הבלוג של אורי הייטנר

לפני למעלה משלושים שנה, הגיע גרעין לאורטל, שאותו הדרכתי מאמצע כיתה יא, לשל"ת מוקדם בבית השיטה. רציתי שלצדי יהיה מדריך מטעם בית השיטה, ולבקשתי נתנה לי רשימה של מספר צעירים איכותיים מהקיבוץ, ויצאתי למסע חיפוש / שכנוע. אחד החברים שפגשתי, אמר לי בתחילת השיחה: "אורטל? אורטל? תזכיר לי... זה לא היישוב הזה שתקוע לנו שם באמצע המסלול של התרג"ד?" כמובן שגם אילו הוא ביקש (הוא לא) לא הייתי בוחר בו בשום אופן למדריך. מילא, אין לו מושג מה משמעותה של התיישבות, אין לו מושג גם מה משמעותו של צבא.

ישראל אינה ספרטה. הצבא הוא רע הכרחי, שקיים כדי לאפשר את קיומה של ההתיישבות. ההתיישבות היא המטרה.

אך מה נלין על קצין שריון צעיר? הוא יכול להיתלות באילן גבוה. כשמוטה גור, הרמטכ"ל העשירי של צה"ל, הגיע בתור אלוף פיקוד לפגישה הראשונה עם נציגי היישובים בגולן (1969), העלו המתיישבים את הטענות הרגילות על פגיעה בשטחי המרעה על ידי הטנקים שמתאמנים. ואז מוטה שאל חבר אחד מקיבוץ שניר: "מה המקצוע שלך?" החבר השיב: "בוקר". מוטה ענה: "המקצוע שלי הוא גנרל, ואני דואג לטנקים ולא לפרות".

שונים לחלוטין היו דבריו של מפקד פיקוד הצפון היוצא ובקרוב סגן הרמטכ"ל, אלוף אביב כוכבי, בטקס חתימת אמנת השותפות בין הגולן לצה"ל: "ביטחון והתיישבות היו שזורים לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל בארצו. אין התיישבות ללא רמת ביטחון גבוהה ואין לביטחון תכלית, אם אין התיישבות משגשגת. האמנה המשותפת למועצה האזורית גולן ולפיקוד צפון היא ביטוי מובהק להדדיות שבין הביטחון להתיישבות. היא מבטאת את הצניעות וההתחשבות שעל הצבא לגלות כלפי המתיישבים וכלל אזרחי ישראל הפוקדים את הגולן והיא מבטאת את ההבנה לצרכי הביטחון. אלה ואלה צריכים לדעת לצעוד יחדיו על שביל הזהב... לא מדובר במחווה או רצון טוב – זו אידיאולוגיה. הגולן לא שייך לצה"ל, אלא לעם ישראל. אמנה כשמה כן היא - אמון. היא מבוססת על רוח וכבוד. תמצית האמנה, מבחינתי, היא לפעול מתוך צניעות". אלה דברים של מפקד, המבין את המשמעות והתכלית של תפקידו.

כמובן שלמטבע הזה יש שני צדדים. הצבא קיים כדי להבטיח את קיומה של ההתיישבות ואת ביטחון התושבים, אך לשם כך הוא זקוק למרחב פעולה ואימונים. נכון, פעילות צה"ל מהווה מטרד ומפריעה לאורח חיינו. היינו רוצים מאוד לחיות באזור שאין בו אימונים, אין בו ירי ולא קולות נפץ. אך המציאות אחרת. מה עושים?

התשובה לכך היא מהות האמנה. האמנה נועדה ליצור הבנות בין בעלי עניין שונים החולקים ביניהם אותה קרקע. אמנה מבוססת על הכרה של כל צד בצרכיו של הצד האחר, ובמקום ניסיון לכופף זה את זה בכוחנות, ומי שחזק יותר משיג יותר, שני הצדדים בונים הבנות, כשכל צד מבין שעליו גם להתפשר.

מן הראוי שגישה זו, הגישה הקהילתית הזו, הגישה של אמנה, תנחה אותנו בנושאים רבים ככל הניתן, ותהיה לדרך חיים גולנית. כיוון שבנושאים רבים יש בעלי עניין שונים, שהאינטרסים שלהם אינם חופפים, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מחלוקות, היא אמנה שבה מגיעים כל הצדדים לפתרון המוסכם, וכל צד מכבד את צרכי רעהו.

לפני כעשור, הייתה בגולן יוזמה להגדיר את הגולן כשמורה ביוספרית – "גולן ירוק", ברוח המנסה ליצור הסכמות בין האינטרסים השונים של בעלי העניין השונים בגולן. ראש המועצה האזורית אלי מלכה כתב באותם ימים: "אזורים רבים בארץ נתקלים בקונפליקט בין פיתוח כלכלי לבין שמירה על הטבע. המשאב הגדול ביותר של הגולן הוא הטבע ועלינו מוטלת האחריות לשמור עליו. כדי לגשר על הפער בין פיתוח לשימור החלטנו להניף את דגל 'גולן ירוק' ולקדם את הגולן כמרחב ביוספרי. פרויקט זה הוא כלי בעזרתו ניתן יהיה להגן על המגוון הביולוגי מבלי לפגוע בעידוד הפיתוח החברתי והכלכלי. בנוסף לשימור ערכי טבע עלינו לפעול לפיתוח בר קיימא, שאיננו מכלה משאבים טבעיים. המחויבות המוסרית שלנו כתושבי הגולן היא להגן לטווח ארוך על הנופים, בעלי החיים והמערכות האקולוגיות... המועצה האזורית רואה בתכנית זו קו מנחה לפיתוח מושכל למען הדורות הבאים".

מרכיב מרכזי ברעיון של גולן ירוק, הוא יצירת ההסכמות בין האינטרסים השונים ולעתים הסותרים. ומי בעלי העניין יותר מתושבי הגולן עצמם? אחד ממרכיבי המהלך היה שיתוף הציבור. הוא כלל מרכיב של תכנון משתף – הצעה למתווה תהליך תכנון באמצעות בניית קונצנזוס. בין העקרונות דובר על "שיתוף משמעותי, עמוק ורחב, של נציגי בעלי עניין, ויידוע, הסברה והיוועצות עם כלל הציבור הגולני". התכנית דיברה על הקמת גרעין של 5-10 אנשים בכל יישוב שירכז את הנושא, והוא אמור היה להיות נושא קהילתי מרכזי.

למרבה הצער, זה לא קרה. דוגמה מוחשית לכך היא אמנת הגולן וצה"ל. מדוע לא שותף הציבור בגיבוש האמנה? מדוע לא ניתן לתושבי הגולן להשמיע את קולם, להציע את רעיונותיהם, להיות שותפים? גם חברי מליאת מוא"ז (וכחבר מליאת המועצה אני חייב לציין שהמליאה רחוקה מלהיות הפרלמנט של האזור, היא בעצם חבר סטטיסטים וחותמת גומי) קיבלו את המסמך המוגמר שלושה ימים לפני החתימה. והציבור הרחב, היה מחוץ לתמונה. במהלך היסטורי כל כך חשוב, ראוי היה לשתף את הציבור וזו הייתה טעות.

רק לפני שנה שנתיים סער הגולן סביב סוגיית חיפושי הנפט בגולן. גם כאן לא נעשה שיתוף אמתי של הציבור, לא היה דיאלוג של ממש, ולכן נוצר מצב הפוך מזה של אמנה – מצב של ויכוח יצרי לוהט, רצוף השמצות והקצנה משני הצדדים.

והנה, לצערי, התמונה חוזרת על עצמה כעת בנושא טורבינות הרוח. בפרשה זאת, שוב סוערות הרוחות, שוב תחושות של אובדן אמון ושוב - בשל חוסר שקיפות ובעיקר, הימנעות משיתוף אמתי של הציבור ומהידברות עם הציבור.

ב"שישי בגולן" האחרון התפרסמה הזמנה למפגש "שיתוף הציבור" במיזם. מופע הסברה של היזמים, כאשר המיזם כבר סגור, אינו באמת "שיתוף הציבור. אין זה שיתוף אמתי, של הקשבה הדדית ופתיחות להגיע להסכמות בין האינטרסים החשובים אך לא תמיד חופפים.

על הגולן לאמץ את האמנה כדרך חיים. ועם כל הכבוד למיזם אנרגיית הרוח (מיזם שעקרונית אני תומך בו, בתנאי שיורחק ממקום יישוב), חשוב יותר שנשמור על רוח הגולן, רוח של חברות, כי זו האנרגיה האמתית שלנו.

* "שישי בגולן" 

* להחזיר לאזרח – הרצח המזוויע של האחות טובה קררו, מאיר בזרקור ענק על תופעת האלימות נגד צוותים רפואיים במוסדות הבריאות בישראל. ההתמודדות עם התופעה, מחייבת השקעת משאבים רבים במערכת הבריאות – למאבטחים ולהגדלת תקני הצוותים, לשם הורדת העומס מן הרופאים והאחיות ויכולת ליתר קשב לכל חולה וחולה.

שירותי הבריאות, כמו שירותי החינוך והרווחה, הם התשתית החברתית שהמדינה מחויבת לספק לאזרחיה. לשם כך אנו משלמים מסים. וכאשר יש למדינה עודפי כספים, במקום מתנות פופוליסטיות כמו הקטנת מסים, יש להשקיע את הסכומים לשיפור השירותים שלשמם אנו משלמים את המס.

* המדינה ה-51? - אילו ראש הממשלה לוי אשכול ביקש רשות מהאמריקאים לאחר מלחמת ששת הימים, לא היה קם יישוב ישראלי אחד בגולן, בגוש עציון, בבקעת הירדן וגם הרובע היהודי בירושלים לא היה מיושב. אילו ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים היו מבקשות את רשות ארה"ב, לא הייתה קיימת ההתיישבות ביו"ש וכל התיישבות מעבר לקו הירוק. ואילו ישראל ביקשה רשות להקים את ההתיישבות הגדולה בנגב ובגליל בשנות החמישים, גם אותה היא לא הייתה מקבלת. וכל ההתיישבות הציונית לא הייתה קמה, אילו ביקשנו רשות ממישהו.

פניה של ישראל מעולם לא היו לעימות עם ארה"ב, וככל שניתן לפעול בתאום עם ארה"ב, יש לעשות כן. אולם ישראל היא מדינה עצמאית, לא מדינת וסאלים, ועליה לפעול על פי האינטרס הלאומי שלה.

יש מחלוקת בתוכנו על מדיניות ההתיישבות, היכן להתיישב והיכן לא. זו סוגיה ישראלית ועל ישראל להכריע בה, או עדיף - להגיע להסכמות בנושא. אולם לא להיכנע לתכתיב של טראמפ.

הקפאת ההתיישבות בצו נשיאותי (בלתי חתום) של טראמפ, היא אובדן העצמאות הישראלית. אסור לנתניהו לקבל זאת.

... וגם אם הוא מקבל זאת, בוודאי שאין הוא צריך לבקש את אישורו של טראמפ לבנות את אתר הקבע של עמונה, כי אין המדובר בהקמת יישוב חדש, אלא בהעתקת יישוב קיים למקום אחר.

ועוד שתי הערות בשולי הסוגיה. א. עמונה כבר היתה יכולה להיות היום יישוב פורח וחוקי על אדמת מדינה, אלמלא התעקשה לדבוק בבתים שבית המשפט פסק שיש להרסם. ב. מסתבר שטראמפ הוא היפוכו המוחלט של אובמה... חוץ בסוגיה הפלשתינאית, שבה הוא ממשיך דרכו של אובמה. אבל יש שממשיכים להאמין במשיח השקר.

* המקור ההיסטורי של עודה בשאראת - חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי כותב לעתים קרובות ב"הארץ", יוצא נגד הקו האנטי ציוני השוקניסטי, ומעמיד עובדות היסטוריות על דיוקן. כך עשה לאחרונה, בעקבות פשקוויל אנטי ציוני של עודה בשאראת. בתגובה פרסם בשאראת פשקוויל המזלזל באבינרי, מגדיר אותו "הממונה על טוהר הנרטיב הציוני" (הנרטיב הציוני = שם גנאי שהאנטי ציונים מעניקים לאמת), ומול העובדות ההיסטוריות היצוקות של אבינרי, הוא מעמיד איזה סיפור שאיזו דודה שלו סיפרה לו. בפשקווילו, הוא אף מכחיש את פלישת מדינות ערב למדינת ישראל בת יומה! והוא אינו שוכח לציין, שבשנה שבה נולדה הדודה על הכרמל, אבינרי נולד בפולין... הרמז ברור, הוא יליד ואילו הציוני הוא פולש.

* הגדרה מעניינת לבגידה – רוצח שבע הילדות בנהריים שוחרר והתקבל ברחוב הירדני כגיבור לאומי. למחרת, התפרסם מאמר ב"הארץ" שבכותרתו ובתוכנו כונתה ירדן "מעצמת הרשע", תוך הבעת תקווה לנפילתה.

יפה. אבל... במאמר הזה לא הוזכרה הפרשה ולו ברמז. כנראה לכותב המאמר, עבד ל. עזב, מהמשמרת הצעירה של דבוקת שוקן, אין שום בעיה עם חגיגות לרוצח ילדות ישראליות. אבל למה הוא מחרף ומגדף את ירדן. כי היא מדינה בוגדת. בין פשעיה הוא מונה את "האזהרה שהעביר לישראל בדבר כוונות מלחמתיות של סוריה ומצרים". אכן, מי שניסה להזהיר את מדינתו מפני פלישתן אליה של שתי אויבות, הוא בעיני אותו אזרח ישראלי בוגד. הגדרה מעניינת לבגידה. על המעשה הזה, שבו "נהג שלטון הבגידה הירדני כאילו לטובת הערבים, במלחמת יום הכיפורים", הוא מגדיר את חוסיין "גיס חמישי לטובת מעצמת הרשע". חוסיין היה בוגד, גם בשל "ביקוריו החשאיים בישראל". טוב, ברור ששלום עם הישות הציונית היא מעשה בוגדני. ובעיקר בשל גירוש המחבלים מירדן בספטמבר 1970, ששם קץ למתקפות הטרור נגד יישובי העמק בשנים שקדמו לסילוק. זה "הפשע הנורא ביותר שלו הוא ספטמבר השחור".

עזב חוגג. הוא קרא ידיעה על דיווח של שגרירת ישראל בעמאן על פיו "שלטון המלוכה בירדן איננו יציב כפי שהיה". איזו שמחה. אפשר להיפטר מהבוגדים האלה, שערקו מן הפלישה המבורכת לישראל ועוד חתמו עמה על הסכם שלום. על כך הוא חוגג, ומבהיר שאמנם "בנפול אויבך אל תשמח, כתוב בתורה" אבל, הוא מתוודה: "אין שמחה גדולה מזו!"

* את צה"ל הם שונאים יותר – בעוד השמאל הציוני יצא בשצף קצף נגד דברי הבלע של לווינשטיין על חיילות צה"ל, השמאל הרדיקלי נכנס למבוכה. את מי הוא שונא יותר, את הדת היהודית, שלכאורה לווינשטיין מייצג, או את צה"ל? לקח להם יומיים להתלבט, והם עשו את הבחירה. מצד אחד לנאץ את לווינשטיין, כדי שיהיה ברור שהם אינם משחקים באותה קבוצה, אך ברור שהם בראש ובראשונה נגד צה"ל, וכחלק מזה נגד חיילות צה"ל.

רוגל אלפר, "הארץ": "צה"ל לא סובל גדרות וגבולות. זה גוף שלכאורה שייך למדינה ומשרת אותה, אבל בעצם נוהג כלפי המדינה כנגיף כלפי פונדקאי. נגיף קניבלי, שאוכל את המדינה... לפי דת צה"ל, ההתגייסות תוך הפגנת נכונות להקריב את החיים בקרב היא פסגת המימוש העצמי של הפרט היהודי אזרח מדינת ישראל... הדת הצה"לית פועלת למחיקת ההבחנות המגדריות, כי הן מונעות מהחילות הקרביים שלו גישה למשאב חשוב מדי: מחצית מהאוכלוסייה היהודית. דת צה"ל חדלה להפריד בין גברים לנשים... הדת הצה"לית חובקת כל. בולעת כל מה שנקרה בדרכה. ואפילו את הדמוקרטיה היא בולעת".

קובי ניב, "הארץ": "אז כל הללו, וכל הנוהים והנוהרים אחריהם, וזה לא חדש, הם ריאקציונרים שמרנים מפגרים — אז מה? השאלה היותר חשובה היא, האם בגלל שהאווילים הללו חושבים ככה, צריכים עכשיו האנשים והנשים התופשים עצמם נאורים ומתקדמים, להילחם, בשם הפמיניזם, בשם ערכי השוויון לנשים, על כך שהן ישרתו בצבא כטנקיסטיות או כלוחמות חי"ר בגולני ובכפיר?... השאלה היא, אם מהות הפמיניזם היא אכן, שנשים יעשו כל מה שגברים עושים, כולל הרג ורצח. או שמא מהות הפמיניזם היא לא לשרת את העולם הגברי השליט שבו אנו חיים, זה שיוצר צבאות ומלחמות והרג ורצח ואונס ואין סוף דיכוי ואלימות... אם זהו ההיגיון הפמיניסטי — לעשות כל מה שהגברים עושים, ולא, כמו שצריך היה להיות, להפוך את העולם לעולם נשי יותר, כלומר אלים פחות — אז למה לפעול רק בתחום המלחמה? למה לא לפעול באותו כיוון גם בתחום הפשע, למשל?... אז למה שלא תתגייסו בהמוניכן לרצוח ולשדוד ולאנוס ולפרוץ ולגנוב, ותוכיחו כי אתן יכולות לעשות הכל כמו גברים, אה?"

ובכן, התשובה ברורה, את צה"ל הם שונאים יותר. קנאים אנטי ישראליים חרדים במאה שערים, תולים בובות של חיילי צה"ל על חבל כביסה במרפסת ביתם, וקנאים אנטי ישראליים חילונים עושים זאת מעל עמודי "הארץ".

אלה ואלה חיים ויכולים להמשיך לנאץ ולגדף את צה"ל – חייליו וחיילותיו, בזכות חיילות וחיילי צה"ל המגִנים עליהם.

* אמנות – במאה שערים נעשה פשע שנאה נתעב. נתלתה בובה של חייל צה"ל על חבל תליה ועליה נכתב "חרד"ק החוצה". אילו המיצג המבחיל הזה לא היה נתלה במאה שערים אלא ב"בצלאל", הוא היה מוגדר "אמנות", וכל ביקורת עליו הייתה מוגדרת כ"פגיעה בחופש הביטוי".

* הצעד הבא – ארודאן ישלח להולנד משט של טרוריסטים ג'יהאדיסטים ואח"כ ידרוש מהולנד להתנצל על כך.

* אני מאמין לנתניהו - אני מאמין לנתניהו, בתביעת הדיבה שלו נגד יגאל סרנה, שכתב על מקרה שבו נעצרה שיירת ראש הממשלה בפקודתה של שרה נתניהו, שגירשה ממכוניתה את רוה"מ. למה אני מאמין לו?

נתניהו הוא איש חכם והוא הפוליטיקאי המתוחכם, המשופשף והמנוסה ביותר בישראל. הוא יודע עד כמה קשה, כמעט בלתי אפשרי, בוודאי לפוליטיקאי בכיר, לנצח בתביעת דיבה.  התקשורת מלאה בסיפורים קשים על נתניהו, למשל ב"עובדה" ו"המקור", בחשיפה גדולה הרבה יותר משל פוסט של סרנה בפייסבוק. עובדה, שנתניהו אינו תובע אותם, ואת סרנה כן. כנראה שהוא יודע, שבמקרה הזה אין כל תחום אפור, אין גרסאות שונות, אין ספק. זהו פשוט שקר, מתחילתו ועד סופו, והכותב אינו יכול לטעון שלא היה בכוונתו לפגוע בשמו הטוב של נתניהו.

נתניהו מאמין שיש סיכוי רב שהוא יזכה בתביעה, וינפנף בה כנגד כל טענה וביקורת נגד התנהלותו.

כך נהג גם אריק שרון אחרי מלחמת לבנון. הוא לא תבע את אהוד יערי וזאב שיף על ספרם "מלחמת שולל". מכל הספרים, הכתבות והראיונות, הוא בחר לתבוע דווקא את ה"טיים", על כתבה שבה נטען שלאחר רצח באשיר ג'מאייל הוא נפגש עם משפחת ג'מאייל ושמע מפיהם שהם מתכננים טבח בנקמה על הרצח, בטרם אישר להכניס את הפלנגות למחנות סברה ושתילה, ושהשיחה הזאת מופיעה בנספח הסודי של דו"ח ועדת כהן על אירועי סברה ושתילה. שרון ידע שבמקרה זה השקר הוא מוחלט, תבע את העיתון וניצח. ועד יומו האחרון הוא נופף בתביעה הזאת כדי להרחיק מעליו את כל מבקריו על מלחמת לבנון (הוא רק עשה שגיאה, כשתבע גם את עוזי בנזימן והפסיד).

* כשחזן עקף את בגין מ"ימין" – המאבק של תושבי הגולן, שהוביל להחלת ריבונות ישראל על הגולן, החל בעקבות נאום של שר החוץ דיין בביקור בבקעת הירדן (16.4.79), שבו הצהיר שעתיד הגולן עתיד להיות כעתיד סיני. דברי דיין עוררו סערה רבתי בישראל. בין המבקרים היה יעקב חזן, המנהיג ההיסטורי של מפ"ם, השומר הארצי והקיבוץ הארצי (לצד מאיר יערי). בראיון ל"דבר" (4.5.79) הוא אמר: "בעניין הגולן גילה משה דיין בהכרזותיו האחרונות את צפונות לבו, וכי לא היו אלה פליטות פה בעלמא, שכן לגבי בגין ולגביו הסכם סיני הוא דגם להסכם על רמת הגולן, בגלל הדמיון בנתוני הפתיחה (כאן טריטוריה סורית, שם – מצרית), וראוי שנהיה מוכנים למאבק נגד הקונצפציה הזאת, כדי שלא נפסיד את הגולן ולא נסכן את הגליל". מפ"ם היא המ"ם של מרצ.

* ועידת טורט -  "הנשיא המקלל", נשיא הפיליפינים רודריגו (בנזונה) דוטרטה, יבקר בישראל. צפויה לו פגישה מעניינית עם איתן (קושילאמאמאמאשלה) כבל ואראל (קיבינימט) מרגלית.

            * ביד הלשון

ללכת עם ולהרגיש בלי – השר בנט, בראיון לעמוס הראל ב"הארץ", על חיזבאללה: "הארגון איבד את זכותו להתחזות לארגון סורר, ללכת עם ולהרגיש בלי".

ומה מקור הביטוי השגור "ללכת עם ולהרגיש בלי"? פרסומת לחזיות משנות ה-80.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

אילו כל ספר תהלים, ואולי אף אילו כל התנ"ך כולו נכתב כדי שיופיע בו מזמור טו בתהלים – דיינו.

המזמור מתאר את איש המעלה היהודי, את דמות המופת, את המודל לחיקוי.

יְהוָה, מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? – מיהי אותה דמות מופת שראויה לשכון בהר קודשו של הקב"ה.

וכאן מופיעה רשימת מכולת בת 11 סעיפים. מעניין מאוד להיווכח מה מופיע בה, אך לא פחות מעניין להיווכח מה לא מופיע בה. לא מופיע בה ולו ברמז, במילה ובחצי מילה, דבר הקשור לפולחן, למצוות שבין אדם למקום. לא קורבנות, לא תפילה, לא חיים על פי שולחן ערוך, לא שמירת כשרות, לא שמירת שבת. כל אלה – כבודם במקומם מונח, ואין לזלזל בחשיבותם, אולם הם לא העיקר. לא בכך נבחן אדם. יכול אדם לקיים בדבקות ובקפדנות את כל אלה, ולהיות נבל, לעתים אף להעפיל למדרגת "הוא זכאי" ואחרי שהחזיר את חובו לחברה לחזור למקום הנבלה ולמעמדו הציבורי הרם, שהרי הוא אינו סתם נבל, אלא נבל ברשות התורה.

אז אולי הוא עלה למעלה, עלה עלה עלה עד שהגיע לשולחן הממשלה. אך אין הוא איש המעלה, והוא לא ראוי לשכון "בְּהַר קָדְשֶׁךָ".

בגמרא, מסכת מכות, נאמר שמזמור טו הוא תמצית מצוות התורה. כלומר השמירה על המצוות אינה תכלית, אלא נועדה לזכך את האדם כדי שיחיה על פי מזמור טו. זאת התכלית. יש מי ששמירת המצוות היא בעבורם פיגום להתקרב ולהעפיל למעלה הזאת. יש מי שחותרים ומנסים להעפיל למעלה הזאת שלא דרך הפיגום הזה. ויש מי שמצוותיהם פגומות מן היסוד, כי תכליתן שונה.

אז במה נבחן איש המעלה היהודי?

הוֹלֵךְ תָּמִים – אדם ההולך בדרך הישר, בלי להתחכם. אדם השואף לשלמות מוסרית.

פֹּעֵל צֶדֶק – אדם שפעולותיו צודקות, החותר לצדק, במעשיו, בהתנהגותו היומיומית, ביחסיו עם עצמו, עם משפחתו, עם הזולת, עם הקהילה והחברה, עם הסביבה.

דֹּבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ – אדם שפיו ולבו שווים. אדם ישר והגון עם זולתו, וגם את עצמו אינו מרמה.

לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ – אינו מרכל. אינו משמיץ. אינו מדבר לשון הרע. אדם שלא יעלה על דעתו לומר בלעג: "הן (הנשים הלוחמות) כאלה רבקיסטיות. כולן עם צבעי הסוואה. מישהו אמר לי, אל תדאג, הן מתאמנות לקראת החתונה, להתאפר. אני לא יודע מי יתחתן אתה". בקיצור – אדם השומר על לשונו.  

לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה – אינו עושה דברים כדי לפגוע באחרים.

חֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ – אינו עושה שיימינג.

נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס – הוא מואס בדברים נבזיים ובאנשים נבזיים. הוא יותר להבחין טוב ורע. וְאֶת יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד – זה ההמשך הישיר ל"נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס", כלומר זה הפן החיובי של האבחנה בין טוב ורע והבחירה בטוב. ומרוח המזמור כולו, וגם מרוח המזמור הקודם, ברור שהכוונה ב"יִרְאֵי יְהוָה" אינה למי שמקפיד במצוות פולחניות, אלא באדם הגון וישר.

נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר – אדם שיעמוד בהתחייבויותיו, גם אם יתברר לו שהוא אישית עלול להיפגע מהן.

כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ – אדם נבחן גם בהתנהלותו הכספית, הרכושית. אין הוא נהנה מדבר אסור. הוא מרוויח את לחמו ביושר ובעבודה קשה. הוא מנהל את עסקיו בהגינות.

שֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח – אם הוא איש ציבור, שופט, איש המנהל הציבורי, הוא נבחן בכך שאינו מקבל שוחד, וגם לא טובות הנאה ו"מתנות".

****

במסתו "התנ"ך והעם היהודי" (1964), הציג בן גוריון את העיקרים מהתנ"ך שלאורם ראוי ללכת העם היהודי. בין השאר הוא נדרש למזמור זה.

"ומשורר תהלים שואל: 'מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?' והוא עונה: 'הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ". והוא משבח ומפאר את אלוהי ישראל: 'אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים, מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב - אַתָּה עָשִׂיתָ' (תה' צט) וכמה וכמה פעמים חוזר המאמר בתהלים: 'אוהב צדקה ומשפט', 'עשות משפט וצדק', 'לשמור משפטי צדקך' ".

****

שש שנים טרם כתיבת המסה הזאת, בעודו ראש הממשלה, היטלטלה ממשלתו של בן גוריון במשבר חריף סביב סוגיית "מיהו יהודי", כלומר מי נחשב כיהודי לצורך חוק השבות.

הוויכוח הזה טלטל לא רק את ממשלת ישראל, לא רק את המערכת הפוליטית בישראל, לא רק את החברה הישראלית, אלא גם את יהדות ארה"ב. משלחת של רבנים אורתודוכסיים מארה"ב נזעקה לפגישה עם בן גוריון, ותבעה ממנו לעמוד על ההגדרה ההלכתית בסוגיית מיהו יהודי. במהלך הדיון אמר בן גוריון, שרק מיעוט קטן של יהודים דתיים בארץ ישראל ובארה"ב חי על פי תהלים טו. הוא אף דאג לפרסם ברבים את דבריו.

המסר שלו היה חשוב. המשבר החל מהחלטה של שר הפנים ישראל בר יהודה מאחדות העבודה להכיר כיהודי לצורך חוק השבות, בכל מי שהצהיר בתום לב על יהדותו. המפד"ל פרשה על כך מן הממשלה, בטענה שפסיקה זו מכשירה קבלת גויים כיהודים.

בסופו של דבר, ב"ג נכנע למפד"ל, ובממשלה הבאה בהשתתפותה הוא אף מסר למנהיגה – משה חיים שפירא את תיק הפנים, שנשאר עוד שנים רבות בידי המפד"ל ומילא אותו יורשו של שפירא בהנהגת המפד"ל יוסף בורג.

אולם בשלבים המוקדמים של המשבר, הוא ניהל פלוגתא חריפה עם הדתיים. מיהו יהודי? לדעתו של בן גוריון היהודי נבחן על פי השתדלותו לחיות על פי מזמור טו בתהלים.

ראש האופוזיציה מנחם בגין תקף את בן גוריון על דבריו, ובנאום בכנסת אמר: "מפרסום הדברים האלה מסיק ראש הממשלה מסקנה קבל עולם ומלואו, שרק מיעוט קטן של יהודים דתיים בארץ ישראל ובארצות הברית חי על פי תהלים טו. אני מזכיר את הדבר, משום שאתמול ואמש נעשו ניסיונות לבטל את הדיון הזה. והטענה העיקרית הייתה: מה יאמר העולם? – הוא קרא מפי ראש הממשלה בישראל, שמיעוט קטן שבקטן בקרב היהודים הדתיים חי על פי תהלים טו, ומן ההן אתה שומע את הלאו השלילי; הרוב אינו חי על פי פרק תהלים טו. משמע – אינו הולך תמים, אינו פועל צדק, נותן שוחד, מרגל על לשונו, עושה דברים 'יפים' מאוד, עליהם כתוב בפרק תהלים טו. אני רוצה לשאול: המותר לעז, ולא על איש אחד – גם על איש אחד אסור לומר שאיננו חי על פי תהלים טו, זה עניין למצפונו ולהבנתו של כל יהודי – אלא על ציבור שלם, על מאות אלפי יהודים? האלה פני הדור? כך מציג אותם ראש ממשלה בישראל? העמים לא תרגמו אותם? זה מביא כבוד לעמנו? וכל זה סביב הבעיה כביכול מיהו יהודי דתי, כדי להוכיח שהיהודים הדתיים ממירים את המצוות של פרק תהלים טו? הבעיה איננה מיהו יהודי דתי אלא מיהו יהודי".

הבאתי מדבריהם של בן גוריון ובגין מתוך געגוע לרמה כזו של מחלוקת; והן על כך נאמר שמחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים.

* 929