הבלוג של אורי הייטנר

* על החשיבות הרבה שבה רואה היהדות את החינוך כערך, ניתן ללמוד מהמדרש הבא:

"רבי יהודה נשיאה היה משלח לר' אסי ולר' אמי שיצאו ויתקנו תקנות בערי א"י, במינוי מלמדי תורה לבנים. והיו נכנסים לעיירות ואומרים להם לאנשי העיר: הביאו לפנינו את שומרי העיר, והיו מביאים להם את ראש משמר העיר ואת השוטר. והיו אומרים להם (רבי אסי ורבי אמי לאנשי העיר): אלו שומרי העיר?! אלו מחריבי העיר! אמרו להם (אנשי העיר לחכמים): ומי הם שומרי העיר? אמרו להם: אלו סופרים ומשנים ומשמרין את התורה, על שם שנאמר: והגית בו יומם ולילה" (איכה רבה המבואר, פתיחתא ב').

המסר ברור – החינוך חשוב מהביטחון. ללא חינוך אין ביטחון.

* אין ספק שבעקבות המלחמה יש הכרח בתוספת תקציב לביטחון. אבל קיצוץ בחינוך?! קיצוץ כזה הוא פגיעה בביטחון. מסירות הנפש של לוחמי צה"ל במלחמה, היא פרי של חינוך. כיפת ברזל, שאין טעם לנסות לתאר לעצמנו את המלחמה בלעדיה, היא פרי של השכלה.

* קיצוץ בחינוך?! ברווחה?! בבריאות?! הקיצוץ הרוחבי בתקציב המדינה, יפגע בביטחון הלאומי – במשמעות הרחבה והמהותית של המושג, יפגע בסולידריות החברתית, יפגע בצדק החברתי, יפגע בחוסן הלאומי. ומהיכן ניתן לממן את הוצאות המלחמה – התוספת לתקציב הביטחון, הפיצוי לאזורים שניזוקו ותכנית לאומית לפיתוח הנגב המערבי?

מהמיליארדים הרבים של כלכלת המחוברים, הפטורים ממס בזכות כוחם הכלכלי וקשרי הון שלטון.

ומה זו ההתעקשות הפופוליסטית של יאיר לפיד לא להעלות מסים? המסים מבטאים את מהותה של חברה סולידריות, שבה אלה שיש להם נותנים ממה שיש להם למען טובת הכלל. ולא קיצוצים ברווחה שבה העניים, אלה שאין להם, הם המממנים.

ומה הקדושה הקנאית של נגידת בנק ישראל ביעד הגרעון? הייתה כאן מלחמה. זו לא הוצאה צפויה. במצב כזה, יש להרחיב את יעד הגרעון, לפחות לשנה זו. ובכלל, המשק בהאטה, על סף מיתון, וזה הזמן לכלכלה מרחיבה.

* שמחתי כאשר יאיר לפיד התעקש על כך שחבריו לסיעה ימונו לשרי החינוך, הרווחה והבריאות. ראיתי בכך הכרה בחשיבותם של התחומים הללו בסדר העדיפויות הלאומי, וערובה לכך שתהיה למשרדים הללו הגנה פוליטית. איזו אכזבה!

* בשבוע שעבר השתתפתי בכנס השמיני של פורום הפיס לחינוך, שהתקיים כתמיד בחולון. לאורך כל היום, כל הדוברים גמרו את ההלל בשבח מערכת החינוך בחולון, והעלו על נס את פועלו המרשים של ראש העיר מוטי ששון. הנשיא ריבלין, קודמו פרס, שר החינוך וכמעט כל מי שעלה לבמה, היללו ופיארו וזה בהחלט נשמע מרשים.

חלף שבוע, ושנת הלימודים בבתי הספר העל יסודיים בחולון נפתחה באיחור של שעתיים, במחאה על המצב הפיסי הירוד של בתי הספר.

אז למי להאמין?

* הנהגת חמאס יצאה מוכה וחבולה מהבונקר, ראתה את האסון שהמיטה על עמה, ראתה את השבר שהמיטה על ארגונה, מודעת לכך שלא השיגה כמעט כל הישג, יודעת שזחלה על גחונה והתחננה להפסקת אש בתנאים שדחתה חודש קודם לכן ו-2000 הרוגים פחות, והוציאה את ההמונים (שאגב, לא נענו) לחגיגות "ניצחון". הם עצמם לא מאמינים לעצמם. היחידים שמאמינים להם, הם אנשים בתוכנו, ישראלים, שפנטזו כנראה על השמדת עזה וכשזה לא קרה, הם סבורים שהובסנו.

* מה הסיבה ל"חמיצות" הציבורית לנוכח תוצאות המלחמה?

גורם אחד הוא פוליטי – באזז ה"חמיצות" המפומפם בידי כלי התקשורת ופוליטיקאים מימין ומשמאל שרוצים לסנוט בנתניהו, בהזדמנות חגיגית זו.

אך החומץ הפוליטי נובע גם מקידום השקפת עולם, מימין ומשמאל. אלה חותרים לפתרון מדיני ונוח להם "להוכיח" את חוסר התוחלת בפתרון צבאי ואלה רוצים את כיבוש עזה או מאמינים בכוחנות בלבד, והמעטה בערך הישגי המלחמה מקדמת את גישתם.

אולם יש סיבה נוספת, שאולי בעטיה קל לאותם פוליטיקאים ואנשי תקשורת להשפיע על התחושה הציבורית, והיא אי הבנת משמעות הפוליטיקה כאמנות האפשרי.

הרי אי אפשר להשיג הכל, כל מה שאנחנו רוצים. תמיד נרגיש שאילו קצת התאמצנו יותר, קצת קיבלנו החלטות חכמות יותר, היה לנו קצת יותר זמן, יכולנו להשיג יותר. אבל בסופו של דבר, יש רגע שבו צריך להכיר בכך שהגיע הזמן לחתוך, ולהישאר כשחצי תאוותנו בידינו. שהמחיר של הניסיון להשיג יותר, עלול להיות הקדחת התבשיל.

במהלך המלחמה הייתה לי ביקורת על החלטות של רוה"מ. לא אחת חשבתי שנכון היה לנהוג אחרת. אולם בסך הכל הגענו להישגים משמעותיים ביותר, עם הרבה יותר מחצי תאוותנו בידינו. וסיימנו בזמן. האשליה שעוד טיפה ונצליח "למוטט", הייתה עלולה לעלות לנו במחיר כבד מדי, מבחינה מדינית, מבחינת יישובי הגבול ובחיי אדם.

אין הצדקה לחמיצות הזאת.

* באוגוסט 1970 נחתם הסכם הפסקת אש ותמה מלחמת ההתשה בין ישראל ומצרים. מיד לאחר ההסכם, הפרו אותו המצרים כשקרבו סוללות טילי קרקע אוויר לתעלה. ישראל מחתה, אך לא תקפה את הסוללות. אחרי מלחמה כה קשה וממושכת, למי יש כוח להתמודד? בכך החל מחדל יום הכיפורים. במלחמת יום הכיפורים, לא היה לנו מענה לטילי הקרקע אוויר וכדברי עזר ויצמן "הטיל כופף את המטוס".

לאחר הנסיגה מלבנון ב-2000 הכריז רוה"מ ושר הביטחון אהוד ברק, שאם אחרי הנסיגה חיזבאללה יירה כדור אחד, ישראל תגיב בעוצמה חסרת פרופורציות. ישראל נסוגה, חיזבאללה המציא את נראטיב חוות שבעא כתירוץ להמשך התוקפנות, חטף שלושה חיילים בהר דב, וירה קטיושות לאורך הגזרה. התגובה הישראלית הייתה אנמית. ברק הציב לחיזבאללה אולטימטום של 24 שעות להחזיר את החטופים. חלפו 24 שעות, החטופים לא חזרו, וישראל לא עשתה דבר. בכך החלה ההתדרדרות שהביאה כעבור שש שנים למלחמת לבנון השניה.

לקראת ההתנתקות, שרון הכריז שלא תהיה התנתקות תחת אש ואיים שאם ימשך הירי על יישובי הדרום, התגובה של ישראל תהיה קשה וכואבת. ההתנתקות הייתה תחת אש, ומיד אחריה נמשך והתגבר באופן דרסטי הירי על יישובי הדרום. ישראל לא הגיבה בחומרה. וכך התדרדרנו ל"עופרת יצוקה". כך היה אחרי "עופרת יצוקה" וכך התדרדרנו ל"עמוד ענן". כך היה אחרי "עמוד ענן" וכך התדרדרנו ל"צוק איתן". ושוב, נתניהו חזר על אותם דברים בראיון טלוויזיוני במוצ"ש. המבחן הגדול של "צוק איתן" יהיה מבחן הפצמ"ר שאחרי.

* בתחילת "צוק איתן" כתב אורי משגב ב"הארץ" מאמר נגד "כיפת ברזל". הוא טען, ש"כיפת ברזל" מאפשרת לנו לטבוח בפלשתינאים ולבצע פשעי מלחמה באין מפריע, כיוון שהטילים אינם גורמים להרג והרס במקומותינו, ואין לנו ממה לחשוש. מיד אחרי "צוק איתן", כתב פרופ' אריה אלדד מאמר ב"הארץ" נגד "כיפת ברזל". לטענתו, "כיפת ברזל" גרמה לנו להגיב במתינות ובמינימליזם ולנהל מלחמה מרוסנת, כיוון שהטילים אינם גורמים להרג והרס במקומותינו. אלמלא הייתה לנו "כיפת ברזל", התגובה שלנו הייתה... מה שאורי משגב מעליל שהינה ואלדד מייחל לה. טיעוניהם של הקיצונים כל כך דומים. איך השמאל והימין הקיצוני תמיד מזינים זה את זה. חוק הפנאטים השלובים.

* אין לי ספק שהחלטת צה"ל היכן להציב חיילים ומהיכן להוציא, נובעת אך ורק משיקול דעת מבצעי (שיכול להיות שגוי או מוצדק, אך תפקידו של צה"ל לבצע את הערכות המצב). אולם צה"ל והממשלה חייבים להבין את המשמעות של תחושת הביטחון, כמרכיב בביטחון. תושבי עוטף עזה חוו 14 שנים קשות מאוד וחודשיים טראומתיים. מה צופן העתיד? איש אינו יודע. יש להבין את הרגישות, את החששות. נכון, לא היישובים צריכים לקבוע האם יהיו בהם חיילים, אבל יש לקבל את ההחלטות ברגישות, מתוך הידברות עם המועצות האזוריות, עם הסברה נאותה לציבור וההחלטות עצמן צריכות לקחת בחשבון גם את תחושת הביטחון.

* בהלווייתו של שחר שלו, החזן הצבאי התפלל תפילת "אל מלא רחמים" ואמר "שנפל במלחמת צוק איתן". בטקסט הצבאי הרשמי ביותר, נאמר בפירוש - מלחמה. קראתי גם שיעלון יוזם הענקת אות המערכה לחיילי צה"ל שהשתתפו ב"צוק איתן". אותות מערכה ניתנים למשתתפים במלחמות. לא ברורה לי התעקשות הממשלה לא להגדיר את "צוק איתן" כמלחמה, כאשר העם רואה בה מלחמה. כדי לחסוך בכספי פיצויים? הרי בלאו הכי ישלמו פיצויים מלאים, תהיה ההגדרה אשר תהיה.

* בהלוויה, כל המשפחה אמרה קדיש, כולל האימא והאחיות. זה נראה כל כך מובן מאליו, שאי אפשר להבין אפשרות אחרת.

* דבר אחד אהבתי במלחמה. שהפריעו לפרסומות ברדיו. אזעקה ב... צבע אדום ב... ועכשיו, חיים הכט חופר ללא הפרעה.

* המלחמה האכזרית והעקובה מדם בסוריה היא מלחמת בני חושך בבני חושך. אין שם טובים – כל הצדדים (חשוב להבין שיש יותר משני צדדים) רצחניים, קנאים, אכזרים בצורה שלא תתואר. אין להם עכבות. אין להם אמנת ז'נבה. אין להם חוקי מלחמה. אין להם אלוהים (בעיקר לארגונים הדתיים).

ואף על פי כן, אני מעדיף, לפחות בקרבת הגבול עם ישראל, את שלטון אסד על פני החלופה הג'יהאדיסטית. שושלת אסד הוכיחה רציונליות ואחריות. לאחר תבוסתה המוחצת של סוריה במלחמת יום הכיפורים, הבינה סוריה של אסד, שכל עוד ישראל יושבת על הגולן והחרמון, אפילו בנקודת הפתיחה הנחותה, החד פעמית, שבה פרצה המלחמה, התוקפנות הסורית נבלמה, הפולש גורש ממדינת ישראל וצה"ל עצר בפאתי דמשק. כתוצאה מכך, נצר אסד את האש במשך 40 שנה.

ספק רב האם ההרתעה הזו תעבוד על ארגוני האסלאם הג'יהאדיסטי.

* ואף על פי כן, האינטרס הישראלי הוא בדלנות. לא להיגרר למלחמות לא לנו.

* "ואם יתחילו לירות עליכם כמו בעוטף עזה?", שאל אותי המראיין לכתבה בערוץ הראשון.

"אם עמדנו בהצלחה מול איום של ממשלות ישראליות שניסו לעקור אותנו", השבתי, "כל איום אחר ממש קטן עלינו".

* לכוח משקיפי האו"ם בגולן – אונדו"ף, היה תפקיד חיובי בפיקוח על כיבוד הסדר הפרדת הכוחות בארבעים השנים מ-1974 ועד היום, וכגורם להעברת מסרים בין הצדדים. אולם הדבר נכון רק כל עוד שני הצדדים מעוניינים לכבד את ההסדר.

מה שמסתמן בימים האחרונים כקריסת הכוח, מעיד שוב שאין לכוח כזה כל ערך ומשמעות לביטחון ישראל, כתחליף כלשהו לצה"ל. ברגע שנאצר דרש מכוח האו"ם להסתלק מסיני ערב מלחמת ששת הימים, הוא הסתלק מיד. בלבנון יוניפי"ל אף פעם לא היווה גורם משמעותי. כך שכל הדיבורים על כוחות בינלאומיים בבקעת הירדן, למשל, הם עורבא פרח. הכוחות הללו טובים כל עוד אין בהם צורך, והם יפרחו כעורב כשיהיה בהם צורך.

* בהצעת חוק יסוד - ישראל כמדינת העם היהודי, שהוצגה בכנסת הקודמת בידי ח"כ דיכטר, אז מ"קדימה", הוגדרה העברית כשפתה הרשמית של ישראל, והערבית הוגדרה כשפה בעלת מעמד מיוחד. ההגדרות בהצעת החוק, הנוגעות למעמדה המיוחד של הערבית, עיגנו בחוק את החובה של המדינה בכיתוב בשפה הערבית בשלטים, בהודעות רשמיות וכד', ולמעשה מעמדה המעשי שודרג הרבה מעבר לקיים היום. ועם זאת, הצעת החוק רואה חשיבות רבה בהגדרה הסמלית של השפה העברית כשפתה הרשמית של מדינת הלאום היהודי, בדיוק כפי שהדגל, ההמנון ודגל המדינה מבטאים זאת. לא הייתה זו הצעת חוק של "משחק סכום אפס", לפיו כל חיזוק מעמדה של העברית הוא בהכרח החלשת מעמדה של הערבית, אלא מצב של win-win - חיזוק מעמדן של שתי השפות, באופן שיבטא את היותה של ישראל הן מדינת הלאום של העם היהודי והן מדינה של כל אזרחיה.

למרבה הצער, קמפיין תקשורתי ופוליטי מכוער, עיוות את מהות החוק, והציג אותו כהדרת השפה הערבית מהגדרתה כשפה רשמית של ישראל (אגב, עד היום אין בחוק כל הגדרה של שפה רשמית). הקמפיין הזה, המבטא התנגדות למהותה של ישראל כמדינת לאום יהודית, תפס טרמפ על הנושא תוך סילוף של הצעת החוק. ולמרבה הצער, מרגע שהצעת החוק הוצגה באופן מעוות כזה, היו גורמים שקפצו על המציאה, ושיבחו את המגמה שכלל לא הייתה בו, אלא את תמונתה המסולפת. וכעת, הוגשה לשולחן הכנסת הצעת חוק, ברוח האופן המסולף של החוק המקורי, הצעה לעומתית נגד השפה הערבית, הדורשת לפגוע בביטוייה הציבוריים, שהצעת חוק היסוד הציעה לעגן בחוק.

זו הצעה פוגענית, שאינה מקדמת את מעמדה של העברית, וכל רצונה להתריס ולפגוע במיעוט הערבי. אין לה מקום וראוי לדחות אותה.

עלינו לראות כמטרה לאומית את הידוק הקשר בין יהודים וערבים בישראל, בין מדינת ישראל לאזרחיה הערבים ולחזק כל מגמה של התקרבות המיעוט הערבי למדינה. האתגר הוא לעשות זאת תוך ביצור מעמדה של ישראל כמדינת הלאום היהודית. אין כל סתירה בין שתי המטרות הללו, אלא אם כן בוחשים בכך גורמים קיצונים – אלה הרוצים לפגוע בלאומיותה היהודית של המדינה או אלה שרוצים לפגוע בצביונה הדמוקרטי. כרגיל, הגורמים הקיצונים הללו, משני הצדדים, מזינים אלה את אלה.

* הצד הפלילי של פרשת אשכנזי הרבה פחות חשוב מהמשמעות הציבורית, המוסרית, הערכית של הפרשה. לא כל מה שאינו פלילי כשר, ולעתים המעשים החמורים ביותר, כלל אינם נגועים בפלילים. כאשר אנו מתנהלים בפריזמה המשפטית – פלילית, אנו מחמיצים את העיקר.

המשמעות הציבורית של הפרשה, היא שהיה כאן רמטכ"ל חדור אמביציה פוליטית למנף את מעמדו הציבורי כדי לקדם את עצמו לראשות הממשלה, והוא חתר תחת שר הביטחון והדרג המדיני, תוך הפרה בוטה של סדרי מנהל ושלטון, כולל פעולות חמורות של מעקב ובילוש אחרי השר הממונה עליו לצורך שימוש בחומרים כנגדו, כולל פעולה להכשלת מינוי מועמד הדרג המדיני לתפקיד הרמטכ"ל. מה מתוך זה היה פלילי ומה לא, זה פחות חשוב בעיניי.

עם זאת, גם ברק אינו טלית שכולה תכלת. כאשר שר ביטחון ורמטכ"ל, שצריכים לנהל בשיתוף פעולה את ביטחונה של מדינת ישראל, מגיעים למערכת יחסים הרסנית כל כך, אי אפשר לפטור את השר, שהוא הגורם הבכיר בין השניים, מאחריות למצב.

גם ראש הממשלה אינו רשאי לעמוד מנגד ולא לעצור את ההתדרדרות הזאת.

הפרשה כולה היא ליקוי מאורות במערכת הביטחונית הישראלית.

שיתוף הפעולה בין נתניהו, יעלון וגנץ היום הוא תיקון של ממש למציאות הקשה הנחשפת בפרשת אשכנזי.

* מפעם לפעם אני לוקח איזה מאמר של אורי משגב, גדעון לוי, רכלבסקי, עמירה הס, אור קשתי או אחרים מקן הצרעות הזה, מפזר מעליו את ערפל הפוליטיקלי קורקט, עושה "פוווו" כדי לפזר את אבקת הכביסה, ומציג את לוז המאמר במלוא מערומיו. ואז באים אליי בטענות שאני "מוציא דברים מהקשרם". למשל, כאשר משגב כתב מאמר שבו השווה את נתניהו להיטלר וסיפר שההשראה שלו היא ניסיון ההתנקשות בהיטלר, ושהמתנקשים לא התבכיינו ש"גנבו להם את המדינה" (ציטוט של שבס אחרי רצח רבין) אלא עשו מעשה אקטיבי, טענו נגדי שהוצאתי דברים מהקשרם כי משגב כתב בפירוש שזה לא בדיוק אותו דבר. והנה, היום אציג את משפט המפתח בפשקוויל ההסתה התורן של ספי רכלבסקי היום ב"הארץ". לא נגעתי: "נכון, אין זהות בין הפיכת 'המדינה היהודית' של נתניהו, לבין 'המדינה האיסלאמית' — שמה של מהפכת דאע״ש — אך ההקשר קיים, ומשפיע גם מעשית".

אהה, תאמרו. הנה, הוא עצמו אמר שאין זהות... כלומר נתניהו ודאעש זה לא ממש ממש, בדיוק בדיוק, אותו דבר. טוב, תיהנו מאבקת הכביסה.

* מה שבולט כאן, הוא שהדבר המאוס ביותר על רכלבסקי הוא המדינה היהודית.

* אם ארה"ב ואירופה קוראות לישראל לבטל את הסיפוח של גוש עציון, כפי שמבשרת הכותרת ב-ynet, אולי כדאי באמת לספח את גוש עציון, כדי שהקריאות לא תהיינה לשווא.

* ביד הלשון

ספק אם יש עוד תמונה שנכנסה לפולקלור הפוליטי של ישראל בשנים האחרונות, כמו תמונתו של עמיר פרץ משקיף כשהמשקפת שעל עיניו אטומה.

באופן טבעי, יריביו של פרץ השתמשו בתמונה כמטפורה לעיוורון מדיני, קוצר ראות פוליטי, העדר פרספקטיבה וכו'. תומכיו, לעומת זאת, לאחר העלבון הראשוני, מינפו זאת לנראטיב של מי שעם משקפת מכוסה ראה את מה שכל המומחים לא ראו במשקפות המשוכללות ביותר.

אני בוחן את התמונה מכיוון אחר. בעיניי, האירוע הוא התגלמות המושג שבחרתי להציג בראש חודש ספטמבר, תחילת שנת הלימודים תשע"ה – "לא הביישן למד".

מה קרה באירוע המשקפת? הסיפור אינו מתמצה בכך שעמיר פרץ שכח להסיר את מכסה המשקפת. זה יכול לקרות גם לאדם המנוסה ביותר. כפי שאני רק השבוע יצאתי מן הבית, וכשהגעתי לרכב התברר ששכחתי את המפתחות בבית... זה קורה לכל אחד.

הבעיה הייתה, שעמיר פרץ השאיר את המשקפת המכוסה על עיניו במשך דקות ארוכות, האזין להסברים והנהן בראשו כמאשר שאכן הוא רואה את הדברים שהוא שומע. אבל הוא ידע שאינו רואה דבר. כנראה הניח, שהיה עליו ללחוץ על איזה כפתור, לסובב איזו חוגה, ושהעובדה שלא הראו לו, נובעת מכך שלכאורה כל ילד אמור לדעת זאת. הוא פשוט התבייש לשאול, הוא התבייש לספר שאינו רואה. הוא פחד שאם ישאל – יתפדח. ומרוב שחשש מהפדיחה, המיט על עצמו את אם כל הפדיחות. וזהו שנאמר: "לא הביישן למד".

הפתגם המלא, מתוך פרקי אבות, הוא: "וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד". משמעות החלק הראשון של הפתגם, היא שמי שמתבייש לשאול, כדי שלא להפגין את העובדה שאינו יודע – באמת לא יֵדע. מי שרוצה ללמוד ולדעת, אל יתבייש לשאול. החלק השני של הפתגם יוצא נגד המורים השמים דגש על המשמעת ולא על התוכן, וחושבים שיוכלו באמצעות משמעת להחדיר תורה לראשם של התלמידים. לא, תורה לא מחדירים. המחנך הטוב יעורר בתלמידיו עניין ויעניק להם משמעות. מי שמחליף את המשמעות במשמעת – אינו ראוי להיות מורה.

ומה הקשר בין שני חלקי הפתגם. התלמיד הביישן לא יעז לשאול את המורה הקפדן. המורה הקפדן יעצים את ביישנותו של התלמיד. הביישנות של התלמיד תגרום לכך שלא ילמד, והדבר יעצים את קפדנותו של המורה. מעגל הקסמים של הבורות.

* "חדשות בן עזר"

* כתושב "עוטף קונייטרה", החל מיום ד' שעבר בשעות הבוקר ועד הודעה חדשה (או לא), השכנים שלי, 5 ק"מ מהבית, הם ג'ובהת אל-נוסרה, מארגוני הג'יהאד העולמי. האלטרנטיבה היא שלטון הרצח של אסד + חיזבאללה. השאלה מי מהשנים עדיף, הדֶבֶר או הכולירע, היא שאלה מעניינת. אבל חשוב לזכור, שאילו צלחה מדיניותן ההרפתקנית והמופקרת של כמה ממשלות ישראליות בשנות ה-90, השאלה לא הייתה האם השכנים שלי הם הדֶבֶר או הכולירע, אלא האם הדבר או הכולירע יושבים במקומי, בביתי, באדמתי, בנחלתי. והשאלה הייתה האם על הכינרת היו יושבים דאעש או חיזבאללה, ומי מהם ירעיל את מי הכינרת. לכן, מה שחשוב יותר מלעסוק בשאלה האם עדיפה מחלה א' או מחלה ב', הוא להקפיד על אורח חיים בריא, כלומר על הגולן ישראלי. עלינו לחסן את עצמנו מפני המחלה הממארת, בכל דרך, כמו למשל חוק יסוד משאל עם, חיזוק ההתיישבות בגולן ועוד. על מדינת ישראל להישבע לאזרחיה, שלא תיפול שוב להרפתקאות מטורפות כמו הניסיון למסור את הגולן לסורים.

* כשאני מבקר את משפחתי בקיבוץ שמיר, אני שומע את תלונותיהם על שפני הסלע היורדים מדרדרת הבזלת שמעל הקיבוץ ומזיקים לגינה. וזה באמת מטרד. אבל אני חושב על כך, שאילו הצליחו אותן ממשלות להביא לנסיגה מהגולן, לא שפני סלע היו מעל גדר הקיבוץ, אלא לוחמי דאעש. וזה מטרד קצת יותר מטריד.

* יש אנשים שבלקסיקון שלהם לא קיימת המילה "טעיתי". מי למשל? קומץ סרבני ההתפכחות, שעדין מבכים את העובדה שלא נסוגונו מהגולן. אנשים כמו אורי שגיא, למשל.

ויש להם תאוריה כזאת: אילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה הייתה משגשגת מבחינה כלכלית, הופכת לדמוקרטיה מערבית, מתנתקת מציר איראן וחיזבאללה ואז כלל לא הייתה פורצת מלחמת אזרחים וכך הם היו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.

ולדעתי זה עוד התסריט הפסימי. לי יש תסריט עוד יותר ריאלי. אילו נסוגונו מהגולן, אסד וכל העם הסורי היו מתגיירים, מצטרפים לתנועה הציונית ומבקשים להסתפח למדינת ישראל.

* ארה"ב והמערב נרתמים להילחם בארגון דאעש, וחשוב להבהיר: דאעש אמנם קיצוני יותר מאחרים במטרותיו ובשיטותיו, אך בסופו של דבר אינו אלא "עוד מאותו דבר". הסכנה אינה דאעש כארגון בפני עצמו, אלא התמנון שדאעש היא אחת מזרועותיו הרבות – תמנון האסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי. גם כאשר זרועות של אותו תמנון נלחמות זו בזו (שיעים נגד סונים), הן עדין זרועותיו של אותו תמנון. בראש התמנון עומדת איראן, וזרועותיו כוללות את חמאס, חיזבאללה, אל-קאעידה, המדינה האסלאמית, הארגונים הסלאפים, ג'בהת אל נוסרה, הג'יהאד האיסלאמי, האחים המוסלמים ונשיא תורכיה. הזרוע התעמולתית הראשית שלהם היא אל ג'זירה.

* הלקח החשוב ביותר של המלחמה - לא לעשות ביו"ש מה שעשינו ברצועת עזה, כדי לא להפוך את גוש דן לעוטף יו"ש.

* לפני שבוע חמאס כמעט חתם על הסכם הפסקת אש בתנאים טובים בהרבה בעבורו, אולם הוא הפר את הפסקת האש הזמנית. במשך שבוע חוסלו כמה מבכיריו, חיל האוויר הגביר את עוצמת התקיפות והרס את מגדלי הטרור. וכך, חמאס זחל על גחונו בתחינה להפסקת אש בתנאים שהוצעו לו כבר בשבוע הראשון למלחמה.

הלקח למלחמה הבאה – יש לפעול על פי עקרונות "מבצע סבתא": להתחיל בכל הכוח ואז להגביר.

* אני רואה את חגיגות ה"ניצחון" של חמאס, ותוהה – שמא הם קראו את עוזי לנדאו?

* יש להעלות על נס את התפקיד החיובי של נשיא מצרים א-סיסי במלחמה. כבר בשלביה הראשונים, הוא רקם בשיתוף עם נתניהו את היוזמה המצרית להפסקת אש ללא תנאי. הוא הציע אותה לשני הצדדים. ישראל הסכימה מיד, ולחמאס היה זה סולם לרדת מן העץ. כצפוי חמאס דחה את ההצעה, ועובדה זו נתנה לגיטימציה בינלאומית וציבורית לישראל לצאת למבצע הקרקעי שבו הושמד מערך המנהרות. לאורך כל התקופה, א-סיסי לא זז כמלוא הנימה מיוזמתו ומכך שהיא האופציה היחידה להפסקת אש. גם הניסיון המחפיר של קרי לרקום עם הציר תומך חמאס – תורכיה וקטאר הסכם להצלת חמאס, לא צלח. בסופו של דבר, בתום 50 יום, חמאס נכנע לתכתיב המצרי, אותו דחה על הסף, ואילו קיבל אותו מלכתחילה, היה חוסך את חייהם של כאלפיים עזתים ואת ההרס והחורבן ברצועה.

א-סיסי הוא היפוכו של מובארק, שלאורך שלושים שנה הנהיג מלחמה קרה נגד ישראל. יש לקוות שהקשר שנוצר עם מצרים בימי המלחמה ימונף להידוק הקשרים בין המדינות, ולהחייאת השלום שמובארק הקפיא עם עלייתו לשלטון ב-1981.

* התקשורת המצרית הייתה ועודה שופרו של השליט. בתקופת מובארק היא הייתה מכונת הסתה אנטישמית ואנטי ישראלית. ההסתה הזאת פסקה בעידן א-סיסי.

* על ישראל להפעיל את מלוא השפעתה בארה"ב לחיזוק מעמדה של מצרים. צעד כזה יחזק את היחסים בין ישראל למצרים, ובניית ציר ישראלי מצרי משמעותי במזה"ת.

* הציר האסטרטגי עם מצרים, הוא נכס אדיר, שחובתנו לטפח אותו. המתנגדים להפסקת האש, צריכים לשאול את עצמם מה היה הנזק של סירובנו להצעה המצרית (שגם בפני עצמה היא טובה לנו ורעה לחמאס) לבניית הציר הזה, ולפיכך למעמדה האזורי של ישראל ולביטחונה, במובן הרחב של המושג ביטחון. מצרים היא מרכיב משמעותי ביכולת למנוע את התחמשותו מחדש של חמאס ברצועת עזה.

* תמה המלחמה הצבאית, ואנו בעיצומה של מערכה מדינית, הסברתית ומשפטית.

במערכה המשפטית עלינו לפעול בהגנה ובמתקפה. בהגנה, להיערך בכל הרצינות, עם התיעוד המוקפד של פעילות צה"ל, להוכחת האופן שבו צה"ל שמר בקפדנות על החוק הבינלאומי ועל ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה וכן את תחקירי האמת של צה"ל אם היו חריגות אלו או אחרות. במתקפה – להוכיח את פשעי המלחמה של חמאס, הן בירי מכוון במשך 14 שנים על אוכלוסיה אזרחית והן בהפיכת אזרחים וילדים פלשתינאים מגן אנושי למחבלים בפעולתם. יש להציג את הירי מתוך בתי ספר ובתי חולים, את מיקום מפקדות הטרור בבתי חולים, את הפיכת בתי ספר למאגרי תחמושת, את חפירת מנהרות תופת מתוך בתים וחדרי ילדים.

חשוב מאוד להוכיח את אחריותה של הרש"פ ששלטה ברצועה עד 2007, מחצית תקופת הירי, ושמאז הקמת ממשלת האחדות עם חמאס, שוב נושאת באחריות לנעשה שם. אם רש"פ אכן תפעל נגד ישראל במישור המשפטי, יש לפעול אישית נגד אבו מאזן.

ולא פחות חשוב – יש להוכיח את תפקידו של אונר"א, שפעל כזרוע של חמאס לכל דבר, ואת אחריותו לפשעי מלחמה.

* אם בנט יהיה ראש הממשלה, הוא יהיה מרמס לרגלי מתלהמי הימין, כמו נתניהו היום, כיוון שגם הוא לעולם לא יספק את הקיצוניות שלהם.

* ההתנגדות בקבינט להפסקת האש היא פופוליסטית. אילו הנושא היה מובא להכרעת הקבינט, לא היה שר אחד שהיה מצביע נגד, אילו ידע שהצבעתו היא שתכריע. רק אם היה רוב בטוח, חלק היו מרשים לעצמם להצביע נגד. ואיך אני הייתי מצביע? תלוי אם הייתי מצביע מהבטן או מהראש. מהבטן, הייתי מצביע נגד. אני מקווה שהייתי מצביע מהראש.

* כל תושבי עוטף עזה יחזרו לבתיהם. יש כאלה שקצת חוששים, אז ייקח להם עוד יום, עוד יומיים, שלושה... שבוע. כל כך מכוערות הכותרות התקשורתיות בנוסח: "התושבים עדין לא חזרו לבתיהם".

* תושבי הדרום יפוצו בנדיבות על נזקי המלחמה. בזה אין לי כל ספק. אבל מה שדרוש הוא הרבה מעבר לזה.

צריך להבין את המשמעות הציונית העמוקה של סיפור "עוטף עזה". קיימת מלחמה בינינו לבין הערבים על הארץ הזאת. מבחינת הפלשתינאים, עקירת גוש קטיף הייתה הניצחון הגדול ביותר שלהם במאה שנות מאבק. לתפיסתם, הם הצליחו לשבור את רוחנו ולהביא אותנו לעקור יהודים מאדמתם, משורשיהם. הסיבה לכך, שאחרי הנסיגה הם לא פנו לבניית רצועת עזה כאזור מפותח ומצליח מבחינה כלכלית וחברתית, פתוח לעולם ומשגשג, אלא מיד הפכו אותה בסיס לתוקפנות וטרור, היא האמביציה שלהם לניצול הצלחה. הצלחנו בגוש קטיף. השלב הבא הוא עוטף עזה. ייקח שנה. ייקח עשר שנים. יש לנו סבלנות. לא בכדי, בנאומי ה"ניצחון" שלהם, הם מציגים כאחד משני הישגיהם העיקריים, לצד השבתת התעופה ליממה, את "נטישת" יישובי עזה, כפי שהם מצטטים את התקשורת חסרת האחריות שלנו.

מה שייאש אותם יותר מכל הרתעה ומכה צבאית, הוא לראות איך לא זו בלבד שאינם משיגים את מטרתם, אלא ההיפך הוא הנכון. אחרי ש-14 שנה עינו אותו, עוטף עזה ירבה ויפרוץ.

על הממשלה להכריז על פרוייקט לאומי של פיתוח עוטף עזה וצמיחה דמוגרפית שתכפיל את מספר המתיישבים בתוך 5 שנים, באמצעות השקעות בתשתית, בניה תקציבית (כן, כמו פעם, כשהממשלות ראו בהתיישבות יעד לאומי), תוספת משמעותית של נחלות ליישובים החקלאיים, הקלות במיסוי ובעסקים, תמריצים לטובי המורים לעבור לאזור, חיזוק מכללת ספיר ועוד.

במלחמה הזאת הוצאנו מהבויידם הרבה ערכים נשכחים, וכדאי שנוציא גם את התגובה הציונית ההולמת.

* אני שומע את ספירת ההרוגים המקובלת: 65 חיילים ו-6 אזרחים. זו ספירה שגויה. הרבש"ץ של נירים זאב עציון וסגנו שחר מלמד הם חיילי צה"ל; לוחמים לכל דבר, שנפלו על משמרתם. במלחמה נפלו 67 לוחמים, וארבעה אזרחים נרצחו בפיגועי טרור, בהם ילד אחד ועובד זר אחד.

להבנת העניין – הצד"י שבראשי התיבות רבש"ץ, פירושו – צבאי. להבדיל מרב"ש, רכז ביטחון שוטף במרכז הארץ, שהוא איש משטרה, לאורך הגבולות יש ליישובים רבש"צים, רכזי ביטחון שוטף צבאיים, שהנם חיילי צה"ל.

* אחד הנושאים שיעלו על סדר היום במו"מ שאחרי המלחמה, הוא החזרת חלקי גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. אסור בשום אופן לשחרר מחבלים חיים תמורת גופותיהם. כחברה המקדשת את החיים, אסור שנסכן חיי ישראלים תמורת גופות של ישראלים מתים.

* חיים יבין מצטרף לחבורת מיידי הבליסטראות במח"ט גבעתי עופר וינטר. בראיון ל-"7 לילות": "אם נהיה מספיק שוטים ופרימיטיביים להאמין שבסוף כל התפילות ינצחו לנו את המלחמה – אז מגיע לנו מכות. הפניה ימינה ולדת ולכוחות המשיחיים והרבנים שקובעים לנו איפה ומה, זה די מפחיד. מה, הם יילחמו לנו את המלחמות. אתה יכול להיות דתי, ולהתפלל בשבת, להניח תפילין, אבל לא יעזור לך אם תאמין באיזה רבי, כי הוא לא יושיע אותך... בבית ספר לקצינים או מ"כים לומדים לירות, לא מתפללים, זה לא הורג את האויב".

אפשר לחשוב שוינטר הוא איזה בטלן היושב בישיבה וממית את עצמו באוהלה של תורה. וינטר, נזכיר ליבין, הוא חייל ומפקד המקדיש את חייו להגנה על מדינת ישראל ואזרחיה. הוא "נלחם לנו את המלחמות". הוא חייל היורה ברובה ולא בסידור, מציית למפקדיו ולא לרבנים, ואינו רואה בתפילה תחליף למעשה, במקרה הזה המעשה הצבאי. אז מה רוצה ממנו חיים יבין? הבעיה של חיים יבין היא... שהוא דתי, שהוא מתפלל. במילה אחת – דוסופוביה.

* כאשר לפיד מתעקש לא להעלות מסים אלא לקצץ בתקציבי המשרדים השונים, הוא מטיל את עול מימון המלחמה על השכבות החלשות ומעמד הביניים, ופוטר את החזקים מהמאמץ. הוא נוהג בניגוד לרוח הסולידריות של העם במלחמה.

* הדרתה של אשקלון ממפת ההטבות הממשלתיות היא שערורייה וטמטום. אני אתמקד בטמטום: ברור שאשקלון תוחזר לתכנית, אך זה יהיה רק אחרי שהממשלה תחטוף בצדק את מלוא הביקורת ותדמיתה תפגע.

* מוחמד דף עדין חי או מת.

* כתבה חשובה מאוד באולפן שישי של הערוץ השני, סיפרה על טוביה טננבוים, עיתונאי גרמני, ישראלי לשעבר, שכתב ספר על הסכסוך הישראלי ערבי ("תפוס ת'יהודי"). טננבוים הסתיר את עברו הישראלי ואת זהותו היהודית, וכגרמני לכל דבר דיבר עם ישראלים ופלשתינאים, שנפתחו בפניו ושיתפו אותו במחשבותיהם. המסקנות שלו עגומות – הוא מצביע על אנטישמיות עמוקה ביותר בקרב הפלשתינאים, בהם אנשי פת"ח, כולל הכחשת שואה והערצת הנאצים (האסון שלהם נובע מכך שרומל לא הצליח להגיע לפלשתינה) ועל שיתוף פעולה עמם של גורמים אירופים, ממניעים אנטישמיים.

בכתבה הוא נראה משוחח עם התחקירן של ארגון "בצלם" עאטף אבו רוב, שהשמיע אף הוא עמדות אנטישמיות קשות ובהן הכחשת שואה. זאת האמת של ארגון "בצלם". זה מה ששווים "תחקיריו". וה"תחקירים" הללו הם הזבל שדישן את עלילת גולדסטון ומייצר כעת עלילת דם על "צוק איתן". מכחיש השואה האנטישמי עאטף אבו רוב, הוא התחקירן של העיתונאי האוטו אנטישמי גדעון לוי. מי שמופתע – שיצביע.

בתגובתו, שיקר גדעון לוי שלא שוחח עם אבו רוב ואינו מודע לדעותיו. גדעון לוי שוב שיקר. מי שמופתע – שיקום.

* אם מישהו יוכיח לי שתפס את גדעון לוי בדבר אמת, סימן שהוא לא בדק כראוי את המידע.

* ואיך כעסו על כך שבוטל תקן לשירות "לאומי" ב"בצלם", שנועד לאפשר למשתמטים ועריקים מצה"ל לשרת ארגון הפועל נגד מדינת ישראל.

* אתנחתא קומית – מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ" מתלונן על כך שעמית סגל משמיע בערוץ 2 את דעותיו הפרטיות. אוי אוי אוי, דעות פרטיות נשמעות בערוץ 2. אמנון, היזהר.

* ביד הלשון

בכנס פורום הפיס לחינוך, הרצה רוביק רוזנטל על העברית של הנוער. הוא הציג שתי דרכים להתייחס לשפת הנוער – דרכו של "זקן השומרים" אברהם שפירא ודרכו של מרטין בובר. דרכו של בובר היא אמונה בכך שהנוער יצמיח את השפה ויעשיר אותה. דרכו של שפירא היא גישה של "זה נוער זה? זה בררה!"

בדומה לרוביק, גם אני נע בין הקטבים וקרוב יותר לגישה האופטימית של בובר.

הציטוט המדויק של אברהם שפירא הוא: "אתם נוער אתם?! אתם חרא!"

יוסי גמזו עדין הנפש, עידן את הפרפרזה בשירו "סימן שאתה צעיר" בנוסח: "זה נוער זה? זה בררה!"  

* "חדשות בן עזר"

כתושבי "עוטף קונייטרה", החל מיום ד' שעבר בשעות הבוקר ועד הודעה חדשה (או לא), השכנים שלנו, 5 ק"מ מהבית, הם ג'ובהת אל-נוסרה, מארגוני הג'יהאד העולמי.

האלטרנטיבה היא שלטון הרצח של אסד + חיזבאללה. השאלה מי מהשנים עדיף, הדֶבֶר או הכולירע, היא שאלה מעניינת. אבל חשוב לזכור, שאילו צלחה מדיניותן ההרפתקנית והמופקרת של כמה ממשלות ישראליות בשנות ה-90, השאלה לא הייתה האם השכנים שלנו הם הדֶבֶר או הכולירע, אלא האם הדבר או הכולירע יושבים במקומנו, בבתינו, באדמתנו, בנחלתנו. והשאלה הייתה האם על הכינרת היו יושבים דאעש או חיזבאללה, ומי מהם ירעיל את מי הכינרת. לכן, מה שחשוב יותר מלעסוק בשאלה האם עדיפה מחלה א' או מחלה ב', הוא להקפיד על אורח חיים בריא, כלומר על הגולן ישראלי. עלינו לחסן את עצמנו מפני המחלה הממארת, בכל דרך, כמו למשל חוק יסוד משאל עם, חיזוק ההתיישבות בגולן ועוד. על מדינת ישראל להישבע לאזרחיה, שלא תיפול שוב להרפתקאות מטורפות כמו הניסיון למסור את הגולן לסורים.

****

כשאני מבקר את משפחתי בקיבוץ שמיר, אני שומע את תלונותיהם על שפני הסלע היורדים מדרדרת הבזלת שמעל הקיבוץ ומשחיתים את הגינה. וזה באמת מטרד. אבל אני חושב על כך, שאילו הצליחו אותן ממשלות להביא לנסיגה מהגולן, לא שפני סלע היו מעל גדר הקיבוץ, אלא לוחמי דאעש. וזה מטרד קצת פחות נעים.

****

 יש אנשים שבלקסיקון שלהם לא קיימת המילה "טעיתי". מי למשל? קומץ סרבני ההתפכחות, שעדין מבכים את העובדה שלא נסוגונו מהגולן. אנשים כמו אורי שגיא, למשל.

ויש להם תאוריה כזאת: אילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה הייתה משגשגת מבחינה כלכלית, הופכת לדמוקרטיה מערבית, מתנתקת מציר איראן וחיזבאללה ואז כלל לא הייתה פורצת מלחמת אזרחים וכך הם היו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.

ולדעתי זה עוד התסריט הפסימי. לי יש תסריט עוד יותר ריאלי. אילו נסוגונו מהגולן, אסד וכל העם הסורי היו מתגיירים, מצטרפים לתנועה הציונית ומבקשים להסתפח למדינת ישראל.

****

בעוד ימים אחדים, ימלאו עשרים שנה לשביתת הרעב בגמלא – אותם 19 יום שבעיניי הם שיא המאבק על הגולן, ושאני גאה על הזכות שהייתה לי, ליטול בה חלק.

במבט לאחור, יש לנו – קהילת הגולן, סיבה גדולה לגאווה, על האופן בו התמודדנו עם האיום על קיומנו; הגרזן שהונף עלינו בידי ממשלות ישראל, להכריתנו.

במשך עשור, ניהלנו מאבק נחוש ואיתן, בקור רוח ובשיקול דעת, ללא התלהמות ותוך הקפדה על כללי הדמוקרטיה, תוך שמירה על אחדות הגולן; גייסנו את הציבור הישראלי ברובו, לתמיכה חוצת מגזרים ומפלגות, תחת הסיסמה "העם עם הגולן".

במאבקנו הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי. 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל