הבלוג של אורי הייטנר

הוזמנתי להרצות לפני קבוצת צעירים סקרנים, על הנושא: ימין ושמאל מדיני וחברתי. הצעירים רצו שאעשה להם קצת סדר בבלגן, אבהיר את המושגים, אפזר את הערפל.

הרצאה על הנושא, אמורה להתחיל באסיפה הלאומית בצרפת אחרי המהפכה הצרפתית, שבה הגורמים השמרניים ישבו בצד ימין של האולם ואילו הגורמים הרדיקאליים – הז'ירונדינים והיעקובינים ישבו בצדו השמאלי. ומאז, נהוג לחלק את העולם האידיאולוגי על פי אותם קווי מתאר לשמאל ולימין, כאשר ברור למדיי מהם ערכי השמאל ומהם ערכי הימין.

למשל – זכויות האדם והאזרח. כל בר דעת יודע, שארגוני זכויות האדם הם שמאל, הם התגלמות השמאל. אלא שהמנהיג השמאלי ביותר באותה אסיפה לאומית, שתפס את השלטון – רובספייר, הקים משטר טרור שרצח באמצעות גיליוטינה בכיכר העיר רבבות מתנגדי משטר, או חשודים כמתנגדי משטר, או מי ששונאיהם הלשינו עליהם שהם מתנגדי משטר. משטר הטרור של רובספייר היה אב טיפוס למשטרי הטרור של סטלין בבריה"מ, מאו דזה טונג בסין, פול פוט בקמבודיה, הו צ'י מין בווייטנאם ועד היום שושלת קים בצפון קוריאה. כל המשטרים הללו, מוגדרים כמשטרי שמאל. ומה ההבדל בינם לבין המשטרים הפשיסטיים והנאציים המוגדרים כמשטרי ימין? וכיצד השמאל הזה מתיישב עם זכויות האדם? ואיך נגדיר את הדיסידנטים, לוחמי זכויות האדם האנטי קומוניסטיים? אנשי ימין? שמאל?

אחד הדגלים של השמאל לאחרונה הוא הפוסט-קולוניאליזם, שאחד הלהיטים שלו הוא ההאשמה ההזויה של הציונות – תנועת השחרור של העם היהודי, ב... קולוניאליזם. איך הדבר מתיישב עם העובדה, שבמאה ה-19 המפלגות הסוציאליסטיות באירופה תמכו בקולוניאליזם, וראו בו הבאת הקדמה והנאורות לאזורים הנגועים בריאקציה ופטריאכליות.

וכמובן שהשמאל מזוהה עם השלום. איך הדבר מתיישב עם ארגוני טרור רצחניים, המוגדרים כארגוני שמאל, כמו החזית העממית לשחרור פלשתין, כנופיית באדר-מיינהוף, החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין, הצבא האדום היפני ועוד?

בעיה.

בחרתי לבנות את ההרצאה באופן שונה. הדפסתי למשתתפים ארבעה טקסטים, וביקשתי מהם לסמן ליד כל טקסט, האם הוא טקסט ימני שנכתב בידי איש ימין, או שמאלני, שנכתב בידי איש שמאל. כל הטקסטים היו אנונימיים.

כצפוי, כל המשתתפים סימנו את טקסטים 1 ו-3 כטקסטים ימניים ואת טקסטים 2 ו-4 כשמאליים. הם הופתעו למדיי, שאת טקסט 1 הימני ואת טקסט 2 השמאלני כתב אותו אדם, יצחק טבנקין, מייסד הקיבוץ המאוחד ומראשי תנועת העבודה הציונית. וגם טקסט 3 השמאלני וטקסט 4 הימני נכתבו בידי אותו אדם – נחמיה שטרסלר, עיתונאי "הארץ" והערוץ השני.

טקסט אחד של טבנקין, סוציאליסט ציוני מקסימליסט, נכתב אחרי מלחמת ששת הימים ומדבר על ארץ ישראל השלמה והצורך ליישב את כולה לאלתר. הטקסט השני שלו עוסק בסידור העבודה בקיבוץ ויוצא נגד הקפיטליזם ובעד עבודה המנותקת מתמורה, עבודה מרוכזת שבה האנשים רתומים למטרות הקולקטיביות של הקיבוץ, התנועה והעם. אז טבנקין הוא שמאל או ימין? טקסט אחד של שטרסלר, מן השבוע שעבר, משתלח בהתלהמות במתנחלים ופותח במילים: "חצי אחד אינו מוכן עוד להשתתף במצעד האיוולת של המתנחלים, שמוביל לחורבן בית שלישי. הוא לא מוכן עוד להקריב את חייו למען נדל"ן". ומיהו ה"חצי האחד" הזה? כמובן, מחנה השמאל. אלא שהטקסט השני של שטרסלר, הוא בעד הפרטת בתי הסוהר; שיר הלל להפרטה ולקפיטליזם ולעג למה שהוא מכנה, במירכאות, "החברתיים". אז שטרסלר הוא ימין או שמאל?

עוד טרם הסרתי את מסכת האנונימיות מבעלי הטקסטים, ניתחנו כל טקסט והוצאנו ממנו את הערכים על פיהם הוא הוגדר כימני ושמאלי. ובדיון ראינו עד כמה ההגדרות הערכיות הללו אינן קוהרנטיות ואינן מחזיקות מים.

"ימין ושמאל רק חול וכולירע", הכתרתי את ההרצאה, בציטוט הפסוק המיתולוגי מ"גבעת חלפון". ואם הוזמנתי כדי לעשות אצל מזמיניי הצעירים קצת סדר בבלגן, בסופו של דבר עשיתי להם הרבה בלגן במעט הסדר שהיה להם. או שנדמה להם שהיה להם. לפתע הם הבינו, עד כמה החלוקה הזאת ל"שמאל" ו"ימין" כל כולה תדמיות ומסיכות, המשחררות אותנו ממחשבה עצמאית, חופשית, משוחררת מכבלים דוגמטיים וממגירות ותיוגים. "מצאנו את עצמנו ממשיכים להתדיין בנושא עוד זמן רב", הם סמסו לי כעבור שעות אחדות. ואם הצלחתי קצת לבלבל אותם ולעורר אותם למחשבה, עשיתי את שלי.

* "שווים"

* מתחילים לדבר על מתווים להפסקת אש, ובין השאר על דרישה של חמאס לשחרור משוחררי עסקת שליט שנתפסו מחדש וראשי חמאס שנתפסו בעקבות החטיפה והרצח של שלושת הנערים. אסור בשום אופן להיכנע לתכתיב החצוף הזה.

לא זו בלבד שאין לשחרר מחדש את משוחררי עסקת שליט שנתפסו, אלא יש להמשיך ולעצור את שאר משוחררי העסקה. האויב חייב להבין שהמשוואה הזאת, של חטיפות ושחרור מחבלים נגמר. חטפתם? לא זו בלבד שלא נשחרר מחבלים, אלא גם נתפוס את אלה שכבר שוחררו.

מה המתווה הראוי להפסקת אש? הפסקה מוחלטת של הירי על ישראל, והפסקת מוחלטת של ההפצצות על רצועת עזה. אולם ההסכם חייב לכלול הבהרה ברורה, שכל פצמ"ר שיירה על ישראל הוא הפרת הפסקת האש, והוא ייענה בחידוש הפעולה הישראלית במלוא עוזה.

* מתנגדי הפעולה הקרקעית, מדברים נגד "כיבוש עזה". אבל פעולה קרקעית, אם תהיה, אינה בהכרח כיבוש עזה. איני חושב שמישהו מדבר על כיבוש עזה. אנו נמצאים בלוחמה, ומדובר בפעולה צבאית בעורף האויב. הפעולה תסתיים, וכוחותינו יחזרו לבסיסם. אגב, הפעולה אינה חייבת להיות בכל הרצועה, אלא רק במקומות שבהם יש בה צורך. למשל – השתלטות על כל השטח שסביב גדר הגבול, לפיצוץ המנהרות. פעולה כזאת אינה יכולה להיעשות ללא כניסה קרקעית.

* אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה ועקרה את כל יישוביה, הייתה לפלשתינאים הזדמנות פז. הם יכלו להקים חברה אזרחית מפותחת, עם כלכלה משגשגת, הרי כל העולם ובראש ובראשונה ישראל היו עומדים בתור כדי לסייע להם, כדי להשקיע ברצועת עזה. אבל הם בחרו בחירה אחרת. הנסיגה עצמה הייתה תחת אש, ומיד לאחריה – האזורים מהם נסוגונו הפכו בסיס לפשע המלחמה המתמשך, של התקפות טילים מכוונות על אוכלוסיה אזרחית בישראל. אגב, זה התחיל עוד כשפת"ח שלט בעזה, לפני שחמאס זרקו את מנהיגיו מן החלונות.

עכשיו, כאשר רשתות הרדיו והטלוויזיה אינן מפסיקות לראיין את העזתים, הם מתבכיינים ומייללים, וכהרגלם, אינם לוקחים טיפת אחריות. קורבניות במובנה המגעיל ביותר. כנראה שהם קוראים יותר מדי את גדעון לוי ועמירה הס.

* ואילו אכן אחרי הנסיגה מרצועת עזה, העזתים היו שומרים על גבול שקט, אין ספק שרוב מוחלט של הישראלים היו תומכים בכך שהדבר ייעשה גם ביו"ש. הפלשתינאים גרמו לישראלים להתפכח.

* אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון לקווי 49', לא יהיה לאויב צורך בטילים ארוכי טווח, מן הסוג שממנו יורים מרצועת עזה לעבר גוש דן וצפונה. די יהיה בקסאמים ופצמ"רים. כל גוש דן יהיה "עוטף יו"ש".

* אפרופו אויב - בראיון לרשת ב' הגדיר עמוס הראל, פרשן "הארץ" לענייני צבא את "חמאס": יריב פוליטי של ישראל. יריב פוליטי. נו, טוב, נקווה שננצח אותם בפריימריז.

* אבו מאזן ראוי לפרס ישראל על מפעל חיים, על כך שדחה על הסף את הצעותיו של אולמרט. אילו קיבל אותן, חלילה, המתקפה הנוכחית על ישראל, הייתה נראית לנו כקייטנה נחמדה.

* הסבל שסובלים תושבי עזה קשה מנשוא. זהו סבל נורא ואיום, הכאב אמתי. ואין לנו כל סיבה לשמוח עליו.

אולם חשוב להבהיר. לא ב-99.99% מהאחריות לסבל הזה נושאים הפלשתינאים. הם נושאים ב-100% מן האחריות. מישהו ביקש מהם לירות לאורך שנים טילים מכוונים לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית? מישהו הכריח אותם, אחרי שישראל נסוגה מרצועת עזה, ולא לבנות מדינה אלא בסיס טרור? מישהו כפה עליהם להפר כל הסכם, כל הפסקת אש, כל הודנה, כל תהדיה? מישהו דרש מהם לחטוף ולרצוח ילדים ישראלים? וכאשר הם ירו וישראל הבליגה עוד יום, ועוד יום, ועוד יום, והודיעה ששקט יענה בשקט – מי חייב אותם להגביר את המתקפה?

הם נושאים במלוא האחריות. היום – וגם בעתיד. לגבי העתיד, יש להבהיר להם באופן חד משמעי – אם הם יכבדו, לשם שינוי, את הפסקת האש (שתהיה בסופו של דבר) ולא יירו טילים על אזרחי ישראל, צה"ל לא יתקוף אותם.

* עד כה, מפלגת העבודה נוהגת כאופוזיציה אחראית ופטריוטית בשעת משבר ביטחוני, ומעניקה לממשלה ולצה"ל גיבוי ללא תנאי. יש לקוות שהיא תדבק בדרך זו עד הניצחון.

* ערכתי סיור אנתרופולוגי בדף הפייסבוק של דב חנין. עניין אותי לקרוא, מה המסרים של מי שהיה מועמד לראשות העיר ת"א, ונהנה מטרנד הזוי של תמיכה בו מצד צעירים רבים, שעה שהעיר ת"א נמצאת תחת התקפת טילים?

תמונת הנושא שלו היא איזו הפגנה של "יהודים וערבים לא רוצים להיות אויבים". לא, אין אצלו התלהמות כמו אצל שותפיו לדרך, הח"כים הערבים. להיפך, כולו מתק שפתיים ומתינות. אבל הוא יוצא באופן עקבי נגד כל מימוש של זכות ההגנה העצמית של ישראל, ובמקרה זה נגד "ההפצצות בעזה". הוא בעיקר מצטט אחרים, פעם מתוך נאומו של דוד גרוסמן בוועידת השלום ההזויה של "הארץ" (בה הותקף באלימות נפתלי בנט – הפעם הראשונה מאז 1995 שבה שר בממשלת ישראל הותקף באלימות). ובמקום אחר, הוא מצטט מכתב שקיבל מאיזו תושבת הדרום, המבינה את אלה שיורים עליה טילים. "מתי נבין שלא ההפצצות ימנעו הפגזות? שעוד מוות שם יגרום בסוף לעוד מוות כאן? שכיבוש וביטחון לא יכולים להתקיים ביחד? שמה שמגיע לנו - עצמאות וצדק - מגיע גם לשכנינו? שאם לא נתקדם בנחישות להסדר נתדרדר יחד לתהום איומה?" מבינים? הפצצות לא ימנעו הפגזות, ולכן אל לנו להפציץ. לא נפציץ, ומה יהיה עם ההפגזות? הנה, ניסינו עכשיו את "שקט יענה בשקט". זה עצר את ירי הטילים על אזרחי ישראל? איזושהי מילה על כך שתירוץ "אקיבוש" של עזה כבר לא קיים מזה 9 שנים? הרי כל מה שקורה מאז ההתנתקות מוכיח, שאין להם צורך בשום תירוץ כדי להמשיך לירות אל ערי ישראל, כיוון שהכיבוש האמתי הוא עצם קיומנו כאן, וההתנחלות בשדרות וביד מרדכי, באשקלון ובבאר שבע, הן סיבה מספקת לפשע המלחמה המתמשך.

דב חנין אינו מביע תמיכה בירי הטילים, בטרור נגדנו. אבל הוא מביע הבנה, מאשים בעצם את עצמנו, משתמש במכתב הזוי של איזו תושבת הזויה (בעילום שם, אולי בעצם התושבת היא תושבת ת"א הנקראת דב חנין?) המבינה את הירי עליה, הנובע מאקיבוש. כל כולו סיסמאות נבובות וחלולות.

ניסיתי לדמיין את האיש הזה כראש העיר ת"א. טיל נופל על ת"א, יש הרוגים ופצועים. כל רשתות הטלוויזיה מכל העולם רצות לראיין את ראש העיר, דב חנין. "צר לי על מעגל האלימות, שגבה היום חיים יקרים בעירנו תל אביב. חשוש שנבין, שמי שזורע מוות בעזה, מביא מוות על עצמנו. אני נגד האלימות משני הצדדים. אקיבוש הוא אלימות, ההתנחלות היא אלימות, כל עוד נמשך אקיבוש איננו יכולים להלין על הצד השני, שבסך הכל מתנגונן" וכו' וכו' וכו'.

הדבר הזה כמעט היה ראש העיר תל אביב...

* גדעון לוי, היזהר. אורי משגב עומד לעקוף אותך, לאיים על מעמדך. הנה, את מאמרו האחרון הוא הקדיש למתקפה ארסית על כיפת ברזל. למה? כי היא מקלקלת לו. מה הפנטזיה שלו? "אני רוצה לראות איך היו הישראלים מתנהגים ומדברים אם פעם אחת הייתה יורדת כאן על שכונת מגורים רביעיית אף 16 ומטילה עליה פצצות חכמות במשקל טונה". לצערו, כיפת ברזל מאפשרת לממשלות ישראל "לצאת אחת לשנתיים ל'מבצע מוגבל', לתדלק כהלכה את מאגרי השנאה והדמוניזציה, ולזכות באמון מחודש של הנתינים הצייתנים". אמנם המבצע הזה החל לאחר חודש של הבלגה ישראלית על ירי בלתי פוסק של טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית, תושבי הדרום, כאשר ישראל יורדת על ברכיה מתחננת לפלשתינאים ששקט יענה בשקט, והם מפרשים זאת כפחדנות ולכן מסלימים את הירי עוד ועוד. כל העולם מבין זאת. רוב העולם הערבי מבין זאת. אבל אורי משגב יודע שישראל התחילה את סבב ההסלמה הנוכחי, המשרת את ממשלת ישראל. ישראל ניצלה את חטיפת הנערים ורציחתם כדי לצאת לסבב הסלמה שנועד לפגוע באחדות הפלשתינאית. איזה יצור נתעב. איזה חלאה.

* האזור שספג יותר מכל אזור אחר בעשורים האחרונים, היה הגליל. הגבול עם לבנון, היה הסוער, הפרוע והמדמם ביותר במשך 40 שנה. וכעת, כשכמעט כל המדינה נמצאת תחת מתקפת טילים, הגליל הוא האזור השקט ביותר (למרות שני המטחים בסופ"ש).

בשבת האחרונה מלאו 8 שנים למלחמת לבנון השניה. המלחמה התנהלה באופן בעייתי ביותר, בכל ההיבטים ובכל הדרגים – המדיני, הצבאי, העורף. אולם בסופו של דבר, המלחמה נבחנת במבחן התוצאה. ובחלוף 8 שנים, אנו יכולים בהחלט לראות במלחמה הזאת ניצחון גדול. לא ניצחון בנקודות, כפי שסיכם הרמטכ"ל דן חלוץ לאחר המלחמה, אלא בנוק אאוט. גבול שדימם במשך ארבעים שנה; מציאות שנמשכה חרף מלחמות והסכמים, מבצעים ונסיגות, הומרה ב-8 שנים של שקט כמעט מוחלט. זהו הישג כביר.

מיד לאחר המלחמה, התוודה נסראללה שאילו העריך שתגובת ישראל תהיה קשה כל כך, חיזבאללה לא היה חוטף את החיילים. לפתע התברר לו, שישראל אינה עשויה מקורי עכביש, כפי שחשב והתרברב טרם המלחמה, אחרי הנסיגה. לפתע התברר לו, שישראל יודעת להשתגע ולהכות בעוצמה. מלחמת לבנון השניה יצרה הרתעה של ממש.

כל תוצאה של מבצע "צוק איתן", שלא תרתיע את חמאס כפי שלבנון השניה הרתיעה את חיזבאללה, לא תהווה ניצחון.

* מה המשימה הציונית של ימינו, כשמדינת ישראל היא עובדה קיימת ומוצקה, מדינה חזקה ומצליחה?

קומת המסד של הציונות, הקומה הפיסית, דורשת תדיר תחזוקה, חיזוק ושיפור. אולם המשימה הגדולה של דורנו, היא לבנות את הקומה השניה של הציונות – הקומה הרוחנית התרבותית, שעד כה ניגנה כינור שני.

"וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה". אמר הנביא ישעיהו. שרה ב"ק, העיתונאית, היוצרת והזמרת, כתבה שיר נפלא שנקרא "לנטוע שמים", המציב את משימת הדור. לצערי, השיר אינו מופיע עדין ביוטיוב, ומילותיו אינן מופיעות ב"שירונט" ולכן איני יכול לצטט ממנו. אך זהו שיר מקסים, מרגש ביותר. אריאל הורביץ הלחין אותו, שרה ב"ק שרה אותו, והוא שיר הנושא במופע המשותף של השנים.

במופע, שרים אריאל ושרה משיריה של שרה, כולם בלחנם של אריאל, משיריו של אריאל, ומשיריה של אמו, נעמי שמר.

לנוכח הלוחמה בגבול הדרום, היה מרגש במיוחד השיר שלפני האחרון של המופע, שירה של נעמי שמר "מעוז צור": "אבוי לו מעוקצי ואבוי לו מדבשי, אבוי למבקש נפשי". את השיר, סיפר אריאל, כתבה אמו לאחר שחגגה את חנוכה במעוזי התעלה, בשנת 1969, כשהלוחמים הדליקו את נרות חנוכה בחנוכיית ענק, עשויה תרמילי פגזים, שהטנקים ירו. ארבעים שנה מאוחר יותר, בחנוכה, הופיע אריאל בפני לוחמי צה"ל במבצע "עופרת יצוקה". אריאל חזר הביתה, נפעם מרוח הלוחמים, וכתב את "רקפות בין הסלעים". "בין הישֵנים ברחוב לדקירות במועדון / בין מה שבדרך כלל קוראים בעיתון / כמו רקפות בין הסלעים / הפנים היפים של הארץ מתחבאים // וכשהיא לפתע צריכה / שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה / לא תאמין איך הם מופיעים / כמו רקפות בין הסלעים".

ובהדרן, כמו התבקש שירה של נעמי שמר "חבלי משיח". "וכשרע לי, וכשמר לי, אז אני דווקא שר לי כך: חבלי משיח, הנה זה בא היום".

* המופע של שרה ב"ק ואריאל הורביץ התקיים במסגרת אירועי "לא בשמים" – חגיגת לימוד יהודית ישראלית בגליל העליון, שהתקיימה במכללה האקדמית תל-חי. "לא בשמים" הוא אחד מאירועי השיא של ההתחדשות היהודית בישראל, שכבר היה למסורת. כחבר צוות ההיגוי של "לא בשמים", השתתפתי בו לאורך כל שלושת הימים, ואמרתי דברי פתיחה ברבים מן המושבים.

כבכל שנה, קהל אלפים צמא דעת גדש את הפסטיבל, למד, החכים ונהנה. היו אלה שלושה ימים של הרצאות, שיעורים, רבי שיח, שולחנות עגולים ומופעים. נלמדו בהם תנ"ך, משנה, תלמוד, קבלה, רמב"ם, חכמת ימי הביניים, חסידות, ספרות התחיה, הציונות והתרבות הישראלית העכשווית. נלמדו בהם הלכה, אגדה, מחשבת ישראל, היסטוריה, אקטואליה, ספרות, אמנות, מוסיקה. לימדו ולמדו בהם דתיים, מסורתיים, חילונים וסרבני תיוג מגזרי (כמוני). היו בהם הרבה תשובות אך הרבה יותר שאלות. והיפה מכל היה, שהמגוון הזה לא נלמד כמחלקות נפרדות, אלא הרוח הייתה של שיח בין דורות, בין רבדים בתרבות, בין דיסציפלינות, בין מגזרים, שכולם יחד מרכיבים את השלם – תרבות יהודית, ציונית, ישראלית מתחדשת.

* אחד המופעים היפים והמרגשים ביותר ב"לא בשמים", היה המופע "שירים משכבר" של מקהלת הגליל העליון, אחת המקהלות המשובחות בישראל, בניצוחו של רון זרחי, עם הסולנית, זמרת הסופרן גוני כנעני, הפסנתרן דימה מלצב (שהוא גם המורה לפסנתר של בְּנִי אסף) והעיקר – בעריכתו והנחייתו של מו"ר אליהו הכהן, שסיפר את הסיפורים שמאחורי השירים, והעלה מתהום הנשיה את המלחינים הנשכחים של ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל.

בין השירים, שרה המקהלה את "שירה הנוער" – "שירה הנוער שיר עתידנו, שיר התחדשות, בניין ועליה". אליהו אמר, שזהו השיר העברי הראשון שבו הופיעה המילה "התחדשות", וזהו לטעמו התיאור המדויק ביותר של המעשה הציוני. לא ייסוד מפעל התיישבות חדש, אלא חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל; חידוש ימינו כקדם.

ואין הגדרה קולעת יותר להתחדשות היהודית והציונית מההגדרה הזאת של אליהו הכהן, המשלימה את הגדרתה של שרה ב"ק – לנטוע שמים.

* דן מרגלית העלה על סדר היום הציבורי את "לקסיקון הֶקְשֶׁרִים לסופרים ישראלים", בעריכת זיסי סתוי ופרופ' יגאל שוורץ. במאמר ב"ישראל היום" הוא תבע את עלבונם של נעמי שמר וזאב ז'בוטינסקי, שמקומם נפקד מן הלקסיקון, בשל הדרה פוליטית.

באשר לז'בוטינסקי, מרגלית טעה. הלקסיקון עוסק בסופרים שפעלו במדינת ישראל, וז'בוטינסקי נפטר 8 שנים לפני הקמת המדינה. כמוהו, נפקדים מן הלקסיקון גם ביאליק, טשרניחובסקי, ברנר, ברדיצ'בסקי, הרצל, מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם. אולם הדרתה של נעמי שמר היא חרפה, היא שערורייה. ומאחר ונוכחותה של נעמי שמר בתרבות הישראלית כה משמעותית, ברור שהיא לא נעדרת כיוון ש"נשכחה" בטעות.

מה ששערורייתי אף יותר מהדרתה של נעמי שמר, הוא התירוץ להדרה זאת: "היא לא כתבה יצירה קנונית", הגיבו העורכים ללא בושה. וכי יש יצירה קנונית יותר מ"ירושלים של זהב", "לו יהי", "על כל אלה" ו"הו רב חובל"?

איני חסיד של ההפרדה המקובלת בין משוררים ופזמונאים. אגב, נעמי שמר הגדירה את עצמה כ"מיזמוראית". נעמי שמר הייתה בעיניי משוררת גדולה. אולם מאחר ועד מותה לא היה מקובל להגדירה כמשוררת, ניתן היה, אולי, לסלוח להדרתה, בטענה שהספר אינו כולל פזמונאים. אולם ללקסיקון הוכנסו פזמונאים מובהקים, כחיים חפר ויורם טהרלב, כך שאפילו תירוץ זה אינו יכול להתקבל.

לזכותם של העורכים יאמר, שהם הודו בטעותם, והבטיחו לתקן את המעוות במהדורה האינטרנטית שתצא בקרוב, ובמהדורה המודפסת הבאה. מודה ועוזב ירוחם.

אגב, על אף הפשלה הזאת, בעיון ראשוני בלקסיקון, התרשמתי שהוא איכותי, מקצועי, מעניין וערוך היטב.

* ביד הלשון

למחרת פטירתו של דוד אלעזר – דדו, רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, הכתיר "מעריב" את הכתבה הגדולה שסקרה את סיפור חייו, בכותרת: "האיש שכונה 'צוק איתן במערכת הביטחון' – קרס ונפל". היה זה ציטוט מהדברים שכתב על דדו יצחק רבין בעקבות ועדת אגרנט, שלדעת רבין גרמה לו לעוול גדול, ובמילים אלה ביטא את אופן מנהיגותו במלחמת יום הכיפורים, קור הרוח והביטחון שנסך סביבו במצבים הקשים ביותר, והדרך בה ניווט את המערכה לניצחון.

צירוף המילים "צוק איתן" מבטא נחישות ועוצמה. המסר שבבחירת השם של המבצע, הוא הנחישות והעוצמה של ישראל בהגנה על ביטחונם ושלומם של אזרחיה ובמלחמתה בטרור.

צוק, פירושו סלע זקוף. איתן, פירושו חזק. במילון אבן שושן, ההגדרה לאיתן היא חזק, מוצק. ומעניינת הקרבה בין צוק ומוצק.

על פי המסורת, איתן הוא גם שם נוסף של אברהם אבינו. מזמור פ"ט בתהילים נפתח במילים "משכיל לאיתן האזרחי", ובמלכים נאמר על שלמה שהיה חכם מכל אדם ואף "מאיתן האזרחי". הגמרא מפרשת שאיתן האזרחי הוא אברהם.

מעניין לכמה חיילים שיתגייסו לצה"ל ב-2032 יקראו צוק, ולכמה יקראו איתן?

 * "חדשות בן עזר"

* ההתפרעויות וניסיונות הלינץ' מצד ערבים בירושלים ובמשולש, ההתפרעויות וניסיונות הלינץ' מצד יהודים בירושלים, הקמת מאחזים בלתי חוקיים – כל אלה ביטויים מסוכנים של אנרכיה. אנרכיה היא אויב הדמוקרטיה. דמוקרטיה חלשה, מובילה לאנרכיה. חובתה של ממשלת ישראל להגן על הדמוקרטיה ועל שלטון החוק, ולפעול בתקיפות רבה הרבה יותר נגד האנרכיסטים מכאן ומכאן.

* גם החולשה שהממשלה מגלה לנוכח ירי הטילים על אזרחי ישראל, מחלישה את אמון הציבור בדמוקרטיה הישראלית, ומעודדת את הגילויים האנרכיסטיים.

* הירי השיטתי והמכוון, לאורך שנים, לעבר אוכלוסיה ישראלית אזרחית הוא פשע נגד האנושות. אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה, אפילו התירוץ של "אקיבוש" אינו קיים עוד. מי שנושא באחריות ובאשמה לפשע הזה, הוא חמאס – הריבון ברצועת עזה. וכל עוד מתקיימת ממשלת האחדות של אבו מאזן וחמאס, גם הרש"פ נושאת באחריות.

כפי שנוכחנו בעבר, "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" הספיקו כדי לצמצם באופן משמעותי את הירי לתקופה קצרה, אך לא כדי להפסיקו. לפיכך, יש צורך בתגובה הרבה יותר חזקה וקשה. ויש צורך בפעולה המוסרית ביותר – פגיעה ממוקדת באשמים: חאלד משעל, אסמאעיל הניה, מחמוד א-זאהר וחבר מרעיהם, בשיטה הבדוקה והמוצלחת שבה השייך יאסין והשייך רנתיסי הוצאו מכלל שימוש.

אין ספק שפעולה קשה ברצועת עזה, תלווה בירי מאסיבי של טילים לעבר מחצית שטח ישראל, אבל אני מאמין בחוסן הלאומי שלנו, ובכך שאזרחי ישראל יהיו מוכנים לספוג בטווח הקצר, כדי להביא לשקט בטווח הארוך.

* יש רק הצדקה אפשרית אחת לחוסר התגובה של ישראל על טרור הטילים בדרום – אם יתברר שמדובר בהרדמת השטח לקראת תגובה ישראלית חזקה, כפי שהיה בתחילת מבצע "עמוד ענן".

* "תנו לנו לחסל את המחבלים", מחו חיילים ונשפטו למחבוש. על מה הם נשפטו? אם הם נשפטו על תוכן דבריהם, אין לכך כל הצדקה. אין כל פסול ברצון הטבעי של חיילים, שהתגייסו להגן על המדינה, להילחם במחבלים, בוודאי לנוכח המעשים הנוראים כמו רצח הנערים והירי על יישובים אזרחיים. אני זוכר את חבריי ואותי, לא רק כחיילים צעירים בסדיר, אלא כמילואימיניקים בוגרים ואפילו כהורים לילדים, למשל במבצע "חומת מגן", ששים אלי קרב וחותרים למגע, כדי להדביר את הטרור. בכתובת כזו אין שמץ של גזענות, מן הסוג של הקריאה המחרידה "מוות לערבים". אולם אם הם נענשו על עצם המחאה, ללא קשר לתוכן, יש לכך הצדקה. צבא אינו יכול לאפשר מחאות פוליטיות של חייליו. קשה מאוד לאכוף זאת בעידן הסמרטפונים, אך יש להיאבק בכך בשיטה של "למען יִרְאוּ וְיִירָאוּ". אנרכיה בצה"ל היא פגיעה בביטחון המדינה.

* חקירת רצח הנער הערבי מחמד אבו חדיר תקועה. המשטרה עוד אינה יודעת לקבוע האם הרצח היה על רקע לאומני או פלילי. אבל ערביי ירושלים אינם זקוקים לתוצאות החקירה, כדי להתפרע ולהשתולל. כל תוצאה של החקירה, לא תזיז אותם מה"ידיעה" הברורה שלהם שזהו רצח לאומני. ואם מסקנת החקירה תהיה אחרת, היא תהיה "הוכחה" לקונספירציה. והימין הקיצוני משתולל ברשתות החברתיות עם "מידע" חד משמעי, שהנער נרצח על רקע פלילי, בשל נטיותיו המיניות, והמהדרין אומרים שעל ידי משפחתו. ואם מסקנת החקירה תהיה אחרת, היא תהיה "הוכחה" לקונספירציה. בעצם, בכלל לא צריך חקירה. ככה זה אצל קנאים. החסרים משוגעים אנחנו?

* אני מקווה ומייחל שיתברר שהנער לא באמת נחטף ונרצח בידי יהודים. אבל יש להודות על האמת; במקום שבו צורחים "מוות לערבים" במערכה הראשונה, יש לצפות שתתגלה גופת ילד במערכה השלישית. רק אל תגידו שזה "גרפיטי".

* גם אם יתברר שרצח מחמד אבו חדיר נעשה על רקע לאומני, אין בכך כל הצדקה להתפרעויות במזרח ירושלים ובמשולש, בדיוק כפי שפיגועי הטרור נגד יהודים אינם מצדיקים התפרעויות מסוג זה. לא כל שכן, שכלל לא בטוח שאכן זהו רצח לאומני. אבל המתפרעים אינם זקוקים לתוצאות החקירה, כיוון שהרצח אינו המניע האמתי להתפרעויות, אלא רק תירוץ. עובדה, בשבוע שעבר, עוד לפני רצח הנער, ועוד לפני שהתברר ששלושת הנערים החטופים נרצחו, השתוללו המתפרעים בואדי ערה, חסמו את הכביש, יידו אבנים וקראו לחטוף יהודים.

* הפרעות במשולש מתחילות להזכיר את המרד הערבי של אוקטובר 2000. אח"כ הם ודובריהם שוב יתבכיינו על התוצאות?

* מדינה יהודית קיימת, בין השאר, כדי שלא יהיה עוד מצב שבו שואלים אדם אם הוא יהודי, וכשמתברר שכן, הוא הופך קורבן ללינץ'. את הפרעות הללו יש לדכא מיד, בכל הכוח.

* המפכ"ל דנינו: "משטרת ישראל תמשיך לגלות נחישות ואפס סובלנות מול גילויי אלימות ופורעי חוק". האם כשהוא אמר "תמשיך" הוא התכוון "תתחיל"?

* האם פחדה של ועדת אור 2 נפל על המשטרה ושיתק את תפקודה? כך מסרס המשפטיזם את שלטון החוק ומלבה את האנרכיה.

* ראש הממשלה קרא לאיפוק ותבע "לא לקחת את החוק לידיים". אכן, אסור לקחת את החוק לידיים. על פי כל שיטת ממשל וכל תאוריה במדע המדינה, הבסיס של המושג מדינה, הוא מונופול מוחלט על שימוש בכוח. כל מי שמרשה לעצמו להפעיל כוח, ואינו הצבא, המשטרה, השירותים החשאיים ושב"ס, הוא מורֵד במלכות, לא פחות. זו עבירה חמורה ביותר, הראויה לעונש כבד ביותר.

אולם מבחינה מוסרית, השימוש במושג "לקיחת החוק לידיים" בהקשר עליו דיבר נתניהו, ממעיטה מאוד בחומרת המעשה. לקיחת החוק לידיים, פירושה שאדם פרטי עושה מעשה שרק הגורמים המוסמכים לכך מטעם המדינה רשאים לעשות. כאן מדובר במעשי זוועה, בלתי חוקיים ובלתי מוסריים בעליל, שגם לגורמי המדינה אסור לעשות, ושלשוטרים וחיילים אסור לבצע גם אם קיבלו פקודה כזאת, ולכן הביטוי הזה אינו שייך לעניין. הרי הניסיון לבצע מעשי לינץ' בערבים חפים מפשע שהסתובבו בחוצות ירושלים, כפי שניסו לעשות השבוע ביריונים פוגרומצ'יקים, או חטיפת נער ושריפתו, אם חס וחלילה יתברר שזה מעשה נקם לאומני, אינם מעשים שמותר לצבא או למשטרה לעשות. אלה פשעים נוראים, שכל בן תרבות יוקיע אותם, את מבצעיהם ואת התומכים בהם.

* משפחת פרנקל, ששכלה את בנה נפתלי ברצח הנורא, היא משפחת מופת, התגלמות המושג: ארץ ישראל היפה. מיום החטיפה היא מצטיירת כך, לצד שתי המשפחות האחרות. העובדה שבעיצומה של השבעה, בתוך האבל הכבד, יזמה המשפחה פניה לציבור, השמעת קול מוסרי נגד קריאות הנקם וכמובן נגד מעשי רצח, והאמירה שאין הבדל בין דם לדם, מציבה אותה כמגדלור מוסרי. כאנטיתזה לישראלי המכוער, המנסה לנצל בציניות את רצח הנערים כדי לתת דרור ליצרי השנאה והאלימות המפעפעים בו.

אני מקווה שהציבור הישראלי, שנחשף למציאות בעיקר דרך הפריזמה של כלי התקשורת, ישכיל להבין, שמי שמבטא את רוחו האמתית של הציבור הדתי לאומי, זו משפ' פרנקל, ולא הבן גבירים למיניהם.

* ביד הלשון

אחת השאלות שעולות בעקבות המחדל המשטרתי בפרשת חטיפת הנערים, היא מדוע לא נעשה מיד "איכון סלולרי".

מה פירוש המילה "אִיכּוּן"?

איכון, פירושו איתור מיקומו של אדם או חפץ. המילה נגזרת מן השאלה "היכן", ובכתיב של  התלמוד הירושלמי - "אֵיכן".

איכון סלולרי, הוא איתור מיקומו של מכשיר סלולרי, באמצעים טכנולוגיים.

המילה "איתור", נגזרת מן המילה "אתר" = מקום.

* "חדשות בן עזר"