הבלוג של אורי הייטנר

ישראל לא החליטה על המלחמה הזאת. ישראל הותקפה. ישראל עשתה הכל כדי למנוע את פרוץ המלחמה, להציע שקט תמורת שקט, אולם הצעתה נענתה בהסלמה רבתי, ולא נותרה לה כל ברירה, אלא לממש את זכותה להגנה העצמית.

מרגע שישראל יצאה למבצע "צוק איתן", עמדו בפני הממשלה חלופות רבות לפעולה, אך ניתן לחלק אותן לשתי אסטרטגיות – מינימליסטית ומקסימליסטית. האסטרטגיה המקסימליסטית גרסה הכרעה, מיטוט חמאס, אפילו כיבוש רצועת עזה. האסטרטגיה המינימליסטית גרסה הרתעה ויציאה להסדרה.

ממשלת ישראל בחרה באסטרטגיה המינימליסטית. ראש הממשלה ושר הביטחון בחרו בדרך הזאת בניגוד לעמדת מפלגתם והקואליציה שלהם וספגו ביקורת חריפה. האופוזיציה תמכה באסטרטגיה הזאת. היו לישראל הישגים משמעותיים במבצע, אולם אחרי חודש וחצי ברור שהמטרה הראשית לא הושגה.

לנוכח אי ההצלחה, שוב עומדות בפני ישראל שתי אסטרטגיות. אין בפניה האופציה לא להילחם, שהרי 11 הפסקות אש הופרו בידי האויב. ושוב, האסטרטגיה המינימליסטית גורסת הרתעה באמצעות מכה קשה, כדי להביא להסדרה, והאסטרטגיה המקסימליסטית גורסת הכרעה בכל העוצמה. ושוב הבחירה של הממשלה היא אסטרטגיה מינימליסטית משודרגת – תגובות קשות יותר, אבל בסך הכל, עוד מאותו דבר. יש לקוות שההחלטה הזאת אינה דבקות אוטומטית בדרך שנקבעה מראש, אלא היא נובעת מהערכת מצב מושכלת, על פיה קרוב חמאס לנקודת השבירה.

אולם דרך הפעולה הזאת שוב מעוררת ביקורת חריפה על רוה"מ ושר הביטחון מצד מפלגתם ושרי ממשלתם. הפעם זו ביקורת מבוססת על ניסיון; ביקורת על דרך שלא הביאה להישג הרצוי. כאשר מתנגדי הדרך המינימליסטית תוקפים אותה עכשיו ותובעים הכרעה, הם שומרים על קונסיסטנטיות, ויש הגיון בעמדתם. אולם מאחר והאופוזיציה, בראשות ח"כ הרצוג, תמכה בכל לבה בדרך הזאת, וגם היום אין היא מציעה הכרעה – איזו הצדקה יש לביקורתה על הממשלה? אילו אמר הרצוג שהדרך שבה תמכה מפלגתו הייתה שגויה, הוא לוקח על כך אחריות וקורא לממשלה לבחור באלטרנטיבה, ניתן היה לכבד זאת. אך הוא לא נהג כך.

באחד הימים הקשים ביותר במערכה, לאחר רצח הילד דניאל טרגרמן, כאשר יש תחושה של התערערות המוראל הציבורי, קם הרצוג וקרא לקיים בחירות חדשות בשל כישלון הממשלה במלחמה.

ראש אופוזיציה הוא ראש ממשלה בפוטנציה, ונדרשת ממנו אחריות לאומית, כיאה למנהיג לאומי. והנה, ברגע שבו נדרשת ממנו יותר מכל אחריות ומנהיגות; בימים קשים של מלחמה מתמשכת וקשה, כאשר יש צורך לחזק את רוח העם, את החוסן החברתי, את יכולת העמידה - יצר הרע שלו חזק יותר מתחושת האחריות.

זו אינה התנהגות של מנהיג, אלא של עסקן.

* "ידיעות הקיבוץ"

* אם המגה רוצח מוחמד דף מת, העולם הוא מקום טוב יותר מכפי שהיה עד יום שלישי בערב.

* ההתנקשויות בחיי דף ובכירי חמאס הן בראש ובראשונה עשיית צדק. אולם עיקר חשיבותן היא במסר שאין חסינות לראשי חמאס וצה"ל יגיע אליהם. חיסול יסודי של שדרת המנהיגות של חמאס, תפגע קשות ביכולת התפקוד של הארגון, כפי שהיה בעבר. סוף סוף מתקיים עם ראשי חמאס מו"מ בשפה הנכונה.

* להתנקשות בדף חשיבות רבה כמסר לחמאס בעיתוי הנוכחי. חמאס ניסה לכפות כללי משחק של עצימות נמוכה – "טפטוף" בדרום ותגובה ישראלית מדודה. הוא בנה על כך שישראל לא תסתכן בתגובה חריפה, כדי שלא יחודש הירי על גוש דן. חמאס ניסה ללוות את המו"מ באש, מתוך הנחה שישראל התעייפה וכמהה לשקט, ולא תגיב באופן שיגרום להתחדשות המלחמה.

ההתנקשות בדף היא מסר שישראל אינה מוכנה לרקוד על פי חלילו של חמאס. אם הם מתקיפים את ישראל, דין פצמ"ר בשטח פתוח ליד הגדר כדין מטח רקטות על ת"א וירושלים, והתגובה – בהתאם.

* אילו ההזדמנות המודיעינית והמבצעית לפגוע בדף הייתה נוצרת מבלי שחמאס היה מפר את הפסקת האש ותוקף את ישראל, האם צריך היה לבצע את ההתנקשות? בעיניי, במקרה כזה היה עלינו לעמוד בפיתוי, ולכבד את הפסקת האש.

* יש לשים קץ לפארסה, שבה הפלשתינאים יורים על אזרחי ישראל, אנחנו ממשיכים להעביר להם מידי יום מאות משאיות אספקה ולספק להם חשמל והעולם מאשים אותנו ב"מצור". מצור? אדרבא, נטיל מצור אמתי. נסיר אותו תמורת פירוז הרצועה. ומה באשר לעניין ההומניטרי? ישראל אינה צריכה להיות אחראית לשלומם של אזרחי עזה יותר מהשלטון בעזה, שאילו רק רצה היה מוביל את הרצועה לשגשוג ולרווחה.

* האיחוד האירופי מנסה להוביל יוזמה לפירוז רצועת עזה במסגרת תהליך שיוביל לנסיגה ישראלית לקווי 49'. כדאי להזכיר שהמציאות שאנו חווים בגבול עזה היא 9 שנים אחרי הנסיגה לקווי 49' ותוצאה של אותה נסיגה. נסיגה כזאת מיו"ש תהפוך את גוש דן לעוטף יו"ש. המלחמה הוכיחה את החשיבות הרבה של גבולות בני הגנה.

* התפשטות דאעש עלולה לשטוף גם את ירדן ולהגיע לגבולה המזרחי של ישראל. האם הגבול יהיה הירדן או כביש שש?

* נתניהו ויעלון מאבדים את סבלנותם לנוכח התנהלותם הפוליטית השערורייתית של חלק משרי הקבינט. לא אחת אני מסכים עם דבריהם של ליברמן ובנט, אך מקומם של הדברים הללו בקבינט, ובקבינט בלבד. הניסיון לעשות סיבוב על רוה"מ כדי לקושש פופולריות, בעיצומה של מלחמה, היא פגיעה במאמץ המלחמתי. בניסיונם של השרים לערער את מנהיגותו של רוה"מ בשעת מלחמה, הם פוגעים בעקרון האחריות המשותפת, שהוא עיקרון יסודי ביכולת לנהל מדינה.

יש לציין, שבמערכה הזאת, האופוזיציה מגלה יותר אחריות ולויאליות מאשר חלק משרי הממשלה.

* פתאום קם חמאס בבוקר ומוצא 18 משת"פים עם ישראל ומוציא אותם להורג ללא משפט, או אחרי משפט ראווה מבוים. עצם הרצח הזה הוא נתעב, אולם אילו היה מדובר באדם אחד, ניתן היה להאמין שאכן הם גילו סייען של ישראל. איך פתאום, בבוקר בהיר אחד, הם גילו 18 כאלה? כמובן שלא מדובר באמת בגילוי של 18 משת"פים. אולי אלה אנשים שחמאס, או אנשים מסוימים בחמאס רוצים להיפטר מהם. אולי אפילו סתם אנשים מן היישוב, מין קורבן סטטיסטי ליצירת הרתעה, "למען יראו וייראו". כאשר משטר מגיע לרמות כאלו של טרור נגד בני עמו, הדבר מעיד על ערעור ביטחונו העצמי. יש לנצל עובדה זו למכה הקשה שתוכל להכריע את חמאס.

* מסע הוצאות ההורג יצר תקדים – עמירה הס ביקרה במאמר ב"הארץ" את חמאס. לטענתה, הצעד הזה נותן תחמושת לתעמולה נגד חמאס.

* קיבוץ כרם שלום (בהרכבו המקורי, יש לציין שהיישוב ננטש ב-1995 וקם מחדש ב-2001 בידי מתיישבים מסוג אחר) נלחם נגד הקמת חבל ימית בפתחת רפיח. הקיבוצים חולית וסופה שנעקרו מאדמתם בחבל ימית הוקמו מחדש סמוך לכרם שלום. גם המושב נתיב העשרה נעקר מחולות סיני וניטע מחדש בחוף אשקלון, סמוך לגבול עזה. בתקופה שקדמה לעקירת גוש קטיף, נהגו חברים בקיבוצי עוטף עזה להפגין בעד העקירה. חלק ניכר מן העקורים שבו והתיישבו בנגב המערבי, חלקם באופן קבוע (ה"חלוציות" בחולות חלוצה, למשל ועוד) וחלק באופן זמני (מחנה הקרוואנים בניצן). אלה ואלה נמצאים היום יחד באותה סירה – הירי מתבצע לעברם ללא אבחנה. מבחינת הפלשתינאים, אלה ואלה ציונים שיש לעקור אותם מאדמתם ולהרוג בהם.

המציאות הזאת הביאה לתובנה של הקונצנזוס הישראלי, אודות צדקת הציונות, אודות הבנת מטרתו של האויב, והקונצנזוס הזה בא לידי ביטוי בגילוי נפלא של סולידריות לאומית חוצת מחנות ודעות במלחמת "צוק איתן".

אלא שיש מי שאין דבר מאוס בעיניהם יותר מקונצנזוס, שבעצם היותו קונצנזוס הוא "דביק", כהגדרתם. מי שחיים מן העימות הפנימי, יודעים שקונצנזוס הופך אותם לבלתי רלוונטיים. זה ההסבר העמוק להפגנת ה"שמאל" בכיכר רבין בשבת של הפסקת האש, שקשה היה להבין את פשרה ואת הסיבות לה.

יוסי שריד כלל לא ניסה להסוות זאת במאמרו השבועי ב"הארץ". במאמר הוא סיפר מדוע לא השתתף בהפגנת יישובי הדרום – כיוון שהיא הגדירה את עצמה כ"א-פוליטית". ואילו הוא סולד מכך, וסבור שההפגנה צריכה להיות פוליטית. ההפגנה הפוליטית לה הוא מצפה, היא הפגנה של תושבי עוטף עזה נגד... המתנחלים ביהודה ושומרון. כלומר... ברור מי האויב של תושבי הדרום, מי אשם במצבם. במאמר הוא מציג את תושבי הדרום כמופלים לרעה לעומת המתנחלים ולכן עליהם להתקומם. זהו מאמר הסתה ושיסוי, שלהוב יצרים דמגוגי ויצירת מדנים בין אוכלוסיות בישראל. במקום לשאול שאלות על המדיניות שהובילה למצב הנוכחי, ששריד היה ממעצביה, מסיט שריד את תשומת הלב ומסית בציניות ציבור במצוקה נגד ציבור אחר. מאמר מעורר קבס.

* מוסי רז, לשעבר ח"כ ממרצ ומזכ"ל "שלום עכשיו", מאשים את ישראל באחריות למותו של הילד דניאל טרגרמן, כיוון שבולמוס הירי מעזה הוא תוצאה ישירה של חיסול מוחמד דף.

הדבר מוכיח, טוען רז, את האיוולת במדיניות החיסולים. לטענתו, האמונה שהחיסולים יקטינו את הטרור ולא יגבירו אותו, נובעת מהיגיון של כובשים, המנוגד להיגיון של הנכבשים.

הוא רק שכח לציין, שישראל נסוגה בעידודו הנלהב מרצועת עזה כבר לפני 9 שנים, ומה שעורר יותר מכל את הירי מרצועת עזה, הוא המציאות החדשה, שבה הם הפסיקו להיות "נכבשים".

* אחד מחבריו של מוסי רז כעס על כך שהוא כתב "בולמוס ירי מעזה" והזכיר שדווקא ישראל מצטיינת בבולמוס ירי על תינוקות. מיד הוא קיבל 4 "לייקים".

ולזה יקרא אספסוף.

* ארה"ב מסייעת לאסד במלחמתו בדאעש. אשתקד, ארה"ב איימה לתקוף את סוריה של אסד, בשל השימוש בנשק כימי. משטר אסד הוא אחד המשטרים הרצחניים בעולם, אחראי לרצח המוני של בני עמו, במיתות שונות ומשונות, ובני בריתו הם חיזבאללה ואיראן. ובכל זאת, קשה שלא לתמוך במשטר כזה כאשר הוא נלחם נגד דאעש. כן, יש כאן בלבול גדול. זו מלחמת בני חושך בבני חושך. אלה ואלה מהווים סכנה לשכניהם ולשלום העולם.

ובתוך האזור האלים, הרצחני, הקנאי והמסוכסך הזה, חיה מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית, ליברלית, מתקדמת, נאורה, הנלחמת את מלחמת הקיום שלה, שהיא התגלמות המושג מלחמת בני אור בבני חושך. המשותף לשני הצדדים הלוחמים בסוריה, הוא השנאה למערב בכלל ולישראל בפרט, והרצון להשמידה.

כל ההפגנות בעולם נגד ישראל משרתות את הזוועה הקנאית הג'יהאדיסטית החשוכה הזאת וכל הניסיונות של המערב להחליש את ישראל, לגמד אותה, לכבול את ידיה, משרתים אף הן את אויבי האנושות.

* לרון וייס יש חיבה יתרה לאויבי ישראל בכלל, ולרב המרצחים ערפאת בפרט. כנראה שאין שקר שוייס יתנזר ממנו כדי לגונן על ערפאת. ערפאת חתם על הסכם אוסלו שבו התחייב על סיום המאבק המזוין. לא היה בכל תולדות הסכסוך הישראלי ערבי גל טרור רצחני יותר מזה שהוביל ערפאת אחרי שהחזרנו אותו לארץ. לרוב הוא השתמש בחמאס כקבלני משנה אך הוא הפעיל גם את פת"ח. לא בכדי ברגותי מרצה 5 מאסרי עולם, כיוון שרק  5 ממעשי הרצח שהוא אחראי להם הוכחו בוודאות בבית המשפט. ערפאת, שהנהיג את מתקפת הטרור, נהג לצרוח את קריאת הקרב שלו "מיליון שאהידים בדרך לירושלים". רון, רון, עד מתי תמשיך לסגוד לזכרו הנתעב של הארכי רוצח של בני עמך.

* בכ"ד באב, היום בו יצא גיליון חב"ע שבו לימד רון וייס סניגוריה על ערפאת, מלאו 70 שנה למותו של מנהיגה הרוחני הדגול של תנועת העבודה, ברל כצנלסון.

בגיליון חגיגי של "דבר", אותו ייסד וערך, לרגל ה-1 במאי 1936, כתב ברל את השורות הבאות, שכל כך נכונות גם היום, וכאילו נכתבו כתגובה לווייס, סנגורו של השטן:

היש עם בעמים  אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות ?...

וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו.

* יורדים על יאיר לפיד, כיוון שאמר שלא היה רוצה שבתו תתחתן עם מי שאינו יהודי. אני בטוח שרוב מוחלט של החילונים שותפים לעמדה זו.

איננו מדברים על נישואין ומשפחה רק כביטוי לאהבה בין בני זוג, אלא כהקמת בית בישראל. הקמת המשפחה היא התחברות בני הזוג לקולקטיב היהודי ולרצף ההיסטורי היהודי. בצדק הורים יהודיים ירצו שילדיהם יתחתנו עם יהודים. ובעיניי, נכון שלא תהיה זו רק עמדת הורה כלפי ילדיו, אלא גישה ציבורית שלנו כיהודים.

* אין סתירה בין העמדה הזאת, לבין היציאה נגד ההפגנה הגזענית וגסת הרוח נגד החתונה, עם קריאות המוות המזוויעות שהיו בה.

אין סתירה בין אמירה בעד הקמת בית בישראל ונטילת אחריות להמשכיות היהודית, לבין הכרה בזכותם של פרטים לנהוג בניגוד לאמירה הזאת.

* בטלוויזיה הועלה ח"כ לשעבר יוסי פריצקי, למיצג של שנאה והתלהמות, בסגנון בן גביר, כלפי יאיר לפיד על אמירה זאת. "מסתבר שמתחת לג'ל של לפיד מסתתר שטריימל", הוא התלהם. כלומר, בעיניו העמדה השואפת להקמת בית בישראל, היא לכאורה עמדה חרדית.

אין זו עמדה חרדית. זו עמדה של הרוב המוחלט של הציבור הישראלי היהודי. הקו האנטי חרדי המיליטנטי של פריצקי, היא נחלקת "הקומץ" האנטי דתי.

* שתי תמונות, דף אחרי דף, ב"ידיעות אחרונות" – שתיהן מהפגנות ליד אולם החתונות של מורל ומחמוד. הכתובת באחת: "התבוללות = שואה". בשניה: "אהבה – אמן להתבוללות בארץ הקודש".

היטיבה לכתוב באותו מוסף סיוון רהב מאיר: "נראה שבדיון הציבורי נשמעו בעיקר שתי עמדות, או 'מוות לערבים!' או 'נישואים לערבים!' מה עם מי שחושב שלא ככה ולא ככה?" ואני אדייק יותר את שאלתה: מה עם ה-90% שחושבים שלא ככה ולא ככה? זהו שיח הקצוות במלוא כיעורו.

* חלון פינת העבודה שלי פונה לעץ התאנה שבחצרי. הפֵרות בשלים ומתוקים והריח משכר. מרגישים את זה בכתיבה?

* ביד הלשון

במתחם התחנה הראשונה בירושלים מתקיים השבוע "יריד תרפפ"ו" – יריד נוסטלגיה.

אני אוהב את השם.

אבל... מה זה תרפפ"ו?

אנו משתמשים בביטוי הזה לציון אירוע מן העבר הרחוק... מזמן מזמן.

מהי שנת תרפפ"ו?

הבה נחשב. אם תרפ"א מקבילה ל-1921 ותרפ"ט ל-1929, למה מקבילה תרפפ"ו?

ובכן, אין שנה כזו. מדובר בביטוי שנכנס לעגה (סלנג) העברית מן הלדינו. בלדינו, טאראפאפו הוא סבא של סבא שלי, והביטוי בלדינו הוא מימי סב סבי.

* "חדשות בן עזר"

* בסופשבוע של הפסקת האש, התארחו בקיבוץ כרם שלום שתי משפחות המבקשות להתקבל לקליטה בקיבוץ. זאת תמונת הניצחון שלנו.

* למה הפלשתינאים הפרו את הפסקת האש? ראשית, כי זה טבעם. מאז אוסלו ועד היום, לא היה כל הסכם, גדול או קטן, כולל כל הפסקות האש ב"צוק איתן", שהם לא הפרו. שנית, כאמצעי לחץ על ישראל במו"מ, הנובע מתחושתם שישראל מגלה להיטות יתר להגיע להפסקת אש. שלישית, כדי לאותת שבעבורם הפסקת אש אינה שקט מוחלט, אלא שגרת "טפטוף".

כל אחת מן הסיבות וכולן יחד מחייבות את ישראל לראות בירי הזה חידוש המלחמה, ולהכות בחמאס בכל הכוח, והפעם כדי להגיע להכרעה. אי אפשר להשלים עם כללי המשחק שהם מנסים לכפות עלינו. אם כך הם נוהגים כעת, כנראה שהמכה שהם חטפו חלשה מדי, או לא במקומות הכואבים ביותר, והרי ישראל יכולה להכות בהם ביתר שאת. גם אם רוצים להגיע להסדרה בהסכם, יש להקדים לכך מכה כואבת. שהם יגיעו להוטים להגיע להסדרה בכל מחיר. ובמו"מ – לא לוותר על פירוז.

* אם וכאשר יתחדש מו"מ על הפסקת אש קבועה, כדאי לזכור: עם כל החשיבות של תנאי ההסכם, וכמובן שחשיבותם רבה, הם משניים לעומת השאלה הגדולה, החשובה, היחידה המשמעותית לעיצוב המציאות בגבול עזה בשנים הבאות – האם המכה שהוכה חמאס חזקה דיה כדי להרתיע אותם מחידוש האש.

אם התשובה היא שלילית, הם ישובו במהרה לירות על יישובינו, ואז בלאו הכי הפסקת האש, על כל תנאיה, לא תתקיים. אם התשובה חיובית, הם יכבדו את ההסכם ושקט ישרור בגבול, ואז גם צפרדעים בהסכם שנראים קשים לעיכול, יהפכו לנסבלים.

לכן, תנאי הכרחי להפסקת אש יציבה, הוא פעולה צבאית חזקה דיה, כדי להרתיע את האויב.

* פעמים רבות כתבתי לאחרונה על ההצלחה הגדולה של מלחמת לבנון השניה, שיצרה הרתעה משמעותית והביאה לפחות לשמונה שנות שקט כמעט מוחלט בגבול שדימם במשך 40 שנה. הרי בשעתו, לא היה אדם אופטימי אחד ששיער שההצלחה תהיה גדולה כל כך. גם אני הייתי רחוק ת"ק פרסה מהערכה כזאת. לשמחתי, התבדיתי והלוואי וכך תתבדה כל הערכה פסימית שלי.

משום מה, כשאני כותב זאת אני מקבל תגובות הכופרות בעובדה הזאת. כלומר, לא בעובדת הגבול השקט, אלא בעובדת ההרתעה שנוצרה במלחמה.

שוללי הניתוח שלי, מנמקים זאת בשני טיעונים. האחד, הוא שהסיבה לשקט היא שחיזבאללה עסוק היום במלחמה בסוריה. השני, הוא שהסיבה לשקט היא שחיזבאללה חופר מנהרות וצובר טילים ומרדים אותנו כדי לתקוף אותנו בעתיד.

אתייחס לשני הטיעונים. לגבי המעורבות של חיזבאללה בסוריה – היא החלה לפני שנתיים. עד אז, שש שנים נשמר השקט, כולל בתקופות מבחן כ"עופרת יצוקה". הרי גם על שש שנות שקט כאלה אפילו לא חלמנו.

לגבי היערכות חיזבאללה לתוקפנות – אין ספק שחיזבאללה לא הפכו לידידי ישראל, לא ויתרו על המוטיבציה שלהם להילחם בישראל ולהרוג יהודים ועל חלומם להשמיד את ישראל. ולכן, אין ספק שהם נערכים למלחמה.

אבל לפני מלחמת לבנון השניה הם חפרו את מערך "שמורות טבע" התת קרקעי והצטיידו במערך הטילים שלהם וזה לא הפריע להם לירות עלינו במקביל, להרוג ולחטוף. וגם ברצועת עזה המנהור וההצטיידות בטילים נעשו במקביל להמשך הירי והתוקפנות.

אבל חיזבאללה לא תוקף. למה? מפַּחַד, תוצאת ההרתעה של מלחמת לבנון השניה. הרי נסראללה עצמו אמר שאילו שיער מה תהיה תגובת ישראל, לא היה מורה לחטוף את החיילים.

קשה לי להבין את הלך הנפש, המביא אנשים ממש לאובססיה של הלקאה עצמית, לשיגעון קטנות, להתעקש ולהתחפר בטענה שחיזבאללה הביס אותנו במלחמת לבנון השניה.

* בדומה למלחמת לבנון השניה, כך גם תוצאות "צוק איתן" תתבררנה רק בדיעבד. בעתיד נוכל לדעת האם נוצרה הרתעה שהביאה לשקט, כמו בלבנון השניה, או שלא נוצרה הרתעה ונמשכה התוקפנות, כמו ב"עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן".

אולם גם בתסריט השלילי, הטענה שחמאס הביס את ישראל, אף היא באה מאותו סוג של מזוכיזם והלקאה עצמית, מאותו שיגעון קטנות. הרי אין שחר לטענה הזאת. חמאס הוכה קשות. מערך המנהרות שלו, שהיה מערך אסטרטגי לביצוע מתקפת רצח המוני שיערער את הביטחון הישראלי, לפחות ברמת מתקפת 11 בספטמבר בארה"ב, הושמד ועמל של שנים ירד לטימיון. מערך הטילים ספג מכה קשה. האפקטיביות של מתקפת אלפי הטילים לעבר ישראל הייתה נמוכה מאוד, בזכות "כיפת ברזל" והתנהגות העורף. הרצון של הפלשתינאים לשבור את החברה הישראלית נחל כישלון חרוץ – החברה הישראלית הוכיחה עמידה איתנה וגילתה גילויי סולידריות וערבות הדדית נפלאים.

נכון, לא היה זה ניצחון גדול של ישראל. לא הגענו למפקדי חמאס. לא הצלחנו (או לא ניסינו) לפגוע במפקדותיהם. ולחמאס בהחלט היו הצלחות – עצם היכולת להמשיך ולירות עד הרגע האחרון, ההצלחה להשבית ל-24 שעות את נתב"ג, הצלחתם להביא להרג אזרחים וילדים פלשתינאים רבים כדי לפגוע בתדמית ישראל ועוד.

אבל מכאן ועד הצגת המערכה כתבוסה ישראלית, המרחק רב. זוהי טענה חסרת שחר, מופרכת מעיקרה.

* בימים האחרונים נמתחת מכל עבר ביקורת על הממשלה המקיימת מו"מ עם חמאס ובכך מעניקה לו מעמד מדיני ולא של ארגון טרור וכו'.

כאשר מי שקראו למוטט את שלטון חמאס אומרים זאת, זו אמירה קוהרנטית לשיטתם. אבל כאשר אומרים זאת מי שהזהירו מפני מיטוט שלטון חמאס, זו אמירה צבועה. שהרי אם לא מוטטנו את שלטון חמאס – בעצם היותו גורם שלטוני במדינת עזה, אין מנוס מסוג של מו"מ עקיף עמו, בניסיון להגיע להסדרה.

* אם כל כך חשוב לפלשתינאים להתהדר בכך שהוסר המצור, אולי כדאי באמת להטיל קודם מצור, שניתן יהיה להסיר אותו. נניח, למשך שבוע.

* זוכרים את פרשת אדם ורטה, שהסעירה את הציבוריות הישראלית, אי אז בשש לפני המלחמה? פרשה זו, שהכריחה אותנו לבחור בין ורטה ה"שמאלני" הרדיקלי וספיר סבאח ה"ימנית" הרדיקלית, כאילו אין מקום ל-90% הנורמליים שביניהם, היא דוגמה בולטת לשיח הקצוות שהשתלט בשנים האחרונות על הציבוריות הישראלית.

במלחמה, הרוב השפוי, הנורמלי, הציוני, הדמוקרטי, נטל את ההובלה של השיח הציבורי. הישראליות היפה הפציעה בשמי ישראל במלוא הדרה. והתברר, שמעבר למחלוקות הפוליטיות והאידיאולוגיות הלגיטימיות, קיימת הסכמה לאומית רחבה על צדקת הציונות, על הבנת האיום על מדינת ישראל.

בסיטואציה הזאת השוליים הגבירו את הווליום והקצינו. מכאן כל ההשוואות הנואלות של חיילי צה"ל לנאצים, מאמרי ההסתה והשטנה של אורי משגב וגדעון לוי למדינת ישראל ולצה"ל, ומצד שני הביריונות האלימה של ה"ימין" הקיצוני, כמו כנופיית "הצל" וכו'.

איך הפגנת ה"שמאל" משתלבת בתוך התמונה הזאת? היה זה ניסיון נואש, ניסיון חירום, לצעוק – היי, אנחנו לא קונצנזוס. הרי קונצנזוס הוא בהכרח "דביק", כמאמר המנטרה השחוקה. ומכאן הדבקות בפרוטוקול, שבו כתוב שכל אימת שצה"ל נלחם (ולא חשוב שהפעם אדם ישר אינו יכול להביט במראה ולטעון שישראל לא הותקפה), "אנחנו" צריכים להפגין במוצ"ש בכיכר. אבל מה המסר? הרי חייב להיות כאן איזשהו "אנחנו" ו"הם". וכך, תופעת שולי שוליים קיצונית, חמורה ביותר באיכותה, אך זניחה לחלוטין בכמותה – האלימות הפוליטית, הוצגה כתמונת החברה הישראלית, כביכול, ונופחה לדמון המאיים על הדמוקרטיה הישראלית. מי הם האלימים? "הם". מיהם "הם"? מי שאינו "אנחנו". וכך, דווקא בימים שהתאפיינו בסולידריות לאומית, בערבות הדדית, בגילויים כל כך יפים – התבכיינו בכיכר על הסכנה לדמוקרטיה. ודוד גרוסמן קונן, ללא בושה, על "מרחבי הפחד".

* דוד גרוסמן הוא סופר גדול, אחד הסופרים הישראליים הטובים ביותר. קראתי כמעט את כל ספריו ואהבתי אותם מאוד. ילדיי גדלו על ספרי הילדים המקסימים שלו.

אבל כישרון ספרותי אינו ערובה לתבונה מדינית, לא לקריאה נכונה של המציאות ולא למוסריות. בכל אלה, אין לסופר כל יתרון על נהג מונית, רופא, מהנדס, סנדלר, מורה או שוטר. היתרון היחיד שלו הוא ברמת הניסוח ועוצמת הביטוי של עמדותיו.

ההיסטוריה מוכיחה שלא אחת דווקא הסופרים ואנשי הרוח לקו יותר מאחרים בקריאת המציאות ובשיפוט מוסרי. דוגמה בולטת לכך היא תמיכתם הבלתי מסויגת של רבים מהסופרים במערב בשלטונו הרצחני של סטלין.

לצערי, קיימת תופעה חזקה של עדריות בקרב הסופרים בישראל. אין כל סיבה הגיונית לכך שהתפלגות הדעות בתוכם תהיה שונה מהתפלגות הדעות בקרב כלל הציבור. כאשר בניגוד לכל היגיון סטטיסטי, בציבור מובחן - רוב גדול תומך בעמדות שנהנות מתמיכת מיעוט קטן בקרב כלל הציבור, הדבר מעיד על עדריות.

* דוד גרוסמן היה הנואם המרכזי בהפגנת ה"שמאל" במוצ"ש שעברה בכיכר רבין; הפגנה שספק אם משתתפיה הבינו לשם מה היא התקיימה, בעד מה ונגד מה הם הפגינו, חוץ מאשר בעד הנגד ונגד הבעד.

בדבריו הוא אמר דברים המעידים על בוחן מציאות ירוד, כושר שיפוט מוסרי לקוי, ואובדן אוריינטציה בסיסית ביכולת להבחין בין סיבה למסובב. ברמזו לסגר על רצועת עזה, אמר גרוסמן: "עד שלא תיפתר תחושת המחנק של תושבי עזה גם אנחנו בישראל לא נוכל לנשום לרווחה".

זה כמו לומר על אדם המרצה עונש מאסר על עבירת רצח, שכל עוד נשלל ממנו החופש, איננו יכולים לבוא אליו בטענות על כך שהנו רוצח.

* מה כל כך מאכזב בנאומו של גרוסמן? הפער בין העושר הלשוני לדלות הרעיונית. בין מורכבות כתיבתו הספרותית, לבין הרדידות הפשטנית של נאומיו הפוליטיים. נאום חלול.

* בדבר אחד שאמר גרוסמן אני מסכים אתו – בביקורתו על ראש הממשלה שלא גינה את גילויי האלימות וההסתה של ביריוני ה"ימין" הקיצוני נגד ה"שמאל" והערבים.

מן הראוי היה לקיים הפגנה נגד אותם גילויים, אולם לא הפגנת "שמאל", אלא הפגנת הרוב הגדול, מ"ימין" ומ"שמאל", דתיים וחילונים, נגד השוליים הרדיקליים בחברה הישראלית. גם השוליים המכנים את טייסי צה"ל רוצחים ומסיתים אותם לערוק מן המלחמה ואלה המשווים את נתניהו להיטלר ומזכירים את הקשר להתנקש בחייו של היטלר כהשראה. הם אינם טובים יותר מכנופיית בריוני "הצל", הגם שהם משתינים ממקפצת "הארץ".

* במהלך המלחמה, ובפרט לאחר רצח הילד משועפט, התקיימו הפגנות סוערות ואף אלימות של ערבים ישראלים, ובהם תופעה איומה ונוראה של חיפוש יהודים כדי לבצע בהם לינץ'. אלו תופעות בלתי נסלחות שיש לדכא אותן.

אולם רק מיעוט קטן השתתף בהפגנות, כולל בהפגנות החוקיות והלגיטימיות נגד המלחמה. הרוב המוחלט של הערבים לא נטל בהן חלק.

על החברה הישראלית להחליט איך היא מתייחסת לתופעה. ניתן לכוון זרקור להפגנות האלימות ולהקצין את העימות עם ערביי ישראל. אפשר לכוון זרקור לעובדה שהרוב הגדול והדומם לא השתתף בהן, ולמנף עובדה זו לתהליכים שיקדמו את השתלבות ערביי ישראל בחברה הישראלית.

צידוק להטלת אור על האלימות, הוא העובדה שהח"כים הערבים הם שעמדו מאחוריה, ומי בחר בהם אם לא הרוב הגדול של הציבור הערבי? צידוק להטלת אור על הרוב שלא הפגין, הוא העובדה שרבים מראשי הערים הערביים יצאו נגד ההפגנות ואף גינו את התנהגות הח"כים והרי גם זו מנהיגות שבחר הציבור.  

בעיניי, מה שצריך להנחות אותנו הוא טובתה של מדינת ישראל. האינטרס הלאומי שלנו הוא לקרב את הערבים למדינה. יש לחזק את הרוב שלא השתתף בהפגנות ולבודד את הקיצונים.

* חופש ההפגנה הוא עיקרון בסיסי בדמוקרטיה, אך זכות ההפגנה אינה בלתי מוגבלת. אין כל סיבה לאפשר הפגנה נגד חתונה, והרחקת המפגינים 200 מ' עלובים ממקום החתונה אינה רצינית. יש מקום להפגנות בעד או נגד השלטון, בעד או נגד תופעות חברתיות. אין מקום להפגנות נגד אנשים פרטיים, ובוודאי לא להפרעה ביריונית לחתונה של זוג צעיר.

* המחלוקת בנוגע לחתונתם של מורל ומחמוד, אינה על שאלת נישואי תערובת והתבוללות, אלא שאלת זכותם של אנשים פרטיים לממש את אהבתם.

* לא מעט ישראלים יהודים מתאהבים בתיירות/ים לא יהודים, במתנדבות/ים בקיבוצים, ישראלים המטיילים בחו"ל מתאהבים במקומיות/ים. לשיטתם של הלהבות למיניהן, גם חלק ניכר מהיהודים שעלו מחבר העמים אינם נחשבים יהודים, וכמובן שרבים מהם נישאים לישראלים יהודים. ההיטפלות דווקא לזוג הזה מעידה, שיותר משיש כאן מאבק נגד נישואי תערובת, זוהי גזענות לשמה נגד ערבים.

* במדינת ישראל, שהינה מדינת יהודית, בעלת רוב יהודי מוצק, שהשפה בה עברית, שהחגים בה הם חגי ישראל, אין כל סכנה של התבוללות. מסע הסתה נגד צעירה יהודיה שהתאסלמה והתחתנה עם ערבי, מתוך הפחדה נגד התבוללות היא טירוף לאומני לשמו.

* כל חיי אני פועל להעמקת הזהות היהודית בחברה הישראלית, בקירוב הישראלים ליהדותם, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אין דבר המרחיק את הישראלים מהיהדות יותר מאשר קנאות דתית מאיימת ומסתגרת. לכן, גופים קיצונים כלהב"ה למעשה דוחפים להתבוללות.

* בניגוד לישראל, בגולה קיימת תופעה רחבה של התבוללות. הדרך להתמודד עם התופעה, היא קרוב יהודי הגולה ליהדות, לציונות ולישראל. אין דבר המרחיק אותם מן היהדות, הציונות וישראל יותר מקנאות דתית פונדמנטליסטית. לכן, גופים כמו להב"ה הם סוכני התבוללות.

* ההפגנה נגד החתונה היא מפגן מבחיל של גסות רוח. המפגינים הם התגלמות הישראלי המכוער.

* התביישתי כאשר נשיא המדינה התנצל בפני נשיאת ברזיל, על התגובות הישראלית בעקבות מדיניותה האנטי ישראלית והפרו חמאסית האקטיבית של ברזיל במלחמה. לא יכול להיות יותר "מה יפית" מזה.

רובי ריבלין לא נבחר כדי להיות שמעון פרס 2, ואם ינסה להיות פרס 2 לא יהיה אלא צל חיוור של המקור. הוא נבחר כדי להיות רובי ריבלין.

יש לו מספיק משימות חברתיות שהן משימות קלסיות של נשיא והן ממש תפורות עליו. במלחמה ראינו את גילוייה היפים של החברה הישראלית, ולצדה ראינו גילויים מכוערים ואלימים. מי אם לא הנשיא ריבלין, מתאים וראוי להוביל מהלכים חברתיים שיעצימו את הישראליות היפה ויטפחו אותה גם בימי שגרה? מי אם לא ריבלין הוא האיש, שיוביל מהלך ציבורי להתמודדות עם הישראליות המכוערת, כדי לצמצם ולבודד אותה? מי אם לא ריבלין יכול להוביל מהלך משמעותי של גישור והתקרבות של ערביי ישראל למדינה? מי אם לא ריבלין יכול להוביל תהליך מגשר בין מגזרים בחברה ומחנות פוליטיים?

במקום זאת הוא מתעסק בהתנצלויות מבישות בפני מי שראוי היה שיתנצלו בפנינו?

* שעה שאבו מאזן הקים עם חמאס ממשלת אחדות, חמאס ניסה להפיל אותו בהפיכה. לאחר שישראל הצילה אותו מההפיכה, הוא מוביל מסע הסתה בינלאומי ומהלך משפטי נגדה. הפרטנר.

* ראש ממשלת בריטניה דיוויד קאמרון מצדיק את הפעולות נגד דאעש בכך, שאם לא נעצור את הטרור הוא יגיע לבירות אירופה. נו, אז מה? הרי הטרור הג'יהאדיסטי מגיע בפועל לבירת ישראל ולערי ישראל, ובריטניה ואירופה עסוקים בעיקר בהפרעה לישראל להגן על אזרחיה ולהיאבק בטרור. אז מה יקרה אם גם אירופה תטעם מן המעדן הזה?

* לא הבנתי. אז זה מזרח תיכון חדעאש, חדאעש, או חדאע"ש?

* שני תהליכים חברתיים משמעותיים ביותר קרו בצה"ל בעשורים שמאז שירותי בסדיר. האחד, הוא המקום המאוד רחב של הציבור הדתי לאומי בשדרת הפיקוד. השני, הוא השתלבותן הגדולה של בנות בתפקידים משמעותיים ובהם תפקידים קרביים, שהיו חסומים בפניהן לחלוטין.

אין אלו תהליכים שהזינו זה את זה. לא אחת, נוצרו חיכוכים ופערים בין שני התהליכים. אבל העובדה ששני התהליכים קרו במקביל, מוכיחה עד כמה הפרנויה הדוסופובית מפני ה"הדתה" בצה"ל, אינה מוצדקת.

* אחת הטענות נגד ה"הדתה" בצה"ל, היא בלבול במקור הסמכות. שקר. אין שום בעיה של מקור הסמכות. זאת חלק מהפרנויה המתוזמרת והמומצאת. מתוך ראיון עם מח"ט "גבעתי" עופר וינטר ב"7 ימים": - מי הסמכות הקובעת לחייל? הרב או המפקד? - "המפקד. אין שאלה בכלל". עד כאן הציטוט. אכן, אין שאלה בכלל. זאת המצאה זדונית, של מי שרוצים להדיר את הדתיים.

* עצם השתלבותם של דתיים לאומיים בתפקידי הפיקוד היא תרומה גדולה לצה"ל. מדובר בנוער איכותי, ערכי ובעל מוטיבציה גבוהה. ההשתלבות בצה"ל היא ביטוי להשתלבות המבורכת של הציונות הדתית בכל תחומי החיים במדינה.

אם יש בעיה של עמדה בלתי פרופורציונלית של הכיפות הסרוגות בפיקוד הצה"לי, היא נובעת מהירידה במוטיבציה בציבור החילוני ובפרט בהתיישבות העובדת, לשירות ארוך בקבע.

ככל שהמוטיבציה המאפיינת את הציבור הדתי תאפיין את כל המגזרים בחברה, כן ייטב.

* לכבוד שר הפנים מר גדעון סער אבן,

הברכה והשלום!

אני מתפלא עליך. איפה הראש היהודי?

יושב לו עם שלם, וסופר לאחור את השעות והדקות לקראת חצות. יירה או לא יירה?

גדעון, הרי אתה יכול, בהבה נתחכמה לו, לפתור את הבעיה בקלות.

הנה הצעתי. היא ממש פשוטה.

בשעה 23:30, ללא התרעה מוקדמת, תחליף את שעון הקיץ לשעון חורף. וכך, השעה תהיה 22:30. זה כבר ישבש לחמאס את התכניות. ואז, כעבור שעה, ב-23:30, תחזיר במפתיע את השעון לשעון קיץ והשעה תהיה חצות וחצי.

וככה, אין חצות. וכל התכניות של חמאס יעלו בתוהו.

טוב, הה?

מה היית עושה בלעדיי?

שלך,

אני.

* ביד הלשון

ועוד שלוש תוספות ללקסיקון "צוק איתן". הלקסיקון המלא נמצא בבלוג שלי http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=14178975

הוכו קשות – שאלת השאלות אודות חמאס ב"צוק איתן". ע"ע הרתעה.

חמש עשרה שניות – טווח ההתרעה ביישובי עוטף עזה. התושבים חוששים מפני חזרה לשגרת 15 השניות.

פצמ"ר (2) – שמו של הפאב הקיבוצי בכרם שלום. ראשי תיבות של פאב ציוני מול רפיח.

* "חדשות בן עזר"