הבלוג של אורי הייטנר

* "נקמת דם ילד קטן, לא ברא השטן", ציטט רוה"מ את ביאליק, מתוך "על השחיטה", השיר שכתב אחרי פרעות קישינב. האמת היא שביאליק לא קרא לנקם, להיפך. "ארור האומר נקום", כי אין נקמה, כי השטן טרם ברא נקמה על רצח ילד קטן. אולם הוא טבע מטבע לשון, שאי אפשר שלא לאמץ אותה, כאשר מדובר ברצח ילדים, גם כאשר אין המדובר בילד קטן אלא בנערים. גם אני, כששמעתי על הרצח, (אף שכבר זמן רב הערכתי שמדובר ברצח), חשבתי מיד על הפסוק החזק הזה, משירו של ביאליק.

התגובה על הטבח הנתעב חייבת להיות קשה וכואבת מאוד.

* ועוד מתוך "על השחיטה": "אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה / וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ".

* ועוד מתוך "על השחיטה": "וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם! / יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים".

* עלינו להיגמל מהפנטזיה של "השתלבות במרחב". אנו חיים במרחב דמים. אנו חיים במרחב של רוצחי ילדים. זאת האמת. עלינו להיבדל מהסביבה, ולחזק את זהותנו ומהותנו כמדינה יהודית דמוקרטית, שונה בצביונה ובערכיה מן המרחב הסובב אותנו.

* המתפרעים הצורחים "מוות לערבים" ומכים ערבים חפים מפשע, מנסים לשלב אותנו במרחב, ולאמץ את הנורמות שלו. אם חפצי חיים אנו, לא ניתן להם להרוס אותנו.

* הרוצחים אינם רק החיילים הקטנים, אלא בעיקר המנהיגים והמפקדים השולחים אותם, המסיתים אותם, הקובעים את המדיניות, המסמנים את הדרך. כפי שהשכלנו להגיע ליאסין ורנתיסי, כך ביכולתנו להגיע לחאלד משעל, הניה ומחמוד א-זאהר.

* ככל הידוע לי, למעלה מ-900 משוחררי עסקת שליט עדין חופשיים.

* בהתייחסו להסלמה בירי הרקטות מרצועת עזה, דיבר ראש הממשלה על השקט ששרר מאז "עמוד ענן". שקט?! לאורך כל התקופה לא חדל "טפטוף" הטילים. האם מדינה יכולה להשלים עם מכסת טילים על אזרחיה, ולהציג זאת כ"שקט"? המחדל היה אחרי הטיל הראשון שנורה לאחר המבצע. היה צריך להגיב עליו בכל העוצמה. אבל אנחנו "היכלנו" את הטיל הזה ועוד עשרות אחריו, ועכשיו אנו תמהים כאשר הטפטוף הפך לזלעפות.

* יש לציין, שירי טילים מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית, הוא פשע מלחמה כבד. אין תגובה על פשע כזה, שניתן להגדירה כ"בלתי מידתית".

* ברית המילה, על כל הקושי והכאב הכרוכים בה, היא המקוימת והמכובדת ביותר בכל התרי"ג – על פי הסקרים, 98% מן היהודים בישראל מלים את בניהם. זאת, אף שאין כל חוק המחייב זאת, ואף בית דין הכופה זאת. למיטב הכרתי, יש קשר בין כיבוד המצווה הזאת לבין אי כפייתה. בכך שהיא נתונה לבחירה חופשית, אין היא מעוררת אנטגוניזם ואין כל צורך למרוד בה.

לכן, היטיבו שופטי בג"ץ לפסול את דרישת בית הדין הרבני לחייב אם גרושה למול את בנה בניגוד לרצונה. הם היטיבו לפסוק לא רק מצד זכויות הפרט, אלא גם מצד קיום המצווה הזאת, המשמעותית כל כך לזהות היהודית, להמשכיות היהודית.

עם זאת, במקרה המשפטי הפרטי שנדון, עלתה סוגיה הראויה לבחינה, שעוד תידון בבית המשפט לענייני משפחה, והיא מה עושים במקרה ששני בני הזוג חלוקים בשאלת ברית המילה. במקרה כזה, כל פסיקה היא כפיה על אחד מן הצדדים.

* אין מקום לכל אמצעי כפיה וחקיקה בכל הנוגע לבחירותיו התרבותיות של הפרט, אך יש מקום להכרעות ציבוריות בכל הקשור לדמותה של הפרהסיה היהודית. אני שולל מכל וכל את הגישה על פיה הפרהסיה היא המקום שבו אני עושה מה שאני רוצה, כל עוד לא נקטתי באלימות כלפי מישהו אחר. הפרהסיה היא המקום שהציבור מעצב אותו, על פי ערכיו, רצוי מתוך סיג ושיח פתוח ומתחשב, וככל הנדרש גם באמצעות חקיקה.

בפרהסיה יהודית, השבת אינה יום ז' בשבוע. השבת היא התרומה הגדולה של היהדות לאנושיות, וכפי שכתב אחד העם, שהיה אתאיסט מוצהר, היא הביטוי הנעלה למותר האדם מן הבהמה. השבת היא בעלת ערך חברתי, תרבותי, אנושי, ואינה עניינם של הדתיים בלבד. בניית הצביון של השבת בפרהסיה היהודית, אינה פשרה בין הדתיים הרוצים בשבת לבין החילונים המואסים בשבת. השבת שייכת לכל היהודים.

השבת היא יום המנוחה, יום התרבות, יום הנופש והקיט, ויש לאפשר בה פתיחה מסוימת של עסקים שיאפשרו לכלל לקיים אותה ככזאת. אין לאפשר לה להיות יום מסחר ועסקים, על פי החזון של דת הבצע והחומרנות, גם כאשר היא מתחפשת ל"ליברליות", כביכול.

יצאתי נגד המגמה של עיריית ת"א להלבין את העבריינות של פתיחת עסקים בשבת, ואני תומך בהחלטתו של שר הפנים גדעון סער בנדון, שהיא החלטה מידתית ומאוזנת מאוד. אני גאה בו על אומץ לבו להחליט בניגוד לבון טון של המיליה התקשורתי, תוך נכונות להסתכן בלינץ' התקשורתי הצפוי לו, בעיקר בדרך המכוערת של הגחכה. אני מאמין שבג"ץ לא יקבל את העתירה נגד שר הפנים, ולא יכפה עליו לא לאכוף את החוק.

* נרי אריאלי, איש "שמאל" רדיקאלי מקיבוץ עין גדי, כתב בפייסבוק רשימה נגד היחס של ישראל למהגרים, וסיים אותה בקריאה דחופה להוציא את ישראל ממשפחת העמים. מי שמסוגל להוציא תחת מקלדתו משפט אנטישמי גזעני ארסי כל כך – לכל מה שכתב לפני כן, אין ערך אפילו של נפיחה.

* אגב, במאה שעברה כבר ניסה מישהו להוציא את ישראל ממשפחת העמים. אם אינני טועה, הוא התאבד בבונקר בחברת אווה בראון.

* לא אחת, כאשר אני כותב על התופעות המחרידות של אנטי ציונות / אנטי ישראליות / אנטישמיות מצד יהודים וישראלים, אני מקבל תגובות מיתממות בנוסח: "מה רע בביקורת? אסור למתוח ביקורת על ישראל?" וכי השוואת ישראל לנאצים, קריאה להוצאתה של ישראל ממשפחת האומות וביטויי שנאה מעוררי פלצות מן הסוג של ארגון "זוכרות" ושל עיתונאים כגדעון לוי, אורי משגב וספי רכלבסקי, ראויים להגדרה "ביקורת"?

בספרם המצוין והחשוב "יהודים ומילים", מיטיבים עמוס עוז ופניה עוז זלצברג לתאר את האבחנה בין ביקורת לשנאה עצמית ולתת בהם סימנים: "כאן נעוץ ההבדל העמוק בין מבקריה החדשים של התרבות הציונית למבקריה הישנים. ייאושו של ברנר וכאבו של ס. יזהר, וכל הספקנות והאירוניה והסרקזם של החלוצים ושל בניהם, ואף ספריו המוקדמים של הסופר שביננו, שנכתבו מתוך הקיבוץ ברִתחה ובחמלה, כל המרידות והכפירות הללו התרחשו בתוך הבית פנימה. ובוודאי בתוך החלל הלקסיקלי של ספרי היהודים. בניגוד מוחלט לכך, הדקונסטרוקציה והפוסט-קולוניאליזם והפוסט-ציונות פועלים מבחוץ, במילים מושאלות ובמונחים המתורגמים מלקסיקונים אחרים. על כן ביקורתם של דוברי הזרמים הללו, גם אם היא חשובה ונכוחה, בדרך כלל אינה נגועה לא באינטימיות ולא בספק עצמי מר ולא בפצעי אוהב". אני הייתי מוותר רק על המילים "גם אם היא חשובה ונכוחה". היא לא.

כאשר מטיחים בי את הטענה שאני שולל "ביקורת", אני מגחך. אבותיי הרוחניים, מוריי ורבותיי, מקורות השתיה שלי, היו גדולי המבקרים של העם היהודי, של הציונות ושל מדינת ישראל, לצד היותם גדולי אוהביה, משבחיה ומאדיריה ולא ראו שמץ של סתירה בין השניים כי אין סתירה בין השניים. כאלה היו ביאליק וברנר, גורדון וברל, אלתרמן ושלונסקי.

עמוס עוז הוא מבחינתי יריב אידיאולוגי ופוליטי חריף. "יהודים ומילים" עוסק בתשתית הרעיונית העמוקה יותר מן העמדות הפוליטיות והאקטואליות, ואני מוצא את עצמי מזדהה כמעט עם כל מילה בספר. ברשימת המקורות בסוף הספר, מסתמכים עמוס עוז ופניה עוז זלצברג על מסה שכתבתי על שלונסקי, כמקור להבנת המסר הביקורתי והחתרני של שיר שבת של שלונסקי. הם מצטטים מתוך השיר, ומוסיפים: "השורות האלה מרגשות עד דמעות את מחברי הספר הזה ... מפני שהן מבטאות גם אומץ לב וגם לב שבור. במובן זה עודנו נמנים עם היהודים העברים המודרניים החצויים, לא עם הישראלים הפוסט מודרניים השלמים".

עמוס עוז ובמידה מסוימת גם בתו פניה עוז זלצברג, הם מבקרים חריפים של מדיניות ישראל. אולם ספרם הוא שיר אהבה והלל לעם היהודי, להיסטוריה היהודית, ליהדות ולציונות.

* ראיתי, לראשונה, קטעים מתוך "The voice", תכנית שעצם הבחירה הפרובינציאלית והפלצנית בשמה בשפה האנגלית, מעוררת בי דחיה. התפלצתי מהתנהגותו של אביב גפן. לכאורה, יושר ויושרה של אדם האומר דוגרי, בפנים, את האמת האמנותית חסרת הפשרות שלו. אבל אני לא קונה את הפוזה. אני ראיתי אדם בוטה, גס רוח, אלים מילולית, העושה סיבוב על חשבונם של המתמודדים אותם הוא משפיל בפומבי. ... ובסוף הם בוחרים בו כ"מנטור" (כי "חונך" זה לא מספיק פלצני).

* איני מתעניין במיוחד בכדורגל, גם לא במונדיאל. ובכל זאת... אני בעד הולנד. למה הולנד? כדי להבין זאת, אחזור 40 שנה אחורה, למונדיאל 1974. אז, כילד בן 11 התעניינתי מאוד בכדורגל. אבל כדי לצפות בעניין ובמתח במשחק הגמר בין הולנד לגרמניה, לא הייתי צריך להיות אוהד כדורגל. דומה, שכל המדינה הייתה מרותקת למשחק הזה, כאילו ישראל היא ששיחקה בו. בעת השידור הישיר בערוץ היחיד, הרחובות היו כתחת עוצר. אפילו אמא שלי (!) צפתה במשחק.

את גרמניה, כל יהודי נורמלי שונא (אל תקפצו, לא אמרתי כל יהודי. אמרתי כל יהודי נורמלי). ואילו הולנד, הייתה בתקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים הטובה בידידותינו, שעמדה באומץ מול חרם הנפט הערבי. יותר משהמשחק היה תחרות בין יוהאן קרויף לבקנבאואר, הוא היה בין בני אור ובני חושך. כאשר ניסקנס הבקיע שער לטובת הולנד, שאגות השמחה נשמעו מכל חלון.

אבל בסוף, הרעים ניצחו. ואחרי 40 שנה, הגיע הזמן לתקן את המעוות.

* איך לכתוב על רומן, בלי להסגיר את צפונותיו ובלי לפגום בחוויית ההפתעה של הקורא?

מבלי להיכנס לפרטי העלילה, אני ממליץ בחום על ספרו החדש של חתן פרס ישראל נתן שחם "חשבון רדום". גם בגיל 89 לא נס לחו של שחם, וספרו רענן, משובב נפש, עדכני וגדוש בהומור ואירוניה דקה. הספר הוא ביוגרפיה של ספר, ובעצם ביוגרפיה של ביוגרפיה. הוא מתאר ומתעד תהליך של כתיבת ביוגרפיה על סבו של המספר. ומכאן מתפשט הספר לסיפור משפחתי מרתק ועסיסי, רצוף הפתעות, סגה הפרושה על פני ארבעה דורות וארבע יבשות. ומעבר לסיפור המשפחתי, זהו ספר רווי באהבת הספרות העברית. כמו ביצירת המופת של שחם "רביעיית רוזנדורף" ובספר ההמשך "צלו של רוזנדורף" גם הספר הזה עוסק ברגשות האהבה-שנאה של היהודים יוצאי גרמניה, כלפי הגרמניוּת שלהם והתרבות עליה גדלו. מומלץ!

* ביד הלשון

פרשת לואיס סוארס, הכדורגלן הנשכן, הציתה את דמיונו של העולם ועוררה שלל סאטירות, קריקטורות ומ"מים ברשת. ברבות מהן, צויר סוארס כשעל פיו מחסום של כלב.

מחסום של כלב נקרא בעברית זְמָם. זוהי מילה קדומה, מתקופת חז"ל, שמשמעותה מחסום על פי בהמה או חיה, כדי למנוע ממנה לנשוך או לאכול. ומהעצם זְמָם יצא גם פועל – זָמַם = חסם בזְמָם פה של בהמה, כלב או כדורגלן סורר. 

* "חדשות בן עזר"

אני תומך בזכויות שוות ומלאות לזוגות חד מיניים. זו השקפת עולמי ההומניסטית, הליברלית. ולמען הגילוי הנאות, אני גם בעל עניין. אחי הוא הומו. הוא ובן זוגו מנהלים מערכת זוגיות נפלאה לאורך שנים רבות. בן זוגו הוא גיסי לכל דבר, הוא דודם לכל דבר של ילדיי. וכאשר יהיו להם, בע"ה, ילדים – הם יהיו אחייני לכל דבר, אהיה דודם לכל דבר, וילדיי יהיו בני דודיהם לכל דבר. מבחינתי, כל התייחסות אליהם שלא כאל משפחה, היא מגוחכת.

זו נקודת המוצא שלי, בבואי לדון בהתבטאותו של שר החינוך, הרב שי פירון בנדון, ובהתנפלות עליו. כזכור, השר ביטא, בראיון לעיתון הדתי "בשבע", תמיכה חד משמעית ובלתי מסויגת בשוויון זכויות מלא לזוגות חד מיניים; בזכויותיהם הכלכליות השוות, בזכויותיהם לזוגיות ובזכותם להורות. ובאותו ראיון הוא הסתייג מהגדרתם כ"משפחה", והציע להגדירם כ"ברית שותפות". ועל כך, פרצה מהומת אלוהים.

איני שותף להתנפלות הזאת. שי פירון הוא יהודי דתי אורתודוכסי, רב וראש ישיבה לשעבר, שהנו חלק מציבור שעד לאחרונה ראה בחד-מיניות את הדבר הנתעב ביותר, המוקצה יותר מכל מחמת מיאוס, והיום מתחוללת בתוכו תמורה מהירה וחיובית של היפתחות והכרה, המעוררת מחלוקת עזה בתוך הציבור הדתי לאומי. יש לי הערכה רבה לשי פירון, שקם בגלוי ובאומץ, ומצדד במלוא הזכויות לחד מיניים, וזו העמדה הפוליטית שהוא מייצג בכנסת, בממשלה ובציבוריות הישראלית.

והשקפתו בנוגע למהות המשפחה היהודית, אינה מאפשרת לו להגדיר את המשפחות החד-מיניות בתואר "משפחה". כאמור, אני רואה את הדברים אחרת לגמרי. אבל האם העמדה שלו אינה לגיטימית? האם זו עמדה שאסור שתשמע? האם זו עמדה שאסור לשר חינוך להשמיע?

ההתנפלות על פירון והדה-לגיטימציה להיותו שר חינוך, היא עריצות בשם הליברליות. היא ניסיון לשלול מראש כל דיון וכל עמדה אחרת ולהלך אימים על אנשים מלבטא את דעתם השונה. עריצות בשם הליברליות היא עריצות לכל דבר, ואין לה דבר וחצי דבר עם ליברליות.

שמעתי בראיון לגל"צ את כתב "הארץ" אור קשתי, המנהל ציד מכשפות נגד פירון מיום היבחרו לתפקיד, בשל עצם היותו דתי, המשך לציד המכשפות שניהל נגד יו"ר המזכירות הפדגוגית לשעבר ד"ר צבי צמרת בשל היותו ציוני, ובו הוא מנסה לבצע סיכול ממוקד לפירון, והכל בשם הליברליזם, כביכול. הוא הזכיר שהנושא השנתי של משרד החינוך הוא "האחר הוא אני", ואיך השר שבחר בנושא מתבטא באופן כזה?

באמת, שי פירון, שאימץ ילד הסובל מנכות קשה ביותר ונזנח בידי הוריו שלא יכלו להתמודד עם ילד כזה, זקוק לשיעור מאור קשתי אודות היחס לאחר... מן הראוי שאור קשתי ושכמותו, יבחנו את עצמם, האם הם עומדים באמות המידה הבסיסיות בנוגע ליחס לאחר, כאשר האחר הוא, למשל, דתי? או אם האחר הוא, רחמנא לצלן, מתנחל?

בטרם יציע אור קשתי להוציא את המִשְׁנָה אל מחוץ לחוק, אני מרשה לעצמי לצטט מתוכה: "טול קורה מבין עיניך".

* "ישראל היום"

* הבשורה החשובה ביותר שיצאה מוועדת גרמן, היא הבשורה שלא יצאה ממנה; נכשל הניסיון להחליף את הרפואה הציבורית בישראל ברפואה חזירית. זו בשורה טובה לחברה הישראלית. בסופו של דבר, אפילו גרמן עצמה הצביעה נגד המגמה שניסתה להוביל.

* העיקרון של הרפואה הציבורית, הוא אחריות לבריאותם, לחייהם, לאיכות חייהם של כל האזרחים, כמחויבות המוסרית של המדינה לאזרחיה. אי אפשר לקיים את המחויבות הזאת, אלא על בסיס ערכי השוויון והערבות ההדדית. העיקרון של הרפואה הציבורית, הוא שכל אזרח משלם מס בריאות על פי יכולתו (גובה השכר שלו) ומקבל שירותי בריאות על פי צרכיו. כלומר: אם אני עשיר ממך והניתוח שלך דחוף משלי, אתה תנותח לפניי, למרות שאני יכול לשלם יותר. כך ראוי לקיים מערכת בריאות במדינה המושתתת על מוסר הומניסטי, על מוסר יהודי, על ערכים של צדק ושוויון ערך האדם. בג'ונגל הדרוויניסטי - אין צדק אלא כוח. החזק שולט. מי שיש לו כסף, יחיה, ייהנה מבריאות טובה ומי שאין לו, ייזרק לכלבים. הרעיון של שר"פ, הוא התגלמות החזירות - להשתמש בתשתיות שהקימה המדינה כדי לקיים את הרפואה הציבורית, לצורך מתן שירותי בריאות לעשירים, תמורת תשלום שישולשל לכיסם של טובי הרופאים, על חשבונם של אזרחי ישראל שאין להם את היכולת הזאת. וזאת, בתירוץ שהשר"פ יכניס כסף למערכת (שקר) ויהיה לטובת כולם. כפי שראינו ב"הדסה".

* הנשיא אובמה בשיחתו עם הנשיא פרס: "אני לא אזוז מילימטר מהסיוע הביטחוני לישראל ומשיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני". ואכן, תקופת כהונתו של אובמה היא אחד מירחי הדבש המוצלחים ביותר, מבחינת הסיוע האמריקאי לישראל ומבחינת שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות.

עובדה זאת, אינה מתיישבת עם שני נראטיבים, או ליתר דיוק מיתוסים, הנפוצים בישראל. האחד, הוא שאובמה הנו נשיא עוין לישראל, איסלאמיסט, אוהד "האחים המוסלמים" וכיו"ב. והשני, הוא שמדיניות ישראל בנושא הפלשתינאי והיחס העוין של נתניהו לאובמה הביאו לקרע חסר תקדים בין המדינות, לנתק, לעוינות, לשפל וכן הלאה. שני המיתוסים הללו, הנם נראטיבים מגויסים לאינטרסים פוליטיים, ושניהם מנותקים מן המציאות.

המציאות היא, שבין ישראל וארה"ב קיימת ברית אמיצה, שהנה שילוב של אינטרסים משותפים אך יותר מכך, של ערכים משותפים, ערכי הדמוקרטיה, החירות. השותפות הזאת חזקה יותר מכל זהות של מנהיג ישראלי או אמריקאי זה או אחר, יותר ממחלוקות אלו או אחרות בין המדינות ויותר מרמת הכימיה בין המנהיגים. כל הנשיאים האמריקאים ב-50 השנים האחרונות, זולת קרטר, הם ידידי ישראל.

ידידות ושותפות אינטרסים בין מדינות, אין משמעותה זהות עמדות. יכולות להיות מחלוקות בין מדינות, ואף על פי כן, ישררו ביניהם יחסי ידידות איתנים. הברית הערכית והאסטרטגית בין ארה"ב וישראל, הולכת ומתהדקת עם השנים, חרף העובדה שמאז מלחמת ששת הימים, קיימת מחלוקת עמוקה בין המדינות בנוגע לשאלת גבולותיה של ישראל. רייגן נחשב לאחד הנשיאים הידידותיים של ישראל, אך הוא ניסה לכפות, באמצעות "תכנית רייגן", נסיגה ישראלית לקווי 49' והטיל סנקציות על ישראל לאחר סיפוח הגולן. למעט בוש הבן, כל נשיאי ארה"ב צידדו בנסיגה ישראלית מלאה, או לכל היותר עם תיקוני גבול קלים. וחרף המחלוקת העקרונית הזאת, הידידות בין המדינות התחזקה.

היו רק שלוש תקופות שבהן הייתה זהות עמדות בין ישראל לארה"ב בסוגיה הטריטוריאלית. בתקופת קלינטון וברק, כאשר ברק התנתק מעמדותיה של ישראל ואימץ את עמדות ארה"ב. בתקופת שרון ובוש הבן, כאשר בוש התנתק מעמדותיה של ארה"ב ואימץ את עמדות ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במסמך בוש. ובתקופת אובמה ואולמרט (תקופה שארכה חודשיים ועשרה ימים), כאשר אובמה נטש את עקרונות מסמך בוש, ואימץ את עמדות אולמרט, שנתן לבוש סטירת לחי מצלצלת, בוותרו במחי יד על מסמך בוש, והציע לפלשתינאים נסיגה מלאה.

בין אובמה ונתניהו קיימות מחלוקות עמוקות בסוגיה הפלשתינאית ובסוגיה האיראנית, ואולי גם הכימיה ביניהם אינה מלבבת. אך הידידות בין המדינות נותרה יציבה ואיתנה. הפגיעה העיקרית בישראל, אינה נובעת מעוינות לישראל, אלא מכישלונו החרוץ של אובמה במדיניות החוץ, הנובע מעיוורון מדיני ומדיסאוריינטציה בהבנת העולם. אולם הנזק לישראל, כתוצאה ממדיניות זו, בטל בשישים לעומת הנזק לארה"ב.

* דאעש עלולה להתפשט לירדן, והכותרות כבר מדברות על התערבות צבאית אפשרית של ישראל כדי להציל את הממלכה ההאשמית. ואני תמה, האם לא למדנו את לקח לבנון? האם לא למדנו שאין לנו מה להתערב במלחמות לא לנו? האם לא הבנו שלא אנו בוחרים את השכנים שלנו ולא אנו קובעים את שלטונם? הרי כל התערבות שלנו רק תגביר את השנאה כלפינו ותזיק למי שאנו רוצים לסייע לו.

ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית מפותחת ומתקדמת, אי בים של דמים ורשע. זאת המציאות, לצערנו. עלינו להיבדל ממרחב הדמים שסביבנו ולמקד את מאמצנו בחיזוק הפנימי של ישראל בכל המובנים – חברתי, כלכלי, חינוכי, מדעי, ביטחוני ומדיני. תפקידו של צה"ל הוא להגן על מדינת ישראל ולא לנהוג כמעצמה אזורית המתערבת בעניינים הפנימיים של הערבים. עלינו להבטיח גבולות בני הגנה, כלומר שקו העצירה של דאעש יהיה הירדן ולא כביש שש.

* ישראל חריגה בתוך מרחב הדמים שבו היא חיה. היא חריגה כמדינה יהודית דמוקרטית, ולא ברור במה היא חריגה יותר – בהיותה יהודית יחידה או בהיותה דמוקרטית יחידה.

* אורי משגב מספר במאמרו ב"הארץ" על מכתב שקיבל מבן 17, הקורא באופן קבוע את מאמריו, ובעקבות זאת מתייעץ אתו האם להתגייס. עצם העובדה שאורי משגב (!) הוא דמות שבני נוער, ואף אם זה רק נער אחד, רואה בו מנטור שראוי להתייעץ אתו על משהו, היא תעודת עניות לחברה הישראלית, בחינת "אם ראשונים כבני אדם, אנו כחמורים". ומה תשובתו של משגב? כמובן, הסתה לעריקה, כלומר לסרבנות המונית לשרת בשטחים, כלומר סרבנות לפעילות הביטחונית האמתית, כלומר עריקה מהגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה. הרי תמיד יהיו אחרים שיקריבו את חייהם כדי לאפשר למשגבים למיניהם להמשיך להסית נגד מדינתם ובעד אויביה. משגב התייאש מהדמוקרטיה, ואינו סבור שבדרך דמוקרטית ניתן להשפיע על דרכה של המדינה, ולכן הוא מסית למרוד בדמוקרטיה, במדינה, בממשלה הנבחרת. פשקוויל נפסד של איש נקלה.

* משגב השיב לנער, שמכתבו הגיע אליו בעיתוי נכון, בעיצומו של המבצע "להחזרת החטופים". המירכאות במקור. כלומר, מבצע שנועד להחזיר ילדים שנחטפו בידי אויב ברברי, הוא בעיני משגב התגלמות אקיבוש האכזר, שיש לערוק ממנו.

* בעקבות הפעלת המזגנים, שורר שרב כבד. לוגיקה מוזרה? הנה, ציטוט מ-ynet: "בעקבות החיסול חודש ירי הרקטות מעזה".

* מבלי להקל ראש בחומרת המחדלים במוקד המשטרה ובמוקד מד"א, אין ספק שהגורם העיקרי לכך הם המתיחות, מעשי הקונדס וקריאות השווא שמתקבלות מדי יום במוקד. זהו קונדס הגובה חיי אדם, וחובה להילחם בו. השבוע נעצרו נערים בפ"ת, החשודים שבדו את חטיפתם. מן הראוי שהם יענשו בכל החומרה, למען יראו וייראו. מדובר בפיקוח נפש.

* כמובן שאין בכך כדי לפטור את המוקדנים מאחריותם להתייחס בכל הרצינות ובכל המקצועיות לכל פניה. איני מקבל את האמירה שמדובר בתסמונת הש"ג. הש"ג הוא הרמטכ"ל של השער במשמרת שלו, ואין הוא רשאי להיות ראש קטן כי הוא "רק ש"ג".

* אם לא נחסל את השחיתות, תחסל השחיתות אותנו. המלחמה בשחיתות היא מלחמת קיום. השופט דוד רוזן, ששלח את גדול המושחתים במדינת ישראל למקום היחיד הראוי לו, הוא גיבור לאומי, גיבור המלחמה בפשע ובשחיתות. קמפיין הדה-קרדיטיזציה כלפי רוזן, הוא מלחמת מאסף של השחיתות, שהחברה הישראלית גמרה אומר למגר אותה.

* מאה שנה מלאו למלחמת העולם הראשונה, המלחמה הנוראה שהטביעה את האנושות בדם. סבא שלי לחם ונפצע במלחמה, בצבא האוסטרו-הונגרי. מי ירה בו? אולי יהודי? אולי הוא ירה ביהודים?

מלחמת העולם הראשונה הייתה גם מלחמת אחים יהודית. יהודים רבים השתתפו בה, בצבאות השונים, בצבאות שלחמו אלה באלה. זהו ביטוי טרגי של הקיום האנומלי של העם היהודי בגלות. הציונות והקמת מדינת ישראל, הם התשובה לטרגדיה הזאת.

* בתום מלחמת העולם הראשונה ולאחר נפילת האימפריה העות'מאנית, חולק עור הדוב שניצוד, ונקבעו הגבולות הבינלאומיים. הגבולות הללו, שנבעו משיקולים אינטרסנטיים של מעצמות הקולוניאליזם האירופי, היו שרירותיים לגמרי, ללא כל היגיון היסטורי, גאוגרפי או אתני. כך נוצרו מדינות לאום, של לאומים מלאכותיים. אין לאום סורי, אין לאום עיראקי, אין לאום ירדני. היום אנו נוכחים בכך, כאשר המדינות הללו מתרסקות לגורמים ומתפוררות לרסיסים, באין דבק אמתי המלכד אותן.

* גם הצהרת בלפור היא במידה רבה תולדה של מלחמת העולם הראשונה. בימים שבהם ניתנה, התרחשה המהפכה הבולשביקית ברוסיה, שהקימה את ברית המועצות. מעצמת העל הקומוניסטית התפוררה ומצאה את מקומה בפח האשפה של ההיסטוריה, כיוון שהתבססה על שקר. המהפכה הציונית, הקימה מדינה מפותחת ומתקדמת, מודרנית וחזקה, כיוון שהתבססה על אמת. המדינות הערביות המלאכותיות שעוצבו על שולחן שרטוט של פקיד צרפתי ופקיד בריטי, מתפוררות, מאחר והתבססו על כזב. מדינת הלאום היהודית הולכת מחיל אל חיל, כיוון שהיא מבוססת על אמת. המהפכה הציונית אינה רק הצודקת במהפכות, היא גם המוצלחת שבהן.

* "כשחטבתי עצים בא פתאום המסכן והניח את הראש מתחת לגרזן" (חיים חפר, "אדוני השופט").

"איבדתי שיווי משקל, נפלתי על קייליני. פגעתי בו עם הפנים שלי" (לואיס סוארס, בשימוע בפיפ"א).

* במלאת עשור למותו של אריק לביא, שודר בגל"צ ערב מחווה לזכרו, שהוקלט במלאת שלושים למותו. ערבים דומים נערכים לזכרם של יוצרים כמאיר אריאל, נעמי שמר וסשה ארגוב, אלא שבניגוד אליהם, גדולתו של אריק לביא, היא כאמן מבצע. אריק לביא היה זמר גדול – בעל יכולת קולית נדירה, חוש קצב יוצא דופן, כריזמה בימתית ייחודית, שרמנטיות. בניגוד לערבי הוקרה ליוצרים, שבהם אמנים שונים מיטיבים לקחת את שיריהם למחוזות חדשים, בעיבודים ובביצועים מקוריים, המשותף לשירים של אריק לביא, שאותם כתבו יוצרים שונים ומגוונים, הוא שאת כולם שר אריק לביא עצמו. קשה היה שלא להשוות את הביצועים במופע למקור, וההשוואה אינה לטובת החידושים, בלשון המעטה... זה היה כמו ערב מחווה לאלוף העולם בקפיצה לגובה, בביצוע קופצים מוכשרים שאינם יכולים להגיע לשיא שהוא קבע.

* ביד הלשון

עשר שנים חלפו, מאז מותה של נעמי שמר, באמצע התמוז.

נעמי שמר אהבה את העברית, ידעה עברית, פלירטטה עם העברית. כתיבתה הייתה רב משלבית – היו בה זה לצד זה משלב גבוה ושפת רחוב וסלנג. היא היטיבה לשוחח בשיריה עם המקרא, חז"ל, התפילה וסיפורי חסידים, עם שירת התחיה והשירה העברית החדשה, ועם העגה העממית.

נעמי שמר הייתה חברה באקדמיה ללשון עברית. העברית שלה הייתה רהוטה ומדויקת ובעיקר עשירה. היא השכילה להבין שיופיה של השפה הוא בראש ובראשונה בעושרה, והעושר כולל בתוכו את הסלנג. שליחותה הלשונית לא הייתה נוקדנות חמורת סבר, אלא העשרת השפה בחיוך ובקריצת עין. היא אהבה את העברית המדוברת, כינתה אותה בשם החיבה "דִּבְּרִית" ושיבצה אותה בשיריה.

דוגמאות לשילוב הסלנג בשירתה ניתן למצוא בשירים רבים. אציג שלוש דוגמאות, מתקופות שונות ביצירתה. ב"שיר השוק", משנות ה-60 היא כתבה: "על כן שתה ואכול / ושמח ביין / היום צעיר אתה / מחר תזקין. / הן רק היום בזול / ומחרתיים / על הסכין, על הסכין". יש בשורות הקצרות הללו גם שיחה עם מקורות ישראל, ספר ישעיהו: "אכול ושתו כי מחר נמות" וכן “ויאמר אליהו לאחאב עלה אכל ושתה כי קול המון הגשם", גם שפה גבוהה - "תזקין" ובאותה נשימה, שפת השוק: "על הסכין".

את השיר "גג" משנות ה-80 היא פתחה בשורות: " גנוב על העיר הזאת / נעול עליה / שפוט שלה לכל חיי / לכל חייה / אז למה היא לא נותנת לי / היא לא נותנת לי / היא לא נותנת לי גג".

ומשנות האלפיים, אחד משיריה האחרונים הוא "המעיל":

"החברים שלי עשו לי מעיל

מעיל בלתי רגיל

הוא עוטף את הכתף והוא מסתיר את הגיל

מעיל בלתי רגיל

הוא מחמם בחורף, הוא מצנן בקיץ

לפעמים הוא אוהל, לפעמים הוא בית

והצבעים שלו הם קשת בענן

מעיל שחבל על הזמן".

באמת, חבל"ז.

* "חדשות בן עזר"