הבלוג של אורי הייטנר

את הכנס העשירי להתיישבות לזכרו של מוישיק גרליק, ראש המועצה האזורית גולן הראשון ומנהל חבל הגולן והגליל בחטיבה להתיישבות, הקדשנו השנה למחלוקת על סימון הגבולות בין המועצות האזוריות למועצות המקומיות. היו שהרימו גבה – מדוע אנו, אנשי ההתיישבות הכפרית, מעלים לדיון את הסוגיה הזאת, שהיא לכאורה מכוונת נגדנו? בעינינו, צוות ההיגוי של הכנס, הייתה זו בחירה טבעית וראויה – זה הנושא הבוער ביותר היום בענייני התיישבות ופריפריה, וככנס החשוב ביותר בענייני התיישבות, איננו יכולים לשחק את משחק בת היענה, אלא לאחוז בשור בקרניו, ולבחון ביושרה ובאומץ את הסוגיה הזאת.

בפתיחת הכנס, הצגנו כתבה ארוכה ששודרה בערוץ עשר לפני חודשים אחדים, והעלתה על סדר היום הציבורי את הנושא. הייתה זו כתבה חד צדדית, קיצונית ולוחמנית, אך היא היטיבה להציג את העמדות והתחושות של תושבי הרשויות המקומיות וערי הפיתוח וראינו לנכון להציב זאת כבסיס לדיון, עוד בטרם ההרצאות המלומדות.

הכתבה הזאת, שעסקה בגבולות המוניציפליים, חרגה אל עבר נושא ההרחבות בקיבוצים, שכלל אינו חלק מן העניין, אך הוא חלק מהתחושה. הוצגה העובדה שרבים מבני קריית שמונה עברו להרחבות בקיבוצים, והמסר היה שהקיבוצים מרוקנים את קריית שמונה.

האם הטענה הזו נכונה? למרבה הצער, הגליל המזרחי בכללו סובל מהגירה שלילית. רוב בני קריית שמונה עוזבים את הצפון ועוברים למרכז. האם נכון לראות בבן קריית שמונה שהתיישב בהרחבה הקהילתית של שדה נחמיה כמי שעזב את קריית שמונה, או כמי שנשאר בגליל? על פי תפיסתי, מדובר בבן שנשאר בגליל, ויש לרשום זאת כהצלחה, להבדיל ממי שעברו לת"א. הפרשנות להתיישבות של אותו בן ק"ש ומשפחתו בשדה נחמיה, מותנית בנקודת המבט. נקודת המבט שלי היא אזורית.

הרי מפעל ההרחבות הקהילתיות בקיבוצים, יש להודות בכך, לא נוצר ממקום של עוצמת הקיבוצים, אלא מתוך משבר, חולשה ומצוקה, כקרש הצלה. ואם קיבוצי אצבע הגליל היו קורסים, האם הדבר היה מחזק או מחליש את קריית שמונה? כמובן, שזה היה מחליש. בראיה אזורית, יש חשיבות רבה בחיזוקה של קריית שמונה, ויש צורך במהפך משמעותי בעיר, אך לא פחות מכך, יש חשיבות בחיזוקם של היישובים הכפריים, והכל לטובת האזור כולו.

מתוך נקודת מוצא זו, אני ניגש לסוגיית הקרקעות וסימון הגבולות. הבעיה היא בעיה אמתית, הנוגעת לערכי הצדק החברתי והשוויון. הארנונה מעסקים היא אחד הגורמים המרכזיים המעשירים את קופת הרשות המקומית. כאשר סמוך לעיר בת 40,000 תושבים, כמו דימונה, שרובם אינם מן המעמדות הסוציואקונומיים הגבוהים בישראל, קיימים מפעלים שרוב המועסקים בהם הנם תושבי העיר, ומי שנהנים מן הארנונה הזאת הם רק 1,200 תושבי המועצה האזורית תמר, החולשים על שטחים רחבי ידיים ועתירי משאבי טבע – זהו אי צדק חברתי. כאשר מדובר בסכומים של כ-90 מיליון ₪ בשנה, זהו עוול. כאשר עיריות דימונה, ירוחם וערד נאלצות לפשוט יד מול הממשלה כדי לאפשר חינוך, תרבות ורווחה לתושביהן, והדימוי העצמי של תושביהן נפגע כתוצאה מכך, העוול זועק לשמים. ולכן, הרצון לשנות את המצב הזה הוא מוצדק. מי שמאמין בצדק חברתי, יתמוך בו.

השאלה היא האם הבעיה היא קרקעות והאם הפתרון הוא בקרקעות. יש לציין, כמובן, שהמקרה של המועצה האזורית תמר הוא מקרה חריג וקיצוני, שאין לו אח ורע באף מועצה אזורית אחרת, אולם הבעיה קיימת גם באזורים אחרים, גם אם בממדים מצומצמים בהרבה.

תחושת העוול, מובילה למלל אודות גזל הקרקעות, העוול ההיסטורי, הקיבוצניקים האשכנזים שהשתלטו על האדמות ודחקו את המזרחים לעיירות פיתוח וכן הלאה. מי שסבור שהתיקון החברתי יעבור דרך סילוף ההיסטוריה ודרך נראטיב פוגעני ומשפיל כלפי המועצות האזוריות ותושביהן, ישיג תוצאה הפוכה. גם אם יש מקום לשינוי גבולות, ראוי לזכור מה באמת הסיבה לקביעת הגבולות המוניציפליים.

כל קרקעות המדינה משויכות לרשויות מוניציפליות. לכל רשות יש גבולות – לכל עיר ולכל מועצה מקומית. אין אפשרות להגדיר כל יישוב כפרי קטן – קיבוץ, מושב, יישוב קהילתי, התיישבות בודדים, כרשות מוניציפלית. כל היישובים הללו הם חלק ממועצה אזורית. המועצה האזורית אינה תחומה רק ביישובים שבתוכה, אלא היא פרוסה לאורך כל השטח הפנוי, שחלקו מיועד להקמת יישובים ולקרקעות החקלאיות שנועדו לפיתוח ההתיישבות הכפרית. המועצות האזוריות הן נאמנות מטעם המדינה לשמירה על קרקע הלאום, מפני השתלטות פרועה, עבריינית, עוינת. ויש לזכור, שרוב מוחלט של הקרקעות הנ"ל, ומתוכם 90% מאדמות הנגב, הן בכלל שטחי אש או שמורות טבע.

באופן טבעי, פעילות עסקית הנעשית בתחום שיפוט הרשות האזורית, משויכת אליה מבחינת הארנונה. אין ספק שיש קייס משפטי חזק לשימור המצב הקיים. אלא, שהחלוקה הנכונה והצודקת בשעתו, יצרה עיוות ופגיעה קשה בערכי הצדק החברתי והשוויון בימינו. עובדה זו מחייבת שידוד מערכות, ומציאת פתרון לבעיה.

הפתרון אינו חייב להיות שינוי הגבולות, כיוון שהבעיה האמתית אינה הקרקעות, אלא הפערים החברתיים. אם מחצית הנגב תעבור מחר לידי ירוחם, האם יהיה בכך כדי לשפר כהוא זה את מצבה הסוציואקונומי? כמובן שלא. התמקדות בקרקע, היא מתכון לעימות במשחק סכום אפס על המשאב הזה, כשכל צד מנסה למשוך את המקסימום לעצמו. הקרקע אינה הבעיה ולכן גם אינה הפתרון. התמקדות בה, תוביל להחרפת היחסים ובסופו של דבר היא לא תיתן מענה למצוקות, ותוצאותיה ימיטו ייאוש על האזור. הפתרון צריך להיות מחוץ לקופסת הקרקעות. למשל – בתחום הארנונה. האם באמת הארנונה של עסקים חייבת להגיע כולה לרשות המוניציפלית שבה אותם העסקים נמצאים? אולי הפתרון הוא בחלוקה אחרת של הארנונה מעסקים? ניקח, למשל, את מוקד המחלוקת היום – עיר הבה"דים בנגב. העיר מוקמת בשטחי מועצה אזורית. האם הפתרון חייב להיות העברת הקרקע הזאת ליישוב העירוני הסמוך. לדעתי, יש לגבות במשותף את הארנונה, ולחלק אותה בין הרשויות הסמוכות, על פי קריטריון מוסכם, כמו מספר התושבים. זו רק דוגמה אחת לפתרון אזורי, מחוץ לקופסת הקרקע.

שינוי גבולות אינו הפתרון היחיד לבעיית הארנונה, כאמור. אולם לעתים, יש מקום לשינוי גבולות מוניציפליים. מתי? כאשר הבעיה האמתית היא מחסור בקרקע. כאשר יישוב עירוני אינו יכול להתפתח, אינו יכול לבנות, אינו יכול להקים אזורי תעסוקה, יש מקום להעביר לו קרקע, למימוש צרכיו.

כתושב הגולן, אני גאה בכך שהמועצה האזורית גולן, מיוזמתה, ללא ועדות חקירה של משרד הפנים, ללא כפיה וללא משברים, העבירה קרקעות לקצרין ולמועצות הדרוזיות, לצרכי פיתוח אמתי. זהו מעשה של שכנות טובה, של צדק חברתי, ובראש ובראשונה של ראיה אזורית. ראש המועצה, אלי מלכה, הציג את הפתרונות הללו ואת התפיסה האזורית בהרצאתו בכנס, ולטעמי, המודל של הגולן הוא המודל לפתרון הבעיה.

בעיית הפער החברתי – כלכלי אינה בין קריית שמונה והקיבוצים, אלא בין הגליל ומרכז הארץ. אם נחזור לסוגיית הארנונה – הארנונה שעיריות ת"א ור"ג גובות מגורדי השחקים עם מאות המשרדים העסקיים הבנויים והנבנים בהם, אינה דומה כלל למה שניתן להשיג מארנונה בגליל ובנגב, לא ברשויות העירוניות ולא ברשויות הכפריות. המאבק האמתי, צריך להיות על חלוקת העוגה הלאומית ועל העדפה מתקנת לאזורי הסְפָר. זהו מאבק משותף של הערים והמועצות האזוריות בגליל ובנגב. אך גם המאבק הזה, הוא משני לעומת המטרה המרכזית – נטילת אחריות אמתית שלנו, תושבי האזורים הללו, על הפיתוח האזורי שלנו. והפיתוח הזה חייב להיעשות יחד, בשיתוף פעולה של כל המגזרים וצורות ההתיישבות.

אילו הייתה לי נטיה להאמין לתאוריות קונספירציה למיניהן, הייתי סבור שהשלטון המרכזי המציא את סוגיית הקרקעות, כדי לגרום לנו, תושבי הפריפריה, להתכתש בינינו, בחינת הפרד ומשול. איני סבור שיש מגמה כזו, אך זו התוצאה של מאבקי סרק בתוכנו.

הפתרון הוא אזורי – נטילת אחריות משותפת של כולנו, למען האזור, לקידומו ולפיתוחו. כדי להצליח בכך, יש לשים קץ להאשמות השווא, ולשיפוט ההיסטורי הבלתי הוגן כלפי ההתיישבות הכפרית, ובעיקר הקיבוצים. מצד שני, עלינו – ההתיישבות הכפרית, להבין שהקרקע שבידינו ניתנה לנו כפיקדון לקידום האזור כולו, לטובת עם ישראל כולו ולמען הדורות הבאים. אין זו קרקע פרטית שלנו, ולכן לא רק אנחנו צריכים ליהנות מפירותיה, וכאשר יש לכך הצדקה, עלינו לשנות את הגבולות. הרי אין מדובר בהעברת אדמות המולדת לידי אויב, אלא לחלוקה נכונה יותר של המשאב הזה בתוכנו.

לשמחתי הרבה, כל הדוברים בכנס, כולל ראש המועצה המקומית ירוחם מיכה ביטון, המוביל את מאבק הקרקעות ושמעון סויסה, ראש המועצה המקומית חצור הגלילית שכתוצאה ממאבקו הועברו לחצור אדמות מראש פינה, וכן גם אנשי האקדמיה שהשתתפו בכנס, הציגו תפיסה של ראיה אזורית. דומני שאילו הדיון היה נערך לפני 3-4 שנים, הוא לא היה נשמע כך. כנראה, שכל הצדדים הבינו שטיפסו על עצים גבוהים, ויש להגיע לפתרון ראוי, שיאפשר עשיה משותפת למען האזור. רק משה קריף, נציג הקשת המזרחית, דיבר נגד התפיסה האזורית, בעד מאבק לוחמני, מתוך נקודת מוצא נגטיבית. דבריו הקיצוניים, לעתים מתלהמים, רק הבליטו את הרוח הטובה והפרגמטית של שאר הדוברים, ואת הצורך בסגנון אחר ובפתרון אחר. 

* "שישי בגולן"

* תובנה שנחשפתי אליה השנה ואימצתי אותה, היא שנכון יותר להשתמש בביטוי "שורדי שואה" ולא "ניצולי שואה". מי שהיה שם, לא ניצל מהשואה. הוא חווה אותה, על כל מוראותיה, ושרד. ניצולי השואה, הם אלה שהצליחו לברוח ולעלות ארצה טרם השואה וניצלו ממנה.

* ב-ynet התפרסם מאמר מנומק ומקצועי של הפסיכולוגית הראשית במשרד החינוך אורה גולדהירש, המסביר את התכנית ללימודי השואה לילדי הגן; תכנית רגישה, מקצועית וראויה. לצד מאמרה, התפרסם מאמר תגובה מביך למדיי של אריאנה מלמד. למה מביך? כיוון שהיא השחיתה כמה מאות מילים כדי לומר את המשפט האחד והיחיד שאליו התכוונה.

וכך קראתי את מאמרה: בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה מה שמשרד החינוך רוצה ולא מוכן לגלות להורים או לילדים, הוא שכולם יסתדרו יפה בשורות בצל אינדוקטרינציה מוכתבת מגבוה, ורצוי שיתחילו מוקדם ככל האפשר כדי שבבגרותם יהיו חיילים מורעלים ואזרחים צייתנים לעילא. שיטת חינוך שכזו מקובלת במשטרים חשוכים בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה.

... והיא עוד מדברת על אינדוקטרינציה. מה באמת עומד מאחורי הקמפיין הנפסד הזה נגד לימודי השואה, נגד המסעות לפולין וכו'? שום כוונה טהורה אין שם.

* אחת המוטציות המכוערות ביותר של תופעת האנטי ציונות בתוכנו, היא האנטי ציונות ה"מזרחית". הגורו שלה, הוא פרופ' יהודה שנהב, אבי הפירכה "אנחנו יהודים ערבים", שמשמעותה – איננו שייכים ללאום היהודי, אלא ללאום הערבי, והיהדות היא רק הדת שלנו. אחד הגילויים הנפסדים של התופעה, הוא יחס של ניכור לשואה, שאינה אסונם בהיותם יהודים, אלא היא אסונם של ה"אשכנזים", כפי שהדבר בא לידי ביטוי בוטה ודוחה בשירתו של רועי חסן. לאחרונה, יצא לאור ספרו של יוסי סוכרי, "בנגזי ברגן – בלזן" המתאר את שואתם של יהודי לוב. כמובן שכוונתם של הנאצים הייתה להשמיד את כל יהודי העולם, כולל את יהודי המזרח, אך למרבה המזל הצלחתם במשימה זו הייתה מועטה. הספר עורר עניין רב וזכה לחשיפה תקשורתית, ואולי הוא יעצים את התודעה הציבורית באשר לשואה ביהודי צפון אפריקה. כמובן, שהדבר לא ישנה דבר בקרב "היהודים הערבים", שימשיכו להיות מנוכרים לשואה, כחלק מניכורם לעמם.

* אלבום המופת של יהודה פוליקר "אפר ואבק" וסרטו "בגלל המלחמה ההיא", הפכו אותו לדמות המזוהה מאוד עם הדור השני לשואה, ועם שואת יהודי סלוניקי. אולם במה עובדה זו הופכת את שירו "עיניים שלי", שיר אהבה יווני לאישה, לשיר המתאים להשמעה בתכנית על השואה ביום השואה? טוב שלא השמיעו את "כפיים".

* הוא הדין בשיר "ילדות נשכחת" שהושמע בטקס פתיחת יום הזיכרון הממלכתי ב"יד ושם". זה שיר המתאים לתיאור הנוסטלגיה שלי לשכונת ילדותי, אך אינו מתאים לטקס לזכר השואה. גם ההנחיה של דני קושמרו, לא הייתה ברמה נאותה, המכבדת את המעמד.

* אירועי "תג מחיר" הם פשעי שנאה מזוויעים, הממיטים קלון על מדינת ישראל והעם היהודי. הכישלון בלכידת הפושעים והעמדתם לדין, הוא מחדל מביש של שלטון החוק הישראלי.

הפגנת ההזדהות של עשרות תושבי זיכרון יעקב עם שכניהם מפורדיס בעקבות הפשע, הוא מחווה יפה של שכנות טובה, המבטאת את הרוח הישראלית והיהודית במיטבה.

אולם הכרזות "ביבי בנט ולפיד, תעצרו את החרפה", הן פוליטיקה מכוערת; דיג במים עכורים. ביבי? בצדק, הוא ראש הממשלה. אפשר להוסיף גם את אהרונוביץ' - השר לביטחון פנים, את דנינו – מפכ"ל המשטרה, את לבני – שרת המשפטים. אבל מה הקשר לבנט, שר הכלכלה? זהו ניסיון מכוער לקשור אותו ואת הציבור שהוא מייצג עם זוועת "תג מחיר". ומה הקשר ללפיד? סתם, כי הוא הפך מוקד לשנאה, בחוגים מסוימים. וכך, מחווה שעשויה להיות אצילית, הפכה להיות קרדום לחפור בו, למטרות זרות. חבל.

* לפני ימים אחדים הבעתי כאן את אכזבתי העמוקה מעולם העיתונות, השותק לנוכח סכנת הסגירה של "מקור ראשון", שגורלו תלוי בהחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים. אני שמח לדווח, שמתארגן גילוי דעת, עליו יחתמו בכירי העיתונאים בישראל, ובהם אנשי שמאל מובהקים, למען המשך הוצאת "מקור ראשון".

* ביד הלשון

בשבוע שבין ימי הזיכרון, אתייחס למושג ז"ל. איך ראוי לומר – "זכרו לברכה" או "זכרונו לברכה"?

על פי האקדמיה לעברית, שתי האפשרויות נכונות, ואין היא מעדיפה אחת על רעותה. שתיהן מבוססות על מקורותינו. במשלי נאמר: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב"(י', ז') ואילו בתלמוד בבלי נאמר: "היה אומר דבר שמועה מפיו [של אביו שמת], לא יאמר: כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי [אבי מורי] הריני כפרת משכבו. והני מילי [ודברים אלו] תוך שנים עשר חדש, מכאן ואילך אומר: זכרונו לברכה לחיי העולם הבא" (קידושין, לא ע"ב).

גם ביאליק הוא מקורות ישראל, ושירו "אמי זיכרונה לברכה" הוא חלק מהותי מהקנון שלנו.

כמובן שאני מקבל את פסיקת האקדמיה ששתי הדרכים אפשריות, אולם אני מבכר את "זכרו לברכה", הנכון יותר, בעיניי, מבחינה לוגית. הרי אנו מברכים את זכרו של האיש, לא את הזיכרון שלו. איננו מברכים אותו על הזיכרון הנפלא שבו הוא ניחן. אנו שרים לזכרם, לא לזיכרונם.

ובהזדמנות זאת: זצ"ל – זכר צדיק לברכה. זצוק"ל – זכר צדיק וקדוש לברכה. זצוקללה"ה – זכר צדיק וקדוש לברכה, לחיי העולם הבא. הי"ד – ה' יקום דמו. ע"ה – עליו השלום. זיע"א – זכותו יגן עלינו, אמן. תנצב"ה – תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.    

* "חדשות בן עזר"

מאמר שפרסם אברהם בורג בבלוג שלו, "אחרי השואה", מבטא בצורה חדה ובהירה, את המסר שקבוצה מסוימת בציבוריות, שלה אחיזה חזקה בתקשורת ובאקדמיה, מטפטפת לנו בזרם מתגבר משנה לשנה. די, נמאס. עייפנו מזכר השואה, עייפנו מלקחי השואה, יש להמיר זאת במשהו אחר. המשהו האחר, הוא האוניברסליזציה של השואה – לא עוד עיסוק בשואת העם היהודי, עיסוק שתוצאתו היא "קורבניות, הסתגרות, לאומנות, מיליטריזם" ושאר סיסמאות מסוג זה, אלא עיסוק באסונות שפקדו ופוקדים את העולם, וכמובן גם ידינו אינן נקיות מהן, החל מהשמדת עממי כנען, דרך רצח האינדיאנים באמריקה, טבח הארמנים במלחמת העולם הראשונה, טבח היהודים במלחמת העולם השניה, ה"נכבה" שעשינו לפלשתינאים ב"מלחמת 48'", רצח העם ברואנדה והטבח ההמוני בסוריה. הדרך האלטרנטיבית לעיצוב הזיכרון, היא הערובה למלחמה ברוע באשר הוא ובגזענות ושנאת הזרים שלא פסו מן העולם.

אין ספק שיש לקחים אוניברסליים משמעותיים מאוד שיש להפיק מזכר השואה, ובראשם סלידה מגזענות ושנאת זרים. אולם אין ולו שמץ של סתירה בין הלקח האוניברסלי והלקח הלאומי. הלקח שלנו, כיהודים, הוא הלקח הציוני – העם היהודי לא יהיה עוד עם בלי בית, נע ונד, חסר הגנה וריבונות. הלקח הוא ההכרח במדינת לאום יהודית ריבונית וחזקה במולדתו של העם היהודי, בארץ ישראל. ללא הלקח הלאומי, אין כל ערך ללקח האוניברסלי. הרי מי אם לא יהודים היו תמיד בין הראשונים לקפוץ על כל עגלה קוסמופוליטית ובין מבשרי כל אופנה אוניברסליסטית. והתוצאה ידועה. התנגדות לציונות, סותרת באופן מהותי את הלקח האוניברסלי של השואה. התנגדות לציונות, משמעה התנגדות למימוש זכות ההגדרה העצמית, המוכרת כזכות טבעית של כל עם, אך ורק מן העם היהודי. וכדי להצדיק את האפליה הזאת, צצות ומופצות תאוריות השוללות את עצם קיומו של העם היהודי, המציגות את היהדות כדת בלבד, המדברות על העם היהודי כ"לאום מומצא". המסע הזה הוא מסע אנטישמי מובהק, היפוכו המוחלט של המסר האוניברסלי של השואה, השולל גזענות ושנאת זרים.  

בספרו החשוב והמצוין "פוסט ציונות פוסט שואה", מתאר פרופ' אלחנן יקירה את המדרון החלקלק בין התנגדות לציונות, גם בתוכנו, לבין הכחשת השואה. התהליך מתחיל בנראטיב השקרי, כאילו הסיבה היחידה להקמת מדינת ישראל היא השואה, ולא זכותנו הטבעית וההיסטורית למדינה ריבונית במולדתנו. אם הסיבה היא השואה, מה אשמים הפלשתינאים, הרי לא הם השמידו את יהודי אירופה? האמת היא, שהפלשתינאים הם הקורבנות האמתיים של השואה, שכביכול היא הצידוק למעשי הזוועה של הציונים נגדם. ובעצם, יש הגזמה בתיאורי השואה. אין שואה, אלא שואות רבות, כפי שנכתב במצע דרבן – המצע של המסע לדה-לגיטימציה נגד ישראל. ובכלל, מי אמר שכל מה שמספרים על השואה אינו תעמולה ציונית, קונספירציה להצדקת העוולות כלפי הפלשתינאים. האם באמת נרצחו 6 מיליונים, תוהה אבו מאזן בעבודת הדוקטורט שלו? האם באמת היו תאי גזים? שואלים אחרים. בואו נפתח את זה. נבדוק. נטיל ספק. אנחנו חייבים לקבל את "הנראטיב הציוני" על השואה כלשונו? וכן הלאה וכן הלאה.

לא כל מי שעולה על המדרון החלקלק הזה, מגיע להכחשת השואה. אך גם ההמצאות בשלב זה או אחר של המדרון, מתוך תיעוב הלאומיות היהודית, היא תופעה בעייתית מאוד, שאסור להקל בה ראש. איך ניתן להסביר את המסע לגימוד מקומו של זיכרון השואה בימינו? איך ניתן להסביר את ההגחכה של טקסי יום השואה, של מסעות התלמידים וחיילי צה"ל לפולין, של מסע הכנסת לפולין? איך מסבירים את ההתנפלות האוטומטית, ללא כל מחשבה חינוכית אמתית, על תכנית משרד החינוך ללימוד השואה בגיל הרך, אם לא הפחד מכך שעצם ידיעת השואה, מביאה למסקנה המתבקשת, של "לעולם לא עוד", שמשמעותה המרכזית היא חיזוק הלאומיות היהודית, הציונות. הרי אותם חוגים מכירים בלאומיות של כל עם ועם, אך בעבורם לאומיות יהודית היא בהכרח "לאומנות".

וכך, אורי משגב, המנהל מעל דפי "הארץ" מסע צלב אובססיבי נגד זיכרון השואה בישראל, מדבר על יום הזיכרון לשואה ולגבורה במונחים של "פסטיבל... באדולינה באושוויץ... חג השואה... מימונה.. שואנות..." וכמובן אי אפשר בלי "לאומנות קורבנית-משיחית... פאתוס לאומני" וכל הבלה בלה המשומש והעבש הזה. ואריאנה מלמד מסבירה ב-ynet את תכנית משרד החינוך ללימודי השואה כך: "מה שמשרד החינוך רוצה ולא מוכן לגלות להורים או לילדים, הוא שכולם יסתדרו יפה בשורות בצל אינדוקטרינציה מוכתבת מגבוה, ורצוי שיתחילו מוקדם ככל האפשר כדי שבבגרותם יהיו חיילים מורעלים ואזרחים צייתנים לעילא. שיטת חינוך שכזו מקובלת במשטרים חשוכים". וכך, בהיפוך מרושע, מטפטפים לתודעה תמונה כמו-נאצית, של ישראל.

אז מה הם מציעים? אברהם בורג קורא בבירור להמיר את זכר שואת העם היהודי, בזכר מעשי הרצח שנעשו ונעשים בעולם. בורג, שמפעל חייו הוא אובססיה מטורפת לשבר ולנתץ כל מה שקשור לאבא שלו, יוצא חוצץ נגד "יד ושם", שאביו היה יו"ר המועצה שלו במשך שנים רבות. "אתר ההנצחה הרשמי והחוקי של מדינת ישראל. לכל האומות יש מצבה לחייל האלמוני, ליחיד. ולנו יש אנדרטה לכלל, לכולנו. וכולם חייבים להתייצב שם ולהתאבל אתנו עלינו, איש בל יעדר. זהו חלק מהריטואל, נחיתה בנמל תעופה בן גוריון, התרעננות קלה במלון, מעבר לחליפה שחורה ולעניבה כהה והולמת, אם אפשר גם כיפת קטיפה גדולה ובולטת, כיפה של רבנים וקרדינלים – וקדימה לירושלים, ל'יד ושם'... ׳יד ושם׳ הוא חלון הראווה ודלת הכניסה אל החוויה הישראלית. מה מקומו של החלון הזה ומה תפקידה של הראווה בבניית הזהות היהודו‑ישראלית בעולמנו? כיום 'יד ושם' הוא המונומנט הגדול ביותר לסירוס הלאומי. לאלם המוסרי באשר לאחרים שפקד אותנו בדורות האחרונים. 'יד ושם' הוא המוקד עליו אנחנו מעלים את כל אורחינו וכופים עליהם ועלינו את מוסר השואה המוחלט שלנו ושלנו בלבד... 'יד ושם' שלנו העצים עד מאוד את מושג הסירוס וחוסר הפוריות, והתעלם כמובן מכל שאר 'בני הנכר'. 'יד ושם' הוא לא רק חלון ראווה חיצוני, הוא גם תעודת הזהות הפנימית, לא רק תדמית אלא הדמות עצמה. ישראל הפנימה בעוצמות שאין היא מודה בהן את חוסר הביטחון העצמי שלה, הטבעי כל כך לקורבנות של טראומה. מזה שנים ארוכות אנחנו חיים במתח המתמיד ובסתירה הפנימית של התחמשות בלתי פוסקת, שנועדה לכסות ולכפר על אין אונות מובנית. אריג שזור של כוח, אימפוטנטיות ופחד קיומי מתמיד. ישראל המוצלחת היא גם אומת הקורבנוּת שהטראומה הפכה לדתהּ הרשמית".

ומה מציע בורג במקום "יד ושם"? "המקום ישנה את אופיו מן הקצה הנוכחי אל הקצה החדש. המוזיאון במתכונתו העתידית יהיה מקום ההנצחה של כל העוולות האנושיות. מקום שיקרין מתוכו את אנרגיית המאבק נגד האלימות העולמית באשר היא. יהיה בו אגף ארמני ומחלקה סרבית, תערוכות מרואנדה ונמיביה, ומצג לזכרם של האינדיאנים שנשמדו על ידי גנרלים אמריקאים בלונדינים ותכולי עיניים, חיילים בכחול שבאו מרחוק וגירשו אותם ביד חזקה, בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ילדים מכל רחבי העולם יבואו ל'יד ושם' כדי להתחנך על פי מיטב ערכיה של תורת אי האלימות. יחסי גזעים וצבעים יוסדרו שם בחיוב כמשקל נגד לגזענות המפלה והמשמידה. גם בית הדין הבינלאומי האמור וגם 'יד ושם' העתידי יהיו מוסדות כלל עולמיים רשמיים; אדמתם תהיה בינלאומית ושייכת למוסדות המוכרים של משפחת האומות. יחול עליהם מושג חדש במדינאות העולמית – 'ריבונות כל העולם'".

ריבונות כל העולם; המרת הריבונות היהודית בריבונות קוסמופוליטית. על "יד ושם", ולא רק על "יד ושם". ב"אני מאמין" של הבלוג שלו, מתאר אותו מי שישב על כיסאם של הרצל, ויצמן וב"ג כנשיא ההסתדרות הציונית, כ"מסע ארוך שיצא מן היהדות, עובר בישראליות ורוצה להגיע אל האנושיות האוניברסלית". כל כך דומה הפוסט ציונות לפְּרֶה-ציונות – לאותם יהודים שנשאו את בשורת הקוסמופוליטיות; כאילו לא קרה דבר, כאילו לא למדנו מאומה, כאילו הקוסמופוליטיות הזאת לא התנפצה על עמנו באופן האכזרי ביותר והטרגי ביותר, ולימדה אותנו את השיעור ההיסטורי – שאם איננו מבינים את נכונות הרעיון הציוני מלכתחילה, כמימוש זכותו של העם היהודי לריבונות לאומית בארצו, נאלץ להבין את ההכרח הציוני, לנוכח האלטרנטיבה.

"לנצח את היטלר", נקרא ספרו הפוסט-ציוני של בורג. אולם היטלר שאף עד נשמת אפו האחרונה לשים קץ לקיום היהודי. האם המסע מן היהדות, גם אם הוא מוגדר כמסע "אל האנושיות", הוא ניצחון על היטלר, או חלילה ניצחון של היטלר?

הערה לסיום – לא בכדי כיניתי את המאמר "מסע צלב נגד זיכרון השואה" ולא נגד "זכר השואה". איני חושד באותם אנשים שהם רוצים להשכיח את זכר השואה. אולם מאבקם הוא נגד הצביון שבו אנו זוכרים את השואה ומפיקים ממנה את הלקחים. מאבקם הוא להמרת הזיכרון של הניסיון להשמיד את העם היהודי, לזיכרון אוניברסלי של אנשים רעים שעשו מעשים רעים נגד בני אדם אחרים. 

* "שישי בגולן"