הבלוג של אורי הייטנר

אני כותב קבוע בעיתון "ידיעות הקיבוץ", על גלגוליו השונים ("קיבוץ", "הקיבוץ", "ידיעות הקיבוץ") מיום הקמתו באמצע שנות ה-80 ועד עתה. בשלב מסוים, כעסתי על מדיניות עריכת המאמרים בעיתון, שקיצצה באכזריות מאמרים שכתבתי. מה עשיתי? חציתי את הכביש, ועברתי לכתוב ב"הדף הירוק" (שמו הקודם של "הזמן הירוק"). אמנם מבחינה פוליטית ואידיאולוגית, "הדף הירוק" היה הרבה יותר רחוק ממני, אולם חשתי שעורך העיתון באותם ימים, איצי ברתנא, מכבד יותר את כתיבתי ואני שלם יותר עם המוצר המוגמר המגיע לקורא. התחלף העורך, והרגשתי פחות טוב ב"הדף הירוק". מה עשיתי? את אותה הדרך, בכיוון ההפוך. חזרתי לכתוב ב"הקיבוץ".

גם ככותב קבוע ב"ידיעות הקיבוץ", אני כותב מפעם לפעם ב"הזמן הירוק". לרוב אלה מאמרי תגובה למאמרים שהתפרסמו בעיתון זה, אך לעתים זהו מאמר שכתבתי לעיתוני הקבוע ולא פורסם. לא פורסם? אני אפרסם אותו בעיתון המתחרה.

כך אני, ככותב, יכול לשמור על עצמאותי, בזכות יכולתי לתמרן בין המתחרים. והקורא? על אחת כמה וכמה. הוא אינו מרוצה מאחד העיתונים? אדרבא. הוא יבטל את המנוי ויחתום על העיתון השני. ומומלץ יותר לקרוא את שני העיתונים. כאשר אותו נושא מסוקר אחרת, אפילו מבחינת העובדות הבסיסיות, בשני עיתונים שונים, יודע הקורא לחנך את עצמו לקריאה ביקורתית, המחפשת את האמת, ואינה מקבלת את הכתוב כמובן מאליו.

זו משמעותה של עיתונות חופשית. עיתונות חופשית היא כר לתחרות בין דעות, בין רעיונות. היא כר לדיאלוג בין דעות ורעיונות. היא מהותה של חברה דמוקרטית.

לריבוי ערוצים יש מחיר (בעיקר בתכניות הפופולאריות, שבהן הרייטינג מרדד את התרבות עד כדי השחתה) אך לריבוי ערוצי חדשות יש יתרון רב, עד שיש לראות בו תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה. כך הדבר גם בתנועה הקיבוצית. בעיניי, ריבוי ערוצים קיבוציים, הוא אינטרס מובהק של התנועה ושל הנהגתה. חבל מאוד שראשי התנועה אינם מבינים זאת, ופועלים נגד הריבוי.

אני יכול להבין, גם אם לא להסכים, את ההתנגדות של התנועה לסבסוד של שני עיתונים. אולם אם קיים עיתון קיבוצי שהתנועה אינה מסבסדת, ודאי שעליה לברך על כך, שעליה לעודד זאת, שאל לה לפעול נגדו. עליה לפרסם בו מכרזים ולעודד את מוסדותיה לפרסם בו את פרסומיהם, לא רק מתוך האינטרס שלה להגיע למספר רב יותר של חברי קיבוצים, אלא כדי לעודד את ריבוי העיתונים.

ההתנכרות וההתנכלות של הנהגת התנועה להמשך פעולתו העצמאית של "הזמן הירוק" תמוהה, שגויה ומזיקה. בראש ובראשונה, היא מזיקה להנהגה עצמה.

לפרשת "הזמן הירוק" יש נגיעה לבעיה החורגת מחצר התנועה הקיבוצית – מלחמת העיתונים. "ידיעות הקיבוץ" שייך לתשלובת "ידיעות תקשורת" שבבעלות משפ' מוזס, שיונקותיה אוחזים בכל אופני התקשורת בישראל. הניסיון להשליט מונופול של "ידיעות הקיבוץ" בתקשורת הקיבוצית, הוא בבואה של הניסיון הכוחני להשליט מונופול של "ידיעות אחרונות" בעיתונות הארצית; ניסיון שבא לידי ביטוי בוטה בהצעת החוק האנטי דמוקרטית שנועדה לפגוע ב"ישראל היום", כדי לרסק מתחרה ולהשליט מונופול של מוזס על העיתונות הישראלית. נשיאת מועצת העיתונות, השופטת דליה דורנר, תקפה בחריפות את הצעת החוק הכוחנית. דומני שעמדתה נכונה גם בשאלת העיתונות הקיבוצית.

היבט נוסף של הפרשה, הוא הצנזורה באתר הקיבוצים. אם האתר יהיה לוח מודעות של הממסד התנועתי, כפי שניתן להבין מתגובת דובר התנועה לפרשה, הוא לא יעניין איש. חיותו מותנית מהיותו כר לשיח בין החברים, הן ב"שווים" והן בתגובות בכל רחבי האתר.

נתקלתי בעבר בניסיונות השתקה של הממסד התנועתי לביקורת שמתחתי עליו ב"שווים"; ניסיונות למחוק דברי ביקורת שכתבתי על יואל מרש"ק, בכהונתו כראש אגף המשימות. לזכותו של מנהל האתר באותם ימים ישראל רפופורט יאמר, שהוא עמד בתוקף על זכותי לפרסם את ביקורתי, נוקבת ככל שהייתה. כך ראוי. ומן הראוי שכך יהיה גם היום.  

* "שווים"

לפני שנים אחדות, הופצה מתיחה אינטרנטית סרת טעם, על פיה ממשלת ישראל עומדת לקבל החלטה על ביטול הצפירה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. המתיחה עוררה סערה רבתי, כעס עצום, עלבון מר. על מה ולמה המהומה? מה קרה? כולה רעש צורם של צופרים. איך אומרים החרדים? "מנהג של גויים". על מה הזעקה?

הצפירה כשלעצמה – אין בה כלום. אין שום ריגוש בניסוי צופרים, למשל. אולם הצפירה ביום הזיכרון היא סמל הסולידריות הלאומית. יש בתוכנו מחלוקות גדולות, שסעים עמוקים, כמעט בכל נושא. אולם שתי הצפירות ביום הזיכרון, הצפירה בת הדקה בערב יום הזיכרון ובת הדקתיים ביום הזיכרון עצמו, מפקיעות אותנו מן המחלוקות והשסעים, לרגע של סולידריות, שבו כל ישראלי נורמטיבי עוצר את מהלך חייו, אם הוא בביתו, במשרדו, בכיתתו, במכוניתו, בבית החרושת או בשדה שבו הוא עובד, עומד דום, ומעניק כבוד לחללי מערכות ישראל. שתי דקות, שבהן כל לב ישראלי נורמטיבי הולם יחדיו, וכל המחשבות מכוונות לאותו כיוון.

המחלוקות הן לגיטימיות. לא רק לגיטימיות – הן חיוניות, הן הכרחיות, הן נשמת אפה של חברה דמוקרטית, חופשית, תוססת. אולם יש נושאים הניצבים מעל המחלוקות ויש רגעים שבהם אנו מסיטים את המחלוקות הצדה. כאלה הם רגעי הצפירה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

אולם יש מי שמואסים בסולידריות הלאומית; היא זרה להם, הם סולדים ממנה, הם מתביישים בה והם אינם בוחלים באף פרובוקציה כדי להתריס נגדה, כמצהירים: אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי.

אחד הביטויים המכוערים ביותר של התופעה הזאת, הוא פרובוקציה המתנהלת דווקא ביום הזיכרון, בשנים האחרונות – טקס זיכרון משותף לכל הרוגי הסכסוך, משני הצדדים. את הפרובוקציה הזאת יזם ומארגן ארגון "שמאל" רדיקלי – "לוחמים לשלום". משמעותה -  יום זיכרון משותף לחללי צה"ל ומערכות ישראל ולמחבלים ושאהידים למיניהם. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ביום שלפני יום העצמאות, מבטא את הכרתנו במחיר הכבד שהמאבק על קיומנו גובה מאתנו, אך גם את התכלית של המחיר הכבד – עצמאות ישראל. האירוע מבזה את היום הזה והופך אותו לעיסה דביקה המערבבת בין ארור המן וברוך מרדכי.

הטקס הזה נועד לחלוק כבוד להרוגי שני הצדדים. המחבלים ההרוגים מוגדרים כך: "הפלסטינים כלוחמים למען חרותה של ארצם פלסטין מן הכיבוש הישראלי". למי, בעצם, חולקים כבוד בטקס הזה, בעיצומו של יום הזיכרון לחללי צה"ל? למשל, למחבלים שהשתלטו על בית ספר במעלות ורצחו 22 ילדים. למשל, למחבל שהתפוצץ בדיסקוטק בדולפינריום ורצח עשרות בני נוער. למשל, למחבל הצלף, שירה כדור בין עיניה של שלהבת פס בת ה-5 חודשים. זה מה שצריך לעשות כאן ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונרצחי פעולות האיבה?! האם משפחותיהם השכולות של אותם נרצחים, צריכים להתמודד ביום הקשה הזה, גם עם הפרברסיה הפרובוקטיבית הדוחה הזאת, של מתן כבוד לרוצחי יקיריהם?! עד כמה בני אדם יכולים להיות חסרי רגישות? עד כמה בני אדם יכולים להיות חסרי כבוד? עד לאיזה שפל אנשים יכולים לרדת, עד לאיזו התבהמות?

מעניין איזה טקס הם יציעו לקיים ביום השואה. אולי טקס התייחדות עם "שני הצדדים"?

איזה הלך רוח מביא אנשים ליצור פרובוקציה כזאת? מטרתם היא להתריס – איננו חלק מהקולקטיב הלאומי, איננו חלק מן הסולידריות הלאומית. אנחנו שייכים לאנושות, לא ללאומיות היהודית. היא קטנה עלינו. ולכן, איננו מתאבלים על נפילתם של אחינו הישראלים, אלא על נפילתם של אחינו בני האנושות. איננו חולקים כבוד לחללי הצבא שלנו, אלא לחללי המלחמה. אין אצלנו "אנחנו" ו"הם". אנחנו מעל זה. לא קיים אצלנו המושג הזה "אויב". האויב הוא המלחמה, וכל ההרוגים מכל הצדדים הם קורבנותיה. "אנחנו", זו "האנושות" ועלינו להיאבק נגד המלחמה. המלחמה היא פרי הלאומיות ולכן אנחנו יוצאים מן הלאומיות אל האנושיות.

לפני שבועיים ציטטתי כאן את מאמרו של אברהם בורג, "אחרי השואה", שבו הוא הציע להמיר את צביונו של יום הזיכרון לשואה ואת הצביון של "יד ושם", מהזדהות עם בני עמנו שנספו בשואה, להזדהות עם נרצחי פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות של כל העמים בכל הזמנים. גם על בורג הסולידריות היהודית קטנה. הוא הרי כתב על המסע שלו "מן היהדות, דרך הישראליות אל האנושיות".

הגישה הזאת, מניבה פרובוקציות מתבהמות גם כלפי השואה. התועבה הגדולה מכל, היא סרטון ב"יוטיוב", שבו "שחקנית" המחופשת לזונה, נקראת "השואה" ובמיצג נתעב ליד "יד ושם", היא דורשת להודות לה, על כך שמדינת ישראל קיימת בזכותה, והיא הנותנת לישראל את ההכשר ואת כל הרעיונות, האידיאלים ושיטות הפעולה. אין צורך בדמיון רב כדי לשער איך היינו מתייחסים למיצג כזה, אילו נעשה בידי ארגון ניאו נאצי באירופה. אבל האמת היא, שספק אם יש ארגון ניאו נאצי שהיה יורד כל כך נמוך. האנטישמים הבזויים ביותר, הם אנטישמים יהודים. מי שעומד מאחורי מיצג הפיגולים הזה, פשע השנאה הזה, הוא גדעון ספירו, אחד הגרועים שבשונאי ישראל, הפועלים בישראל. למעשה, ההתבהמות הזאת, אינה אלא הביטוי הוויזואלי של מאמרו של בורג.

גם כאן, הטענה היא אותה טענה. ההתמקדות בשואת היהודים, מביאה לבדלנות לאומנית, שהיא מקור הרוע, מקור הרשע, היא הדרך לפשיזם ולגזענות, היא המבוא לנאציזם. הדרך היחידה היא להתנתק מן הלאומיות ולהמיר אותה באוניברסליות.

אגב, אלה בתוכנו המשדרים את השדר הזה, אינם תובעים מן הלאומיות הפלשתינאית, למשל, להתפרק. בעיניהם, כל ביטוי של לאומיות יהודית היא בהכרח לאומנות, ואילו כל ביטוי של לאומנות פלשתינאית, מוצגת כרגש לאומי לגיטימי וטהור.  

בדלנות לאומנית, היא אכן תופעה שלילית, מזיקה והרסנית. אולם יש פער עצום בין לאומיות ולאומנות. לאומנות היא שנאת האחר, שנאת הלאומים האחרים, היא לעומתית מעצם מהותה לעם או לעמים אחרים. הלאומיות אינה מבוססת על שנאה, אלא על אהבה; אהבת בני עמנו, אהבת מולדתנו. הלאומיות אינה לעומתית, אינה מכוונת כלפי עם או עמים אחרים, גם אם לעתים יש התנגשות בין עמים המביאה למלחמה.

לאומנות בדלנית אינה מתיישבת עם אוניברסליות. אולם אין כל סתירה בין לאומיות ואוניברסליות, בין סולידריות לאומית לסולידריות אנושית. הציונות, התנועה הלאומית של העם היהודי, מעולם לא סתרה את האוניברסליות. בתכנית באזל, המצע הראשון של התנועה הציונית, שהתקבלה בקונגרס הציוני הראשון (1897), הוגדרה במפורש מטרת הציונות:  "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל". משפט הכלל, פירושו הקהיליה הבינלאומית, שהלאומיות היהודית היא חלק ממנה. לא הייתה כל סתירה בין הגדרת המטרה הזאת, לבין סעיף 3 בתכנית: "חיזוק תחושת הלאום והלאומיות של היהודים". העיתון הרשמי של התנועה הציונית עם הקמתה, נקרא "די וולט" – העולם. ולא בכדי. כל הזרמים בציונות ראו את הלאומיות היהודים משתלבת עם השקפת עולם אוניברסלית. תנועת העבודה ראתה עצמה סולידרית עם פועלי כל הארצות. ז'בוטינסקי ראה את תנועתו חלק מן הליברליזם המערבי. בן גוריון חתר לכך שמדינת ישראל תהיה אור לגויים.

הדברים נכונים גם היום. אין זה מקרה, שבכל אסון הקורה בכל מקום בעולם, בין המדינות הראשונות השולחות סיוע הומניטרי, מעולם לא נפקד מקומה של ישראל. ישראל היא מעצמה הומניטרית.

המרכיב האוניברסלי בציונות, יונק מן המרכיב האוניברסלי ביהדות. "ונברכו בך כל משפחות האדמה" הובטח לאברהם אבינו מפי האלוהים. ובחזון אחרית העמים נאמר: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו" (ישעיהו ב'). חזון השלום של ישעיהו חקוק על בנין האו"ם.

אין כל סתירה בין לאומיות ואוניברסליות, אולם יש סתירה בין לאומיות וקוסמופוליטיות. הרוח האנטי לאומית שהגורמים הפוסט ציונים מחדירים לשיח הישראלי, אינה מבטאת אוניברסליות אלא קוסמופוליטיות. הקוסמופוליטיות דוגלת במחיקת הלאומים והפיכת האנושות לקהילה אחת גדולה. זהו רעיון עוועים. עולם נטול לאומים, הוא עולם נטול תרבויות, עולם נטול מגוון, עולם מנוכר. אין כל סיכוי להתגשמות של חזון קוסמופוליטי. הבעיה היא, שמאז ומתמיד יהודים קפצו אל ראש התור בכל אופנה קוסמופוליטית ונדבו דווקא את עמם להיות הראשון להתבטל. והנה, גם היום זה קורה, והדבר בא לידי ביטוי בפרובוקציות מן הסוג שהזכרתי, שנועדו להפגין בהתרסה את הבוז ללאומיות היהודית.

אין כל סתירה בין לאומיות לאוניברסליות כפי שאין סתירה בין חברה ואינדיבידואליזם. כפי שקהילה בנויה מבני אדם, כך האנושות מורכבת מלאומים. אין כל סתירה בין אהבת העם לאהבת האדם ובין ערכים לאומיים לערכים אנושיים, הומניסטיים, אוניברסליים.

תעשיית השקרים מציגה סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, בין מדינת הלאום של העם היהודי לבין מדינת אזרחיה (במובן האמתי של המושג, לא התעמולתי פוליטי שקרי), בין יהודיות לאנושיות. יש לדחות את השקר הזה, המצמיח פרובוקציות מכוערות מן הסוג שתיארתי.  

* בראיונות לקראת פרישתו מהנשיאות ותחילתה של קריירה חדשה, התפאר שמעון פרס שניהל מו"מ עם אבו מאזן וכמעט הגיע להסכם, אלא שנתניהו עצר זאת. אני מבין שלצד ניהול צוות ההיערכות לחגיגות יום הולדת המאה של ש.פ. ("איני עוסק בזה"), פרס מתכוון להיות מליץ יושר של אבו מאזן ומפיץ הבשורה של אשמת ישראל בקיפאון המדיני.

מאחר ופרס הוא אדם ללא גיל, הייתי ממליץ לו להקדיש כמה שנים ללימודי אזרחות, ואולי כך הוא יבין שניהול מדיניות חוץ וביטחון פרטית, לעומתית לזו של הממשלה, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, אינה חלק מסמכויותיו ותפקידיו של הנשיא.

הגיע הזמן לבטל את מוסד הנשיאות.

* עם רכישת "מעריב" בידי קבוצת "ג'רוזלם פוסט" הוא אוחד עם "סופהשבוע". סיכום גיליון השבת: א. משעמם. ב. הפנטזיונר בן כספית הוא הכותב הראשי. ג. באופן בלתי מפתיע הפנטזיונר משווק את הפנטזיה של פרס על השלום שכמעט הביא, כדברי אלוהים חיים.

* בראיון ל"ידיעות אחרונות" התפאר מאיר שטרית על כך שאילו הוא היה ראש הממשלה, בתוך שנה הוא היה משיג שלום עם כל העולם הערבי. נו נו... ונשאלת השאלה, האם אדם הלוקה באופן אנוש בבוחן המציאות, יכול לשבת בבית הנשיא?

* אילו עוד סיפורי רהב הזויים צופנת לנו תכניתנו "נשיא נולד"? האם סילבן שלום יספר לנו שאילו הוא היה ראש הממשלה ארדואן היה מתנצל בפני ישראל ומשלם לה פיצויים על עגמת הנפש? האם רובי ריבלין יספר שאילו הוא שר הביטחון, איראן הייתה מבטלת את פרוייקט הגרעין ומפרקת את צבאה? האם נשמע מפואד שאילו הוא היה שר הבריאות, בתוך שנה הוא היה מבטל את המוות?

* על קברו של רבי חלפתא בגליל, צוייר צלב קרס. עברתי השבוע סמוך לקבר בנימין בן יעקב (סמוך למחלף איל) וראיתי בסמוך לו את הכתובת "נ...נח...נחמ...נחמן מאומן". האם ניתן לומר ששתי הכתובות הללו זהות בחומרתן?

לשיטתם של החוכמולוגים  המגוננים על פשעי השנאה ("תג מחיר" בכיבוסית) בטענה המיתממת ש"זה כולה גרפיטי", אין כל הבדל בין הכתובות.

אלא שיש ביניהן הבדל תהומי. הכתובת הנחמנית היא גרפיטי. זהו ונדליזם ועבירה על "בל תשחית", אך לא אסון גדול, לא פשע חמור. לעומת זאת, צלב הקרס במקום קדוש ליהודים, הוא פשע שנאה מזעזע. הוא זהה בחומרתו, בסגנונו ובאורח המחשבה החולני של מבצעיו, לכתובות "מוות לערבים" ו"ערבים החוצה" על מסגדים. נורא ואיום שבמדינה היהודית מופיעים צלבי קרס אנטישמיים. נורא ואיום שיהודים במדינה היהודית נוהגים בגר הגר בתוכנו כגרועים שבאנטישמים.

יש לדכא בכל הכוח את התופעה הממארת הזאת, של פשעי השנאה.

* חוסני מובארק היה סגנו של סאדאת ולכאורה, ממשיך דרכו. אולם בנושאים רבים ובראשם השלום עם ישראל, הוא היה היפוכו. סאדאת חתם על הסכם שלום והיה מחויב לשלום אמת, בדומה לשלום בין מדינות אירופה. הוא חתם על עשרות הסכמי נורמליזציה מתוך כוונה שלמה לממש אותם ואף החל לממש אותם. ב-6.10.81, יחד עם סאדאת נרצח השלום עם ישראל. את סאדאת רצחו "האחים המוסלמים". את השלום רצח מובארק. הוא כיבד רק את הנספח הביטחוני, אך את כל תוכנו ומהותו של השלום הוא הפר ברגל גסה. מצרים עמדה בראש כל מערכה מדינית נגד ישראל. מובארק הפך שלום חם למלחמה קרה.

הסמל למצב השלום, הוא ביקוריהם של נשיאי מצרים בישראל. סאדאת ערך חמישה ביקורים בישראל בתוך פחות מארבע שנים. מובארק, בשלושים שנות שלטונו, ערך גיחונת לשעות ספורות, להלווייתו של רבין.

האם א-סיסי, העתיד להיבחר לנשיא מצרים, ילך בדרכו של סאדאת או של מובארק? בראיון שהעניק השבוע, הוא אמר שיבקר בישראל רק אחרי שתקום מדינה פלשתינאית ובירתה – ירושלים. התשובה ברורה. א-סיסי לא בחר בדרך השלום, דרכו של סאדאת, אלא בדרכו של מובארק.

* בשנות החמישים הוליכה שרת העבודה גולדה מאיר מהלך חשוב לעידוד נשים לצאת לעבודה. כחלק מהמאמץ, משרד העבודה בראשותה הקים את מעונות היום לילדי אימהות עובדות. מאז חלפו ששים שנה. משרד העבודה כבר הספיק להתאחד עם משרד הסעד במשרד הרווחה, להתפצל ממנו למשרד עצמאי, להצטרף למשרד התעשיה והמסחר כמשרד התעשיה, המסחר והתעסוקה ולהחליף את השם למשרד הכלכלה. מאז, התפיסה אודות חינוך הגיל הרך השתנתה מאוד, וברור לכל שמדובר בגיל בר חינוך, ושהחינוך בגיל הזה הוא בעל חשיבות מכרעת להמשך החיים. מהות מעונות היום במשרד הכלכלה הוא פתרון להורים בדמות בייביסיטר. יש להעביר לאלתר את המעונות לאחריות משרד החינוך, האמון על חינוך הילדים מלידה עד גיל 18, ולשים קץ לאנכרוניזם הזה.

* בכתבה לגיליון יום העצמאות של "דה-מרקר", מירב ארלוזורוב הציגה נתונים השוואתיים של OECD, לפיהם איכות החיים בישראל ממוקמת במקום גבוה. כותרת הכתבה: "ישראל לא גרועה כמו שחשבתם". וכותרת המשנה: "בהתחשב בכך שכולנו חושבים שישראל היא מדינה איומה ונוראה, די מעודד לגלות שהישראלים מתעקשים לחיות הרבה שנים ולחיות בתחושה טובה יחסית. המספרים מלמדים כי הישראלים מאושרים מהחיים שלהם יותר מכפי שדעת הקהל סבורה". ונשאלת השאלה, מיהם ה"תֶם" ב"כמו שחשבתם". ומיהם ה"נו" ב"כולנו". ומי זאת "דעת הקהל" הסבורה שהחיים שלנו בישראל איומים ונוראים. הרי דעת הקהל האמתית, היא זו שהגדירה עצמה כמאושרת וגאה בישראליותה. אלא שמירב פנתה למיליה שלה, קהילת הטרוניה. אותה היא מכירה, ולכן היא כה מופתעת.

* מינוי השרלטן אורי גלר לפרזנטור של פיקוד העורף, גורם לי לגירוד טורדני של אי נוחות, בעורף. הרי רק לפני שבועיים קראנו בפרשת השבוע: "אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים".

* מולי שפירא נשא בתכניתו המצוינת "בילוי נעים" נאום נפלא על תרומתה של התנועה הקיבוצית לביטחון המדינה, על ההתנדבות רבתי של בני הקיבוצים לשירות התורם והקשה ביותר ביחידות הטובות ביותר בצה"ל והזכיר את מחיר הדמים הכבד, ללא כל פרופורציה לחלקה של התנועה הקיבוצית באוכלוסיה, ששילמה התנועה במערכות ישראל. דבריו היו יפים ומרגשים, אולם צרם לי מאוד חצי משפט בדבריו – הוא דיבר על תרומת הקיבוצים "בעידן שקדם להפרטה".

אני חבר בקיבוץ שיתופי ומתנגד חריף להפרטה, אולם האמת היא שההפרטה לא כרסמה בתרומה ובהתנדבות, שאך הולכת וגדלה מקום המדינה ועד היום. ולמרבה הצער, הדבר בא לידי ביטוי באופן הכואב ביותר, בנפילת הבנים.

בשבוע שעבר, בכנס מחקרי גליל במכללת תל-חי, במסגרת הרצאה של ד"ר יעקב (יזו) שמיר, שהציג מחקר על המחלוקות בין בן גוריון לטבנקין, ובין ממשלת ישראל לקיבוץ המאוחד, בסוגיות הביטחון בשנותיה הראשונות של המדינה, הוצג מסמך המתאר את אחוז הנופלים מן התנועה הקיבוצית במלחמות ישראל, ביחס לחלקה של התנועה באוכלוסיה. גם אני הופתעתי מן התוצאות. מסתבר שאחוז הנופלים מבין התנועה הקיבוצית היה הגבוה ביותר לא במלחמת השחרור ולא במלחמת יום הכיפורים, אלא במלחמת לבנון השניה. במלחמת העצמאות, 14% מן הנופלים היו מן התנועה הקיבוצית, שחלקה באוכלוסיה היה כ-7%. במלחמת לבנון, אחוז בני הקיבוצים היה למעלה מ-18%, כאשר חלקה של התנועה באוכלוסיה הוא 2%.

* ביד הלשון

א. בגיליון הקודם הבאתי מקבץ "חלפונית", הגיגים מסרטו של אסי דיין "גבעת חלפון אינה עונה".

הפעם אתמקד באחד הביטויים: "היד פתוח והפנקס רושמת", מאחר והוא פרפרזה על פרפרזה.

הביטוי הוא פרפרזה על דברים שאמר ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, בעקבות פיגוע טרור ב-1966 ( לתשומת לבם של החושבים שהטרור הוא תוצאה של "אקיבוש"): "הפנקס פתוח והיד רושמת".

ב-8 באוקטובר 1966 התפוצצו שלושה מטעני חבלה מתחת לשני בתים בשכונת רוממה בירושלים. הפיגוע הסתיים במספר פצועים קל מאוד מפגיעת שברי זכוכיות. אגב, אחד הדיירים בבניין היה בני בגין, בנו הצעיר של ראש האופוזיציה.

אשכול הגיע במהירות למקום, בלוויית הרמטכ"ל יצחק רבין, ובתשובה לשאלת עיתונאים על התגובה הצפויה הוא השיב ש"הפנקס פתוח והיד רושמת". במילים אחרות, תהיה על כך תגובה, אך לא תגובה מיידית. דברים דומים, בסגנונות שונים השמיעו מנהיגים ישראלים רבים. לדוגמה: "צה"ל יגיב במקום ובשעה שיראה לנכון" (ארנס) ו"נֵיידַע מה לעשות" (ברק).

אלא שדבריו של אשכול, היו פרפרזה לפסוק מן המשנה, ממסכת אבות, שם נאמר "הפנקס פתוח והיד כותבת". והציטוט המלא: "הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְּרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים. הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְוֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה, וְהַגַּבָּאִים מַחְזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לִסְעֻדָּה" (משנה, אבות, ג', כ').

"הוא" = ר' עקיבא. דבריו הם אלגוריה מחיי המסחר לתיאור מעמדו של האדם בעולם וגורלו בחייו ואחרי מותו. כל מה שמקבל האדם בעולם, נתון לו באופן זמני. החנות היא השפע שהעולם מציע לאדם. החנווני הוא האלוהים, הנותן בהקפה, אינו דורש תמורה מיידית. אבל כל הנאה נרשמת בפנקס, והמבקש לקחת בהקפה יכול לעשות כן. בסופו של דבר, הכל מתוקן לסעודה, שהיא העולם הבא.

ב. יוסי שריד הוא בעבורי יריב פוליטי ואידיאולוגי חריף, אולם בכל הקשור לשפה העברית, אין אף איש ציבור בישראל שאני מעריך אותו, את דבקותו בשפה העברית ואת שליטתו בה, כהערכתי את שריד.

ודווקא הוא נפל, ודווקא בנפילה המביכה ביותר – בתיקון שגיאה של אחר. בראיון לתכנית "בני ברדיו" בגל"צ, שריד ביקר את הנואמים בימי הזיכרון המדברים בשפה גבוהה, שאינה המִשְׁלָב הלשוני הטבעי להם, וטועים טעויות מביכות. לצד דוגמאות נכונות, הוא הזכיר גם את הביטוי "ברי לבב". הוא הסביר שבר לבב, כמו בר מצווה, יש רק ביחיד. ברבים אומרים "בני מצווה" ו"בני לבב".

וזוהי טעות מביכה. בניגוד לבר מצווה, בר קיימא וכד', שבהם המילה "בר" – פירושה בן, וברבים "בני מצווה", "בני קיימא" וכו', "בר לבב"- פירושו צדיק, אדם שלבו טהור. כאן, המילה "בר" פירושה – טהור, והיא נשמרת בכל הצורות: בר, ברה, ברות, ברי וכו'. ככתוב בתהילים: "מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב" (תהילים עג, א).

* "שישי בגולן"