הבלוג של אורי הייטנר

* אני מסרב להתרגש יותר מדי מההסכם בין הרש"פ לחמאס. רק עיוור מתוך בחירה, השלה את עצמו שיש הבדל מהותי בין הרש"פ ופת"ח לבין חמאס. האמת היא שיש הבדל מהותי בין אלה לאלה – חמאס היא תנועה אסלאמיסטית ופת"ח היא תנועה לאומנית. יש תהום בין שתי המפלגות בענייני פנים, מקומה של השריעה במדינה ועוד. אולם בנושא הישראלי, אין ביניהן הבדל מהותי. שתי המפלגות מסרבות להכיר בישראל (כמובן שהכרת פת"ח בישראל לא כמדינה יהודית, משמעותה אי הכרה בישראל), שתיהן תנועות טרוריסטיות הדוגלות במאבק המזוין. ההבדלים הם טקטיים.

* הסיבה היחידה להקמת המשרד לביטחון העורף, הייתה סידור עבודה למתן וילנאי. אלמלא הובטח לו תפקיד שר, לא היה עובר עם ברק ל"עצמאות". מאחר ולא היה תפקיד שר פנוי, צריך היה להמציא לו משרד. וכך נולד המשרד לביטחון העורף. משרד מיותר, שדינו להתבטל.

* הטרנד החדש – להריץ דחקות (בעיקר ברשתות החברתיות) על "לימודי השואה בגן". תכנית חינוכית כל כך הגיונית, כל כך רגישה, כל כך נכונה, כל כך בנויה לגילאים השונים על פי הבנתם, כל כך יותר נכונה מהתעלמות, כאילו ניתן להתעלם, ולו מן הצפירה ומן השאלות של הילד "מה הצפירה הזאת לכם"? תכנית שנבנתה במקצועיות וברגישות בידי "יד ושם" ומשרד החינוך, ומיטיבה לתת מענה הולם לצורך של כל גיל להיחשף בצורה המתאימה לזכר השואה.

אבל את מי מעניין חינוך הילדים, כשאפשר לשלהב יצרים ולהסית? יש מגמה בתוכנו, של גורמים הסולדים מלאומיות יהודית, וחוששים מכך שתודעת השואה תחזק את התובנה בדבר ההכרח הקיומי בריבונות לאומית בטוחה וחזקה של העם היהודי בארצו, ולכן הם עושים הכל כדי לצמצם למינימום שבמינימום כל עיסוק בשואה ובלקחיה. לכן, למשל, הם יוצאים נגד המסעות החשובים לפולין, וגרוע יותר – עושים הכל כדי להגחיך אותם.

* אורי משגב ממשיך במסעו האובססיבי ב"הארץ" נגד זיכרון השואה בישראל. הפעם הוא יוצא נגד יום הזיכרון לשואה ולגבורה: "... פסטיבל... באדולינה באושוויץ... חג השואה... מימונה.. שואנות..." וכמובן אי אפשר בלי "לאומנות קורבנית-משיחית... פאתוס לאומני" וכל הבלה בלה המשומש והעבש הזה. הגיגיו האינפנטיליים של הנ"ל, מזכירים לי פעוט שנעמד באמצע החדר וצועק "קקה פיפי" ומביט לכל עבר, לוודא שראו אותו ושמעו אותו. בקצב הזה, הוא יעלה בקרוב לדרגת אינטלקטואל ויוזמן לפאנלים של אנשי רוח לצדו של גדעון לוי.

* בשנים האחרונות, כלי תקשורת שונים, הן עיתונות כתובה והן אלקטרונית (ערוץ 10) עמדו בפני סכנה לקיומם. התעורר, בצדק רב, קול זעקה. המסר היה, שיש להניח הצדה את הסיבות למשבר של אותו כלי תקשורת, וקודם כל יש להציל אותו. יש להציל אותו למען הדמוקרטיה, הזקוקה לריבוי קולות ולריבוי דעות. יש להציל אותו, כדי שלא לשבור את מטה לחמם של מאות העיתונאים והעובדים בו.

האיום התורן הוא על "מקור ראשון", עיתון המזוהה עם הציונות הדתית ועם תושבי יהודה ושומרון. ומשום מה, נדם קולם של מרבית הנאבקים על קיומו של כל עיתון.

אובדן "מקור ראשון" יהיה מכה קשה לדמוקרטיה הישראלית, כיוון שמדובר בקול חשוב, שלא ממש בא לידי ביטוי משמעותי בשדה התקשורת הישראלי. יהיה זה אובדן של עיתון טוב, ברמה גבוהה, שהמוסף הספרותי שלו (הנקרא "שבת") אינו רק המוסף הספרותי הטוב ביותר בישראל, אלא הוא מתנשא קומות רבות מעל לכל מוסף אחר. והוא יהיה אובדן פרנסתם ומטה לחמם של מאות עובדיו.

האיום על קיומו של העיתון, נובע ממה שמצטייר כסירוב של הממונה על ההגבלים העסקיים לאשר את רכישת העיתון בידי שלדון אדלסון; עסקה שאושרה בידי בית המשפט, אך נדרש גם אישורו של הממונה. הוא משהה זמן רב, רב מדי, את החלטתו. ללא אישור העסקה, העיתון ייסגר וכל עובדיו יפוטרו.

איני מאושר מכך שבעלי "ישראל היום" הוא הרוכש של "מקור ראשון". יש בכך בעיה, בהחלט. אולם אם האלטרנטיבה היא סגירת העיתון, האלטרנטיבה גרועה לאין ערוך. מן הראוי, שהממונה על ההגבלים, יעמוד על מספר עקרונות. למשל, ש"מקור ראשון" לא יחולק בחינם, בדומה ל"ישראל היום". וחשוב יותר, שתשמר עצמאותו המערכתית של "מקור ראשון" (שלא אחת הוא בעמדה אופוזיציונית לבנימין נתניהו, שאדלסון הוא מקורבו). אולם בשום אופן, לא למנוע את העסקה.

אכן, יש בעיה בהרחבת השליטה של מו"ל אחד על כלי תקשורת רבים. אולם כאשר שוקן שולט על רשת מקומונים בנוסף ל"הארץ" ומוזס שולט על "ידיעות אחרונות", ynet, רשת "ידיעות תקשורת", "כלכליסט" ובחלק נכבד של ערוץ 2, מניעת העסקה בטענת הגבלים עסקיים בשוק התקשורת הישראלית, היא לעג לרש.

לא צריך דמיון מפותח במיוחד, כדי לדמיין את רעידת האדמה אילו היה מדובר ב"הארץ". האדישות שהתקשורת הישראלית מתייחסת לאפשרות סגירתו של "מקור ראשון" היא אחת משעותיה המכוערות ביותר. 

* אהוד בן עזר ערך השוואה בין דרעי ואולמרט. אני מבקש לעשות סדר – פשעו של אולמרט זהה לפשעו של דרעי. שניהם הורשעו בעבירות שוחד. על העבירה הזאת, דרעי נכנס לכלא, ובצדק. עונשו של אולמרט טרם נקבע, אך סביר מאוד להניח, שאף הוא ילך בדרכו של דרעי, חברו, וימצא את מקומו במקום הראוי לו, בכלא. למרבה הבושה, אחרי שריצה את עונשו ואת תקופת הקלון, חזר דרעי לפוליטיקה כראש מפלגה. אין ספק, שכמו דרעי, גם אולמרט ירצה מאוד בקאמבק כזה. אני בטוח שיש כמה אנשים שיעודדו אותו לעשות כן. אני מקווה מאוד, שכאן יגמר הדמיון בין שני העבריינים.

* ואם אהוד מתעקש, משום מה, להכניס למשוואה הזאת את המוצא המזרחי (מה הקשר?), הרי שמאחר ומשפחתו של אולמרט באה מסין, הוא יותר מזרחי מדרעי.

* אין סמל מובהק יותר, לסטיגמה של הזמר "האשכנזי קיבוצניקי" יותר משירם של "הגבעתרון" "ים השיבולים". אלא שמשהו קצת ... לא ממש מסתדר עם הסטיגמה. את השיר כתב יצחק קינן, יוצא מרוקו גאה ואחד האנשים המקדמים את תרבות יוצאי מרוקו בישראל. הלחין את השיר חיים אגמון, יוצא תורכיה. שניהם, התמלילן והמלחין, הם מן העיר בית שאן. קינן היה מורה, מנהל בית ספר וראש העיר. אגמון, מיד אחרי שירותו הצבאי, היה המנהל המוסיקאלי והמנצח של להקת "הגבעתרון". הוא היה בן 23 כאשר הלחין את השיר. קינן ואגמון כתבו גם את השיר "עמק שלי", עוד סמל של "הגבעתרון" וההתיישבות בעמק. העמק שלהם, הוא העמק של אנשי בית שאן ושל הקיבוצים. אותו עמק. כל הסטיגמות הללו, של "מזרחי" ו"אשכנזי", מופרכות בידי היוצרים והמבצעים של היצירות הישראליות הללו. החלוקה הזאת היא שארית של הגלות, שאין לה מקום בישראל. בעבורי, כל יצירה יהודית, מפולין וממרוקו, מאתיופיה או מצרפת, מארה"ב או מעיראק וכמובן מא"י, היא מורשת אבותיי, היא מורשת ישראל, היא מורשתי.

בשבוע שעבר, הלך אגמון לעולמו. בן 66 היה במותו. יהי זכרו ברוך!

* תלמידי הקורס "חשיבה ביקורתית" בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, נבחנו בתרגיל על הטקסט הבא, מתוך מאמר פרי עטי, שפורסם כאן, ב"חדשות בן עזר":

שוטרי משטרת התנועה מבחינים בנהג מזגזג, מתעלם מהנעשה בכביש ומסכן את עצמו ואת הנוסעים האחרים בכביש. הם דולקים אחרי הרכב, ולהפתעתם הם רואים את הנהג נוהג כשספר גמרא מונח על ההגה ותוך כדי נהיגה הוא מעמיק בו.

מיד נשלל רישיונו של הנהג ומוגש נגדו כתב אישום. האם ניתן לומר על כך, שבמדינת היהודים מגישים כתב אישום על לימוד תורה?

זאת הלוגיקה של הטיעון הדמגוגי לפיו על פי חוק הגיוס "לימוד תורה הוא עבירה פלילית". שקר וכזב. העבירה היא עריקה מצה"ל. וכשם אי אפשר לקבל נהיגה פרועה באצטלה של לימוד תורה, כך אין לקבל עריקה והשתמטות באצטלה של לימוד תורה.

* ביד הלשון

מחר, כט בניסן, ימלאו 83 שנים למותה של רחל המשוררת, רחל בלושטיין.

בשירה "כנרת" ("שם הרי גולן"), מופיעה השורה: "והיה הלב למשואות זרים". ואנו נוהגים לשיר "למשׂוּאות", עם שי"ן שמאלית, כך שהמילה נשמעת כמו "מסואות".

מהי משׂוּאה? לפיד.

איך המשׂוּאה מתקשרת לשיר?

כך הוא הבית כולו:

גם כי איוורש

ואהלך שחוח

והיה הלב למשואות זרים

האוכל לבגוד בך

האוכל לשכוח

חסד נעורים?

כי = כמו בעברית התנ"כית, אם.

איוורש = אעשה רש, עני.

שחוח = כפוף.

גם אם אעשה עני ואהלך כפוף, הלב שלי יהיה ללפידי זרים... האם אוכל לבגוד בך וגו'? מה הקשר ללפידים? מה הם נדחפים?

אין המדובר במשׂוּאות (בשי"ן שמאלית), אלא במשׁוּאות (בשי"ן ימנית). כך בפירוש מנוקדת המילה בספרי שירת רחל.

מהי מַשּׁוּאָה? מילון אבן שושן: "שממון, חורבן, הרס".

אם כן, המשפט אמור להתפרש כ"היה הלב להריסות של זרים". אולי קצת יותר הגיוני מלפידים, אך עדין לא מסתדר.

ההצעה שלי לפירוש המילה, שולחת אותנו לספר בראשית, לסיפור אדם, חוה והנחש. בתחקיר שעושה אלוהים למעורבים בפרשת אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע, הוא פונה לחוה בשאלה: "מה זאת עשית?" היא משיבה: "הנחש הִשִּׁיאָנִי ואוכל". מה פירוש הִשִּׁיאָנִי? פיתה אותי.

נחזור לשיר: גם כי איוורש / ואהלך שחוח / והיה הלב ל"פיתויי" זרים / האוכל לבגוד בך?

זה ההסבר. גם אם אהיה עני וכפוף, ואף אם אעמוד בפני פיתויים של זרים, לא אוכל לבגוד בך, כנרת.

ועוד תיקון של שגיאה נפוצה בהגיית מילות השיר: "מה ירבו פלאים, בחורף על הכרך".

לרוב אנו שרים "על הַכֶּרַךְ", וזה נשמע כמו "על הקרח". אבל על הקרח לא יפרחו הכלנית והכרכום, ובחוף הכנרת, 210 מ' מתחת לפני הים, אין כל כך קרח. המילה מנוקדת כך: "כֶּרַךְּ" (נשמע כמו קרק). מהי כֶּרַךְּ? זהו שם של מקום, גבעה ליד כנרת – גבעת הכרךְּ, תל בית ירח, שם נמצא בית הקברות של כנרת, בו טמונה המשוררת רחל, ובקרבתה – מלחינת השיר, נעמי שמר. 

* "חדשות בן עזר"

בעקבות ההתקפה הפראית של מטורפי תג מחיר על מוצב צה"ל ביצהר, ניצל אילן אשל את ההזדמנות החגיגית להשתלחות שלוחת רסן במאות אלפי המתנחלים, תושבי יהודה ושומרון, הרחוקים מקומץ הפראים האלה, כרחוק מזרח ומערב.

דבריו הזכירו לי את אלה שנהגו להציג, בחוצפתם כי רבה, את התנועה הקיבוצית בדמותו של הבוגד המרגל אהוד אדיב, בן גן שמואל, שפעל ברשת ריגול וחבלה בשירות הסורים.

בשני המקרים מדובר לא רק בהכללה מכוערת, אלא בשקר גס ועלילה נוראה.

בעקבות מקרים של "תג מחיר", נכתב במאמר המערכת של "מקור ראשון", העיתון המבטא את הציונות הדתית בכלל ואת תושבי יו"ש בפרט, תחת הכותרת: "תג מחיר – זוועה מוסרית": "... ימי חירום הם הימים האלה. לא בגלל המתיחות עם תורכיה או האירועים באו"ם, אלא משום שפרי באושים מוסרי נפל בתוך המחנה. לפחות שלושה אירועים המתכנסים תחת המונח 'תג מחיר' אירעו בארבעת הימים האחרונים. מסגד הוצת בשומרון, מכוניות הוזקו באותו אזור וכלי רכב של צה"ל חובלו בידי יד זדונית בבנימין. לא מיותר לציין, שבמהלך הרס הבתים במגרון נזרקו אבנים אל חיילי צה"ל.

לרוב המוחץ של אזרחי ישראל, בכללם קוראים עיתון זה, אין צורך להסביר עד כמה המעשים הללו נוראים, מעוּותים ומזיקים. ואולם, בדור הצעיר וכנראה בקרב כמה בוגרים שמעניקים להם חסות, יש מי שהופכים את היוצרות בלי להבין לאן הם מדרדרים את עצמם ואת הסובבים אותם. אל"ף בי"ת של תורה, יהדות ושמירת חוק נשכחו מהם, עד שאין ברירה אלא להסביר את המובן מאליו. ובכן, ההיגיון שלפיו מותר וצריך להיפרע מערבי, שלא עשה דבר, כנקמה או הרתעה על כך שהמדינה פגעה בהתיישבות היהודית ביו"ש ... לא נשמע מעולם בתולדות ישראל. מיהושע בן נון ועד הרב צבי יהודה לא היה מנהיג רוחני שהורה כדבר הזה. גם לא יהיה, משום שאין דבר הסותר יותר את דרך ישראל...  על אחת כמה וכמה באשר להתנגשות בין יהודים. כיצד מעיזים צעירים בני העם הזה להרים את ידם על אחיהם מגניהם, ולא חשוב עד כמה ועל מה הם כועסים. האינם מבינים את משמעות הדבר? האם באמת חפצים הם במלחמת אחים? האינם רואים שבכך הם קודחים חור בספינה שכולנו שטים בה? ואולי זו מטרתם: לעשות כמעשה הסיקריקים בירושלים הנצורה ולשרוף את מחסני המזון האחרונים כדי להחריב?! הדברים הללו חייבים להיאמר בקול גדול וחד, עד שתופעת 'תג מחיר' תימחק מעל פני האדמה. ... 'תג מחיר' הוא זוועה מוסרית שלא ניתן לחיות אתה בכפיפה אחת... 'תג מחיר' פירושו הכרעת מחלוקות באלימות במקום בהידברות, ולא זו דרכו של עם ישראל... אוי לנו ואבוי לנו אם בתוך המחנה יש מי שמועל בקוד היסודי הזה ומנסה לכפות את דעתו ביידוי אבנים ובפינצ'ור גלגלים. זאת לא הייתה בישראל. לא רק החברה שבה חיים אנשי 'תג מחיר', אלא גם הרשויות חייבות לעצור את התופעה האנרכיסטית הזו. טוב עשה מפכ"ל המשטרה כשהקים צוות מיוחד לטיפול בוונדליסטים. יש לקוות שיגיע לתוצאות ומהר. אבל טוב יותר יהיה אם מעניקי האצטלה הרוחנית ל'תג מחיר' יקדימו תרופה למכה ויפסיקו ביוזמתם את מעשי הפרעות. עליהם לדעת שאם לא יעשו זאת מרצונם, המכה בוא תבוא. במקרה כזה, שלא יבואו לזעוק מרה. איש לא יעזור להם".

מילים כדורבנות. אין אמירה מפורשת מזאת. וראוי להבחין בכך, שבמאמר המערכת אין אף טיעון תועלתני, העוסק בנזק התדמיתי, למרות שמדובר בנזק נוראי. המסר הוא מוסרי – "אתם זוועה מוסרית".

מצג השווא שהציג אילן אשל, לפיו מטורפי "תג מחיר" מייצגים את ציבור המתנחלים, נכון בערך כמו טענה שיגאל עמיר מייצג את תושבי הרצליה. אמנם הוא גר שם, אך עולמו המוסרי והערכי הוא היפוכו של עולמם הערכי והמוסרי של תושבי העיר, הקרויה על שמו של חוזה המדינה. פושעי "תג מחיר" גרים בשומרון, אולם עולמם הערכי והמוסרי הוא היפוכו של עולמם הערכי והמוסרי של המתנחלים.

המתנחלים הנם אזרחים נאמנים ושומרי חוק. אנשים טובים, המשרתים בצה"ל, בסדיר ובמילואים, משלמים מסים, עובדים לפרנסת משפחתם, פועלים ביישוביהם, מבצעים פעילויות התנדבות וחסד, מפעילים מערכת חינוך מופתית. יש בהם חילונים, מסורתיים, דתיים, חרד"לים וחרדים. יש בהם מתונים וקיצונים ואפילו קיצונים מאוד; כמו בכל חברה נורמאלית. אין זה מקרה, הרי מדובר בחברה נורמאלית. אנשי "תג מחיר" אינם הקיצונים מאוד בתוך החברה הנורמאלית. מדובר באנשים שמחוץ לחברה, שמתנגדים לה ונלחמים בה. לא בכדי, האנשים האלה רודפים את מנהיגי מועצת יש"ע, מטרידים אותם, מפנצ'רים את מכוניותיהם ושולחים להם מכתבי נאצה. פושעי "תג מחיר" רואים בהנהגת המתנחלים אויב, ובצדק מבחינתם – שהרי הם עצמם אויבי ההתנחלות.

מן הראוי שהחברה הישראלית, על כל חלקיה, תשכיל להבחין בין ציבור המתנחלים לבין אויביהם המרים, פורעי "תג מחיר".

* "ידיעות הקיבוץ"

* אם אכן מתגבש הסדר קבע המתיר את איראן כמדינת סף גרעינית (ואין זו רק תעמולה איראנית), הרי ההסכם הזה הוא סכנה חמורה לשלום האנושות.

* קבוצת ח"כים קיימה את מצוות העליה לרגל בפסח, ועלתה לחלות את פניו של אבו מאזן במוקטעה. הם חזרו משם מוקסמים כגרופיז, להקת מעודדות של היו"ר הפלשתינאי.

* הבשורה הגדולה שקיבלו מאבו מאזן, היא שהוא מוכן לחדש את המו"מ עם ישראל, תמורת שרטוט הגבולות. כלומר, הוא מוכן לעשות לנו טובה ולשאת ולתת אתנו, תמורת נכונות לייתר את המו"מ ולקבל מראש את תכתיבו בנוגע לגבול. מה שהוא לא אמר, הוא למה הוא מתכוון כאשר הוא מדבר על גבול. האם הוא מדבר על גבול בין מדינת הלאום הפלשתינאית למדינת הלאום היהודית? או שהוא מדבר על גבול בין מדינת לאום פלשתינאי נקיה מיהודים (שהרי הוא אינו מוכן שיהודים יישארו בה), לבין מדינה לא יהודית, שהוא יתערב בחייהם של הערבים בתוכה (כמו שחרור מחבלים רוצחים, אזרחי ישראל) ושתוצף במיליוני פלשתינאים (ולכן הוא אינו מוכן לוותר על תביעת "זכות" השיבה).

* במאמר ב"הארץ" של ערב פסח, מבכה רוגל אלפר את השלום, ומכריז רשמית שלא יהיה כאן שלום. מצד אחד, ניתן לראות בכך סוג של פיכחון. פיכחון? אלפר מציע תאוריה, על פיה שלום = חלוקת הארץ בין מדינת ישראל למדינה הפלשתינאית בקווי 49'. אילו ישראל הייתה רוצה, היה שלום על בסיס זה. אבל ישראל אינה רוצה שלום, ולכן אינה מוכנה לשלם את המחיר ולכן אין ולא יהיה שלום. אלא שכל הבניין הרעוע הזה עומד על כרעי תרנגולת. מי קבע ששלום הוא דווקא על הבסיס הזה? אך מעבר לכך, את הבסיס הזה ישראל דווקא קיבלה ושני ראשי ממשלה, ברק ואולמרט, הציעו על פיו הסכם שלום לפלשתינאים והם דחו אותו על הסף. להערכתי, גם היום, כאשר ציפי לבני ועריקאת יושבים בחדר, הם דנים על הבסיס הזה. ואין שלום. למה? כי הפלשתינאים אינם מוכנים לקבל את קיומה של ישראל. לכן הם דורשים את "זכות" השיבה, שנועדה להציף את מה שיישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. לכן, הם אינם מוכנים להכריז על סוף הסכסוך. לכן הם אינם מוכנים להכיר בישראל (להכיר בה, אך לא כמדינה יהודית, פירוש הדבר לא להכיר בה, כמובן).

* אני מתנגד למתווה השלום הנ"ל ותומך בפשרה טריטוריאלית נוסח תכנית אלון ומורשת רבין. הבעיה היחידה בתפיסה שלי, היא שאין לה פרטנר פלשתינאי. וזה גם הדבר היחיד המשותף לתפיסה שלי ולאידיאה פיקס של אלפר. אז אולי כדאי לחפש פתרון מחוץ לקופסה – הן מחוץ לקופסה הישראלית / פלשתינאית והן מחוץ לקופסת א"י המערבית. בתוך הקופסה הזאת, הפתרון הוא חלוקה בין מדינת ישראל ללא גבולות בני הגנה, עם טרנספר המוני לתושביה וויתור על נכסים לאומיים חשובים לבין מדינונת פלשתינאית מפורזת ונטולת יכולת קיום. חלוקה כזאת היא מתכון לנצחיות הסכסוך ולמלחמה קשה ועקובה מדם. הפתרון חייב לכלול את ירדן, ופשרה טריטוריאלית סבירה בין ישראל לפדרציה ירדנית – פלשתינאית.

* במאמר ב"הארץ", יצחק לאור מלקה אותנו קשות, על כך שחירותנו מבוססת על שלילת חירותם של הפלשתינאים, והוכחה לכך היא הסגר שבו הם נתונים בחג.

בליל הסדר והסגר, נרצח סנ"צ ברוך מזרחי בכביש 35 בהר חברון. ליל הסדר הוא ערב מוּעָד לפורענות, לפיגועים, לרצח יהודים. האם שכחנו את טבח הפסח במלון פארק בליל הסדר תשס"ב 2002, בו נרצחו למעלה משלושים איש ונפצעו 160, ואת הטבח למחרת באלון מורה, בו נרצחו ארבעת בני משפחת גביש?

צריך דמיון מפותח כדי לשער מה עלול היה לקרות במועד זה אלמלא הסגר?

יצחק לאור לוקה בבוחן המציאות שלו. הוא חי בעולם וירטואלי, שבו אין סיבה ומסובב. הוא מתעלם מהגורם לסגר – הטרור והמוטיבציה להרוג ביהודים בליל הסדר. הוא מתעלם מתכלית הסגר – הגנה על חייהם ושלומם של אזרחי ישראל. מבחינתו, הסגר הוא אמצעי דיכוי שמיכוי, ללא כל סיבה, רק מתוך חדוות הדיכוי וההתעללות המפעמת בנו.

* ובאותו עניין - כתבה לי הקוראת ו': "אני לא חוגגת את פסח. קשה לדקלם את ההגדה, לדבר על יציאה מעבדות לחרות, בידיעה שעם שלם נמצא בסגר, כדי שאנחנו נוכל להמשיך בצביעות הזו". תשובתי: "אמנם בסדר פסח אנו שותים ארבע כוסות, אבל החג שבו אנו שותים עד דלא ידע להבדיל בין ארור המן וברוך מרדכי הוא חג אחר".

* כיהודים, עלינו להתייחס להצתת מסגד וכתובות "ערבים החוצה", בדיוק כפי שאנו מתייחסים להצתת בית כנסת וכתובות "יודן ראוס".

* בתכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, השתלחה עירית לינור בהגדה הקיבוצית, מתוך שלילה עקרונית שלה, מעצם היותה הגדה שונה מהמסורתית. אני אוהב מאוד את ההגדה הקיבוצית ורואה ברכה בריבוי, אך אני מכבד את הטענה העקרונית של הגדה אחידה לעם היהודי כולו. מה שהפריע לי בדבריה של עירית, לא היה ההתנגדות העקרונית, אלא הבורות שהפגינה באשר למהותה של ההגדה ושל מסריה, והזלזול במה שאינה מכירה.

מי שהגן על ההגדה הקיבוצית, היה בן זוגה לתכנית, רוגל אלפר. אלא שבמחלוקת בין שניהם, אני קרוב יותר, באופן חד משמעי, לעמדתה של עירית. המסר של רוגל הוא: "מה אכפת לך באיזה הגדות אחרים משתמשים? שכל אחד יקרא באיזו הגדה שהוא רוצה. מה אכפת לך אם מישהו לא רוצה לעשות סדר? שלא יעשה. מה אכפת לך אם מישהו לא עושה סדר אלא יושב בבית מול הטלוויזיה ואוכל לחם? אם זה טוב לו, מה זה ענייניך?" וכן הלאה.

שוב, אותה דיוטה נמוכה ואינפנטילית של שיח הזכויות. אך זה לא שיח זכויות, שהרי איש אינו שולל את זכותו של כל אחד להחליט האם לחגוג את פסח, ובוודאי שאיש אינו מנסה לכפות על זולתו לחגוג אותו בדרך מסוימת. אין זה שיח זכויות, אלא שיח ניכור. שיח שהוא היפוכו של שיח האכפתיות. שיח השולל חברה, שולל קהילה, שולל לאום ושולל משפחה. מה אכפת לך מה אני עושה? ובעצם – מה אכפת לי מה אתה עושה? מה אכפת לי ממך בכלל? וחוסר האכפתיות הזה, בשם האינדיבידואליזם הקיצוני, מתחיל בהתנגדות לשיח זהותי ותרבותי, שמשמעותו יצירת זהות משותפת, וממשיך בחוסר אכפתיות למצבו הכלכלי של הזולת. "אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים. מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?"

* בראיון ל"הארץ" בערב פסח, קרא הרב הראשי דוד לאו, לשנות את חוק השבות, ולמחוק את סעיף הסבא, כלומר את קליטת מי שסבם יהודי. תוך פריטה דמגוגית על הנימים הקסנופוביים הקיימים בנו, למרבה הצער, הוא אמר שאין זה תפקידנו להיות מדינת הסעד של העולם השלישי... למעשה, הוא התכוון לומר שאין להעלות לארץ את היהודים שאינם מוכרים על פי ההלכה, בפרשנות הרבנות האורתודוכסית.

במשך 70 שנה, כל יהדות בריה"מ נלחצה תחת מכבש כבד של דיכוי רוחני ותרבותי, שנועד להשכיח מהם את לאומיותם ודתם. והנה, לאחר 70 שנה, נצח ישראל לא שיקר, ולמעלה ממיליון יהודים עלו לישראל, לבנות ולהבנות בה. הם מתערים בעם היהודי, מתערים בחברה הישראלית, משרתים בצה"ל, תורמים לחברה, לכלכלה, למדע, לתרבות ולספורט. לא כולם יהודים על פי ההלכה. כפי שההלכה עצמה היא מתן מענה חדשני למצב העם היהודי לאחר החורבן, בניגוד לגישה הקראית של דבקות פונדמנטליסטית בתורה כלשונה, כך על ההלכה במאה ה-21 לתת מענה הולם ליהדות בת זמננו, ולא לדבוק כקראית בשולחן ערוך. מן הראוי למצוא את הדרך להכיר ביהדותם של כל העולים מחבר העמים. הרב לאו משדר המון אמפתיה לכל חלקי העם, ואם נכונים הדברים שנכתבו בכתבה, הוא מוליך מהפכה מבורכת של שחרור הרבנות מכבלי הבירוקרטיה ושיפור השירות. אולם עמדותיו שמרניות לחלוטין ואין בהן כל מענה לצרכים האמתיים של העם היהודי היום. הוא אף מנסה לסכל את הצעת החוק המתונה של ח"כ אלעזר שטרן, שנועדה להקל על הגיור במסגרת הרבנות האורתודוכסית, באמצעות מתן אפשרות למתגיירים לבחור באופן חופשי רבני ערים כמגיירים, ובכך לשבור את המונופול החרדי האנטי ציוני על הגיור. אם זו גישתו, כל השינויים הארגוניים שהוא מקדם, שווים כקליפת השום.

* הטענה הדמגוגית של הקוראים לשנות את חוק השבות, שאמנם הוגדר כתשליל של הגדרת היהודים בחוקי נירנברג, היא "שלא ניתן להיטלר לקבוע את זהותנו היהודית". כמובן שאין כאן קביעת הזהות היהודית על פי חוקי נירנברג, אלא אמירה ערכית, שהמדינה היהודית פתוחה בפני כל מי שנרדף בשל יהדותו. יש לשים קץ לחרפה, שבה מי שנרדף בגולה על יהדותו, יירדף במדינת היהודים בשל אי הכרה ביהדותו.

* חוסר היציבות באוקראינה גורם לעליה באנטישמיות במדינה זו, וצפוי להביא להכפלת קצב העליה משם. במקום לקבל את היהודים הנרדפים באוקראינה בזרועות פתוחות, כאחים אבודים השבים אלינו, יוזם הרב הראשי חקיקה שתמנע עליית רבים מהם.

* למפת הפסטיבלים של פסח, נוסף פסטיבל חדש – פסטיבל שיר השירים בפארק קצרין העתיקה. במרכז הפסטיבל השנה - הופעות של שולי רנד ושל שלום חנוך, ברחבת בית הכנסת העתיק. אני הלכתי להופעה של שולי רנד. הופעה מקסימה, עם הרכב של גיטרה, כינור וקלידים. שולי נתן את מיטב הרפרטואר שלו, ועליהם הוסיף את "שירת העשבים" של נעמי שמר ע"פ ר' נחמן מברסלב ואת "טמבל" של ארכדי דוכין (הגרסה העברית לשירו של ולדימיר ויסוצקי). מדבר אחד התאכזבתי – שולי לא שר את פרק ה' בשיר השירים, אותו הוא הלחין ושר. כל כך מתבקש בפסטיבל שיר השירים.

* מעבר להיותו של שולי רנד יוצר וזמר מוכשר מאוד, הוא גם מעורה בתרבות הישראלית, חי בתוכה ותורם לה. הוא תורם לה דווקא בכך שהוא מכניס לתוכה את הגוון החרדי, להבדיל מהחרדים המתבדלים והמסתגרים. הם מונעים מעצמם את ההיכרות עם גוונים אחרים בתרבות הישראלית היהודית, אך גם מזולתם את הגוון החשוב שלהם. בחירתו של שולי רנד הפוכה, וזאת גדולתו.

* למעלה מ-42 שנים וחצי חלפו מאז קבעה אסתר רוט שחמורוב את השיא הישראלי לנשים בריצת 100 מ', בחצי הגמר באולימפיאדת מינכן, עד שהשיא נשבר היום בידי אולגה לנסקי. בריצה זו חסרו לרוט שחמורוב 4 מאיות השניה כדי לעלות לגמר במקצה זה. היא עלתה לגמר בריצת 100 מ' משוכות, הישראלי הראשון שהגיע לגמר כלשהו באולימפיאדות, אך בשל טבח הספורטאים (ובהם מאמנה האישי עמיצור שפירא), לא השתתפה במרוץ. היא השתתפה במרוץ הגמר באולימפיאדת מונטריאול 1976, וזכתה במקום השישי. יש לציין, שבתקופתה הייתה רוט שחמורוב האצנית המהירה ביותר בעולם החופשי, אך בכל המקומות הראשונים זכו הספורטאיות מן הגוש הסובייטי, שגופן היה מוצף בהורמונים גבריים, והן היו למעשה מכונות ספורט בלתי אנושיות. לאמתו של דבר, היא הייתה אז האישה המהירה בעולם. מאז, ישראליות וישראלים זכו במדליות אולימפיות, כולל מדליית זהב, והיום נשבר השיא האלמותי של שלה, אולם בעיניי, אסתר רוט שחמורוב, כלת פרס ישראל לספורט, הינה גדולת הספורטאים הישראליים בכל הדורות.

* ביד הלשון

"איפה תהיו בחג השני"? "מה תעשו בפסח שני"?

ובכן, אין מועד כזה – "החג השני". "פסח שני" דווקא יש, אך הוא שונה מכוונת השואלים.

היום האחרון של פסח, כ"א בניסן, שכמו היום הראשון, הוא שבתון, נקרא בפשטות "שביעי של פסח". על פי המסורת, זה היום שבו נקרע ים סוף ובני ישראל עברו בתוך הים בחרבה, אולם בתורה אין הסבר לציווי לקיים ביום הזה שבתון.

ומהו פסח שני?

מועד זה, הקרוי גם "פסח קטן", חל בי"ד באייר, בדיוק חודש לאחר ליל הסדר. זהו מקצה שיפורים, המאפשר למי שלא יכלו להקריב את קורבן הפסח, מכיוון שהיו טמאים (למשל, נגעו במת), להקריב אותו במועד ב'. אין מועד ג'. היום נהוגים בפסח שני מעט מנהגי יום טוב, כמו אי אמירת "תחנון" בתפילה.

* "חדשות בן עזר"