לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

לחשב מסלול מחדש


בפרקי אבות נאמר: "כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם – סוֹפָהּ לְהִתְקָיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם – אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקָיֵּם" (פרק ה' משנה כ').

 

מה פירוש "מחלוקת שסופה להתקיים"? מחלוקת, שהטיעונים שעלו בה, יתבססו ויישארו עמדות וטיעונים רלוונטיים לדורות. מכאן, שמחלוקת אינה חייבת בהכרח להיפתר, ויתכן שהפתרון הנכון היום הוא לא הנכון בעתיד, ושבעתיד דווקא העמדה שהיום אינה מקובלת, תהיה המובילה והמקובלת. אבל שתי העמדות מכובדות וראויות. למה? כיוון שהיה זה ויכוח לשם שמים, כלומר ויכוח ענייני, מתוך רצון כן להגיע לאמת. לא כן, מחלוקת שאינה לשם שמים, כלומר כזו שמטרתה זרה, כמו רצון בכוח פוליטי, בכסף או בכבוד.

 

המחלוקת הציבורית הקורעת את קהילת הגולן, בנושא קידוחי הנפט בגולן, עשויה להיות מחלוקת לשם שמים. הרי על הפרק ניצבים ערכים חשובים, כמו איכות הסביבה ואיכות החיים בגולן ואחריותנו לדורות הבאים, ומצד שני המחויבות שלנו, כאזור חלוצי ציוני, למשימה לאומית חיונית של עצמאות אנרגטית.

 

ומצער מאוד, שהמחלוקת הזאת הפכה למחלוקת כוחנית ומכוערת, שלא הייתה כמותה בכל שנות ההתיישבות בגולן; מחלוקת רוויה בהשמצות אישיות הדדיות, באי אמון הדדי, בדה-קרדיטיזציה הדדית. מחלוקת שנעשו בה מעשים שאינם הולמים את רוח הגולן.

 

האשמת ראש המועצה והמועצה כמי שגס לבם באיכות הסביבה, לחלוטין אינה מוצדקת. המועצה האזורית גולן היא מועצה ירוקה, הנושאת את דגל איכות הסביבה במערכת החינוך ובהתנהלותה בנושאים השונים. לכן, האשמתה באנטי ירוקיות אינה אלא השמצה.

 

אולם ראש מועצה ומועצה המחויבים לערכים הירוקים, צריכים לראות התארגנות של תושבים למען איכות הסביבה, כמו ההתארגנות נגד הקידוחים, כהזדמנות גדולה ליצירת נאמני האקולוגיה הגולנית, מתנדבים ופעילים שיקדמו את רעיון הגולן הירוק. היה על המועצה לחבק את הפעילים הללו, לאמץ אותם אל לבה, להקשיב להם בפתיחות. איזו טעות טרגית היא להפוך אותם לאויבי המועצה.

 

הפגנה מול בית פרטי בתוך חצר יישוב, כפי שהייתה הפגנת המתנגדים ליד ביתו של אפי איתם בנוב, היא אולי מקובלת בציבוריות הישראלית, אך אינה מתיישבת עם הרוח הגולנית. וחמורה יותר, כתבה צהובה במוסף "הארץ". אלי מלכה הוגדר בה כראש המועצה מטעם "ישראל ביתנו", שבה הוא פעיל. הרי כולנו יודעים שהבחירות במועצות האזוריות אינן פוליטיות וראש מועצה אזורית אינו נציג מפלגה כלשהי. אבל התאים לרוח הכתבה לצייר אותו כנציג "ישראל ביתנו", כדי לקשור אותו למחויבות לשר התשתיות עוזי לנדאו, שתומך במיזם והכתבה מתארת את תמיכתו כנובעת מאינטרסים פרטיים (אגב, הוא כבר מזמן לא שר התשתיות ואינו קשור לנושא, אבל מה חשובות העובדות). זו דוגמה אחת לכתבה השזורה דה-לגיטימציה אישית, כמו הטענה שאלי מקדם את המיזם כיוון שאחיין שלו עבד בחברה ועוד האשמות מכוערות מסוג זה. כאשר מתנגדי הקידוח הפיצו את הכתבה כמקדמת מכירותיהם ברשת הפייסבוק, כתבתי תגובה בנושא ונעניתי שהם אינם אחראים לכתבה. מניסיוני התקשורתי בכלל וכדובר ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק בפרט, איני יכול אלא לגחך לנוכח הטענה הזאת. ובכל מקרה, אין הם יכולים להתכחש להפצת הכתבה בכל דרך.

 

אך מנגד, נעשו מעשים לא פחות חמורים, בעיקר מטעם חברת "אפק". המעשה החמור ביותר, היה ריגול בקרב מתנגדי המיזם, וכאן אני משוכנע, מתוך היכרות ממקור ראשון עם חלק מן הנוגעים בדבר, שאין זו האשמת שווא, אלא מעשה שאכן נעשה. זו התנהגות חמורה מאוד. הוא הדין במערכת השמצות נגד המתנגדים, כמו טענות אבסורדיות שגורמי "שמאל" רדיקלי עומדים מאחוריהם ועוד.

 

וכך, לפתע, החברה הגולנית מפוצלת ומפולגת במאבק ללא כפפות בין גורמים המציגים את עצמם כיחידים שאכפת להם מהגולן ועתידו ומציגים את יריביהם כאויבי הציבור. חייבים להפסיק את זה.

 

בתקופת המאבק על הגולן, הייתה כתובת גדולה על הלוח מאחורי שולחן העבודה של יו"ר ועד יישובי הגולן באותם ימים, אלי מלכה: "כוחנו באחדותנו". לא הייתה זו סיסמה בעלמא, אלא מרכיב משמעותי במדיניות ובדרכי המאבק. לאורך כל שנות המאבק, השכלנו לחזק את האחדות והלכידות הגולנית, ושאלת אחדות הגולן הייתה משמעותית בכל החלטותינו על דרכי המאבק.

 

כוחנו באחדותנו – העיקרון הזה יפה היום בדיוק כפי שהיה בימי המאבק. אחדות הגולן הייתה משמעותית בניצחוננו במאבק. אחדות הגולן הביאה להישגים גדולים גם לאחר המאבק, בעיקר בצמיחה הדמוגרפית ביישובים. אסור שסוגיית קידוחי הנפט תפלג את הגולן. אחדות הגולן חשובה יותר מהסיכוי למצוא נפט, ויותר מאשר סיכול הפגיעה האקולוגית שהקידוחים עלולים לגרום לה. ולכן, חובתם של הגורמים לרדת מן העצים, להנמיך את הלהבות ולשנות כיוון. האחריות על כך, היא על הנהגת הגולן, ובעיקר על ראש המועצה.

 

יש להקפיא את כל ההליכים לאישור המיזם ולחשב מסלול מחדש. יש לפתוח בתהליך הידברות קהילתית סביב הנושא, הפותח מחדש את הדיון ומאפשר לדון בסוגיה מחדש, ללא מחויבות לעמדות קודמות, ללמוד יחד את ההזדמנויות ואת האיומים שבקידוחים, לגבש יחד קווים אדומים ודרישות אקולוגיות הכרחיות ולעשות כל מאמץ להגיע להסכמה. אולי ההסכמה תתמקד בקידום דרכים לפיתוח אנרגיה נקיה. יתכן שלא ניתן להגיע להסכמה, אך חייבים לנסות, באורך רוח ובפתיחות.

 

אנו ניצבים בפתחה של שנת שמיטה, שנועדה להרגיע אותנו מן המרוץ המטורף לסחוט את האדמה מתוך הבהלה לזהב, גם ל"זהב השחור". ראויה שנת השמיטה להיות לשנה של הידברות פתוחה, מכובדת ועניינית בין הגורמים השונים בקהילה, אודות דמותו העתידית של הגולן הירוק, מחויבותנו לדורות הבאים, ובתוך זה להגיע להסכמה האם ובאלו תנאים לחפש נפט בגולן. אין כל סיבה להחלטות נמהרות ובלתי הפיכות.

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 19/7/2014 23:36   בקטגוריות איכות הסביבה, הגולן, חברה, פוליטיקה, תקשורת, תרבות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אסטרטגיית אין ברירה


על פי הקלישאה הפוליטית הנדושה, רק ממשלות ימין יכולות לחתום על הסכמי שלום ורק ממשלות שמאל יכולות לצאת למלחמה. הסיבה לכך, היא שבשני המקרים האופוזיציה תתייצב אוטומטית לצד הממשלה, בעוד ההתנגדות הפנימית בקרב תומכי השלטון תהיה מינורית.

 

במבצע "צוק איתן" אנו עדים לתופעה מעניינת. ממשלת הליכוד בראשות נתניהו מובילה מבצע צבאי, ובעוד הוא נהנה מתמיכת האופוזיציה והשמאל (כוונתי כמובן לשמאל הציוני, להבדיל מהשמאל הרדיקלי שאינו אופוזיציה לממשלה אלא למדינה, ותמיכתו באויב היא אוטומטית), ודווקא מחנהו תוקף אותו ללא הרף.

 

הסיבה לכך היא האסטרטגיה של נתניהו – מלחמת אין ברירה. בשלוש הקדנציות שלו, מגלה נתניהו זהירות רבה בהפעלת כוח, והוא מבכר תמיד מהלכים מדיניים והסברתיים. הוא מפעיל את צה"ל רק במצבים של אין ברירה. פשע המלחמה הברברי של חמאס, ירי הטילים המכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית נמשך ונמשך, גבר והתעצם, וישראל הכילה את הירי, הבליגה לאורך זמן, הציעה הפסקות אש, הבהירה ששקט יענה בשקט, אך הירי הוסלם. רק במצב בו ברור בעליל שאין ברירה, נשלח צה"ל למערכה.

 

כעבור שבוע, בטרם החרפת המבצע ובטרם הושלמו היעדים, הוביל נתניהו את הקבינט להחלטה על הפסקת האש. חרף העובדה שחמאס לא קיבל את הפסקת האש, צה"ל נצר את האש במשך שש שעות וחצי של ירי טילים חד צדדי ללא תגובה. רק אז, כששוב היה ברור שאין ברירה, הורה הדרג המדיני לצה"ל לחדש את האש. המהלך הקרקעי הממוקד בהשמדת מנהרות התופת יצא לפועל רק אחרי ניסיון המגה פיגוע בסופה, שהבהיר באופן חד משמעי מה הסכנה הצפונה במנהרות, שאין אפשרות לטפל בהן מהאוויר בלבד.

 

לאסטרטגיה של "אין ברירה" יש חסרונות ויתרונות. החיסרון הוא אובדן היוזמה וההפתעה ומתן היכולת לאויב לקבוע את העיתוי לעימות במועד שנוח לו. היתרון הוא הלגיטימיות הבינלאומית והציבורית למבצע. בניגוד לאגדות "הבידוד המדיני", כביכול, כל מנהיגי העולם החופשי ומזכ"ל האו"ם מגבים את פעולת ישראל. דוגמה לכך היא דבריו של מזכיר המדינה האמריקאי קרי: "איני יכול לגנות בצורה תקיפה מספיק את פעולות החמאס, שירה בחוצפתו טילים, אל מול הצעה להפסקת אש שישראל ומצרים חברו בה יחד... לישראל יש הזכות להגן על עצמה". תועלת נוספת היא הלכידות הישראלית. חווינו מלחמות תחת הפגנות ענק בכיכרות נגד הממשלה, ואנו יודעים לאיזה נזק חמור הן גרמו. במבצע הזה, אלה שהפגינו בעבר, תומכים במדיניות הממשלה ובפעולות צה"ל. לעומת זאת, הביקורת הציבורית נגד המתינות והקריאות המדרבנות לפעולה תקיפה יותר, אינן מזיקות, אלא אף מעניקות רוח גבית להנהגה (למעט שערוריית הביקורת של שרים בממשלה).

 

ההישג המדיני הבולט ביותר של המערכה, הוא שיתוף הפעולה עם מצרים. א-סיסי מתגלה כאנטיתזה למובארק, האיש שהפך את השלום בין ישראל למצרים לאות מתה. בעוד התקשורת המודרכת של מובארק הייתה מוקד של הסתה אנטישמית ואנטי ישראלית בלתי פוסקת, התקשורת המודרכת של א-סיסי תומכת במבצע ותוקפת את חמאס. בעוד מובארק נרתם תמיד להציל את חמאס, א-סיסי רקם עם ישראל, מאחורי גבו של חמאס, הסכם הפסקת אש הדוחה את כל תביעות חמאס. סביר להניח שא-סיסי, כמו נתניהו, ידעו עד כמה קלושים הסיכויים שחמאס יענה להצעה, וכך ישראל הרוויחה זמן למכה קשה וחזקה הרבה יותר, בגיבוי מדיני וציבורי מלאים. 


* "ישראל היום"

נכתב על ידי הייטנר , 16/7/2014 15:47   בקטגוריות אנשים, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, צוק איתן  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 16.7.14


* בדיעבד, החלטת הקבינט על הפסקת אש טרם הזמן, עשויה להתברר כהחלטה נכונה, שנתנה לנו לגיטימציה בינלאומית וציבורית להחרפת המבצע.

 

* ההיסטוריה של הפסקות האש עם הפלשתינאים, היא חלוקה בין הצדדים: הפסקה ישראלית ואש פלשתינאית. אין חדש תחת השמש.

 

* אף מערכה אינה מסתיימת בתוצאות "מושלמות", ויש מי שיתנגדו תמיד לכל הפסקת אש, כי תמיד ניתן יהיה להצביע על יעדים שלא הושגו. אולם הפסקת האש עליה החליט הקבינט הייתה בלתי סבירה. על ישראל להמשיך ולהכות בחמאס, להשמיד את רוב מערך הטילים, לאתר ולפוצץ את המנהרות ולא פחות חשוב – להגיע למנהיגי חמאס והג'יהאד ולפגוע בהם אישית.

 

* אין כל סיבה להתפלא על החלטת נתניהו להפסיק את האש. התנהלותו הביטחונית של נתניהו, לאורך שלוש הקדנציות שלו, מתאפיינת במתינות וזהירות בהפעלת הכוח, אולי יותר מכל ראש ממשלה אחר. יש לכך צדדים חיוביים ושליליים. הצד החיובי, הוא שטוב לדעת שראש הממשלה אינו מתלהם, פועל בשיקול דעת ואורך רוח, אינו פזיז בסיכון חיי אדם. מצד שני, מאחר והמצב הבסיסי של המזה"ת הוא חוסר הנכונות של הערבים להשלים עם קיומה של ישראל ומלחמה מתמדת שלהם נגדנו, המתכון לשקט בגבולות הוא יצירת הרתעה. המכה שספג חיזבאללה במלחמת לבנון השניה, למשל, יצרה הרתעה שהביאה לשמונה שנות שקט כמעט מלא. לעומת זאת, הפסקת האש המהירה בתום מבצע "עמוד ענן", שחקה את ההרתעה, ויותר מכך – ההבלגה לנוכח טפטוף הטילים מאז ועד עתה. שחיקת ההרתעה הביאה להכרח לצאת למבצע "צוק איתן" זמן קצר כל כך לאחר "עמוד ענן".

 

חמאס ספג עד כה מכה קשה ב"צוק איתן", אך סירובה להפסיק את האש מעיד שהמכה לא הייתה חזקה דיה כדי לשקם את ההרתעה ולהביא לשנים רבות של שקט בגבול.

 

* לנוכח מתינותו וזהירותו של נתניהו לאורך שנים, כל כך מגוחכת הטענה שנתניהו דוחף לפעולה נגד איראן. הוא השתמש באיום הצבאי כמנוף ללחץ מדיני – שתמיד היה האופציה המועדפת עליו. הוא יחליט על פעולה צבאית רק במצב של חוסר ברירה.

 

* כששר החוץ של מדינת ישראל מציג בפומבי מדיניות המנוגדת למדיניותה של ממשלת ישראל, ובעיצומה של מלחמה הוא מציג יעדי מלחמה השונים מיעדי המלחמה של הממשלה, הוא מועל בתפקידו ומחבל במאמץ המלחמתי.

 

ליברמן נושא את דגל ה"משילות", אך יוצר אנרכיה, בעיצומה של מלחמה.

 

קיסינג'ר אמר פעם, שאין לישראל מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. כפרפרזה על דבריו, ניתן לומר שלישראל אין שר חוץ אלא רק שר "ישראל ביתנו".

 

* נתניהו אינו יכול לפטר את שר החוץ כי אז לא תהיה לו ממשלה, וקליעת ישראל למשבר פוליטי כזה באמצע המערכה, היא חוסר אחריות. אולם פיטורי סגן השר החצוף היו הכרחיים. 

 

כמובן שהמשמעות של הפיטורין היא סמלית בלבד. סגנות השר של דנון הייתה רק תואר. משרד הביטחון עם עציץ בתואר סגן ומשרד הביטחון ללא עציץ בתואר סגן, הוא בדיוק אותו משרד הביטחון, בחיסכון של משכורת, משרד, רכב ומזכירה.

 

* הגיע הזמן לבטל את המוסד המיותר של סגני שרים.

 

* הנהגת חמאס הפכה את האוכלוסיה האזרחית בעזה למגן אנושי, אך האם צה"ל עשה את הנדרש כדי לפגוע באותה הנהגה מרושעת וצינית? האם המערך התת קרקעי חסין מפני פגיעה?

 

אם נכונות הידיעות שהנהגת חמאס מסתתרת מתחת לביה"ח "שיפא", לא הייתה דרך להציף את קומת המסתור?

 

* בסופו של דבר, כאשר תהיה הפסקת האש, המבחן שלה יהיה התגובה הישראלית על ההפרה הראשונה שלה. בהפסקות האש הקודמות, ישראל הכילה ירי ספורדי, שהלך והתעצם עד שהביא ל"סבב" הבא. הפעם, הטיל הראשון שיירה, יחייב אותנו לחדש את המבצע בכל העוצמה.

 

* טייסי חיל האוויר מזהים אזרחים ביעד טרור, מדווחים על כך למטה ומשימתם מבוטלת. ראינו זאת בכל ערוצי הטלוויזיות. אין, לא היה ולא יהיה צבא המגביל את עצמו כך. עובדה זו אינה מפריעה לתועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי, לפרסם ב"הארץ" פשקוויל הסתה נתעב נגד טייסי חיל האוויר, תחת הכותרת "הרעים לטיס". גדעון לוי, מטורף משנאה לעמו ולמדינתו, הוא תומך עקבי בטרור נגד ישראל ומתנגד עקבי להגנה על מדינת ישראל ואזרחיה. גדעון לוי, האיש שהצדיק ללא הסתייגות את חטיפת הנערים, יוצא היום נגד המגינים על אזרחי ישראל המצויים תחת מתקפת טילים. איש נקלה, המוציא שם רע להתבהמות.

 

* בבריטניה היה פעם גדעון לוי כזה. קראו לו ויליאם ג'ויס.

 

* באתר "הארץ", סמוך לפשקוויל ההסתה של גדעון לוי, שהציג את טייסי חיל האוויר כמפלצות הרג, מופיע קישור לכתבה על תחקור שבויי הוורמאכט באנגליה וקבלת הסבר לשאלה איך הפכו אותם למכונות רצח. מישהו חושב שזה "צירוף מקרים אומלל"?

 

* מערכת "כיפת ברזל" היא הצלחה רבתי, ותרומתה למערכה היא בעלת ערך אסטרטגי לא יסולא בפז. היא מונעת הרג ופציעות בקרב האוכלוסיה האזרחית, היא מונעת נזק אדיר לרכוש, היא מונעת דמורליזציה בציבור הישראלי, היא מרכיב בחוסן האזרחי שחשיבותו להצלחה במערכה רבה, היא מאפשרת אורך רוח לניהול מערכה בשיקול דעת ובתבונה ללא לחץ לסיים מיד, היא מוציאה את האויב משלוותו ומונעת ממנו הישגים, היא מעצימה את האפקטיביות של  פעולת המגן שלנו (כוונתי להגנה הטובה ביותר, כלומר להתקפה) לעומת הדפקטיביות של התוקפנות הטרוריסטית של האויב, היא מעוררת גאווה בקרב אזרחי ישראל ומשפרת את המוראל הלאומי, היא מבטאת את הישגיהם הכבירים של המדע והטכנולוגיה הישראליים, היא הופכת לאמל"ח מבוקש בעולם, שצפוי להניב הכנסות משמעותיות וגבוהות למערכת הביטחון. היא גם מונעת מרחץ דמים בצד הפלשתינאי, שכן פגיעה קשה בעורף הישראלי הייתה מחייבת תגובה ישראלית דרזדנית.

 

כל השותפים ליצירת המערכת הזאת – המתכננים, המייצרים ומקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי, ראויים לשבח. מקבלי ההחלטות בדרג המדיני, שקיבלו את ההחלטה הנכונה לתקצב את המיזם היקר, ראויים להערכה. הדרג המדיני שהחליט ותקצב הוא שלושה שרי הביטחון - שאול מופז, עמיר פרץ ואהוד ברק.

 

ההכרעה לבחור ב"כיפת ברזל", לאחר ההשקעה הגדולה שקדמה לה, הייתה של עמיר פרץ. יש לפרץ סיבה טובה לגאווה על ההחלטה. עם זאת, אין אמת בנראטיב שהוא מפיץ ומטפח, וכבר היה למיתוס מקובל, כאילו הוא עמד על דעתו והכריע בניגוד לכל המערכת שהתנגדה. המיתוס המתקבע, הוא שהכל התנגדו למערכת הגנה מפני טילים, אך פרץ כפה את דעתו. האמת היא, שההתנגדות העקרונית הייתה שולית, והמחלוקת האמתית הייתה בין מצדדי יירוט באמצעות טיל מיירט ("שרביט קסמים", "כיפת ברזל" ו"חץ") לבין יירוט באמצעות מערכת לייזר. הוויכוח היה נוקב ורועש, אך הרוב הגדול של אנשי מערכת הביטחון צדדו במערכת הטילית, בעיקר בשל השקעת העתק שכבר הושקעה בפיתוחה עוד טרם ההחלטה. המחלוקת בין המערכות היא מקצועית ולגיטימית, והניסיון להלעיג על מצדדי מערכת הלייזר אינו מוצדק.

 

בדיעבד, היתרון של "כיפת ברזל" על מערכת הלייזר, הוא ש"כיפת ברזל" שנבחרה הוכחה כהצלחה, ואילו מערכת הלייזר לא נבחרה, ולכן גם לא הוכחה כהצלחה. יתכן שאילו נבחרה, הצלחתה הייתה נמוכה יותר, אך יתכן שצודקים המצדדים בה, הטוענים שהיא הרמטית יותר, זולה לאין ערוך (2% עלות היירוט לעומת "כיפת ברזל") ואמורה ליירט את הטילים כבר באזור השיגור, ללא הפגיעה בפעילות האזרחית באזורי הפגיעה.

 

יש לציין, שמי שהתנגד לפיתוח הוא גבי אשכנזי, בשל הפגיעה בתקציב צה"ל.

 

עמיר פרץ רשאי להתנאות בהישג וגם גיוסו ליצירת הון פוליטי לגיטימי ואף מוצדק. מה שאינו לגיטימי, הוא הנראטיב השקרי והעצמת מקומו תוך גימוד השותפים להחלטות ולביצוע, בחינת "אני ואפסי עוד".

 

* על אף ההצלחה הגדולה של "כיפת ברזל", חשוב מאוד שלא נתמכר לה. הנחת העבודה שלנו חייב לקחת בחשבון, שהאויב ימצא מענה טכנולוגי עוקף "כיפת ברזל", ולכן עלינו לחשוב כמה צעדים קדימה ולהיערך לסכנה הזאת.

 

* התומכת המרכזית בישראל במבצע "צוק איתן" היא מצרים. מצרים של א-סיסי מצטיירת כניגוד לא רק למצרים של "האחים המוסלמים" אלא גם של מובארק. מובארק ומורסי אצו רצו להציל את חמאס בתחילתו של כל עימות עם ישראל. א-סיסי ומשטרו מתעבים את חמאס, רואים בו אויב, תומכים בפעולה הישראלית גם אם פה ושם משלמים מס שפתיים לסולידריות ערבית. התקשורת המצרית, שבעידן מובארק הייתה בית יוצר להסתה אנטישמית ואנטי ישראלית פרועה, מאשימה את חמאס ומגלה הבנה לפעולה הישראלית.

 

* לעוינות של מצרים לשלטון חמאס עלולה להיות גם תוצאה שלילית מבחינתנו, והיא ההימנעות מפתיחת המעברים בין הרצועה למצרים. האינטרס הישראלי הוא פתיחת המעברים, על מנת לצמצם ככל הניתן את הקשר בין ישראל לרצועת עזה.

 

לטווח הארוך, הפתרון האידיאלי לבעיית עזה, הוא העברתה לשליטה מצרית.

 

* בן הברית העיקרי של חמאס הוא ארדואן. ארדואן האשים את ישראל בטרור ובטבח האוכלוסיה הישראלית. הוא הבהיר שלא יחדש את היחסים עם ישראל. כזכור, חידוש היחסים היו אמורים להיום התמורה התורכית להתנצלות של נתניהו על התוקפנות התורכית נגד ישראל בפיגוע מרמרה.

 

* אובמה, פוטין, באן קי מון, מרקל, הולנד ומרבית מנהיגי העולם החופשי מגבים את ישראל, ואת מימוש זכותה להגנה עצמית, יותר מבכל מקרה קודם בעבר. לתשומת לבם של כל המספרים לנו על ה"בידוד המדיני" של ישראל.

 

* כותרת ב"ידיעות אחרונות" בשנת 1982. רפי איתן, יועץ ראש הממשלה למלחמת בטרור: "צפויות עוד מאה שנות טרור".

 

כותרות העיתונים למחרת החתימה בבית הלבן על הסכם אוסלו. פרס: "תמו מאה שנות טרור".

 

יגאל כרמון, נשיא ממר"י, במאמר ב"ידיעות אחרונות" ב-20.9.93 ("היסודות הרעועים של הסכם אוסלו"), הזהיר שכתוצאה מן ההסכם ישוגרו קטיושות לאשקלון.

 

שמעון פרס, בנאום בכנסת: "איימתם עלינו שיירו קטיושות באשקלון. באשקלון!!! חחחחחח..."

 

נעמיד את הדברים במבחן הריאליזם המדיני.

 

* למי שעלול להתרשם שלא נכון מההערה הקודמת – כל מי שמכיר אותי, יודע שמדובר באופטימיסט חשוך מרפא. איך מתיישבת ההערה עם האופטימיות? אין סתירה בין אופטימיות לריאליזם. אני אופטימי מאוד, כי אני משוכנע שלמרות חוסר הנכונות של הערבים להשלים עם קיומנו, ואף שאין בכוונתם להתייאש מהמלחמה נגדנו בעתיד הנראה לעין, מדינת ישראל תפרח ותשגשג ותלך מחיל אל חיל, בכל התחומים.

 

בסוף הערבים יתייאשו, אבל זה כבר לא יקרה, כנראה, בקדנציה שלנו.

 

* ההתקפה האלימה על הפגנת ה"שמאל" הרדיקלי נגד המבצע, היא חמורה ביותר. דמוקרטיה במלחמה היא דמוקרטיה, ועליה להכיל את מה שדמוקרטיה נדרשת להכיל – גם עמדות מקוממות, המרתיחות את הדם. אנו נדרשים לסובלנות, גם כלפי עמדות בלתי נסבלות. והעמדות של המפגינים הן באמת בלתי נסבלות. אך זהו מבחן לחוסנה של החברה הישראלית. מתפרעי ה"ימין" שתקפו באלימות את ההפגנה, הם תמונת הראי של מתפרעי ועידת ה"שלום" של "הארץ", שתקפו את השר בנט. הייתה זו הפעם הראשונה ששר בממשלת ישראל הותקף, מאז 1995.

 

* ביטול ההופעה של ניל יאנג בישראל נובע מהמצב הביטחוני בלבד. זו החלטה נכונה. אף שאני בעד שמירה מקסימלית על שגרה, מופע כזה, שעה שמשוגרים טילים לעבר גוש דן (ואין ספק שחמאס היו משגרים ביתר שאת בשעת המופע) הוא סיכון מיותר.

 

כל יצירת קשר בין ביטול ההופעה, לבין ניסיונות החרם והדה-לגיטימציה ברוחו של הטינופת האנטישמית רוג'ר ווטרס, מופרכת לגמרי.

 

שי להב ביכה, במאמר ב-ynet, את ביטול הופעתו של יאנג, שהוכיח לו "שאנחנו חיים במקום אלים, אכזרי, לא נורמלי". בוקר טוב! 94 שנים חלפו מאז מאורעות 1920, עד שניל יאנג הבהיר לשי להב, שהערבים רואים בנו נטע זר במזה"ת ואינם משלימים עם קיומנו. ונדמה לי שללא רשותם, יצרנו כאן פנינה, שמדינות ערב אף אינן יודעות היכן להתחיל לקנא בה.

 

* לעולם לא היינו מקבלים אי העמדה לדין של מחבל רוצח ערבי, בטענת אי כשירות נפשית. יש לקוות שמערכת המשפט לא תקבל את קו ההגנה הזה של החשוד המרכזי ברצח מחמד אבו חדיר. מי שיכול לתכנן ולבצע רצח כזה, כשיר לעמוד לדין. הוא אחראי למעשיו, מטורפים ככל שיהיו.

 

* בן כספית: "אתם קונים עיתון כדי לקרוא את הפרשנות שלי". וכך הוא הסביר לי, במשפט פשוט אחד, מדוע הפסקתי לקנות "מעריב".

 

* לאורך המונדיאל הבעתי לא אחת את עוינותי ותיעובי לגרמניה, לעם הגרמני, לגרמניוּת. האם ניתן להסיק מכך שאני נגד היחסים בין ישראל לגרמניה?

 

ממש לא. אלה יחסים אסטרטגיים חשובים ביותר, המשרתים את האינטרסים של מדינת ישראל (ולא פחות מכך של גרמניה, אבל זה לא ענייני). הסכם השילומים ולאחר מכן היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, היו מגילויי המנהיגות המשמעותיים של ב"ג; ביטוי לאומץ, ליכולת החלטה ולמעוף. יש לישראל עניין בהידוק היחסים עם גרמניה. במדינאות, ראוי להציב את השכל מעל הרגש.

 

אהדה של נבחרת כדורגל אינה עניין לשכל אלא לרגש. רגשות התיעוב שלי לגרמניה, הם חלק מזהותי.

 

יחסי הידידות בין ישראל לגרמניה מוגדרים "יחסים מיוחדים", אבל לא "יחסים נורמליים". לעולם לא תהיה נורמליזציה ביחסים בין העם היהודי לעם הגרמני.

 

* ביד הלשון

 

ממשלת ישראל החליטה על הפסקת אש, אך אין הפסקת אש. הצדדים טרם הגיעו לעמק השווה. איפה הוא אותו עמק?

 

ובכן, באמת מדובר במקום גיאוגרפי, שאגב, שמו אינו עמק השווה, אלא עמק שווה (ללא ה"א הידיעה). אנו מכירים את המקום מהמקרא: "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם לִקְרָאתוֹ, אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶל-עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (בראשית, יד, יז). מיקומו המדויק של העמק אינו ידוע, אך מרבית החוקרים ממקמים אותו בין צפון ים המלח לירושלים.

 

חז"ל דרשו את שמו של המקום על פי המילה "שווה": "ששם השוו כל האומות ואמרו לאברהם תהי מלך עלינו" (בראשית רבה).

 

מטבע הלשון "הגיעו לעמק השווה", מתאר הסכמה או פשרה אליה הגיעו שני צדדים. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 16/7/2014 00:07   בקטגוריות הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, המלחמה בלבנון, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, עולם, שואה, תרבות, תקשורת, היסטוריה, צוק איתן  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)