הבלוג של אורי הייטנר

* ביום העצמאות, אני רוצה לזכור ולהזכיר את חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל, ומנהיג ציוני דגול.

ויצמן הצעיר, עוד בטרם מלאו לו 30, היה אחד המנהיגים הבולטים של "ציוני ציון", האופוזיציה להרצל שנאבקה נגד תכנית אוגנדה (אגב, השטח עליו היה מדובר, כ"מקלט לילה לעם היהודי", כלומר כפתרון זמני למצוקה הביטחונית, הוא היום חלק מקניה, לא מאוגנדה). ראש ממשלת בריטניה (המדינה שהציעה את תכנית אוגנדה), הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ביקש להיפגש אתו, כדי לעמוד על שורשי התנגדותו. השניים נפגשו ב-1906. "נניח", שאל ויצמן את בלפור,  "שאני מציע לאדוני את פאריס במקום לונדון, האם יקבל אותה?" בלפור: "אבל, דוקטור ויצמן, לונדון היא שלנו". ויצמן: "נכון, אבל ירושלים הייתה שלנו כשלונדון הייתה ביצה".

בלפור התרשם מאוד מויצמן ומטיעוניו. נוצר ביניהם קשר אמיץ, שהניב כעבור כעשור, כאשר בלפור היה שר החוץ בממשלתו של לויד ג'ורג', את הצהרת בלפור. סמוך למותו (1930), הגדיר בלפור את ההצהרה, אף שטרם התממשה במדינה יהודית, כדבר הראוי ביותר שעשה כל חייו.

* באותם ימים, שאל את ויצמן חבר בית הלורדים בבריטניה, מדוע היהודים מתעקשים דווקא על ארץ ישראל, כאשר יש כל כך הרבה מקומות בלתי מפותחים ופנויים בעולם. השיב לו ויצמן: "זה כאילו אשאל אותך למה נסעת אתמול 30 ק"מ כדי לבקר את אמא שלך. הרי ברחוב שלך ממש, מתגוררות עשרות זקנות".

* באופן עקבי, "הארץ" בז לכל דבר פטריוטי, לכל מה שמשדר גאווה לאומית. והנה, במאמר המערכת ליום העצמאות, מבטא העיתון גאווה לאומית. איזה יופי! כל הכבוד!

אממה... הוא מדבר על גאווה של ... ה"לאום הישראלי". כלומר, של לאומיות סרק פיקטיבית ומופרכת, שהדבר היחיד שיש בה הוא מה שאינה – יהודית. כלומר, מי שמדבר על "לאום ישראלי", כוונתו העיקרית להתריס נגד הלאומיות היהודית. כך הדבר מימי "הכנענים" ועד היום.

אולם הלאומיות שלנו היא יהודית, המדינה שלנו יהודית, ואנו חוגגים 66 שנים להצהרה הבאה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל"!

* המדינה היהודית היא כמובן דמוקרטית ובתור שכזו היא גם מדינתם של כל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין, כמובטח במגילת העצמאות, ומקוים חרף מצב המלחמה המתמשך בין העמים. ישראל מבטאת את הזהות הקולקטיבית של העם היהודי בלבד, ומעניקה זכויות פרט מלאת לכל תושב, בן לכל לאום, עדה או דת.

* בטקס השנתי לחללי הגולן באתר גמלא, לצד שמות בני היישובים שנפלו, הוקראו שמות תלמידי ישיבת ההסדר בגולן שנפלו. שבעה מתלמידי הישיבה נפלו במערכות ישראל. הם לא המיתו עצמם באוהלה של תורה, אלא נהרגו בקרב, על הגנת העם והארץ.

וחשבתי על הספין הפוליטי המכוער, של שרבוב תלמידי ישיבות ההסדר, שכמעט כולם משרתים ביחידות קרביות ורבים מהם נפלו במערכות ישראל, לדיון על חוק השוויון בנטל, והצגתם כחצי משתמטים.

יש מקום לדיון על מסלול ההסדר ואני תומך בשינויו, אך נקודת המוצא לדיון הזה, אינה הצגתם כ"משתמטים", אלא הערכה עמוקה לציבור משרת, תורם ואף משלם מחיר דמים כבד. הרי ישיבות ההסדר הן היפוכה של ההשתמטות החרדית. בניגוד לחרדים שמשתמטים בשם ערך לימוד התורה, הם משלבים את לימוד התורה עם שירות קרבי בצה"ל והגנה על מדינת ישראל ועל שלומם וביטחונם של אזרחיה.

וחבל מאוד, שדווקא מי שהניפו את דגל "הפוליטיקה החדשה", בחרו בתרגיל הזה בפוליטיקה של שקר.

* מזה שנים אחדות, נערכת בידי ארגון "שמאל" רדיקלי – "לוחמים לשלום", פרובוקציה פרברסית ביום הזיכרון – יום זיכרון משותף לחללי צה"ל ומערכות ישראל ולמחבלים ושאהידים למיניהם. הארגון נוהג להפיץ שהאירוע מאורגן בידי הורים שכולים משני הצדדים, אך האמת היא שהארגון רק תופס טרמפ עליהם ועל כאבם ומנצל אותם בציניות לצרכיו. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ביום שלפני יום העצמאות, מבטא את הכרתנו במחיר הכבד שהמאבק על קיומנו גובה מאתנו, אך גם את התכלית של המחיר הכבד – עצמאות ישראל. האירוע מבזה את היום הזה והופך אותו לעיסה דביקה המערבבת בין ארור המן וברוך מרדכי. אירוע מבחיל.

* הטקס הזה נועד לחלוק כבוד להרוגי שני הצדדים. המחבלים ההרוגים מוגדרים כך: "הפלסטינים [האיות – העתקה מהמקור, אני כידוע משתדל לא לאמץ את הכיתוב הזה א.ה.] כלוחמים למען חרותה של ארצם פלסטין מן הכיבוש הישראלי". "ארצם פלסטין". למי חולקים כבוד בטקס הזה, בעיצומו של יום הזיכרון לחללי צה"ל? למשל, למחבלים שהשתלטו על בית ספר במעלות ורצחו 22 ילדים. למשל, למחבל שהתפוצץ בדיסקוטק בדולפינריום ורצח עשרות בני נוער. למשל, למחבל הצלף, שירה כדור בין עיניה של שלהבת פס בת ה-5 חודשים. זה מה שצריך לעשות כאן ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונרצחי פעולות האיבה?! האם משפחותיהן השכולות של אותם נרצחים, צריכים להתמודד ביום הקשה הזה, גם עם הפרברסיה הפרובוקטיבית הדוחה הזאת, של מתן כבוד לרוצחי יקיריהם?! עד כמה בני אדם יכולים להיות חסרי רגישות? עד כמה בני אדם יכולים להיות חסרי כבוד? עד לאיזה שפל אנשים יכולים לרדת, עד לאיזו התבהמות?

* מעניין איזה טקס הם יציעו לקיים ביום השואה. אולי טקס התייחדות עם "שני הצדדים"?

* מפקד חיל הים לשעבר, אלוף (מיל') אלי מרום (צ'ייני), אמר שהחיילים המשרתים בשטחים ונחשפים לאלימות הקיימת שם, יתקשו לחזור ולתפקד כאזרחים שומרי חוק.

אני מציע הצעת מחקר. לבדוק את הקשר בין שירות בצה"ל לבין עבריינות בכלל, ועבירות אלימות בפרט. לבדוק מה אחוז עבירות האלימות בקרב מי שלא שירתו בצה"ל לעומת האחוז בקרב מי ששרתו בצה"ל. לאחר מכן לבדוק זאת בקרב מי ששרתו שירות קרבי, לעומת מי שלא שירתו שירות קרבי. לאחר מכן, לבדוק את אחוז העבריינות בקרב קצינים קרביים, שנחשפו יותר מכולם ל"אקיבוש". מישהו מוכן להרים את הכפפה? אגב, יש למישהו ספק מה תהיינה תוצאות המחקר?

* האמת על פרשת "דוד הנחלאווי"  שונה מביטויה בשיח הציבורי. הוא לא נכלא בשל התנהגותו בסצנה שפורסמה, אלא בשל תקיפה אלימה של מפקדיו.

ובכל זאת, אני חושב שתהיה זו התחמקות לפטור את הדיון רק בצד העובדתי, מאחר והפרשה העלתה על סדר היום את אופן התפקוד המצופה מחייל בסיטואציה שאליה נקלע דוד. התמיכה הציבורית לא הייתה לדוד הפרט על תקיפת מפקדיו, אלא לדוד מן הסרט ולמידע (אף שזה מידע שגוי) שהוא נענש על התנהגות זאת.

ולכן, גם אני מעדיף להתייחס לפרשה, לא על פי "האמת הארכיאולוגית" שלה (אם להתלות באילן הגבוה, אחד העם), אלא לאופן בו הצטיירה בציבור.

* למיטב הכרתי וניסיוני הרב, לא מצאתי דופי בהתנהגותו של דוד. להיפך, האופן שבו הוא פעל, טוב יותר מכל חלופה. מהן החלופות? א. לתת להם לפגוע בו, אולי לפצוע אותו, לחטוף את נשקו, לחטוף אותו, לרצוח אותו. ב. לברוח, עם כל ההשלכות של מעשה כזה על דמותו ותדמיתו של צה"ל. אילו ברח, הוא היה ראוי להיענש בחומרה. ג. לדרוך ולירות. אינסטינקט ההישרדות הוא לירות. אולם דוד גילה איפוק רב, שיקול דעת, מתינות. לא מיהר לשלוף את נשקו, וכשחש בסכנה מוחשית ודרך את נשקו, הסתפק באזהרה, וכל עוד חש שהנשק הדרוך מגן עליו, לא מיהר לירות. כך הייתי מצפה מחייל לנהוג.

* מעבר להתנהגותו של החייל בתנאים בהם נמצא, שהייתה ללא דופי, יש לקח מערכתי, שכבר מזמן צה"ל צריך היה להפיק אותו, והוא חימוש חיילי צה"ל בנשק אל-הרג. נשק שיכול לשתק את האויב בלי להרוג אותו, ולגרום לתסבוכות מיותרות. נשק המתאים לסוג של לחימה מול אזרחים. זה יכול להיות שוקר חשמלי, תרסיס גז מדמיע, השפרצת דבק מגע וכד'. בזמני היינו חמושים באלות; לא הפתרון המוצלח ביותר, אך גם הוא היווה פתרון מסוים.

* פרשת "דוד הנחלאווי" היא גם פרשת השימוש ברשתות החברתיות לצורכי מחאה בתוך צה"ל. בלי קשר לסיפור הספציפי הזה, מדובר כאן בבעיה חמורה ביותר, שצה"ל חייב ללמוד להתמודד אתה. מחאות פוליטיות או אחרות של חיילים באמצעות אמצעי התקשורת הללו, עלולות לפגוע קשות במשמעת הצה"לית והיא עלולה להיות הרסנית. האמצעים הללו מהווים בעיה חמורה של ביטחון שדה. מאוד קשה להתמודד עם הבעיה, אך צה"ל חייב למצוא את הדרך לכך. על הצבא לנסח פקודות ברורות בנדון, ולהעניש את העוברים עליהם בחומרה,  למען יראו וייראו.

* ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון מאשים את הארגון בחוסר מוטיבציה להתמודד בהצלחה עם פשעי השנאה ("תג מחיר" בכיבוסית), ואומר: "בשב"כ אין לא יכול. יש לא רוצה". כאשר טוקבקיסטים מתלהמים כותבים כך, ניחא. כאשר אדם כגילון אומר זאת, זאת עלילה חמורה ומבישה. הרי כל בר דעת יודע שאין ולא יכולה להיות כל סיבה שלשב"כ, למשטרה, לצה"ל או לדרג הפוליטי לא תהיה מוטיבציה אדירה לתפוס את הפושעים, להיפך. אז למה הוא אומר זאת? זאת אמירה פוליטית מכוערת, שנועדה להשחיר פני יריבים פוליטיים ולהעליל עליהם עלילות שווא.

אין ספק שעד כה גורמי המודיעין והאכיפה כשלו כישלון מחפיר במניעת הפשעים ובפיענוחם. אולם הסיבות לכך הן אחרות. א. אופי הפעולה, המבוססת על 2-3 איש היוצאים באמצע הלילה, ללא תכנון מדוקדק וארגון מובנה, לכפר זה או אחר כדי לבצע את הפשע. ב. הקנאות של קבוצת הימין הרדיקאלי והתחכום של כמה ממדריכיהם כמו איתמר בן גביר, לימדו אותם איך לא לשתף פעולה עם החוקרים ואיך להקשות על מציאת ראיות משפטיות נגדם. ג. הסיבה העיקרית – מגבלות החוק הכובלות את ידי גורמי האכיפה. אנשי השב"כ יודעים מיהם לפחות חלק מן הפעילים המבצעים את הפעילות, אך המערכת המשפטית מקלה אתם, בשל העדר ראיות חותכות. כאן יש מקום לשינוי – הגדרת פשעי השנאה כאירועי טרור, ומתן כלים יעילים יותר, כמו מעצרים מנהליים ולחץ פיזי מתון, לגורמי האכיפה. המאבק בין מדינה דמוקרטית הכפופה למגבלות החוק ולעתים כובלת את ידי שליחיה, לבין גורמים אנטי דמוקרטיים שאין להם גבולות ועכבות והם מנצלים לרעה את חולשת הדמוקרטיה, מצדיק דרך פעילות של דמוקרטיה מתגוננת.

ולגבי כרמי גילון – במשמרת שלו קרה המחדל הנורא ביותר בתולדות השב"כ; אי מניעתו של רצח רבין. האם גם עליו ניתן להחיל את האמירה, ש"בשב"כ אין לא יכול, יש לא רוצה"? או שמא נכון יותר להחיל על גילון את הביטוי, שמי שיש חמאה על ראשו, שלא יצא לשמש.

* ביד הלשון

בין המשואות והזיקוקים, בין חידון התנ"ך למנגלים, בין פרס ישראל לפטישי הפלסטיק – אחת המסורות הוותיקות של יום העצמאות הוא ההקרנה בטלוויזיה של "גבעת חלפון אינה עונה", סרטו של אסי דיין, שהלך השבוע לעולמו.

רבות דובר ונכתב על השפה "הגששית" – השפעת מכתמי הלשון של להקת "הגשש החיוור" על העברית המדוברת. מרכיב משמעותי בשפה הזאת, הוא הביטויים הרבים מתוך "גבעת חלפון אינה עונה". ניתן לכנות זאת כשפה "חלפונית".

כמחווה לזכרו של התסריטאי והבמאי היצירתי והמבריק של הסרט, אסי דיין, להלן לקסיקון החלפונית. לא הוספתי הערות המסבירות מי אמר למי מה מתי ובקשר למה. מי שמכירים את הסרט, אינם זקוקים לכך. מי שאינם מכירים... באמת, הגיע הזמן.

אותך לוועדת אגרנט.

אין צבא בעולם שיעצור אותי מלעשות פרצלציה מהפרצוף של הקונצרטינה.

אפילו הציפורים עוד נוחרים על העצים.

ב-48' ספרו יותר.

באתי לדבר אתך בקשר לבקשת בתך של ידך... בקשר לידה של בתך.

בולה בולה איפה את?

בור ועם הספר!

בלי ז'קט, בלי עניבה, בלי החוב? אני מבקש לעזוב!

במקרה עומד לפניך זה שכתב את פקודות מטכ"ל.

בשא"ש (ראשי תיבות של "בבטן של אמא שלך").

גולני הא? – גמאסי.

גיוס שווא של אזרח סרק.

ההרים שלך זה כמו הרוחות שנושבות מעל הדנובה.

החליפה של האיומים.

הפנקס פתוח והיד רושמת.

הרשו לי להציג לכם זמרת מהשורה הראשונה, כיסא 23.

זה לפי אמנת לאס וגאס.

זפטה שמש.

חן חן למתחנפן.

ימין ושמאל רק חול וכולירע.

יעלו אותך בדרגה, תהפוך לש"ד.

כל אוקטן מלמיליאן.

כל היחידה הזאת מניאקים.

לא דובים ולא סולר מקסימום חולר.

לא מבין איזה אינטרס יש למצרים לבוא פה בחום הזה.

לכל פקק יש בקבוק ולכל דלי יש סמרטוט.

למה שלא תחשוב יותר על הדלת לפני שאני נותן לך סטירה אחד בכיוון של הלחי?

לסרג'יו פנית ג'רי קנית.

לסרג'יו פנית לא טעית.

מה זה אשכנזים נהייתם לנו? ככה עושים קפה? אטאללה גיב אל פינג'ן!

מה שעשינו ב-48'... 30 שנה לך תזכור.

מוציא לי שיניים, מה אתה גניקולוג?

מצפון הים המכונה תיכון. ממזרח ישראל המכונה מדינה.

קמרשהלור"ר (ראשי תיבות של "קצין מטבח ראשי שנותן הוראות ליוסיפון ובא רק לטעום").

שעה, שעה שאני מחפש ים – לא למדו לשים שלט קטן: ים?

שקרנים! המדחום הזה מפגר לפחות בשתי מעלות.

שתוק ותמשיך לצעוק.

* "חדשות בן עזר"

* והרי הודעה שהתקבלה זה עתה. בן גוריון יצא מקברו, והגיב על זוועת פשעי השנאה ("תג מחיר" בכיבוסית): "מדינת ישראל תבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים".

* כל אימת שאני מוקיע את פשעי השנאה, מישהו קופץ ושולח לי בפייסבוק תמונות של מעשים דומים שפלשתינאים עושים ליהודים. מה הם רוצים לומר בזה? שהפשעים שעושים פלשתינאים מטהרים את השרץ? לרמוז שאם אכפת לי שיהודים מבצעים פשעים כאלה, סימן שאני תומך בפשעים כאלה נגד היהודים? לאותת לי שעליי לבחור בין פשעי שנאה נגד יהודים לפשעי שנאה של יהודים? אני דוחה את הבחירה הזאת.

למה הדבר דומה? שמישהו ישאל אותי מה אני מעדיף, לדרוס ילד, או שידרסו את הילד שלי. מכירים את סוג השאלות הגאוניות הללו? למה אני צריך לבחור בין שתי הזוועות הללו? מהיכן ההיגיון העקום הזה?

יש להילחם בטרור הפלשתינאי כאילו אין טרור יהודי ולהילחם בטרור היהודי כאילו אין טרור פלשתינאי. האמנה הגזענית של חמאס אינה מכשירה את ספר הפיגולים הגזעני "משפט המלך" – תמונת הראי של אמנת החמאס, כפי שספר הפיגולים אינו מכשיר את אמנת חמאס.

* אני בהחלט בעד נורמליזציה עם תורכיה. בתנאי שתורכיה תתנצל על פיגוע מרמרה ותשלם פיצוי לפצועים.

* בירושלים נערך כנס היסוד של עמותת "שבעים פנים לציונות" – תנועה להתחדשות ציונית בישראל. מספר המשתתפים היה גדול מהצפי – כשבעים איש. שבעים פנים. ואכן, היה גיוון אידיאולוגי רב בין המשתתפים, המבטא את ספקטרום הדעות הרחב של גבולות הגזרה הציוניים. איני אוהב את ההגדרות הללו, אך אציין שבין הבאים היו חילונים, דתיים ואף מעט חרדים. כיוון שהייתי עסוק מאוד בארגון והנחיה, לא התפניתי, על אף סקרנותי, להחליף מספר מילים עם החרדים שהשתתפו באירוע, לברר מה הביאם הלום. אולם עצם השתתפותם שמחה אותי מאוד. בעצם השתתפותם, הם הכריזו שהם ציונים, שבעבורם אין סתירה בין ציונות וחרדיות. אני בטוח שהם אינם רבים, אך אני מאמין שהם חלוצים, המבטאים מגמה הולכת וגוברת. ואלו חדשות מצוינות.

* עוד כנער קראתי בשקיקה את הגותו של פרופ' אליעזר שבייד, שהוא בעיניי גדול הוגי הדעות בישראל, עמוד אש ההולך לפני המחנה, ומסמן דרך של התחדשות יהודית, ציונית וסוציאל דמוקרטית.

בכנס היסוד של עמותת "שבעים פנים לציונות", השתתפתי בפאנל עם פרופ' שבייד, על אתגרי הציונות בימינו. הסכמתי עם רבים מדבריו וגם התווכחנו על חלק מן הדברים. אולם עוד בטרם הוא פתח את פיו, בעבורי היה כבוד גדול בעצם הזכות לשבת עמו על אותה במה (אף שלא הייתה זו הפעם הראשונה).

* אני תומך בכל לבי בחקיקת חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. זהותה של ישראל כמדינה יהודית, היא לִבַּת מהותה, וחובה לעגן זאת כבסיס החוקה. אני מזדהה עם עקרונות החוק שהוצגו בכנסת הקודמת בידי ח"כ דיכטר, אולם יש לפתוח את פרטי החוק לדיון פרלמנטרי פתוח. הדיון על חוק היסוד הזה, עשוי להיות אחד הדיונים החשובים ביותר בתולדות הכנסת; דיון על מהותה של מדינת ישראל.

* יוזמתו החשובה של ראש הממשלה להביא לחקיקת חוק היסוד, הוצגה כצעד שישראל עושה בעקבות פיצוץ המו"מ עם הפלשתינאים. איני מבין זאת. מה הקשר? מה הקשר של הפלשתינאים לחוק? מה הקשר של המו"מ לחוק? ואילו המו"מ היה נמשך, לא היה נכון לחוקק את החוק? ואם המו"מ יתחדש (ולהערכתי הוא יתחדש, במוקדם או במאוחר) הדבר ישפיע על תהליך החקיקה? הלינקג' הזה הוא אומלל.

* רוה"מ הודיע על היוזמה, ושרת המשפטים ציפי לבני מיהרה לקפוץ ולהתנגד. ממקור ראשון ואמין לחלוטין אני יודע, שמי שיזמו את החוק, פנו עם היוזמה בראש ובראשונה לציפי לבני, אז מנהיגת "קדימה" וראש האופוזיציה. לבני אהבה את היוזמה והיה בכוונתה להציג אותו כחוק שלה, עד שחטפה רגלים קרות, כנראה מפחד גורמים פוסט ציוניים בעלי כוח רב במיליה שלה, חזרה בה, והחלה לדקלם משהו על "גל חקיקה אנטי דמוקרטי" או איזו סיסמה מסוג זה.

* אחמד טיבי יצא חוצץ נגד חוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי, ודבריו המפורשים שוללים את זכות קיומה של מדינה יהודית. בדבריו, הזכיר את האמירה מראשית הציונות "עם בלי ארץ לארץ בלי עם", שהגורמים הפוסט ציונים אוהבים לצטט אותה כהוכחה לגזענות הציונית שאינה רואה את הערבים ממטר ומאיינת אותם וכו'. אלא שהעובדות שונות. כל מנהיגי הציונות, הרצל, אחד העם, ברנר, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן גוריון, כולם היו מודעים לבעיה הערבית והתייחסו אליה ואיש לא התעלם מקיומם של הערבים.

ומה פירוש הביטוי? מה פירוש עם בלי ארץ? הרי לעם היהודי יש ארץ, ארץ ישראל. אלא שזכותו על הארץ אינה ממומשת. זה גם הפירוש של חלקה השני של המשוואה – ארץ בלי עם. ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל, אך השייכות הזאת אינה ממומשת. את העיוות הזה תיקנה הציונות.

אגב, מי שטבע את הביטוי היה הסופר היהודי מבריטניה ישראל זנגוויל, מראשוני הציונות. לימים הוא היה מהתומכים המובהקים של תכנית אוגנדה, ומשהתכנית ירדה מן הפרק, פרש מהתנועה הציונית והקים את התנועה הטריטוריאליסטית, שתבעה בית לאומי ליהודים במקום כלשהו בעולם, לאו דווקא בא"י.

* במכללה האקדמית תל-חי, נערך השבוע הכנס ה-16: מחקרים חדשים של הגליל וסביבותיו. זהו כנס רב תחומי, וכבכל שנה, אני התמקדתי בתחום הקרוב ללבי – ההיסטוריה של הגליל, ובעיקר בעת החדשה. נכחתי רק ביום השני של הכנס, ושמעתי כעשר הרצאות. כאן אתייחס לאחת מהן – הרצאתה ד"ר מאיה דואני מיד יצחק בן צבי: גלגולו של פרויקט ייבוש החולה מסמל של כיבוש השממה לסמל של הרס הסביבה.

אין היום מחלוקת על כך שייבוש החולה היה טעות, שנזקו של המפעל רב מתועלתו, ושהוא פגע במרקם האקולוגי הנדיר של האזור, בעוד התמורה החקלאית שאמור היה להניב הייתה מועטה.

יש האוהבים להציג את ייבוש החולה כסמל ל"דורסנות הציונית", המבצעת בכוחנות את מפעליה ללא כל התחשבות וכו' וכו'. אכן, יוזמי ייבוש החולה ראו בו מיזם ציוני, שנועד לקדם את מפעל ההתיישבות הציוני בעמק החולה. אולם מחקרה ההשוואתי של ד"ר דואני, בחן התמודדות של מדינות אחרות באותה תקופה עם ביצות מן הסוג של אגם החולה, ומצאה שבכל העולם ייבשו אזורים כאלו. זו הייתה רוח התקופה. יתר על כן, היוזמה לייבוש החולה, לא הייתה יוזמה ציונית בלבד, אלא קדמו לה יוזמות ותכניות של ממשלת המנדט הבריטי ועוד קודם לכן – של השלטון העותומני.

גם המיתוס על התנגדותם של חובבי הטבע למפעל, ומאבקם שהציל כעשירית השטח שהפך לשמורת החולה, שמורת הטבע הראשונה בישראל, אינו נכון. ד"ר דואני מוכיחה, שאמוץ זהבי, מקים השמורה ומי שהקים, כעבור שנים אחדות, עם עזריה אלון, את החברה להגנת הטבע, היה חלק מן הקונצנזוס, תמך במפעל ובמטרותיו ההתיישבותיות, הכלכליות, הביטחוניות והתברואתיות, ורק דרש להקצות שטח לשמורת הטבע, כדי להנציח את האגם ואת המרקם האקולוגי שלו. ולא היה עליו להיאבק, כיוון שהייתה הסכמה לרעיון. ישראל חריגה לעומת מדינות אחרות, לא בייבוש החולה, אלא דווקא בהקמת שמורת החולה.

בדיעבד, הייתה זו טעות. אולם זו חוכמה בדיעבד. בראיית התקופה, היה זה צעד נכון.

* בעיניי, ייבוש החולה הוא דוגמה מייצגת לשגיאות של הציונות. הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, כיוון שהיא שמה קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. אך היא לא רק תנועה צודקת, אלא גם הצלחה יוצאת דופן, חסרת תקדים, מכל מובן שהוא.

בהגשמת הציונות נעשו לא מעט שגיאות ואף עוולות. כולן נעשו מתוך כוונות ראויות, בדומה לייבוש החולה. והשגיאות הללו מתגמדות לנוכח ההצלחה הכבירה.

את האמת הזאת לא תצליח לערער תעשיית השקרים, וגם לא סוללת הפוסט היסטוריונים.

* בעיית הפערים הסוציואקונומיים, אינה בעיה חדשה. בשנות ה-30, מחירו של דונם בשייך אבריק (סמוך לטבעון) היה 5 לא"י. באותה תקופה, מחירו של דונם על הכרמל היה 700 לא"י! קשה להאמין.

את הנתון המעניין הזה למדתי מהרצאתה בכנס של הדוקטורנטית נעמה פרוסטיג-דרמן מאוניברסיטת בר-אילן: גאולת קרקעות הגליל על ידי יהדות אירופה בתקופת המנדט.

אני מציין את שם ההרצאה, כדי להדגיש שטרמינולוגיה ציונית כמו "גאולת קרקעות" שהודרה מן האקדמיה, חוזרת, וכמוה ביטויים כמו ארץ ישראל, גולה וכו'. טרנד הפוסט היסטוריונים האנטי ציוניים עבר את שיאו והוא מאבד גובה. אנו בשלביו הראשונים של העידן הפוסט-פוסט ציוני, והדבר בא לידי ביטוי גם בקרב היסטוריונים וחוקרים, בעיקר צעירים. כמובן שההיסטוריוגרפיה הציונית חייבת להיות ביקורתית, אולם ביקורתית במובן האקדמי, המדעי של המושג, ולא במובן האינדוקטרינרי הפוליטי של משכתבי ההיסטוריה הפוסט ציונים. 

* ב-1 ו-2 במאי, מלאו 75 שנים לעלייתם על הקרקע של הקיבוצים דן ודפנה (בהתאמה), באצבע הגליל.

לאישור השמות דן ודפנה בידי ועדת השמות של קק"ל, קדם מאבק קשה וממושך של המתיישבים. שמות היישובים אמורים היו להיות מצודת אוסישקין 1 ומצודת אוסישקין 2 – שנים מתוך ששה יישובים שאמורים היו לשאת את השם, בסדר עולה.

ומי עמד מאחורי מפעל ההנצחה הזה של נשיא קק"ל מנחם אוסישקין? מי שהיה יו"ר ועדת השמות של קק"ל. האיש הוא... מנחם אוסישקין, בכבודו ובעצמו. הוא יזם, הוא דחף, הוא התעקש, הוא התקוטט, הוא לא ויתר, הוא נעלב והעליב. אוסישקין גם עמד מאחורי הנצחתו בקיבוץ כפר מנחם, ובהחלפת שם הרחוב בו התגורר בירושלים, מרח' יהודה הלוי לרח' אוסישקין, לכבוד יום הולדתו ה-70. למה מי זה יהודה הלוי?

אוסישקין היה מנהיג ציוני גדול שתרם תרומה אדירה לבניין הארץ, אך הוא היה מגלומן לא קטן, שיצר סביבו פולחן אישיות ובנה לעצמו אנדרטה בחייו, או שמא בנה את חייו כאנדרטה...

מסתבר ששמעון פרס לא המציא את הפולחן הזה. לזכותו ייאמר, שהוא עושה זאת באופן מתוחכם ואלגנטי יותר ("איני עוסק בזה").

* האנטישמים הבזויים ביותר, הם אנטישמים יהודים. סרטון ה"יוטיוב" "ביקור השואה ביד ושם", הוא תועבה אנטישמית, שספק אם נאו נאצים באירופה היו מעיזים לעשות שכמותה. אהוד בן עזר כינה את יוצרי הזוועה "היודנראטים החדשים", ובכך פגע בזכרם של היודנראטים. היודנראטים, ההנהגה היהודית של הגטו, היו קורבנות השואה. יוצרי הסרט האנטישמי הזה, שייכים לצד השני.

* בעקבות צאת הספר "בנגזי ברגן גלזן", כתבתי כאן בשבוע שעבר, על קומץ האנטי ציונים "המזרחים", המנוכרים לשואה שהיא הרי של ה"אשכנזים", כחלק מניכורם לעמם. הספר, המוכיח שבעבור שונאינו (והדבר נכון הן לגבי הנאצים והן לגבי הערבים) אין אבחנה בין יהודים מכאן או מכאן, לא ישנה את עמדתה של אותה מוטציה אידיאולוגית, הנגועה ברמות גבוהות של גזענות.

הזכרתי את סיסמתם, מבין מדרשו של יהודה שנהב "אנחנו ערבים יהודים", וכתבתי שזו בסך הכל פירכה, זהות מומצאת חסרת שחר, הנובעת מפוליטיקה ואידיאולוגיה אנטי ציונית. קיבלתי תגובות, בנוסח: מה ההבדל בין המושג "יהודים פולנים", למשל, או "יהודים אירופאים", לבין המונח "ערבים יהודים"?

אסביר את ההבדל. אני מקפיד לא להשתמש במונחים "רוסים" או "אתיופים", אלא "עולים מרוסיה" או "עולים מאתיופיה". אולם בשיח הישראלי המקובל, ברור שהמושגים "פולני", "עיראקי", "רומני", מרוקאי", "תימני" וכד', משמעותם –בן העם היהודי שמוצאו או מוצא הוריו הוא מפולין, עיראק, רומניה, מרוקו או תימן. כלומר, אין מדובר בביטויים של זהות לאומית, אלא של ארץ מוצא. לא כן הביטוי "ערבים יהודים". ערב אינה מקום. הערביות היא ביטוי ללאומיות. אותם אנשים טוענים שהם בני הלאום הערבי, שדתם יהודית. ובעצם, שהיהדות היא דת ולא לאום.

גם מן הביטוי "יהודי אירופאי" אני סולד, כיוון שאף הוא לא נועד לבטא את מקום המוצא, אלא סוג של התנשאות תרבותית על פני יוצאי אסיה ואפריקה. ע"ע טומי לפיד, שנהג להתהדר באירופאיותו.

"ערבים יהודים" זה כמו "גרמנים בני דת משה". אלא ש"גרמנים בני דת משה", ביטאו ניסיון להשתלב בלאומיות הגרמנית בזמן האמנציפציה, מתוך אשליה שהדבר יביא לשחרורם מן האפליה והרדיפות. את התוצאות אנו יודעים. לעומת זאת, אלה שמציגים את עצמם כ"ערבים יהודים", עושים זאת אחרי שהערבים כבר הקיאו אותם, וכאשר הם חיים לפחות שני דורות במדינתם, המדינה היהודית.

מה פלא, שלפחות 99.99% מהמזרחיים, סולדים מהמוטציה הזאת?

* כפי שכתבתי לא פעם בעבר, בעבורי כל הנושא העדתי, וכל הדיכוטומיה בין "אשכנזי" ל"מזרחי", היא סרח עודף של הגלות שדבקה בנו. בעוד דור או שניים, לא ימצא ילד שידע להשיב על השאלה האם הוא אשכנזי.

* יציאה של שמעון פרנס בגל"צ: "אולי צריך לתת לבני המשפחות השכולות לנהל את המו"מ". לתשומת לבך, המאזין בנימין נתניהו.

* שולה זקן הייתה במשך עשרות שנים שפחתו החרופה של העבריין אהוד אולמרט, אחד האנשים המושחתים ביותר שפעלו כאן, ושותפתו לדבר עבירות ולגניבת סוסים. ובסוף הוא הפנה לה עורף, כאשר חשב שיציל בכך את עורו. עכשיו, כשהיא פתחה את פיה, היא הופכת מוקד ההסתה שלו ושל התקשורת המשרתת אותו, כפי שהיה קודם עם מיטיביו ומי שממנו את אורח החיים הרהבתני, הראוותני והמושחת שלו, טלנסקי ודכנר.

"מלשנים", מכנה אותם אהוד בן עזר. כאילו הנורמה היא ראש ממשלה מושחת ולוקח שוחד, והעבירה היא "מלשינות". למי היא מלשינה? לשלטון הזר?

* קראתי בתדהמה את מאמרו של איתמר פרת, הנותן לגיטימציה לעבירת השוחד, עבירה מושחתת ומשחיתה שאין כדוגמתה. ולמקרא דבריו, חשבתי שיש למצוא דרך לפצות את אריה דרעי על השנים שבילה בכלא על עבירת השוחד. אני מציע לבחור בו לראשות הממשלה, כממשיך דרכו של אולמרט, חברו ובן דמותו.

* ישנם מספר סרטים ישנים שהיו לסרטי פולחן, שהפופולריות שלהם הולכת וגוברת עם השנים. כאלה הם, למשל, סרטיהם של אורי זוהר ואריק איינשטיין ובראשם "מציצים", וסרטי בורקס כמו "צ'רלי וחצי", "אלכס חולה אהבה" ועוד. אולם אני לא מתחבר אליהם ולא אוהב אותם. איני מבין מה עשה אותם לסרטי פולחן.

לעומת זאת, סרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה", סרטו של אסי דיין, אהוב עליי ביותר. אין סרט שראיתי פעמים רבות כל כך, ושוב ושוב אני נהנה מחדש. אני צופה בו צפיה אקטיבית, שהרי אני מכיר אותו בע"פ.

"החיים על פי אגפא", סרטו האפוקליפטי של אסי דיין ויצירתו החשובה ביותר, הוא כמובן משהו אחר. כשראיתי אותו (פעם אחת, בשנות ה-90 המוקדמות), היה לי קשה להזדהות אתו ולהתחבר אליו ולמסריו, אך הייתי מרותק. מבחינה אינטלקטואלית, ראיתי בו סרט גאוני. אני אוהב מאוד את השיר "במקום הזה", מתוך "החיים על פי אגפא", ששר דני ליטני, למילותיו של דיין.

אסי דיין היה אחד היוצרים המוכשרים והמבריקים ביותר בקולנוע הישראלי. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

יום העצמאות קרב, וכבכל שנה יכוסו שמי הארץ בזיקוקין די-נור.

מקור השם הוא בתלמוד הבבלי (מסכת חולין, קלז ע"ב), ופירושו בארמית: ניצוצות של אש. 

* "חדשות בן עזר"

מאמר שפרסם אברהם בורג בבלוג שלו, "אחרי השואה", מבטא בצורה חדה ובהירה, את המסר שקבוצה מסוימת בציבוריות, שלה אחיזה חזקה בתקשורת ובאקדמיה, מטפטפת לנו בזרם מתגבר משנה לשנה. די, נמאס. עייפנו מזכר השואה, עייפנו מלקחי השואה, יש להמיר זאת במשהו אחר. המשהו האחר, הוא האוניברסליזציה של השואה – לא עוד עיסוק בשואת העם היהודי, עיסוק שתוצאתו היא "קורבניות, הסתגרות, לאומנות, מיליטריזם" ושאר סיסמאות מסוג זה, אלא עיסוק באסונות שפקדו ופוקדים את העולם, וכמובן גם ידינו אינן נקיות מהן, החל מהשמדת עממי כנען, דרך רצח האינדיאנים באמריקה, טבח הארמנים במלחמת העולם הראשונה, טבח היהודים במלחמת העולם השניה, ה"נכבה" שעשינו לפלשתינאים ב"מלחמת 48'", רצח העם ברואנדה והטבח ההמוני בסוריה. הדרך האלטרנטיבית לעיצוב הזיכרון, היא הערובה למלחמה ברוע באשר הוא ובגזענות ושנאת הזרים שלא פסו מן העולם.

אין ספק שיש לקחים אוניברסליים משמעותיים מאוד שיש להפיק מזכר השואה, ובראשם סלידה מגזענות ושנאת זרים. אולם אין ולו שמץ של סתירה בין הלקח האוניברסלי והלקח הלאומי. הלקח שלנו, כיהודים, הוא הלקח הציוני – העם היהודי לא יהיה עוד עם בלי בית, נע ונד, חסר הגנה וריבונות. הלקח הוא ההכרח במדינת לאום יהודית ריבונית וחזקה במולדתו של העם היהודי, בארץ ישראל. ללא הלקח הלאומי, אין כל ערך ללקח האוניברסלי. הרי מי אם לא יהודים היו תמיד בין הראשונים לקפוץ על כל עגלה קוסמופוליטית ובין מבשרי כל אופנה אוניברסליסטית. והתוצאה ידועה. התנגדות לציונות, סותרת באופן מהותי את הלקח האוניברסלי של השואה. התנגדות לציונות, משמעה התנגדות למימוש זכות ההגדרה העצמית, המוכרת כזכות טבעית של כל עם, אך ורק מן העם היהודי. וכדי להצדיק את האפליה הזאת, צצות ומופצות תאוריות השוללות את עצם קיומו של העם היהודי, המציגות את היהדות כדת בלבד, המדברות על העם היהודי כ"לאום מומצא". המסע הזה הוא מסע אנטישמי מובהק, היפוכו המוחלט של המסר האוניברסלי של השואה, השולל גזענות ושנאת זרים.  

בספרו החשוב והמצוין "פוסט ציונות פוסט שואה", מתאר פרופ' אלחנן יקירה את המדרון החלקלק בין התנגדות לציונות, גם בתוכנו, לבין הכחשת השואה. התהליך מתחיל בנראטיב השקרי, כאילו הסיבה היחידה להקמת מדינת ישראל היא השואה, ולא זכותנו הטבעית וההיסטורית למדינה ריבונית במולדתנו. אם הסיבה היא השואה, מה אשמים הפלשתינאים, הרי לא הם השמידו את יהודי אירופה? האמת היא, שהפלשתינאים הם הקורבנות האמתיים של השואה, שכביכול היא הצידוק למעשי הזוועה של הציונים נגדם. ובעצם, יש הגזמה בתיאורי השואה. אין שואה, אלא שואות רבות, כפי שנכתב במצע דרבן – המצע של המסע לדה-לגיטימציה נגד ישראל. ובכלל, מי אמר שכל מה שמספרים על השואה אינו תעמולה ציונית, קונספירציה להצדקת העוולות כלפי הפלשתינאים. האם באמת נרצחו 6 מיליונים, תוהה אבו מאזן בעבודת הדוקטורט שלו? האם באמת היו תאי גזים? שואלים אחרים. בואו נפתח את זה. נבדוק. נטיל ספק. אנחנו חייבים לקבל את "הנראטיב הציוני" על השואה כלשונו? וכן הלאה וכן הלאה.

לא כל מי שעולה על המדרון החלקלק הזה, מגיע להכחשת השואה. אך גם ההִמָצְאוּת בשלב זה או אחר של המדרון, מתוך תיעוב הלאומיות היהודית, היא תופעה בעייתית מאוד, שאסור להקל בה ראש. איך ניתן להסביר את המסע לגימוד מקומו של זיכרון השואה בימינו? איך ניתן להסביר את ההגחכה של טקסי יום השואה, של מסעות התלמידים וחיילי צה"ל לפולין, של מסע הכנסת לפולין? איך מסבירים את ההתנפלות האוטומטית, ללא כל מחשבה חינוכית אמתית, על תכנית משרד החינוך ללימוד השואה בגיל הרך, אם לא הפחד מכך שעצם ידיעת השואה, מביאה למסקנה המתבקשת, של "לעולם לא עוד", שמשמעותה המרכזית היא חיזוק הלאומיות היהודית, הציונות. הרי אותם חוגים מכירים בלאומיות של כל עם ועם, אך בעבורם לאומיות יהודית היא בהכרח "לאומנות".

וכך, אורי משגב, המנהל מעל דפי "הארץ" מסע צלב אובססיבי נגד זיכרון השואה בישראל, מדבר על יום הזיכרון לשואה ולגבורה במונחים של "פסטיבל... באדולינה באושוויץ... חג השואה... מימונה.. שואנות..." וכמובן אי אפשר בלי "לאומנות קורבנית-משיחית... פאתוס לאומני" וכל הבלה בלה המשומש והעבש הזה.

למאמר אחר, שכתב משגב ב"הארץ", לקראת נסיעת משלחת הכנסת לאושוויץ, הוא העניק את הכותרת הצינית: "אושוויץ, חזרנו אליך שנית". מאמר ציני ארסי זה, לועג ל"דת השואה", ובנימה פוגענית ומרושעת, משתמש במושגים כמו "טוב אושוויץ בלי שלום משלום בלי אושוויץ" לתיאור ה"פולחן" של הדת הזאת, ומציג אותה כ"תהליך מתמשך של אובדן שפיות קולקטיבי" ש"מסע הראווה" של הכנסת הוא "ביטוי מזוקק" שלו. ובדיוק על פי התרחיש של יקירה, היחס הציני לזכר השואה, מוביל את הכותב לפסקה הבאה, המשתלבת היטב בסינדרום הכחשת השואה כחלק מהדה-לגיטימציה לישראל: "הדמוקרטיה הישראלית טועמת מנה אחר מנה מהתהליכים הפוליטיים שהובילו לעליית המשטרים הפשיסטיים במאה הקודמת: סגידה לכוח ולצבאיות; פופוליזם; גזענות; שנאת האחר; העצמת אויבים ממשיים ומדומיינים לממדים שטניים; הסתה נגד מיעוטים; מציאת שעירים לעזאזל; רדיפת מתנגדים רעיוניים; סתימת פיות, וכמובן גם חקיקה, כולל האיסור להגיד 'נאצים'."

במאמר נוסף, שפרסם אורי משגב לאחר המסע, הוא לעג למסע ולמשתתפיו, כינה אותו "קרקס אושוויץ" וטען שהמסע גורם לאזרחים רבים להתבייש במדינתם ובבית המחוקקים שלהם. תוך הגחכת משפטים שאמרו המשתתפים אותם הוציא מהקשרם, כולל הלעגה לשגיאת הקלדה של אחת הח"כיות, ביטא את אהבת ישראל שלו במשפט הבא (המתייחס לשהיה הממושכת של הח"כים במטוס, בשל תקלה): "בתמונה ... נראה האח נפתלי כשהוא כורך על עצמו תפילין. אם אי אפשר להדק חגורות, אז לפחות רצועות". מה הפלא שאותו משגב כתב לאחרונה מאמר הטפה נגד ברית המילה, בו גם סיפר שלא מל את בניו? הרי המילה היא ביטוי לזהות היהודית כזהות נבדלת, וכל ישותו של משגב, היא מחיקת הזהות הזאת. באופן בלתי מפתיע, מגייס משגב למסע מחיקת הזהות את השואה, כמקובל במסע הדה-לגיטימציה לישראל.

במאמר ב-ynet אריאנה מלמד מסבירה את תכנית משרד החינוך ללימודי השואה כך: "מה שמשרד החינוך רוצה ולא מוכן לגלות להורים או לילדים, הוא שכולם יסתדרו יפה בשורות בצל אינדוקטרינציה מוכתבת מגבוה, ורצוי שיתחילו מוקדם ככל האפשר כדי שבבגרותם יהיו חיילים מורעלים ואזרחים צייתנים לעילא. שיטת חינוך שכזו מקובלת במשטרים חשוכים". וכך, בהיפוך מרושע, מטפטפים לתודעה תמונה כמו-נאצית, של ישראל.

התועבה הגדולה מכל, היא סרטון ב"יוטיוב", שבו "שחקנית" המחופשת לזונה, נקראת "השואה" ובמיצג נתעב ליד "יד ושם", היא דורשת להודות לה, על כך שמדינת ישראל קיימת בזכותה, והיא הנותנת לישראל את ההכשר ואת כל הרעיונות, האידיאלים ושיטות הפעולה. אין צורך בדמיון רב כדי לשער איך היינו מתייחסים למיצג כזה, אילו נעשה בידי ארגון ניאו נאצי באירופה. אבל האמת היא, שספק אם יש ארגון ניאו נאצי שהיה יורד כל כך נמוך. האנטישמים הבזויים ביותר, הם אנטישמים יהודים. מי שעומד מאחורי מיצג הפיגולים הזה הוא גדעון ספירו, אחד הגרועים שבשונאי ישראל, הפועלים בישראל. למעשה, ההתבהמות הזאת, אינה אלא הביטוי הוויזואלי של מאמרו של בורג.

אברהם בורג קורא בבירור להמיר את זכר שואת העם היהודי, בזכר מעשי הרצח שנעשו ונעשים בעולם. בורג, שמפעל חייו הוא אובססיה מטורפת לשָׁבֵּר ולנתץ כל מה שקשור לאבא שלו, יוצא חוצץ נגד "יד ושם", שאביו היה יו"ר המועצה שלו במשך שנים רבות. "אתר ההנצחה הרשמי והחוקי של מדינת ישראל. לכל האומות יש מצבה לחייל האלמוני, ליחיד. ולנו יש אנדרטה לכלל, לכולנו. וכולם חייבים להתייצב שם ולהתאבל אתנו עלינו, איש בל יעדר. זהו חלק מהריטואל, נחיתה בנמל תעופה בן גוריון, התרעננות קלה במלון, מעבר לחליפה שחורה ולעניבה כהה והולמת, אם אפשר גם כיפת קטיפה גדולה ובולטת, כיפה של רבנים וקרדינלים – וקדימה לירושלים, ל'יד ושם'... ׳יד ושם׳ הוא חלון הראווה ודלת הכניסה אל החוויה הישראלית. מה מקומו של החלון הזה ומה תפקידה של הראווה בבניית הזהות היהודו‑ישראלית בעולמנו? כיום 'יד ושם' הוא המונומנט הגדול ביותר לסירוס הלאומי. לאלם המוסרי באשר לאחרים שפקד אותנו בדורות האחרונים. 'יד ושם' הוא המוקד עליו אנחנו מעלים את כל אורחינו וכופים עליהם ועלינו את מוסר השואה המוחלט שלנו ושלנו בלבד... 'יד ושם' שלנו העצים עד מאוד את מושג הסירוס וחוסר הפוריות, והתעלם כמובן מכל שאר 'בני הנכר'. 'יד ושם' הוא לא רק חלון ראווה חיצוני, הוא גם תעודת הזהות הפנימית, לא רק תדמית אלא הדמות עצמה. ישראל הפנימה בעוצמות שאין היא מודה בהן את חוסר הביטחון העצמי שלה, הטבעי כל כך לקורבנות של טראומה. מזה שנים ארוכות אנחנו חיים במתח המתמיד ובסתירה הפנימית של התחמשות בלתי פוסקת, שנועדה לכסות ולכפר על אין אונות מובנית. אריג שזור של כוח, אימפוטנטיות ופחד קיומי מתמיד. ישראל המוצלחת היא גם אומת הקורבנוּת שהטראומה הפכה לדתהּ הרשמית".

ומה מציע בורג במקום "יד ושם"? "המקום ישנה את אופיו מן הקצה הנוכחי אל הקצה החדש. המוזיאון במתכונתו העתידית יהיה מקום ההנצחה של כל העוולות האנושיות. מקום שיקרין מתוכו את אנרגיית המאבק נגד האלימות העולמית באשר היא. יהיה בו אגף ארמני ומחלקה סרבית, תערוכות מרואנדה ונמיביה, ומצג לזכרם של האינדיאנים שנשמדו על ידי גנרלים אמריקאים בלונדינים ותכולי עיניים, חיילים בכחול שבאו מרחוק וגירשו אותם ביד חזקה, בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ילדים מכל רחבי העולם יבואו ל'יד ושם' כדי להתחנך על פי מיטב ערכיה של תורת אי האלימות. יחסי גזעים וצבעים יוסדרו שם בחיוב כמשקל נגד לגזענות המפלה והמשמידה. גם בית הדין הבינלאומי האמור וגם 'יד ושם' העתידי יהיו מוסדות כלל עולמיים רשמיים; אדמתם תהיה בינלאומית ושייכת למוסדות המוכרים של משפחת האומות. יחול עליהם מושג חדש במדינאות העולמית – 'ריבונות כל העולם'".

ריבונות כל העולם; המרת הריבונות היהודית בריבונות קוסמופוליטית. על "יד ושם", ולא רק על "יד ושם". ב"אני מאמין" של הבלוג שלו, מתאר אותו מי שישב על כיסאם של הרצל, ויצמן וב"ג כנשיא ההסתדרות הציונית, כ"מסע ארוך שיצא מן היהדות, עובר בישראליות ורוצה להגיע אל האנושיות האוניברסלית". כל כך דומה הפוסט ציונות לפְּרֶה-ציונות – לאותם יהודים שנשאו את בשורת הקוסמופוליטיות; כאילו לא קרה דבר, כאילו לא למדנו מאומה, כאילו הקוסמופוליטיות הזאת לא התנפצה על עמנו באופן האכזרי ביותר והטרגי ביותר, ולימדה אותנו את השיעור ההיסטורי – שאם איננו מבינים את נכונות הרעיון הציוני מלכתחילה, כמימוש זכותו של העם היהודי לריבונות לאומית בארצו, נאלץ להבין את ההכרח הציוני, לנוכח האלטרנטיבה.

"לנצח את היטלר", נקרא ספרו הפוסט-ציוני של בורג. אולם היטלר שאף עד נשמת אפו האחרונה לשים קץ לקיום היהודי. האם המסע מן היהדות, גם אם הוא מוגדר כמסע "אל האנושיות", הוא ניצחון על היטלר, או חלילה ניצחון של היטלר?

השנאה העצמית הפתולוגית הזאת, מעוררת סלידה. המורה הגדול של תנועת העבודה הציונית, ברל כצנלסון, היטיב לתאר את התופעה, במאמר שפרסם בגיליון חגיגי של "דבר", באחד במאי 1936: "היש עם בעמים  אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?... וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו".

* "האומה"