הבלוג של אורי הייטנר

אל כפר הנוער נווה עמיאל, שבשדה יעקב, מגיעים נערים בני העדה האתיופית, שהתדרדרו אל סף עולם הפשע או אף חצו אותו, וזה החבל האחרון שהחברה הישראלית מגישה להם. זו ההזדמנות האחרונה שלהם. בתום התקופה, הם אזרחים נורמטיביים, תלמידים שרובם מקבלים תעודת בגרות, מתגייסים לצה"ל, חלקם אף מתנדבים לשנת שירות, רבים מהם מצטרפים למכינה הקדם צבאית "ימין אורד" בחצור הגלילית. הם חיילים טובים, המשרתים ביחידות קרביות ואף מובחרות, חלקם משרתים כקצינים, ארבעה מתוכם השתתפו השנה ביום העצמאות בטקס חיילים מצטיינים בבית הנשיא.

אל אותו כפר נוער, מגיעים גם נערים ממשפחות חרדיות, שעזבו את העולם החרדי ומשפחותיהם התנכרו אליהם והשליכו אותם אל הרחוב. אין צורך בדמיון רב כדי לשער לאן מתדרדרים נערים נטושים כאלה. אלה שהגיעו לנווה עמיאל, נצלו מן הגורל הזה. הם יהיו בני נוער, אח"כ חיילים ולאחר מכן אזרחים טובים ומועילים.

כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. וכפר הנוער הזה מציל עשרות עולמות מלאים מדי שנה.

מנין אני מכיר את הכפר ואת פועלו? מכך שבני הבכור משרת בו בשנת שירות. אגב, שנת השירות היא מטעם הקיבוץ הדתי. בני עושה מלאכת קודש. בפעולתו, הוא ממצה את הערכים עליהם חונך בבית, בקיבוץ, בתנועת הנוער, בגולן; ערכים של אכפתיות, של אחריות חברתית, של סולידריות, של מחויבות לזולת, של שירות – להיות במקום שבו הוא הנחוץ ביותר, שבו יכולתו לתרום לתיקון עולם הוא הגדול ביותר ולתת מעצמו למען הכלל, למען החברה, למען הזולת, למען הזקוקים לו ביותר.

כמעט כל בני אורטל ששירתו בשנת שירות, שירתו במקומות כאלה – בכפרי נוער ובפנימיות. השנה, במקביל לבני, שני אחיינים שלי, בני קיבוץ שמיר, משרתים אף הם בפנימיות כאלו. הם תורמים תרומה אדירה.

ומשום מה, יש בתנועה הקיבוצית מי שרואים בתרומה הזו דבר נחות, משני בחשיבותו ובתרומתו למשימות אחרות, כביכול חשובות יותר, ומנסים לתעל את בני הנוער רק אליהם, ואולי אף לחסום את ערוצי ההתנדבות לפנימיות. שם הקוד של הניסיון, הוא תרומה למשימות התיישבות וביטחון ולתנועות הנוער.

כל בת ובן 18 מתגייסים לצה"ל כדי לתרום לביטחון. המתנדבים לשנת שירות דוחים בשנה את תרומתם לביטחון, על מנת לתרום שנה לחברה, לחינוך, לקליטת עליה. הם יתרמו לביטחון יותר מאחרים, כיוון שמדובר באמת ובתמים בנוער האיכותי ביותר, מן הבחינה הערכית, וכיוון ששנת השירות מעצימה את המרכיבים הערכיים, האלטרואיסטיים והמנהיגותיים באישיותם. הם יגיעו לצבא בשלים ומוכנים יותר, ותרומתם תהיה גדולה יותר. אבל בשנה הזאת, תרומתם אינה לביטחון הפיזי, אלא לביטחון החברתי של ישראל. ומהי תרומה למשימות התיישבות? הרי התנועה הקיבוצית אינה מייסדת קיבוצים חדשים, המשוועים לסיוע, בראשית דרכם, של בני קיבוצים, כפי שהיה בעבר.

למעשה, מדובר כאן ברצון להציב את תנועת הנוער כיעד הבלעדי לשנת שירות של בני קיבוצים. אני מאמין גדול בתנועת הנוער ובתרומתה לחברה הישראלית, ורואה חשיבות רבה וברכה רבה בהתנדבות לשנת שירות בתנועת הנוער. אולם תרומתם של המתנדבים לפנימיות, לכפרי נוער ולמוסדות של נוער במצוקה, אינה נופלת כמלוא הנימה, מתרומתם של המתנדבים לתנועות הנוער. כל ניסיון להציג תמונה אחרת, הוא הולכת שולל; בסך הכל מדובר בניסיון של תנועות הנוער למשוך אליהם את מיטב הנוער. חבל שהם עושים זאת באמצעות הקטנת ערך התרומה של המתנדבים לתחומי הרווחה.

מדובר במאבק כוחני על כוח אדם, המחופש למאבק אידיאולוגי "בין צדק וצדקה". לכאורה, תנועות הנוער נאבקות לשינוי פני החברה (צדק), ולכן הן עדיפות על הפנימיות המשלימות עם חוליי החברה ומסתפקות בטיפול נקודתי בפגועיה (צדקה), ובכך הם משחררים את המדינה מתפקידה ומסייעים להנציח את חולייה.

איזו גישה מעוותת! אין צל של סתירה בין צדק וצדקה. הדמיון האטימולוגי בין המילים נובע מהזיקה המהותית ביניהן – שתיהן מבטאות ערכים של סולידריות וערבות הדדית. יש מקום למאבק על חברה צודקת יותר, אך אין להשליך הכל על המדינה. הצדק מתחיל מן העשיה והמחויבות של הפרט ושל הקהילה. היהדות היא מוסר של חובה, המעמיד במרכז את מחויבותו וחובתו של הפרט לזולת, לחברה, לחלש, לנזקק. מי שגס לבו למחויבות הזאת, אל ידבר גבוהה גבוהה על צדק, כיוון שגישתו נשמעת כמו אלה האוהבים את האנושות, אך לא כל כך אוהבים אנשים.

אסור לפגוע כהוא זה בשנת השירות, ובפרט בשנת השירות למוסדות חינוך, חברה ורווחה. שנת השירות הזאת היא התגלמות המחויבות לערכי הקיבוץ. יש להיאבק להגדלת מכסת היוצאים לשנת השירות, על מנת לתת מענה רחב יותר למצוקות החברה הישראלית ועל מנת לאפשר לבני קיבוצים רבים יותר, להוסיף על שירותם בצה"ל שנת התנדבות למען החברה הישראלית. 

* "ידיעות הקיבוץ"

בפני רובי ריבלין, הנשיא העשירי של מדינת ישראל, ניצב אתגר גדול. לשקם את מוסד הנשיאות. לא פחות.

איני מתכוון רק למערכת הבחירות הבלתי סימפטית, בלשון המעטה. אני דווקא רואה את צד הזכות במערכת הבחירות – דומני שפרשת פואד הנה אבן דרך במאבקה של החברה הישראלית להדברת השחיתות.

אני מתכוון להתדרדרות מוסד הנשיאות, ממוסד המגלם ומסמל את הממלכתיות הישראלית, לעוד תפקיד במערכת הפוליטית. בחברה מקוטבת ושסועה, שיש בה מחלוקות עמוקות בין "שמאל" ו"ימין", בין דתיים וחילונים, בין מזרחים ואשכנזים, בין יהודים וערבים, ושהחיים הפוליטיים והתקשורתיים, מטבע מהותם, מבליטים את המחלוקות ומעמיקים את השסעים, תפקידו של הנשיא להיות הגורם הממלכתי, המסמל את האחדות, את המשותף, את האתוסים המכוננים של החברה, את הערכים והמוסר; שעליו להיות מעל המחלוקות, ולעתים לרפא פצעים, לנחם פגועים, להעניק כבוד לנדחים, לקרב את המודרים, להבליט את ההישגים ולהתריע על כשלים, להיות  דמות-על ממלכתית.

ניתן לחלק את נשיאי ישראל לשניים – מחיים ויצמן עד חיים הרצוג ומעזר ויצמן ואילך. הנשיאים הראשונים היטיבו למלא את תפקידם הממלכתי. עזר ויצמן לא רצה להיות סמל הממלכתיות. הוא לא רצה להיות סמל. הוא לא רצה להיות ממלכתי. הוא רצה להיות הנשיא בלי להיות נשיא. ויצמן קרא את החוק, וראה שהחוק מרוקן מתוכן. לא כתוב בו מה על הנשיא לעשות. כתוב רק ש"הנשיא הוא ראש המדינה". אם כך, אמר, אני אצק בו את התוכן שאני מבין. והתוכן שהוא יצק, הוא של פוליטיקאי ומדינאי, המנהל מדיניות חוץ עצמאית במקביל לראש הממשלה הנבחר.

על האנס הסדרתי שחילל את בית הנשיא אין צורך להכביר מילים. אולם יש לציין, שעד הפרשה, אף הוא הלך בדרכו של ויצמן – נשיא שהוא פוליטיקאי ומדינאי. אך מי שהרחיק לכת יותר מכל בדרך זו, היה שמעון פרס.

"האם אתה תוכל להיכנס לנעליו הגדולות של פרס?" נשאלו המועמדים לנשיאות בשלב השאלה הזהה ב"ידיעות אחרונות". תעשיית שטיפת המוח בעיצומה.

בעיניי, פרס פגע פגיעה קשה במוסד הנשיאות. מדובר באדם בעל מעמד בינלאומי חריג, ספק אם יש עוד מדינאי בעולם הנהנה מהוקרה כזו. שעה שישראל, הציונות והעם היהודי מצויים תחת מתקפת דה-לגיטימציה קשה, ראוי היה שפרס יגייס את מלוא השפעתו למתקפת אמת מול תעשיית השקר. אולם פרס, שמעולם לא ויתר על חלומו להיות ראש הממשלה, לא עמד בפיתוי וניצל את מעמדו לרעה, לחתירה תחת הממשלה הנבחרת, ולניהול מדיניות חוץ חלופית, ללא כל סמכות. הן בנושא הפלשתינאי והן בנושא האיראני, הוא הוביל מדיניות לעומתית לזו של הממשלה החוקית של ישראל. בכך הוא פגע פגיעה קשה בדמוקרטיה וגרם למדינת ישראל לנזק מדיני כבד.

החיים הפוליטיים מבוססים על מפלגות, שכשמן כן הן – הן מבטאות את התפלגות הדעות בעם. וטוב שכך, שהרי המחלוקת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אולם לצד המחלוקת, יש מקום לאחדות לאומית, ותפקיד הנשיא הוא לסמל את ערכיה של מדינת ישראל – ערכי הציונות והדמוקרטיה. על הנשיא העשירי של מדינת ישראל, להחזיר עטרה ליושנה, ולשקם את מוסד הנשיאות.

ביכולתו של רובי ריבלין לעשות כן. כיו"ר הכנסת, הוא ניהל את הכנסת בממלכתיות, בהגינות וביושר. הוא הגן על מעמדה וכבודה של הכנסת, סירב להיות קבלן ביצוע של הקואליציה, של סיעתו ושל ראש הממשלה. הוא הגן על מעמדה של האופוזיציה. הוא פתח מחדש את הכנסת לעם, אחרי שקודמתו אסרה על כניסה לכנסת במכנסי ג'ינס. הוא אדם עממי ובעל חוש הומור. התכונות שהוא גילה בתפקידו הקודם, מהותיות ומשמעותיות לתפקיד הנשיא. האם הוא יעמוד באתגר?

* "ישראל היום"

* עיתוי החקירה של בנימין בן אליעזר, ארבעה ימים לפני הבחירות לנשיאות, הוא ללא ספק אומלל. אולם הביקורת על המשטרה והיועה"מ אינה מוצדקת. סביר להניח שהמידע הגיע רק בימים האחרונים. סביר להניח שמי שמסר את המידע, עשה זאת כדי להכשיל את מועמדותו של פואד, ובעיתוי נבזי. אולם מה היה על המשטרה והיועה"מ לעשות? לא לחקור? האם חקירה אחרי שהוא היה נבחר לנשיא, עדיפה? הרי אם אכן הוא סרח, המידע הזה חייב להתברר לפני הבחירות.

טוב עשה בן אליעזר, כשהחליט לפרוש מן המרוץ. אלמלא עשה כן, ראוי היה לדחות לזמן מה את מועד הבחירות, תוך הסכמה משותפת עם המשטרה והפרקליטות על לוח זמנים קצר ביותר לקבלת החלטה. עם פרישתו, אין עוד כל סיבה לדון בדחיה.

ללא קשר לפרשה, לא ראיתי ואיני רואה בפואד מועמד מתאים לנשיאות. אין מדובר באדם בעל שיעור קומה שעשוי להחזיר את עטרת הנשיאות ליושנה, ומדובר במי שלבטח היה ממשיך לצעוד בדרך הקלוקלת של הנשיאים מעזר ויצמן ואילך, של הפיכת התפקיד הסמלי לתפקיד מדיני, וניהול מדיניות חוץ פרטית, לעומתית לזו של הממשלה הנבחרת. אולם צר לי שהוא פרש בנסיבות אלו. חובה לבדוק את החשדות עד תום ולמצות עם פואד את הדין, אם יתברר שהוא נגוע בשחיתות, או לטהר את שמו ואת כבודו.

* לפני שנים אחדות, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, הגעתי לביקור פרטי באתר תיירות בגולן. בעל המקום, שבמשך שנים היה פעיל לצדי בוועד יישובי הגולן, ומאז אנו ידידים, ראה אותי, ומיהר להציע לי להיכנס בחינם. הוא ממש נעלב כשסירבתי. "מה יש? אני לא יכול להציע לחבר להיכנס אליי בחינם? אתה יודע כמה חברים אני מארח? מה לא בסדר בזה?". השבתי לו שזה בסדר גמור, אלא שאני לא רק חבר, אלא בעל תפקיד ציבורי. אלמלא הייתי בעל תפקיד ציבורי, הייתי נענה בשמחה להזמנה. אילו היה מדובר בחבר מחוץ לגולן, שם איני נושא בתפקיד ציבורי, הייתי נענה בשמחה להזמנה. אולם כבעל תפקיד ציבורי, איני יכול לקבל כל טובת הנאה. איך אוכל, אם ארצה, לעשות אצלך אירוע של המתנ"ס?

לא מדובר בפנטהאוז, לא בטיסות לחו"ל, לא בחליפות יוקרה, לא במעטפות של מאות אלפי דולרים. מדובר בכרטיס של איזה 25 ₪. וממש איני רואה בכך משהו מיוחד, אני מניח שרוב מי שהיו במקומי היו נוהגים כמוני. אין זו צדיקות, לא חסידות, ולא פוריטניות. זו הנורמליות. זו יושרה פשוטה. זו דרך ארץ. אז למה אנו מוכנים לקבל התנהגות אחרת באופן כל כך קיצוני, כאשר מדובר במנהיגי המדינה?

* באיחור של 66 שנים יונח על שולחן הכנסת חוק יסוד המגדיר את מהותה, צביונה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. חוק זה הוא ה"אני מאמין" של מדינת ישראל, שייעודה הוא הגשמת החזון הציוני.

* ח"כ יריב לוין, ממנסחי החוק, אמר שהחוק מבהיר שישראל היא מדינה יהודית ולא "מדינת כל אזרחיה". בכך הוא נופל למלכודת של ממציאי המושג השקרי "מדינת כל אזרחיה" כהסוואה לביטול יהדותה של ישראל. כל מדינה דמוקרטית היא מדינת כל אזרחיה, וכך גם מדינת הלאום של העם היהודי. שוויון הזכויות לכל, מופיע גם בהצעת החוק. חשוב להקפיד לא ליפול בפח של תעשיית השקרים האנטי ציונית.

* זהבה גלאון גינתה את הצעת החוק, וטענה שהוא נועד להסיר מקדמת הבמה את ישראל כמדינה דמוקרטית. שקר וכזב. אין כל סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, והצגת שני ערכים אלה כסותרים, שמתקיימת ביניהם תחרות סך אפס, וככל שהמדינה יותר יהודית היא פחות דמוקרטית ולהיפך, הינה מצג שווא. דמותה היהודית של ישראל ודמותה הדמוקרטית הן כלים שלובים. לצד חיזוק מעמדה כמדינת הלאום היהודי, יש לחזק את הדמוקרטיה. אין שמץ של סתירה בין השניים, ויש לדחות את תעמולת הכזב.

* גלאון רק מוכיחה את חשיבות החוק. מדוע חוק אלמנטרי כזה לא נחקק לפני 66 שנים? כנראה שזה היה אז כמו לחוקק חוק על פיו השמש זורחת ממזרח. כלומר, זה היה מובן מאליו. היום, מול תעשיית הכזב, הקיימת גם בתוכנו, יש חשיבות לכך. עם זאת, ברור שאילו חוקקה חוקה לישראל, הדברים היו נכתבים בה בבירור, כפי שנכתבו במגילת העצמאות.

* בהצעת החוק החדשה, לא מופיעה הגדרת העברית כשפתה הרשמית של מדינת ישראל, והגדרת הערבית כשפה בעלת מעמד מיוחד במדינת ישראל, כפי שנכתב בהצעה המקורית של ח"כ דיכטר. חבל מאוד. כך ימשך המצב שבו אין לישראל שפה רשמית ואין הגדרה ממלכתית לשפה העברית, שפת הלאום של העם היהודי, כשפתה של המדינה. כל זאת, ככניעה לתעמולה הכזב, שהציגה את החוק, שהעניק מעמד מיוחד ומכובד מאוד לשפה הערבית, כהדרת הערבית ממעמדה כשפה הרשמית (מעמד שכלל אינו קיים, לא לערבית ולא לעברית, בחוק הישראלי). אני מקווה שהעיוות הזה יתוקן, אם לא בחוק היסוד הזה, אזי בחקיקה נפרדת בעתיד.

* חוק היסוד יעגן את "התקווה" כהמנון הלאומי של ישראל. גם על ההמנון מונפת יד גסה, הנלחמת נגד המנון שמבטא את ייעודה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום היהודית, ומנסה לחפש המנון שלא יבטא את לאומיותה היהודית של המדינה. כחלק מאותה הנפת יד, נשמע תירוץ נבוב, על פיו "התקווה" הוא המנון "אשכנזי", כיוון שהוא מדבר על ארץ ישראל כנמצאת "בפאתי מזרח". כמובן שזאת שטות, הרי מדובר בשירה, לא במפה גיאוגרפית. ברור שהכוונה היא מבט כלפי ארץ ציון וירושלים. נפתלי הרץ אימבר הביט מזרחה לעבר ציון, אך מי שהביט מערבה, מעיראק או מפרס, מגאורגיה או מסמרקנד, מזדהה עם המילים הללו, כי הכיוון הגיאוגרפי חסר חשיבות. מה שחשוב הוא הכמיהה לציון, שאותה הגשימה הציונות, בהקמת מדינת ישראל. ומבחינה גיאוגרפית, לא רק ה"אשכנזים" הביטו מזרחה לציון, אלא גם היהודים במרוקו, אלג'יריה, תוניס, לוב, מאוריטניה, סודן, מצרים, אתיופיה. וגם ר' יהודה הלוי, שחי בספרד, הקרובה למרוקו הרבה יותר מאשר לערבות פולין, ושממש לא היה "אשכנזי", שורר "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב".

* "חייל משוחרר המשלים את השכלתו התיכונית עד לקבלת תעודת בגרות, או המתכונן ללימודים אקדמיים, לרבות ללימודי הכנה למבחנים פסיכומטריים במכינה קדם-אקדמית או בבית ספר חיצוני, זכאי להשתתפות בתשלום שכר הלימוד במכינה כאמור מכספי הפיקדון. חייל משוחרר הלומד במוסד להשכלה גבוהה או בישיבה על תיכונית זכאי להשתתפות בתשלום שכר הלימוד במוסד כאמור מכספי הפיקדון".

אלה הם סעיפים 12 ו-13, סעיפי הליבה בחוק קליטת החיילים המשוחררים, 1994. בזכות החוק הזה (לצד הרפורמה המשמעותית של הקמת המכללות האקדמיות), מספר הלומדים באוניברסיטה גדל באופן משמעותי בעשרים השנים האחרונות, בעיקר מקרב אזורי הפריפריה והשכבות המוחלשות, שהתמריץ הזה היה ההזנק שלהם לאקדמיה.

היום, אחרי עשרים שנה, חקיקת חוק כזה הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. היום, חוק כזה היה מוגדר כחוק גזעני ומפלה. היום, המפלגות שהרכיבו את הקואליציה שחוקקה את החוק לפני עשרים שנה – מפלגת העבודה, מרצ וש"ס, היו מרעישות עולמות כנגד החוק. אילו חוק כזה היה מתקבל היום, אין ספק שמיד הייתה מוגשת עתירה נגדו לבית המשפט העליון, וקרוב לוודאי שהוא היה נפסל בטענה שאינו שוויוני.

משהו רע קרה בשנים האלה בחברה הישראלית. אם לפני עשרים שנה, היה קונצנזוס רחב של הוקרה לחיילי צה"ל ובעיקר לקרביים שבהם (החוק מגדיר בפירוש פער בתשלומים לחיילים קרביים, לתומכי לחימה, למשרתים בשירות צבאי אחר, ולמשרתים בשירות אזרחי), והבנה שהם ראויים להעדפה מתקנת, בזכות תרומתם למדינה. היום, המובן מאליו היה לסלע מחלוקת, וטענות שווא על "גזענות" ואפליה, הפכו את המובן מאליו לבלתי לגיטימי.

מן הראוי לשנות את המגמה הזאת. ראוי לעשות כן, לא רק באמצעות הרוב הפרלמנטרי, אלא בעיקר בשיח ציבורי, שיחזיר את הערכים הללו ללב הקונצנזוס.

* נכון, חוקים אלה אינם שוויוניים, והם יוצרים פערים בין אוכלוסיות. נכון, הפערים הללו שליליים ומזיקים וראוי שהחברה הישראלית תפעל לצמצומם. הדרך לצמצם אותם, היא עידוד האוכלוסיות שאינן משרתות לשרת. עידוד כזה, יכול להיעשות גם באמצעות תמריצים ייחודיים, לבני אוכלוסיות שאינן משרתות, הבוחרים לשרת.  

* איני אוהב את ההחלטות על בניה והתיישבות כענישה (ובמקרה זה, כפי שכבר ציינתי כאן, איני מתרגש יותר מדי מהקמת הממשלה הפלשתינאית החדשה. אין כאן כל שינוי מהותי). התיישבות היא עניין רציני. מדיניות התיישבות אינה צוות תגובות, אלא אסטרטגיה לאומית של עיצוב גבולות הקבע של המדינה. על המדינה להגדיר את הגבולות אליה היא חותרת, וליישב את האזורים המיועדים לריבונות ישראל. בלי קשר ליסוד הענישה, אני תומך בהחלטה על הבניה באזורים עליהם הוחלט, כיוון שכולם בגושי ההתיישבות המיועדים לריבונות ישראל בכל הסדר קבע (אפרת שבגוש עציון, אריאל, אלפי מנשה הסמוכה לכפר סבא, ביתר עילית וגבעת זאב) וכמובן בירושלים, בירת ישראל.

* בספר הזיכרונות שכתבה על כהונתה כמזכירת המדינה האמריקאית, מבקרת הילרי קלינטון, קרוב לוודאי מועמדת לנשיאה הבאה של ארה"ב, את מדיניותו של אובמה בנושאים שונים. בין השאר, היא מבקרת את "עמדתו הנוקשה" כלפי ההתנחלויות. אם לתרגם את לשונה הדיפלומטית ללשון בני אדם – היא יוצאת נגד האובססיה שלו לנושא.

יש לזכור, שמעולם לא נדרשה ישראל להקפיא את הבניה בהתנחלויות בעת המו"מ. רבין, פרס, ברק, שרון ואפילו אולמרט, לא העלו על דעתם הקפאה כזאת ואף לא נדרשו לה. ראש הממשלה היחיד שהקפיא את הבניה היה נתניהו. הוא עשה זאת על פי דרישתו של אובמה, שהנו אובססיבי לנושא. נתניהו הקפיא את הבניה לשנה, תמורת פתיחת המו"מ עם הפלשתינאים. הייתה זו שגיאה חמורה ביותר – שבירת העיקרון של מו"מ ללא תנאים מוקדמים. ומה יצא מזה? אבו מאזן הקשיח את עמדתו, והמו"מ לא נפתח במשך שלוש שנים. וכשנפתח המו"מ, התקדים ההרסני של תשלום לפלשתינאים תמורת עצם קיום המו"מ, כבר הפך להרגל. מכאן הדרישה מישראל לשחרר מחבלים תמורת המו"מ או להקפיא שוב את הבניה.

האובססיה של אובמה לנושא הבניה בהתנחלויות, העלתה את אבו מאזן על עץ גבוה – הרי אפילו ערפאת לא דרש דרישה כזאת בעת המו"מ עם ישראל. עיקר הנזק, בסופו של דבר, היה למו"מ עצמו. כך, שניתן בהחלט לומר, שגם לשיטתו, מדיניותו של אובמה היא אווילית.

* אי אפשר לומר על אובמה שאינו אדם חכם. ודאי שהוא פוליטיקאי חכם. אבל הוא מדינאי טיפש.

* בעקבות הכרזתה הרשמית של אוסטרליה, שאין היא רואה במזרח ירושלים שטח כבוש, יש לפעול להצבת השגרירות שלה בישראל, בירושלים. כן, יש לפעול למהלך כזה עם קנדה, צ'כיה, פולין ועוד כמה מידידותיה הקרובות של ישראל.

* אני קורא את מאמריו של צבי כסה, ועלה רעיון במוחי, להציע לו סטרטאפ. ללקט את המאמרים לספר. ויש לי אפילו הצעה לשם לספר: הפרוטוקולים של זקני ההתנחלויות. הספר יתורגם לשפות רבות וצבי יוכל לעשות מזה הרבה כסף.

* הייתה לי הרגשה שאסד ינצח בבחירות. אגב, נספרו כבר קולות הימאים?

* ביד הלשון

ה-6.6 היה ה"בליינד דיי", יום העיוור, שיאו של שבוע המודעות לעיוורים.

סגי נהור, הוא כינוי בארמית לעיוור. סגי נהור, פירושו – רב אור. אולם הוא הודבק ככינוי לעיוורים דווקא, שאינם רואים את האור. ומכאן, צירוף המילים "לשון סגי נהור", המתאר שימוש בביטוי מסוים, כדי לומר את ההיפך הגמור. לדוגמה – "בית החיים" כביטוי לבית קברות.

* "חדשות בן עזר"