הבלוג של אורי הייטנר

(תגובה למאמרה של אווה אילוז "האם יתכן דבר כזה אינטלקטואל יהודי?")

אילו נתבקשתי לתת כותרת למסה של אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של מוסף "הארץ" – "האם יתכן דבר כזה – אינטלקטואל יהודי?", הייתי מכתיר אותו: "שבחי הניכור". אילוז יוצאת במאמרה נגד הסולידריות היהודית ונגד המושג אהבת ישראל. בעיניה, יש סתירה בין סולידריות לקבוצה, לבין אינטלקטואליות שחייבת להיות אוניברסלית. כל המסר שלה הוא מסר של אינטלקטואל מנוכר; מנוכר לחברה, מנוכר לקהילה, מנוכר לעם, כיוון שסולידריות מנוגדת לאמת, והאינטלקטואל מחויב לאמת. לא בכדי, הגיבורה האולטימטיבית שלה (גם אם היא מסייגת פה ושם את הערצתה אליה) היא חנה ארנדט, מקרה קיצוני של אינטלקטואל מנוכר לעמו. "בשביל ארנדט, כמו להוגי דעות אחרים מתקופת ההשכלה, האפשרות לדעת את האמת הייתה תלויה באפשרות לחשוב בצורה עצמאית, ללא התערבות של דעות קדומות או מסורת. העצמאות הזאת העניקה לה, זכות קריטית: לא להתייחס למצב ההיסטורי הספציפי של העם היהודי. אם חשיבה אמתית מוגדרת על ידי עצמאותה, היא חייבת להתעלם מהצרכים של הקהל שלה או קבוצת ההתייחסות שלה. זאת משום שהישארות בשטח הדאגות של הקבוצה מסכנת את יכולתה של אשת הרוח להתייחס אל העולם באופן נטול אינטרסים". אילוז טוענת שתפקידו של אינטלקטואל, מאז ימי סוקרטס, הוא לבקר את החברה שלו, והתביעה לסולידריות מנוגדת לכך.

אכן, תפקידו של אינטלקטואל הוא לבקר את החברה שלו. אולם אינטלקטואל מנוכר, שאינו חלק מהחברה, שאינו כואב את כאביה ואינו שמח בשמחתה, שאינו סולידרי כלפיה ואינו חי אותה – ביקורתו אינה ביקורת אמת, והוא עצמו אינו אלא נביא שקר. אין מי שמתחו ביקורת נוקבת יותר על חברתם מאשר נביאי ישראל, דווקא מתוך אהבת ישראל וסולידריות עמוקה עם עמם. ובדורות האחרונים, אין מבקרים חריפים יותר של החברה, מאשר ענקי רוח כביאליק, אלתרמן, ברנר, ש"י עגנון ומרטין בובר. זאת, כיוון שביקורתם באה מאהבה, מהזדהות, משייכות, ולא מניכור, שהוא המדרון החלקלק לשנאת ישראל.

אילוז מבטאת במאמרה את המסר הפוסט-ציוני הקלאסי: "כאידיאולוגיה לאומית, הפכה הציונות לעוף מוזר משהו: במקום שתסתיים עם הקמת המדינה, כוחה וטווח השפעתה רק התגברו". אליבא דאילוז, הציונות הייתה בסך הכל מכשיר להקמת המדינה. בעיניי, המדינה היא מכשיר להגשמת הציונות; לריכוז העם היהודי במולדתו, ליישוב ארץ ישראל ביהודים, לקיומה של מדינה יהודית הנוטלת אחריות על העם היהודי, על קיומו הפיזי והרוחני, על עתידו.

מאמרה של אילוז רווי דמגוגיה. לדוגמה, אילוז יוצאת בשצף קצף נגד הלובי הפרו ישראלי בארה"ב. כמשיחה לפי תומה היא משרבבת את המשפט הבא: "מה שנהוג לכנות 'הלובי הישראלי' – ללא ספק השדולה החזקה ביותר בפוליטיקה האמריקאית לצד NRA (איגוד הרובאים הארצי) ...". במאמר המתפרס על פני חמישה עמודים שלמים, ההתייחסות לאיגוד הרובאים ממש מיותר. אין בו שום תרומה למסר שלה. אולם היא לא ויתרה על שרבובו, כיוון שזהו לובי שנוא, בצדק, על הגורמים הליברליים בארה"ב ובאירופה, ואם אפשר לחבר אליו בתודעה את הלובי הישראלי, אילוז לא תוותר על ההזדמנות.

אילוז יוצאת נגד השימוש בסולידריות היהודית ככלי פוליטי. אבל האמת, היא שכל התאוריה שמאחוריה המסה, היא כלי פוליטי המוביל לשורת הסיום הכל כך פוליטית, כל כך בוטה, כל כך רדיקאלית: "לנוכח העוולות הקשים, הבלתי פוסקים, כלפי הפלשתינאים והערבים תושבי ישראל, חובתו המוסרית [של האינטלקטואל] היא להיפרד, בכל הכאב, מן הסולידריות הזאת". ... בכל הכאב? אני דווקא מזהה את חדוות הפרידה. 

* מוסף "הארץ"

* ושוב, בריונים ביצהר השחיתו את רכבו של המח"ט ולמחרת של מילואימניק, באותו לילה רגמו באבנים שוטרים שביצעו את משימתם – הרס של בתים בלתי חוקיים והשיא – חדירה  למוצב של צה"ל והריסתו, תוך איומים אלימים על חיילי צה"ל. העלוקות הללו, חיים בזכות צה"ל שמגן עליהם, אך מתייחסים אליו כאל אויב. מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב – הוא אויב של צה"ל, של מדינת ישראל, של עם ישראל. מי שפוגע בצה"ל הוא בוגד. המטורפים הללו, הם גיס חמישי.

* הם ו"אנרכיסטים נגד הגדר", הם לכאורה שני קצוות, לכאורה כל אחד מהם יראה כגידוף נורא את השוואתו לרעהו, אבל האמת היא שמדובר בדיוק באותו חרא.

* מיהם החיילים דמיקולו במוצב המגן על יצהר, שאפשרו למחבלים לחדור למוצב ולעשות בו כבתוך שלהם? אין להם נשק? הם לא למדו לבצע נוהל מעצר חשוד?

* אהוד אולמרט – תמונת מצב: בית המשפט הרשיע אותו בנטילת שוחד, בפרשת "הולילנד". בית המשפט העליון עומד להכריע בערעור המדינה על זיכויו מחמת הספק בפרשיות טלנסקי ו"ראשונטורס" ועל קולת עונשו בפרשת מרכז ההשקעות. החלה חקירתו בחשד להדחת עד ושיבוש הליכי משפט. קלטות שולה זקן עלולות לחשוף פרטים מפלילים נגדו בפרשיות השונות.

ולנוכח תמונת המצב הזו, החלו להישמע קולות בזכות עסקת טיעון עם אולמרט. תהיה זו שגיאה חמורה. אין מקום לעסקאות טיעון עם אישי ציבור, וככל שהאישיות בכירה יותר, כך עסקת טיעון עמו בעייתית יותר. די הייתה לנו הפרסה של עסקת הטיעון עם משה קצב.

* יוסי ורטר כתב ב"הארץ" שפסק הדין במשפט אולמרט, בהמשך לנחישות שהפגינו המשטרה והפרקליטות בעניינו, מפריך את התזה על פיה "מערכות אכיפת החוק נוטות להקל על השמאלנים, רודפי השלום למיניהם ובהם החוזרים בתשובה והעורקים מצד לצד". הוא צודק, כמובן, ומיטיב להגדיר זאת כ"תיאוריה מקושקשת". אולם הטענה הזאת, שאין לה שחר בכל הנוגע למערכת אכיפת החוק, נכונה במידה רבה בנוגע לרבים מכלי התקשורת. נוכחנו בכך ב"אתרוגו" של אריק שרון, בתקופת ההתנתקות. נוכחנו בכך לאורך כל פרשיות אולמרט. עם זאת, אני חייב לשבח בעניין זה את "הארץ", שבפירוש יצא לאורך כל הדרך נגד שחיתותו של אולמרט, למרות שהוא המדינאי שניסה ליישם יותר מכל מדינאי ישראלי את ההשקפות המדיניות של העיתון. זאת, להבדיל מ"ידיעות אחרונות", עיתון הבית של אולמרט. גיליון ערב שבת האחרון של "ידיעות אחרונות", נראה כמו כתב ערעור של אולמרט על פסק דינו.

* אם החמאתי ל"הארץ", עליי למהר ולאזן את המחמאה. נכון, "הארץ" יצא נגד שחיתותו של אולמרט. עם זאת, מעל במה זו, ומצד מי שהיה בכיר פרשניה, נכתבו הדברים החמורים ביותר בכל פרשיות אולמרט. ב-5.3.07 פרסם עקיבא אלדר מאמר ב"הארץ", תחת הכותרת "חנינה כללית תמורת שלום כולל". במאמרו, תקף אלדר את ראש הממשלה אולמרט בתנועת מלקחיים – מצד אחד על דרכו המדינית, אותה הוא ביקר בחריפות, מאחר ובאותה עת עדין לא הייתה יונית קיצונית, כפי שבאה לידי ביטוי בהצעותיו לאבו מאזן, שהיו ברוחו של אלדר. מצד שני הוא הזכיר לאולמרט ש"מגירות היועץ המשפטי לממשלה מתפוצצות מתיקי חקירה נגד ראש הממשלה ודו"ח מבקר מדינה רודף דו"ח ועדת חקירה". וכאן הציע אלדר לאולמרט עסקה מושחתת. אחרי שהוא הזכיר לו את דרך הנסיגה של שרון "שחיסנה אותו מפני אותה קופת שרצים", הוא הציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: "לאור ניסיון האתרוג, הסדר מדיני שיוביל לקץ הכיבוש יזכה את אולמרט בחנינה".

חנינה מידי מי? לכאורה, מידי משפט ההיסטוריה, "רק סיום מצב המלחמה עם מדינות ערב יהפוך אותו מהערת שוליים עלובה בתולדות המדינה למנהיג דגול", אך הדברים ברורים – מדובר בסחיטה לשמה. אלדר הזהיר את אולמרט, שאם לא יפעל למימוש דרכם הפוליטית של אלדר וחבריו, הם ירדפו אותו, ימררו את חייו וימצו כל דרך להציגו כמושחת, עד שלא יוכל עוד וייפול. לעומת זאת, אם ינהג על פי תכתיבם המדיני – הם יעניקו לו יד חופשית לנהוג בשחיתות ככל שיחפוץ. מובטחת לו חנינה תקשורתית מראש.

ואם זו אינה סחיטה – סחיטה מהי?

מי יודע, אם אין קשר בין הסחיטה הזו, לבין הדרך המדינית הקיצונית שאימץ אולמרט והוביל במו"מ עם הפלשתינאים. כפי שנוכחנו לדעת, זה לא עזר לו.

* סביב פרשיות אולמרט, עלתה בגיליון הקודם של חב"ע השאלה, האם ישראל גרועה יותר או פחות ממדינות אחרות, במדד השחיתות. ובכן, תשובתי היא, שהתאונה הקשה, שפושע מושחת כאולמרט היה כאן ראש ממשלה, היא לדיראון עולם. אך חשובה ממנה העובדה, שהאיש נדון בבית המשפט ככל אזרח, ואף שהיה חמוש בסוללה של בכירי הפרקליטים ובכירי היחצ"נים, עם עיתון הבית "ידיעות אחרונות" שמכר את נשמתו ליחצ"נותו של המושחת, ועם חלקים נרחבים בתקשורת שגיבו אותו – בסופו של דבר הוא הורשע, וסביר להניח שייענש ללא הנחות. זו ההוכחה הניצחת לכך שישראל אינה מדינה מושחתת. ובמקום שמדינה חוזרת בתשובה עומדת, אין מדינות צדיקות גמורות (אם יש דבר כזה) יכולות לעמוד.

* אהוד בן עזר רמז בגיליון הקודם שהשחיתות היא חלק בלתי נפרד מן הדמוקרטיה, העדיפה על כל דיקטטורה. אכן, הדמוקרטיה עדיפה על כל דיקטטורה, אך אין זה נכון שהשחיתות היא בת לוויה של הדמוקרטיה. נהפוך הוא, השחיתות היא בת לוויה של השררה. ככל ששלטון אוטוריטרי יותר, כך הוא מושחת יותר. דווקא הדמוקרטיה מאפשרת לחשוף את השחיתות, להיאבק בה, ולבער את הנגע. התהליך הזה כואב, כפי שכולנו נוכחים, אך זהו תהליך מטהר ומבריא של החברה הישראלית.

* תפקידה של האופוזיציה לתקוף את הממשלה, אך ניתן לצפות ממנה גם לאחריות לאומית. כאשר אבו מאזן מפוצץ את השיחות, הרצוג מאשים דווקא את ישראל וקורא להקים ממשלה "שיכולה להביא לשלום". איך בכוונתו להביא לשלום? לוותר על המדינה היהודית? להסכים עם "זכות" השיבה? לפתוח את בתי הכלא ולשחרר מיד את כל המחבלים, כולל כל הרוצחים, כולל אזרחי ישראל? לא הכל פוליטיקה, וחבל שהרצוג זורה חול בעיני הציבור.

* אם הדרך שיוביל כחלון בפוליטיקה הישראלית, תהיה ציונות המשלבת צדק חברתי וערבות הדדית עם גישה ניצית אחראית בתחומי חוץ, ביטחון והתיישבות – תהיה זו הדרך הנכונה לעתידה של ישראל; חלופה החסרה כל כך בפוליטיקה הישראלית היום. אם זו תהיה דרכו, אתמוך בו.

* מי שמאמין בחברה המבוססת על סולידריות חברתית, ושולל את חברת הג'ונגל, שבה כל דאלים גבר, חייב לצאת נגד תופעות כוחניות מסוגו של אלון חסן – תמונת הראי של הקפיטליזם החזירי.

* הייתם מאמינים? בגל"צ (!) נאמרה המילה הגסה... מולדת (!). לא זו אף זו, נאמרה המילה האסורה – אויב (!!!). כן, בתכנית "בני ברדיו" הוקראו שירים של מחמוד דרוויש.

* ביד הלשון

אבו מאזן בחר השבוע באו"ם במקום במו"מ. מעבר לעניין המדיני, יש כאן גם סוגיה לשונית.

מדוע אנו כותבים או"ם במ"ם סופית, ומו"מ במ"ם רגילה? 

התשובה לכך נעוצה באופן ההגייה שלנו את הנוטריקון (ראשי תיבות). את ראשי התיבות או"ם אנו מבטאים: אוּם. לעומת זאת, את ראשי התיבות מו"מ, אנו מבטאים: משא ומתן.

כאשר אנו מבטאים את הנוטריקון כמילה בפני עצמה, אנו כותבים את הסיומת שלה באות סופית: או"ם, בג"ץ, מפ"ם, רמב"ם, רמב"ן, אש"ף וכד'. כאשר אנו מבטאים את הנוטריקון בקריאת המילים בשלמותן, אנו כותבים את הסיומת שלה באות רגילה: מו"מ, אחה"צ (אחר הצהרים), ביהכ"נ (בית הכנסת) וכד'.

אופציה נוספת, מקובלת בעיקר בצה"לית, היא הגיית הנוטריקון בביטוי שמות האותיות המרכיבות אותו: מ"מ = מם מם, נ"נ  - נון נון, מ"פ, נ"מ וכן הלאה. גם במקרים הללו, אין מסיימים את הנוטריקון באות סופית. אך גם בראשי התיבות הצה"ליים יש כאלה הנהגים כמילה אחת, ולכן הם נכתבים עם סיומת של אות סופית: אג"ם, אמ"ן ועוד.

על חריגים מהכלל הזה, אכתוב באחת הפינות הבאות.

* "חדשות בן עזר"