הבלוג של אורי הייטנר

לאחר הוצאתם להורג של בני הזוג הלנה וניקולאה צ'אושסקו, הרודנים הרומניים, ב-25.12.89, נקברו השנים בבית קברות רגיל, תחת שם בדוי. היום, 25 שנים לאחר מכן, קברו של צ'אושסקו הוא מוקד לעליה לרגל של רבים. איך ניתן להבין זאת?

****

במשך 25 שנים רדה צ'אושסקו בעמו באכזריות רבה. 70,000 איש נרצחו בתקופת השלטון הקומוניסטי, רובם בתקופת צ'אושסקו. הוא גירש עשרות אלפי אנשים מביתם והגלה אותם לקצוות המדינה, כדי לאפשר את מיזמי הטירוף המגלומני שלו ושל אשתו. הוא הגלה איכרים לעיר והפך אותם בכפיה לפועלי תעשיה, והגלה עירונים לכפר והפך אותם בכפיה לחקלאים. הוא השליט בארצו משטר טרור. הוא ואשתו היו מושחתים נהנתנים, שחיו חיי פאר ראוותניים על חשבון העם שחי בעוני.

אז איך זה שלא מעט רומנים מתגעגעים אליו? מדוע רבים מן הזקנים, אנשי הדור הישן, שזכו לחופש לפני שנות דור, מתגעגעים אליו? מדוע רבים מן הכפריים באזורים הנחשלים ורבים מן העניים מתגעגעים לשלטונו?

****

הסבר לתופעה ניתן למצוא בתורה. התורה מספרת על בני ישראל שיצאו מעבדות לחירות, ומתגעגעים לסיר הבשר במצרים. התורה מפרשת את התופעה כדור של עבדים, שנולדו עבדים, הם עבדים בנשמתם ואינם מתאימים לחיי החופש. לכן, נענשו בני ישראל בארבעים שנות נדודים במדבר, עד שכל דור העבדים יחלוף מן העולם, ולארץ ישראל יכנסו בני הדור שנולד לחופש. (אגב, כאשר ישראלים, בני הארץ, יורדים מן הארץ, רבים מהם לגרמניה (!), אני תמה, האם דור המדבר מעביר את נפש העבד לדורות הבאים ב-DNA?).

לדעתי, אין להסתפק בתשובה הזאת. יש לזכור שהיו גם צדדים חיוביים למשטר הקומוניסטי – חינוך ברמה גבוהה מאוד לכל, לבני כל המעמדות, על חשבון המדינה, מן הגן ועד הדוקטורט, בריאות לכל, עבודה לכל וכד'. אנשי המעמדות הנמוכים, שאינם יכולים היום לממן את חינוך ילדיהם, שאינם מסוגלים לשלם על בריאותם, שרואים את השפע הרב אך כיסיהם ריקים ואין להם דרך ליהנות ממנו, מתקשים לראות את הטוב ואת היפה בחופש. מצבם הורע.

הבעיה ברומניה, כמו ברבות ממדינות הגוש הסובייטי, ובראש ובראשונה רוסיה, היא הקפיצה באחת מקיצוניות אחת לקיצוניות השניה – לקפיטליזם קיצוני, חזירי, דרוויניסטי, המפקיר את האדם לנפשו; קפיטליזם ללא גבולות, ללא רגולציה, ללא חוקים, חף מעידון, שיצר אוליגרכיה מושחתת של ההון, המעורב עם העולם התחתון.

****

אין לקבל כגזירת גורל את הברירה בין שתי הקיצונויות הללו. יש דרך שלישית. כאשר גורבצ'וב, נשיאה האחרון של בריה"מ ואחד המנהיגים הדגולים של המאה ה-20, חולל את המהפכה שהביאה לקריסת בריה"מ והגוש הסובייטי, הוא הגה פרסטרויקה = בניין מחדש, של סוציאליזם המושתת על דמוקרטיה, פתיחות (גלסטנוסט) וכלכלה חופשית, לצד מדינת רווחה מתקדמת. אלא שהוא איבד שליטה על התהליך, ובעידן ילצין, הנשיא הראשון של רוסיה הפוסט קומוניסטית, הכל קרס ושחיתות ההון משוללת הרסן השתלטה על המדינה.

אין מחיר לחופש. בכל מקרה, שלטון דמוקרטי עדיף על דיקטטורה. אין כל סיבה בעולם להתגעגע לרודנים. אולם כפי שהדיקטטורה היא דורסנית ובלתי הומנית, כך גם הקפיטליזם הקיצוני. החלופה השלישית היא הסוציאליזם הדמוקרטי, הליברלי, ההומני, שביטויו הוא מדינת הרווחה הנאורה. בחלופה הזאת, האזרחים נהנים מהחופש יותר מבכל שיטה אחרת, שכן הם משוחררים גם משעבוד להון ולעוני. מדינת הרווחה מבוססת על ערכי הסולידריות החברתית, היא מחויבת להבטיח לכל אזרחיה חיים בכבוד וברווחה, חינוך לילדים, דיור בר השגה ובריאות לכל. כמו במקרים רבים בהיסטוריה, המהפכה הולכת רחוק מדי, לשינויים קיצוניים וחדים. אולם הדרך הראויה אינה אחת הדרכים הקיצוניות, אלא שביל הזהב; הדרך המשלבת את הטוב בכל השיטות, לטובת האדם, אותו היא מציבה במרכז.

סוציאליזם דמוקרטי, ליברלי, אינו בא לידי ביטוי רק במדינת רווחה, אלא לא פחות מכך, בחברה אזרחית המבוססת על ערכי הצדק החברתי, הערבות ההדדית והחירות, ובקהילה המבוססת על ערכים אלה. ואין דוגמה טובה לכך יותר מהקיבוץ, המבוסס על וולונטריות ובחירה חופשית של חברי הקיבוץ, היוצרים ביניהם שותפות המבוססת על הערכים הללו.

****

רבות דובר בטיול על שלטונו של צ'אושסקו, אך דווקא הנקודה הישראלית לא באה לידי ביטוי.

מדיניות הפנים של צ'אושסקו, הייתה הקיצונית ביותר בכל הגוש הסובייטי, בשנות הששים, השבעים והשמונים – הקומוניזם השמרני ביותר, הדיקטטורה הקשה ביותר. וכאשר רוחות שינוי ריחפו על מזרח אירופה, צ'אושסקו אחז בעקשנות בדרכו הקשוחה. לא בכדי, דווקא ברומניה השלטון נפל במהפכה אלימה ועקובה מדם ובחיסולם של המנהיגים, ולא ב"מהפכות קטיפה" בנוסח המהפכה בפראג, בהנהגת ווצלאב האוול.

אולם במדיניות החוץ, דווקא רומניה הייתה הפתוחה ביותר והעצמאית ביותר בגוש. רומניה היא היחידה שניהלה מדיניות חוץ עצמאית, ולא התנהלה על פי תכתיבי מוסקבה. וכך, כאשר ב-1967 בריה"מ וכל מדינות הגוש הקומוניסטי נתקו לחלוטין את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, רומניה הייתה היחידה שדבקה ביחסים הדיפלומטיים עם ישראל, בדרג הגבוה ביותר, עם שגרירויות בשתי המדינות ואירוח תיירות ישראלית. בין המדינות היו יחסי ידידות. ראשי הממשלה גולדה מאיר ומנחם בגין ביקרו ברומניה וצ'אושסקו היה המתווך בין בגין וסאדאת, במהלך שהביא לביקור סאדאת בירושלים ולחתימה על הסכם השלום עם מצרים.  

העולם המערבי, סבר בטעות שהפתיחות במדיניות החוץ, מצביעה על קומוניזם רך יותר במדיניות הפנים. רק לאחר עריקתו של הגנרל יון מיחאי פצ'פה, בכיר הסיקוריטטה (שירות הביטחון הרומני) למערב ב-1979, נחשפו זוועות השלטון הקומוניסטי ברומניה. במהלך שנות ה-80 כל מדינות המערב הפנו עורף לרודן הרומני, וכשהחלו לנשוב רוחות השינוי במזרח אירופה, גם הן הפנו לו עורף.

בערוב ימי שלטונו, המנהיג היחיד שעמד לצדו, היה ידידו הקרוב יאסר ערפאת.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

אל ארצי / אברהם פררה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 4.8.14

היום מלאו 80 שנה להולדתו של אברהם פררה, זמר ירושלמי איכותי ביותר, אף שמעולם לא זכה בפופולריות ובהצלחה מסחרית.

פררה התייתם מאב במלחמת העצמאות. הוא שירת בצה"ל כמכונאי בחיל חימוש וגם באזרחות הוא עבד כמכונאי במוסך ולאחר מכן כנהג אוטובוס בירושלים. השירה הייתה בעבורו עיסוק צדדי.

אולם הוא למד שירה באקדמיה למוסיקה, היא בעל קול נדיר וכישרון מוסיקלי רב. הוא היה גם מלחין ומעבד, אך כשהוצעה לו מלגת לימודים ב"לה-סקאלה" במילנו, הוא דחה אותה, והעדיף להישאר בישראל, בירושלים.

פררה השתתף בהרכבים שונים, והבולט שבהם הוא המחזמר "אל תקרא לי שחור", שבו הוא בולט מאוד בקול הבס שלו. הוא הקליט לאורך שנים רבות עשרות שירים, בעברים ובלדינו, אך אלבום הסולו הראשון יצא רק אחרי מותו במפתיע מהתקף לב, בגיל 50, לפני שלושים שנה.

אנו נשמע את ביצועו הקסום, לשירה היפה של רחל המשוררת, בלחנו של פררה, "אל ארצי", או בשמו הידוע יותר "לא שרתי לך ארצי".

זהו שיר אהבת מולדת, מתוך מקום של ענווה, הסתפקות במועט ועשיה שקטה וצנועה. רחל פונה למולדת בגוף שני, ואומרת לה שאת אהבת הארץ שלה היא אינה רוצה לבטא בתרועת חצוצרות, היא אינה רוצה לפאר את שמה בעלילות גבורה. אהבת הארץ שלה מתבטאת בעץ שידיה נטעו, בשביל שרגליה כבשו על פני שדות. היא יודעת שמנחתה לארץ היא מנחה דלה, המשלבת תרועת גיל עם בכי במסתרים.

רחל, מאנשי העליה השניה, הייתה דמות מופת בקרב תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. הם ראו בשיר הזה ביטוי לדרכם בבניין הארץ, באמצעות עבודת האדמה, התיישבות, דונם ועוד דונם, עז ועוד עז. הם ראו בשיר הזה ביטוי לייחוד שלהם, לעומת יריביהם הפוליטיים המרכזיים, בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית, שאותם הם ראו כאנשי טקסים פומפוזיים, הצהרות רמות וסיסמאות מיליטריסטיות.  

אני זוכר עוד בבחירות 1981, 35 שנים אחרי שנכתב השיר, בשיא המתח הקשה וגילויי האלימות בין הליכוד למפלגת העבודה, ולאחר דבריו הקשים של בגין על הקיבוצניק המתנשא עם בריכת השחיה, את עמוס עוז מופיע בטלוויזיה בתשדיר בוטה של אנחנו והם. את ה"אנחנו" הוא ביטא באמצעות השיר הזה.

רחל כתבה שיר אישי, ואיני בטוח שהיא הייתה מאושרת מניכוסו הפוליטי, אולם היא באמת ובתמים ביטאה מסר אותנטי של תנועת חיים. אני מעדיף לאהוב היום את השיר הזה מנותק מכל הקשר פלגני של "אנחנו" ו"הם", אלא כשיר פשוט של אהבת הארץ. עלילות הגבורה ושלל הקרבות הם חלק מחיינו אז ועתה, אך אין הם מטרה בפני עצמה, אלא מכשיר להבטיח את קיומם של העץ, של השדות ושל השבילים.

יהודה שרת, שהלחין רבים משיריה של רחל, הוא הראשון שהלחין את השיר; הלחן המוכר והמושר ביותר, שיש לו ביצועים רבים, ואני אוהב במיוחד את של נתנאלה. אחריו נכתבו לשיר עוד לחנים רבים. אנו נאזין לאברהם פררה, בלחן שהוא עצמו כתב.

לֹא שַׁרְתִּי לָךְ, אַרְצִי,

וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ

בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה,

בִּשְׁלַל קְרָבוֹת;

רַק עֵץ – יָדַי נָטְעוּ

חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים.

רַק שְׁבִיל – כָּבְשׁוּ רַגְלַי

עַל פְּנֵי שָׂדוֹת.

אָכֵן דַּלָּה מְאֹד –

יָדַעְתִּי זֹאת, הָאֵם,

אָכֵן דַּלָּה מְאֹד

מִנְחַת בִּתֵּךְ;

רַק קוֹל תְּרוּעַת הַגִּיל

בְּיוֹם יִגַּהּ הָאוֹר,

רַק בְּכִי בַּמִּסְתָּרִים

עֲלֵי עָנְיֵךְ.

* כל חלל הוא עולם ומלואו, וגדול גדול הכאב על חללי צה"ל במערכה. ולמרות הצער והכאב, ראוי לזכור שקיומה של מדינת ישראל, מדינה יהודית דמוקרטית בתוך מרחב ערבי אסלאמי שונא ומאיים, שלא השלים ואינו עומד להשלים עם זכות קיומה, כרוך גם במחיר דמים, והרי לעולם לא נוותר על זכותנו למדינה יהודית במולדתנו.

במלחמת יום הכיפורים (כולל מלחמת ההתשה שבעקבותיה, עד 31.5.74) איבדנו 2,687 חיילים. אולם המלחמה, שמתנאי פתיחה איומים ובלתי אפשריים, הסתיימה בניצחון גדול, כשצה"ל עצר בפאתי דמשק ו-101 ק"מ מקהיר, גרמה לערבים להתייאש מן האשליה של הבסת ישראל במלחמות כוללות, וכבר 41 שנים אין עוד מלחמות כוללות כאלו.

בגלי הטרור שבעקבות הסכם אוסלו, נטבחו כ-1,500 ישראלים, רובם אזרחים, במעשי טרור נוראים. מבצע "חומת מגן" עלה לנו בחייהם של 29 חיילים, אך הוא החל תהליך שבו ישראל גברה על מתקפות טרור המתאבדים, שכל ה"מומחים" הסבירו שאי אפשר לנצח אותו.

מחיר הדמים הכבד של מלחמת "צוק איתן", הציל חייהם של אלפי אזרחים, שעלולים היו להיות קורבן למעשי טבח המוני באמצעות אסטרטגיית המנהרות – האסטרטגיה המרכזית של חמאס. הם עשו זאת בלחימה בשטח בנוי, שטח עוין בשליטת מחבלים, שעל פי כל תורת לחימה מקובלת, לחימה בתוכו אמורה הייתה להסב לצבא התוקף עשרות הרוגים ביום.

תפקידו של צה"ל להגן על מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה. להגנה הזו יש מחיר דמים כבד. זהו מחיר קיומנו. הכאב הוא גדול, אך הוא לא יכרסם באמונתנו בצדקת הדרך ולא יקעקע אותה (הגם שיש בתוכנו מי שערעור זה הוא מפעל חייהם).  

* כל אסטרטגיה צריכה להיות מותאמת לשינויים בסביבה ובנסיבות. באירוע אינטנסיבי כמו מלחמה, בחינת האסטרטגיה צריכה להיות בקצב של בחינת טקטיקה, כלומר ברמה היומיומית.

האסטרטגיה בה נקט נתניהו בראשית מבצע "צוק איתן" הייתה חכמה מאוד והביאה להישגים משמעותיים. הוא נקט באסטרטגיית "מלחמת אין ברירה", ובשיקול דעת וקור רוח, באמצעות מדיניות המתנה, הבלגה והכלה של ההסלמה בירי הטילים החל בחטיפת שלושת הנערים, הביא לתמיכת העולם החופשי במבצע "צוק איתן" ולקונצנזוס לאומי רחב. הוא המשיך בהצלחה רבה באסטרטגיה זו בתמרון המשותף עם א-סיסי – קבלת המתווה המצרי להפסקת אש והפסקתה בפועל באורח חד צדדי, מתוך הבנה שקרוב לוודאי שחמאס ידחו את ההצעה. התמרון הזה העצים את האשראי המדיני והפנימי למערכה.

אולם מרגע שנתנה ההוראה לתקיפה הקרקעית, האסטרטגיה הזו מִצְתָה את עצמה. ברגע שכוחות צה"ל נלחמים, יש לתת להם לבצע את משימתם במלוא העוצמה, תוך ניצול היתרונות של אופנסיבה, המערערת את שיווי משקלו של האויב. למרבה הצער, נתניהו המשיך לדבוק בשיטה שהייתה נכונה עד לרגע הכניסה הקרקעית, בהפסקות האש החד צדדיות השכם והערב, שגורמות לדשדוש של כוחות צה"ל, חוסמות את השור הצה"לי בדישו, מאפשרות לאויב לנשום, להתארגן ולפגוע, מסכנות את חיי חיילי צה"ל ופוגעות בהשגת המטרות.

איני משלה את עצמי שניתן להשיג במלחמה הזאת את מלוא רצונותינו, להרוג את כל מחבלי חמאס, להשמיד את כל הרקטות עד האחרונה. ברור לי שכאשר תהיה הפסקת אש, כולנו נהיה מאוכזבים מכך שלא השיגה את כל המטרות, והיא תעורר ביקורת וכעסים. אך בסופו של דבר תהיה הפסקת אש. דווקא לכן, יש להפסיק עם ההפוגות והפסקות האש ההומניטריות החד צדדיות, להפסיק לשדר חוסר נחישות ורדיפה אחרי הפוגות, ועד הפסקת האש, לפעול בכל הכוח, ללא הפסקה, ללא הפוגה, ללא רחם, כדי להכות בחמאס מכה קשה ככל הניתן, ולהשיג הישגים מירביים.

על ישראל להבהיר לעולם שהיא הסכימה להפסקת האש על פי המתווה המצרי, ועד הרגע שחמאס יקבל את המתווה, המתקפה הישראלית תמשך בכל העוצמה.

הישגי המלחמה גדולים, ולא כדאי להתרשם יותר מדי מהמלחמה הפסיכולוגית של חמאס, אך עדין אינם מספקים. וכפי שכתבתי מיומו הראשון של המבצע, יש להגיע אל ראשי חמאס במחילותיהם, ולשלוח אותם לפגוש את השייך יאסין, רנתיסי, ג'עברי ושות'.

* ההישג הגדול ביותר של המלחמה, הוא השמדת המנהרות. סיכול תכניות המגה מגה פיגוע רבתי ושבירת לב האסטרטגיה של חמאס, משול בעיניי להפצצת הכורים בעיראק ובסוריה. אין זה אומר שאין מקום לביקורת, כמו על הפסקות האש ההומניטריות החד צדדיות הפוגעות במבצע והאויב מנצל אותן לרעה, אך אין להתבלבל – הניצחון הוא ישראלי.

* העליונות של צה"ל על כל גורם אחר במזה"ת ביבשה, בים, באוויר, מתחת למים ו"מעל האוויר", היא חד משמעית. אולם נקודת התורפה שלנו היא נחיתות בלוחמה תת קרקעית. איני מתכוון רק למנהרות התופת, אלא לכל עזה תחתית, ממנה מנוהלת הלחימה. סביר להניח שכך נוהג גם חיזבאללה וכך ינהג דאעש אם חלילה יתפוס את הגבול עמנו בגולן ו/או על הירדן. לכן, על צה"ל להתאים את עצמו למציאות החדשה, לבנות תורת לחימה תת קרקעית, להכשיר יחידות ללוחמה תת קרקעית, להמציא טכנולוגיה ללוחמה הזאת. זה אחד הלקחים החשובים של המלחמה.

* בלוחמה תת קרקעית יש יתרון מובנה ל"מארחים" המכירים כל נקיק וכל זיג. על מנת שלא להפוך את המטרופולינים התת קרקעיים מלכודת מוות לחיילי צה"ל, יש לעצב תו"ל תת קרקעית, שתתבסס על צינורות נפט והבערת הביצורים התת קרקעיים על כל יושביהם. מעין גרסה טכנולוגית משוכללת של להביורים.

אמנם אמנת האו"ם מ-1980 שוללת את השימוש בלהביורים, אולם על ישראל לגייס את העולם החופשי, כהצעתו של פרופ' יחזקאל דרור כבר לפני שני עשורים, לעיצוב חוקי מלחמה למאבק ברשע המוחלט, כלומר בטרור, השונים מחוקי המלחמה בין מדינות. הרי לטרור אין כל חוקי מלחמה, וכל עכבות שהם.

* הכל מזכירים את העובדה שחמאס הפר שש הפסקות אש. זה נכון, אבל למה להתחיל כאן? אני מציע לבחון כמה הסכמים הפלשתינאים הפרו מאז הסכם אוסלו. או אולי עדיף להקל על הספירה. הבה נבחן כמה הסכמים הם קיימו? 0.

* הממשל האמריקאי נעלב מדחיית הצעות קרי ומהביקורת החריפה שנמתחה על קרי, אולם בסופו של דבר, בהפרות הסכמי הפסקת האש, חמאס שכנע את הממשל שישראל צודקת. דבריו של אובמה בליל שבת היו אופרה אחרת.

* אותם ישראלים המדקלמים את סיסמאות הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס, המציגה את ישראל כאשמה ב"פשעי מלחמה" וב"רצח" של המגן האנושי מאחוריהם מסתתרים המחבלים הפוגעים באזרחי ישראל, הם התגלמות המושג "אידיוטים שימושיים".

אולם יש גם צד שני של האידיוטיזם השימושי. אותם ישראלים שמרוב אכזבה על כל שישראל לא הטילה עדין פצצת אטום על עזה, מקשקשים ברשת על כך שחמאס הביס אותנו, שחמאס עשה לנו בית ספר וכו', אף הם אידיוטים שימושיים בשירות מכונת הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס.

* כלי התקשורת של חמאס מבליטים מאמר שכתב ה"היסטוריון" אילן פפה, כמכתב גלוי לעזתים הנמצאים תחת מתקפת ג'נוסייד של ישראל. המנוול הזה הוא "היסטוריון" אוטואנטישמי, שעלילות דם על ישראל הן אומנותו. הוא היה המנחה של תדי כץ שבדה עלילת דם במסגרת עבודת תזה בהיסטוריה, אודות טבח, כביכול, שערכו לוחמי חטיבת "אלכסנדרוני" בטנטורה במלחמת העצמאות. בית המשפט, שרק במקרים חריגים וקיצוניים במיוחד מתערב בסוגיות אקדמיות, קבע שהעבודה הזאת היא פיברוק, ושהיא מבוססת על תמלול שקרי ובדוי של הקלטות שאין קשר בינן לבין הכתוב בעבודה. כתוצאה מכך אוניברסיטת חיפה פסלה את העבודה, ופפה השקרן האשים אותה בסתימת פיות.

לפני שנים רבות התעמתתי אתו ברב שיח – לא הייתה לו כל יכולת להתמודד עם טיעוניי, חוץ מדקלום סיסמאות שווא הממחזרות את שקר הנכבה.

ועכשיו הוא מעליל על ישראל עלילת דם אודות ג'נוסייד שהיא מבצעת, כביכול, ברצועת עזה.

בפפה התגשמה הנבואה "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" – אכן, המהרס והמחריב הזה יצא מישראל. ובאמת, מאז שהוא עזב, בשעה טובה, האוויר כאן נקי יותר. אך הוא ממשיך במלחמתו ובעלילות הדם שלו גם באירופה (שיש לה היסטוריה ארוכה ועקובה מדם, של עלילות דם אנטישמיות מן הסוג שלו).

* האו"ם שותף לפשעי מלחמה. הפיכת בתי ספר ומרפאות של אונר"א למחסני טילים, לאתרי שיגור ולמנהרות תופת, היא פשע מלחמה נגד אזרחי ישראל ונגד האזרחים הפלשתינאים. אונר"א הוא זרוע של חמאס.

* אלה המסבירים לנו שהפתרון לבעיית עזה הוא אבו מאזן, לוקים בזיכרון קצר. הם שוכחים שההתנתקות נעשתה כשאבו מאזן שלט בעזה, ובמקום להפוך אותה לגן פורח, הוא החל במפעל הפיכתה מכונת טרור נגד אזרחי ישראל, וחמאס השלימו את המלאכה. אם אבו מאזן, אז רק בדומה ליו"ש – שלטון אזרחי, כאשר השליטה הצבאית היא ישראלית, וישראל יושבת במקומות החיוניים לביטחון.

אפשרות נוספת, טובה יותר, היא שילוב של מצרים בפתרון, והשתלבות של אבו מאזן מוחלש ומפורז בחסות מצרית.

* ביד הלשון

במלחמת "צוק איתן" אנו נוכחים בגילויים יפים של ערבות הדדית בקרב הציבור הישראלי.

ערבות הדדית היא אחד הערכים המרכזיים ביהדות, ובעיניי היא הגורם מספר אחד לקיומו של העם היהודי חרף כל התלאות שעבר, להבדיל משאר עמי קדם. "כל ישראל ערבין זה בזה", או בגרסה אחרת "ערבין זה לזה", פירושה אכפתיות של כל יהודי לכל יהודי אחר, של כל פרט יהודי לכלל היהודי ושל הכלל היהודי – הקהילתי והלאומי, לכל פרט בעם ישראל, שלומו ורווחתו.

"ערב" הוא מי שמתחייב לשלם את חובו של חברו. המושג ההלכתי המקורי מתייחס לערבות ההדדית במובן הדתי – הכלל עלול להיענש על חטאיו של היחיד, לכן חובה לדאוג לשמירת המצוות בידי הזולת. אולם המשמעות המהותית והאקטואלית של המושג היא החברתית והביטחונית.

ונקווה שגם בימי שגרה, נשכיל לטפח את ערך הערבות ההדדית, ולא נלך שבי אחרי עגל הזהב של טיפוח האגואיזם, המרוץ המטורף אחרי הכסף והניכור של "כל אחד לעצמו". 

* "חדשות בן עזר"