הבלוג של אורי הייטנר

* ההבדל היחיד בין דאעש לישראל, הוא שאת מה שדאעש מבצעים בסכין ישראל מבצעת בטילי לייזר. זה רק אחד הפנינים בפשקוויל הסתה נגד מדינת ישראל, צה"ל ונתניהו, שכתב ב. מיכאל ב"הארץ". המאמר נקרא "הצבוע". הצבוע הוא נתניהו שמרשה לעצמו לבקר את דאעש כאשר הוא הורה לישראל לעשות מעשים הרבה יותר חמורים, כמו רצח יותר מעשרה ילדים מדי יום.

ב. מיכאל התבלבל. עונת עלילות הדם נגד היהודים אמורה להיות לקראת פסח, לא לקראת ראש השנה.

טינופת אוטואנטישמית. הוא, והעיתון המפרסם את התועבה הזאת.

* אם וכאשר תקום האצבע שתלחץ על ההדק, בניסיון לרצוח את ראש הממשלה, ברור מי היד שאחזה באקדח. זכרו את המאמר "הצבוע" של ב. מיכאל. זכרו את המאמר של אורי משגב "לא זמן לרחמים עצמיים". זכרו מי העיתון הנותן במה לפיגולים הללו. ואל תאמרו שהכתובת לא הייתה על הקיר.

* ככה זה עובד. רוגל אלפר כותב מאמר שבו הוא מסביר למה הוא התייאש והוא רוצה לעזוב את הארץ. ממשיך גדעון לוי בפולו-אפ המסביר שהערבים יישארו כאן אחרינו. כלומר עזיבתו של רוגל אלפר היא אות לעזיבה של כולנו, ואילו הערבים יישארו כאן אחרינו (ואז סייד קשוע יחזור?).

עמוס הראל כותב מאמר שנקודת המוצא שלו הוא שהמלחמה נגמרה בתיקו (אגב, אבו מאזן ממש אינו חושב כך) והמסקנה היא שהמקסימום שאנו יכולים הוא להגיע לתיקו עם ארגון טרור. ממשיכה ניבה לניר בפולו-אפ המתייחס לדבריו של הראל כעובדה ניצחת. המסקנה אמורה להיות פתרון מדיני (כלומר קבלת כל תביעות הפלשתינאים, הרי בכל פעם שהם דוחים אפילו את ההצעות המרחיקות לכת ביותר, כמו אלו של ברק ואולמרט, אנחנו אשמים), אבל הרי הציבור אינו רוצה שלום והמסקנה, היא שורת המחץ: "אנחנו, מזל שכבר חיינו". כלומר, אין כאן עתיד. אנחנו, הזקנים, כבר חיינו. לצעירים אין כאן עתיד.

וכך בשיטתיות, יום אחר יום, מאמר אחר מאמר, מנסה "הארץ" לייאש, לרפות ידיים, לצייר תמונה שחורה משחור.

ונשאלת רק שאלה אחת. איך זה, שבכל הסקרים ומדדי האושר, מסתבר שאזרחי המקום הנורא והאיום הזה, הם בין המאושרים בעולם?

* טרם קראתי את ספרו של טוביה טננבאום "תפוס תיהודי", אבל צפיתי בכתבה בערוץ השני שבה תועד בצילום ובהקלטה התחקירן הראשי של "בצלם" ושל גדעון לוי, אומר שלא הייתה שואה, באותו ביטחון ובאותה רמת אמינות של תחקירי "בצלם" ושל כתבותיו של לוי. מאז פרסום הכתבה, נערך קמפיין של דה-קרדיטיזציה ורצח אופי לטננבאום, על מנת לקעקע ולערער את אמינותו. כנראה שהוא נגע בנקודה רגישה. אולי כיוון שהוא הגיע למרואייניו כגרמני, והם דיברו באוזניו בחופשיות. חמור יותר – הוא תיעד אותם, הקליט וצילם אותם. ואוי לבושה... מה עושים? שוברים את המראה.

* והנה דוגמה לשבירת המראה. להלן – טוקבק הסתה בפייסבוק שכתבה הסופרת אלונה קמחי. לא נגענו: "את הטננבאום הזה הגיע הזמן להעלות על מוקד. יש לי כמה ידידים בלוד שישמחו לעשות את העבודה השחורה וסאלאמאת בחולות של ראשון". כתובת על הקיר, כבר אמרנו?

* נשיא מצרים א-סיסי הציע לפלשתינאים הצעה להסדר קבע, על פיה מצרים תעביר לידי הפלשתינאים שטח גדול פי 5 מרצועת עזה, למדינה עצמאית בה ישוקמו ה"פליטים" וביו"ש תהיה אוטונומיה פלשתינאית. בנאומו בפני הוועד הפועל של אש"ף, חשף אבו מאזן את ההצעה וסיפר שדחה אותה על הסף. הוא הוסיף ואמר: "לא נקבל שום פתרון בסוגיית הפליטים מלבד מימוש מלא של זכויותיהם". המושג "הזכויות המלאות של הפליטים", פירושו – "זכות" השיבה, כלומר הצפת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

אם כן, אבו מאזן חדה על הסף את הצעת א-סיסי אך באותה מידה הוא גם דחה על הסף את רעיון שתי המדינות – מדינה פלשתינאית ומדינה יהודית, בכל גבול שהוא, שהרי זאת המשמעות של "זכות" השיבה.

ואף על פי שנדחתה על הסף, החשיבות של הצעת א-סיסי היא אדירה. זו הוכחה שיש יותר מפתרון אחד, ולא "פתרון אחד ואין בלתו" – נסיגה לקווי 49'. זו הוכחה שלא מדויקת הטענה ש"כל העולם" מבין שזה הפתרון היחיד. זו הוכחה, שהדחיה בבוז ובלעג של כל פתרון יצירתי, מחוץ לקופסה, שאינו הנסיגה המלאה, בטענה שאף אדם בעולם לא יתמוך בה, אינה נכונה.

יש הכחשות לידיעה, ואבו מאזן, אם לנקוט לשון המעטה, אינו המקור האמין ביותר. אך אין עשן בלי אש ואני מעריך שלכל הפחות מדובר בבלון ניסוי שהפריחו המצרים.

מבלי להיכנס לפרטי הצעתו של א-סיסי (הפרטים ידועים מנאומו של אבו מאזן ולא מהודעה מצרית), הכיוון שלה הוא נכון. הפתרון של חלוקת הארץ הקטנה הזאת לשתי מדינות בגבולות 49' אינו ישים ולכן הוא מתכון למלחמת נצח. ישראל אינה יכולה להתקיים בקווי 49', ללא גבולות בני הגנה, ומדינה פלשתינאית בגודל הזה היא מדינה קטנה ועלובה ולא תהיה בת קיימא. הפתרון חייב להיות מחוץ לקופסה, ולשם כך הוא חייב להיות רחב יותר מבחינה דמוגרפית. עליו לכלול את ירדן ואת סיני, באופן זה או אחר. א-סיסי, מבין זאת, ויש לכך חשיבות רבה. אם נכון הדבר, שהצעתו של א-סיסי היא בברכתה של ארה"ב, זו ברכה גדולה שבעתיים. אולי סוף סוף מסתמן כיוון מדיני שיכול להניב שלום.

* המלחמה שאובמה אסר על דאעש מוצדקת וחיובית בפני עצמה, אך זו מלחמה עקרה אם היא מתמקדת בארגון אחד, גם אם הוא קצת יותר קיצוני מאחרים, תוך המשך מדיניות הפייסנות כלפי התמנון הג'יהאדיסטי בכללותו.

* מי שמוצא דמיון בין חמאס לדאעש טועה ומטעה. מדובר בשתי תנועות שונות לחלוטין. בעוד דאעש עורף את ראשי "הכופרים", חמאס יורה להם בברכיים ואז משליך אותם אל מותם מהקומות העליונות של רבי קומות (כך ניהל חמאס בעזה את המחלוקת הפוליטית עם פת"ח ב-2007).

* בשבוע הבא יכריע העם הסקוטי במשאל העם, האם להיפרד מבריטניה הגדולה. כן, במשאל עם. בבריטניה, אם הפרלמנטריזם, בעלת המסורת הדמוקרטית הארוכה, איש אינו טוען את הטענה המוזרה, אם להתבטא בעדינות, על פיה משאל עם סותר את הדמוקרטיה ואת השיטה הפרלמנטרית. כידוע, מדינות האיחוד האירופי הכריעו על הצטרפותם לאיחוד ועל אימוץ האירו במשאל עם. רק אצלנו נשמעת טענה בלתי הגיונית זו, נגד חוק יסוד משאל העם.

* עם פרסום הידיעה על הצעת חוק השבת של הח"כים קלדרון ושטרן, מיהר השר אורי אריאל לקפוץ בראש ולהתלהם על פגיעה ביהדות, פגיעה בשבת וכל הסיסמאות הלעומתיות הלעוסות והמאוסות הללו, כאחרון עסקני ש"ס.

אם מפלגת "הבית היהודי" רוצה להיות ראויה לשמה, מן הראוי שהיא תצטרף בהתלהבות ליוזמה, שנועדה לעצב את המדינה כבית יהודי, לכל מגוון היהודים; שנועדה להפוך את השבת למשמעותית עבור כל יהודי בישראל.

הצעת החוק היא אבן בוחן למנהיגותו של נפתלי בנט. האם הוא אכן מנהיג לאומי כפי שהוא מתיימר להיות, או סתם, עוד עסקן מגזרי.

* זיכויו של גואל רצון מאשמת העבדות, בלתי סבירה. מן הראוי שהפרקליטות תערער עליה. אם הסיבה לכך היא לשון החוק, יש לשנות את החוק. החוקים הם תוצר של מציאות. אלמלא היה רצח לא היה "לא תרצח" ואלמלא היו גניבות לא היה "לא תגנוב". החוק חייב לתת מענה לשעבוד נפשי ופיזי בידי מנהיגי כתות. יש לקוות, לפחות, שהעונש על עבירות המין יהיה מרתיע וקשה.

* יום לפני הכרעת הדין במשפטו של רצון, נחשפה פרשת דוד הכי טוב: הפרשה המזעזעת של הכת שסרסרה נשים "למען הגאולה". אי הרשעתו של רצון באשמת עבדות, תקשה על האשמת דוד הכי טוב בעבירה זו. יש לקוות שרצון ישלח לשנים רבות בכלא, למען יראו וייראו. אפס סובלנות כלפי עבריינות המין.

* ביד הלשון

ראש השנה קרב, ובסעודת החג אחת הברכות שאנו נוהגים לברך, באכילת ראש של דג, היא "שנהיה לראש ולא לזנב".

ומה מקור הברכה? פרשת השבוע, פרשת "כי תבוא".

בפרשה מופיעה מסכת מקסימה של ברכות לעם ישראל, ולצדה מערכת מקבילה, מזעזעת, של קללות – וביד ישראל הבחירה, להיות ראוי לברכה או לקללה. הברכה נפתחת בפסוקים הבאים (דברים, פ' כ"ח): "ג בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה. ד בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ. ה בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. ו בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ". ובהמשך הברכות, מופיעה גם הברכה הזאת (פס' י"ג): "וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה".

* "חדשות בן עזר"

רצח רבין היה אחד האירועים הקשים והחמורים בתולדות המדינה, אולי החמור והקשה שבהם. הייתה זו הרמת יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית וניסיון לפתור מחלוקת פוליטית לגיטימית, בין דרכים לגיטימיות, באמצעות כדורי אקדח. הכדור שנורה לעברו של ראש הממשלה, כוון ללבו של כל ישראלי. ואכן, כל ישראלי נורמלי, למעט קומץ שבקומץ בשולי הימין הרדיקאלי, התייחס כך לרצח. האבל הלאומי כלל את תומכיו ומתנגדיו של רבין כאחד. יום הזיכרון הממלכתי לרבין נועד לבטא את הזעזוע הכולל, כדי להישבע אמונים לדמוקרטיה, לאחדות לאומית שאינה אחידות אלא היא כוללת את מגוון הדעות הרחב בספקטרום הציוני דמוקרטי. את המסר של "לעולם לא עוד".

למרבה הצער, יום הזיכרון מונף לעשיית הון פוליטי, לדה-לגיטימציה למתנגדי תהליך אוסלו ולניסיון להדרתם מן השיח הלגיטימי, להפיכת דרך אוסלו לדרך הממלכתית הלגיטימית היחידה. היה זה מסר אנטי דמוקרטי – ההיפוך המוחלט של המסר הלאומי הראוי ליום זה. היפוכו של רצח ראש ממשלה, הוא החלפת ראש הממשלה בבחירות דמוקרטיות חופשיות. מסר המציג החלפת ראש הממשלה בבחירות דמוקרטיות כהמשך לרצח ("הרצחת וגם ירשת") הוא מסר חמור ביותר, על פיו לא הרצח הוא הרע המוחלט, אלא שלטון ה"ימין", גם כשהוא דמוקרטי לעילא ולעילא. מסר זה הוזיל ורידד את מהות האמירה הנחרצת נגד הרצח ונגד אלימות פוליטית, שעליה להיות אמירה מוחלטת, ללא פשרות וללא הטיות פוליטיות. שיאו של המהלך הזה היה בעצרות השנתיות בכיכר רבין, ביום השנה לרצח.

ההתנהגות הזאת הייתה שגויה ושלילית, גם אילו ייצגה באמת ובתמים את דרכו המדינית של רבין. לא כל שכן, כשהמסרים של העצרות היו רחוקים ת"ק על ת"ק פרסה מדרכו של רבין. מורשתו המדינית של רבין היא תכנית השלום אותה הציג בפני הכנסת בנאומו האחרון לפני הרצח. כותרתה: "לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967". תוכנה – הצגת הקווים האדומים במו"מ להסדר הקבע, ובהם ירושלים המאוחדת וסביבותיה בריבונות ישראל, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", גושי ההתיישבות כולל גוש קטיף והקמת גושי התיישבות נוספים כמותו. כמובן שלא עלו על דעתו רעיונות כמו "חילופי שטחים", כלומר הכרה בעיקרון של קווי 4.6.67 ונסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כפיצוי על אי נסיגה משטחים מעבר לקו הירוק. כמובן שלא עלתה על דעתו פשרה בנושא טענת "זכות" השיבה. ואילו בעצרות לזכרו, המסר היה "שלום בכל מחיר" ונסיגה מלאה. המסר המדיני של העצרות היה מחיקת כל ה"לאווים" של רבין והפיכתם ל"הנים".

התוצאה של המגמה הזאת לא הייתה רק הדרת חלקים משמעותיים מן הציבור הישראלי מן היום הממלכתי, בניגוד מוחלט למשמעות ולמטרה של יום ממלכתי, אלא החמצת הזדמנות למנף את הרצח לגיבוש אמירה קונצנזואלית – של כל קצוות הקשת הפוליטית הציונית הדמוקרטית, נגד קנאות, נגד פנאטיות, נגד גזענות ונגד אלימות. התוצאה היא התגברות התופעות הללו, כמו בתופעות פשעי השנאה ("תג מחיר" בכיבוסית), אלימות פיסית ומילולית נגד מפגיני "שמאל" במלחמה, תרבות מוות נוסח קריאות הזוועה "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים", תועבות כמו ספר הפיגולים "תורת המלך" והרחבת התפוצה של תאוריות הכזב אודות הרצח ("תאוריית הקונספירציה") וגם אלימות מצד ה"שמאל" הרדיקאלי, כמו יידויי אבנים ובקבוקי תבערה יחד עם מחבלים פלשתינאים לעבר חיילי צה"ל וכוחות הביטחון בהפגנות השבועיות נגד גדר הביטחון, מאמרי הסתה רוויי אלימות נגד הממשלה הנבחרת בעיתונות, הסתה לעריקה מן המלחמה, כינוי חיילי צה"ל כנאצים וטייסי צה"ל כרוצחים, פעולה לחרם נגד ישראל ואינתיפאדה משפטית בעולם נגד קציני צה"ל ומדינאים ישראלים ועוד.

כמובן שכישלון אוסלו, כאשר התברר לכל שהיה זה הסכם הונאה שבעקבותיו ערפאת נכנס עם כוחותיו לא"י והשתמש בשטחים שקיבל כבסיס להרחבה חסרת תקדים של הטרור ולרצח 1,500 ישראלים, שחק את מעמדו ומשמעותו של יום הזיכרון הממלכתי לרבין. שכן, אם אין זה יום של אמירה ערכית נגד ההקצנה והאלימות, אלא יום הזדהות עם דרך פוליטית אחת – קריסתה של הדרך הפוליטית הזאת שחקה את זכרו של רבין.

מי שהבינו את משמעות הדברים והחליטו להחזיר את הגלגל אחורנית ולנסות לעצב את יום השנה לרצח רבין באופן הראוי, הן תנועות הנוער ותנועות הבוגרים ובראשן תנועת "דרור ישראל". כבר לפני שנתיים הם יצרו עצרת חלופית, ששיתפה את כל תנועות הנוער והגורמים הדמוקרטיים מ"ימין" ומ"שמאל" בעצרת שהמסרים שלה הם הדמוקרטיה והמאבק חסר הפשרות נגד אלימות, שנאה וגזענות. השנה שוב מובילה קואליציית תנועות הנוער עצרת בעלת מסר דומה. אחרי שנים רבות כל כך, קשה לשקם את מעמדו של היום הממלכתי החשוב הזה שנשחק כל כך כיוון שבוזה כל כך, אולם הדבר חשוב כל כך לעתיד הדמוקרטיה הישראלית, שאסור להתייאש, ויש לעשות כל מאמץ כדי להצליח במשימה.

הגורמים ששחקו את זכר הרצח ואת משמעות יום הזיכרון הממלכתי, אינם מרפים. הם יוצאים נגד תנועות הנוער ומנסים להכשיל את יוזמתם ואת העצרת שהם מארגנים. על שוחרי הדמוקרטיה האמתיים להיות שותפים ולהתייצב עם תנועות הנוער בעצרת.

* "שווים"

* עריפות הראשים המתועדות של דאעש מעוררות זעם וזעזוע בעולם המערבי, וקריאות למלחמה חסרת פשרות בטרור. על ישראל למנף את התובנה הזאת כדי לקדם תובנה מקיפה יותר, בפרספקטיבה רחבה יותר, של מאבק נגד האיום מספר 1 על האנושות מאז מלה"ע השניה – הקנאות האסלאמית הג'יהאדיסטית לגווניה. על העולם להבין, שהמלחמה שישראל ניהלה בעזה, היא בדיוק נגד אותו אויב אכזרי ופנאטי, גם אם יש הבדלי ניואנסים קלים ברמת הקיצוניות בין הארגונים השונים.

* חובה על מדינת ישראל ליצור מינוף מדיני של המלחמה. אכן, המינוף אינו יכול להסתכם רק בסוגיית עזה ובהסדרה של הפסקת האש. אבל אסור שהמינוף יהיה מהלך של הפיכת יו"ש לרצועת עזה וגוש דן לעוטף יו"ש. המינוף המדיני של המלחמה צריך להיות הנעת מהלך של העולם החופשי נגד הקנאות האסלאמית.

* אובמה נאלץ לגבש קואליציה למלחמה נגד המפלצת שנוצרה כתוצאה ממדיניותו הפייסנית כלפי הקנאות האסלאמיסטית הג'יהאדיסטית.

* איראן היא דאעש שיעית עם עוצמה של מעצמה ובקרוב היא עלולה להיות דאעש שיעית עם עוצמה גרעינית. ניסיונו של אובמה ליצור עם איראן קואליציה נגד דאעש, מעידה עליו שגם אחרי שש שנים בתפקידו, הוא לא למד להכיר את העולם בכלל, ואת המזה"ת בפרט.

* במאמר ב"הארץ" מצדיקה עמירה הס שורה של פעולות שהפלשתינאים מבצעים ובהן אבנים, טרור, קסאמים ומנהרות. כל הצעדים הללו מוגדרים בפיה "התגוננות בפני מדינת השוד המזוין", הלא היא מדינת ישראל.

* הרמטכ"ל בני גנץ ידוע כאדם רגוע, שלו, מתון. רחוק מלהתלהם, ולהתבטא בקיצוניות. אפילו קצת אפרורי, קצת יבשושי. ובכל זאת, בהיכנסו לתפקיד הרמטכ"ל, הוא לא יכול שלא להתייחס למציאות המטכ"לית שציפתה לו, והוא הגדיר אותה כ"ריח של גוויה בחדר". זאת המורשת שהשאיר אחריו אשכנזי.

פרשת אשכנזי היא האיום החמור ביותר על הדמוקרטיה הישראלית מיום הקמת המדינה. לא היה עוד מקרה כזה, שבו הרמטכ"ל וחונטת קצינים סביבו חותרים בצורה כזו תחת הממשלה הנבחרת, תחת שר הביטחון, תחת הדרג המדיני הממונה, תחת מדיניותה של הממשלה בסוגיות ביטחוניות החשובות ביותר. ועוד לא הכל נחשף. עוד לא ברורה מידת מעורבותו בפרשה של הנשיא לשעבר פרס, רב מג בחתרנות בלתי נלאית.

הסוגיה הפלילית היא באמת לא העיקר. חשוב לחשוף בפני הציבור את הסיפור במלוא חומרתו. איני חסיד של ועדות חקירה ממלכתיות משפטיות, שלרוב ממונות לדיון בנושאים שאינם משפטיים ולכן רק גורמות נזק. במקרה הזה מדובר בעניין משפטי של גילוי האמת. יש להקים ועדת חקירה ממלכתית, שתביא לחקר האמת ותביא את מלוא המידע לידי הציבור.

אין לי כל עניין לראות מישהו מאחורי סורג ובריח, אבל יש להבטיח שאף אחד מן המעורבים בפרשה לא יהיה אי פעם חלק מן החיים הציבוריים במדינת ישראל.

* לסגן הרמטכ"ל ומי שנחשב למועמד הוודאי לתפקיד הרמטכ"ל הבא, גדי אייזנקוט, הייתה כנראה מעורבות בפרשה. יש לבדוק זאת היטב, וגם אם המעורבות היא שולית, הדבר פוסל אותו מלהיות רמטכ"ל.

* "ידיעות אחרונות" הולך ונעשה עיתון לוחם בשלטון החוק. קודם (ובעצם גם עכשיו) הוא היה עיתון הבית של אולמרט, וכעת הוא מתגייס לצד אשכנזי.

* מה הפלא שרמטכ"ל שמונה בידי אולמרט מתגלה כמושחת הפועל בשיטות של מאפיה?

* אורח חייו הראוותני, הרהבתני, הבזבזני, המוחצן של ראש הממשלה, הוא ביטוי לרקב מוסרי. וכעת, אורח החיים הזה קיבל, לכאורה, גושפנקא מהיועץ המשפטי לממשלה, כהתנהגות נורמטיבית. מרגע שהוחלט על סגירת התיק, נתניהו מוצג כקורבן לרדיפה.

אין בדברי שמץ של ביקורת על היועץ וינשטיין.  יועה"מ אמון על החוק, ואם אין תשתית ראייתית לכתב אישום, אין מנוס מהחלטתו. הביקורת שלי היא על המשפטיזה והפליליזציה בחברה הישראלית, שפגעה קשות בנורמות המוסריות של המערכת הפוליטית, כיוון שהיא יצרה משוואה בלתי מוסרית, על פיה מה שאינו פלילי – כשר. אין דיון מוסרי, אין שיח ערכי, אין נורמות ציבוריות – הכל משפטי.

על החברה הישראלית להציב רף הרבה יותר גבוה לנבחריה, מאשר הסף הפלילי הנמוך כל כך, על פיו אנו מסתפקים בכך שאיש הציבור לא יהיה עבריין פלילי, או אפילו שיהיה עבריין פלילי, העיקר שהעונש שלו יהיה "ללא הגדרת קלון".

* ראש ממשלה פוגע בשיטתיות ברווחה, בחינוך בשכבות החלשות, ומרשה לעצמו להתהולל באורח חיים מנקר עיניים, ראוותני ורהבתני, על חשבון הציבור. המדינה מממנת דירת שרד. למה היא צריכה לממן גם את ההוצאות המטורפות של וילת הפאר שלו בקיסריה? למה היא צריכה לממן את הוצאות בריכת השחיה הפרטית שלו? למה היא צריכה לממן הוצאות מים מטורפות בבית הפרטי שלו, שעה שיש לו דירת שרד? למה מי שכל כך מאמין בקיצוצים, בכך שהכל צריך להיות מופרט, לא חושב "להפריט" את הוצאות הווילה הפרטית שלו? כיצד מי שמקצץ קיצוצים כל כך קשים הפוגעים בבשר החי של האזרחים, אינו מבין שדוגמה אישית היא ביטוי למנהיגות?

* בדיון הציבורי על פרשת "ביביטורס", כמו במקרים אחרים (אולמרט, אריה "הוא זכאי" דרעי, אשכנזי וכד') בולטת תופעת החסידים השוטים. הרי אילו לא היה מדובר בנתניהו אלא נניח בהרצוג, רבים מן המגוננים על נתניהו היו מיידים בו בליסטראות ורבים מן המיידים בליסטראות בנתניהו היו קופצים להגן עליו. אני מציע לכל אחד מאתנו להתעלות מעל הפוליטיקה הקטנה, ולקבוע עמדות נורמטיביות אוניברסליות בנוגע למוסר הציבורי.

* לא קראתי את הראיון עם בועז נוימן, עליו מתקיים פולמוס בגיליונו האחרונים של חב"ע, אך אומר כמה מילים על נוימן עצמו. ההיסטוריון ד"ר בועז נוימן היה פוסט היסטוריון אנטי ציוני, אנטי ישראלי רדיקאלי, חובב ההשוואה הנואלת בין ישראל לנאצים. מתוך העמקה בהיסטוריה הציונית חזר בו מכל עמדותיו, הודה בטעותו הקשה והפך למעריץ גדול של הציונות ובעיקר של החלוצים הציוניים. ספרו "תשוקת החלוצים", המבוסס על חקירה מעמיקה בכתביהם, הוא שיר הלל לחלוציות הציונית.

במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

* ביד הלשון

כרזה שראיתי במוסך: "שומרים עליך לגמרי מרוצה בכדי שתמליץ עלינו לאחרים".

מזמן לא נתקלתי במסר כל כך אנטי שיווקי. במקום לומר ללקוח ששביעות הרצון שלו היא הדבר החשוב להם ביותר, כי אין יקר להם יותר ממנו, הם אומרים לו ששביעות הרצון שלו היא אמצעי לכך שימליץ עליהם.

אבל העברית... העברית... איזו עִלְגות!

"בִּכְדֵי". אין מילה כזאת בעברית. נכון לומר "כְּדֵי".

הכ"ף בכדי, היא "כ"ף הדמיון". היא קיצור של כמו. עקשן כפרד = עקשן כמו פרד.

כלומר, כדי הוא כמו די. דַּי – פירושו בכמות מספקת. כדי = בכמות המספקת ל... שומרים עליך מרוצה בכמות המספקת לכך שתמליץ עלינו לאחרים.

וכיצד הגיח לשפתנו המדוברת ה"בִּכְדֵי" המעצבן הזה?

להערכתי, הסיבה לכך היא הדמיון למילה "בִּכְדִי", שמשמעותה לשווא, לחינם. אנו משתמשים בה יותר על דרך השלילה – "לא בכדִי", כלומר לא לשווא.