הבלוג של אורי הייטנר

* אחת הטענות המוטחות מצד קהילת הטרוניה למבצע "שובו בנים", היא שהממשלה וצה"ל מנצלים את החטיפה כתירוץ לפעולה הגורפת נגד "חמאס". זה נכון, כמו שנכון שישראל ניצלה את פיגועי ההתאבדות במתקפת הטרור שגבתה חיי למעלה מאלף איש כדי לבצע את "חומת מגן" ואת מתקפות הטילים על יישובים אזרחיים כדי לבצע את "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן". זה ממש לא יפה לנצל לרעה את הטרור כתירוץ למלחמה בטרור. יורים טילים על אזרחים? מותר להפעיל את "כיפת ברזל". חוטפים נערים ישראלים? כפעולת גמול יש לשחרר מחבלים תמורתם.

אז למה כבר עשור מתקיימות הפגנות אלימות בלתי פוסקות נגד צעד הגנתי מובהק כמו גדר הביטחון?

* ועוד טענה של קהילת הטרוניה, היא על ה"עונש הקולקטיבי" לתושבי חברון. באמת לא בסדר. צריך היה לפנות לחמאס, ולבקש מהם בנימוס שיתנו לנו כתובת מדויקת, היכן הם מסתירים את החטופים, ולפעול שם נקודתית. איך לא חשבנו על זה קודם?

* הלחץ הכבד המופעל על הפלשתינאים במבצע "שובו אחים" חשוב מאוד. אולם יותר מכל, חשוב מעצרם של המחבלים ששוחררו בעסקת שליט. החטיפה, ועשרות ניסיונות החטיפה שקדמו לה, הם תוצאה ישירה של העסקה וניסיון לשחזר את תוצאותיה. כאשר התוצאה היא הפוכה – מעצרם של משוחררי העסקה, זו מכה לחוטפים.

* אחרי שישה ימים של מבצע "שובו אחים", אבו מאזן אמר דברים כדורבנות נגד החוטפים. האם הוא יפרק את הקואליציה שהקים אתם?

* מתי תתאפשר השתלבות אמתית ומוצלחת של ערביי ישראל במדינה? כאשר יהיו יותר מוחמד זועבי מחנין זועבי.

* אני מעריך את החלטתו של שר החוץ ליברמן להמשיך כרגיל את ביקורו במדינות אפריקה, חרף משבר החטופים. הוא נהג בכך בניגוד לאינסטינקט הפופוליסטי, להיות בעין המצלמות עוטה בטלדרס והפגין משמעת עצמית וקור רוח. אני משוכנע שהוא מעודכן ושותף לעיצוב דרכי התגובה, אך ממשיך למלא את שליחותו הממלכתית. בניגוד לנבואות הזעם אודות "בידוד מדיני", כביכול, ישראל מחממת מאוד את יחסיה עם מדינות אסיה, אפריקה ואירופה, ויש לכך חשיבות רבה. ביקורו של ליברמן באפריקה משמעותי מאוד לתהליך, ולא פשוט לתאם ביקור מקיף כזה. קיצורו, היה עלול להזיק למהלך החשוב. על כך ראוי ליברמן לשבח.

לעומת זאת, על מפכ"ל המשטרה היה לקצר באחת את ביקורו ולחזור לארץ, כדי לפקד על פעילות המשטרה במשבר.

* במשך ארבע שנים עבדתי במכללה האקדמית תל-חי. לאורך התקופה, מדי בוקר מילאתי את הרכב בארבעה סטודנטים/ות טרמפיסטים/ות מצומת מצודות שבקריית שמונה למכללה.

הסטודנטים חייבים להגיע ללימודים, ואין תחבורה ציבורית הנותנת מענה ראוי לסטודנטים שאין ברשותם רכב. אין להם ברירה אלא לנסוע בטרמפים. ואם חלילה סטודנטית תפגע מנהג שיטריד או יתקוף אותה, בשום אופן אין לתלות את הקולר בקורבן.

* ד"ר גיא בכור מדווח, שמרכיב במתקפה הסלפית על עיראק לשעבר, הוא מהלך אכזרי להטיית אפיקי הפרת והחידקל על מנת לייבש ולהמית בצמא אזורים שיעיים. מה שמזכיר ניסיון דומה, בשנות ה-60, של סוריה, בשעה ששלטה בגולן, להטות את אפיק הירדן, כך שמימיו לא יזרמו לכינרת, וישראל תתייבש.

צה"ל הצליח לשבש את הפעולה, בהפצצות חיל האוויר והפגזות ארטילריות, ועד היום ניתן לראות את תוואי ההטיה – העבודות שהסורים הספיקו לבצע. בסופו של דבר, מה שמנע את האסון, היה שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. וכך, הגולן לא היה עוד בסיס להתייבשות של ישראל, אלא יעד להתיישבות של ישראל. כך הגשמנו את נבואת ישעיהו: "לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה".

יש לציין שהניסיון להטות את אפיק הירדן, היה רק מרכיב אחד בתוקפנות הסורית נגד ישראל, שעה שהגולן היה בידיהם, תוך הפרה יומיומית בוטה של הסכם שביתת הנשק. זאת, להבדיל מכיבוד קפדני של הסכם הפרדת הכוחות מ-1974, כאשר הגולן בידינו. אין צורך בדמיון מפותח כדי לשער איך היה מכובד הסכם "שלום", אילו היה מבוסס, כמו הסכם שביתת הנשק ב-1949, על שליטה סורית בגולן.

* הטבח ההדדי בסוריה ובעיראק, שעלול לזלוג לירדן, חייב ללמד אותנו להבין שאנו חיים בתוך מרחב דמים. בתוך אותו מרחב, נמשיך לקיים ולפתח מדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית, מפותחת, מתקדמת, צודקת וחסונה. ונמנע מרעיונות עוועים כמו הרעיון ההזוי של נסיגה מהגולן, אותו הובילו ממשלות ישראל בשנות ה-90 של המאה שעברה; רעיונות, הנמצאים היום במקום היחיד הראוי להם – פח האשפה של ההיסטוריה.

* לאחר הפלתו של סדאם חוסיין, נאמר שכעת, כאשר בעיראק יש שלטון פרו אמריקאי ויש לנו הסכם שלום עם ירדן, אין עוד חזית מזרחית, ולכן אין עוד כל משמעות ביטחונית לבקעת הירדן. והנה, דאע"ש (ענף של אל קאעידה) משתלט על עיראק וגובר החשש שהמתקפה הסלפית תתפשט לירדן. אם זה יקרה, חלילה, ואין לנו כל השפעה על השאלה האם זה יקרה – השאלה האם התנופה הזאת תבלם בנהר הירדן או בכביש 6, תלויה אך ורק בנו.

* שחיתות היא שחיתות היא שחיתות, שוחד הוא שוחד הוא שוחד, גניבה היא גניבה היא גניבה. ומי שחטא צריך לבוא על עונשו. ואף על פי כן, כאשר מי שהשתמש בכספי השוחד למען עמותת חסד כ"יד שרה" מקבל בדיוק אותו עונש כמו מי שלשל את השלמונים לכיס חליפת הפאר שלו, כדי לממן את אורח חייו הנהנתני ואת חובות אחיו, יש בכך יותר ממראית עין של חוסר צדק ועיוות הדין.

* ביקורת נמתחה על כך שניתן לחנן גולדבלט לביים, לאחר שחרורו מן הכלא. איני שותף לביקורת. אדם נענש וריצה את עונשו. הוא לא נענש לנידוי לכל חייו ולא לאבטלה עד יומו האחרון. הוא נדון למאסר וריצה את עונשו. כעת, יש לאפשר לו לחזור לחיים ולהשתקם. כך נוהגת חברה מתוקנת.

איך עמדתי זו מתיישבת עם הביקורת החריפה שמתחתי על חזרתו של אריה דרעי להנהגה ציבורית? אני מבחין בין הנהגת ציבור, לבין חזרה לעבודה. אריה דרעי ריצה את עונשו, וכעת זכותו להיות אדם חופשי, וזכותו לפרנס את משפחתו בכבוד. אולם אין הוא ראוי להיות מנהיג ציבור. אין הוא ראוי לאמון הנדרש ממנהיג ציבור. בדיוק כפי שהשופט לשעבר דן כהן שהורשע בנטילת שוחד לא יוכל לחזור לכס המשפט גם אחרי שיחזיר את חובו לחברה וירצה את עונשו, כך גם נבחר ציבור. עם זאת, אני מתנגד לחקיקה בנדון, וסבור שיש להשאיר זאת לשיח הציבורי.  

 * משפט שעמו הזדהיתי במיוחד, בעיתוני סופשבוע, הוא של ד"ר יאיר כספי, "העסקה החילונית-דתית", מוסף "הארץ":

"שונאי הדתיים זקוקים ליהדות חשוכה, פגאנית ופרימיטיבית לצורך הגדרה עצמית, והדתיים מספקים אותה בשפע. שתי הקבוצות הנדמות כהפכים מוחלטים, דתיים ושונאי דתיים, נבנות למעשה זו מזו. הדתיים זקוקים לחילונים שונאי דתיים ובעיקר שונאי היהדות. החילוני הזה הוא ההוכחה שאסור להכניס פנימה את החומרים של ההשכלה והנאורות, כי התוצאה תהיה ביטול היהדות.

וכך הולכת ומתרקמת לה עסקה המספקת את צורכי ההישרדות המאובנת והמפוחדת של שתי הקבוצות: אני אספק לך דתיות עלובה ושתוכל לפטור עצמך בקלות ממנה, ואתה תספק לי חילוניות הרוצה להשמיד את הדת, כך שאני אהיה פטור מללמוד ממנה".

המחשה לאותה שנאת דתיים ובעיקר שנאת יהדות, מופיעה בע' 2 של אותו גיליון "הארץ" - מאמרו של אורי משגב: "לא רוצה להתפלל".

* ביד הלשון

בתחקיר שערכתי למאמר שכתבתי, קראתי את הפרוטוקולים של הוועידה ה-20 של תנועת הקיבוץ המאוחד, שנערכה ביוני 1976 בשפיים.

בהצגת תכנית ההתיישבות של התנועה, דובר על התיישבות מואצת באזורים שונים, והראשון שבהם – רמת הגולן.

לאחר הקראת התכנית, בפי מזכירת התנועה עדנה סולודר, ראשון המסתייגים היה ציר מטעם קיבוץ בית השיטה, עזריה אלון. אלון, "מר ארץ ישראל", מייסד החברה להגנת הטבע ולימים חתן שני פרסי ישראל (אחד אישי ואחד בשם החברה להגנת הטבע), שהלך לפני חודשים אחדים לעולמו, היה אז בן 58, וכבר שנים רבות היה מוכר כגדול יודעי הארץ ומאהביה. איזו הסתייגות יש לו מן ההצעה?

הסתייגותו הייתה לשונית. הוא ביקש להחליף את "רמת הגולן" במילה "הגולן" והסביר, שהמסמך צריך להיות כתוב עברית, ולא פרט. מי יתווכח עם ידען כעזריה? לשון ההחלטה שונתה כבקשתו, ללא דיון.

אני תמיד כותב "הגולן", כתיבה אינטואיטיבית, אך מעולם לא חשבתי שיש בעיה כל שהיא ב"רמת". סקרן, נועצתי בפרופ' גוגל, ומצאתי מעט אזכורים למחלוקת כזאת, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, נקשרים בעזריה אלון. מסתבר, שכבר בגיליון החגיגי של "טבע וארץ", מיד לאחר מלחמת ששת הימים, עזריה יצא נגד הביטוי "רמת" הגולן, וטען שאין לביטוי זה כל משמעות לשונית, היסטורית וגיאוגרפית.

ועדין לא מצאתי נימוק משכנע לעמדתו. הצגתי את השאלה בפניי חבריי לשתי קבוצות שוחרי עברית בפייסבוק – "העברית שלנו" ו"קול העברית כולה", אך אף תשובה לא סיפקה אותי.

פניתי לחברי, הארכיאולוג פרופ' חיים בן דוד, ראש החוג ללימודי א"י במכללת "כינרת", בר סמכא שאין שני לו לתולדות הגולן. ומסתבר שגם חב"ד שמע לראשונה על המחלוקת ולא היה מודע לעמדתו של עזריה אלון.

אולם ההשערה שהוא הציע, היא המתקבלת ביותר על דעתי. טרם קום המדינה, לא היה שימוש מקובל בכינוי "רמת הגולן", אלא "הרי הגולן". בתקופה השלטון הסורי בגולן, שבו במשך 19 שנים הגולן היה בסיס לתוקפנות יומיומית כנגד תושבי הצפון מן "ההר שהיה כמפלצת", הגולן קיבל את הביטוי המאיים "הרמה הסורית". לאחר שחרור הגולן, הומר השם בביטויים "הרמה" ו"רמת הגולן". יתכן שהחיבור הזה, הוא שהפריע לעזריה אלון. זו רק השערה, אך היא משכנעת למדי. 

* "חדשות בן עזר"

גלעד שליט היה חייל צה"ל. נסיבות נפילתו בשבי, מביישות כל חייל, מביישות את צה"ל. גלעד שליט היה לוחם, אך במקום להילחם, כפי שחונך, כפי שמצפים מכל חייל צה"ל, הוא העדיף להתמסר לאויב. במעשיו, הוא העניק לאויב את אחד הניצחונות הגדולים ביותר שלו, במאה שנות הסכסוך – הוא העניק לו את היכולת להכניע את מדינת ישראל ולהשפילה. במעשיו הוא גרם לשחרורם של למעלה מאלף מחבלים, רבים מתוכם רוצחים, ורבים מהם שבו מיד לעסוק בטרור. תוצאות העסקה לשחרורו, הן עשרות ניסיונות לחטיפת ישראלים, כדי לשחזר את הניצחון על ישראל. כל הניסיונות עד כה סוכלו בידי כוחות הביטחון (הסיכול הזה הוא מה נקרא לעתים "הקלגסים השולפים פלשתינאים ממיטותיהם באמצע הלילה"), עד שבשבוע שעבר הצליחו המחבלים לחטוף שלושה נערים.

המידע על נסיבות התמסרותו של גלעד לשבי, נודע רק לאחר שחרורו. יש שיכנו זאת "קשר שתיקה", יש שיגנו את האיפול ויציגו אותו כהסתרת מידע חיוני לוויכוח הציבורי על עסקת שליט. אולם אני, אף שהתנגדתי לעסקה, סבור שלא היה זה קשר שתיקה, אלא סולידריות ואנושיות. כאשר חייל ישראלי חטוף בידי טרוריסטים, כאשר משפחתו חרדה, לא בוער לעסוק דווקא בנסיבות נפילתו בשבי. העיסוק הזה לא יברח. הרי אפילו הוויכוח על נסיבות חטיפתו של סוחר הסמים המופקר אלחנן טננבוים החל רק לאחר שחרורו, במחיר מופקע.

אולם מיד בהגיע הידיעה על חטיפתם של הנערים בגוש עציון, החל מחול שדים של האשמתם בחטיפתם כיוון שנסעו בטרמפים. מיד החל קמפיין מכוער ומרושע של השמצת החטופים והאשמתם בחטיפתם. שעות אחדות אחרי החטיפה קראתי פוסט בפייסבוק המגנה את בן ה-19 שהשתמט מצה"ל (!). וכל הדיבורים הנלוזים על כך שגוש עציון הוא מקום שלא צריכים להיות בו ילדים, כאילו ילדים צריכים להיות רק בדולפינריום בת"א, כי רק שם בטוח. לא האויב הברברי, החוטף ילדים תמימים, וזוכה לאהדה ושמחה ברחוב הפלשתינאי אשם בפשע, אלא קורבנותיו. בדיוק כמו האשמת נאנסת באינוסה, כיוון שלא התלבשה באופן "צנוע". זוהי חגיגה דוחה של מתנחלופוביה. אגב, שנים משלושת הילדים הם בכלל מתנחלים בתוך הקו הירוק ולא ביו"ש. אולם אלו עובדות, וממתי עובדות יתנו למתנחלופובים לקלקל שנאה טובה.

הוריהם האצילים של החטופים, מדברים על החיזוק שהם מקבלים מן העם המגלה אחדות בייחול לשחרור יקיריהם ומעניק גיבוי לכוחות הביטחון הפועלים למטרה זו. אולם האמת היא, שהאחדות הזאת אינה מלאה. יש בתוכנו מתנחלופובים שכמו הרשע בהגדה של פסח, מוציאים את עצמם מן הכלל. המתנחלופוב הוא הישראלי המכוער. 

* "ידיעות הקיבוץ"

* עוד לא ידוע דבר ממשי על החטיפה, וכבר מתחיל קמפיין לעסקת שחרור מחבלים. אריה גולן שאל על כך את ליברמן. ליברמן הביע התנגדות נחרצת לשחרור מחבלים (לדעתי, עדיף היה אילו סרב להשיב על שאלה זו בעיתוי זה), וגולן נזעק: "זאת החלטה אכזרית! המשמעות שלה עלולה להיות שנמצא שלוש גוויות".

אולי מוטב להזהיר את הפלשתינאים, שהתגובה הישראלית למקרה כזה תהיה "בלתי מידתית", בפרופורציות של עסקת שליט.

* ח"כ הרצוג התראיין ב"קול ישראל", ובתגובה על הטלת האשמה על החטיפה על אבו מאזן, בהודעותיו של ראש הממשלה, הוא אמר: "צריך להתעסק עכשיו רק במה שמקדם את חזרתם הביתה של החטופים, ולא במשחקי האשמות". אמר, ומיד החל להאשים את הממשלה.

* לטענת הרצוג, הפיגוע הוא תוצאת הנתק במו"מ (שבו, כידוע, אשמה ישראל...). הוא התעלם מן העובדה, שבשנתיים האחרונות סוכלו עוד כמאה ניסיונות חטיפה, חלקם הגדול בעת קיום המו"מ.

* מחוללי מעשי הטבח והחטיפה בניגריה, מבצעי מעשי הטבח ההמוני בעיראק ובסוריה, חוטפי הנערים באזור חברון וח"כ חנין זועבי, מייצגים אותה תרבות. זאת התרבות השלטת במזרח התיכון, ובתוכה הצלחנו לבנות מדינה יהודית דמוקרטית נאורה, מתקדמת, מפותחת וחזקה. יש מי שעוד אוחזים ברומנטיקה של "להשתלב במרחב" (יש כמה כאלה). לא, תודה.

* ניקוב צמיגי מכוניתו של קצין צה"ל ביצהר, בעיצומו של מבצע "שובו בנים", מבהיר הבהר היטב את פירוש המושג גיס חמישי.

* הגיע הזמן שהממשלה תיקח אחריות ותנהיג תחבורה ציבורית רצינית ביהודה ושומרון. הממשלה אינה יכולה להתעלם מצרכי ביטחון בסיסיים של אזרחיה.

* האשמת הנחטפים בחטיפתם בשל לקיחת טרמפים, מזכירה את האשמת נאנסת באינוסה כיוון שלבשה מיני. בשני המקרים, הנחת העבודה היא שהאונס או החטיפה הם מצב טבעי, ועל הקורבן להתאים אליו את עצמו. אם נפגע, האשמה היא בו. זו גישה אנטי מוסרית.

* גדעון לוי, חלון הראווה של עיתון "הארץ" כתב מאמר תחת הכותרת "החטיפה הוזמנה על ידי ישראל". המסר של המאמר היה תמיכה בלתי מסויגת בחטיפה, שהיא צעד מובן מאליו של אין ברירה, לנוכח העובדה שישראל מסרבת לשחרר את ה"אסירים הפוליטיים" ומתעלמת משביתת הרעב שלהם (זאת אחרי אלפי המחבלים ששוחררו). למעשה, בכך שישראל לא שחררה את כל המחבלים, היא הזמינה את החטיפה, כי היא לא השאירה לפלשתינאים ברירה. עיתון שיש עמו קלון.

* לפני ואחרי החטיפה, נמשך פשע המלחמה הברברי – ירי הטילים מרצועת עזה לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. כעת, כשאין עוד נתק בין הרש"פ לרצועת עזה, הרש"פ נושאת באחריות מלאה לפשע הזה.

* הראשון שהעלה על ראש שמחתנו את בקעת הירדן, כחבל ארץ הכרחי לקיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בת קיימא, בעלת גבולות בני הגנה, היה יגאל אלון, כאשר הציג, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, את תכנית אלון, בה הציע פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון. כאשר במו"מ עם הפלשתינאים, נתניהו דרש נוכחות צבאית לאורך נהר הירדן לכמה שנים (על פי הדלפות שלא אושרו), דבריו הם צל חיוור לרעיונותיו של אלון, שדיברו על ריבונות, התיישבות ושליטה ביטחונית בבקעת הירדן כחבל ארץ משמעותי.

בנאום שנשא בוועידת הקיבוץ המאוחד ב-1976, אלון היכה על חטא על השימוש במושג "בקעת הירדן", שעלול להתפרש באופן מצומצם ומצמצם: "לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית". זו הייתה גם השקפת העולם של תלמידו של אלון, יצחק רבין, עד נשמת אפו האחרונה. בנאומו האחרון בכנסת, לפני הרצח, בו הציג את תכניתו להסדר קבע עם הפלשתינאים, ובו הציג את הקווים האדומים הטריטוריאליים שלו, האזורים מהם ישראל לא תיסוג, הוא הקפיד לציין: "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה", כלומר בהתאם לרעיונותיו של אלון.

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".

* פרט מעניין, אפרופו מצוקת הדיור. בשנות החמישים, מדינת ישראל העניה הכפילה את עצמה פי 2.5, בזכות גלי העליה הגדולים, וכל עולה מצא במהרה קורת גג. באותה תקופה, אפילו לא היה קיים משרד השיכון, ולא היה שר שיכון, אלא אגף שיכון במשרד העבודה.

* באוניברסיטת בר אילן נערך בתחילת השבוע כנס אקדמי דו יומי בנושא הזמר העברי, של המרכז לחקר הזמר העברי וגלי צה"ל: "מי אני? שיר ישראלי" מס' 11. גם אני השתתפתי בו, במושב שהוקדש לנעמי שמר, במלאת עשור למותה. אני הרציתי על הנושא: "השמחה שלי היא המחאה שלי" – שירתה הפוליטית של נעמי שמר.

בברכתו לכנס בפתח יומו השני, סיפר מפקד גל"צ ירון דקל על חייל בתחנה שלשאלתו לא שמע ולא הכיר את השיר "מסביב למדורה", והביע חשש שהזמר העברי הקלאסי הולך לאיבוד. הוא קרא לחשיבה איך מונעים זאת. אשרי מפחד תמיד ויש מקום לדאגה ובעיקר לעשיה (אני אישית עוסק רבות בשימור והפצת הזמר העברי), אבל אני הרבה יותר אופטימי. אני דווקא רואה חיבור הולך וגדל של הדור הצעיר לזמר העברי הקלאסי.

הוכחה לכך קיבלנו ערב קודם לכן, בתום היום הראשון לכנס, במופע מקסים של תלמידי ביה"ס "רימון", משירי נעמי שמר בעיבודים מגוונים ומקסימים: "צעיר, שוצף, קוצף ומתחצף". "רימון" הוא בית היוצר של דור המוסיקה הישראלית הבא. על הבמה היו זמרות וזמרים נגנות ונגנים רבים, בשלל כלים. הביצועים היו מקוריים ויצירתיים, שהשכילו לשמור על המקור ובעת ובעונה אחת לקחת אותו למקומות עכשוויים. שני העיבודים והביצועים שריגשו אותי במיוחד, היו עיבוד רוק ל"מר נרקיס" וביצוע של הרכב אקפלה ל"לשיר זה כמו להיות ירדן". הנחה בחן רב אריאל הורביץ, מורה ב"רימון" ובנה של שמר. אני אופטימי – כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר.

* ביד הלשון

בשבת הבעל"ט, נקרא את פרשת "קֹרח", וזו הזדמנות לעסוק בביטוי "מחלוקת לשם שמים", הקשור אליה.

בפרקי אבות נאמר: "כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם – סוֹפָהּ לְהִתְקָיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם – אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקָיֵּם" (פרק ה' משנה כ').

מה פירוש "מחלוקת שסופה להתקיים"? מחלוקת, שהטיעונים שעלו בה, יתבססו ויישארו עמדות וטיעונים רלוונטיים לדורות. מכאן, שמחלוקת אינה חייבת בהכרח להיפתר, ויתכן שהפתרון הנכון היום הוא לא הנכון בעתיד, ושבעתיד דווקא העמדה שהיום אינה מקובלת, תהיה המובילה. אבל שתי העמדות מכובדות וראויות. למה? כיוון שהיה זה ויכוח לשם שמים, כלומר ויכוח ענייני, מתוך רצון כן להגיע לאמת. לא כן, מחלוקת שאינה לשם שמים, כלומר כזו שמטרתה זרה, כמו רצון בכוח פוליטי, בכסף או בכבוד.

בהמשך המשנה, היא נותנת דוגמאות. הדוגמה למחלוקת לשם שמים, היא מחלוקת הלל ושמאי; שני בתי המדרש, שהתרכזו סביב שני החכמים, גדולי הדור, בני הפלוגתא, הלל ושמאי. הם היו חלוקים כמעט על כל דבר, אך הייתה זו מחלוקת לשם שמים, שהפרתה את הדיון ההלכתי לדורות ועד ימינו. הדוגמה למחלוקת שאינה לשם שמים היא "מחלוקת קֹרח וכל עדתו", כלומר המרד של קרח ותומכיו במשה ובתורתו, עליו נקרא השבת, שלא עמד מאחוריה כל עניין ערכי, אלא אינטרס פוליטי כוחני לשמו. 

* "חדשות בן עזר"