הבלוג של אורי הייטנר

בעשרים השנים בהן שירתתי במילואים, גויסתי פעם אחת בלבד בצו 8 – למבצע "חומת מגן". בתשע השנים מאז השתחררתי, גויסו חבריי ארבע פעמים בצו 8. כל חמשת צווי ה-8, באו אחרי הסכם אוסלו, כולם באו אחרי הצעות ברק בפסגת קמפ דיוויד, ארבעה מהם אחרי ההתנתקות. מה קורה פה? הרי היו אלה תהליכים שנועדו להביא שלום, שנשאו את בשורת השלום.

אין בדבריי אלה כדי להאשים את המנהיגים על החלטותיהם. כולם עשו זאת מתוך אמונה שלמה שהם עושים את הטוב והנכון למדינת ישראל. השלום הוא ערך נשגב והניסיון לתור אחרי השלום, לרדוף שלום לנסות לחולל אותו, הוא ניסיון ראוי. והשגיאות הרות הגורל מתוך המרדף אחרי השלום, גם הן שגיאות לגיטימיות, והרי גם במלחמה שוגים המנהיגים שגיאות לא מעטות. אין בדבריי אלה כדי להאשים את המנהיגים על החלטותיהם, גם לא לבקר אותם, אלא רק לנסות לתאר את המציאות ולהבין אותה, כדי שנפיק לקחים מן העבר, לבניית עתיד טוב יותר.

9 שנים חלפו מאז ההתנתקות. 11 שנים טרם ההתנתקות, בהסכם אוסלו א', ישראל נסוגה מן העיר עזה והערים ברצועה. בהתנתקות, ישראל השלימה את הנסיגה לקווי 49', עד גרגר החול האחרון, ועקרה את כל יישוביה, עד היהודי האחרון. מרגע שישראל נסוגה מכל השטח, תם ונשלם "הכיבוש" כתירוץ והצדקה, כביכול, לטרור נגדנו מרצועת עזה. מרגע זה, יכלו הפלשתינאים להפוך את רצועת עזה לפנינת המזרח התיכון. כל העולם, ובראש ובראשונה ישראל, היו נכונים לסייע להם בכל דרך, להשקיע כל הון, כדי לבנות חברה אזרחית, מערכות כלכלה מפותחות, בתי מלון, בתי מסחר, מפעלי היי-טק, מערכות חינוך, תרבות, השכלה ומדע.

אילו זו הייתה תוצאת ההתנתקות – נסיגה דומה מיהודה ושומרון הייתה רק שאלה של זמן, ובתמיכה של מרבית הציבור הישראלי. אך הפלשתינאים, שליוו את הנסיגה באש, הפכו כל שטח שישראל נסוגה ממנו לבסיס לתוקפנות נגדה ולפשע המלחמה המתמשך של ירי טילים בלתי פוסק על אזרחיה. את דחליל "הכיבוש" החליף דחליל "המצור", כביכול. מין מצור מוזר שכזה; שעה שבשיא מתקפות הטילים על אזרחי ישראל, ישראל המשיכה להעביר מידי יום מאות משאיות אספקה לעזה, המשיכה לספק חשמל למחרטות לייצור טילים שהפציצו את תחנת הכוח שסיפקה להם חשמל, המשיכה לספק מלט וחומרי בניה שמהם נבנו מנהרות התופת אל תוך יישובי ישראל, שנועדו לחולל מגה פיגועים, מסעות רצח של מאות ואלפי ישראלים וחטיפת אזרחים וילדים ישראלים אל תוך העיר עזה. עזה הפכה למבצר, שכל מטרתו אחת ויחידה - טרור ומלחמה בישראל.

תאמרו – אבל זה חמאס, זה לא הרש"פ. אבל כשישראל נסוגה שלטה ברצועת עזה הרש"פ והיא שהובילה את התוקפנות ואת ירי הטילים, עוד בטרם חמאס השתלט על הרצועה. תאמרו – אבל הנסיגה מרצועת עזה נעשתה באופן חד צדדי, לא בהסכם (כאילו רצונם העליון של הפלשתינאים הוא הסכם עם ישראל, והם כל כך נעלבו מכך שלא נחתם אתם הסכם ולכן במקום לבנות את מדינתם הם העדיפו לשגר טילים לעבר ישראל). אבל הנסיגה מערי יהודה ושומרון בהסכם אוסלו נעשתה בהסכם, שבו הצד הפלשתינאי התחייב לשים קץ לטרור ולמאבק המזוין. בתמורה, ישראל החזירה ליו"ש ולעזה את ערפאת ומחבליו שהיו בטוניס. הם חזרו, והקימו ישות טרוריסטית, שהובילה את גלי הטרור הקשים והעקובים ביותר מדם בכל שנות הסכסוך; מעשי טרור בהם נרצחו למעלה מאלף ישראלים.

השלום הוא משאת נפש, השלום הוא ערך נעלה, השלום הוא חלום טהור, השלום הוא מחוז חפץ. אבל בחיים הריאליים, כדי להגיע לשלום יש צורך בשותף. נכון, שלום עושים עם אויבים. שלום עושים עם אויבים הרוצים בשלום עם אויביהם. הפלשתינאים אינם חפצים בשלום עמנו, מאחר והם מסרבים להשלים עם זכות קיומה של מדינת ישראל ועם נוכחות יהודית כלשהי בא"י. זאת האמת ואין בלתה.

בילדותי הרחוקה, בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, אמי נהגה לומר לי, שבטח עד שאגיע לגיל גיוס, כבר יהיה שלום ולא יהיה עוד צורך בצבא. אני, לילדים שלי, כבר לא הבטחתי זאת. ואני מניח שגם הנינים שלי לא יגשימו את החלום.

אז איזה עתיד יש לי להציע לדורות הבאים? איזה אופק אני פורש בפניהם?

אם נביט אחור, ונראה מה היה כאן לפני 100 שנה, מה היה כאן לפני 50 שנה ומה יש כאן עכשיו; לאלו הישגים בלתי נתפסים הגענו על אפם וחמתם של אויבינו, ובלי שיכולנו להחזיר את החרב לנדנה ולו לרגע אחד, ברור איזה אופק יש לי להציע לדורות הבאים. מדינת ישראל תמשיך לשגשג ולהתפתח, לתקן את החברה, לחזק את הכלכלה, לקדם את החינוך, את האקדמיה, את המדע, להיות אבן שואבת לעליית יהודים מן העולם, ליישב את הארץ ביהודים – על אפם וחמתם של אויבינו, גם אם מפעם לפעם נדרש להמשיך להילחם ולהגן על העם והארץ.

והשלום, מה יהיה אתו? אם נפנה את מלוא מרצנו וכשרוננו, את כל מחשבותינו, מאמצינו ומעשינו, למה שבאמת תלוי רק בנו – שגשוגה של מדינת ישראל, יש סיכוי שבסופו של דבר יתייאש האויב מחלומו להשמיד את ישראל, והוא יאלץ להשלים עם המציאות. 

* "על הצפון"

בקיץ 1980 יצאתי כרשג"ד (ראש גדוד) בשבט צופי ר"ג, ל"מחנה הגדול" כפי שנקרא מחנה הקיץ של השבט, ביער כפר החורש. כבכל שנה, כלל המחנה יום "גיחה" למעיין חרוד.

ראיתי שאחת מחניכותיי לא נכנסה למים, וישבה בבגדיה בחוץ. כששאלתי אותה על כך, היא השיבה לי שבמשפחה שלה לא נכנסים למים בתשעה באב, מאמונה שהדבר עלול להביא לאסונות.

ידעתי שהתאריך הוא כך וכך ביולי, וכלל לא הייתי ער לעובדה שהיום הוא תשעה באב. ובוודאי שלא היה בכך כדי לשנות דבר בנוהגיי.

גדלתי במשפחה מסורתית, עם הדלקת נרות וקידוש בשבת, בית כנסת בחגים, צום ביום הכיפורים. אף שחובת הצום חלה מגיל הבר מצווה, אני צם כבר מכיתה ג'. אבל תשעה באב? מעולם לא צוין בשום אופן בביתנו. אפילו איני יודע אם הוא לא צוין מתוך החלטה לא לציינו, או שפשוט עבר לידינו.

שבט צופי ר"ג, באותם ימים, היה מעצמת ענק – תנועה שמנתה 5,000 חניכים ומדריכים. הנהגת ר"ג, שכללה את השבטים הקטנים הנוספים בר"ג וסביבתה, מנתה לבטח עוד כאלפיים. ובכל הדיונים, ההכנות, קביעת התאריכים לקראת המחנה, בשנה זו ובכל שנה, כלל לא עלתה שאלת ט' באב. התאריך היה מחוק לגמרי מתודעתנו.

כילד ונער סקרן וחובב היסטוריה, אהבתי לצפות בתכניות הטלוויזיה על ימי בית ראשון ובית שני, בליל תשעה באב. מבחינתי, בכך הסתכם כל הקשר שלי עם מועד זה.

****

46 שנים קודם למחנה הזה, בתשעה באב תרצ"ד (1934) יצאו חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה קיץ. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר" שמע על כך והזדעזע. הוא פרסם באותו שבוע שני מאמרים, המתארים את חשיבות הזיכרון הלאומי, הבא לידי ביטוי בתשעה באב, לקיומו של העם היהודי, לעתידו ולהצלחת המהפכה הציונית ומהפכת תנועת העבודה הציונית. מאמר אחד נקרא "מקורות לא אכזב" והשני "חורבן ותלישות". במאמר הוא יצא חוצץ נגד התלישות בקרב היישוב החילוני, המתנתק ממקורות היהדות.

וכך הוא כתב, בין השאר, על תשעה באב: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

כמו המחנה של צופי ר"ג, גם המחנה של "מחנות העולים" לא נקבע להכעיס, דווקא במועד זה. הוא פשוט לא ספר את התאריך, וזה אפילו גרוע יותר. בין מדריכי המחנה, היה גם אריה בן גוריון, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מייסד מכון "שיטים" ואחד ממעצבי התרבות היהודית והחגים בתנועה הקיבוצית. הנזיפה הפומבית של ברל, המנהיג הנערץ, הייתה אחת החוויות המכוננות של חייו, ובין הגורמים שהובילו אותו לעסוק בזהות ובתרבות היהודית. אחד ממפעליו האחרונים, היה ההחלטה להוציא את ילקוט תשעה באב של מכון "שיטים". את משימת העריכה של החוברת הוא הטיל על בן קיבוצו, ד"ר ניר מן.

כתב על כך אב"ג: "נער הייתי וגם זקנתי: את מגעי, מודעותי, רגישותי, והתייחסותי לתשעה באב אני חייב למדריך הרוחני של תנועת העבודה ברל כצנלסון ... אוי לאותה בושה. כל הארץ קראה את המאמר המייסר. אני זוכר ואזכור זאת לאורך כל חיי ... כמכוות אש צורבת שפתיים: 'שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון... כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית, של כמה ממדריכי הנוער'".

****

הפעם הראשונה שהייתי שותף לאירוע משמעותי בתשעה באב, הייתה באמצע שנות התשעים, בתקופת המאבק על הגולן. הרב איזנטל, רב היישוב חספין, שהיה מראשי ועד יישובי הגולן בו שירתתי כדובר, הזמין אותי ליטול חלק בהתכנסות שערך בתשעה באב, בבוקר, בחספין. מידי שנה הרב כינס את היישוב לשיח, מעין חשבון נפש לאומי, בכל שנה סביב סוגיה מרכזית בחברה הישראלית. אותה שנה הוא הקדיש את השיחה ליחסי חילונים ודתיים בישראל, והזמין את אמיתי שלם ואותי, שני "חילונים" מראשי הוועד (אני מניח שאצל אמיתי המושג "חילוני" אינו במרכאות, והאמת היא שאז גם אני הגדרתי כך את עצמי) לפאנל פתיחה. עצם חוויית הישיבה על הרצפה, לאות אבל, הדיבור בקול שקט, עשתה עליי רושם רב וריגשה אותי מאוד. בשנים שלאחר מכן, שבתי והזמנתי את עצמי לאירוע, הפעם כאחד הקהל.

לפני 13 שנים, עם התמנותי למנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות בליל תשעה באב, כחצי שעה אחרי קריאת מגילת איכה, במועדון יונתן – מפגש סיום השנה של "חברותא". אני העברתי שיעור קצר וניר מן נשא הרצאה היסטורית מרתקת על תשעה באב בהוויה הציונית. הגיעו להתכנסות כ-120 איש, רובם דתיים, אך היו בתוכם גם כעשרים חילונים. לרובם המכריע הייתה זו הפעם הראשונה שהם ציינו בצורה זו או אחרת את תשעה באב. המפגש היה למסורת, ואני שמח שהיא נמשכת עד היום. בתשס"ה היה המפגש האחרון ביונתן, ערב עקירת יישובי גוש קטיף, ובאווירה קשה מאוד, ממש של אבל, בקרב המשתתפים. שנה לאחר מכן, היה המפגש הראשון בנטור, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה. באותו יום, שעות אחדות טרם ההתכנסות, נפלה קטיושה סמוך ליישוב. עם המעבר לנטור, הקדמנו את שעת המפגש, וכללנו בתוכו גם את קריאת מגילת "איכה".

לפני קצת יותר מארבע שנים, עברתי לנהל את מרכז "יובלים". בישיבת הצוות הראשונה בהשתתפותי, עוד בתקופת החפיפה, שאלתי מה המרכז עושה בתשעה באב. מסתבר שתשעה באב היה מחוץ לתחום. אמר לי אחד מחברי הצוות לשעבר, שאין לו כל עניין בבית המקדש וכל געגוע למשחטת הענק של עבודת הקורבנות. התפתחה שיחה מעניינת מאוד אודות משמעות היום. החלטתי הראשונה כמנהל הייתה לציין החל מהשנה הבאה את תשעה באב.

ואכן, כעבור שנה ערכנו ערב חשוב, מעניין ומרגש במאהל המחאה בקריית שמונה. השתתפו בו כמאתיים איש, חילונים, מסורתיים ודתיים, תושבי קריית שמונה וקיבוצי הסביבה, צעירים ומבוגרים. לרבים מהם הייתה זו החשיפה הראשונה לתשעה באב. עד אחרי חצות נמשכו מעגלי השיח. המשתתפים הבינו עד כמה עמוק ומשמעותי המועד הזה לחיינו. נביאי ישראל ומדרשי חז"ל יצרו קשר בלתי ניתן להפרדה בין עוולות חברתיים לחורבן, בין צדק חברתי לתקומה, וזה המסר שיצא מן המפגש.

בשנתיים שלאחר מכן ערכנו, מדי שנה, את האירוע בקריית שמונה, בשיתוף פעולה עם גורמים בעיר. האירוע כלל קריאת מגילת איכה ושיח בסוגיות חברתיות ולאומיות מהותיות. אגב, בין קוראי מגילת איכה בציבור היו גם שתי קוראות והישיבה בעת הקריאה הייתה מעורבת, וזה באירוע שהיו שותפים לו, בין השאר, ישיבת ההסדר והמועצה הדתית של ק"ש. בעבורי הייתה זו ממש אתחלתא דגאולה.

לאורך השנים הללו הוזמנתי בתשעה באב לפאנלים ומפגשים במקומות שונים, ובאורטל קיימתי מידי פעם לימוד. כך המועד היה ליותר ויותר משמעותי בחיי, ובאופן טבעי, לפני שנים אחדות התחלתי לצום בתשעה באב.

****

מה קושר אותי למועד הזה? ראשית, השסע בין הציבור הדתי והחילוני בולט במיוחד ביום זה, שבו הציבור הדתי אבל ומבכה את החורבן והציבור החילוני חי את חיי החולין שלו כרגיל. בעיניי, זו בעיה תרבותית וחברתית שאין להשלים אתה. בנוסף לכך, אני מתחבר לתכנים הקשורים ליום זה – אני סבור שההסברים שנתנו חז"ל לחורבנות, רלוונטיים מאוד לחיינו, ועלינו לאמץ את "מפני חטאינו גלינו מארצנו" כתמרור אזהרה. "מאסו בארץ חמדה" – הירידה מן הארץ, הפוסט ציונות, הזלזול בקשר שלנו לארץ ולזכותנו על הארץ, ואפילו העשבים השוטים המפגינים בעת מבצע "צוק איתן" נגד זכותה של ישראל להגן על עצמה. "כי אהבו את הממון" – חוסר הצדק החברתי, העוול הנוצר כתוצאה מרדיפת בצע בלתי מרוסנת. מדרשי חז"ל רבים קושרים את החורבן לעוולות חברתיים, וכך גם נביאי ישראל. "כי דנו דין תורה" – המשפטיזציה, הפורמליזם הבירוקרטי המסרב להתגמש למען האדם. "בשל שנאת חינם" – הקרע והשסע בין מגזרים בחברה הישראלית ועוד.

****

תשעה באב שב ותופס בשנים האחרונות מקום מרכזי הולך וגובר בחברה הישראלית, כחלק ממהלכי ההתחדשות היהודית, ברוח דבריו של ברל כצנלסון, במאמר "מקורות לא אכזב": "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש".  

 * "שישי בגולן"

* ניצחון במערכה מחייב השגת שלושה יעדים: א. השמדת רוב (יכולתי לכתוב "כל", אבל ספק רב בידי אם הדבר ריאלי) ארסנל הטילים. ב. החרבת מנהרות הטרור. ג. פגיעה אישית לפחות בחלק מהנהגת חמאס והג'יהאד האסלאמי, במחילות התת קרקעיות בהן הם מסתתרים.

* כל יעד שניתן להשיג בלי לסכן את חיילי צה"ל, בהפצצות מן האוויר ומן הים והפגזות ארטילריות, יש להשיג אותו באופן זה. אולם אי אפשר להשיג את יעדי הניצחון ללא פעולה קרקעית. הימנעות מפעולות חיוניות בשל החשש מפעולה קרקעית, פוגעת קשות בהרתעה, כיוון שהיא מעבירה לעולם הערבי כולו מסר, שישראל חוששת להפעיל את צבאה ואינה מוכנה לשלם מחיר על קיומה וביטחונה. לפיכך, הפעולה הקרקעית מוצדקת ומחויבת המציאות.

* תסכולם של הפלשתינאים מיירוט טיליהם, יחייב אותם לחפש פתרונות חלופיים. כיוון אחד שהם ינסו, הוא תשובה טכנולוגית עוקפת "כיפת ברזל", ולכן עלינו לחשוב שני צעדים קדימה וליצור לכך מענה. האפיק המרכזי הוא מנהרות התופת. מגה הפיגוע שנמנע בקיבוץ סופה, הוא הקדימון לשלב הבא במאבק הפלשתינאי נגדנו. הפלשתינאים ינסו להחדיר חוליות טרור דרך המנהרות לביצוע פיגועי ראווה, כמו מסעות רצח ביישובי הדרום, פיגועי מיקוח נוסח שנות ה-70 וחטיפת חיילים ואזרחים והברחתם לרצועה. לכן, מבין שלושת היעדים, החשוב מכל הוא איתור המנהרות והשמדתן.

* אסור להגיע להפסקת אש ללא שינוי מהותי במצב הביטחון ובראש ובראשונה השמדת המנהרות. ובאשר להפסקת האש עצמה – היא חייבת להיות ללא תנאי. בשום אופן אסור שחמאס יוכל להצביע על הישג כלשהו במו"מ, פרס על תוקפנותו, על רצח שלושת הנערים ועל מתקפות הטילים על אזרחי ישראל.

ומעבר לעמדה העקרונית הזאת, כמה מדרישותיו אבסורדיות. כזו היא הדרישה לשחרור המחבלים, משוחררי עסקת שליט שנעצרו מחדש. אין לשחרר אותם ויש להמשיך במסע המעצרים של המשוחררים, כדי לשנות את כללי המשחק של חטיפות המשיגות את יעדיהן. דרישה אבסורדית עוד יותר, היא שצה"ל לא יגיב "על כל ירי בודד של איזו חוליה". משמעות הדרישה, היא גושפנקא בהסכם להמשך "טפטוף" הירי לעבר ישראל, בעוד תגובה תחשב הפרה שלו.

העובדה שמחבלים עוד מעלים תביעות חצופות, מעידה על כך שהמכה שהם חטפו חלשה מדי, ויש צורך בהחרפה משמעותית שלה.

* מושיר אל מסרי, ממנהיגי חמאס, הגיב על יוזמת הפסקת האש של מצרים במילים הללו: "המצרים החליטו להכתיב לנו מתווה מביש שהוא למעשה הסכם כניעה ויותר מזכיר את הצהרת בלפור". כאשר רוצים הפלשתינאים להציג דבר מה באור השלילי ביותר, הם חוזרים להצהרת בלפור. לא "אקיבוש", לא "הנכבה", בלפור. עצם הקיום היהודי בא"י, הוא לצנינים בעיניהם. זה כל הסיפור. זה כל הסכסוך.

* אונר"א = זרוע של חמאס.

* מולך ניצב מחבל, שתופס מחסה מאחורי ילדה קטנה, ומכוון את הנשק לעבר הילד שלך. מה תעשה? תירה בו מיד, בלי לחשוב פעמיים. אם הילדה שמאחוריה הסתתר תיהרג, זו טרגדיה נוראה. מלוא האשמה על הטרגדיה, היא של המחבל.

זה הסיפור הטרגי, של הילדים הפלשתינאים שנהרגו ב"צוק איתן".

* הדמות השנואה, המושמצת והמשוקצת ביותר של מתלהמי ה"ימין" ברשת הוא בנימין נתניהו. כינויו הנפוץ (ויחסית המתון) הוא "הפחדן". גיבורים גדולים, שכה קלה באצבעותיהם ובמקלדותיהם האחריות הכבדה של הכרעות על חיי אדם.

* ומה יאמרו המאשימים את נתניהו בפחדנות, לנוכח הפעולה הקרקעית. אין ספק, הם ימשיכו לכנותו "פחדן". הרי תמיד אפשר להיכנס יותר חזק, להפעיל יותר כוח, לא להתחשב באילוצים מוסריים ומדיניים, ולכן תמיד ניתן יהיה להאשים את נתניהו בפחדנות.

* ואילו אני שבע רצון מהאופן האחראי, המתון, המדוד, הזהיר והשקול שבו נתניהו מנהל את המערכה. התמרון הישראלי מצרי של הפסקת האש, היה צעד מדיני מבריק, שיצר לגיטימציה בינלאומית וציבורית לשלב ב' של המבצע.

* כאשר שולחים את חיילי צה"ל להילחם, הקונצנזוס הציבורי חיוני מאוד. הרי כבר התנסינו באלטרנטיבה. הליכתו של רוה"מ על הסף, ויציאה לכל צעד רק כאשר ברור בעליל שאין ברירה, מבטיחה את הקונצנזוס הזה, ולכן היא חיונית להצלחת המערכה.

* הקונצנזוס אינו תנאי הכרחי לפעולה, אולם הוא שיקול מרכזי וחשוב, ובינתיים מוכיח את עצמו.

* אני רחוק מלהיות חסיד של תאוריות קונספירציה, אך איני יכול למצוא כל סיבה הגיונית לכך שמירי רגב היא אחת המרואיינות המבוקשות בערוצי הטלוויזיה, זולת הרצון להגחיך את הליכוד בעיני הצופים.

* ראיון עם זהבה גלאון ב"קול ישראל", בנושא מבצע "צוק איתן": "אקיבוש אקיבוש אקיבוש אקיבוש אקיבוש אקיבוש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש כאב ראש אקיבוש".

* מרצ מתנגדת לפעולה הקרקעית. להיות דובוני לא לא זה קל מאוד, אבל מה הם מציעים? ישראל קיבלה את ההצעה המצרית להפסקת אש והפלשתינאים דחו אותה. ישראל הפסיקה את האש והפלשתינאים המשיכו לירות טילים על אזרחי ישראל. אז מה צריך לעשות? לא לתקוף ולספוג? להמשיך לתקוף מהאוויר, אף שהדבר לא גורם לחמאס להפסיק את האש?

לכתוש מהאוויר בכל העוצמה? לסגור את החשמל? אפשר פעם אחת לומר מה כן, לא רק מה לא? הפעולה הקרקעית ממוקדת בעיקר בהרס המנהרות. בניסיון הפיגוע בקיבוץ סופה נוכחנו מהי סכנתן של המנהרות, ויש עשרות מנהרות כאלו. מה מרצ מציעה? איך להתמודד עם הבעיה? לקוות שיהיה בסדר? או אולי פשוט נמשיך ללהג על אקיבוש, כי זה הכי קל.

* מעניין שאת מה שמרצ אינם מבינים, אובמה, מרקל, א-סיסי ומנהיגים אחרים מבינים. הם יותר פרו ישראליים ממרצ.

* תנועת אומ"ץ פנתה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה להעמיד לדין את גדעון לוי בעקבות מאמר הסתה ב"הארץ". אין ספק שמאמר המסית טייסים לערוק ממלחמה, הוא התגלמות המושג "המרדה", כלומר יש קייס מובהק להעמדתו לדין. ואף על פי כן, אני סבור שלא כדאי להעניק לו את המתנה הזאת. אין דבר שיחזק אותו במיליה שלו – הארגונים האנטי ישראלים והאנטישמים בעולם, יותר מאשר הפיכתו למרטיר שמשטר הדיכוי הציוני סותם את פיו בלה בלה בלה. בהעמדתו לדין, הוא עלול לגרום לנזק חמור יותר מאשר בפשקווילי ההסתה שהוא כותב.

* התנגדות למבצע היא לגיטימית, ויש לתת לה ביטוי בכלי התקשורת. איפה הבעיה? א. חוסר פרופורציות. קיים קונצנזוס רחב מאוד בציבור, התומך במלחמת אין ברירה מובהקת. המקום הנרחב כל כך שניתן בתקשורת לשוללי המלחמה, מעוות את המציאות ומכעיס. למה אדם כל כך קיצוני ופרובוקטיבי כגדעון לוי חייב להתרוצץ מאולפן לאולפן ולקבל חשיפה כל כך גדולה? חופש הביטוי, אינו הכרח להפוך תועמלן אנטי ישראלי לגיבור תרבות בתקשורת הישראלית. ב. הדה לגיטימציה לביקורת על מתנגדי המלחמה. מסתבר שחופש הביטוי והדמוקרטיה מסתיימים כאשר מבקרים את מתנגדי המלחמה. כל ביקורת כזאת אינה "פוליטיקלי קורקט" והיא מוצגת כ"סתימת פיות", וכך ב"הפוך על הפוך", דווקא הפה המבקר את הביקורת, הוא הנסתם. ג. ההתבכיינות של הגדעון לווים למיניהם, שלא זו בלבד שהתקשורת הישראלית אינה חדלה לשחר לפתחם ולתת להם ביטוי בלתי פרופורציונלי בעליל, הם מתבכיינים על "סתימת פיות", על "המקהלה המדקלמת בקול אחד ואינה נותנת ביטוי לקול אלטרנטיבי" וכו'. ד. חופש הביטוי אינו חופש ההסתה. כפי שלא נזמין, ובצדק, את איתמר בן גביר להיות כוכב טלוויזיוני ולהסית השכם והערב נגד הערבים, הוא הדין בלוי ושכמותו, המסיתים נגד מדינת ישראל וצה"ל. ה. חופש הביטוי אינו החופש לשקר ולהעליל עלילות דם. עלילת הדם הנתעבת על פשעי המלחמה של צה"ל, על הטייסים הרוצחים, כאשר ישראל מותקפת בטילים המכוונים ישירות לאזרחים, בידי אויב ההופך את אזרחיו למגן אנושי, וצה"ל עושה הכל, תוך פגיעה מודעת באפקטיביות המבצעית, רק כדי לחסוך בחיי אזרחי האויב – היא עלילת דם בלתי נסבלת.

* דוגמה לפרובוקציות של מתנגדי המלחמה. שבת בבוקר, יום יפה. אני מדליק ערוץ עשר, ומתארח שם פרופ' חצרוני מאוניברסיטת אריאל. חצרוני הוא פרובוקטור ידוע, ליברטיאן פנאט, שהתבטא בעד הטרדות מיניות וסחר בנשים, שלאחר התאבדות משה סילמן בירך על כך שנפטרנו מפרזיט. הוא מרצה באוניברסיטה, כיוון שבית המשפט אסר על האוניברסיטה לפטר אותו בעקבות הפרובוקציות שלו ותמיכתו בהטרדות מיניות. מי שהזמין אותו לאולפן, ידע שהוא יחולל פרובוקציה, הזמין אותו כדי שיחולל פרובוקציה. חצרוני אמר, שהממסד החזק ביותר בישראל הוא הממסד הביטחוני. כיוון שהיו דיבורים על השומן במערכת הביטחון והצורך בקיצוצים, הממסד הביטחוני היה צריך לחולל איזו מלחמה נחמדה, כדי למנוע קיצוץ ולהפסיק את הביקורת. הוא ניצל את העובדה ששלושה נערים שלנו נהרגו (חס וחלילה לא נרצחו) ובמשך שלושה שבועות העלים מהציבור את המידע על הריגתם כדי להשאיר את החטיפה בתודעה, וכך הבעיר את המזה"ת כולו במלחמה מיותרת והכניס את כל הציבור הישראלי למשך שבועות למקלטים. כשלא יכולתי עוד לשאת את דבריו, זפזפתי לערוץ השני. ושם דיברה ח"כ תמר זנדברג, על כך שהפכנו את עזה לבית סוהר הגדול בעולם, ושהמצור האכזרי שהיטלנו על עזה הוא הגורם למלחמה, ואין עם בעולם שלא היה מגיב על מצור בלה בלה בלה.

* כיוון שמאז הנסיגה מרצועת עזה ועקירת יישובינו, אי אפשר להצדיק את הטרור נגדנו בדחליל אקיבוש, סנגוריו של השטן המציאו את דחליל "אמתסור". רצוי – "אמתסור האכזרי". או – "בית הסוהר הגדול ביותר בעולם". כדאי רק לזכור, שה"נצורים", או "אנתסורים", יורים על אזרחינו טילים שיוצרו במחרטות שאת החשמל אנו מספקים להם, ואת מנהרות התופת, שמטרתן לאפשר מסעות רצח וחטיפות הם ביטנו בבטון שהם מקבלים מאתנו, ושאת החשמל שלהם מספקת תחנת כוח ישראלית, המטוּוחת בידיהם כיעד מועדף. מתסור...

* מאז מלחמת העולם השניה, לא היה בעולם מנהיג אנטישמי כמו ארדואן. בעבר נהגתי לכנות אותו אחמדיניג'אד התורכי, אך הוא הרבה יותר גרוע. אין כל אינטרס ישראלי בנורמליזציה עם תורכיה כל עוד הוא הרודן שלה. הוא רוצה להיות "מתווך"? שיסיר את הטלפיים המתועבות שלו מענייני המזה"ת.

* שר האוצר הארדואני: "הציונות והאנטישמיות הן פשעים נגד האנושות". וחשוב לעמוד על הסתירה הפנימית בדבריו. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. מי ששולל אותה, שולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. הזכות להגדרה עצמית הינה זכות טבעית. מי ששולל מן העם היהודי, ומן העם היהודי בלבד, את זכותו הטבעית של כל עם, הוא אנטישמי. כלומר, שר האוצר הארדואני, בעצם שלילתו את הציונות, מגדיר את עצמו כאנטישמי. ומאחר והוא הגדיר בעצמו, ובצדק, את האנטישמיות כפשע נגד האנושות, הוא הגדיר את עצמו כפושע נגד האנושות.

* אסד תמה מדוע מדינות ערב אינן נרתמות לסייע לפלשתינאים בעזה. באמת, מאוד כואב לו שערבים נהרגים.

* הדבר הטוב ביותר שיצא מן ה"אביב הערבי" הוא שלטון א-סיסי. א-סיסי הוא היפוכו של מובארק. לראשונה מאז רצח סאדאת יש שלום בינינו לבין מצרים.

* פיטוריו של סגן שר הביטחון דני דנון, העלו את השאלה, המלווה בהרמת גבה: מה, הוא סגן שר הביטחון? או – מה, יש סגן שר הביטחון? וזה לא בשל תפקודו הלקוי, אלא כיוון שמדובר בתפקיד מיותר.

בראש כל משרד עומד אדם פוליטי, חבר בממשלה. מתחתיו פועלת מערכת פקידותית – מקצועית, בראשות המנכ"ל. אין כל צורך בדרג פוליטי נוסף. השר אינו רוצה בו. המנכ"ל אינו רוצה בו. הוא רק מפריע.

סגני השרים הם בסך הכל סידור עבודה פוליטי, פיצוי למי שלא נבחרו לשרים. הם נהנים מלשכה, רכב, מזכירה והעיקר – שהתואר שלהם יכלול את המילה "שר".

המקרה היחיד המצדיק את תפקיד סגן השר, הוא כאשר ראש הממשלה הוא שר הביטחון (או עומד בראש משרד אחר). במקרה כזה, ראש הממשלה אינו יכול למלא את הפונקציות הנדרשות ממנו כשר, ונכון למנות סגן שר, כפי שכיהנו סגני השרים מוטה גור, אורי אור ואפרים סנה.

הגיע הזמן לבטל את התפקיד.

* בקיבוץ גן שמואל נערך כנס לקראת שנת השמיטה בהתיישבות. הכנס עסק בשנת השמיטה כהזדמנות לתיקון חברתי. בעיניי, עצם העובדה שכנס כזה נערך בקיבוץ של "השומר הצעיר", הוא עיקר המסר. לפני עשר שנים זה לא היה קורה. גם לפני חמש שנים, ספק רב.

פעם השמיטה הייתה איום על החקלאים, ובעיקר נושא שצריך ללמוד איך להערים עליו. קצרה היריעה הזאת (עוד אכתוב על כך בהרחבה), אבל שנת השמיטה הבעל"ט, מורחבת לקידום של צדק חברתי, במגוון רחב של נושאים, שנדונו בכנס.

העובדה שמאות אנשים, בעיקר מהקיבוצים והמושבים הדתיים והחילונים, אך גם עירוניים ופעילי תנועות הנוער, ראו לנכון בעיצומה של מערכה ביטחונית, לפנות לא רק את לוח הזמנים שלהם אלא גם את מחשבותיהם וטרדותיהם לעיסוק בנושא הזה, מרשימה מאוד. אין זו בריחה אסקפיסטית, אלא התובנה שדווקא כאשר אנו נלחמים על ביטחונה של המדינה, ראוי שנעסוק בדמותה וערכיה.

* כרגיל, אני נהניתי פחות מההרצאות במליאה, ויותר ממעגלי השיח והלימוד. המעגל שבחרתי להשתתף בו, היה משותף ל"פרדס" – מרכז לחינוך ערכי הקשור ל"שומר הצעיר" ול"תורה ועבודה" של הקיבוץ הדתי. הטקסטים שלמדנו היו של "האדמו"ר החלוץ" ושל ז'בוטינסקי. את הטקסט של ז'בוטינסקי על רעיון היובל, הביאה המנחה מן "השומר הצעיר". וכאשר "השומר הצעיר" והציונות הדתית מלמדים ולומדים טקסט של ז'בוטינסקי לקראת יישום חברתי של שנת השמיטה, כדאי לקפוץ למגרש החניה, לחפש את החמור של המשיח. על זה, שווה להילחם. אפילו לחטוף טילים.

* גם פוליטיקאים ואישי ציבור השתתפו בכנס, ובהם השרים שי פירון ויאיר שמיר, סגן השר בן דאהן, הח"כים רות קלדרון, ועקנין ועומר בר לב, הרב הראשי דוד לאו ואחרים.

הרגע המביך בכנס, היה כאשר ח"כ עומר בר לב ביקש את רשות הדיבור במליאת הפתיחה, שלא היה אמור לדבר בה. הוא עלה לבמה, הסביר שהוא ממהר לישיבה של ו' חו"ב של הכנסת, אמר שאין לו הרבה מה לומר בנושא, והחל לשאת נאום מדיני על מבצע "צוק איתן". הקהל, שדי שבע מהברברת של הפרשנים והדברנים בטלוויזיה, לא אהב, בלשון המעטה, את ההידחפות הזאת, של מי שכל כך חשוב ובוער לו לספר לנו שצריך לחזק את אבו מאזן.

תחילה הקהל זע בחוסר נחת על מקומו, ולאחר מכן החלו קריאות ביניים המסמנות לו שהוא אינו מדבר לעניין ולנושא. ואז הוא הפטיר משהו שהוא לא פופוליסט שבא לומר לקהל מה שהוא רוצה לשמוע, או משהו כזה.

הייתה זו חטיפת מיקרופון מכוערת, שחשיבותה הייתה בתזכורת, שאל לנו להיות באופוריה, ושכדאי לנו לזכור שיש גם פוליטיקה מכוערת.

* בפרשת השבוע, פרשת "מטות", מבקשים השבטים ראובן וגד ממשה נחלה באזורי מרעה פוריים בעבר הירדן המזרחי. משה חושד בהם שכוונתם היא להשתמט מן המלחמה על כיבוש הארץ, ומייסר אותם במילים קשות. הוא משווה את מעשיהם למעשה המרגלים, שבעטיו נדונו בני ישראל לארבעים שנות נדודים ולכך שכל הדור לא יכנס לא"י. "תרבות אנשים חטאים", מיטיב משה להגדיר את מעשה ההשתמטות, והוא שואל אותם בתמיהה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"?

חשדו של משה בשבטים היה חשד שווא. הם היו החלוצים לפני המחנה בכיבוש הארץ, ורק בתום המלחמה שבו אל נחלותיהם בעבר הירדן. אולם הגינוי העקרוני של משה למעשה ההשתמטות נותר לנצח, והוא אקטואלי כל עוד קיימת תופעה של השתמטות מצה"ל.

בימים אלה, שבהם צה"ל נלחם במערכה על ביטחון ישראל, במבצע "צוק איתן", חשוב להזכיר שיש גם היום בישראל תרבות אנשים חטאים, המשתמטים מצה"ל ואף עושים זאת ברשות ... התורה, כביכול. האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?

* אדוני שר הביטחון מר משה בוגי שלום וברכה!

מה שלומך?

ברצוני להציע למערכת הביטחון שלושה פיתוחים ביטחוניים שלי.

א.      מערכת "הכל עובר עליך" – מעל הגבול עם עזה יוצב מסך בלתי נראה. כל טיל שיירה על ישראל ייעצר בו, יסתובב וינחת ויתפוצץ בול על ראשם של אלה ששיגרו אותו.

ב.      מערכת "סוס ורוכבו רמה בים" – בעקבות ניסיונות חדירת המחבלים דרך הים, תוצב מערכת גלים חכמים, היודעים לזהות מחבלים, להתהפך עליהם ולהטביע אותם.

ג.       מערכת קמ"מ – קליע מונחה מכוון. על מנת לחסוך חלק ניכר מפעילות חיל האוויר וכדי להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים, נייצר קליעי 5.56 מונחים מכוונים. חייל יירה ברובה M-16 רגיל כדור עם כתובת, נניח אסמאעיל הניה. הקליע יחפש את הניה בכל רחבי הרצועה, מעל ומתחת לקרקע, עד שימצא אותו ויסכל אותו.

אלה הצעותיי נכון לעכשיו.

איך מיישמים אותם?! זה כבר עניין לטכנאים. מה, אני טכנאי?

שלך,

אני.

* ביד הלשון

לכל קהילה שפה משלה, סלנג מקומי, ביטויים פנימיים, שזר לא יבין.

במלאת שלושים שנה לקיבוץ אורטל, ערכתי את הספר "שלושים שנים וסיפורים", סיפורי המקום של חברי הקיבוץ, על העבר וההווה. בסוף הספר פרסמנו את הלקסיקון הפנימי של אורטל, במדור שנקרא "מילון אורטלי עברי" ובו כ-250 ערכים, משלושים השנים הראשונות.

לכבוד חג המשק ה-36 של אורטל, אותו אנו חוגגים בימים אלה, אני מציג כאן מקבץ קטן של ערכים מן הלקסיקון:

חופשיים – מיני מצרכים שהוגדרו כמצרכי יסוד וחולקו חינם לחברים. בין המוצרים החופשיים: סיגריות, נורות, טמפונים, תחבושות היגייניות, טיטולים, ירקות, תבלינים, ביצים, לחם. הלחם נשאר חופשי עד היום [וגם היום, שש שנים מאוחר יותר].

מבחן אומץ – בקומזיץ ל"ג בעומר נאספים כולם בשטח שבין המשפחתיות למגרש הכדורגל ולאחר סעודת על האש – טאבון – ניגובים, מפגינים בני קבוצת הבר מצווה של אותה השנה את מידת האומץ שבלבם, בהליכת זיקית, הליכה על חבל, גלישה באומגה, הדלקת כתובת אש וקפיצה נועזת ממגדל סנאדות ליריעת ברזנט.

משאית כחולה – הרכב הכי מיתולוגי באורטל. טיולית בצבע תכלת עם קבינה. המשאית הכחולה ליוותה את כל אורטל בטיולים קצרי וארוכי טווח, סחבה אותנו לגיוסים בדרום (ע"ע) ובמטעים, למקומות עבודה באזור ובמעבר לו, נשאה משאות ומטענים שונים ועשתה לא מעט הסעות חברים. כיום ניצבת המשאית בגאווה רבה בשטח המטע וניתן לראותה מהכביש.

פצ'ים – סרטי הדבקה צבעוניים וממוספרים מבד, איתם סומנו הבגדים הפרטיים של החברים וה"כלליים" של בתי הילדים. לכל חבר / משפחה נרכש סליל בצבע (צהוב, ירוק, כתום, ורוד, תכלת, בז') עם מספר. כל בגד סומן בפץ', שהודבק במכונת פצ'ים מהבילה.

שבילים – ה"מקום הטבעי" להעלאת נושאים בוערים ואקטואליים לדיון פרטיזני בין חברים. כלומר, לא באופן מסודר ולא במקום מסודר או בזמן שנקבע מראש, בד"כ ב"שושו". השביל הוא הצינור הלא מקובל, כביכול, אך הבלתי ניתן להתעלמות בדרך להנעת תהליכים והעלאת נושאים לדיון בצינורת המקובלים. חבר: "מה לא שמעתם... זה כבר שנה מסתובב בשבילים".

שביעיות - חלוקת תקציב הריהוט לשבעה חלקים בהסדר של הפרשת כל חלק בזמן מסוים, עפ"י זכאות. את החישוב של השביעיות רק י' ור' הבינו. 

* "חדשות בן עזר"