הבלוג של אורי הייטנר

* מתנה ל-BDS – אין תופעה נתעבת בעיניי יותר מתופעת ה-BDS, האנטישמיות של המאה ה-21. אין אנשים נתעבים בעיניי יותר מאנשי ה-BDS ועוזריהם, בעיקר עוזריהם הישראלים. לכן, אני סולד מכל דבר המקדם ומחזק את התופעה.

מסיבה זו אני מתנגד לחוק הפופוליסטי למניעת כניסתם לישראל; חוק שהוא מתנה ל-BDS. הנזק של הארגון הזה, הוא בעיקר תעמולתי – פגיעה בתדמיתה של ישראל. הוא בעיקר בעולם, לא בישראל. חוק המונע כניסתם לישראל, לא תורם למדינת ישראל במאומה, אך הוא פוגע בתדמיתה של ישראל ונותן למנוולים של BDS ועוזריהם להציג את עצמם כ"נרדפים", "דיסידנטים", "סתומי פיות" וכו', ובכך לזכות ליותר אוזן קשבת, ליותר אהדה וליותר תרומות.

האם קברניטי ישראל אינם מבינים זאת? הם מבינים. אז מה ההיגיון של החקיקה הזאת? פופוליזם לשמו. תחרות בין הח"כים מי מציע הצעות יותר פופוליסטיות, שתצגנה אותם כמי שנלחמים במנוולים, וחוסר מנהיגות של ראש הממשלה, שאינו נוהג כמבוגר האחראי ושם קץ לקרקס הזה.

* אנטישמית במסיכת פורים - לינדה סרסור הנה פעילה ומנהיגה איסלמיסטית בארה"ב, ממובילות מסע הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל וזכותה להתקיים. בעקבות גל חילול בתי קברות יהודיים בארה"ב, היא יצאה בקמפיין לגיוס כספים בקהילה המוסלמית בארה"ב לסיוע בשיפוץ בתי הקברות. אוהדיה בשמאל הרדיקלי הישראלי יצאו מגדרם כדי להציג זאת כהוכחה שאין היא אנטישמית.

כדאי לא להתבלבל. מי ששולל את זכות קיומו של בית לאומי ליהודים החיים הוא אנטישמי, גם אם הוא חובב בתי עלמין של יהודים מתים.

* הנציג שלי – הנציג שלי השבוע בכנסת, היה מי שלא זו בלבד שלא הצבעתי למפלגתו, אלא בדעה הקדומה שלי, הוא האיש האחרון שהיה גורם לי לתמוך במפלגתו. כוונתי ליהודה גליק, ח"כ הליכוד, שהצביע נגד חוק הכריזה הפופוליסטי. זהו חוק שנועד לגרום ליוזמיו למחיאות כפיים אספסופיות, לאחרים להצביע בעדו כי אין להם אומץ ציבורי להתנגד לו בגלוי; הוא לא ישנה דבר בשטח (מה שניתן בהחלט היה לשנות בהידברות) ורק יוסיף שנאה ופירוד והעמקת הקרעים בחברה הישראלית.

* מכחישת השואה קרולינה לנדסמן – כפי שכבר כתבתי בעבר, אני מתנגד לחוק המואזינים; חוק פופוליסטי שלא יועיל בכלום, אך נותן נשק בידי שונאי ישראל.

דוגמה לאופן שבו שונאי ישראל מנצלים את החוק כדי להסית נגד המדינה, סיפקה דבוקת שוקן בגיליון שבת של "הארץ". קרולינה לנדסמן פרסמה פשקוויל נאצה נגד ישראל, שכולו השוואה נואלת ובזויה בין מדינת ישראל לגרמניה הנאצית, בגין אותו חוק.

אין טעם להיגרר לדיון על ההשוואות המופרכות והמופרעות הללו, כיוון שעצם הכניסה לדיון כזה נותנת לגיטימציה להשוואה. די באמירה שהשוואות מהסוג הזה אינן אלא הכחשת שואה.

אגב, לתוך הפשקוויל שירבבה לנדסמן משפט מחויך בקריצה: "אין כאן ולו רמיזה להשוואה בין פשעי הנאצים לחוק המואזין". כיוון שאין זו הפעם הראשונה ולא השניה, שאני מוצא משפט כזה בפשקוויל השוואה בין ישראל לנאצים ב"הארץ", אני משער שיש איזו הנחיה גורפת של היועץ המשפט של העיתון, לסייג את הפשקווילים המתארים את ישראל כנאצית במשפט כסת"ח מסוג זה.

* הבל וריק - מאז התפרסמה הידיעה על הצטרפות שבעה ראשי מועצות אזוריות ל"יש עתיד", פנו אליי מספר אנשים וביקשו לשמוע את תגובתי להצטרפותו של אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן.

מתוך היכרותי עם אלי, אין לי ספק שהצטרפותו ל"יש עתיד" נועדה לקדם אותו לפוליטיקה הארצית – לכנסת ולממשלה. יתכן מאוד שהדבר אף הובטח לו, ולא בכדי מבין שבעת ראשי המועצות, הוא הוצב בפרונט.

אלי הוא ראש מועצה מצוין ואין לי ספק שבהצטרפותו לפוליטיקה הארצית כח"כ ואולי כשר, המערכת הזאת תתברך באדם איכותי, מוכשר, כריזמטי ובעל יכולת ביצוע נדירה.

"יש עתיד" היא מפלגה נעדרת זהות מדינית ברורה, והצטרפותו של אלי תחזק בה את הקו הניצי אקטיביסטי, וזה טוב וחשוב.

אלי יפעל ויתרום לחיזוק ההתיישבות, הפריפריה, הגליל המזרחי והגולן, בכל תפקיד שיבצע, וזה טוב וחשוב.

איני רואה סכנה ממשית לעתיד הגולן, אולם אם חלילה הדבר יקרה, אין לי ספק שנאמנותו של אלי לגולן תקדם לכל משמעת סיעתית או קואליציונית.

כך, שבסך הכל אני רואה בחיוב את החלטתו.

ואחרי שכתבתי כל זאת, אומר שאני תמה על צעדו של אלי. הרי שלוש פעמים ביום אנו אומרים: "שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק".

* השוואה - אגב, אלי מלכה עבר ל"יש עתיד" מהליכוד. יש לציין, שבניגוד למנהיג הליכוד, מנהיג "יש עתיד" אף פעם לא ניסה למסור את הגולן לאסד.

* סיפור של הצלחה וכישלון – ב-9.3 מלאו 25 שנים להקמת מרצ, מאיחוד של שלוש מפלגות: רצ (התנועה לזכויות האזרח ולשלום, בהנהגתה ומייסודה של שולמית אלוני), מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת, אז בהנהגת יאיר צבן) ושינוי (מייסודו ובהנהגתו של אמנון רובינשטיין). המאזן היסטורי של מרצ מצביע על סיפור של הצלחה וכישלון.

ההצלחה – עמדותיה של מרצ, שבמשך שנים היו שולי השוליים של השמאל ההזוי, אומצו בהדרגה בידי המיינסטרים, הפכו לעמדות הרשמיות של ממשלות ישראל, ויושמו באופן מלא או חלקי בידי ממשלות העבודה, קדימה והליכוד. הצלחה כבירה.

הכישלון – ברגע שהרעיונות יושמו, הם התנפצו על סלע המציאות. התברר שאין לרעיונות הללו פרטנר בצד השני, ואין הן אלא שלום אך שווא. צעדים שאמורים היו להביא לשלום, הביאו לשפיכות דמים רבתי ולמתקפות טרור רצחניות. ומה שעצר את המתקפות הללו ומנע את המשך שפיכות הדמים, היו צעדים צבאיים כוחניים, שמנוגדים במהותם לדרכה של מרצ.

* המשותף – מה המשותף לזהבה גלאון ולבצלאל סמוטריץ'? לרעיונות של שניהם (ושל כל מי שתווך ביניהם) אין פרטנר פלשתינאי.

* גאוות הציונות הדתית - חברי היקר, הרב אביה רוזן, ראש מדרשת השילוב בנטור, הוזמן לפני שנים אחדות לתת שיעור באחת האולפנות. כיוון באותה תקופה הוא היה ראש מדרשת עין הנצי"ב לבנות דתיות המתגייסות לצה"ל, שאלו אותו הבנות, איך הוא, רב אורתודוכסי, עומד בראש מדרשה שפועלת בניגוד גמור לפסיקת הרבנות הראשית.

שאל הרב את הבנות: "מי מכן קראה בעצמה את פסיקת הרבנות?" אף יד לא התרוממה. הוא הוציא את נוסח הפסיקה מכיסו וקרא באוזניהן. פסיקת הרבנות לא הייתה רק נגד שירות בנות בצה"ל, אלא גם נגד יציאת בנות לשירות לאומי. שאל אביה את הבנות: "מי מכן עומדת ללכת לשירות לאומי?" ים של ידיים התרוממו. "כן, גם אתן הולכות נגד פסיקת הרבנות", הוא אמר להן.

ואכן, עם קום המדינה הנהגת הציונות הדתית שללה את יציאת הבנות לשירות לאומי, אבל הבנות לא הסכימו להסתפק בתפקיד שאליו הן לוהקו, ורבבות בנות דתיות שירתו בשירות לאומי והיו לגאוות הציונות הדתית, עד שאיש אינו זוכר שפעם הייתה התנגדות לשירות הזה.

בשנים האחרונות, יותר ויותר בנות דתיות מסרבות להמשיך ולהתבדל מכלל ישראל, במיוחד היום כשצה"ל מציע תפקידים משמעותיים לבנות (פעם הייתה סיסמה, שמה שהבנות הדתיות תורמות בשירות הלאומי, הרבה יותר משמעותי מהתרומה של חיילת שתפקידה להגיש קפה למפקד שלה. היום איש לא יכול עוד לטעון טענה כזאת). משנה לשנה גובר זרם הבנות הדתיות המתנדבות לשירות בצה"ל והמהלך הזה הוא בלתי הפיך. לא רחוק היום שבו רובן המוחלט של הבנות הדתיות תתגייסנה לצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר שיש, והן תהיינה גאוות הציונות הדתית.

* מה אני מאחל ללווינשטיין? – אני מאחל לו מכל לבי, שהנכדות שלו תתגייסנה לצה"ל, תבצענה שירות משמעותי והוא יהיה גאה בהן.

* טיימינג - איזה מזל יש לי, שאבא שלי לא שמע את דברי הבלע בשפת הביבים של לווינשטיין: "מי ירצה להתחתן עם בת ששרתה בצה"ל?". כיוון שהוא לא שמע את הדברים בזמן, אבא שלי התחתן עם אמא שלי ואני נולדתי. עניין של טיימינג.

* ליבת הפוסט-מודרניזם – "פוסט אמת", "פייק ניוז", "עובדות אלטרנטיביות" – אלה מושגים חדשים. אבל התופעה ישנה. קודם קראו לה רלטיביזם, נרטיבים. זאת ליבת הפוסט-מודרניזם.

* במסגרת עקרונות היסוד - האם הכנסת רשאית, בהצבעת רוב, לבטל את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית? בנושא זה מעניינת עמדתו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק, בספרו "פרשנות במשפט": "יש מקום לתפיסה כי חוק או חוק-יסוד, אשר ישללו את אופייה של ישראל כמדינה יהודית או דמוקרטית, אינו חוקתי. העם, הריבון, לא הסמיך לכך את הכנסת שלנו. זו הוסמכה לפעול במסגרת עקרונות היסוד של המשטר. היא לא הוסמכה לבטלם". המדהים כאן, הוא שברק טוען שאפילו חוק יסוד כזה אינו חוקתי.

אף שאני מתנגד לגישתו האקטיביסטית של ברק, במקרה זה אני מסכים. התנגדותי לאקטיביזם היא בעיקר כמותית. אני סבור שביטול חוק של הכנסת הוא נשק יום הדין, שהשימוש בו צריך להיות נדיר שבנדירים; זה צריך להיות צעד כה חריג, שיזעזע את אמות הספים ויהדהד מקצה העולם ועד קצהו. ביטול אופיה היהודי או הדמוקרטי של המדינה הוא בהחלט כזה.

* פרשת תל-חי חיה ובועטת - החבר הצעיר ביותר בהנהלת הארגון הארצי של חברי ההגנה הוא בן 91. המבוגר ביותר הוא בן 102. אך כוחם במתניהם, לא נס ליחם, והם פעילים ופעלתנים ומתמידים במלאכת הקודש של הנחלת מורשת "ההגנה" (כשעמם אנשי ביצוע צעירים המוציאים לפועל את הפעילות).

לכבוד י"א באדר, 97 שנים לנפילת טרומפלדור וחבריו בקרב בתל-חי ויום ההגנה, ערך הארגון בשיתוף עם המכללה האקדמית תל-חי יום עיון מרתק במכללה. למרבה הצער, מספר המשתתפים היה מועט מאוד, וכיוון שלאירוע הוקדש האולם הגדול ביותר במכללה, היה קצת עצוב לראות את השורות הרבות הריקות. אבל יום העיון עצמו היה מרתק, ולעתים אף סוער.

כאשר ד"ר עמיר בר-אור, שהרצה על השפעת מאורעות תל-חי על יסוד ההגנה, כינה את ארגון "השומר" בתואר "אספסוף", הוא לא שיער שבקהל יושב גדעון גלעדי מכפר גלעדי, גלעדי הנכד, נוצר חותם מורשת "השומר". התפתח ויכוח סוער, שגרם למרצה להתפתל ולחזור בו בצורה קצת מביכה. ד"ר אמיר גולדשטיין, חוקר הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, דיבר על המקום האמביוולנטי של טרומפלדור בזרם זה, שאימץ כגיבור את טרומפלדור (בית"ר – ברית יוסף תרומפלדור. הוא גם דיבר על תרומפלדור מול טרומפלדור) אף שהיה סוציאליסט, ולמרות שז'בוטינסקי התנגד להתעקשות להישאר בתל-חי ובאצבע הגליל וקרא להיות ריאליסטים ולפנות את היישובים מאזור זה. פרופ' מוסטפא עבאסי הרצה על רוצחו של טרומפלדור, כמאל יוסף, שב-1949 חוסל בידי המודיעין הסורי וד"ר יעקב מרקובציקי סיפר על מבצע תל-חי של "ההגנה" ב-1947; עוד בטרם התקבלה תכנית החלוקה היה ניסיון סורי לפלוש לא"י המנדטורית ולהשתלט על מקורות הירדן שסוכל בידי הבריטים ואח"כ פולשים מסוריה תקפו את יישובי הגליל העליון בשתי מתקפות בינואר 1948. עופר גביש והגיטרה הנעימו ב"תל-חי בזמר העברי".

מרגשים במיוחד היו דברי הברכה והתודה של ד"ר ברוך לוי, יו"ר ארגון חברי ההגנה, שבעשור העשירי לחייו הוא כל כך רהוט, חיוני ושופע קסם אישי והומור.

כאמור, יום העיון היה מרתק. אני מקווה שיהיה לו המשך גם בשנים הבאות, אך יש לקוות שבפני קהל רב יותר.

* דוגמה אישית – מסמך:

ירושלים, כ"ד באלול תשי"ח

9 בספטמבר 1959

אל: הנהלת המכס, רח' ממילא ירושלים

מאת: לשכת שרת החוץ

ב-24 באוגוסט 1958 חזרה שרת החוץ, הגב' גולדה מאיר, מחו"ל והביאה עמה פטיפון ללא ארגז, בשווי של 14 ליש"ט, שנקנה בלונדון. הפטיפון העבר עם שאר חפציה האישיים של הגב' מאיר ולא עבר ביקורת פקיד המכס.

אודה לכם מאוד אם תואילו להודיענו מהו שיעור המכס שמוטל על הגב' מאיר לשלם.

בברכה,

ל. שרון

מזכירת שרת החוץ

יש שיאמרו "היו זמנים". ואילו אני אומר: היו אנשים. היו ועודם. ואין כל סיבה שמנהיגינו לא ינהגו כך גם היום. ואין כל סיבה שאנו לא נדרוש מהם לנהוג כך.

* מפלצות – המפלצת שהתעללה בבנה בן הארבע מואשמת בתקיפת קטין ובהתעללות בקטין חסר ישע. אך אין בכך די. יש להאשימה גם בניסיון לרצח. האם סיכנה את חייו בעליל ובמודע, כאשר הזריקה לעירוי שלו מים עם מלח שולחני ואמפולות של סודיום כלוריד. לא בכדי הוא אושפז בטיפול נמרץ.

אם אדם לוקח סכין ודוקר, עוד אפשר לראות זאת כהתקפת טירוף רגעית. אבל כאן מדובר בתכנון מפורט, בהשגת החומר, בפעולה מחושבת. זאת קשירת קשר לביצוע הפשע. ולכן, ראוי היה להעמיד אותה לדין על ניסיון רצח.

כתב האישום המקל הזה, יוביל לעונש מקל. ואילו היא ראויה לעונש המקסימלי. היא ובעלה המפלצת.

* מעצמת בייסבול - מסתמן - ישראל היא מעצמת בייסבול (ואולי יש גם כמה ישראלים שמבינים מה זה המשחק הזה).

* מכל החגים - החג האהוב עליי ביותר, מכל החגים, הוא פורים. למה? כי תמיד החג האהוב עליי ביותר הוא החג הקרוב.

            * ביד הלשון

אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ? – בעקבות פרסום הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ביום האישה הבינלאומי על מצב הנשים בישראל, העלתה עירית לינור פוסט בפייסבוק, הנפתח במילים: "אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?"

מה זה? מאיפה זה בא?

כך נפתחת הפואמה של יל"ג, המשורר יהודה לייב גורדון, "קוֹצוֹ שֶׁל יוּד". יל"ג (1830-1892) היה מגדולי המשוררים והמנהיגים של תנועת ההשכלה היהודית. הפואמה, שהתפרסמה ב-1878, מבקרת בחריפות ובנימה סאטירית, את מעמד האישה היהודיה, דרך סיפורה הקשה של מסורבת גט.

עמה - באחת הפרובוקציות הפופוליסטיות הזולות האופייניות לו, אמר אורן חזן מעל דוכן הכנסת: "הפלשתינאים הם לא עם, אפילו לא עמה". עמה? עמה במלעיל ודגש במ' פירושה בסלנג, בהשפעת הערבית, טיפש. יש לה גם משמעות של עיוור (תודה לרוביק רוזנטל).

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

בשבוע שעבר הלך לעולמו בגיל 92 הצלם דוד רובינגר, חתן פרס ישראל לתקשורת, בתחום הצילום. רובינגר היה בכל מקום ותיעד במצלמתו את ההיסטוריה של מדינת ישראל מיום הקמתה, בעצם עוד טרם הקמתה, ועד ימיו האחרונים. תמונתו המפורסמת ביותר, שהייתה לסמל תרבות ישראלי, היא תמונת הצנחנים בכותל לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים, לפני חמישים שנה. הוא דווקא הצביע על פגמים מקצועיים באיכות התמונה, אם כי לא הטיל ספק בחשיבותה ההיסטורית. רובינגר תיעד לאורך השנים את כל מנהיגי ישראל, את ראשי הממשלה, הנשיאים, רמטכ"לים ושרים וכמה מצילומים אלה זכו לבולטות ששרדה לאורך שנים, כמו תמונתו של מנחם בגין מסייע לעליזה אשתו לנעול את נעלה בטיסה, התמונה היחידה של גולדה במטבח ביתה ועוד.

בהספד לרובינגר בעיתון "הארץ", כתב הצלם אלכס ליבק, חברו של רובינגר ואף הוא חתן פרס ישראל לצילום: "לדוד רובינגר הייתה תכונה אחד שייחדה אותו משאר צלמי העיתונות. הוא מעולם לא פרסם תצלום בו המצולם נראה 'לא טוב'. בעוד שצלמים אחרים לא שקלו אפילו אפשרות בה המצולם עלול להיפגע – דוד הקפיד לפרסם תמונות בהן המצולם ייראה מכובד. לא פעם ויתר על כבודו כצלם ובחר לאו דווקא את התצלום המרשים ביותר. כמה אגו צריך להכניע בבחירת התמונה, כל צלם יודע. 'כל חיי אני משתדל לא לעשות צילומי פפראצי. הצלמים האלה מצלמים רגעים בחיים של אנשים שהציבור לא צריך לראות', אמר בראיון".

בצדק הגדיר זאת ליבק כתכונה שייחדה אותו משאר צלמי העיתונות. הרי בנורמה התקשורתית המקובלת, אין זה תפקידו של צלם להוציא טוב את הפוליטיקאי. אנסח זאת ביתר הקפדה: בנורמה התקשורתית המקובלת תפקידו של צלם הוא להוציא רע את הפוליטיקאי. למה? כי אחרת הוא ייחשב ל"עיתונאי מטעם", ל"עיתונאות חיובית" או רחמנא לצלן ל"ממלכתי" או "ממסדי". כנראה שצלם צריך להיות בעל ביטחון עצמי רב כשל רובינגר, כדי שירשה לעצמו ללכת נגד הזרם.

מי אמר שתפקידו של צלם עיתונות הוא לתפוס את הפוליטיקאי מחטט באף או מגרד באחוריו ולעשות לו שיימינג מעל דפי העיתון? למה? מי אמר שזאת התגלמות זכות הציבור לדעת? מי אמר שחובתו של צלם להביך את המצולם?

נכון, לעתים נכון להציג תמונות מביכות, כאשר יש בכך באמת עניין ציבורי. אם עדשתו של צלם תתפוס איש ציבור מקבל מעטפה מטייקון – חובתו לפרסם את התמונה. אך למה עליו לארוב לו כדי לתפוס אותו בפיהוק המביך ביותר, עם כתם על חולצתו או פירורי עוגה על זקנו? איזה שירות יש בכך לציבור? מה רע בכך, שהתמונה של הפוליטיקאי המוצגת לציבור תהיה מכובדת, תהיה של הפוליטיקאי המצולם, מכל צד במפה הפוליטית, במיטבו?

בעיניי, זה ההבדל בין עיתונות לפפראצי. פפראצי אינה עיתונות במיטבה. לארוב לרונה רמון סביב ביתה כדי לתפוס אותה ברגע שקיבלה את ההודעה על מות בנה, כי היא "מפורסמת", זו לא עיתונות טובה; זו גסות רוח ופולשנות.

הביטוי פפראצי הוא בשפה האיטלקית, מבוסס על שמה של דמות בסרט האיטלקי "לה דולצ'ה ויטה"; דמות של צלם העיתונות "סניור פפראצו". ה"פפראצי" הם צלמי עיתונות האורבים לידוענים וחודרים לפרטיותם.

בימים בהם שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, הכרתי רבים מצלמי העיתונות בישראל, ואת כל הצלמים בצפון. לא אחת שאלתי צלמים על התופעה, והתשובה שקיבלתי הייתה: "אין לי ברירה. אחרת לא אשרוד במקצוע".

דוד רובינגר הוא ההוכחה שניתן לא רק לשרוד אלא להצליח, להיות מוערך על הכל ואף לזכות בפרס ישראל בלי לרדת לרמה הזאת.

הביטוי פפראצי ייחודי לצלמים, אך האמת היא שיש גם מראיינים פפראצי. כזה הוא ניר גונטז', ממוסף "הארץ". בכל שבוע הוא מראיין פוליטיקאי, בראיון פפראצי. מה הכוונה? הוא מתקשר אליו ללא הכנה וללא תיאום, שואל אותו שאלות מביכות, ומביא את הקלטת הראיון כלשונה, ללא כל עריכה. המרואיין אומר "אֶה" – הוא מכניס את ה"אֶה". מגמגם? את הגמגום. טועה בעברית – את הטעות. ובעיקר, הוא "מוכיח" איך כל המרואיינים תמיד מתחמקים מלהשיב לשאלותיו הקשות.

יש הרואים בכך עיתונות נשכנית במיטבה. כך צריך להיראות ראיון. ראיון אינו תשדיר שירות של המרואיין. הראיון צריך להיות נשכני. הרי העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה.

אני מסכים שראיון אינו צריך להיות תשדיר שירות. ראיונות שהם תשדירי שרות - מביכים, והם עלבון לקורא. למשל, לפני חודשים אחדים נמרח על פני מחצית מוסף "גלריה" של "הארץ" "ראיון" של גדעון לוי עם גדול המטיפים האנטישמים מאז מלחמת העולם השניה, רוג'ר ווטרס. זה לא היה ראיון. זאת הייתה התרפסות. זה נשמע יותר כמו התוועדות של חסיד שוטה אצל אדמו"רו או של גרופי בת 12 עם הזמר שהיא מעריצה. זה היה מביך.

בראיון יש להציג למרואיין את השאלות הקשות ביותר, גם שאלות מביכות. המראיין צריך לראות עצמו כשליח ציבור, להציג בפני המרואיין את השאלות שהציבור רוצה וצריך לדעת את התשובה עליהם. אבל העיתונאי צריך להיות הוגן כלפי המרואיין, ולתת לו באמת להשיב, ולהעביר לציבור את המסרים שהוא רוצה להעביר להם. הראיונות נוסח גונטז', הם בריונות לשמה – מפגן של שכרון כוח של מראיין המנסה להפיל ולהביך את המרואיין, ולזכות במחיאות כפיים פופוליסטיות.

אילו הייתי יועץ של פוליטיקאי, הייתי מייעץ לו להשיב לגונטז' ברגע שהוא מחייג: "איני מוכן להתראיין אצלך, כי לא ארד לרמה כזו של ראיון", ובכך לסיים את השיחה. כמובן שהתשובה תפורסם, אך אחרי ששניים שלושה מרואיינים ינהגו כך, התופעה תפסק.

אגב גונטז' אינו הראשון. קדמו לו הצמד שי ודרור, שי גולדשטיין ודרור רפאל, בראיונות דומים ברדיו.

****

דבריו של אלכס ליבק על רובינגר, לא היו ייחודיים. כל מספידיו דיברו ברוח זו. וכולם שיבחו תכונה זו, כי משהו בתוכנו מבין שכן, דווקא הדרך שלו, הדרך המכבדת והמכובדת, היא העיתונות במיטבה.

כך כתב נחום ברנע: "צלם עיתונות גדול הוא אמן הפיתוי. צריך היה לראות את רובינגר בעבודה כדי להבין. קחו למשל, צילום סטנדרטי של פוליטיקאי. המצולם חשדן, כמעט מבוהל. אלמלא היה חשדן, לא היה שורד בפוליטיקה. החשש העיקרי שלו הוא מהצלם. תנועה לא זהירה שלו, והמצלמה תחשוף ברבים את כרסו המתנדנדת; יראו אותו זולל; יראו אותו מעשן סיגר; יראו את כריכות הספרים שמעולם לא קרא. הוא מסתכל בעיניים מבועתות בצלם: מה הוא זומם? תן לרובינגר חמש דקות והחשד נמס. בשלב הראשון הוא נמוג: כמו הקוסם הגדול הודיני, הוא יודע את חוכמה ההיעלמות. אין לו עמוד תאורה שנופל ברעש, הוא לא מבקש קפה ולא מייחל לסנדוויץ', הסלולרי שלו לא מנגן. על נוכחותו מעיד רק צקצוק דק, כמעט בלתי נשמע, של מצלמה ביד של מקצוען. המרואיין משתכנע שהצלם הוא חלק מנוף חייו. הוא נרגע".

וכך ספדה לו יעל דיין: "הוא מעולם לא ניסה לתפוס מצולם ברגע של חולשה, אלא תמיד במשהו טוב ומשמעותי. האנטיתזה לפפראצי".

יהיו זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"

* אל מול גל האנטישמיות בארה"ב – כאשר יהודים נתקלים באנטישמיות באירופה ובאמריקה, אנטישמיות מימין ומשמאל, הפתרון היחיד הוא הפתרון הציוני - עליה לארץ.

אמנם הציונות, העליה לארץ ישראל וקיומה של מדינת ישראל, הם בראש ובראשונה ייעוד ולא מקלט. אך הם גם התשובה היחידה לאנטישמיות. יהודי בניכר תמיד יהיה זר, תמיד יהיה האחר. רק בארץ ישראל, במדינה היהודית, הוא ה"אנחנו", הוא בן בית ובעל הבית.

* טלו עמכם את מתיכם - מה עומד מאחורי חילול בתי קברות יהודיים? זוהי אמירה, שהמחיקה של היהודי צריכה להיות מוחלטת. לא זו בלבד שאין בתוכנו מקום ליהודי חי, אין מקום אפילו ליהודי מת. כלומר, אפילו יהודי מת אינו יהודי טוב.

זה הרעיון של המשורר הלאומי הפלשתינאי הנערץ מחמוד דרוויש:

"לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו

בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו

שתמותו היכן שתרצו

אבל לא בינינו

צאו מכל דבר

צאו מפצעינו, מאדמתנו

צאו מהיבשה, מהים, מהכל

וטלו עמכם את מתיכם".

ולא בכדי, כאשר נעקרו יישובי גוש קטיף, נעקרו גם בתי הקברות היהודיים, מתוך הבנה שאלמלא כן, ייעשה בהם מה שנעשה לבית הקברות היהודי בהר הזיתים תחת הכיבוש הירדני.

* עזות מצח – בעוד שבועיים יתקיים בוועדת החינוך של הכנסת דיון ביוזמתו של ח"כ גפני, המוחה על הכנסת "תכנים רפורמיים", רחמנא לצלן, למערכת החינוך. איזה איש חצוף, גס רוח ועז מצח. במערכות החינוך שלו אין דריסת רגל לכל תוכן שאינו חרדי והוא מנסה להשתלט גם על החינוך הממלכתי.

אין המדובר בתכנים רפורמיים, אלא בתכנים יהודיים, חלק ממגוון הקולות הקיימים בעם היהודי. בדיוק כפי שאני שולל את מסעות הצלב של "הפורום החילוני" עם מסרי ה"אויאויאוי" מכניסים "לימודי דת" למערכת החינוך, כך אני שולל את מסעות הצלב החרדים המאיימים מפני "תכנים רפורמיים". אלה ואלה חולקים אותה רוח קנאית, בלתי סובלנית ופרנואידית.

דרכה של היהדות היא שביל הזהב. היהדות אינה שביל עזים צר, אלא אוטוסטרדה רבת נתיבים.

* הלווינשטיין באטרף -  דברי הבלע של הלווינשטיין נגד הבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל, כל כך נמוכים, כל כך עלובים, כל כך בזויים... זה מקומם. אבל... אני דווקא שמחתי. למה? כי ברור לי מאיפה זה הגיע. זו מלחמת מאסף חסרת סיכוי נגד המגמה ההולכת וצומחת בקצב מרשים, משנה לשנה, של בנות דתיות המתנדבות לשירות בצה"ל; הבנות הטובות ביותר הולכות לשירות המשמעותי והקרבי ביותר. הלווינשטיין באטרף. הוא ושכמותו הפסידו במערכה. התופעה הזאת תלך ותגבר, ודברי הבלע רק יחזקו אותה.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב.

* ערעור מיותר - החלטת הפרקליטות הצבאית לערער על קולת עונשו של אלאור אזריה היא שגיאה. גזר הדין היה מלאכת מחשבת של אחריות, שיקול דעת מושכל וראיה רחבה. הוא לקח מצד אחד את חומרת המעשה והפגיעה בערכי צה"ל, כפי שבאו לידי ביטוי באופן מובהק בפסק הדין, ומצד שני את מורכבות הנושא לנוכח הנסיבות המבצעיות והאישיות שפורטו בגזר הדין.

הנטיה האוטומטית להגיש ערעור נגדי כאשר הנאשם מערער, כאילו יש צורך באיזון כאשר מגיעים לערכאת הערעור, אינה מתאימה למקרה זה. נהפוך הוא. אני מאמין שכוחה של הפרקליטות מול הערעור, הוא ההסתמכות על גזר הדין, שהלך לקראת הנאשם, וקריאה להשאיר את פסק הדין ואת גזר הדין על כנם.

חוששני שיש סיכוי לא רע לערעורה של הפרקליטות להתקבל, כיוון שאכן יש פער משמעותי בין העובדות המוצקות של פסק הדין לבין קולת העונש, וספק אם ערכאת הערעור תבחר לגזור כבית הלל, כפי שעשה הרכב השופטים המקורי. אם כך יהיה, תהיה זו החלטה מזיקה.

אם כך יהיה, כמובן שהאשמה בכך היא על מי שהתנדבו להיות החמורים שנושאים את שפטל לדקות התהילה שאליהן הוא נושא את עיניו, והלכו שבי אחרי מקסם השווא שהוא מכר להם.

* עיר ישראלית בקונייטרה – במאמר שפרסמתי השבוע, "ללא שורשים", ציטטתי את מנחם אורן, מאנשי החינוך והרוח הבולטים בקיבוץ המאוחד, שדיבר נגד "הנסיגה החפוזה" מקונייטרה לאחר מלחמת יום הכיפורים. הדברים הזכירו לי את תכניתו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, שלאחר מלחמת ששת הימים הציע להפוך את קונייטרה החרבה לעיר ישראלית. הוא סבר שזה זול יותר ונכון יותר מאשר פיזור יישובים כפריים רבים בגולן, וגם אותם הוא הציע להקים בכפרים הסוריים הנטושים. צה"ל התנגד להקמת עיר סמוכה כל כך לגבול. המתכננים סברו, בצדק, שעיר הגולן צריכה להיות ממוקמת במרכז הגולן, במרחק נסיעה של עד חצי שעה מכל נקודה בגולן, ואכן, כזו היא קצרין. אך אשכול חזר פעמים אחדות על עמדתו, ואף ניסה לשכנע בכך את תושבי הגולן.

ב-2 בספטמבר 1967 הוא אמר: "כל הזמן אמרתי ואיני מתנגד לזה, אלא להיפך, שברמה אנחנו חורשים, וזורעים וקוצרים ושטוב היה להכין מפה של קרקעות עם בניינים שישנם, ואם אפשר לשבת בבתים, הייתי בוחר יותר בזה מאשר להקים היאחזויות".

כעבור חודשים אחדים הוא ביקר בקונייטרה, שם ישבה הנקודה הזמנית השניה של מרום גולן. הוא תמה למה הבתים בקונייטרה נטושים, ואיננו מאכלסים אותם. בשיחה עם יהודה הראל, מזכיר הקיבוץ (שהיה אז היישוב היחיד בגולן ועוד נקרא קיבוץ גולן), הוא ניסה לשכנע אותו לוותר על חיפוש נקודת קבע, ולהתיישב בקונייטרה.

* ערובה לביטחון ולשלום - כמה ממנהיגי תנועת העבודה ראויים להירשם בספר הזהב של ההתיישבות הגולן, בזכות תרומתם האדירה להתיישבות. בראש ובראשונה לוי אשכול, שכראש הממשלה החליט על ההתיישבות, דחף אותה ועודד אותה והיה מעורב מאוד, וכן יגאל אלון, גלילי, חיים גבתי, טבנקין, גולדה מאיר, יצחק רבין (בקדנציה הראשונה) ואפילו פנחס ספיר, שהיה מהיונים במפלגת העבודה, אך כשר האוצר סייע רבות להתיישבות בגולן ועמד מאחורי ההחלטה על הקמת קצרין.

שמעון פרס ממש אינו נמצא ברשימה הזאת. רחוק מכך. ועם זאת, מצאתי מכתב שהוא שלח בתפקידו כיו"ר מפלגת העבודה ליישובי הגולן, ב-23.6.84, בדיוק חודש לפני הבחירות לכנסת ה-11: "עמדתנו בנושא רמת הגולן: הממשלה בהנהגת המערך תעשה לביסוס האחיזה הישראלית בגולן ותעמוד על כך שלעת השלום הגבול עם סוריה יעבור על רמת הגולן והמערך הביטחוני התיישבותי בגולן יהיה בריבונות ישראלית, כחלק בלתי נפרד מישראל, ערובה לביטחון ולשלום".

* ביד הלשון

ורצוי לרוב אחיו – מגילת אסתר מסתיימת בתיאור עלייתו לגדולה של מרדכי: "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו. דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ".

למה הכוונה ב"ְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו"? האם הכוונה שהוא מקובל על רוב היהודים, אך יש מיעוט המתנגד לו?

לא פעם שמעתי הסבר כזה. זהו למעשה מדרש, שמשתמש בטקסט כדי להביע רעיון. אולם מן הבחינה הלשונית, זו ממש לא כוונת הפסוק.

אמחיש זאת באמצעות פסוק אחר מן המגילה. "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ". למה הכוונה ב"וְרֹב בָּנָיו"? האם כאשר המן הציג בפני מקורביו את ספירת המלאי של הצלחותיו, הוא סיפר להם רק על 8 מעשרת בניו, כלומר על רובם, לא על כולם? זה לא כל כך מתקבל על הדעת.

כאשר כתוב שהמן סיפר על "רֹב בָּנָיו" הכוונה היא שהוא סיפר על בניו הרבים. וכאשר כתוב שמרדכי "רָצוּי לְרֹב אֶחָיו", הכוונה היא שמרדכי מקובל על אחיו הרבים.

במחזמר "אסתר המלכה" שכתב אלתרמן, שר ליצן החצר שיר ערש למלך, בלילה שבו נדדה שנתו. בשיר, הנפתח במילים "היכל ועיר נדמו פתע / ונשתתקו שוקי פרס" והולחן בידי סשה ארגוב, כתב אלתרמן:

"רוב נגינות יש וצלילים

אך שיר הערש שידענו

ושנחבא אל הכלים

רק הוא בסוף נשאר אתנו".

"רוב נגינות יש וצלילים" – יש מנגינות רבות.

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"