחד, תנועת האוונגרד של האקטיביזם החלוצי, הציוני והסוציאליסטי.

דבר אחד מפריע מאוד להנאתי מקריאת הספר. עשרות פעמים חוזר המחבר על שגיאה גסה בעברית, וכנראה הוא לא זכה לעורך לשוני קפדן שינכש את העשב השוטה הזה. במקום "שָׁם" הוא כותב שוב ושוב "שמה".

משמעות המילה שם היא – במקום ההוא. משמעות המילה שמה, היא אל המקום ההוא, לשם. הה"א בסוף המילה שמה, היא ה"א המגמה, ומשמעותה - ל... אל... למשל, הביתה = אל הבית, הימה = אל הים, ירושלימה = אל ירושלים. אנו משתמשים בה בעיקר לסימון כיוון – ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, ימה, קדמה, צפונה ונגבה. לא זו בלבד שכנרי משתמש ב"שמה" במקום "שם", הוא אף כותב "לשמה", שזה כמו לכתוב "אל לשם".

השימוש בה"א המגמה כלפי מקום המורכב משתי מילים בסמיכות, הוא בצירוף לנסמך. למשל – בארה שבע = לבאר שבע, ארצה ישראל = לארץ ישראל, רמתה גן = לרמת גן, תִּלה אביב – לתל אביב.

* "חדשות בן עזר"

1,500 ישראלים נרצחו בפיגועי הטרור בעשור שאחרי הסכם אוסלו. בעשור שאחריו לא היו כמעט פיגועים. הסיבה לכך אינה שינוי באמונה ובמוטיבציה של הפלשתינאים. היא תוצאה של מאבק יומיומי בטרור הפלשתינאי – מאבק מבצעי ומודיעיני. המאבק הזה חסך חיי אדם. אלמלא המאבק הזה, סביר להניח שעוד 1,500 איש היו מוצאים את מותם באותה דרך: באוטובוס, בקניון במסעדה. מי היו הנרצחים? אולי אתה, הקורא. אולי אני. אולי הילדים שלך. אולי שלי. המחבלים ממשיכים לפעול בדרכים אחרות, כמו ירי טילים, חפירת מנהרות תופת, והמאבק נגדם נמשך, מאבק קשה, מאבק יומיומי, מאבק שרובו אפור. משתתפים בו אלפי חיילים ואנשי כוחות הביטחון, חלקם לוחמים קרביים, חלקם אנשי מודיעין.

יחידה 8200 היא אחת הזרועות החשובות בהגנה על מדינת ישראל בכלל, ובין השאר במאבק נגד האויב הפלשתינאי. בפעילות יומיומית שוחקת ואפורה, של האזנות ויירוט מידע, הם אוספים פרט לפרט והמידע שהם מביאים מסכל פיגוע, מביא את כוחות צה"ל לעצור מחבל, לחסל פעיל טרור. הם עושים מלאכת קודש.

מדינת ישראל חייבת להם הרבה ומעניקה להם הרבה. הם נהנים מתנאי שירות טובים לאין ערוך מאלה של הלוחמים. הם אינם מסכנים את חייהם. והידע והניסיון שהם מקבלים, בהשקעת עתק בהכשרתם, פותחים להם את דלתות עולם ההיי-טק הישראלי והעולמי ותפקידי הניהול הבכירים ביותר במשק הישראלי.

והנה, קמה לה חבורה של מילואימניקים חסרי מצפון מן היחידה, והחליטה לשבור את הכלים, ולערוק מן המלחמה בטרור. אנשים שמדינת ישראל השקיעה הון רב כל כך בהכשרתם ושחררה אותם מתפקידים שיש בהם סכנת חיים, מתוך הבנה שהם דרושים להגנה על ביטחונה ועל חיי אזרחיה, בוחרים לפתע לא להחזיר למדינה את השקעתה, לערוק מן המלחמה, לנטוש את המשמרת, לעמוד על דם רעיהם אזרחי ישראל, ילדי ישראל, ולהמשיך ליהנות מהפירות הכלכליים של השקעתנו בהם לצורך התעשרותם הפרטית.

מדובר באנשים חסרי תודעה דמוקרטית בסיסית. אנשים שאינם מבינים שבמדינה דמוקרטית האזרחים בוחרים את השלטון, הדרג המדיני מקבל את ההחלטות צה"ל מבצע את מדיניות הממשלה והחיילים מבצעים את הפקודות החוקיות שניתנות להם. הם מנסים להפוך את הפירמידה הדמוקרטית על צירה – לנסות כחיילים למרוד בצה"ל מתוך רצון לכפות את עמדתם הפוליטית על הדמוקרטיה הישראלית.

43 חיילי מילואים מ-8200 הודיעו על עריקתם מהמלחמה בטרור, על עריקה מהגנה על חיי אזרחי ישראל. ובחוצפתם הם אומרים שהם מוכנים להמשיך לשרת, אך לא נגד הפלשתינאים. חיילים דה-לוקס; הם יחליטו, בהתאם לדעותיהם הפוליטיות, לא להילחם באויב היורה טילים על אזרחי ישראל, החופר מנהרות תופת כדי לבצע טבח המוני באזרחים ובילדים ישראלים. איזו חוצפה! לפני כל תגובה אחרת, יש להדיח כל אחד מהם לאלתר מהיחידה ולא לתת לו להתקרב אליה, כי מדובר באנשים בוגדניים שאי אפשר לסמוך עליהם.

מעשה העריקה הזה הוא מעשה בלתי מוסרי, של אנשים חסרי מצפון. אני סולד מהביטוי "יפי נפש" שבהם נהוג לכנות את האנשים האלה. אין שום דבר יפה בנפשם של עריקים, של מי שלא נאה להם להגן על חיי אחיהם. צדקנות אינה צדק והתחסדות אינה חסידות. הצדקנות הזאת היא צביעות.

לא, אלה לא יפי נפש. אלה מכוערי נפש.  

* "ישראל היום"

ביום חמישי שעבר נערך כנס לימוד גולן הראשון, שהוקדש לנושא השמיטה, שהרי קרבה שנת השבע. אני הרציתי בכנס על משנתו החברתית והכלכלית של זאב ז'בוטינסקי. ונשאלת השאלה, מה עניין שמיטה בז'בוטינסקי?

הקשר בין השמיטה לז'בוטינסקי היא שנת היובל. כמו השמיטה, גם היובל וביתר שאת, הנו רעיון חברתי מהפכני ורדיקאלי. הוא מעין שמיטה טורבו – אחת לשבע שמיטות, בשנה שלאחריה כלומר השנה החמישים, מתקיימת שנת היובל שבה משוחררים לאלתר כל העבדים וכל ישראל חוזרים לנחלותיהם המקוריות, כלומר נמחקים הפערים הסוציואקונומיים.

ומה הקשר לז'בוטינסקי? דווקא הוא, איש הימין הליברלי, נושא דגל השוק החופשי, הציב חזון חברתי כלכלי אוטופי, שפסגתו – רעיון היובל.

****

במאמר שפירסמתי לפני כעשור ב"מקור ראשון", תקפתי את מדיניותו הכלכלית של שר האוצר אז, בנימין נתניהו, וטענתי שהוא התרחק ת"ק פרסה מדרכו של זאב ז'בוטינסקי, האב המייסד של תנועתו. מדיניותו של נתניהו הורסת את מדינת הרווחה, טענתי, בעוד ז'בוטינסקי דגל במדיניות רווחה רדיקלית. בתגובה, הוצף העיתון בגל של תגובות שעיקרן – מי שמך, קיבוצניק שכמותך, ללמד את נתניהו על ז'בוטינסקי. מי שדווקא התייחס לתוכן הדברים היה נתניהו, שבמאמר שכתב באותם ימים הזכיר טענה שהושמעה נגדו כאילו הוא סוטה מתורת ז'בוטינסקי, וכראיה נגדה ציטט דברים שכתב ז'בוטינסקי נגד השביתות. אכן, בעניין השביתות נקט ז'בוטינסקי בקו ימני מובהק, אך בעניין מדינת הרווחה, דרכו הייתה מתקדמת מאוד. ניתן לומר, שבקו הרצף שבין "ימין" ל"שמאל", השקפתו הייתה שמאלית יותר מזו של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות בימינו. אם למתוח קו רצף שימינו נתניהו ושמאלו ז'בוטינסקי, הרצוג, למשל, קרוב יותר לנתניהו.

ז'בוטינסקי, שדגל בכלכלה המבוססת על השוק החופשי, היה רחוק מקפיטליזם "טהור" נוסח תאצ'ר ונתניהו. במאמר זה אציג, אנתח ואתאר את משנתו החברתית של ז'בוטינסקי. המונח "מדינת רווחה" לא היה קיים בזמנו וז'בוטינסקי לא השתמש בו, אך הדרך שהציג היא התגלמות המושג מדינת רווחה, בגרסה רדיקלית למדי.

ז'בוטינסקי היה ליברל בהשקפת עולמו הכללית והדבר התבטא גם במשנתו הכלכלית והחברתית. בראשית מאמרי, אתייחס לביטוי הליברליזם במשנה זו. אבדוק כיצד גישר ז'בוטינסקי בין רגישותו החברתית הרבה לבין התפיסה הליברלית בהציגו משנה המשלבת שוק חופשי עם מדיניות רווחה.

            ליברליזם ושוק חופשי

תפיסת עולמו הבסיסית של ז'בוטינסקי היא התפיסה הליברלית, השמה במרכז את הפרט – זכויותיו, צרכיו ושאיפותיו. תפיסה זו, הבאה לידי ביטוי בגישתו הפוליטית, ובראייתו את המדינה, את החקיקה, את יחסי הדת והמדינה וכו', משמשת גם כבסיס השקפתו הכלכלית – חברתית.

על פי תפיסתו, הבסיס של העשיה הכלכלית היא השוק החופשי. מעבר לכך, שגישה זו היא פועל יוצא של תפיסה ליברלית, כיוון שהיא מבוססת על חופש הקניין של הפרט ועל זכותו לצבור רכוש, על חופש העיסוק ועל הקטנת מעורבות המדינה למינימום, ז'בוטינסקי ראה ערך נוסף בשוק החופשי – "המשחק".

במונח "משחק", כלל ז'בוטינסקי את כל אותם הדברים שאינם כורח קיומי ופיסי עבור האדם. המשחק, הוא במידה מסוימת התגלמות "מותר האדם", וז'בוטינסקי ציין ש"ככל ששלב הציביליזציה גבוה יותר, כן בולט יתרון מעמדו של המשחק לעומת הכורח... הציביליזציה, הרי היא בעיקרה פריו של הגירוי ורק במידה מועטת מאוד – יציר כפיו של הכורח". אף, שעל פניו נראה כי הצורה האופיינית למשחק היא הפעולות הרוחניות הטהורות של האדם, לטענת ז'בוטינסקי, דווקא השאיפות הנקראות "חומריות", הן השאיפות המשחקיות הטיפוסיות ביותר. צבירת העושר, היא שאיפה הנותנת סיפוק לדמיונו של אדם, ולא לצרכיו החומריים  שהרי כל כולה היא הרדיפה אחרי המותרות, שהם הדברים שאינם הכרחיים לקיומו הפיסי.

ז'בוטינסקי ראה בדחפים האנושיים להגדיל את תחומי החיים החומריים והרוחניים כאחד, את אחד הגורמים המרכזיים של הקִדְמָה האנושית. דיכוי הדחפים הללו – עלול לעצור את הקדמה, ולכן ז'בוטינסקי חשש מאוד מפני חברה שמרנית השוקטת על שמריה, שהדחף לשעשוע נעדר ממנה. בעיניו זוהי חברה גרועה. לפיכך סבר ז'בוטינסקי, שביסוס החברה על השוק החופשי, הבנוי כולו על המשחק והתחרות, הוא תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק, לקיומה של חברה אנושית בריאה, ולפיכך התנגד לכל רעיון שמשמעותו – חברה שאינה מבוססת על השוק החופשי. הוא צידד בצִמצום מכסימלי של מעורבות המדינה בחיי הכלכלה וראה בהלאמת אמצעי הייצור פעולה הנוגדת את טבע האדם ועומדת בסתירה מוחלטת לזכויותיו.

כליברל הדוגל בשוק החופשי, היה על ז'בוטינסקי להתמודד עם תוצאותיה האפשריות השליליות של כלכלת השוק ושל תחרות פרועה ובלתי מבוקרת. התמודדות זו, הביאה לידי ביטוי את רגישותו החברתית.

            מדיניות רווחה

כאמור, בסיס תפיסתו של ז'בוטינסקי הוא המדינה הליברלית המבוססת על כלכלת השוק. לפיכך, הפתרונות אותם הוא הציע לבעיה החברתית, אינם פתרונות של ביטול השוק, כדוגמת הפתרון הסוציאליסטי הקלאסי, אלא תיקון החברה במסגרת השוק.

ז'בוטינסקי היה אדם בעל רגישות חברתית רבה, והוא העניק משקל רב לצורך לפתור את הבעיות החברתיות. גם הבסיס לפתרון הבעיות הללו, הוא ההשקפה הליברלית הנוגעת לזכויותיו הטבעיות של האדם, באשר הוא אדם. בניגוד לליברליזם הקלאסי והצרוף, המאפשר בשם השוק החופשי – "פראות בלתי מרוסנת שבהתחרות של הפקר", כלשונו, ז'בוטינסקי ראה כחובתה של המדינה את הדאגה לביטול העוני ולהבטחת תנאי מחיה מינימליים של כל אדם. מעורבותה של המדינה, אינה מתבטאת במעורבות בייצור ובמשק, אלא בחקיקה חברתית.

המדינה, על פי רעיונותיו החברתיים של ז'בוטינסקי, הינה מדינת רווחה. החקיקה החברתית, אמורה לבנות רשת ביטחון, המבטיחה את תנאי הקיום הנאותים של האזרחים במסגרת מדינה המבוססת על כלכלת שוק. רשת הביטחון, נועדה לרפד את הפגיעה האפשרית באדם שאינו מצליח בתחרות הכלכלית.

השראה לרעיונותיו החברתיים של ז'בוטינסקי היא תורת ישראל. הוא מבסס אותם על החוקים הסוציאליים המקראיים, והעיקריים שבהם הם השבת, הפאה והיובל.

השבת – במסגרת זו כולל ז'בוטינסקי את כל החקיקה המגנה על זכויותיו ועל מצבו של הפועל השכיר – שעות עבודה, הלנת שכר, שכר מינימום, ביטחון העובד וכו'. "תמצית המושג היא בכך, שהחברה אסור לה לעזוב את הפועל השכיר לחסדו של נותן העבודה, בהרשותה להלה לכפות על העני כל דבר שביכולתו לכפות עליו".

החקיקה הזאת מגנה על השכיר מפני התוצאות האפשריות של כלכלת שוק בלתי מרוסנת, שאין לצדה מדיניות רווחה. היא מונעת את קיומו של "'חוק הברזל' המפורסם של הכלכלנים מן המאה התשע עשרה, חוק הקובע שהסייג היחידי לתנאי העבודה הפרולטרית, הרי זו מידת היגיעה ומידת הרעב שהפועל יוכל לסבול בלי 'להעלם', כלומר למות". כפי שבתנ"ך השבת אינה עניינו הפרטי של האדם, אלא עניין של האל, כך החקיקה הסוציאלית היא עניינה וחובתה של המדינה.

פאה – הפאה היא החוק על פיו יש להשאיר חלק מן השדה לעני. העובדה שהדבר הינו חוק התורה, משמעותה שאין זו "צדקה" אלא "מצוות עשה". ז'בוטינסקי אינו מדבר על פילנטרופיה, אלא על אחריות המדינה. המשמעות המורחבת של המושג, הינה כל החקיקה הסוציאלית של לקיחה מן העשירים והעברה לעניים, החל במס ההכנסה ושאר המיסים הפרוגרסיביים ועד הסיוע למחוסרי עבודה.

חובתה של המדינה לדאוג לתנאי הקיום הנאותים של אזרחיה, מתבטאת באחריותה לסיפוק "חמשת המ"מין" – מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא. אלה הם הצרכים האלמנטריים של אדם. בעצם היותו אדם הוא זכאי ליהנות מביטחון, שהחברה תהיה אחראית לכך שחמשת היסודות הללו יסופקו לו. "כל אדם, שהוא רוצה בכך מחמת איזו סיבה שהיא, מקבל מן המדינה מינימום מסוים של הצטרכויותיו – מינימום, שהחברה תמצא אותו למספיק בארץ מסוימת ובתקופה מסוימת של התרבות הטכנית".

ראוי לציין את היחסיות של הצרכים – המינימום הנדרש למילוי הצרכים הללו אינו כללי בכל מקום ובכל תקופה, אלא יחסי לרמת החיים השונה בין מדינה למדינה. לכן, ז'בוטינסקי דיבר על מינימום שהחברה תמצא אותו למספיק בארץ מסוימת. היחסיות היא גם בהתאם לתקופה – ככל שהתרבות הטכנולוגית מתקדמת, ורמת החיים עולה, כך גם המינימום עולה, ביחס לעליית רמת החיים הכללית. בכל מקרה, ז'בוטינסקי לא הסתפק בפחות מאחריות המדינה להבטחת חמשת המ"מין הללו, לכל אזרח במדינה. אף מפלגה סוציאל דמוקרטית בימינו אינה דורשת מחויבות כה מרחיקת לכת של המדינה לאזרחיה.

היובל – זוהי גולת הכותרת של רעיונותיו החברתיים של ז'בוטינסקי. הרעיון מבוסס על מה שז'בוטינסקי ראה כגולת הכותרת של הרעיונות החברתיים של המקרא. רעיון היובל מדבר על שמיטת חובות מוחלטת, ובעצם – על השוואת תנאי החיים של האזרחים, בצעד שנעשה אחת לחמישים שנה. הרעיון קסם לז'בוטינסקי, כיוון שאינו מבטל את כלכלת השוק, על מנת ליצור שוויון מלאכותי, אלא להיפך – מאפשר את קיום המשחק החופשי, אך אחת לתקופה מסוימת, נטרפים כל הקלפים, והמשחק מתחיל מאפס. כך, במשך התקופה שבין יובל ליובל,  "ישמרו חיי הכלכלה ... על חופש מלא של שינויים נוספים. הבריות יוסיפו לבקש עצות, לחבל תחבולות, להיאבק, להתחרות; מהם יתעשרו, ומהם יתרוששו; החיים ישמרו על דמותם כזירת התגוששות, ששם אפשר לנחול מפלה וניצחון, להראות יוזמה ולהיכשל בה או להצליח".

ז'בוטינסקי היה מודע לכך שרעיון זה אוטופי במידה רבה, ולכן לא הציע לקיימו כלשונו, אלא ליישמו בדרכים הרלוונטיות לתקופה. גם אם הרעיון לא ייושם באופן ממשי, עצם החתירה אליו וראייתו כאידאל, תהווה ציון דרך לחתירה לחברה המבוססת על צדק סוציאלי.

לסיכום – משנתו של ז'בוטינסקי, מהווה שילוב של תפיסתו הליברלית המצדדת בכלכלת שוק חופשי ותפיסתו החברתית על פיה החברה אחראית לקיומו של כל אדם בתנאים נאותים. בלשונו של ז'בוטינסקי: "רעיון זה מושתת בבירור על האמונה, שחופש ההתחרות הכלכלית הוא מן היסודות האיתנים שבחיי אדם. ייאבקו נא בני אדם יפסידו ויזכו. מן הצורך לרפד את זירת ההתגוששות בדשא רך, למען לא ייחבל הנופל חבלה מכאיבה מידי". הדשא הרך, הוא מדיניות הרווחה, ששורשיה נמצאים בחקיקה הסוציאלית של התורה – בחוקי השבת, הפאה והיובל. הציווי החברתי העליון הוא המלחמה לביטול העוני.

* "שישי בגולן"