הבלוג של אורי הייטנר

* נסעתי, יחד עם בני האמצעי אסף, להפגנת הסולידריות עם עוטף עזה בכיכר רבין. עשינו את כל הדרך מצפון הגולן לת"א, כדי להעביר את המסר, שמבחינתנו כישראלים - כל ירי על עוטף עזה הוא ירי עלינו.

היו שם פחות מ-20 אלף אנשים; לא מעט, אך האמת היא שהתאכזבתי. כבוגר כמה וכמה הפגנות בכיכר, אני יודע מה פירוש כיכר גולשת, שבכל הרחובות הסמוכים אין מקום לסיכה. ואילו בהפגנה הזאת, הכיכר עצמה הייתה דלילה יחסית.

* מנחה ההפגנה, גיא מרוז, הגדיר את קרן פלס, "נעמי שמר החדשה". קצת נסחף, לא?

* בהפגנה בכיכר הציפו אותי זיכרונות משתי הפגנות הענק של ועד יישובי הגולן בכיכר, בתקופת המאבק נגד הנסיגה. אני חש גאווה עצומה, על כך שבמאבקנו הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי. אילו חלילה הייתה מתבצעת הנסיגה, השאלה היום הייתה מי ישלוט בכינרת - חיזבאללה או דאעש? לאלה ולאלה לא היו כל עכבות להרעיל את מי הכינרת.

* מבחינתי, המאבק על עוטף עזה והמאבק על הגולן חד הוא.

* הפגנת ה"שמאל" בכיכר – הפגנה חלולה, ריטואל אוטומטי של מפגינים אוטומטיים.

* קומץ המפגינים שהגיעו לכיכר הם עדות לכך שהרוב המוחלט של האנשים המגדירים את עצמם "שמאל", אינם מבינים על מה ההפגנה. הם יודעים שזה סתם ריטואל ריק, כדי לסמן "וי".

* איך זהבה גלאון הסבירה הפגנה נגד מלחמת אין ברירה מובהקת, שהחלה אחרי שישראל הותקפה? היא אמרה לראש הממשלה: "גררת אותנו למלחמת ברירה". הבנתם? ואחרי שאמרה את זה, הייתה פטורה מלהתייחס למציאות, ובמקום זאת התייחסה למציאות המדומה שלה. לה לה לנד.

* בקיצור, הייתה זו סתם הפגנה בעד הנגד.

* נתניהו גילה מתינות מופלגת לאורך המלחמה. אני תמכתי במתינות הזאת עד תחילת הפעולה הקרקעית והתנגדתי לה לאחר מכן, אולם גם כאשר ביקרתי את רוה"מ וחשבתי שהוא שוגה, הערכתי אותו על כך שאינו בוחר בדרכים הפופוליסטיות הקלות של "להיכנס בהם", אלא מפעיל שיקול דעת זהיר, נוהג בכובד ראש.

אלה שתמכו במתינות שלו, הם הראשונים להשתלח בו בארסיות ולגלוג על אותה מדיניות ועל תוצאותיה, הבלתי מספקות. כוונתי, בראש ובראשונה, לגיליון השבת של "ידיעות אחרונות".

* חודש וחצי הם התאפקו. מה זה התאפקו? לחץ להם בבטן, לחץ להם מאחור, הפנים כמעט התפקעו, עשן החל לקלוח מן האוזניים. וסוף סוף, בסופשבוע "ידיעות אחרונות" התפוצצו על נתניהו. מה זה התפוצצו? סיכול ממוקד - עמוד אחרי עמוד, בשיטתיות, בידיעה ובדעה, כיסחו לו את הצורה, איגפו אותו מ"ימין" ומ"שמאל". זה היה מתוזמר להחליא, עיתונות מגויסת במרעה.

* יש לי מילה טובה על גדעון לוי.

במשך שנים רבות אני מותח עליו ביקורת חריפה. על האוטו-אנטישמיות שלו. על פגיעתה הרעה של ההסתה שלו נגד מדינת ישראל. ועל הדה-לגיטימציה נגד ישראל בעולם, שהוא ממוביליה. על כך שהוא תועמלן אנטי ישראלי במסווה של עיתונאי ישראלי. על רמתה הירודה, הפלקטית, השטחית של כתיבתו.

אבל האם האיש הוא רק רע? אין בו מתום, פצע וחבורה ומכה טריה? אין בו אפילו תכונה טובה אחת?

דווקא יש לו. נפלה בחלקו הזכות הגדולה להיות ההוכחה הניצחת לכך שהדמוקרטיה הישראלית היא ליברלית, סובלנית ופתוחה בצורה חריגה וקיצונית.

בבריטניה, אם הדמוקרטיות, אם הפרלמנטריזם, בן דמותו ויליאם ג'ויס הוצא להורג.

ואילו בישראל, אפילו רישיון העיתונאי שלו בטוח לחלוטין. הוא דוגמן הבית של אחד העיתונים המרכזיים. הוא אורח רצוי כפאנליסט בכל רשתות התקשורת ההמונית, לעתים בתור "איש רוח" (!) ותאוות הפרסום החולנית שלו מקבלת אף היא מזור בתכניות ריאליטי ירודות אבל פופולריות מאוד.

סביר להניח שבכל דמוקרטיה מערבית אחרת, היחס אליו היה קרוב יותר לדרך הבריטית מאשר לדרך הישראלית.

איתרע מזלו של לוי, שהוא עצמו ההוכחה הניצחת לכך שהצגתו את מדינת ישראל היא חסרת שחר ומגוחכת.

 * אביב גפן הביע תמיכה ב"צוק איתן", והברנז'ה שהפכה אותו לסמל, מתקשה לסבול זאת, ומגדירה אותו כ"פופוליסט" ו"קרנף". ואיך אני מסביר את עמדתו? פשוט, לקח קצת זמן, אבל הילד התבגר.

* החלטתו של הממונה על השירות הלאומי שר שלום ג'רבי לבטל את השירות הלאומי בארגון "בצלם", לא רק מובנת מאליה, אלא היא בעיקר חושפת אבסורד מפתיע, על פיו מדינת ישראל מימנה מתנדבים, שהשתמטו מלשרת את המדינה, ובמקום זאת שירתו נגד המדינה. ארגון "בצלם" היה שותף פעיל לעלילת גולדסטון, וקרוב לוודאי שגם כעת הוא פועל באותה דרך. האין זה אבסורד שהמסים שאנו משלמים יממנו עלילת דם נגד בנינו המחרפים נפשם כדי שאותם משתמטים יוכלו לפעול נגדם? שיעשו זאת מכספם.

* ב-1994 ישראל נסוגה מן האזורים העירוניים ברצועת עזה. רבין אמר שכעת הרשות הפלשתינאית תטפל בחמאס בלי בג"ץ ובלי "בצלם". הוא הגדיר את קשירת הידיים המשפטית על הלחימה בטרור ואת הפעילות של ארגון "בצלם" כמכשול בפני עצירת פיגועי הטרור. הוא האמין שערפאת יעשה זאת טוב יותר, לא בידיים קשורות, כי הרי הוא חתם על הסכם... כידוע, אותו ערפאת הוא שעמד בראש מפלצת הטרור מרצועת עזה ומיו"ש, שגבתה חיי 1,500 ישראלים בימיו, ואנו נשארנו עם "בצלם", שעד היום ממשיכה להפריע. וכעת מסתבר שאנו ממנו את מתנדביה...

כמעט מתבקש להמציא הגדרה חדשה למושג "אידיוטים שימושיים" – משלם המסים הישראלי.

* סגן מפקד חיזבאללה גמגם בראיון טלוויזיוני בניסיונות פאתטיים לתרץ את הסיבות לכך שחיזבאללה לא פתח חזית שניה בעת מלחמת "צוק איתן" ולא ירה אף טיל אחד. הוא הסביר שהם לא רצו לקחת מחמאס את התהילה של מי שהביס בעצמו את הציונים ולא לגרום לעולם להתייחס לישראל כאנדרדוג וכו'. אבל הסיבה לכך היא אחרת לגמרי. חיזבאללה טרם התאושש מהמכה הקשה שחטף במלחמת לבנון השניה. שמונה שנים אחרי המלחמה, לא פג תוקף ההרתעה הישראלית.

המסקנה מכך, היא שרק בדיעבד ניתן להעריך את תוצאות המלחמה, והדבר נכון גם לגבי "צוק איתן". ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן" לא נוצרה הרתעה וחמאס חידשו במהרה את ה"טיפטוף", בניגוד לחיזבאללה במלחמת לבנון השניה.

* רק בעתיד ניתן יהיה לדעת האם המלחמה הרתיעה את חמאס, אבל החלטות אי אפשר לקבל בדיעבד. את ההחלטות בנוגע להפסקת האש יש לקבל עתה, וכעת הזמן לדיון הציבורי בנדון.

למיטב הכרתי, הפסקת האש המתגבשת, אם ההדלפות נכונות, היא בעייתית ביותר, הן אם נוצרה ההרתעה והן אם לאו. אם הרתענו את חמאס והוא לא יעז בשנים הקרובות לחדש את האש, מה ההיגיון בכך שאנו נותנים לו פרס על תוקפנותו? אם הוא לא הורתע, קל וחומר שההסכם אינו ראוי, שכן ההקלות החד צדדיות ושאר הצ'ופרים, מחזקים אותו, נותנים לו קלפים נוספים ומעודדים את תוקפנותו.

על אף התקווה שהמכה הקשה שחטף חמאס תרתיע אותו, זו אינה יכולה להיות הנחת העבודה המדינית של הממשלה והצבאית של צה"ל. ולכן, אסור להסכים להפסקת אש, שבה חמאס מקבל הישגים. העיקרון של המו"מ צריך להיות הקלות ושיקום תמורת פירוז. ללא פירוז – אין הקלות כלשהן ואין שיקום. לנוכח איום המנהרות, אין כל הגיון בביטול או הצרה של הרצועה הסטרילית לאורך הגבול, אלא יש להרחיבה. יש להגדיר בהסכם שלישראל זכות לפעול כדי לסכל מִנהור והתחמשות. יש לדחות על הסף את הדרישה להפסיק את החיסולים, שכן מדובר בסיכול טרור. אין לדון בשום אופן בשחרור אסירים, כולל משוחררי עסקת שליט שנכלאו מחדש. יש להגדיר את זכותה של ישראל לפעול בכוח נגד המנהור.

ובכל מקרה, יהיו תנאי הפסקת האש אשר יהיו, יש לעמוד על כך שכל הפרה של הפסקת האש, ולו בירי פצמ"ר אחד, משחררת את ישראל מכל מחויבות לתנאי ההסכם.

* במלחמת "צוק איתן" צה"ל מילא בצורה מופתית את המשימות שהוטלו עליו. חיילי צה"ל ומפקדיהם גילו עוז רוח, דבקות במשימה, חתירה למגע, אחוות לוחמים, נכונות להקרבה, מקצועיות רבה, שיתוף פעולה מעולה בין הזרועות השונות ובין המודיעין והכוחות הלוחמים בכל הרמות.

אולם מה שחסר הוא המעוף, היצירתיות, הממזריות, התעוזה להפתיע את האויב במקום הבלתי צפוי ביותר. המלחמה הוכיחה שרבים מערכי רוחו של צה"ל ממשיכים לאפיין אותו, אבל איפה רוח "אביב נעורים", אנטבה, חציית התעלה? הצורך בהרס המנהרות (הניצחון הגדול ביותר במלחמה) חייב התנהלות איטית של כוחות גדולים לאורך הגבול ובצמוד לו. אבל איך זה שצה"ל לא שלח כוחות לעורף האויב כדי להגיע להנהגתו, להפתיע אותו, להמם אותו, להוציא אותו משיווי משקלו?

זה השינוי הדרוש לקראת המלחמה הבאה.

* האסטרטגיה של נתניהו במלחמה הזאת הייתה אסטרטגיה של הימנעות. לעשות הכל ויותר כדי להימנע מהמלחמה. לאחר מכן לעשות הכל ויותר כדי להימנע מהפעולה הקרקעית. ולאחר מכן לעשות הכל ויותר כדי לסיים אותה, כולל הפסקות אש חד צדדיות לרוב וויתור על כל ניסיון להגיע להכרעה. מן ההתחלה ועד הסוף המטרה שהנחתה את נתניהו הייתה – שקט.

מוקדם להעריך את תוצאות המלחמה, ואין בכוונתי לבחון את יתרונותיה וחסרונותיה של האסטרטגיה הזאת. אומר רק, שאם אחרי אסטרטגיה כזאת, הנשיא אובמה – צ'מברליין של המאה ה-21, מאשים את נתניהו ב... פזיזות (!!!) ומדרדר את מערכת היחסים עם ארה"ב, כנראה שהדבר היחיד שישראל יכולה עוד לעשות כדי לשפר את היחסים עם ארה"ב הוא ספירה לאחור – לספור את הימים עד שאובמה יסיים את תפקידו.

* אני נוהג להשוות את אובמה לצ'מברליין, אבל האמת היא שההשוואה הזאת עושה עוול לצ'מברליין. צ'מברליין, אף שהיה פוליטיקאי יהיר ושחצן, הודה בטעותו, בסופו של דבר התפטר ואף הצטרף לממשלתו של צ'רצ'יל שהובילה מדיניות הפוכה משלו. אובמה, לעומתו, חף מכל עקומת למידה. אין הוא מפיק כל לקח מכישלונותיו, והוא דבק בהם וחוזר עליהם שוב ושוב. את המחיר משלם העולם כולו. את המחיר משלמות ידידותיה של ארה"ב ובהן ישראל. את עיקר המחיר משלמת ארה"ב.

* האם ישראל צריכה לשתף פעולה עם ועדת שאבאס?

יש לי שתי תשובות לשאלה.

תשובה מהבטן – זו ועדה עוינת ומוטה, שנועדה לכתוב פרק נוסף לפרוטוקולים של זקני ציון. כל שיתוף פעולה עמה מעניק לגיטימציה ישראלית לה ולמסקנותיה המוטות. לכן, יש להחרים את הוועדה ולהימנע מכל קשר אתה.

תשובה מהראש – ישראל נמצאת במערכה מדינית קשה ביותר, ואסור לנו לוותר על זירה חשובה כל כך. בעיני העולם מסקנות הוועדה תהיינה לגיטימיות אתנו ובלעדינו. יש לנו לא רק טיעונים מצוינים, אלא גם הוכחות מצוינות לעמדתנו. הכל מתועד היטב. עלינו להשפיע כמיטב יכולתנו על מסקנות הוועדה. במקביל, עלינו לפעול בכל הכוחות והיכולות שלנו ,

אני מזדהה מאוד עם תשובת הבטן, אבל מבין שיש לפעול על פי תשובת הראש.

* מה ההבדל בין דאעש לחמאס? אין הבדל. מה ההבדל בין היחס של חמאס ליהודים לבין היחס של דאעש ליזידים? אין הבדל. מה ההבדל בין ישראל לבין היזידים? שישראל עצמאית וחזקה חלשים וזקוקים להגנת המערב. ועד כמה חלשים יכולים לסמוך על הגנת המערב, היזידים יכולים לשאול את היהודים.

* בלילה שבין שלישי לרביעי שעבר, עצרו צה"ל והשב"כ 16 מחבלים ביו"ש. לילה אופייני. זה ההסבר לכך ש"אבו מאזן מספק את הסחורה ביו"ש", כלומר זה ההסבר האמתי לשקט.

* אני מתנגד עקרונית להריסת בתי מחבלים, אך כל עוד העונש הזה קיים, עליו לחול גם על מחבלים יהודים. הזיקה בין רצח שלושת הנערים לבין רצח הנער הערבי כה הדוקה, שהריסת בתיהם של רוצחי השלושה, מחייבת את הריסת ביתו של המחבל הרוצח בן דוד. בעניין זה, מראית העין היא מהות, ואסור שתהיה אפילו מראית עין של אפליה.  

* ביד הלשון

נספח מילואים, השלמות ותוספות ללקסיקון "צוק איתן", שפורסם בגיליון הקודם. הלקסיקון המלא נמצא בבלוג שלי http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=14178975

בנק מטרות – רשימת יעדי התקיפה של חיל האוויר (מתחרה עם באן קי מון על תואר "הבנק של צוק איתן").

הקלות – אחד הנושאים בהם מתמקד המו"מ בקהיר להפסקת אש קבועה, הוא דרישת חמאס להקלות בסגר.

הקש בגג – נוהל הומאניטרי של צה"ל ושב"כ, שנועד למנוע פגיעה באזרחים, במחיר ויתור על מימד ההפתעה. על פי הנוהל, דיירי בית שעומדים להפציצו מקבלים התראה טלפונית מוקדמת על הכוונה, ומצטווים לפנות את המקום. ע"ע – הצבא המוסרי ביותר בעולם.

ועדת חקירה – על פי נוהל אוטומטי, ברגע שיש מלחמה מתחילות הקריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית. אני בעד הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור איזו תועלת הייתה לכל ועדות החקירה שהיו.

ועדת שאבאס – ועדה שהקימה מועצת זכויות האדם של האו"ם לחקר פשעי מלחמה במלחמת "צוק איתן". על סמך ניסיון העבר, סביר להניח שהמסקנות תהיינה מוטות נגד ישראל (אם לנקוט לשון המעטה).

חניבעל – נוהל לתגובה מיידית של צה"ל במקרה של חטיפת חייל. קיימת אגדה אורבנית, על פיה הנוהל מורה לסכל את החטיפה בכל מחיר, גם במחיר ירי מכוון לעבר החטוף, אולם אין לה אחיזה במציאות. הנוהל בוצע בעקבות חטיפת חלקי גופתו של הדר גולדין.

מידתיות – אחת הסוגיות שליוו את המערכה, היא האם התגובה של צה"ל מידתית, פרופורציונלית, לפגיעה בנו (במיוחד לנוכח מיעוט הנפגעים בעורף בזכות כיפת ברזל). חמאס מנסה להכתיב כללי משחק, שבו הוא קובע את גובה הלהבות והתגובה הישראלית תהיה בפרופורציה לתוקפנותו. הגישה הישראלית, היא שעצם הפגיעה בריבונות ישראל ופשע המלחמה של ירי על אזרחיה, שוברים את כל כללי המשחק, וכל תגובה היא מידתית. חלק ניכר מן הביקורת הבינלאומית על המבצע נקשרה לסוגיית המידתיות, בטענה שלישראל זכות הגנה עצמית, אך היא לא הגיבה במידתיות. ע"ע צביעות.

נמל – חמאס דורש תמורת הפסקת האש הקמת נמל בעזה. ישראל מסרבת לכך, מתוך הבנה שיהיה זה נמל להתחמשות רבתי של חמאס.

פיר – בור, חפירה בקרקע, מכרה. המושג שימש במלחמה לתיאור פתחי המנהרות.

פירוז – במהלך המלחמה עלתה דרישה ישראלית לפירוז רצועת עזה מהמשגרים והרקטות של חמאס. כנראה שהיא נמוגה בדרך לקהיר.

צו 8 – צו גיוס חירום למילואים.

צח"י – צוות חירום יישובי. צוות מתנדבים מן היישוב, המנהיג את היערכות היישוב בשעות חירום ואירועי חירום. בלשון הציבור: צוות צח"י. גילוי נאות – אני חבר ודובר צח"י של קיבוץ אורטל.

רבש"ץ – רכז ביטחון שוטף צבאי. רכז ביטחון של יישוב, הכפוף לצה"ל וממומן בידי משרד הביטחון. למרבה האבסורד, זמן קצר לפני המלחמה קוצצו משרות רבש"צים, בהחלטה צינית של משרד הביטחון במסגרת המאבק נגד קיצוץ תקציב הביטחון. 

* "חדשות בן עזר"

כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ.

(משלי, כ"ו, י"א).

קראתי בתימהון את העצומה של חברי קיבוץ ניר עוז, הקוראים לפתרון מדיני ברצועת עזה. לא בכעס קראתי את העצומה, אף לא שמץ של כעס. תימהון, זאת ההגדרה הנכונה. תימהון על בוחן המציאות של החותמים. השתאות על העדר עקומת למידה כלשהי. ואותו פסוק של החכם מכל אדם מיטיב להגדיר את תחושתי.

הרי כל הסבל של חברי ניר עוז, תושבי עוטף עזה, הוא תוצאה ישירה של אותו פתרון מדיני לו הם מטיפים.

הבה נבחן כמה נקודות היסטוריות בזמן.

1994 – ישראל נסוגה מן העיר עזה וערי הרצועה בעקבות הסכם אוסלו.

2000 – ועידת קמפ-דיוויד בה הציע אהוד ברק לפלשתינאים מדינה עצמאית בקווי 49' (עם חילופי שטחים קלים) ובירתה ירושלים.

2005 – הנסיגה מכל עזה עד קווי 49' ועקירת יישובי גוש קטיף.

1994. 2000. 2005. האם התחנות הללו אומרות משהו לחברי ניר עוז? איך התחנות הללו מגדירות את השינויים במצב הביטחון ב"עוטף עזה"? איך התחנות הללו מגדירות את עקומת הטרור מעזה? האם החשבון הפשוט של "14 שנים תחת ירי קסאמים", אינו מחזיר אותנו לשנת 2000, לדוגמה?

כל אחת מהשנים הללו, מסמלת קפיצת מדרגה משמעותית ביותר ברמת הטרור מגבול עזה, שתושבי קו העימות הידוע בכינויו המכובס עוטף עזה, ובהם חברי ניר עוז, הם הסובלים העיקריים ממנו. הקשר בין כל קפיצת מדרגה בטרור, לבין הצעד המדיני שקדם לו, הוא מובהק.

ניתן להצדיק את אותם צעדים מדיניים, ולהסביר שהם שחררו אותנו משליטה על הפלשתינאים, שהם חיזקו את הרוב היהודי במדינה וזה נכון. אבל אי אפשר לסתור את העובדה שכל צעד כזה פגע קשות בביטחון והעצים באופן משמעותי את הטרור. אפשר להשלים עם הטרור, בטענה שזה מחיר שאנו מוכנים לשלם על הפסקת הכיבוש. אפשר לטעון, שעכשיו כאשר אי אפשר עוד לתלות את הטרור בכיבוש, יש הצדקה מלאה להכות בטרור הפלשתינאי בכל הכוח, להכריע אותו. אבל לטעון ש"כל הניסיונות החוזרים של ממשלות ישראל לפתור בכוח צבאי את בעיות הביטחון נכשלו. רק פתרון מדיני יבטיח שלום וביטחון..." הרי זו אמירה מגוחכת, מנותקת מן המציאות, הזויה.

אומר עודד ליפשיץ, חבר ניר עוז, בראיון לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות": "מעולם לא התנתקנו מעזה. הפכנו את עזה לכלא. אנחנו יושבים מחוץ לכלא, מניחים לוועד האסירים לנהל אותו אבל לא נותנים לאף אחד לצאת. לכן הבכיינות המתקרבנת של הישראלים – שאנחנו יצאנו מעזה והפלשתינאים הגיבו ברקטות – היא שקר. חמאס שיגרו רקטות כי לא יכלו לעמוד יותר במצור". פשוט לא ייאמן, איזו אוטוסוגסטיה עשה האיש, כדי לשכנע את עצמו לא להודות שהצעד לו הטיף כל השנים, הביא לתוצאות הפוכות.

בהתנתקות, ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל יישוביה עד הישראלי האחרון. כל העולם, וישראל בראש, עמדו בתור לסייע לעזה להפוך לסינגפור של המזה"ת. הבחירה של הפלשתינאים הייתה אחרת – להפוך את רצועת עזה למפלצת של טרור נגד ישראל.

"לא תהיה התנתקות תחת אש", הצהיר שרון ערב ההתנתקות, אבל ההתנתקות הייתה תחת אש. ומיד לאחריה, הפלשתינאים הגבירו באופן דרסטי את הירי על עוטף עזה. תחושתם הייתה של ניצול הצלחה – הצלחנו לגרש את הציונים מגוש קטיף, הבאים בתור הם עוטף עזה.

רק אחרי עשרה חודשי ירי קסאמים ופצמ"רים על יישובי עוטף עזה, בעקבות חטיפת גלעד שליט, הכריזה ממשלת אולמרט על רצועת עזה כישות עוינת, הטילה סגר ימי וסגרה חלקית את מעברי הגבול. מעברי גבול פתוחים מקובלים בין מדינות החיות בשלום. אין כל סיבה למעברי גבול פתוחים עם מדינה שממנה יורים קסאמים על אזרחי ישראל. במקרה כזה, אך טבעי שהמעברים יהיו סגורים הרמטית. אולם לאורך כל התקופה, מדי יום, כולל בימי "צוק איתן" עברו מאות משאיות אספקה לתוך רצועת עזה. מחומרי הבניה והמלט שהעברנו להם, נבנו מנהרות התופת אל יישובי הדרום.

אבל עודד ליפשיץ, שצריך להסביר, קודם כל לעצמו, איך זה שאחרי הנסיגה לה הטיף שנות דור, לא קיבלנו שלום אלא טרור, מדקלם את הנראטיב הבכייני המתקרבן של הפלשתינאים, על ה"כלא הגדול", על ה"מצור", כביכול.

אין להם ברירה, הוא מסביר. הם חייבים לירות עלינו, הוא מסביר. הם גם חייבים לחפור מנהרות שמהם יכלו לצאת עשרות מחבלים ולטבוח בעשרות חברים וילדים בקיבוצו, ניר עוז. אין להם ברירה.

יש הסבר לתופעה הזאת. תסמונת שטוקהולם, היא נקראת בפסיכולוגיה.

באוגוסט 1973 נחטפו 4 פקידי בנק בשוד מזוין בשטוקהולם. לאחר ימים ולילות בשבי, רואיינו החטופים בידי פסיכולוגים, ולמרבה ההפתעה הם הפגינו אמפתיה גדולה לחוטפיהם. מחקרים רבים מאז, אוששו את התזה אודות התסמונת הזאת – שוב ושוב נמצאו חטופים שהזדהו עם חוטפיהם.

תושבי עוטף עזה הפכו לבני ערובה של חמאס. עודד ליפשיץ וחבריו, מוכי תסמונת שטוקהולם, מזדהים עם חמאס ומסבירים באמפתיה רבה את הטרור המופנה לכולנו, אך בראש ובראשונה אליהם. 

* "שווים"

לעתים קרובות, כאשר אני יוצא בדף הפייסבוק שלי נגד תופעות של ישראלים הפועלים נגד המדינה, המשמיצים את ישראל, המסייעים לתעמולת האויב, בולט בתגובות שאני מקבל,  הפסוק "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" (ישעיהו מט, יז).

בשיח המקובל, משמעות הפסוק היא שהמהרסים והמחריבים שלנו, לא יהיו האויב מבחוץ, אלא הם יבואו מתוכנו.

אולם משמעות הפסוק המקורי הפוך. הפסוק הוא חלק מנבואת נחמה של ישעיהו, והוא אומר שהאויב שכבש את הארץ, הרס אותה והחריב אותה, ייצא ממנה, ועם ישראל ישוב אליה.