הבלוג של אורי הייטנר

* התרוקנות יישובי עוטף עזה, חלילה, עלולה להיות ניצחון אסטרטגי אדיר של חמאס ותבוסה נוראה של ישראל. מבחינת התודעה הערבית, יהיה זה המשך להתנתקות – הצלחנו בטרור לגרש את הציונים מגוש קטיף, הצלחנו לגרש אותם מעוטף עזה, יאללה – אשקלון. והמסר לחיזבאללה – יאללה קריית שמונה ויישובי קו העימות.

תושבי עוטף עזה ראויים להערצה על עמידתם האיתנה במשך 14 שנים תחת פשע המלחמה המתמשך של הפלשתינאים. ובכל זאת, יש לצפות מהם לעמידה איתנה ככל שיידרש.

אך בראש ובראשונה, על הממשלה להבין את חומרת השעה. אסור לסיים את המלחמה הזאת באופן שימשך האיום ה"טיפטופי" על עוטף עזה.

* ההכרזה על סיום מבצע "צוק איתן" הייתה נמהרת ושגויה, לא רק במבחן התוצאה (חידוש האש בידי חמאס), בחכמה שבדיעבד, אלא מלכתחילה. היא הייתה שגויה מלכתחילה, כיוון שמלכתחילה נקבעה הפסקת אש ל-72 שעות. כאשר בסיטואציה כזאת ישראל הכריזה על סיום המבצע, שחררה את המילואים והעלתה את הטנקים צפונה, היא הפגינה חולשה וקוצר רוח. חמאס ראה בגילוי החולשה הזאת רוח גבית לחידוש התוקפנות, כבת לוויה סחטנית למו"מ, בניסיון לקדם את דרישותיו האבסורדיות.

* אחת ההחלטות האחרונות של רבין, הייתה לחסל את פאתחי שקאקי, מנהיג הג'יהאד האסלאמי. הוא חוסל ב-26.10.95, 9 ימים לפני רצח רבין. החיסול הזה השבית לחלוטין את פעילות הארגון למשך 5 שנים ובסה"כ לקח לו עשר שנים להתאושש.

חיסול הנהגת "ספטמבר השחור" בעקבות הטבח במינכן, הביא לחיסולו של הארגון.

חיסולם של יאסין ורנתיסי, המנהיגים הדתיים של חמאס, לצד מנהיגים נוספים באותה תקופה, הוא אחד המרכיבים בניצחון על טרור המתאבדים.

יש גם דוגמה הפוכה – חיסולו של מנהיג חיזבאללה מוסאווי לא הביא לתוצאה הרצויה. להיפך, הארגון התחזק תחת המנהיג הבא – נסראללה.

חמאס הוא ארגון חזק ומושרש, שאי אפשר למוטט אותו באמצעות חיסול המנהיג. אם וכאשר תתחדש האש, המטרה הישראלית צריכה להיות חיסול כל ההנהגה שלו, הצבאית והפוליטית. חיסול כזה ישבש לשנים את יכולת הפעולה של הארגון, ויאפשר הסדרה מסוימת ברצועת עזה.

* למו"מ המתקיים כעת במצרים יש הגדרה אחת בלבד - מו"מ תחת אש. המשך מו"מ, בהפוגות קצרות של 72 שעות, עם אקדח על הרקה ואיום בחידוש האש אם התביעות האבסורדיות והחצופות של חמאס לא תענינה, אינו יכול להיות מוגדר באופן אחר.

* הייתה זו שגיאה להסכים גם להפסקת האש הזאת, אולם יש לנצל אותה כדי להבהיר שזאת הפסקת האש הזמנית האחרונה. אם חמאס יחדש את האש, יש לחדש את הלחימה במלוא עוזה ולהביא להכרעה, באמצעות חיסול הנהגת חמאס.

* חמאס דורש נמל בעזה, כדי שיוכל בקלות לקלוט את הכמויות הבלתי מוגבלות של אמל"ח לביצוע פשעיו נגד האנושות. כמובן שיש לדחות על הסף את הדרישה האבסורדית הזאת. אבל יש דברים גרועים יותר מאשר נמל של חמאס בעזה. למשל, נמל בעזה בהפעלת ארדואן (כפי שהוא מציע).

* אם יהיה נמל בעזה, למה הוא ישמש? לְמה ששימשה העצמאות שניתנה בעזה כשישראל יצאה מהרצועה. למה ששימשו השטחים שמהם עקרנו את יישובינו בגוש קטיף ובתוחמת הצפונית. למה ששימש המלט שישראל העבירה לרצועת עזה. למה ששימש הכסף הרב שהגיע לרצועת עזה כדי שיקימו את סינגפור של המזה"ת. למה ששימש החשמל שישראל מעבירה לרצועת עזה. בתנאי מעבדה אופטימליים, נמל בעזה הוא דרישה הגיונית מאוד, וזה אפילו אינטרס ישראלי, שיהיה טוב לשכנים. אלא שאנו למודי ניסיון, ומבינים שהסכמה להקמת נמל בעזה, פירושה הסכמה להעצמה רבתי של מפלצת הטרור ופשעי המלחמה נגד אזרחי ישראל. הנחת העבודה שלנו, צריכה להיות שנמל בעזה = נשק כימי בידי חמאס.

* אם נכונות הידיעות המודלפות מהמו"מ במצרים, מדובר בפרס לטרור. הכלל צריך להיות שיקום תמורת פירוז. ללא פירוז – שום הקלות.

* איני מסתיר את ביקורתי על ניהול המלחמה, ובעיקר על כך שלא הוגדר יעד ברור של חיסול הנהגת חמאס. אבל אני מאוד לא אוהב את האופנה של לעג לנתניהו, יעלון וגנץ וזלזול בהישגי "צוק איתן". היו הישגים משמעותיים, והחשוב שבהם הוא חיסול הכור הגרעיני של חמאס – מנהרות התופת. אין כאן שחור ולבן, ואין כל מקום לזלזול וללעג.

* אם הרמטכ"ל יודה בפומבי שטעה בדבריו בנאום הפרחים האדומים, הוא יזכה להערכה רבה.

* רבים מדברים על כך שהפתרון לרצועת עזה הוא שלטון של רש"פ בראשות אבו מאזן. יש הוכחה לכך שזה עובד – מצב הביטחון ביו"ש. ההוכחה הזאת רלוונטית לפתרון נוסח הרש"פ ביו"ש – אוטונומיה אזרחית, תחת מעטפת ביטחונית ישראלית, עם שליטה ישראלית על המעברים ופעולה חופשית של צה"ל ושב"כ בתוך השטח, כולל מעצרים על פי הצורך. שלטון הרש"פ בשטחים שברשותו ביו"ש לפני "חומת מגן", היה מפלצת טרור כמו מדינת עזה, רק יותר אפקטיבית (רצח 1,500 ישראלים). נכון שזה היה תחת ערפאת ולא תחת אבו מאזן, אך כדאי לזכור שבשנתיים הראשונות אחרי ההתנתקות אבו מאזן שלט ברצועת עזה, ותחתיו החלה להיבנות מפלצת הטרור, במקביל לרגיעה ביו"ש.

גם לדעתי, הרש"פ בראשות אבו מאזן הוא הפתרון הנכון לרצועת עזה, אבל רק בתנאֵי הרש"פ ביו"ש מאז "חומת מגן". פתרון אפקטיבי נוסף, אולי טוב יותר, הוא מצרימיזציה של רצועת עזה. אבו מאזן והרש"פ יכולים להשתלב גם בפתרון כזה.

* הדיפלומטיה הציבורית, תופסת מקום הולך וגובר ביחסים הבינלאומיים ובמדינאות הבינלאומית. ישראל נמצאת תחת מתקפת תעמולה שקרית, בעניין הרג האזרחים והילדים ברצועת עזה. מה צריכה להיות האסטרטגיה של ישראל במערכה הזאת?

האסטרטגיה של ההסברה הישראלית צריכה להיות אמירת האמת, במקסימום ווליום, במקסימום הוכחות, ולהגיע למקסימום אנשים בעולם. האמת היא שהפלשתינאים מבצעים פשע מתמשך נגד האנושות בירי מכוון על אזרחי ישראל ובמנהרות תופת לביצוע פיגועי טבח המוניים נגד אזרחי ישראל. לישראל זכות להגנה עצמית, והזכות הזאת מתבטאת בפגיעה במשגרי הטילים, במנהרות, בתשתיות הטרור ובמחבלים. הפלשתינאים מוסיפים פשע מלחמה נוסף על פשעי המלחמה שלהם, כאשר הם הופכים במכוון את אזרחיהם למגן אנושי. למרות זאת, צה"ל עושה יותר מכל צבא אחר בעולם, כל מאמץ להימנע ככל הניתן מפגיעה באזרחים. מלוא האחריות על כל אזרח וכל ילד פלשתינאי שנהרג, הוא רק על חמאס, בשל התנהגותם. יש לנו הוכחות רבות לכל טענותינו (כולל לאופן שבו נוהג כל צבא אחר בעולם, ולא כאשר אזרחיו נמצאים תחת מתקפות טילים).

נכון שהמאבק התעמולתי הוא מאבק א-סימטרי - לאויב אין כל עכבות לשקר ואילו אנו מוגבלים באמירת האמת. אך את האמת הזאת, שהיא אמת מוחלטת, יש להביא לכל מקום בעולם.

ההלקאה העצמית המיותרת בקרבנו בנושא הזה, אינה מבטאת מוסר אלא מוסרנות, לא צדק אלא צדקנות, לא חסד אלא התחסדות. התחסדות, מוסרנות וצדקנות שייכים למדור הצביעות. והרי נגד הצביעות הזאת אנו נאבקים.

* ובעניין זה, ראוי לצטט את חתן פרס ישראל, הפילוסוף הדגול פרופ' אסא כשר, מגדולי המומחים בעולם לאתיקה בכלל, ואתיקה צבאית בפרט, מנסח הקוד האתי "רוח צה"ל": "אנחנו עומדים בדרישות המוסריות. לכל מג"ד יש קצין אוכלוסיה שמאתר את הלא מעורבים, והכל מפוקח על ידי יותר מדי עורכי דין שמלווים את העבודה בשטח. הדיבור על מספר ההרוגים לא רלוונטי. זה לא מעיד על חוסר הקפדה של צה"ל או על פעילות לא נכונה. הנסיבות מחייבות להתנהג במידתיות ולעשות את ההבחנה בין מעורבים ובלתי מעורבים וכך צה"ל נוהג. אם ליד משגר שעומד לירות רקטה לעבר שטחי ישראל יש שלושה אזרחים פלשתינים, חייבים להשמיד את המשגר, כי הרקטה עלולה לפגוע באזרחים ישראלים. לָעולם אין מושג עד כמה ישראל מתאמצת ומקפידה לעמוד בדרישות המוסריות".

כשר אמר את הדברים בראיון ל"ישראל היום" בערב שבת.

* כשר: "גדעון לוי מתפקד בתור אחד משני יחצני חמאס בעיתון שלו". ונשאלת השאלה, האם השני הוא אורי משגב או עמירה הס? או שמא כשר התבלבל בספירה.

אסא כשר אינו אדם שחסרות לו מילים, אך כך הוא הגדיר את יחסו לתופעת גדעון לוי: "אין בפי מילים פשוטות בשביל לגנות את זה. מדובר בתת רמה עיתונאית ומוסרית".

בדברי התגובה שלו חזר גדעון לוי על סיסמאות "מעשי ההרג וההרס הברוטאליים של ישראל". כהרגלו, תעמולה פרימיטיבית למען חמאס.

* מדיניות החוץ של אובמה, בפרט במזרח התיכון, היא מדיניות כושלת, שפגעה קשות בארה"ב ובידידותיה. זוהי מדיניות צ'מברליינית, המבוססת על פיוסו של האויב הגדול של האנושות במאה ה-21 - הקנאות האסלאמיסטית הג'יהאדיסטית, בתקווה שהדבר יביא לקצת שקט.

ויש גם טעויות נוספות, שאינן קשורות לפייסנות, אלא לגישה פשטנית קטנת ראש, שאינה מנסה לרדת לעומקן של תרבויות אחרות, ולכן כושלת שוב ושוב בהבנתן. כך ניתן להסביר את סדרת השגיאות של אובמה ביחס למצרים.

כאשר הייתה התקוממות עממית נגד הדיקטטור מובארק, אובמה כדמוקרט תמך במאבק נגד רודנות. כאשר בבחירות דמוקרטיות נבחרו "האחים המוסלמים", הוא תמך, כדמוקרט, במי שנבחר בבחירות. כאשר א-סיסי הפיל את שלטון "האחים המוסלמים" בהפיכה צבאית, הוא יצא, כדמוקרט, נגד ההפיכה הצבאית. כל החלטה בפני עצמה, הגיונית על פי המנטליות של המערב הדמוקרטי. אלא שזו עצלות מחשבתית, להתייחס לחברה לא דמוקרטית בבסיסה, על פי פרמטרים מערביים, והיא גרמה לתמיכה הזויה של ארה"ב בהפיכת המדינה הערבית הגדולה והחשובה ביותר לאמירות אסלאמיסטית ג'יהאדיסטית, שרואה בארה"ב את השטן הגדול.

ויחד עם זה, כל הדיבורים על אובמה כעל אסלאמיסט (המהדרין אף מגדירים אותו כ"מוסלמי" בשל שמו האמצעי... אפשר להגדיר אותו כישראלי בשל שמו הראשון), אוהד "האחים המוסלמים", עוין לישראל, הם עורבא פרח, קשקוש מקושקש וחסר שחר.

אובמה הוא פטריוט אמריקאי, תומך בישראל, אחד הנשיאים שסייעו לישראל יותר מאחרים בסיוע ביטחוני, כולל תמיכה משמעותית ב"כיפת ברזל". ארה"ב הטילה וטו על כל ההצעות נגד ישראל במועצת הביטחון. בכל השוואה אובייקטיבית, הוא יותר פרו ישראלי מכמה מהנשיאים שנחשבים ידידותיים ביותר לישראל, כמו ממשלי ניקסון ורייגן. בממשל ניקסון מועצת הביטחון גינתה את ישראל לא אחת, וארה"ב נמנעה. רייגן ניסה לכפות על ישראל את "תכנית רייגן", לנסיגה לקווי 4.6.67, הטיל עליה סנקציות בעקבות הפצצת הכור העיראקי וסיפוח הגולן לישראל ובמלחמת "שלום הגליל" הציב על שולחנו תמונה של ילדה פלשתינאית קטועת רגל, כדי שלרגע לא ישכח מה ישראל עוללה בלבנון. ועם כל זה, בצדק ניקסון ורייגן נחשבים ידידי ישראל, כי גם בזמנם ארה"ב הייתה בת הברית הגדולה של ישראל.

אין סתירה בין ידידות ואף ברית בין מדינות, לבין מחלוקת מדינית. למעט בוש הבן, כל נשיאי ארה"ב תמכו בנסיגה ישראלית לקווי 49', בתיקוני גבול קלים, וחרף המחלוקת הם היו ידידים. כך גם אובמה.

אלא שמדיניותו הפייסנית, גרמה לישראל לנזק רב, אם כי נזק זניח ושולי לעומת הנזק שנגרם לארה"ב הברית עצמה. אחד מרגעי השפל של ממשל אובמה, היה מסמך הפסקת האש הצ'מברלייני שקרי הגיש בעיצומה של מלחמת "צוק איתן", ובצדק ישראל דחתה אותה על הסף. ההצעה הזאת לא נבעה, חלילה, מאהדה לחמאס, אלא מרוח פייסנות.

* חמאס בעזה, ארדואן בתורכיה, דאעש בעיראק. הקנאות האסלמית מרימה ראש ומאיימת על שלום העולם.

* על מה בדיוק זכה יהודה ברקן בפרס אופיר על מפעל חיים? על סרטי המתיחות? על צ'רלי וחצי? על חגיגה בסנוקר? הלו... זאת אקדמיה?

* לכבוד שרה ביטחון מר משה בוגי,

אהלן, אהלן, אהלן.

נתתי לך לנוח קצת, אבל המערכה המדינית הביאה אותי להמציא פיתוח חדש, שימנע במלחמה הבאה ביקורת על ישראל, על הרג המגן האנושי של חמאס.

זה כל כך פשוט, שאני לא מבין איך לא חשבתי על זה קודם (אם כי אני יכול להבין למה אף אחד אחר לא חשב על זה קודם).

ובכן, הפיתוח החדש, הוא פצצות חכמות, שכאשר הן מתפוצצות, הן יודעות להבחין בין המחבל לבין המגן האנושי שמאחוריו הוא מתחבא. וכך, כאשר משגר רקטות מוצב בבית מגורים, חיל האוויר יפיל פצצה על הבית, הפצצה תתפוצץ, תפוצץ את המשגר ואת הרקטות, תהרוג את המחבלים, והמגנים האנושיים יצאו ללא פגע.

אגב, אני מזכיר לך את מועמדותי (מטעם עצמי) לפרס ביטחון ישראל.

צ'או,

שלך,

אני. 

* "חדשות בן עזר"

* חידוש המלחמה, מעיד על מהותו של האויב. אין זה אויב נורמלי, שניתן לצפות את תגובותיו. אין טעם לחפש אצלו רציונליות. מצד אחד, היכולת להרתיע אותו היא כמעט בלתי אפשרית. מצד שני, אין כל אפשרות להגיע אתו להסכמות. אין מנוס, אלא להביא להכרעה, להכנעה, אין להפסיק את המלחמה רגע לפני הכרעה, ובלי הפסקות אש והפוגות הומאניטריות. הכרעה תהיה רק באמצעות חיסולה של הנהגת חמאס – הצבאית והמדינית. כל ההתכווננות הישראלית, המדינית, המודיעינית והצבאית, צריכה להיות ממוקדת מטרה אחת – להשמיד את הנהגת חמאס.

* אני שומע כל מיני ניתוחים, מדוע חמאס (בינתיים) לא יורה על המרכז ומשאיר את הירי ל"פלגים" או לפחות לא לוקח אחריות.

הניתוח שלי, הוא שהם רוצים מלחמת התשה מוגבלת. הם הבינו מה גרם לפעולה קרקעית, ומעריכים שפעולה פחותה בעוצמתה מצדם, תביא לפעולה פחותה בעוצמתה מצדנו.

עלינו להבהיר שהסיפור הזה נגמר. שרקטה על עוטף עזה ורקטה על גוש דן חד הם. ושאין מלחמה דה-לוקס. לא הם יקבעו את גובה הלהבות. או הפסקה או אש. אם הם חידשו את האש, עלינו לחדש את המלחמה במלוא עוזה, ביתר נחישות, אך גם ביתר חכמה וביתר מיקוד - לחסל את הנהגת חמאס.

* אי אפשר לקיים מו"מ עם חמאס. חמאס מנהל מו"מ עם אקדח לרקה, תחת איום לחדש את האש אם לא תענינה דרישותיו האבסורדיות. ישראל צריכה לנהל מהלך מדיני מול מצרים, ארה"ב, האו"ם – על הבוקר שלמחרת חיסול הנהגת חמאס; מי ישלוט שם ובאיזו דרך, איך להבטיח שרצועת עזה תהיה מפורזת, ולעגן את זכותה של ישראל להתערב בכוח לסיכול התחמשות וחפירת מנהרות. כמובן, שאין מקום לכל דיון על שחרור אסירים ובהם אסירי עסקת שליט ששוחררו. להיפך, יש להמשיך במצוד אחרי משוחררי עסקת שליט והשבתם לכלא.

* ישראל הודיעה שלא תקיים מו"מ תחת אש. זה מובן מאליו, אבל על ישראל להודיע שלא תנהל מו"מ תחת איום בחידוש האש. גם זה אמור להיות מובן מאליו. אבל כל אותם דברים מובנים מאליהם, אינם תקפים עם אויב בלתי רציונלי כמו חמאס, ולכן אין לנהל עמו מו"מ. אולם ברגע שחמאס הוא השליט במדינת עזה, אי אפשר לא לנהל עמו מו"מ, לפחות עקיף. לכן, אין מנוס מחיסול הנהגת חמאס. אנרכיה ברצועת עזה עדיפה על המצב הנוכחי, כיוון שהאקסיומה שתמיד עדיף שתהיה כתובת שיש לה מה להפסיד, אינה תקפה עם אויב בלתי רציונלי כמו חמאס.

* באן קי מון וכל הצבועים שגינו את ישראל, העניקו לחמאס רוח גבית שהביאה לחידוש המלחמה.

* על אף הגינויים מחוץ וההשמצות מבית, צה"ל עומד באופן מעורר התפעלות במבחן מוסר הלחימה וטוהר הנשק, ב"צוק איתן".

נכון, מראות ההרס וההרג ברצועת עזה קשים וכואבים. אולם אל לנו להתבלבל, ולא לתת לתעמולת הכזב וללוחמה הפסיכולוגית של האויב לבלבל אותנו – במלוא האשמה על כך נושא מי שהפך את האזרחים והילדים הפלשתינאים מגן אנושי למשגרי ומחסני רקטות ולמנהרות תופת, שנועדו לזרוע מוות ביישובינו.

צה"ל עושה כל מאמץ אפשרי, כפי שאף צבא אחר בעולם, היום ובעבר ואני יכול לקבוע בוודאות שגם בעתיד, לא עשה ולא יעשה כמותו, להימנע מפגיעה באזרחים. אין כל סיבה שמצפוננו לא יהיה נקי לחלוטין.

* הקפדת היתר על מוסר הלחימה, פוגעת באפקטיביות הלחימה ומעקרת את מימד ההפתעה. בדיון הציבורי סביב הנושא, נמתחת על כך ביקורת, בטענה שאין לראות באזרחים הפלשתינאים חפים מפשע, כיוון שהם תומכים בחמאס והם שהעלו אותו לשלטון.

גם אם הקביעה מדויקת וגם אם היא מוגזמת (ודאי שהיא אינה מוצדקת כאשר מדובר בילדים), היא כלל אינה רלוונטית. מטרת המלחמה אינה לגזור עונש מוות לאזרחים על תמיכתם בחמאס, אלא לפגוע במחבלים עצמם, כדי להגן על מדינת ישראל. ומצד שני, גם אילו אותם אזרחים היו מתנגדים חריפים של חמאס, לא היה מנוס מהפגיעה בהם, בהיותם מגן אנושי, כיוון שבכל מקרה צה"ל חייב לפגוע בתשתיות הטרור.

* אין כל היגיון בוועדת חקירה על מלחמת "צוק איתן", כפי שמציעים גורמים שונים. ועדות החקירה הממלכתיות והמשפטיות אף פעם לא תרמו להפקת לקחים, אלא היו טריבונל לעריפת ראשים.

יש מקום לתחקיר יסודי בצה"ל, במב"ל ובוועדות המשנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. גם במקרים של הצלחה חד משמעית, יש מקום לתחקיר יסודי, כדי ללמוד מן ההצלחות, וכיוון שבכל הצלחה יש גם כשלים שיש ללמוד מהם. במלחמת "צוק איתן" היו הצלחות גדולות, אך גם לא מעט כישלונות, ויש ללמוד את אלה ואת אלה, על מנת להפיק את הלקחים הדרושים להיערכות למלחמה הבאה.

* בצרור ההערות הקודם, התייחסתי לקשר המובהק בין ההתנתקות לנעשה היום בגבול עזה. הפלשתינאים, שראו בעקירת גוש קטיף ניצחון של מאבקם האלים נגד נוכחותנו בארץ, חתרו לניצול הצלחה כדי לעקור אותנו באותן דרכים מעוטף עזה – הפרוסה הבאה של הסלמי.

אולם יש לכך גם צד אחר. ההתנתקות מרצועת עזה הביאה לתמיכה הציבורית המלאה (למעט עשבים שוטים בשוליים) במלחמה. ללא ההתנתקות, לא הייתה תחושת האין ברירה, הייתה מחלוקת ציבורית רחבה, התנגדות גדולה, הפגנות המוניות וכו'.

עובדה זו אינה מצדיקה את עקירת יישובי גוש קטיף. להיפך, היא מצביעה על כך שהמציאות הוכיחה את צדקת ההתנגדות לה. תוצאות ההתנתקות הביאו רבים מתומכיה להתפכח. אבל העובדה הזו מוכיחה עד כמה המציאות מורכבת.

* "צוק איתן" הינו מלחמת אין ברירה מובהקת, ועובדה זו הביאה ללכידות הרבה של הציבור הישראלי והתמיכה הגדולה במלחמה, בממשלה ובצה"ל. אני מאמין שהמלחמה תחולל בציבור הישראלית שינוי תודעתי משמעותי. 

אני מקווה מאוד שהשינוי הזה לא יפסח על הציבור החרדי. אני מקווה מאוד, שלמרות הסתת מנהיגיו, הציבור החרדי יצביע ברגליים ויתגייס לצה"ל, מתוך הבנה שאין מצווה גדולה יותר מהשתתפות במלחמת המצווה על קיומה של המדינה היהודית, על שלומו וביטחונו של עם ישראל; שגיוס לצה"ל אינו "גזירת שמד", רחמנא לצלן.

* אחדות אינה אחידות. אחידות, שבה הכל הולכים בסך ודוגלים באותה דעה, היא מצב מסרס והרסני. מחלוקת היא יסוד מוסד בדמוקרטיה ויסוד מוסד ביהדות, וחברה יהודית דמוקרטית מטפחת ומעודדת את המחלוקת. אחדות, היא היכולת לקיים את היחד, את שותפות הגורל ושותפות הייעוד, על אף המחלוקות, המתקיימות בכבוד הדדי ולשם שמים.

אולם כדי לקיים אחדות, יש צורך במכנה משותף בין הצדדים במחלוקת. תחושת האחדות שאפיינה אותנו במלחמה, נובעת מהמכנה המשותף הרחב, הציוני דמוקרטי, הפטריוטי, של הרוב השפוי בחברה הישראלית, שבודד את קומץ הרדיקלים המיליטנטים מימין ומשמאל (אף שהם עשו כל מאמץ להגביר את הווליום). האחדות התאפשרה, כיוון שאת מקומו של שיח השוליים המשתלט על השיח הציבורי ובעיקר התקשורתי (המחייב אותנו, למשל, לבחור בין אדם ורטה לבין ספיר סבאח, כאילו אין עוד 90% נורמליים בין השניים), תפס השיח של הרוב. ובתוך הרוב הזה קיימות מחלוקות רבות, אך המלחמה חידדה את המכנה המשותף -  אמונה בצדקת הדרך הציונית וההבנה שהסכסוך אינו על מיקומם של גבולות המדינה אלא על זכות קיומה של מדינת ישראל.

בחברה דמוקרטית יש מקום לקצוות, ויש להם חשיבות כגורם המאתגר את החשיבה ואת הדיון, אלא שמקומם הוא בקצה, בשולים, לא כתחליף לשיח האמתי.

אני מייחל לכך, שלא נחזור שוב לסורנו מיד עם תום המלחמה.

* חידוש התוקפנות של חמאס ופשע המלחמה של ירי מכוון לעבר אזרחי ישראל ערב הפגנת ה"שמאל" בת"א, מעמיד באור נלעג במיוחד, את ההפגנה הפאתטית.

על מה הם מפגינים? מה הם רוצים? הרי כל סיסמאותיהם העבשות אינן רלוונטיות לכל מה שקשור למלחמה הזאת. נגד מה הם מוחים? נגד מלחמה ברירה? הרי אין מלחמה שהיא התגלמות המושג מלחמת אין ברירה כמו המלחמה הזאת. על כך שצריך להפסיק לירות ולהתחיל לדבר? הרי בכל הזדמנות במלחמה הזאת הפסקנו לירות, ב... כמה הפסקות אש? מי סופר? אז מה הם רוצים, לכל הרוחות.

הרי אין להם שום טיעון שראוי להתווכח אתו, שאפשר להתנגד לו, שקצת, במשהו, יאתגר את המחשבה, יתסיס את הדיון הציבורי. כלום, גורנישט, נאדה. זו הפגנה אוטומטית, של רובוטים מחשבתיים, שמתכנסים להפגין נגד המלחמה כי לכך הם רגילים – אם יש מלחמה אנחנו צריכים להפגין. למה? ככה.

* דמוקרטיה במלחמה היא דמוקרטיה לכל דבר, וחופש הביטוי הוא ערך מקודש בתוכה. זכותם להפגין וחובתה של הדמוקרטיה הישראלית לאפשר להם להפגין. הדמוקרטיה הישראלית איתנה דיה כדי להכיל את המחאה הזאת.  

חובתה של המשטרה להגן על ההפגנה מפני כל פרובוקציה אלימה של הימין הקיצוני.

זו הפגנה הזויה, אבל במדינה חופשית יש לאפשר גם להזויים להפגין.

* אבל, ריבונו של עולם, למה הם מפגינים? על מה? מה דוחף אותם?

אולי במקום הפגנה אוטומטית, כדאי שיעצרו רגע, יחשבו, יטילו ספק באמתות שלהם, יבחנו את האקסיומות שלהם, ישאלו את עצמם האם הסיסמאות שהם מדקלמים באמת מתיישבות עם מציאות חיינו? הדוגמטיות שלהם כנראה אינה מאפשרת להם להתמודד עם העובדה שכל רעיונותיהם מתנפצים אל סלע המציאות.

* השלב הבא במלחמת הפלשתינאים נגדנו, לאחר שוך הקרבות, יהיה התמקדות במסע הדה-לגיטימציה לישראל. וכאן אבו מאזן לקח את המושכות, במסע של עלילת "פשע המלחמה" כביכול וניסיון להביא את מדינת ישראל לספסל הנאשמים. הפרטנר...

* העליהום הצבוע על ישראל בשל הפגיעה באזרחים, מסביר את הלהט של חמאס להביא להרג מקסימלי של אזרחים וילדים ברצועת עזה, כנשק קטלני נגד ישראל.

* באן קי מון מאשים את ישראל בהפגזת מתקני או"ם. הוא רק שוכח לציין שהאו"ם אפשר להפוך את מתקניו למתקני טרור.

* יש לצאת במתקפת אמת, מול קמפיין השקר ועלילת הדם. רון פרושאור נשא נאום מצוין באו"ם, שהוקיע את הצביעות והשקר, והמסרים של נאומו ראויים להיות לב הקמפיין.

* ג'ימי קרטר, אחד הנשיאים הכושלים בתולדות ארה"ב, דוגל בהשקפת עולם אנטישמית קיצונית, שבאה לידי ביטוי בספריו. במלחמה הזאת הוא תומך בחמאס, הוא קורא לארה"ב להוציא את חמאס מרשימת ארגוני הטרור ולהכיר בו כגורם מדיני ומגנה בחריפות את ישראל.

התנהגותו מעוררת סוגיה פילוסופית עתיקה. אריכות הימים בה התברך, היא מקרה מובהק של רשע וטוב לו.

* האם ארה"ב ובריטניה מבינות שדעאש = חמאס?

* ד"ר יוסי נחושתן, מרצה למשפטים באוניברסיטת קים בלונדון, פרסם ב"הארץ" מאמר תחת הכותרת "השבט הפשיסטי אמר את דברו" (זאת הכותרת במהדורה המקוונת. במהדורה המודפסת הכותרת סולידית יותר: "מדוע השמאל הפסיד?").

טענתו של נחושתן היא שהחברה הישראלית מחולקת בין לאומנים ופשיסטים (להלן הימין) לבין ליברלים הומניסטיים (להלן שמאל). מאחר והשמאל יכול להצליח רק בתנאים נורמליים, והתנאים בישראל אינם נורמליים, אין מנוס מניצחון הלא נורמליים בישראל, כלומר השבט הלאומני הפשיסטי שהוא בהכרח יהיה הרוב. והמסקנה – אין לליברלים הומניסטים מה לחפש בארץ.

ועל כך יש לי מספר אמירות. א. ע"ע הפינה "ביד הלשון" בצרור זה. ב. אני מעדיף את נחושתן ומה שהוא מייצג, על פני מה שמייצג אורי משגב, הלועג למתייאשים כנחושתן, המתבכיינים שגנבו להם את המדינה, ומעדיף את אלה שקמים ועושים מעשה. וכהשראה הוא מציג את קושרי הקשר להתנקש בחיי היטלר, בלי להותיר ספק שנתניהו הוא היטלר הישראלי. ג. אני מניח שרבים ישמחו על בחירתו לרדת מהארץ, אבל אני דוגל בתשובה שכתב אהוד מנור למי שבמלחמת לבנון הראשונה דיברו כנחושתן: "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת". ד. צר לי על נשמתו התועה של האיש.

* "ידיעות אחרונות" אף פעם לא היה "הארץ". בעוד "הארץ" הוא אופוזיציה אוטומטית למדינה, "ידיעות אחרונות" הוא אופוזיציה אוטומטית לממשלת נתניהו. להיות אופוזיציה לממשלה זה לגיטימי לגמרי. להיות אוטומטי, זה לא מקצועי. הבעיה היא, שמרוב אנטי אוטומטי לממשלה, "ידיעות אחרונות" התדרדר לכיוון הקו של "הארץ".

אלא שבמלחמה "ידיעות אחרונות" התעשת, ופטריוטיות נורמלית ובריאה דחקה את הפוליטיקה הקטנה.

נבחן לדוגמה את העיתון של יום ה' 7.8. עמוד השער מתמקד בכותרת גדולה, סביב תמונה גדולה של סגן איתן: "לא רוצה צל"ש. אני לא גיבור. זה מה שמצופה מלוחם". ומעל, בראש העמוד, שלוש כותרות המפנות למאמרים. מימין: "האמת נחשפת" וכותרת המשנה: "כתבים זרים מודים: 'ישראל צדקה, חמאס הפך את העזתים למגנים אנושיים'. באמצע: "מחכים להתנצלות" (הפניה למכתב גלוי של בן דרור ימיני לבאן קי מון). משמאל: "הצביעות נמשכת". כותרת המשנה: "מזכ"ל האו"ם מתעקש לגנות דווקא את ישראל ותובע להעמידה לדין".

עמ' 2-3 מוקדשים לדיון באו"ם, תחת כותרת הענק: "המציאות והצביעות". בכותרת המשנה: "אחרי 29 ימים בהם נאבקה ישראל במנהרות, טילים ומחבלים שהפכו את תושבי עזה למגן אנושי – מצא מזכ"ל האו"ם את מי להאשים". הכתבה תיארה, לצד הדיון באו"ם, גם את נאומו של נתניהו בפני התקשורת הזרה, תיאור מפרגן שהסתיים בפסקה: "מבחינתו של נתניהו מדובר היה בתחילת השלב השני של מבצע 'צוק איתן' – הקרב על דעת הקהל העולמית. במסגרתו הוא לא רק הסתפק בהצגת שלל הוכחות לטיהור שמה הטוב של ישראל, אלא גם הרעיף תשבחות על טוהר המידות של הצבא". לצד הכתבה, תחת הכותרת "זה קרה אצלך בחצר", מכתב גלוי של בן דרור ימיני לבאן קי מון. מכתב "אני מאשים" המתאר בעובדות ומספרים את האופן שבו כוחות האו"ם נהגו במקומות שבהם לחמו, ומוכיח את הצביעות של דברי באן. ובתחתית ע' 3: "הרמטכ"ל: לא נהסס להפעיל כוח".

ע' 4, תחת כותרת גדולה "האמת מתגלה", מוקדש לתיאורי הכתבים הזרים, שמרגע שיצאו מעזה מעיזים לספר את האמת – על מפקדת חמאס בביה"ח "שיפא", על המשגרים ליד מתקני האו"ם ועל זירות הפצצה מבוימות. ובתחתית העמוד – עדות בעילום שם של כתב זר שיצא מעזה: "ככה תמרנו אותנו".

ע' 6 מוקדש לסיפור הגבורה של סגן איתן ולידו מאמר של איתן הבר: "שתיקת הצופרים". איני אוהב את סגנונו הקיטשי, הקלישאתי, אבל המסרים בהחלט פטריוטיים וראויים.

וכן הלאה וכן הלאה גם בשאר העמודים.

העיתון אינו מקשה אחת וטוב שכך. יש בו גם את יגאל סרנה – הגדעון לוי של "ידיעות אחרונות" (רק מוכשר יותר), אבל בפרופורציות.

הדבר הטוב ביותר שקרה לאחרונה ל"ידיעות אחרונות", הוא הרכש החדש – ישן, בן דרור ימיני, שהוא כעת מבכירי הכותבים בעיתון.

* יש לקוות ש"ידיעות אחרונות" יחלים גם מהמחלה הקשה ביותר שלו – היותו עיתון הבית של אולמרט.

* אני ממליץ בחום לקרוא את הכתבה של רונן ברגמן ב"7 ימים" על מוחמד דף. קודם כל, כי זו כתבה מעניינת. אבל בעיקר, כיוון שהכתבה ממחישה, דרך סיפור עלייתו ובנייתו של דף, את התהליכים שקרו כאן בעשרים השנים האחרונות. הכתבה ממחישה את ההונאה של ערפאת; כיצד ערפאת, שעה שקיים עם ישראל מו"מ מדיני על שלום, כביכול, בנה את חמאס כקבלן משנה לביצוע פיגועים בעידודו, תוך שהוא מסביר בהיתממות שאין לו קשר לפיגועים. בכל פעם שישראל הגישה לערפאת רשימת מבוקשים בראשות דף, הגיב ערפאת ב"הפתעה" ושאל את אנשיו "מוחמד שו?", איזה מוחמד?

ואולי שתי המילים הללו, "מוחמד שו", הן תמצית תהליך אוסלו.

* ח"כ כרמל שאמה הכהן, מונה בידי שר החוץ ליברמן לשגריר ישראל ליד מוסדות ה-OECD. מהם הכישורים והניסיון שבעטים נבחר שאמה הכהן לתפקיד המקצועי הזה? הכישורים נקראים אלכס מילר. המועמד הבא בתור להיכנס לכנסת מטעם רשימת הליכוד, הוא אלכס מילר מ"ישראל ביתנו". ליברמן שלח אדם לייצג את ישראל בתפקיד כה חשוב, רק כדי להגדיל את סיעתו בכנסת. אין בכך שום בעיה פלילית, אך זו שחיתות פוליטית, מינוי פוליטי במובן הרע ביותר של המושג. ולמה ראש הממשלה והממשלה אישרו זאת, למרות שהדבר מקטין את סיעת הליכוד בכנסת? כי הם מפחדים מליברמן.

* ביד הלשון

המונח "אידיוטים שימושיים" רווח לאחרונה בשיח הציבורי בישראל, בפרט בתקופת מלחמת "צוק איתן".

מהו המונח ומה מקורותיו ההיסטוריים?

המונח הוא תולדה של המלחמה הקרה בין הגוש הסובייטי בראשות בריה"מ לגוש העולם החופשי, בראשות ארה"ב. הוא מתייחס לאותם אנשי רוח ליברליים במערב, שהתייצבו אוטומטית לתמיכה בבריה"מ, ב"עולם המחר" וב"תנועות השלום", ובכך שימשו בדרך  אידיוטית, את העריצות הקומוניסטית החשוכה והרצחנית בבריה"מ ובגוש הסובייטי, שרדתה באזרחיה, שיעבדה אותם, רצחה מיליונים מתוכם וחרחרה מלחמות בכל העולם.

מקובל לייחס את המונח ללנין, מחולל המהפכה הבולשביקית בבריה"מ, לתיאור המשת"פים במערב שאותם המהפכה תנצל כדי לכרסם באמונת הציבור במדינותיהם בצדקת דרכם. אולם אין כל סימוכין לכך שלנין הוא אכן אבי הביטוי. כנראה שהביטוי נולד בתקופת סטלין – שמצד אחד היא תקופת השפל החשוכה והרצחנית ביותר בתולדות העריצות הקומוניסטית, ומצד שני תקופת השיא של פעילות ה"אידיוטים השימושיים" במערב, תנועת ה"שלום" ושאר הגורמים שתמכו במשטרו של סטלין, בניגוד לערכיהם ונגד האינטרסים של מדינותיהם.

התופעה הזאת הייתה קיימת גם בתוכנו, במדינת ישראל, על אף גלי האנטישמיות במדינות הקומוניסטיות באותה תקופה.

יש לציין, שאותם אנשים לא היו כלל ועיקר אידיוטים במבחן מנת המשכל והיכולות האינטלקטואליות, אלא אנשים שעיוורון מוסרי ופוליטי, עיוות את תפיסת עולמם, וגרם להם לבחור ברע ולמאוס בטוב.

היום האידיוטים השימושיים במערב ובישראל, הם אלה שבשם ערכים "ליברליים" כביכול, "הומאניים" כביכול, "זכויות האדם" כביכול, ה"שלום" כביכול, משמשים את תאוות הרצח של הקנאות האסלאמית הטרוריסטית. 

* "חדשות בן עזר"

* איך יש לבחון את הפסקת האש הנרקמת? האם ניתן לסכם את המלחמה כניצחון, כהצלחה, ככישלון? אין ספק שחמאס הוכה קשות ויש הישגים משמעותיים לישראל, ובראש ובראשונה הרס הכור הגרעיני של מדינת עזה – מנהרות התופת שנועדו לבצע מגה-טבח, בקנה מידה היסטורי, נוסח 11 בספטמבר בארה"ב. אך יש להודות שגם לחמאס היו הצלחות במערכה הזאת.

האמת היא, שכל ניתוח של הפסקת האש וכל סיכום של המלחמה, כולל הסיכומים שלי, לוקים בהעדר פרספקטיבה. מלחמת לבנון השניה, שהסתיימה באווירת נכאים ותחושה קשה של כישלון, הוכיחה לנו שרק בחלוף שנים אחדות ניתן לסכם את המערכה, במבחן התוצאה. בגבול הצפון, שמונה שנות שקט כמעט מוחלט אחרי 40 שנות גבול מדמם, הן בפירוש ניצחון חד משמעי.

המטרה המרכזית של המבצע הייתה יצירת הרתעה משמעותית שתביא שקט ושלווה ליישובי הדרום לאורך שנים. רק בעתיד ניתן יהיה לשפוט, האם המטרה הושגה.

* בכפוף לסייג שציינתי, כפי שהדברים נראים עתה, על אף ההצלחות הרבות של צה"ל, לא הושגה הכרעה חד משמעית, ולכן ספק רב האם נוצרה ההרתעה המיוחלת. הכשל הגדול במלחמה, היה אי ההצלחה להגיע להנהגת חמאס, במחבואה מתחת לקרקע, ולחסלה. איני יודע האם הסיבה לכך היא שלא הוטלה משימה כזאת על צה"ל או שהוטלה משימה כזאת והיא לא הושגה. כך או כך, זו אינה תוצאה טובה.

* בראשית המלחמה כתבתי מדוע אני מתנגד להצבת מיטוט שלטון חמאס כיעד של המלחמה (אף שקראתי לחיסול ראשי החמאס המסתתרים מתחת לקרקע).

דעתי העקרונית לא השתנתה. אני בהחלט חושב שאין זה מעניינה של ישראל לקבוע את השלטון של אויביה ולהסתבך בפוליטיקה הפנימית שלהם. אולם במקרה הזה ספק בידי האם העיקרון הנכון עומד במבחן המציאות. במציאות, חוששני שאי אפשר להשיג את יעדי המלחמה – יצירת הרתעה של ממש ושקט ושלווה ליישובי הדרום לאורך זמן, ללא מיטוט שלטון חמאס.

אם לאחר המלחמה לא ישרור שקט לאורך שנים, לא יהיה מנוס מלקבוע יעד כזה ולבצעו.

* היום האחרון של כל מלחמה, הוא היום הראשון של ההיערכות למלחמה הבאה (בתקווה שההרתעה תמנע אותה). על הדרג המדיני לקבוע, שבמלחמה הבאה נגד חמאס בעזה, היעד המרכזי מהשעה הראשונה, יהיה להגיע להנהגה המסתתרת ולחסלה. על זרועות המודיעין ועל צה"ל להתאים את עצמם למשימה הזאת ולהיערך אליה.

* הפתרון הרצוי לרצועת עזה, חייב לכלול את מצרים, כאחראית העל על הרצועה, ותחתיה אוטונומיה של הרש"פ. ספק רב אם מצרים תהיה מוכנה לכך, ולכן הפתרון הרצוי הוא אחריות על של ישראל על הביטחון ברצועה, ותחתיה אוטונומיה של הרש"פ, בדומה לנעשה ביו"ש. הסדרים כאלה, היו אפשריים רק אילו המלחמה הייתה מסתיימת במיטוט שלטון חמאס.

בתנאים שנוצרו, ניאלץ להתפשר על פחות. במקרה כזה, עלינו לעמוד על שלושה עקרונות:

א. פירוז רצועת עזה מרקטות ופצמ"רים. חמאס, שבמדיניותו אמלל את תושבי עזה, מעוניין היום להפגין הישגים כלכליים, כדי לרצות את הציבור הפלשתינאי. גם העולם מעוניין בשיקום הריסות עזה. על ישראל להתנות כל הקלה כלכלית, בפירוז.

ב. על ישראל להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שלא תסבול עוד "טפטוף" של פצמ"רים ורקטות. שרון לא עמד בהצהרה הזאת אחרי ההתנתקות, אך הפעם הפצמ"ר הראשון יחייב תגובה בלתי פרופורציונלית, קשה וכואבת, גם אם משמעות הדבר חידוש המלחמה. ההבהרה הישראלית חייבת להיות חלק מכל הסדר לסיום המלחמה.

ג. על ישראל להבהיר שחידוש ההתחמשות ברקטות וחידוש חפירת המנהרות הם הפרה של ההסכם, וישראל תסכל אותה בכוח.

* "ניו יורק טיימס" נוקט בשנים האחרונות קו אנטי ישראלי חריף, ובין השאר מרבה לדווח על קרע ביחסי ישראל וארה"ב (באשמת ישראל, כמובן), דיווחים שלא אחת התבררו כ-wishful thinking של הכותבים. חרף הסתייגות זו, אתייחס לכתבה האחרונה, שבה העיתון מתאר קרע בלתי ניתן לאיחוי בין הממשלים, בעקבות מלחמת "צוק איתן". לטענת העיתון, התגובה החריפה של ישראל למסמך קרי והסירוב של ישראל לסייע למאמצי הפסקת האש של ארה"ב, הם הגורם לקרע.

הדברים מדהימים – איזה בוחן מציאות עקום ומעוות. ישראל הותקפה ויצאה להגן על עצמה, דחתה ודחתה את היציאה למלחמה בניסיון ל"שקט יענה בשקט", הסכימה להפסקת אש טרם הפעולה הקרקעית והפסיקה את האש שש פעמים במהלך הפעולה הקרקעית, הפסקת אש שהייתה חד צדדית. איך ניתן להאשים אותה שלא סייעה למאמצי הפסקת האש? עוד יותר מדהימה הקובלנה על התגובה הישראלית להצעות קרי. קרי הציע, בשיתוף עם התומכות הגדולות ביותר של הטרור החמאסי – תורכיה וקטאר, תכתיב כניעה לכל תביעות חמאס. הצעה צ'מברליינית זו, נעצה סכין בגבה של ישראל, בעיצומה של מלחמת מגן נגד הטרור האסלאמי, שיותר משהוא אויבה של ישראל, הוא אויבה של ארה"ב (זוכרים את 11 בספטמבר)? ואח"כ האמריקאים עוד באים בטענות לישראל?

* בימים אלה אנו מציינים תשע שנים לעקירת יישובי גוש קטיף והנסיגה הטוטלית מכל רצועת עזה לקווי 49' (יש להזכיר שהנסיגה מערי הרצועה נעשתה כבר ב-1994), במסגרת ההתנתקות.

את חגיגות יום ההולדת ציינו במלחמה עקובה מדם באזורים מהם נסוגונו ומהם עקרנו את יישובינו, נישלנו וגירשנו את יושביהם מאדמתם, בעוד אותם אזורים משמשים כאתרי שיגור רקטות לעבר אזרחי ישראל. אכן, מתנת יום הולדת ראויה.

קיים קשר מובהק בין עקירת יישובי גוש קטיף למלחמת "צוק איתן". הפלשתינאים ראו בנסיגה ובעקירה ביטוי לחולשתנו, לרפיסותנו ובעיקר להעדר שורשים. הם ראו בהתנתקות הצלחה של מאבקם הטרוריסטי נגדנו. הלקח שלהם היה ניצול הצלחה – הצלחנו לעקור את היהודים באלימות מגוש קטיף, המטרה הבאה היא לעקור אותם באלימות משדרות ויישובי "עוטף עזה".

זאת מהות הטרור מעזה מאז ההתנתקות, והשאלה המרכזית שנותרה אחרי "צוק איתן", היא האם הושגה ההרתעה שתגרום להם לחדול.

* לנוכח התוצאות העגומות של ההתנתקות, שוחרי הנסיגה לקווי 49' מְתָרצים זאת בכך שהנסיגה הייתה חד צדדית, לא בהסכם. לעתים אני תמה האם אנשים אינם מבחינים בגיחוך שבטיעונים הילדותיים שהם משמיעים. מה הם רוצים לטעון? שמה שהיה חשוב לפלשתינאים לא היה לגרש אותנו, בשלב ראשון מגוש קטיף, אלא להגיע אתנו להסכם? היה להם כל כך חשוב להגיע להסכם עם ישראל, והם ממש ממש נעלבו שלא חתמנו אתם על הסכם, ולכן בתשע השנים שחלפו מאז הם יורים על אזרחי ישראל רקטות, חופרים מנהרות  למטרות טבח המוני, ובמקום להקים בעזה מדינה, חברה וכלכלה הם הקימו מפלצת טרור. איזה טיעון אינפנטילי.

אגב, איך משמיעי הטיעון הזה מתרצים את העובדה שהשטחים שמהם נסוגונו בהסכם – הסכמי אוסלו, הן ברצועת עזה והן ביו"ש, היו אף הם מיד בסיס לטרור, לפיגועי התאבדות ולמסעות רצח?

* כל מנהיגי העולם החופשי עמדו מאחורי ישראל בצאתה להגן על חיי אזרחיה במלחמת "צוק איתן". לא חלפו שבועות ספורים והם מתחילים לחזור לסורם, בגינוייהם הצבועים והמתחסדים נגד הפגיעה הישראלית באזרחים. וכי אין הם יודעים שאותם אזרחים הם המגן האנושי שמאחוריהם מסתתר הטרור? אם הם תומכים, לדבריהם, בזכותה של ישראל להגן על עצמה, איך הם חושבים שהיא תעשה זאת, אם לא תפגע בטרוריסטים בשל העובדה שהם מסתתרים מאחורי אזרחים וילדים? הרי אף אחד מן הצבאות של המְגָנים, אינו עושה כאלה מאמצים, כמו צה"ל, למנוע את הפגיעה באזרחים. צה"ל עושה כן, תוך פגיעה מודעת באפקטיביות המבצעית, תוך ויתור מראש על מימד ההפתעה ואף מקריב על כך חיי חיילים. הרי בכל מלחמה שאותם צבאות השתתפו בה, ולא על גבולם, ולא נגד מי שירה טילים על אזרחיהם, הרג האזרחים היה גדול פי כמה וכמה (קוסובו, עיראק, אפגניסטן וכו').

הגינויים הללו נתנו רוח גבית לחמאס. זוהי רוח גבית לטרור, מצד מדינות המערב, שהן עצמן על הכוונת של האסלאם הקנאי.

* הגינויים לישראל צריכים ללמד לקח שני גורמים בציבוריות הישראלית. א. אלה המאשימים את ישראל בהרג האזרחים. אם היה בהם מעט יושר, הם היו מודים בכך, שמעבר לערכי מוסר הלחימה וטוהר הנשק המאפיינים כל כך את צה"ל, פגיעה באזרחים היא גם פגיעה מדינית, פגיעה בתמיכה בישראל וכתוצאה מכך, גם פגיעה במאמץ המלחמתי וסיוע לאינטרס של האויב. כך שמכל בחינה שהיא, זו האשמה מופרכת, כיוון שלישראל, בניגוד לחמאס, לא יכול להיות כל עניין ולא יכולה להיות כל תועלת מהרג אזרחים וילדים פלשתינאים. ב. אלה הקוראים "לכתוש" את עזה ולפגוע באזרחים ללא אבחנה. אם כאשר צה"ל עושה כל מאמץ להימנע מפגיעה באזרחים – עצם הפגיעה באזרחים גורמת לנזק כזה, נקל לשער איזה נזק היה נגרם אילו צה"ל באמת היה פוגע ללא אבחנה באזרחים. נכון שאלה שמטיפים לכך, גם חושבים שאין עולם ושצריך להתעלם מכל שיקול מדיני, הסברתי, בינלאומי. אולם אילו היינו שועים לקריאותיהם, היינו באמת מדינה מנודה, והיינו מעניקים לחמאס ניצחון על מגש של כסף.

* לא ראיתי אתמול "הארץ". אורי משגב או גדעון לוי – מי היה הראשון לגנות "רצח הטרקטוריסט הפלשתינאי" בירושלים?

* ח"כ נחמן שי (שלא אחת הבעתי את הערכתי לעמדות שהשמיע בתקשורת במהלך המלחמה), עתר לבג"ץ בדרישה להכריז על "צוק איתן" כמלחמה, לא כמבצע. זו חציית קו אדום מבחינת המשפטיזציה של ישראל. הכרזה על מלחמה היא פררוגטיבה מוחלטת של הממשלה. כח"כ הוא יכול לדרוש דיון בכנסת, או בוועדת החוץ והביטחון – הגורם המפקח על הממשלה, בדרישה מן הממשלה להכריז על כך. אבל החלטה כזאת של בית המשפט היא ממש בחזקת פוטש חוקתי. מן הראוי שבית המשפט ידחה את העתירה על הסף. הדגש הוא "על הסף" – כלומר לא מתוך דיון והגעה למסקנה שהדרישה אינה נכונה, ובכך להעניק לגיטימציה לכך שזהו נושא משפטי, אלא כאמירה שאין לבג"ץ כל נגיעה לנושא.

נחמן שי העלה את הנושא מן האספקט הכלכלי, ובהחלט יש לו גם אספקט כלכלי וחברתי, אולם עצם הכרזה כזאת היא, בראש ובראשונה, בעלת משמעות מדינית וביטחונית.

לגופו של עניין, אני שותף לדעתו של נחמן שי. מדובר במלחמה וראוי שהממשלה תכריז עליה כעל מלחמה. אך גם במלחמה, עלינו לשמור על יסודות המשטר הדמוקרטי הפרלמנטרי של מדינת ישראל.

* אני קורא כעת את ספרו של חיים באר "חלומותיהם החדשים" – ספר מרתק של סופר דגול; בעיניי הטוב שבסופרים הישראלים החיים היום.

אני קורא את הספר בעיצומה של המלחמה, וכמובן שזו קריאה מפרספקטיבה שונה מאשר בשגרה. סיפור אחד בתוך הרומן טלטל אותי במיוחד, לנוכח האקטואליות המצמררת שלו.

אציג אותו במנותק מן ההקשר הכולל של הרומן ומן הקשר בין הנפשות הפועלות בו לגיבורי הספר, על מנת שלא לפגום בחוויית הקריאה. באותו סיפור, המופיע בעמ' 230-232, מסופר על צעירה ישראלית, שמנעוריה נמשכה לשמאל האנטי ישראלי הרדיקלי, ירדה לבריטניה ושם הייתה פעילה אנטי ישראלית קיצונית ורועשת, המפגינה נגד ישראל, מפריעה למופעים והרצאות של אמנים ישראלים וכו'. כמובן שהמסר המרכזי שלה הוא שישראל היא מדינה נאצית וצבאה הוא צבא נאצי המבצע ג'נוסייד בפלשתינאים.

אותה צעירה למדה משפטים, וכעו"ד היא מובילה את האינתיפאדה המשפטית נגד חיילים וקצינים ישראלים המגיעים לבריטניה, במטרה להעמיד אותם לדין על "פשעי מלחמה". הספר מתאר את הרשת המודיעינית המסועפת שהיא טוותה, כדי לסמן את האנשים ולדעת על הגעתם הצפויה לבריטניה. אגב, הסיפור תואם את דמותה של בתו של דן אלמגור. דן אלמגור, שזקנתו מביישת את נעוריו, תומך במעשיה הנואלים, למרבה הבושה (מהו יחסם של ההורים במקבילה הספרותית? קראו ותיווכחו).

לאותה צעירה (לא אחשוף את שמה, כדי לא לקשר את הסיפור לגיבורה שלו טרם הזמן) היה חבר ילדות בן גילה, שכן קרוב, הטוב והאהוב בין חבריה. אבנר שמו. נודע לה, שאבנר נפצע בעיניו. הוא היה קצין חבלה ביחידה מובחרת, שנפצע בעת פעילות מבצעית במנהרות ברפיח. התקווה היחידה להחזרת מאור עיניו היה טיפול חדשני שפיתח מנהל יחידת השיקום בבית החולים מורפילדס, בית החולים הגדול ביותר בעולם למחלות עיניים, שנמצא בלונדון. יום לפני הטיסה לניתוח, הגיע אל האב, בעצמו - בכיר בשב"כ, טלפון דחוף מן הנספחות הצבאית בלונדון, המייעץ לו שהוא ובנו הפצוע לא יעזו לרדת מן המטוס בלונדון, כיוון שברגע שיכנסו לבריטניה, יעצרו שניהם בחשד לאחריות ל"פשעי מלחמה". מיותר לציין מי עורכת הדין הממתינה בשדה התעופה עם כתב התביעה, לצד שני שוטרים עם צווי המעצר. מיותר לציין שהיא ידעה בדיוק במי המדובר. דמות ברומן שיצרה אתה קשר, מזועזעת עד עמקי נשמתה, ניסתה לדבר על לבה. "איך זה שאבנר לא נשאר בתוך העולם הפנימי שלך 'נרי שלי', כמו שקראת לו כשהלכתם יחד לפעוטון של רבקה הגננת? אין לך אפילו טיפה של רחמים על מי שהיה הילד המתוק ההוא שחיבק אותך בכל הזדמנות? ואת, ברשעות, הרחקת אותו מהרופא היחיד שהיה יכול להחזיר לו את הראיה?" ותשובתה: "לא, כי הוא נאצי. ... נהייתם כולכם נאצים!"

חיים באר היטיב לתאר את עולמם האפל והמזוויע של אותם ישראלים, שרוממות ההומניות ו"זכויות האדם" בפיהם, אך השנאה המטורפת עיוותה את נשמתם, והם הגרועים באנטישמים. "פשע המלחמה" של אבנר, הוא פעולה לסיכול מסע רצח המוני באזרחים ובילדים באמצעות מנהרה. אז מי כאן הנאצי?

קראתי, ולא יכולתי שלא לחשוב על מאמריהם של גדעון לוי ואורי משגב ב"הארץ", על ארגוני "זכויות האדם" הישראליים שפרסמו עצומה בחו"ל המגנה את ישראל על "פשעי מלחמה", על גילוי הדעת בכתב עת בינלאומי של עשרות (!) מרצים ישראליים שהאשימו את צה"ל בפשעי מלחמה ב"צוק איתן", על מאמרו של הפוסט "היסטוריון" אילן פפה שהאשים את ישראל בג'נוסייד, על ארגון "זוכרות" שאחת הפעילות המרכזיות שלו נוהגת להפציץ את הפייסבוק בקריאות שמחה וגיל כל אימת שחייל ישראלי נהרג.

לא פעם הוקעתי בכתיבתי את הזוועה הזאת. אך אלף מאמרים שלי ושל פובליציסטים כמוני, לא ייטיבו לתאר את התופעה הזאת, בכישרון וברגישות כפי שחיים באר היטיב לעשות בספרו.

* ביד הלשון

השבת הבעל"ט, השבת הראשונה אחרי ט' באב, היא שבת "נחמו". היא נקראת כך על שם נבואת הנחמה של ישעיהו (פרק מ'), אותה אנו קוראים בהפטרה, שנפתחת במילים "נחמו נחמו עמי".

הפרשה הניבה צירופי לשון שקנו שבת בשפה העברית, בספרות העברית ("והיה העקוב למישור", "אכן חציר העם"), בבידור ("נחשו נחשו עמי") ואפילו בהתיישבות ("מבשרת ציון", "מבשרת ירושלים").

אחד הצירופים הוא "קול קורא במדבר". השימוש בביטוי בעברית המדוברת, הוא לאמירה שאין לה שומעים או אין לה מענה, והיא נשארת תלויה באוויר, כמו קול הקורא במדבר.

אלא שזהו שיבוש של הפסוק המקורי. בפסוק המקורי, הנביא מספר שהוא שומע קול, והקול קורא קריאה הנפתחת במילה "במדבר". "קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ אדוני, יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ". כמו פסוקים אחרים בפרק, הנביא מתאר איך איתני הטבע נשמעים לקול ה' ("והיה העקוב למישור", למשל) ואותו אל כל יכול גם ישים קץ לגלות בבל ויביא את הגאולה לעם ישראל.

קרוב יותר למקור הוא צירוף המילים "קול קורא" – פרסום רשמי למכרז, להגשת בקשות לתקציב וכד'.

* אסא בר לב תיקן את הדברים שכתבתי בנוגע לחם ולחמות, וכתב: "חם וחמות הם הורי החתן ביחס לכלתם. חותן וחותנת הם הורי הכלה בהתייחס לחתנם". באשר ל"טעותי", הוא הזכיר שאני נמצא בחברה טובה, לצד מאיר שלו, אסתר וורצל-שטרייט ז"ל (מורתו לספרות) ואחרים. ובכן, בין האחרים הללו נמצא גם אברהם אבן שושן. זו ההגדרה לחם במילונו: "חותן, אבי בעלה או אבי אשתו". וזו ההגדרה לחותן: "1. אבי אשתו, חם. 2. אבי בעלה". הוא הדין בהגדרות לחותנת ולחמות. הכלל הוא: החם והחמות הן מילים נרדפות לחותן והחותנת.

במקור המקראי היה, כנראה, הבדל בין המילים (וגם על כך יש מחלוקת). כבר בעברית המשנאית לא היה הבדל כזה, והוא אינו קיים עוד בעברית של היום. 

* "חדשות בן עזר"