הבלוג של אורי הייטנר

* בכל שנותיו הרבות של מנחם בגין בראשות תנועת החירות והליכוד, הוא מעולם לא הציג פוליטיקאי כמועמד לנשיאות, רק אנשי רוח. ב-1949 תנועת החירות הציבה מול פרופ' חיים ויצמן את פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריון וחוקר ספרות דגול, חוקר תקופת בית שני וספרות התחיה, העורך הראשון של האנציקלופדיה העברית, איש רוח חשוב ומשפיע ולימים – חתן פרס ישראל. אגב, הוא היה דודו של עמוס עוז. ב-1952 "חירות" לא הציבה מועמד מול יצחק בן צבי, אולם בקדנציה השניה שלו היא הציבה מולו את המזרחן וההיסטוריון הדגול, הראשון שתרגם לעברית את הקוראן ואת סיפורי אלף לילה ולילה, פרופ' יוסף יואל ריבלין, אביו של רובי ריבלין. לבסוף, ריבלין חזר בו, ובן צבי נבחר ללא מועמדים מולו. "חירות" לא הציבה מועמד מול זלמן שז"ר ב-1963. ב-1973, היא הציבה מול פרופ' אפרים קציר את פרופ' אפרים אלימלך אורבך, חתן פרס ישראל, נשיא האקדמיה הישראלית למדעים, הוגה דעות חשוב ומהחשובים בחוקרי מדעי היהדות ובעיקר מחשבת ישראל. ב-1978, כבר בהיותו ראש הממשלה, כפה בגין על מפלגתו, שמרבית חבריה תמכו במועמדותו של אלימלך רימלט, מנהיג המפלגה הליברלית בליכוד, את מועמדותו של פרופ' יצחק שווה (שוויקה), פרופסור לפיסיקה גרעינית וחוקר תלמוד. שלושה שבועות לפני הבחירות, שווה חזר בו ממועמדותו, לאחר שנוכח שסיכוייו להיבחר קלושים, ויצחק נבון נבחר ללא התמודדות. ב-1983, הציב ראש הממשלה בגין, מול חיים הרצוג, את חתן פרס ישראל פרופ' מנחם אלון, משפטן, היסטוריון ומומחה עולמי למשפט העברי והמשנה לנשיא בית המשפט העליון.

איזו גלריה מפוארת! לאחר פרישתו של בגין, כל המועמדים שהציב הליכוד, היו פוליטיקאים – דב שילנסקי (מול ויצמן בקדנציה הראשונה), שאול עמור (מול ויצמן בקדנציה השניה), האנס הסדרתי משה קצב (שגבר על פרס) ורובי ריבלין (שהפסיד לפרס). איזו נפילה!

מאחר ותפקיד הנשיא הוא בעיקרו ייצוגי, סמלי, רוחני ולא פוליטי, וכך היה בתקופת הנשיאים חיים ויצמן עד חיים הרצוג, עד שחולל בידי שלושת הנשיאים האחרונים, אין כל סיבה שכל הנשיאים יבואו מן המערכת הפוליטית. לאחר כל כך הרבה שנים, מאז כהונתו של פרופ' אפרים קציר, שנבחר נשיא שאינו פוליטיקאי. חתן פרס נובל דן שכטמן הוא המועמד הראוי ביותר לנשיאות.

* אם ראובן ריבלין יבחר לנשיא, הוא ישחזר את המסלול של שמעון פרס, שהפסיד בהתמודדות הראשונה, התמודד שנית וניצח. אם ריבלין יפסיד, הוא ישחזר את המסלול של פרץ ברנשטיין, איש "הציונים הכלליים" – לימים המפלגה הליברלית, שהתמודד פעמים והפסיד ליצחק בן צבי ולזלמן שז"ר.

* ההתמודדות לנשיא העשירי כבר שברה שיא – מספר המועמדים הגדול ביותר שהתמודד אי פעם על התפקיד, ששה במספר. השיא הקודם היה לאחר פטירתו של חיים ויצמן, ב-1952. אז התמודדו 4 מועמדים, כולם פוליטיקאים ובהם 3 ח"כים מכהנים – יצחק בן צבי ממפא"י (שנבחר בסיבוב השני), פרץ ברנשטיין מהציונים הכלליים והרב מרדכי נורוק מ"המזרחי" (לימים המפד"ל). המועמד הרביעי היה יצחק גרינבוים, לשעבר איש הציונים הכלליים, שנתמך דווקא בידי מפ"ם.

* בעוד התנגדותו של נתניהו למועמדותו של ריבלין כנשיא (הרי אף אחד אינו מתרשם מהודעת ה"תמיכה") נובעת מנקמנות אישית, על כך שהוא לא סר למרותו, בתפקידו כיו"ר הכנסת, התנגדותו של ליברמן היא באמת אידיאולוגית. הוא באמת מתנגד לו מטעמים של השקפת עולם. אבל אם ריבלין "שמאלני" מדי בשביל ליברמן, איך זה שהוא מעדיף על פניו את פואד, שטרית ודליה איציק, שהם לבטח הרבה יותר "שמאלנים"?

זו רק דוגמה לכך שהמציאות הרבה יותר מורכבת מהדיכוטומיה הפשטנית של "שמאל" – "ימין". אם "שמאל" הוא נכונות לוויתור על שטחים ו"ימין" הוא התנגדות לוויתור על שטחים, הרי שליברמן קרוב הרבה יותר לדליה איציק ופואד מאשר לריבלין, אך לא כי ריבלין "שמאלני" מדי בעיניו, אלא להיפך. מן הבחינה הזאת, ריבלין הוא ה"ימין" שב"ימין", מאחרוני הדוגלים באמת ובתמים בארץ ישראל השלמה, בהחלה ללא פשרה של ריבונותנו על כל שעל בא"י, תוך נכונות לשלם את המחיר הדמוגרפי הכרוך בכך. ליברמן, לעומת זאת, הוא "שמאל" מובהק, המוכן לוויתורים עמוקים, על בסיס קווי 49' וחילופי שטחים.

אולם אם "ימין" הוא יחס עוין ונוקשה כלפי ערביי ישראל ו"שמאל" הוא יחס ליברלי ומקבל, אין ספק שליברמן הוא הסמן ה"ימני" של הכנסת והממשלה, בעוד ריבלין הוא בקצה ה"שמאלי".

נכונותו של ליברמן לנסיגה נובעת מרצון בהיפרדות מקסימלית מן הפלשתינאים, ותכניתו לחילופי שטחים ואוכלוסיות, נועדה להיפרד מחלק מערביי ישראל. לעומת זאת, רצונו של ריבלין בסיפוח יהודה ושומרון, מכיל בתוכו רצון להעניק אזרחות מלאה ותנאים שוויוניים גם לפלשתינאים ביו"ש.

אז מיהו "ימין"? ומהו "שמאל"?

עוד לא הזכרנו את הסוגיות החברתיות כלכליות, אך די בכך כדי להיווכח שהחלוקה בין "ימין" ו"שמאל" אנכרוניסטית ואינה תואמת את המציאות המורכבת של חיינו.

* בשעת כתיבת שורות אלו טרם הגיעו תוצאות הבחירות לנשיאות סוריה. המתח הורג אותי.

* מהדי נמוש, החשוד כמחבל שביצע את הטבח בבריסל, שהה בסוריה ונלחם לצד ארגוני הג'יהאד המורדים בשלטון אסד. רגע, המורדים הם לא הטובים? לא, המורדים, ברובם המכריע, הם אנשי אל-קאעדה. אם כך, מי הטובים? אנשי אסד? לא, מדובר ברודן רצחני שטבח ברבבות בני עמו, כולל רצח מכוון בדם קר של אלפי ילדים, ובאויב מר של ישראל. בני בריתו העיקריים, הלוחמים עמו ולצדו, הם חיזבאללה. שותפיו המרכזים הם האיראנים.

המלחמה בסוריה היא מלחמת רע ברע. מלחמת בני חושך בבני חושך. ולכן, מן הראוי שישראל תשמור על ניטרליות מוחלטת ולא תיגרר לכל צעד שעלול לסבך אותה במלחמה לא לה.

* על ממשלת ישראל לעמוד בנחישות על האינטרסים הלאומיים, בכל מו"מ ובכל עשיה מדינית. אולם אל לה להיכנס לפינות או לטפס על עצים, כמו החרמות, לא מדברים עם... וכו'. אפשר לחשוב שפת"ח הם אוהבי ישראל והבעיה היא רק חמאס. עם כל ההבדלים בין שתי המפלגות, אין ביניהן הבדל משמעותי ביחס לישראל. וכפי שבצדק, השיקול הפרגמטי חייב אותנו להתנהל מול הרש"פ בראשות פת"ח, כך הוא מחייב אותנו להתנהל גם מול ממשלת האחדות הפלשתינאית. ההחרמות הללו מבודדות את ישראל ומציגות אותה כסרבנית וכאשמה בקיפאון. זה מחיר שראוי לשלם אותו כאשר מתעקשים על עיקרון מהותי, אך לא בגלל עקשנות סתם. בלאו הכי, יחלוף קצת זמן וישראל תדבר עם הממשלה החדשה, וכך נשלם את מלוא המחיר, נפגע באמינות של עצמנו ונתבזה, והכל לשווא.

* משרד החינוך החליט על לימוד תורת האבולוציה בחטיבת הביניים, כלימודי חובה. מה שאמור היה להיות מובן מאליו לפני עשרות שנים. ומה שמעניין, הוא שההחלטה הזאת לא התקבלה כאשר בראש המשרד עמדו שולמית אלוני, יוסי שריד או אמנון רובינשטיין, גם לא בתקופת גדעון סער או לימור לבנת, אלא דווקא כאשר שר החינוך הוא הרב שי פירון, רב דתי אורתודוכסי, עד לאחרונה ראש ישיבה.

נכון, ההחלטה היא חלקית, לא כוללת עדין את האבולוציה של האדם. אך סביר להניח שבמרבית המקומות, עצם העיסוק בתורת האבולוציה יוביל בהכרח לדיון על האבולוציה של האדם, והיכן שלא... התלמידים יבינו זאת בעצמם מתוך הלימוד.

* מזה שלוש שנים וחצי, יש לי פינה שבועית ברדיו "אורנים", בה אני משמיע שיר עברי ומשוחח עליו. לרוב, השיר שאני בוחר, נוגע בענייני דיומא – נושא בחדשות, יום הולדת או יום השנה לפטירת אמן, חג קרוב או פרשת השבוע. את הפינה אני מעלה על הכתב ומפרסם אותה בבלוג שלי, בחשבון הפייסבוק שלי ובקבוצות פייסבוק רבות העוסקות בזמר העברי. בבוקר שלפני השידור, אני מפרסם באותה תפוצה את שם השיר שאשמיע בערב, עם תדר התחנה וקישור לאתר של התחנה.

זו הייתה הודעתי השבוע: "והערב נאזין לפייטן חיים לוק בשירו של ר' דוד בוזגלו, גדול פייטני יהדות מרוקו במאה ה-20, 'בינו נא מורדים'". אחת הקבוצות בהן אני מפרסם את הפינה, נקראת "קלסיקה ישראלית". כעבור זמן קצר קיבלתי הודעה ממנהלת האתר, שבו היא מזכירה לי שמדובר בקבוצה של קלסיקה עברית, ואת ההודעה הזאת מוטב לפרסם בקבוצה של מסורת ויהדות.

מסתבר, ששערי הקלסיקה העברית נעולים בפני חזן ופייטן, בפני מי שלשמו נהוג להקדים את האות רי"ש, אולי הלוק של בוזגלו לא מתאים להם. אגב, השיר נכתב על מנגינת "באב אל ואד". לפני חודשים אחדים השמעתי את "באב אל ואד", וכמובן שההודעה המקדימה והפינה עצמה פורסמו גם פורסמו בקבוצה. טוב... חיים גורי. הוא משלנו. מהקלסיקה.

את הקלסיקה הישראלית אנו יוצרים. אני מאמין בכור ההיתוך הישראלי, אך ככור תרבותי הנוצר מהשיח והחיבור של היצירה היהודית המגוונת שנוצרה בכל הגלויות והיצירה הציונית ישראלית שנוצרה בארץ.

מיותר לציין, שאני לא מתכוון עוד לתרום מפרי עטי לקבוצה הזאת.

* ביד הלשון

יו"ר המועצה הלאומית לספורט עודד טירה כינה את שחקניה כהי העור של "מכבי" ת"א "כושים", ועורר סערה רבתי וקריאות להתפטרותו, חזר בו והתנצל.

ממתי המילה "כושי" הפכה למילה פוגענית, בלתי תקינה פוליטית, גזענית?

בשבת הקרובה, נקרא בפרשת "בהעלותך" על האישה הכושית שלקח משה. אחותו, מרים, לקתה בצרעת כיוון שריכלה והביעה אי שביעות רצון מבחירתו של משה. מכאן, שבחירה זו הייתה לרוחו של האלוהים. אולם העונש לא היה על השימוש במילה "כושית", שהרי המקרא מגדיר זאת בפירוש, "כי אישה כושית לקח".

הפסוק "כי אישה כושית לקח", היה לשיר שכתב דן אלמגור למחזמר "אל תקרא לי שחור", לפני 41 שנה. המחזמר היה יצירת הזדהות עם מחאת השחורים בארה"ב באותה תקופה. השיר "כי אישה כושית לקח", ממש לא מחה על השימוש במילה "כושית", אלא להיפך, לומר שהאירוע המכונן בחייו של משה היה לקיחתה של כושית לאישה, ובזכות מעשה זה זכה להיות גדול הנביאים. במחזמר המזדהה עם המחאה השחורה, המילה "כושי" הייתה תקינה לחלוטין ואף מכובדת מאוד.

ובצדק. במסורת היהודית ובשפה העברית המילה "כושי" אינה מילה של גנאי, אלא של כבוד. כשעמוס הנביא רצה לבטא את היותו של עם ישראל העם הנבחר, החביב על ה', הוא אומר: "הלא כבני כושיים אתם לי, בני ישראל".

רק בעשרים - שלושים השנים האחרונות, הפכה המילה היפה "כושי" לבלתי תקינה פוליטית. הסיבה לכך, להערכתי, הייתה הצורך במילה מקבילה ל-niger, שנחשבה למילת גנאי כלפי השחורים בארה"ב והפכה לבלתי תקינה. וכך, ה- nigerתורגם בדיעבד ל"כושי", והביטוי היפה והעדין "כושי" הפך למילה פוגענית, וחבל. אפילו ה"כושי קרמבו" של ילדותנו הפך לסתם "קרמבו", מטעמי פוליטיקלי קורקט.

מקור המילה "כושי" הוא מן הארץ כוש שבאפריקה, שיש מחלוקת על זיהויה, באתיופיה או בסודן. על פי התורה, כוש היה בנו של חם ונכדו של נוח.

היום, לא אעלה על דל שפתיי את המילה הזאת, הנחשבת לפוגענית, אך אני בהחלט מיצר על כך. 

* "חדשות בן עזר"

* אתמול, 31.5, מלאו 40 שנה להסדר הפרדת הכוחות עם סוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים. היה זה הסכם, שבו ישראל דחתה מכל וכל את הדרישה הסורית לנסיגה מהגולן, במו"מ ממושך תחת מלחמת התשה קשה. עמדתה הנחרצת של הממשלה בראשות גולדה, לצד מאבק ציבורי שהובילו תושבי הגולן (בעידוד סמוי של הממשלה, שראתה במאבק רוח גבית במו"מ), נסוגו הסורים מדרישתם, וישראל מצִדה, ויתרה על קונייטרה, שהייתה בירת הגולן והעיר הגדולה ביותר בימי הסורים, בעלת ערך סמלי רב בעבורם וחסרת משמעות ביטחונית (בהיותה נחותה מבחינה טופוגרפית) והתיישבותית בעבורנו.

מאז, הגולן הוא האזור השקט ביותר בישראל. לאורך 40 השנים הללו, הגבול עם סוריה היה שקט יותר אף מגבולות השלום עם מצרים וירדן, אזור נטול פיגועי טרור (למעט אפיזודה קצרה של ירי טילים במלחמת לבנון השניה, אז כל אזור הצפון, מחדרה וצפונה, היה תחת מתקפה), וכל האיומים מפני מלחמה וחידוש מעשי האיבה אם ישראל לא תיסוג מהגולן, התבררו כעורבא פרח. אילו חלילה נסוגונו מהגולן, היום חופי הכינרת היו נתונים למלחמה קשה בין חיזבאללה ואל קאעדה. בזכות העם שהיה עם הגולן, הצלנו את עצמנו מידי עצמנו ונמנע אסון לאומי.

בשבת בבוקר, בדיוק ביום מלאת 40 שנה להסכם, דקות אחרות לפני השעה 6:00, זכינו להשכמה מוקדמת לקול הסירנות שייללו בצפירות אזעקה עולות ויורדות והצטווינו להיכנס למרחבים מוגנים (לדקות ספורות). הקרבות הכבדים בקרבת הגבול, הביאו כנראה לנפילת פגזים סמוך לגבול או אולי אפילו בצד הישראלי (איני יודע לומר זאת בוודאות) וגרמו לאזעקה.

זה לא כל כך נעים להתעורר בסוג כזה של השכמה. אבל זו תזכורת שאנו חיים במדינת ישראל, שכל אזוריה ספגו פגיעות קשות, של טרור או טילים, בגלים שונים, לאורך שנות השקט בגולן. זו תזכורת שאמנם אנו רגילים לחיי שקט ושלווה, ובכל זאת אנו סמוכים לגבול עם אויב מר.

עם זאת, גם היום, מה שמפר את השלווה בגולן, אינו המאבק בין הסורים לביננו, אלא מלחמת האזרחים הקטלנית והעקובה מדם, שכבר גבתה חיי כ-170,000 איש. במלחמה זו, עלינו לשמור על ניטרליות מוחלטת, כי זו אינה מלחמתנו. זו מלחמה בין המרים שבאויבינו לבין עצמם, מלחמת בני חושך בבני חושך.

ובעוד הם נלחמים ומקיזים את דמם, אנו ממשיכים ונמשיך לפתח ולטפח את הגולן הישראלי, חבל הארץ המשגשג שלנו. זו הציונות במיטבה.

* מבין המועמדים לנשיאות, אני תומך בפרופ' דן שכטמן.

קודם כל, כיוון שאינו פוליטיקאי. איני אנטי פוליטיקאים. נהפוך הוא, אני חושב שאנטי פוליטיקה מסוכנת לדמוקרטיה. גם איני מתנגד לנשיא הבא מן התחום הפוליטי. אך נשיא אינו חייב לבוא דווקא מן הפוליטיקה. מכל נשיאי ישראל, היחיד שלא היה פוליטיקאי היה פרופ' אפרים קציר, לפני ארבעה עשורים. הגיע הזמן לבחור נשיא שבא משטח חיים אחר – מדען, סופר, רב, איש רוח, איש אקדמיה, איש חינוך, פילוסוף, שופט.

הדבר נכון שבעתיים עתה, לנוכח הפגיעה האנושה במעמד הנישא מעם של הנשיא כסמל הממלכתיות, לנוכח התפקוד השערורייתי של שלושת הנשיאים האחרונים. איני מדבר על הפרשיות הפליליות של ויצמן ובעיקר של קצב, אלא על הפיכת תפקיד הנשיא מדמות על הניצבת מעל המחלוקות ומסמלת את האתוס המשותף, המאחד, סביב ערכי ציונות ודמוקרטיה, טוהר כפיים וסולידריות חברתית, לעוד שחקן במגרש הפוליטי והמדיני, תוך פגיעה בדמוקרטיה באמצעות שימוש כוחני במעמד הנשיאותי לחתירה תחת הממשלה הנבחרת, וניהול מדיניות חוץ עצמאית, לעומתית, לזו של הממשלה.

לאחר שלושת הנשיאים האחרונים, יש לבחור את מי שהסכנה שילך בדרכם היא הקטנה ביותר. לאחר הדוגמה של עשרים ואחת השנים האחרונות, יקשה מאוד על פוליטיקאי לרסן את יצריו הפוליטיים, לכן ראוי שיבחר מועמד שאינו פוליטיקאי.

יש שנים כאלה, השופטת בדימוס דליה דורנר וחתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן. שניהם אנשים ראויים. אולם דורנר כשופטת לא ידעה לרסן את עצמה, וקיבלה החלטות פוליטיות מובהקות, בכסות שיפוטית. הדוגמה המובהקת ביותר לכך הייתה ביטול החלטת הממשלה החוקית לסגור את האוריינט האוס – מרכז אש"ף בירושלים. אם כך נהגה כשופטת, קשה לדמיין אותה נמנעת משימוש דומה לרעה במעמד הנשיאות. לכן אני תומך בשכטמן.

אך איני תומך בו רק על דרך האלימינציה, אלא גם על דרך החיוב. הוא יכול לשמש מופת לערכים של חינוך, למדנות, השכלה רחבה, סקרנות, צמא לדעת, אותן תכונות שהביאו אותו להישגיו המדעיים הכבירים ולפרס נובל. שכטמן נהנה מיוקרה בינלאומית רבה, ויוכל לייצג היטב את ישראל בעולם, ולבטח לא ינצל לרעה את יוקרתו הבינלאומית, כפי שנהג פרס.

לכן, מכל המועמדים, הוא המתאים ביותר.

* מבין המועמדים הפוליטיים אני מבכר את ראובן ריבלין. ריבלין הוא אדם ממלכתי, נאמן בכל נימי נפשו לעקרונות הציונות והדמוקרטיה. הוא הוכיח זאת בתפקידו כיו"ר הכנסת, בו הצטיין בגישה ממלכתית, לא כיתתית, גם במחיר עימות עם רוה"מ ועם סיעתו, כאשר דרשו ממנו לנהוג באורח בלתי ממלכתי. ריבלין מייצג את ההדר הבית"רי, את הדרך הז'בוטינסקאית המשלבת מקסימליזם לאומי עם מחויבות עמוקה לערכים הומניסטיים וליברליים. ריבלין הוא אדם נקי כפיים ונקי לשון, בעל כושר ביטוי מצוין, עברית נהדרת ולא פחות חשוב – הומור משובח. אדם עממי, שהחלטתו הראשונה בקדנציה השניה כיו"ר הכנסת, הייתה לבטל את הגזירה הפלצנית של דליה איציק, המועמדת המוזרה לנשיאות, לאסור כניסה לכנסת בג'ינס.

חסרים לריבלין המעוף, שאר הרוח ושיעור הקומה הראויים לנשיא המדינה, אולם הוא לבטח עדיף על עמיתיו, הפוליטיקאים המתמודדים על התפקיד.

* כותרת המשנה בכתבה ב-ynet  לידיעה על הודעת התמיכה של נתניהו בריבלין, הייתה שמעניין איך ריבלין ינקום בנתניהו על התנהגותו כלפיו. זה בכלל לא מעניין מסיבה פשוטה – הוא לא ינקום. ריבלין היה ונשאר ממלכתי, וכך הוא ינהג אם יבחר לנשיא.

* מה שכן מעניין, הוא במי נתניהו יתמוך מאחורי הפרגוד, אחרי הודעת התמיכה בריבלין. יש על כך חמש תשובות אפשריות, ואף אחת מהן אינה ריבלין. בסיבוב הראשון הוא יתמוך במי שיחשוב שסיכוייו לגבור על ריבלין הם הגבוהים ביותר. אם ריבלין יעלה לסיבוב השני, הוא יצביע בעד המועמד הנגדי. אם ריבלין לא יעלה לשלב השני, לא יעניין אותו במיוחד מי יבחר.

הניחוש שלי – הוא יצביע בעד דליה איציק. היא הכי פחות מתאימה, הכי חלשה, אפורה וחיוורת, גם לא גאון גדול, ולכן הכי פחות מאיימת.

* ובמי יתמוך ליברמן? סביר להניח שבדליה איציק, בתקווה שהגרוטסקה הזאת תביא לביטול מוסד הנשיאות.

* כאשר עלו חשדות לשחיתות בקק"ל, יצא "הארץ" בקריאה לסגור את הארגון. על פי אותו היגיון, היה עליו לקרוא לסגירת עיריית ירושלים, בעקבות פרשת "הולילנד", את השלטון המקומי בישראל בשל פרשיות שחיתות שונות של ראשי ערים ואת ממשלת ישראל בשל פרשיות אולמרט. אבל כמובן שהקריאה לפירוק קק"ל נובעת מסלידתו של העיתון מהרעיון הקק"לי של שמירה על אדמות הלאום היהודי, של התיישבות יהודית וכו', והחשד לשחיתות היה רק תירוץ לצאת נגד הארגון.

הוא הדין במי שמנצלים את פרשת השחיתות בנמל אשדוד להשתלחות ברעיון העבודה המאורגנת. בכל העולם, העבודה המאורגנת היא המחסום בפני הפיכת עובדים גאים ומרוצים, המפרנסים בכבוד את משפחותיהם, לעבדים חסרי כבוד וזכויות, בנוסח סדנאות היזע בארה"ב במאה ה-19. בסופו של דבר, כמובן שעובדים גאים ומרוצים הם גם טובים יותר ומועילים יותר, ובטווח הרחוק ובראייה רחבה זכויותיהם הן גם אינטרס של המעסיק, ציבורי ופרטי כאחד, אולם רדיפת הבצע היא יצר שקשה להתגבר עליו, והפיתוי לחסוך קצת היום ולא לשלם שכר הוגן, גוברת על החשיבה קדימה.

שחיתות בוועדי עובדים, שהשתן עלה לראשם והסתחררו מכוחם, חותרת תחת רעיון העבודה המאורגנת, שהוא חלק מתפיסת עולם של סולידריות חברתית, ומאמצת את שיטת הג'ונגל, שהיא התפיסה ההפוכה – שיטה של חטוף ככל יכולתך, כי החזק מנצח והוא יכול לדרוס את החלש, את האחר, את החברה, את הסביבה. ועדי עובדים מושחתים, משרתים את ההתנגדות לעבודה המאורגנת יותר מכל אויב אחר.

החברה הישראלית יוצאת היום למתקפת נגד כלפי השחיתות והמושחתים. בקרוב, ראש הממשלה לשעבר, המושחת עד לשד עצמותיו, ישב בכלא. ההתנערות הזאת לא תפסח גם על חסן ושכמותו.

השחיתות היא תוצר מובהק של רדיפת הבצע. יצר החומרנות קיים בכל אדם, וכמו כל יצר הוא גם מקדם אותו ואת האנושות, כל עוד הוא אינו משתלט עליו והופך מאמצעי למטרה המקדשת את כל האמצעים. השחיתות והפשע מלווים את האדם מאז ומעולם וכנראה ילוו את האנושות לעולם. המבחן של החברה, הוא היכולת לא להיכנע לשחיתות ולפשע ולתת להם לנצח, אלא לנהל נגדם מלחמת חורמה. פסק הדין נגד אולמרט והחקירה הנמרצת נגד חסן, הם סימן חיובי להתנערות של החברה הישראלית מהחולשה שאפיינה אותה, ונחישות להחזיר מלחמה שערה נגד השחיתות.

* מי שטוען שהשחיתות בנמל אשדוד היא הוכחה לכך שהמגזר הציבורי הוא מושחת, כמוהו כמי שיטען שמשפחות הפשע, כמו דומראני, אברג'יל וכד', הן הוכחה לכך שהמגזר הפרטי הוא מושחת, ופרשיות דנקנר נ' ודנקנר ד' הן הוכחה לכך שמגזר בעלי ההון מושחת. השחיתות והפשע הם תוצר לוואי של פולחן שלושת הכ"פים – כסף, כוח וכבוד. אף מגזר אינו חף משחיתות. אני מאמין שרוב בני האדם הגונים וישרים, רוב אנשי העסקים במגזר הפרטי הם ישרים והגונים, רוב המנהלים והעובדים במגזר הציבורי הם ישרים והגונים. ובכל המגזרים יש שחיתות ופשע ויש להילחם בתופעות הללו. אך אין די ב"סור מרע". לא פחות חשוב הוא "עשה טוב". עשה טוב, הוא השתתת החברה על ערכי הסולידריות והערבות ההדדית, האחריות החברתית, האכפתיות לזולת ולכלל, ולא על ערכי "אני, אני ואני", שהם המבוא לפולחן הכסף, הכוח והכבוד, המביא לשחיתות ולפשע.

* אלון חסן הבטיח והצליח להדיח את יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ', שהעזה לצאת בכל כוחה נגדו ונגד השחיתות והביריונות שהוא מייצג. הוא הפעיל את גייסות הון-ביריון-שלטון שלו במפקד ארגזים לעזרת בוז'י (זכות השתיקה) הרצוג והראה לכולם מאיפה משתין הדג. יש לקוות שהוא ילמד בדרך הקשה, שלא לעולם חוסן, ולא לעולם חסן. יש לקוות שהדרך שהתווה השופט רוזן במשפט אולמרט, תוליך את החברה הישראלית בהמשך המאבק בשחיתות ובפשע.

* השופט רוזן בכנס לשכת עורכי הדין: "מה ציפו ממני? שלא אשאל את שולה זקן שאלות?". כן, כבוד השופט. ציפו ממך שלא תשאל את שולה זקן שאלות. ושלא תשאל את אולמרט שאלות. ושלא תשפוט ביושר ובצדק, אלא שתוציא את אולמרט זכאי מחמת הספק בטענה  שאולי חסרה ההוכחה הוודאית – "היסוד הנפשי", שיבהיר שהוא ידע על השוחד שקיבל.

* מתוך כתבה ב"ידיעות אחרונות", על המלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגד אולמרט באשמת שיבוש חקירה: "... ניצב כעת ראש הממשלה בפני משפט נוסף, חמישי במספר". כן, ב"ידיעות אחרונות" אולמרט הוא עדין ראש הממשלה.

* עסקאות עד מדינה הן הכרח בל יגונה במלחמה בפשע ובשחיתות. ראוי לעשות עסקה עם דג רקק כדי להרשיע את הכריש. כך, למשל, העסקה עם שולה זקן מוצדקת לחלוטין.

ניצב במשטרה הנגוע בשחיתות, זו מכה קשה לשלטון החוק, המחייבת חשיפה ומיצוי הדין. ואם אכן ניצב ארביב לקה בשחיתות, עליו להיענש בחומרה. אלא שהרב פינטו רחוק מלהיות דג רקק. נהפוך הוא, במימד הבלתי פורמלי, מעמדו החברתי, כמי שטייקונים, פוליטיקאים וקציני משטרה וצה"ל עולים אליו לרגל, לחלות פניו ולקבל ממנו ברכה ועצה, גבוה ומשמעותי יותר משל ניצב ארביב. בין השניים, הרב פינטו הוא בטח לא השולה זקן. ולכן, יש לקוות שלא תהיה עסקת טיעון אתו, וכמו עם ניצב ארביב, גם עמו ימוצה הדין.

* החלטת מועצת העיתונות, כמעט פה אחד (היו שני נמנעים), לצאת נגד החוק לסתימת פיות, שנועד לפגוע ב"ישראל היום", הוא התגלמות תפקידה של המועצה. להערכתי, אם בכלל החוק יעלה להצבעה הוא ייפול, אך אם הוא יתקבל, הוא יפסל בבג"ץ, כיוון שהוא אנטי דמוקרטי, אנטי חוקתי ובלתי בגיץ.

* "מלחמה היא שלום, חופש הוא עבדות, בורות היא כוח" היו סיסמאות התעמולה באוקיאניה, בספרו של ג'ורג' אורוויל "1984". משרד המשטרה שניהל חקירות בעינויי תופת נקרא משרד האהבה. משרד הצנע והקיצוב נקרא משרד השפע. שמו של משרד המלחמה הוא משרד השלום. את כל השקרים הללו מפיץ המשרד האחראי על התעמולה, ששמו, איך לא? משרד האמת.

זהו רומן בדיוני, אך הזניית הלשון בשירות תעמולה היא חזון נפרץ גם היום. למשל, מאבק למען הטרור והטרוריסטים המוצג כמאבק למען "זכויות האדם". הצגת תהליך שהביא לשפיכות דמים רבה כתהליך שלום. והנה, עיוות שקראתי ממש לאחרונה – מדינה המתירה שביתות היא ... "מדינה פשיסטית". לפחות יש בזה גם צד הומוריסטי.

* 92% התמיכה בא-סיסי, בבחירות לנשיאות הדמוקרטיה המצרית, הם עדות לכך שגם אחרי האביב הערבי המזרח תיכון נשאר המזרח התיכון. סביר להניח שבדמוקרטיה הסורית, אסד יקבל תוצאה טובה אף יותר.

* מה משותף לביקור האפיפיור בישראל ולביקור "הרולינג סטונס" בישראל? ביקור האפיפיור הוא שיאה של רכבת אווירית של מנהיגי העולם החופשי שביקרו ומבקרים בישראל וביקור "הרולינג סטונס" הוא שיאה של הרכבת האווירית של גדולי האמנים בעולם המבקרים בישראל. לצד אלה, בולטות עסקאות הענק והשקעות הענק בישראל, של העסקים הגדולים בכל העולם.

כל אלה מעמידים באור נלעג ומגוחך את האיומים בחרם על ישראל. אולם התנדפות האיומים הללו כנפיחה, מעידים בעיקר על המאיימים. הרי זו לא הייתה סתם אי הבנת המציאות. זה היה wishful thinking. והשאלה המעניינת היא, מה גורם לכך שה- wishful thinkingשל ישראלים הוא חרם על מדינתם?

אין לי הכלים המקצועיים לנתח את התופעה. אומר רק שהמקור של הנפיחה הזאת, מסריח מאוד.

* סיכול הפיגוע בצומת תפוח, הוא הוכחה לאכזריות של מחסומי צה"ל. שולחים את בנינו להיות קלגסים ולמרר לפלשתינאים את החיים ו... אופס, שכחתי כמה סיסמאות?

* שחרור השבוי האמריקאי בו ברגדן תמורת 5 מחבלי "טאליבן", היא עסקה סבירה. גם חמאס היו משחררים את גלעד שליט במחיר כזה, אלמלא ידעו בוודאות שיקבלו אלפי מחבלים ורוצחים, ולכן לא התפשרו.

* לפני שנים לא מעטות, כאשר דני נווה כיהן כשר בממשלה ובין היתר היה יו"ר ועדת השרים לחגים וטקסים, כתבתי לו מכתב בו הצעתי להפוך את יום ירושלים לחג רשמי, כולל שבתון. עד היום אני ממתין לתשובתו.

בינתיים סיעת מרצ הציעה הצעת חוק לביטול יום ירושלים. שמחתי לשמוע שיצחק הרצוג הבהיר שמפלגת העבודה תתנגד בתוקף להצעה.

יום ירושלים הממלכתי, מבטא מסר לאומי, ערכי תרבותי, האומר שאחדותה ושלמותה של ירושלים תחת ריבונות ישראל, אינה עוד עמדה פוליטית ביריד העמדות הפוליטיות, אלא מרכיב משמעותי במהותה, בזהותה ובצביונה של מדינת ישראל.

* מתוך מאמר המערכת של "הארץ" (!) למחרת שחרור ירושלים: "אין מילים לבטא את הרגשות המסעירות את לבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל ישראל... העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבנייה של חברה יהודית שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו. עם ישראל, בארץ ובתפוצות, מריע לצה"ל אשר החזיר את העטרה ליושנה. ירושלים כולה שלנו".
 

* קראתי בעניין רב את רשימתו של אלי תבור על ספרו האוטוביוגרפי של אורי אבנרי "אופטימי". אני קורא את הספר, אולי אכתוב עליו כמה מילים כשאסיימו, ובסך הכל אני מזדהה למדיי עם רוח דבריו של תבור אודות הספר, ואודת מחברו – המגלומן הנרקיסיסט.

אולם כיוון שהמסר המרכזי בכתבה של תבור, כמו גם כותרת המאמר – "השטן מצוי בפרטים הקטנים", הוא הצורך לדייק בפרטים והביקורת על אבנרי על שגיאותיו הרבות, שיכול היה להימנע מהן אילו רק טרח לבדוק, ולא סמך ביהירות על זכרונו, ראוי להצביע על שגיאה של תבור בדבריו.

שר הבריאות אליעזר שוסטק, לא עמד בראש חטיבת "לעם" בליכוד. ראש החטיבה היה יגאל הורביץ. החטיבה הוקמה מאיחוד של שלוש חטיבות קטנות, "הרשימה הממלכתית", "המרכז העצמאי" (פורשי "המרכז החופשי" של שמואל תמיר – שוסטק ואולמרט) והתנועה למען א"י השלמה. מאחר והורביץ עמד בראש החטיבה הגדולה מבין השלוש, הוא היה יו"ר לעם, נציגה הבכיר ברשימת הליכוד (במקום השלישי, אחרי בגין ושמחה ארליך) ונציגה הבכיר בממשלה (שר המסחר, התעשיה והתיירות ולאחר מכן שר האוצר).

* אם אנחנו מאזינים לנשיא סוריה, ופתאום נשיא ארה"ב על הקו. האם צריך לומר "אופס סליחה" ולנתק?

* ביד הלשון

בפינה הקודמת, שהוקדשה למושג "עיר ואם בישראל", סיפרתי על המצוד שניהל יואב בן צרויה ללכידת המורד במלכות דוד, שבע בן בכרי.

התנ"ך מתאר את הכוח עליו פיקד יואב כ"הכְּרֵתִי והַפְּלֵתִי". מיהם הכרתי והפלתי? אלו יחידות מובחרות נאמנות ללא סייג לדוד, מעין משמר המלוכה. הן הוזכרו ככוח הנאמן לדוד בכל המרידות נגדו.

החוקרים והפרשנים חלוקים ביניהם באשר לזהותם של הכרתים והפלתים. יש הרואים בהם מעין לגיון זרים, המורכב מבני האי כרתים ומפלישתים. אחרים רואים בהם שתי חמולות יהודיות שהיו מקורבות לדוד ונאמנות לו. ואילו בתרגום יונתן, הכרתי והפלתי מתורגמים ל"קשתים וקלעים". 

* "חדשות בן עזר"

* מסע הרצח האנטישמי בבריסל, לא נעשה על מצע מנותק. יש לו שורשים עמוקים, של הסתה אנטישמית קשה ועמוקה באירופה.

איך זה קורה, שבמאה ה-21, אחרי מוראות המאה שעברה, אירופה אינה מוקיעה ומקיאה מתוכה את האנטישמיות? איך זה שהאנטישמיות שבה והייתה לגיטימית באירופה? התשובה לכך, היא שהאנטישמיות כעת היא אנטישמיות בתחפושת.

האנטישמיות הקלסית אכן אינה פוליטיקלי קורקט באירופה, אך היא מתחפשת ל"אנטי ציונות" ו"אנטי ישראליות", כביכול, שהיא התגלמות הפוליטיקלי קורקט.

אולם זאת אנטישמיות לכל דבר. התנגדות לתנועה הלאומית היהודית, משמעותה טענה שזכות ההגדרה העצמית, הזכות להקמת מדינה ריבונית במולדת, היא זכותו של כל עם על פני האדמה, זולת העם היהודי. מה זו אם לא גזענות אנטישמית? תעשיית השקרים והעלילות (גולדסטון, זוכרים?) היא המשך ישיר של "הפרוטוקולים של זקני ציון".

למרבה החרפה, בראש החץ של התופעה נמצאים יהודים וישראלים. ורבים בתוכנו מגוננים על התופעה, באמירות נבובות, כמו "מותר לבקר את מדיניות ישראל" כאשר מדובר בדה-לגיטימציה לשמה, ובמילת הקסם החדשה, "קורבניות" להשתקת כל ביקורת על תופעת  האנטישמיות החדשה, המחופשת.

* גל האנטישמיות באירופה מעורר את השאלה – למה היהודים מתעקשים להישאר מיעוט מוקצה ושנוא בניכר, כאשר הם יכולים להיות בני בית ובעלי בית במדינתם הלאומית, בארצם, בישראל?

* בתקופת גל הטרור ופיגועי ההתאבדות בראשית המאה, הפלשתינאים היו באופוריה. הם היו בטוחים שמצאו את הדרך לייאש אותנו, להמאיס עלינו את החיים בארץ, להביס אותנו. הם היו משוכנעים שלא נמצא דרך לגבור על הטרור.

וברגע שנתנו לצה"ל לנצח – צה"ל ניצח. צה"ל, השב"כ, במבצע "חומת מגן" ובכל הפעילות הנעשית מאז ועד עתה. וגם לגדר הביטחון יש תפקיד מסוים בניצחון על הטרור. אך בשל הנוכחות הפיסית הבולטת של גדר הביטחון, היא הפכה בעיני הפלשתינאים לסמל – סמל הייאוש, לנוכח אפס התוצאות של פיגועי הטרור, אחרי האופוריה האדירה ששטפה אותם.

ביקור האפיפיור בישראל ובמזה"ת חשוב מאוד ומוצלח מאוד ומבטא את הכרת הוותיקן בצדקת הציונות ובניצחונה. אולם הצרמוניה הצורמת של הצילום ונשיאת התפילה ליד גדר הביטחון, הייתה רגע השפל בביקור, שבו האפיפיור הפך בובה בתעמולת השקר הפלשתינאית.

* ברשות הפלשתינאית מתרחש טיהור אתני שקט של הנוצרים. מה פירוש טיהור אתני שקט? לא גירוש. לא חקיקה. לא מלחמה. פשוט, דחיקת רגליהם של הנוצרים באמצעות הצקה והפיכת חייהם לבלתי נסבלים. הרשות הפלשתינאית הולכת ומתרוקנת מהנוצרים שבה. אין זה פלא, שהפלשתינאים חותרים למדינה נקיה מיהודים.

והנה, האפיפיור מבקר ברש"פ, והפרשה הקשה הזאת מטואטת מתחת לשטיח, ואינה ניצבת במרכז הדיון. והשקרן המועד, מכחיש השואה אבו מאזן, מעז לטעון בחוצפתו, שישראל מתנכלת לנוצרים בירושלים.

מן הראוי היה, שישראל תעלה את הטיהור האתני של הנוצרים במרכז דיוניה עם האפיפיור.

* המסע הכהניסטי נגד ביקור האפיפיור חושף את פרצופה האמתי של המוטציה הכהניסטית. הרי הפעם אי אפשר לומר שמדובר בהתפרצות שנאה הנובעת מן הסכסוך הישראלי ערבי. גם אי אפשר לומר שיש איזה עניין אישי כלפי האפיפיור הנוכחי. מה עומד מאחורי המסע?

הכתובת "טמא. צא מעירנו" אומרת הכל. הבעיה עם פרנציסקוס היא שהוא "טמא". למה הוא טמא? כי הוא נוצרי. כלומר, הוא מייצג את הנצרות. הטענה שהוא טמא, ולכן אסור לו לדרוך על אדמת א"י, משמעותה שכל הנוצרים טמאים. והמוסלמים? מיותר להכביר מילים. ומי שאינם שייכים לדתות המונותאיסטיות? הם פגאנים, מה יש בכלל לדבר. כלומר, אליבא דכהניסטים, כל הגויים טמאים ואסור להם לדרוך על אדמת א"י.

אבל הרי לא רק הגויים טמאים. חילול בית הכנסת והישיבה של התנועה המסורתית בכתובות נאצה, מעיד שגם יהודים שאינם אורתודוכסים, כלומר רוב היהודים בעולם, הם טמאים.

זוהי אידיאולוגיה של שנאה כלפי כל מי ששונה מבני אותה קבוצה. ואנשי הימין הדמוקרטי, שמדי פעם מגוננים עליהם, חייבים להבין שאם חלילה הכהניזם יעלה לשלטון, הם יהיו בין הראשונים שיישלחו למחנות ריכוז.

* האינתיפאדה המשפטית שתורכיה מנהלת נגד קציני צה"ל, ובראשם הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, מעידה עד כמה נלעגת ההתנצלות של נתניהו בפני תורכיה, על תוקפנותה של תורכיה כלפי ישראל.

ההתנצלות – כמוה כהודאה בפשע. אם הודינו, מה נלין על התורכים, השופטים אותנו ומענישים אותנו על הפשע? והפרשנים מסבירים שהבעיה תיפתר ברגע שיוסכם על הפיצויים. כלומר, משפטי הראווה הללו הם סחטנות – ברגע שישראל תשלם לתוקפן פיצויים על תוקפנותו נגדה בסכום שיספק אותו, יופסקו ההליכים המשפטיים נגד קציניה. או לא.

* את עמדתי נגד השתמטות החרדים משירות בצה"ל, הבעתי פעמים רבות. אין היא נובעת מ"שוויון בנטל", כיוון שבעיניי אין להתייחס לשירות כאל נטל, וגם לא השוויון הוא העיקר, אלא ערך הערבות ההדדית, "כל ישראל ערבין זה בזה", שמשמעותו מחויבות של כל פרט להיות שותף בהגנה על קיום המדינה ושלום אזרחיה. מכאן, ודאי שאני מתנגד להטבות ייחודיות למי שאינם משרתים, כלומר למלגות לאברכים.

אם כך, עליי להיות שבע רצון מהחלטת בג"ץ לשלול אותן מלגות, בהתאם להשקפתי. לא, אני נגד ההחלטה. איני חושב שתפקידו של בית המשפט לשרת את השקפתי האידיאולוגית. אני רואה בכנסת ובמערכות הציבוריות והתקשורתיות את הזירה לדיון אידיאולוגי ולקבלת החלטות אידיאולוגיות.

החלטות על הקצאת תקציב, הן החלטות שנובעות מאידיאולוגיה, ולכן הן החלטות פוליטיות ולא משפטיות. האין ממשלה במדינה יהודית זכאית לראות במלגה להבטחת הכנסה ללומדי תורה יעד ראוי? אפשר להתווכח האם זה אכן יעד ראוי, ואם כן, האם זו הדרך לבטא את מקומו של לימוד תורה כיעד לאומי, והאם מי שלא שירת בצה"ל ראוי להטבה כזו מן המדינה, והאם זה ראוי שהמדינה תעודד צעירים לא לעבוד בניגוד למדיניותה המוצהרת וכן הלאה, אך הוויכוח הזה אינו עניין לבית המשפט.

טענת השוויון, שבשמה התקבלה ההחלטה אינה רלוונטית. מיעוט או אזרח שחש מופלה, כיוון שתקציבים הניתנים לכל נמנעים ממנו, זכאי לסעד מבג"ץ בטענת השוויון. שימוש של הרוב הגדול בטענת השוויון כקיפוח לעומת קבוצה מסוימת שקיבלה הטבה, הוא מתיחת עקרון השוויון לתחום האבסורד.

המשמעות האמתית של ההחלטה, היא כבילת ידי המדינה בקבלת החלטות המבטאות את ייעודה וערכיה, כפי שיוכרעו בידי המוסדות הנבחרים, והכפפתם לפורמליסטיקה משפטית תחת הכותרת "שוויון". יש לציין, שבית המשפט העליון רחוק מתפיסה חברתית מהותית של שוויון; להיפך, הוא מקדם את האתוס האינדיבידואליסטי בביטויו התחרותי קפיטליסטי, כאשר השוויון משמש אותו במובן הפורמלי, של בחינת הוצאות הממשלה וכד'.

האקטיביזם המשפטי, שבא לידי ביטוי בהחלטה זו, פוגע בדמוקרטיה ובמשילות.

* דליה איציק צודקת. הגיע הזמן שאישה תבחר לנשיאות. אולם אין זה אומר שכל אישה, בזכות היותה אישה, ראויה להיות הנשיאה. גם לא כל אישה שרוצה להיות נשיאה. גם לא כל אישה שמתמודדת על הנשיאות. גם לא כל אישה שהשיגה עשר חתימות של ח"כים.

לפני שנתיים פרסמתי מאמר בו הצעתי את פרופ' רות גביזון לתפקיד הנשיאה. אין מתאימה ממנה לתפקיד, בזכות סגולותיה, תכונותיה, כישוריה, מעמדה הציבורי, ניסיונה, יושרתה, כושר הביטוי שלה, חכמתה. ובנוסף לכך, גם כיוון שהגיעה השעה לבחירת אישה כנשיאה.

הכישורים היחידים שיש לדליה איציק בהתמודדות על הנשיאות הם היותה אישה. זה לא מספיק. הנשיא צריך להיות אדם מורם מעם, נושא בשורה, מעורר השראה. בוודאי היום, כשיש צורך לשקם את מוסד הנשיאות, אחרי 20 השנים הרעות שלו. דליה איציק?! עסקנית אפורה ומשעממת, לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר, אם לנקוט לשון המעטה. מי שכל הקריירה הפוליטית שלה התמקדה בפוליטיקה לשמה, להבדיל משימוש בפוליטיקה לקידום רעיונות. כל חייה הפוליטיים חסתה בצלם של מנהיגים וכך שרדה עוד כנסת ועוד כנסת. דבקותה בפרס, למשל, הביאה לקבלתה ל"קדימה". דליה איציק הייתה יו"ר כנסת גרועה. היא תיזכר כמי שסגרה את הכנסת בפני העם, בהחלטתה ההזויה לאסור כניסה לכנסת במכנסי ג'ינס. גם אם היו אלף מועמדים לנשיאות, סביר להניח שהיא הייתה הפחות מתאימה מכולם.

* אלון חסן מושחת. מישהו נפל מהכיסא לשמע הבשורה המפתיעה הזאת?

פעמים רבות הגדרתי את חסן כאויב רעיון העבודה המאורגנת. העבודה המאורגנת אמורה להיות ייצוג מרכזי של האתוס הסוציאל דמוקרטי, המבוסס על ערבות הדדית, על סולידריות, על אחריות ומחויבות של הכלל לפרט ושל הפרט לכלל ולזולת. יש להעמיד את אתוס הסולידריות כחלופה לאתוס הג'ונגל, של תחרות פרועה וכוחנית על המשאבים, מתוך קידוש האגואיזם והכוחנות. מי שחזק מרוויח, ובדרך הוא מוזמן לדרוס את החלשים.

אלון חסן הוא התגלמות הג'ונגל בביטויו החזירי ביותר – אגואיזם וכוחנות וניצול העוצמה כדי להשיג יותר ויותר, ללא גבול, ללא אכפתיות לזולת ולכלל, ללא אחריות. אין הבדל בין החזירות הטייקוניסטית לחזירות של ועדי עובדים חזקים, המנצלים לרעה את כוחם כדי לדאוג לעצמם. וכל כך לא מפתיע, שלג'ונגליסט כחסן אין עכבות גם בניצול כוחו להתעשרות אישית, ללא חשבון.

* ביד הלשון

לכבוד יום ירושלים, בירת ישראל, נעסוק במושג "עיר ואם בישראל".

הביטוי הזה מתייחס לעיר גדולה, מטרופולין. אנו מדמים אותה לאם, ואת הכפרים והיישובים הקטנים שסביבה לבנותיה.

12 פעמים בתנ"ך מופיע הצירוף של עיר גדולה "ובנותיה", הכפרים שסביבה. לדוגמה: "וַיְהִי לִמְנַשֶּׁה בְּיִשָּׂשכָר וּבְאָשֵׁר בֵּית שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְיִבְלְעָם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת יֹשְׁבֵי דֹאר וּבְנוֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי עֵין דֹּר וּבְנֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי תַעְנַךְ וּבְנֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וּבְנוֹתֶיהָ שְׁלֹשֶׁת הַנָּפֶת" (יהושע י"ז, י"א). וכך גם בעוד 11 פסוקים ברחבי התנ"ך.

מכל צירוף כזה משתמע שהעיר הגדולה, בית שאן, יבלעם וכו', היא אם. אולם המושג "עיר ואם בישראל" מופיע רק בשמואל ב', פרק כ'.

הפרק מספר על המרד של שבע בן בכרי, "איש הבליעל", בדוד. הוא נמלט ונערך אחריו מצוד בפיקודו של יואב בן צרויה. יואב דולק אחריו עד אבל בית מעכה, עיר באצבע הגליל, בקרבת מטולה בימינו. הוא צר על העיר ועמד לפרוץ לתוכה ולהשמידה. העיר ניצלת כאשר "אישה חכמה" משכנעת את יואב להסיר את המצור, ולאפשר לתושבי העיר להרוג את שבע בן בכרי. ואכן, האישה משכנעת את בני עירה לכרות את ראשו של שבע בן בכרי ולהשליכו ליואב, כדי להציל את העיר. במו"מ עם יואב, פונה האישה החכמה אל מצפונו ואל אחריותו: "אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל? לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְהוָה?" יואב, שהיה בעיצומן של ההכנות לפריצה, מושפע מדבריה ומשיב כנבהל מעצמו וממשמעות הפעולה שעמד לבצע: "חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם-אֲבַלַּע וְאִם-אַשְׁחִית". ומכאן נמשך המו"מ שהציל את אבל בית מעכה, עיר ואם בישראל. 

* "חדשות בן עזר"