הבלוג של אורי הייטנר

מלחמת "צוק איתן" עדין בעיצומה. קרבות כבדים מתנהלים ברצועת עזה, חיילי צה"ל מחרפים נפשם על הגנת מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה, חיילים וקצינים נהרגים ונפצעים, רקטות משיכות ליפול על חלקים רחבים במדינת ישראל. ומה שמעסיק את ערוץ 2 הוא לקיים סקר דעת קהל, האם למנות ועדת חקירה ממלכתית על מחדל המנהרות.

מן הראוי שתומכי חקירה כזו ימתינו בסבלנות עד אחרי המלחמה. אני מתנגד עקרונית לריטואל של ועדות חקירה משפטיות בנושאים שאינם משפטיים, אלא מדיניים וביטחוניים.

ועדת חקירה משפטית אינה תחקיר, אלא טריבונל. תפקיד התחקיר הוא לגלות ליקויים, תקלות וחולשות כדי לתקנם, ולמצוא הצלחות וחוזקות כדי ללמוד מהן. על מנת שתחקיר יצליח, עליו להיות נקי ממשפטיזם. תחקיר לא נועד לשפוט, אלא ללמוד ולתקן. בהליך שיפוטי, מצטייד כל נוגע בדבר בעו"ד שיוציא אותו זכאי. בתחקיר, מצופה מכל נוגע בדבר לתרום לו את כל הידוע לו, כדי להגיע לתוצאות האפקטיביות ביותר. בהליך שיפוטי, כל אחד דואג לעצמו. בתחקיר, כל אחד נותן מעצמו. בסופו של דבר, הציפיה הציבורית מוועדות חקירה משפטיות היא למצוא אשמים ולערוף ראשים, ולא – הן מוגדרות "ועדות טיוח".

תחקיר אינו מחפש ראשים. התחקיר הוא כלי בידי המפקדים, לקבלת החלטות, גם פרסונליות. הראיה של המפקד רחבה הרבה יותר משל עורך התחקיר. עורך התחקיר מכיר את האירוע שחקר. המפקד אחראי ליום שלמחרת. המפקד יכול להדיח מפקד שכשל, בהנחה שהכשל מעיד על ליקוי מהותי באופן חשיבתו או תפקודו. אותו מפקד יכול להשאיר בתפקידו ואף לקדם מפקד אחר שכשל, כיוון שמתוך היכרותו עמו, הוא מכיר את יתרונותיו, את יכולתו ללמוד מן הטעות ולהשתפר ולמלא בהצלחה את תפקידו. טעויות בשיקול דעת ושגיאות מבצעיות אינן מסומנות בתג מחיר משפטי, כמו עבירות משמעת, מוסר ופלילים. מי שאינו עושה אינו שוגה, ואם כל מי ששגה יודח, לא יישאר מי שיעשה.

החקירוקטיה נובעת מהאקטיביזם השיפוטי, שנזקו לדמוקרטיה רב. יש להפריד בין המשפט והמעשה המדיני / כלכלי / צבאי. הקשר בין המשפט למעשה, צריך להיות בעמידה על כך שהעשיה תהיה על פי חוק. מדיניות שאינה מנוגדת לחוק, עומדת לביקורת הציבור, לביקורת המערכת הפוליטית, לביקורת התקשורת, ולא לביקורת משפטית. אנחנו טשטשנו את הקו המפריד הזה.

ועדת חקירה, בראשות שופט, אינה מקום לבחון במדינה דמוקרטית החלטות מדיניות וביטחוניות לגיטימיות של ממשלה נבחרת. על הממשלה האחריות, תפקידה לקבל החלטות, היא יכולה לקבל החלטות שגויות והרי כל החלטה שהיא תקבל, שגויה בעיני מי שמתנגד לה. לאחר מעשה ניתן לבחון את התוצאה, אך אין זו בחינה משפטית אלא פוליטית. הכנסת רשאית להביע אי אמון בממשלה. הציבור יכול לקרוא להתפטרות הממשלה ולהפגין נגדה ברחובות. התקשורת היא זירה לדיון ציבורי כזה. בבחירות ניתן להחליף את השלטון, להעניש את הממשלה על מחדליה. תרבות ועדות החקירה המשפטיות בסוגיות פוליטיות ומדיניות היא תרבות אנטי דמוקרטית שיש להיגמל ממנה.

סוגיית המנהרות מחייבת תחקיר יסודי – מה ידע המודיעין, מה הסיקה מכך הצמרת הביטחונית, כיצד נערך לכך צה"ל, האם העביר את מלוא המידע לדרג המדיני והאם הדרג המדיני הפנים את המידע?

הסוגיה המדינית, שאחראי לה הדרג המדיני, היא האם היה על הממשלה ליזום מלחמת מנע נגד המנהרות, שכמובן היה מביא למתקפת רקטות כפי שאנו חווים ב"צוק איתן", ללא תמיכה בינלאומית וללא קונצנזוס לאומי? עם יד הלב - האם הקוראים למנות ועדת חקירה על מחדל המנהרות, היו קוראים למנות ועדת חקירה על מחיר "מלחמת הברירה המיותרת", במקרה כזה?

* "ישראל היום"

* מי יודע מיהו הרוזן פרדריק לינדלי ווד?

מעטים זוכרים את שמו. אבל הכל זוכרים את הבוס שלו – נוויל צ'מברליין.

הרוזן ווד היה שר החוץ של בריטניה בהסכם מינכן (החליף את אידן שהתפטר בשל התנגדותו למדיניות הפייסנות של רוה"מ).

גם את הרוזן ווד של המאה ה-21, ג'ון קרי, לא רבים יזכרו. אבל רבים יזכרו את צ'מברליין של המאה ה-21 – ברק אובמה.

מי היה מאמין שארה"ב תנפיק נשיא גרוע יותר מקרטר? עובדה. בתחום מדיניות החוץ, אובמה שובר את כל שיאי הכישלון.

צ'מברליין המקורי האמין שבאמצעות מדיניות פייסנות כלפי האיום הגדול על האנושות במאה ה-20 הוא יביא "שלום בדורנו".

אובמה מאמין שבאמצעות מדיניות פייסנות כלפי האיום הגדול על האנושות במאה ה-21 – האסלאם הקנאי, הוא יביא שקט ושלום על העולם. וכמו צ'מברליין המקורי, גם הוא רק מעצים את האיום ומסכן את שלום ארצו ושלום העולם.

והגרוע מכל – הוא מתעקש שוב ושוב לדפוק את ראשו בקיר. אין אצלו עקומת למידה מינימלית – שוב ושוב הוא מנסה לטפס על אותו קיר חלק.

נקודת השפל של מדיניותו הייתה בערב שבת האחרונה – הצעתו של קרי להצלת חמאס.

* לא רק בפרצופה של ישראל ירק קרי. לא פחות מכך, הוא ירק בפרצופה של מצרים. מצרים הציעה הצעה טובה והוגנת להפסקת אש. ישראל קיבלה את ההצעה. חמאס דחה אותה. במקום לגבות את המצרים, הרוזן וול קרי, המוציא לפועל את מדיניותו הפייסנית של נוויל אובמה, הציע הפסקת אש שאינה אלא כניעה לתביעות החצופות של חמאס.

* אני שמח על כך שהקבינט דחה את הצעת קרי ועוד יותר מכך, על שהייתה זו דחיה פה אחד. על הממשלה להבהיר, שהיא קיבלה את המתווה המצרי, ואין היא מוכנה לזוז ממנו. אין כל צורך לפייס את חמאס על כך שדחה את ההצעה, אלא להיפך – להחמיר את תנאיה, ולהכות בחמאס בכל העוצמה, עד שלא יוכל לדחות את המתווה.

* ומעבר לתוכן ההרסני של מתווה קרי, הוא חמור גם בשל המעורבות של קטאר ותורכיה. על ישראל להבהיר, ששתי המדינות הללו הן מחוץ לתחום. בדיוק כפי שלא נקבל את איראן כמתווכת, כך לא נקבל את תורכיה של ארדואן כשותפה לתהליך. קטאר היא המדינה שמימנה את הקמת מפלצת הרשע והטרור החמאסי. ארדואן הוא המנהיג האנטישמי ביותר בעולם מאז מלחמת העולם השניה. שתי המדינות העוינות הללו הן בלתי רצויות בתהליך.

* חשוב להבהיר לעולם, שהתהליך שיביא להפסקת האש לא יוכל להיות תהליך גישור והסכמות בין שני צדדים שווים. אין כל שוויון בין הצדדים. יש כאן צד טרוריסטי תוקפן וצד המגן על אזרחיו מפני התוקפנות והטרור. הפסקת האש חייבת להיות ברורה – התוקפן משלם את מלוא המחיר ולא מקבל שום פרס על תוקפנותו.

* מי שנכווה מהמתווך קרי במלחמה, יזהר מהמתווך קרי בשלום.

* "לא תחסום שור בדישו" (דברים כ"ה, ד').

ההפוגות ההומניטריות בשיא האופנסיבה של צה"ל, דווקא כאשר האויב מתחיל לגלות מצוקה וסימני שבירה ראשוניים, פוגעות במאמץ המלחמתי ומאריכות לשווא את המלחמה ואת הקטל.

אני יכול להבין את מה שעומד מאחורי הנכונות של רוה"מ לקבל את ההצעות. זו חלק מאסטרטגיית האין ברירה, שהצליחה מעל ומעבר לציפיות – להביא לגיבוי של העולם המערבי למלחמה במשך שלושה שבועות ולתמיכה כמעט מוחלטת של הציבור הישראלי.

אני תומך באסטרטגיה הזאת, אולם היא מיצתה את עצמה. כעת, בעיצומה של האופנסיבה, היא רק מזיקה.

* בתום "עופרת יצוקה" פרסמתי מאמר תחת הכותרת "עופ יצו", שהמסר שלו היה שגדעו את המבצע בעודו באבו. אני מקווה מאוד שהמבצע הזה לא יהיה "צו אית".

* את מה שלא הצליח חמאס לחולל באלפי רקטות ששיגר לכל רחבי הארץ, הוא הצליח בירי פצמ"רים סמוך לגבול, החל בהרוג הראשון במחסום ארז, דרך העובד התאילנדי שנהרג בשדה ועד החיילים בשטח הכינוס. הסיבה העיקרית לכך היא ש"כיפת ברזל" נתנה מענה לבעיית הרקטות, אך אין היא רלוונטית לפצמ"רים. בסיטואציה הזאת, חמאס ינסה למנף ולהעצים את ירי הפצמ"רים, ואני סומך על צה"ל שהוא נערך לכך.

מה שמטריד אותי יותר בפרשה, הוא שמסתבר שחמאס מפיק לקחים תוך כדי מלחמה, ולומד את נקודות התורפה שלנו (במיוחד כשאנו מעניקים לו הפסקות אש מיותרות). יש לקחת זאת בחשבון בשלבים הבאים של המערכה. אם השלב הבא יהיה התקדמות קילומטרים אחדים מערבה כדי לפעול באותה שיטה בה פעלנו עד כה, ניתקל באויב המוכן לכך וכנראה מצא מענים שעלולים להסב לנו אבדות.

על צה"ל להפתיע בפעולות בעורף האויב, לבצע דברים שהאויב אינו מצפה להם, שיוציאו אותו משיווי משקלו. וחשוב ביותר לעשות כל מאמץ, להגיע בכל דרך (כולל דרכים תת קרקעיות) להנהגת חמאס ולחסל אישית בכירים ומפקדים במקום המחבוא שלהם מתחת לקרקע.

* זכותם וחובתם של שרים לבקר את ראש הממשלה. תפקידם אינו להיות חותמת גומי. זה נכון גם במלחמה. אולם הביקורת חייבת להיות אך ורק סביב שולחן הממשלה. שרים התוקפים את ראש הממשלה ושר הביטחון בפומבי בזמן מלחמה, נוהגים בחוסר אחריות לאומית ופוגעים במאמץ המלחמתי. ראש הממשלה אינו צריך לעסוק בכך בזמן המלחמה, אך דבריו של סילבן שלום ראויים לתגובה נוסח דנון.

* נתניהו, יעלון וגנץ מפגינים אחדות ולכידות, וזהו ביטוי של מנהיגות ועוצמה – נכס אסטרטגי במלחמה. איני רוצה להעלות על דעתי מלחמה כזאת עם הצמד חמד ברק / אשכנזי, בשנה האחרונה לכהונתם המשותפת.

* התנהגותה של מפלגת העבודה מראשית המלחמה היא מופת של אופוזיציה אחראית ופטריוטית. שלי יחימוביץ' היא אחת המבטאות העיקריות של הקו הזה. ולכן, התאכזבתי מאוד כאשר היא פרסמה בתחילת השבוע הודעה, הדוחקת בנתניהו לסיים את המערכה ורומזת שמלאי האשראי של האופוזיציה מתחיל להתרוקן. אותו היום התאפיין גם בדשדוש מדיני וביטחוני סביב הפסקת האש החד צדדית בפועל, והסתיים ביום הקשה ביותר במלחמה. אירועי יום שני, הם עדות למשמעות של הפסקת המערכה טרם זמנה, טרם ניצחון. יש לגלות אורך רוח, נחישות וחוסן לאומי. מן הראוי שמפלגת העבודה תעניק אשראי ראוי לממשלה, להמשך המלחמה, ולא תתחיל לזנב בה. אני רואה לנכון לשבח את נחמן שי ואיתן כבל, שיצאו נגד הפסקת האש בטרם עת, ולא נהגו על פי מתכונת אוטומטית, שבה מפלגת העבודה חייבת להתיישר אחרי כל החלטה יונית של רוה"מ, גם כאשר היא מנוגדת לשכל הישר.

* ביולי 1994, לפני עשרים שנה בדיוק, 11 שנים לפני ההתנתקות, ישראל נסוגה מן העיר עזה ושאר ערי הרצועה, עם מימוש הסכם קהיר – השלב הראשון של הסכם אוסלו א', "עזה ויריחו תחילה". עשרים שנה עזה עצמאית, תחת שלטון פלשתינאי. מה הם עשו ממנה?

* שמעון פרס בראיון ל"ישראל היום": "עזה קצת יותר קטנה מסינגפור. החוף שלה הוא אחד היפים, זה יכול להיות גן עדן. אמרתי בזמנו ליאסר ערפאת, תעשה בעזה מה שעשו בסינגפור. הסברתי לו, דיברתי אתו, נתתי לו ספר בנושא במתנה. והוא אמר כן, כן, סינגפור. אבל לא היה לו אומץ להטיל את מרותו. אבו מאזן אמיץ ממנו".

אני מציע קריאה ביקורתית של הטקסט הזה. בדבר אחד צודק פרס – רצועת עזה היא מקום קסום, עם פוטנציאל סינגפורי, אלא שהפלשתינאים העדיפו להפוך אותו לקן טרור. "את עזה עזבנו מרצוננו. לאנשים היה קשה להתפנות ולהיפרד מהבית שלהם, ובצדק. הפלשתינאים קיבלו עזה ללא שום ישראלים. עזה הייתה פתוחה, יכלו לנוע, ולא זו בלבד, אפילו סייענו להם. מעריכים שאלף מהנדסים עבדו על המנהרות. עם כמות כזאת של כוח אדם, יכלו במקום מנהרות לבנות מבנים מפוארים". איך מסביר זאת פרס? לערפאת לא היה אומץ להטיל את מרותו. כלומר, המנהיג שעליו פרס שם את יהבו, כי רק הוא פרטנר ל"שלום של אמיצים", רצה, מאוד רצה להפוך את עזה לסינגפור (צעד שחייב יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל), אלא שהוא לא הטיל את מרותו. זו רהביליטציה לרב המרצחים, שהטיל גם הטיל את מרותו, למימוש רצונו – הפיכתם של השטחים מהם ישראל נסוגה, הן ברצועת עזה והן ביו"ש, בסיסי יציאה לטרור בכלל, וטרור המתאבדים בפרט. הוא, חתן פרס נובל לשלום, האיש שעמד בראש מתקפת הטרור הרצחנית, שגבתה חיי למעלה מאלף ישראלים.

אולם, פרס מבהיר מיד, "אבו מאזן אמיץ ממנו". כלומר, כמו ערפאת גם אבו מאזן חפץ בשלום ובסינגפוריזציה של רצועת עזה, אלא שבניגוד לערפאת הוא אדם אמיץ שיישם זאת. אכן, אין להשוות את מצב הביטחון ביו"ש תחת שלטון אבו מאזן למצב הביטחון תחת שלטון ערפאת. אולם כדאי לזכור, שאבו מאזן עלה לשלטון אחרי "חומת מגן" ולאחר שישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביו"ש. בעזה, כידוע, לא התבצע "חומת מגן" וישראל לא לקחה אחריות ביטחונית. ובהתנתקות, ישראל נסוגה מכל הרצועה. אבל בניגוד לדימוי שפרס מנסה לצייר, לא ערפאת ולא חמאס שלטו ברצועת עזה בזמן ההתנתקות, אלא אבו מאזן. הוא שלט בעזה עד יוני 2007, כמעט שנתיים אחרי ההתנתקות. הוא לא ניסה להפוך את עזה לסינגפור. הוא הפך את רצועת עזה לבסיס שיגור טילים על אזרחי ישראל (כולל בידי אנשי ארגונו, פת"ח) וכשהוא שלט ברצועה נחטף גלעד שליט.

פרס משכתב את ההיסטוריה.

* הריאיון של פרס ב"ישראל היום" היה משותף עם בנו, חמי. חמי היה בעברו טייס קרב ואף עוטר בצל"ש מפקד החיל. השאלה על מאמר ההסתה של גדעון לוי, "הרעים לטיס", שבו הסית את הטייסים לערוק מן המלחמה, הייתה מתבקשת. יש לציין, שבעברו הרחוק היה לוי דוברו של פרס, אולם זה היה הרבה בטרם חצה את הקווים והיה לאחד מאויביה המרים של מדינת ישראל, תועמלן מטורף משנאה למדינתו.

חמי היטיב להגדיר את הפשקוויל של לוי: "בתקופה כזאת, כשאנשים נלחמים ומקריבים את חייהם, אמירה כזאת היא תקיעת סכין בגבם של הטייסים". ואילו שמעון פרס גמגם באמירה סתמית ש"מי שאומר דברים כאלה לא מכיר את הטייסים ואת חיל האוויר שלנו". לא מכיר? ודאי שהוא מכיר. הוא פשוט שקרן כרוני, שאינו בוחל בשום שקר ושום עלילת דם נגד מדינת ישראל.

* האם אין לי משהו חיובי לומר על גדעון לוי? דווקא יש. שהוא עיתונאי בינוני. אילו תועמלן אנטי ישראלי כזה גם היה מוכשר, זה היה הרבה יותר גרוע.

* המלחמה הזאת חושפת לנגד עינינו את הישראליות במלוא הדרה, בכל יופיה. ביום יום, אנו מפקירים את השיח הציבורי לשוליים, המשתלטים עליו. במלחמה, הרוב השפוי מראה את פניו.

אלא שהשוליים אינם מוותרים – הם מגבירים את הווליום. ושוב אנו רואים את השוליים, את ברית הפנאטים, במלוא כיעורם. שוב אנו רואים את חוק הרדיקלים השלובים – המזינים אלה את אלה ומחזקים אלה את אלה.

* אין מלחמה שהיא התגלמות האין ברירה, יותר מהמלחמה הזאת. היא מלחמת אין ברירה, לא רק כיוון שבאמת ובתמים לא הייתה לנו ברירה אלא לתקוף. היא מלחמת אין ברירה כי לא תקפנו. הם ירו עלינו טילים ואנו הבלגנו, אנו המתנו, אנו התאפקנו, אנו הצענו שקט תמורת שקט ונענינו בהגברת הירי. אנו הסכמנו להפסקת אש לפני המבצע הקרקעי והפלשתינאים דחו את ההצעה והמשיכו במתקפה, כולל ניסיונות פיגועים רצחניים דרך המנהרות. אנו הסכמנו להפסקות אש הומניטריות והם הפרו אותן והמשיכו לירות, גם בהפסקות אש שהם ביקשו.

אז מה, לכל הרוחות, רוצים המפגינים נגד המלחמה? מה הם מציעים? על מה הם מוחים? האם האלטרנטיבה שלהם היא שישראל תשלים עם ירי על אזרחיה ללא תגובה?

ההפגנה הזאת היא עיוות מוסרי. הם מפגינים בשם איזו נייטרליות, תחת הסיסמה הנבובה "יהודים וערבים לא רוצים להיות אויבים". כלומר, מי שיורים עלינו טילים אינם אויבים. אבל הם אויבים מרים ורצחניים, ושום להג לא יכול לשנות זאת. ולכן, השאלה שיש לשאול את המפגינים, היא השאלה העתיקה: הלנו אתם, אם לצרינו?

* ההפגנות הללו אינן מבטאות מחשבה פוליטית רצינית, שניתן לדון עליה, להתנגד לה, לשלול אותה. המפגינים הם אוטומטים. ההתנגדות שלהם אינה מנומקת, אינה מושכלת. היא אוטומטית.

* הדמוקרטיה הישראלית חזקה דיה כדי להכיל את העיוות המוסרי הזה. מבחנה של הדמוקרטיה היא היכולת להכיל את העמדות המקוממות ביותר. עם כל סלידתי מן ההפגנה ומן המפגינים, זכותם להפגין, והדמוקרטיה הישראלית חייבת לאפשר להם זאת.

* על המשטרה למנוע הפגנות של מחנות קיצוניים זה לצד זה. הפגנות כאלו הן מתכון לאלימות. אם צד א' קיבל רישיון להפגין ביום א', יש לתת לצד ב' רישיון להפגין ביום ב', או ביום א' בקצה השני של העיר.  

* מפגיני הימין הקיצוני הציגו את הפגנתם כהפגנת הזדהות עם צה"ל. הפגנת ההזדהות האמתית עם צה"ל היא החיבוק החם והאוהב של הציבור, ההתנדבות רבתי למען החיילים ותושבי הדרום, החבילות המורעפות עליהם. צה"ל אינו זקוק להפגנות בכיכר.

אין זו הפגנת הזדהות עם צה"ל. זו הפגנת שנאה ושיח של מוות. מי שצועק את קריאת הזוועה "מוות לשמאלנים", אינו תומך בצה"ל, שבין חייליו ומפקדיו יש לא מעט המגדירים עצמם כ"שמאלנים", וחלקם מחרפים נפשם ברצועת עזה כדי להגן בגופם על המפגינים המייחלים למותם. ומן הסתם, בין חללי המלחמה, יש כאלה שהגשימו את צרחות המפגינים.

* המפגינים שרו שירי שמחה על מות הילדים בעזה. זוהי חרפה מוסרית. מותו של ילד היא טרגדיה נוראה. צה"ל עושה כל מאמץ אפשרי כדי למנוע את הטרגדיה הזאת. מלוא האחריות למותו של כל ילד היא על חמאס.

מי שצוהל על מותם של ילדים אינו יהודי. אינו אדם. זוהי התבהמות נוראה.

מי שצוהל על מותם של ילדים, אינו מפגין למען צה"ל. הוא מפגין למען גולדסטון.

* הרב אהרון איזנטל, רב היישוב חספין, כתב במדורו "הנקודה היהודית" בגיליון האחרון של העיתון "ארץ הגולן": "בעוד אני מתכונן לסיים את המאמר, התפרסמה הידיעה המזוויעה, שאת הרצח המזעזע של הנער הערבי ביצעו יהודים. הזדעזעתי עד עמקי נשמתי. רפו ידיי, עד שאני כותב על אצילותן של משפחות מאמינות [משפחות הנערים שנרצחו. א.ה.], והנה 'פתאום, פנים זרות'. והלא כל יסוד קיומו של עמנו הוא בשורת המוסר שמביאה תורת ישראל לעולם. עוד לאברהם אבינו נאמר שהייעוד של בניו הוא 'לעשות צדקה ומשפט' וכל ישראל שמעו בהר סיני 'לא תרצח'. האמון הבסיסי בין היחידים לאומה היהודית מתבסס על המוסר הגבוה, היושר וההגינות הנדרשים מבני עמנו. לכן מופיעה בקרבנו דרישה פנימית שהחברה היהודית צריכה להיות ישרה ומלאת חסד. לכן, מעשה רשע שנעשה על ידי יהודי, ועוד על ידי המתחזה להיות שומר מצוות, מחלל שם שמים ופוגם אצל רבים את אמונתם בעם ישראל ותורתו כתופעה ייחודית. הרצח ביזה את העם היהודי ועכר את שמנו".

הדברים הללו, שנכתבו על רצח הנער הערבי, תקפים באותה מידה בנוגע לצהלות השמחה על מות הילדים הערבים.

* ועוד יותר מצהלות השמחה וקריאות הנאצה, הזדעזעתי מהתופעה המזכירה התנהגות של מיליציות גלוחי ראש באירופה – ציד אדם. זה התחיל בכנופיות שחיפשו ערבים בירושלים והכו אותם. זה נמשך בפורעים ערבים שעצרו מכוניות בואדי ערה וחיפשו יהודים כדי להכות אותם. זה נמשך בחיפוש "שמאלנים" בת"א כדי להכות אותם. אני מכיר אישית את אחד המפגינים נגד המלחמה במוצ"ש בכיכר, שלאחר ההפגנה ביריונים חוליגנים עקבו אחריו עד חדר המדרגות בביתו והכו אותו. על המשטרה לנקוט יד קשה למיגור התופעה.

* עשרות מרצים ממרבית האוניברסיטאות חתומים על מכתב שהתפרסם בכתב העת הרפואי "לנצט", המאשים את ישראל במעשי רצח ופשעי מלחמה בעזה, באמתלות שווא. אגב, אחד מהם הוא אודי אדיב, ראש רשת הריגול והחבלה למען סוריה בראשית שנות ה-70, שישב בכלא ושוחרר בעסקת משנה של עסקת ג'יבריל, ובטמטומנו אנו מעסיקים אותו כמרצה באוניברסיטה (זה בערך כמו להעסיק באוניברסיטה את יגאל עמיר).

המרצים הללו נועצים סכן בגבם של הסטודנטים שלהם, המחרפים נפשם כדי לאפשר להם את היכולת לזנב בהם.

* הקדימונים לתכניתו של משה נגבי ברשת ב' "דין ודברים", הציגו את השאלה האם מותר לפטר עובדים שהתבטאו נגד המלחמה?

לא שמעתי את התכנית ואיני יודע מה נאמר בה. כל התייחסותי היא לקדימון. הוא הכעיס אותי מאוד, כיוון שהוא מציג חצי אמת, הגרוע משקר. האירוע בו מדובר, הוא פיטורי פסיכולוגית בעיריית לוד, בעקבות דברים שכתבה בדף הפייסבוק שלה. היא לא פוטרה כיוון שכתבה נגד המלחמה, אלא כיוון שהביעה שמחה על מותם של 13 חיילי צה"ל.

אסור לפטר עובד בשל התנגדותו למלחמה. חובה לפטר עובד ציבור הצוהל על נפילת חיילי צה"ל.

* אריאל הורביץ כתב שיר נפלא, מרגש עד דמעות, המספר על עשרים אלף הישראלים שליוו לדרכו האחרונה את החייל הבודד שון כרמלי, שנפל ב"צוק איתן" – "עשרים אלף איש". זהו שיר הלל לערבות ההדדית היהודית, לסולידריות הלאומית, שבאה לידי ביטוי במעשה האצילי הזה, כביטוי לטוב וליפה שבנו. בחברה כזו, אין "חייל בודד".

במבצע "עופרת יצוקה" כתב אריאל הורביץ את "כמו רקפות בין הסלעים", המתאר את החיילים המחרפים את נפשם ומציגים את הישראליות היפה, שבדרך כלל מסתתרת מאחורי כותרות העיתונים המתארות את התופעות השליליות בחברה הישראלית.

שמעתי פעם את הורביץ אומר, שהשורה של אמו, נעמי שמר, שאתה הוא מזדהה יותר מכל, היא "קטונתי מצעיר בניך". אין זו ענווה מזויפת. נעמי שמר יש אחת בדור.

אך כמו אמו ב"ירושלים של זהב", "לו יהי", "על כל אלה" ו"הו, רב חובל", כך גם אריאל הצליח בשתי המלחמות לתת ביטוי לתחושות הקולקטיביות של הציבור.

* ביומה השני של המלחמה, צפיתי במופע של אריאל הורביץ ושרה ב"ק, "לנטוע שמים". בעקבות המצב, סיימו השנים את המופע ב"כמו רקפות בין הסלעים" ובשירה של נעמי שמר "שבחי מעוז".

זה היה מזמן, לפני שנות דור, כשעוד חשבנו שהאיום העיקרי עלינו הוא ירי הטילים. היום גדלנו, התבגרנו, התפכחנו, ואנו מודעים למשמעותו של איום המנהרות. ואיום זה נותן משמעות אקטואלית מצמררת לשירה של נעמי שמר: "אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות / ובנקרות צורים ובמחילות עפר / אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי / צופה בי מבקש נפשי". והשיר מסתיים במילים: "אבוי לו מעוקצי ואבוי לו מדבשי / אבוי למבקש נפשי".

* לכבוד שר הביטחון מר משה בוגי,

מה נשמע?

חשבת שנפטרת ממני? שכח מזה.

והיום, רעיון מבריק במיוחד שפיתחתי – מר"ן.

מה פירוש? מחולל רעידות-אדמה נקודתיות.

המר"ן משגר שביב שבמשך 24 שעות מקיף את כל גבולות המדינה ויש לו יכולת לזהות מנהרות.

ברגע שמתגלית מנהרה, נשלח שדר למר"ן, והוא מיד מחולל רעידת אדמה נקודתית במקום הימצאותה של המנהרה. האדמה תבלע את המנהרה, ולא נודע כי בא אל קרבה.

בהזדמנות חגיגית זו, מר בוגי, אני מבקש את המלצתך למועמדותי לפרס ביטחון ישראל על מפעל חיים. מפעל החיים יונצח בספרי "מכתבים למר בוגי".

שלך,

אני.

* ביד הלשון

ד"ר רפי ולדן, חתנו של הנשיא לשעבר פרס, התארח באולפן הטלוויזיה, וכאשר נשאל על פרס, השתמש המראיין במילה "חָמְךָ". זאת טעות. יש לומר "חָמִיךָ".

העיקרון – חָם וחָמוֹת הם באותו המשקל כמו אָח ואָחוֹת. וברבים – חָמִים וחֲמָיוֹת, כמו אָחִים ואֲחָיוֹת. וכפי שאנו אומרים אָחִיךָ, כך עלינו לומר חָמִיךָ. 

* "חדשות בן עזר"

* הפצועים המשתחררים מבית החולים וממהרים לשוב לחבריהם במערכה. החיילים שהשתחררו מהצבא ומיד התנדבו להמשיך לשרת ולהיכנס עם חבריהם לרצועת עזה. הלוחמים שאיבדו את טובי חבריהם לנגד עיניהם, והם ממשיכים לדבוק במשימה בנחישות. המפקדים והחיילים המחרפים את נפשם במלחמה שאין צודקת ממנה, להגנה על הבית, על אזרחי ישראל, מפני אויב ברברי החותר להשמיד את מדינת ישראל ולרצוח יהודים רבים ככל האפשר. הרבבות שהתייצבו ללוות חיילים בודדים בדרכם האחרונה – אלה הם פניה היפות של הישראליות.

העשבים השוטים המפגינים נגד זכותה של ישראל להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה ומעניקים רוח גבית לטרור נגדנו. העיתונאים והאמנים המסיתים נגד חיילי צה"ל וטייסי חיל האוויר. הביריונים האלימים הפוגעים באלימות באותם מפגינים ובפיהם שאגות מוות. המזנבים אחרי קצין מצטיין בצה"ל, שעה שהוא מנהיג את לוחמיו אל הקרב וקוראים לפיטוריו כיוון שקרא מהתנ"ך ואפילו הזכיר את אלוהים, רחמנא לצלן – אלה הם התגלמות הישראלי המכוער.

* מבצע "צוק איתן" גובה מאתנו מחיר דמים כבד – הרוגים ופצועים, מטובי הקצינים והלוחמים של צה"ל. חובתנו לבנים שמסרו את נפשם, היא להבטיח שמותם לא היה לשווא. שהמערכה לא תסתיים בעוד הפסקת אש מן הסוג של הסבבים הקודמים, אלא בניצחון.

כפי שכתבתי לפני הפעולה הקרקעית, ניצחון – פירושו: א. השמדת כל המנהרות. ב. חיסול בכירי הטרור המוצאים מסתור מתחת לקרקע ברצועת עזה. ג. השמדת רוב מערך הטילים. על כך אני מוסיף יעד נוסף: יצירת רצועה סטרילית לאורך הגבול, שאסור יהיה לפלשתינאים להיכנס אליה, כדי לסכל את חידוש מפעל המנהרות (כל עוד אין מענה טכנולוגי הולם).  

* אני גאה בהחלטת הקבינט, שהתקבלה פה אחד, לדחות את ההצעה להציל את חמאס.

* לא התלהבתי מ"הפסקת האש ההומניטרית" בת 12 השעות, אך קבלתה הייתה החלטה טקטית נכונה. היית זו דרך אלגנטית לדחות את הצעתו של קרי בלי להשפיל אותו, ובלי להצטייר כמי שאומרים רק "לא". מה שחשוב הוא שהפסקת האש לא כללה את הרס המנהרות. הארכת הפסקת האש לארבע שעות נוספות כבר הייתה ממש מיותרת, אך נסבלת. אולם מרגע שחמאס ירו, היה צריך לחזור ולתקוף בכל הכוח, אף יותר מכפי שפעלנו עד כה. ועכשיו, כל דיבור ודיון על הארכת הפסקת האש, הוא נזק חמור למאמץ המלחמתי (אלא אם מדבר בטקטיקה שנועדה להוכיח שהפלשתינאים ממשיכים לירות, על מנת להאריך את ההישג המדיני של התמיכה הבינלאומית במבצע ובהחרפתו).

* נאומו של קרי במסיבת העיתונאים בקהיר היה חמור ומאכזב. קרי יצר בדבריו איזון בין הסבל הישראלי והסבל הפלשתינאי, בלי לציין מי התוקפן ומי המתגונן ובלי להזכיר שאותו גורם אשם בסבל של שני הצדדים – חמאס.

* יש לדחות על הסף כל מעורבות של תורכיה בדיונים על הפסקת אש. על ישראל להודיע פומבית שתורכיה היא גורם עוין ובלתי רצוי.

* ההתלהמות האנטישמית בנאומיו הצווחניים של ארדואן, ההתפרעויות האנטישמיות האלימות של ההמון התורכי המוסת בידי ארדואן, ההנחיה למשטרתו של ארדואן לא להפריע לפורעים האנטישמים המוסתים בידי ארדואן להמשיך במעלליהם וההתעללות בישראלים שנתקעו בתורכיה, הן סיבות לארבע התנצלויות חדשות של נתניהו בפני תורכיה.

* כל בר דעת מבין היום, שאיום המנהרות הוא איום אסטרטגי חמור. איום המנהרות מצביע על הגיחוך בטענת הסרק על פיה בעידן הטילים אין משמעות לשטח וניתן לוותר על גבולות בני הגנה.

* ההישג הגדול ביותר של חמאס במלחמה הזאת, היה ביטול הטיסות של חברות זרות במשך 24 שעות. עכשיו נחשוב על המשמעות של נסיגה מיו"ש.

שיא עונת התיירות. נתב"ג 2000 הומה באלפי נוסעים, תיירים וישראלים. לפתע, צצים מתוך עשר מנהרות ברחבי נתב"ג מאות מחבלים, לבושים מדי צה"ל, חמושים מכף רגל עד ראש, יורים ומשליכים רימונים לכל עבר. 11 בספטמבר שלנו. זאת המשמעות של נסיגה מיו"ש.

* אל תבהילו אותנו בתרחישי אימים... תפסיקו להלך אימים על הציבור... אנשי האתמול...

לא, איני חוזה כאן את התגובה לתסריט שציירתי. אני בסה"כ מצטט את מה שנאמר למתנגדי אוסלו וההתנתקות.

האמת היא שמתנגדי אוסלו היו קצרי ראות, חסרי מעוף. הם הזהירו מקטיושות על אשקלון. לא היה ביניהם אפילו אחד שצפה טילים מעזה לעבר חיפה. או אשדוד.

* קראתי פרסום רשמי של "שלום עכשיו", בדף הפייסבוק שלהם. השורה התחתונה – זה הזמן לשלום עכשיו... אבו מאזן וגו'.

ולא יכולתי שלא לנוד בצער, צער עליהם. אולי אפילו קצת חמלה. האם להיות מנותקים זו מחלה חשוכת מרפא? עד כמה ניתן לעצום עיניים, לאטום אוזניים, לחיות בבועה? איפה הם היו בעשרים השנים האחרונות? איפה הם היו בעשרים הימים האחרונים? האם לא ניתן לצפות מאנשים מבוגרים לקצת קשר למציאות? זו ציפיה מוגזמת?

* האגודה לזכויות האזרח בשיתוף עם הארגונים האוטומטיים בצלם, גישה, האגודה לזכויות האזרח בישראל, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, המוקד להגנת הפרט, יש דין, עדאלה, מחסום watch, שומרי משפט-רבנים למען זכויות האדם ורופאים לזכויות אדם, פרסמו מכתב ששגרו ליועץ המשפטי לממשלה, שהוא הטיוטה לעלילת גולדסטון 2. האם לטרוריסטים של חמאס יש סייענים נאמנים מהם?

* הארגונים המתקראים בכיבוסית ארגוני "זכויות האדם", אדישים לגמרי לחייהם של אזרחים וילדים פלשתינאים. אילו היה אכפת להם מהילדים הפלשתינאים, הם היו מרעישים עולמות, מזעיקים שמים וארץ, מעוררים את מצפון העולם נגד חמאס, ההופך אזרחים וילדים למגן אנושי ותופס אחריהם מחסה לביצוע פשעיו נגד האנושות – ירי הטילים המכוון לעברי אזרחי ישראל וילדי ישראל. אילו אכפת היה לאותם ארגונים מחייהם של אזרחים וילדים פלשתינאים, הם היו מעלים על נס את צה"ל, שמסכן את חיי לוחמיו ואיבד חיילים יקרים בניסיון ההרואי להימנע ככל הניתן מכל פגיעה במגן האנושי של הטרוריסטים.

אולם כפי שלא אכפת לכל אותם ארגונים מחייהם של אזרחי וילדי ישראל, לא אכפת להם גם מחייהם של האזרחים והילדים הפלשתינאים. כל מטרתם היא לפגוע בישראל, לנגח אותה ולהעליל עלילות דם מרושעות על צה"ל.

מה גורם לישראלים לנהוג כך נגד עמם ומדינתם? מצטער, איני שייך לדיסציפלינה המקצועית שמסוגלת להתמודד עם תופעות כאלו.

* אהוד בן עזר נוהג לכנות את התופעה הזאת "אידיוטים מוסריים". אידיוטים אני מבין, אבל... מוסריים?!

* המפגינים נגד המלחמה הם בעיניי עיוות מוסרי. טיעוניהם מרתיחים. אבל זכותם המלאה להרתיח ולהכעיס ולהיות עיוות מוסרי. זאת מהותה של הדמוקרטיה. אני בוש ונכלם מכך שחצי משטרת ת"א נדרשת להגן על זכותם להפגין.

* אני קורא בפייסבוק טענות ומענות וביקורת חריפה על אופן הסיקור התקשורתי של המלחמה, כאילו הוא במקרה הטוב נייטרלי, אם לא משרת את חמאס. לא יוצא לי לראות הרבה טלוויזיה, אולם ממה שאני רואה (לרוב בערוצים 2 ו-1) אני ממש לא מסכים עם הביקורת. הסיקור מקצועי והרוח פטריוטית בהחלט ומשקפת את רוח העם ואת הקונצנזוס הרחב התומך במלחמת האין ברירה. הטלוויזיה אינה מהאו"ם, ברור מי זה אנחנו ומי זה האויב, מי הטובים ומיהם הרעים, מי הצודקים ומי המנוולים. הטלוויזיה בהחלט מבליטה את הישראליות היפה המתגלה במלחמה הזאת. נדמה לי שהביקורת היא אוטומטית, רפלקס מותנה.

(וכשבפרסומות מראים את בן כספית, אני ממהר לזפזפ).

* ריבוי דעות הוא דבר חיובי. טוב לשמוע ולהשמיע דעה אחרת, גם דעה המנוגדת לקונצנזוס, גם דעה חתרנית. טוב להטיל ספק, טוב לאתגר את המחשבה, טוב להשחיז את עמדתנו עם עמדה נגדית. לעתים דעה נגדית מאתגרת רק מחדדת את צדקת עמדתנו, ולעתים היא גורמת לנו לבחון את עצמנו ולמצוא כשלים בגישתנו.

הבעיה בדעות נגד המבצע, הוא שהן אינן מאתגרות, אינן מעוררות מחשבה, אינן מחדדות. זו התנגדות אוטומטית, ללא כל הצעת חלופה, ללא כל מחשבה. הנה, לדוגמה, קטע מתוך מאמר של יגאל סרנה ב"ידיעות אחרונות" נגד "המלחמה המיותרת הזאת": "כאשר אתה סוגר מיליון ושמונה מאות אלף איש על שטח של 360 קמ"ר תחת מצור צבאי כבד... מי לא יחפור לחופש, לסחורות, למזון, לקרב?"

אתם מבינים את הגאון, חתן פרס סוקולוב? כשנגמר אקיבוש האכזרי, החלפנו אותו במטסור אכזרי. וכך, לא נותרה ברירה לנצורים הרעבים ללחם וצמאים למים, אלא לחפור בציפורניהם מנהרות לחופש.

הוא אפילו לא רשע. הוא סתם טמבל.  

* יש לי חבר יקר, תומך ותיק ועקבי במרצ. איננו מרבים לדבר על פוליטיקה – יש לנו כל הרבה דברים משותפים ולמה לריב על המפריד בינינו? השבוע שוחחנו, והוא הביע דאגה מכך שלאחרונה הוא יותר ויותר מסכים עם הדברים שאני כותב... הוא הביע תמיכה בלתי מסויגת במלחמה, ואמר שאסור להפסיק אותה בלי להשלים את המלאכה. יש לי תחושה חזקה, שהוא מבטא את מרבית מצביעי מרצ, בניגוד להנהגתם שיצאה נגד הפעולה הקרקעית.

* בראיון לאילנה דיין, הצדיק גלעד שרון את ההתנתקות, בטענה שאלמלא יצאנו מרצועת עזה, הרי שבמלחמה הזאת, חוץ מהטילים שיורים על כל מדינת ישראל והמנהרות לאורך הגבול, היו יורים גם על יישובי גוש קטיף וחופרים מנהרות גם אליהם, וזה נחסך בזכות ההתנתקות.

השתכנעתי. אני חושב שהוא הציע פתרון מצוין למצב הנוכחי – לעקור את יישובי עוטף עזה. כך לא היינו שומעים היום על צבע אדום באותם יישובים ולא על מנהרות לתוכם.

* האם חוליה של "כידון" כבר התמקמה בקטאר?

* "כיפת ברזל" היא הצלחה כבירה, אמל"ח בעל משמעות אסטרטגית למערכה. ובכל זאת, כדאי לבחון לעומק את חלופת ההגנה מפני טילים באמצעות מערכת לייזר (נאוטילוס). אם אכן המערכת מוצלחת כפי שטוענים הוגיה, היא טובה לאין ערוך מ"כיפת ברזל". לא זו בלבד שעלות כל יירוט היא 5% מאשר ב"כיפת ברזל", היא אמורה ליירט את הטילים על הגבול. נתאר לעצמנו את פני המערכה ללא אזעקות, ללא "צבע אדום", ללא מקלטים, ללא הצורך לתפוס מחסה, ללא ביטולי טיסות, ללא פגיעה כלשהי בעסקים, עם משחקי הליגה האירופית בישראל ועם הופעתו של ניל יאנג. נתאר לנו מלחמה שבה האויב יורה מאות טילים, וכולם היו נתקלים בקיר בלתי עביר על הגבול. זו הייתה מערכה שונה באופן מהותי, לטובה. יתכן שהאויב היה מתייאש ונכנע.

היתרון של "כיפת ברזל" הוא שהיא כבר הצלחה מוכחת, אולם עלינו לבחון במלוא הרצינות את חלופת הלייזר.

* הלקח מהאיום החמאסי לאיום האיראני, הוא שישראל חייבת להתייחס לגרעין האיראני כאל איום אקוטי, שנועד למימוש ולא להרתעה. חובתה של ישראל למנוע בכל מחיר את האיום הזה.

* אני מודה ומתוודה, אף שזה לא כל כך נעים לי, שיש מקרים שבהם אני דווקא מעודד את חמאס. ביום ה' שעבר בלילה קיוויתי מאוד, שהם יצליחו לירות על ירושלים, כיפת ברזל לא תצליח ליירט, והטיל ייפול על ראש המתפרעים במחסום קלנדיה.

* התפרעויות של ערבים ישראלים במשולש, בעיצומה של מלחמה וירי טילים על אזרחי ישראל בתמיכה באויב הטרוריסטי, הן פגיעה קשה במרקם העדין של יחסי יהודים וערבים בישראל. ההתפרעויות הללו גורמות לפגיעה משמעותית בערביי ישראל וביכולתם להשתלב במדינה.

* גלובליזציה גלובליזציה, אבל הוכח ההכרח בעצמאות תעופתית. הדבר נכון גם בענפים נוספים.

* עם ביטול הטיסות של החברות הזרות, "אל על" הקפיצה מחירי טיסות. ניצול מצוקה ביטחונית כהזדמנות עסקית, הוא בהגדרה - ספסרות מלחמה חזירית.

* איגוד טייסי "לופטהנזה" מחו על החלטת החברה לחדש את הטיסות לישראל. לא זכור לי שהם פחדו כל כך בבליצקריג על לונדון.

* ווטסאפ – ונוסף אף הוא על אויבינו.

* משה פלד, חבר קיבוץ בית השיטה, לשעבר חבר כנסת וסגן שר החינוך, הוא אלוף משנה במילואים, לשעבר מח"ט בשיריון וסגן מפקד אוגדה. מאז סיים את תפקידיו הפיקודיים, הוא מתנדב למילואים כנהג של מוביל טנקים. מראשית המבצע, כבר שלושה שבועות, משה משרת במילואים, מסיע את המוביל, נפגש עם השיריונאים הצעירים ומעניק להם השראה. משה הוא בשנתו ה-70!

ב-1985, לאחר אסון הספארי במרג' עיון, בו נהרגו 14 חיילי סדנת חימוש ועוד 14 נפצעו, משה גייס את עצמו למילואים, ובמשך מספר שבועות עבד בהתנדבות בסדנה כחימושניק לכל דבר. הוא הגיע אליהם במדים, ללא דרגות, ועד יומו האחרון עמם, החימושניקים לא העלו על דעתם שמדובר באלוף משנה, סגן מפקד אוגדה.

הישראלי היפה!

* נאומו האחרון של פרס כנשיא, באירוע ההשבעה של הנשיא ריבלין, היה נאום מופתי. מופת של נאום ציוני, מופת של אהבת ישראל, מופת של הצגת צדקתה המוחלטת של ישראל במלחמה, ואחריותם ואשמתם המוחלטת של אויבינו לכל מוראות המלחמה, ולסבל של עמם. פרס היטיב להציג את האסון שהמיטו הקנאים הטרוריסטים על רצועת עזה, על בני עמם, ואת הצביעות של אלה התומכים ברוצחים ושוללים את זכותנו לא להירצח, ובראשם מועצת האו"ם המתקראת מועצת "זכויות האדם". רק הפִּסְקָה בזכות היוזמה הערבית קצת קלקלה, וביטאה שוב את הקושי של פרס בבוחן המציאות, תכונה שהיום אנו אוכלים את פירות הבאושים שלה.

* אהבתי גם את נאומו של הנשיא ריבלין. גם בימי המלחמה, הוא התמקד בנושאים הראויים לעשייתו של הנשיא – התחומים החברתיים, דמותה של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, עם דגש על השוויון לערביי ישראל.

* החלטת הכנסת לדחות את הצעת החוק לביטוח פנסיה ממלכתי, פוגעת בחברה ובעיקר בחלשים בה, פוגעת בערבות ההדדית ובלכידות החברתית, פוגעת בעתידם של אזרחי ישראל. בימי מלחמה אלה כדאי לזכור ולהזכיר, שהביטחון החברתי הוא מרכיב משמעותי בביטחון הלאומי של ישראל.

* חדשות מסעירות. סעודיה החליטה לראשונה לאפשר לנשים להשתתף בבחירות המוניציפליות. לנהוג עדין אסור להן. מי אמר/ה להשתלב במרחב ולא קיבל/ה?

* אפרופו המילואימניק שהציע נישואין לחברתו דרך התקשורת. בעוד ימים אחדים אני חוגג עשרים שנות נישואין, ועדין לא הצעתי נישואין לאשתי.

* לכבוד שר הביטחון מר משה,

היי, בוגי!

אנחנו כבר מכרים ותיקים, ואחרי שהצעתי לך את כל הפיתוחים שלי, אני מרשה לעצמי להציע לך את הפיתוח הגאוני ביותר שלי, נשק יום הדין. ויקרא שמו בישראל: "מערכת אדום לבן".

זה פשוט מאוד. אנו לוחצים על כפתור אדום, ומיד יוצא אסמאעיל הניה, ומניף דגל לבן לאות כניעה.

מר בוגי, אני מבטיח לא לעזוב אותך לבד, הראש היהודי שלי ממשיך להמציא לנו פטנטים.

לילה טוב,

אני.

* ביד הלשון

את הפינה הקודמת הקדשתי לביטוי "נופלים ההולכים ראשונה", וגם הפעם אמשיך באותו קו, ואעסוק בביטוי "חלוצים לפני המחנה", בהוקרה ללוחמי צה"ל המגנים עלינו ולוחמים בנחישות באויב הטרוריסטי.

הביטוי מופיע בפרשה שקראנו בשבת שעברה, פרשת "מטות". לאחר שהשבטים ראובן וגד ביקשו נחלה באזורי המקנה הפוריים בעבר הירדן, חושד בהם משה שבכוונתם להשתמט מהמלחמה על כיבוש הארץ. הם משיבים לו, שלא זו בלבד שאינם משתמטים, אלא הם יהיו החלוצים לפני המחנה: "נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען" (במדבר ל"ב, ל"ב).

סג"מ יובל היימן, נפל בקרב עם המחבלים ליד קיבוץ ניר עם, במבצע "צוק איתן". סבו יהודה, שאביו נפל במלחמת השחרור, ספד לו. בדבריו, ציטט הסבא את הפסוק הזה מפרשת השבוע, ודרש אותו: "למה נאמר 'נחנו' בלי האות אל"ף? כי החיילים החלוצים לפני המחנה צנועים ומבליעים את ה'א', את ה'אני' שלהם, כי הם פועלים לטובת הכלל".

* "חדשות בן עזר"