הבלוג של אורי הייטנר

* על אף רטוריקת "האיזון הקדוש", היום ברור גם לאובמה וקרי שהפלשתינאים הם הסרבנים.

* הפניה של אבו מאזן למוסדות של האו"ם היא שבירת כלים ופיצוץ המו"מ. למה פוצץ אבו מאזן את המו"מ? כיוון שמדובר באדם המונחה באידיאולוגיה, והאידיאולוגיה המנחה אותו אינה מאפשרת לו הכרה בישראל ולא שלום עם ישראל. הוא אינו מוכן להכיר בישראל כיוון שכלל אינו מכיר בעם היהודי, ואם היהודים אינם עם, מה פתאום שתהיה להם מדינת לאום ומה פתאום שהיא תהיה ב"פלשתין"? ומאחר ואין הוא מכיר בישראל, כמובן שלא יחתום עמה על הסכם שלום. הסכם שלום – פירושו סוף הסכסוך, והוא לעולם לא יחתום על סוף הסכסוך, כי עצם הסכסוך הוא האידיאולוגיה. שהרי אם אין סכסוך, זו השלמה עם קיומה של ישראל. הוא יכול לחתום על הסכמים פרגמטיים שיתנו לו הישגים בלי שיידרש לחתום על סוף הסכסוך ועל שלום. אולם ככל שהוא נדרש להגיע להכרעה על שלום, הוא ברח. הוא ברח מההצעות מרחיקות הלכת ביותר של אולמרט, שמתח את יכולת הוויתורים של ישראל אל מעבר למקסימום, בדיוק כפי שנהג קודמו, ערפאת, בקמפ-דיוויד. והוא ברח עתה, כאשר נדרש להסכים למסגרת כללית של שלום. היעד המדיני הקרוב של ישראל, הוא מדיניות הסברה רבתי בעולם, החושפת את הסרבנות הפלשתינאית ומתמודדת עם הנראטיב השקרי בדבר "סרבנות" ישראלית.

* התנאי הישראלי לחידוש המו"מ חייב להיות ביטול הפניה לארגוני האו"ם, שמשמעותה עקיפת הצורך לדון עם ישראל, והעדפת דרך הפתרון הכפוי, העוקף מו"מ ופשרה. יש לדרוש מארה"ב לממש את החלטות בתי הנבחרים, להפסיק טוטאלית את התמיכה והמימון האמריקאי לכל ארגון של האו"ם המקבל את הפלשתינאים. ללא המימון האמריקאי, אין יכולת פעולה לאף ארגון.

* אורי אריאל קורא לישראל לבטל את הסכם אוסלו במחאה על פיצוץ המו"מ. אבל הרי אוסלו הוא בלאו הכי אות מתה, כיוון שהפלשתינאים הפרו מהיום הראשון את מחויבותם המרכזית בו – הפסקת הטרור והמאבק המזוין. אז למה מתכוון אריאל? אם הוא מתכוון לפירוק הרש"פ, תהיה זו טעות חמורה. קיומה של הרש"פ, ישות שהיא בין אוטונומיה פלוס למדינה מינוס, היא אמנם אינטרס פלשתינאי, אך היא גם אינטרס ישראלי. סיום השלטון הישראלי על האוכלוסיה הפלשתינאית, שרובה הגדול חי היום תחת שלטון הרש"פ, מבטל את הסכנה הדמוגרפית הקיומית, הכרוכה בשלטון ישראל על כל א"י המערבית. נכון, העובדה שבעולם ואף גורמים בארץ מתעלמים מהמציאות ומציגים מצג שווא של "קיבוש" ישראלי על שטחי הרש"פ, גורמת לנזק חמור. חשוב לצאת במסע הסברה, המבהיר את השקר הזה. אך בכל מקרה – עדיף להתמודד עם השקר, מאשר להפוך אותו לאמת.

* ראוי היה לקדם מדיניות של העצמת הרש"פ, חיזוק שיתוף הפעולה הכלכלי עם ישראל, הגברת הסיוע של המערב, רקימה מדורגת של תהליך להחזרת ירדן לתמונה, כפרטנרית להסדר קבע עתידי, המבוסס על פשרה טריטוריאלית בין ישראל לבין פדרציה ירדנית -פלשתינאית, שבה הרש"פ נהנית מאוטונומיה רחבה; הסכם שאינו ישים בעתיד הנראה לעין, אך הוא היחיד האפשרי לטווח הרחוק. אולם איך אפשר לקדם תהליכים כאלה, תחת מדיניות אמריקאית משיחית, המנסה לאכוף על המציאות פנטזיות, שדוחקות את הפלשתינאית לפינה, המחייבת אותם לפעול על פי האידיאולוגיה שלהם? שוב הוכח: שלום עכשיו = שלום, אך שווא.

* געגועיי לקיסינג'ר – לנוכח מדיניותו הכושלת, הנדונה מראש לכישלון, של מזכיר המדינה קרי, שאינו מצטייר כעפרון המחודד ביותר בקלמר האמריקאי, אי אפשר שלא להתגעגע לחכמתו של קיסינג'ר, שהכיר במגבלות המציאות, והעדיף פתרונות של צעד אחד צעד, במסגרת של מיצוי האפשר, ולא תרועות משיחיות המסתיימות בנפיחה.

* ציפי לבני חוותה השבוע את מה שחוו לפניה ברק ואולמרט – כאשר אנו מותחים עד לקצה את גבול הוויתורים, אנו נתקלים באין פרטנר. "רק תתנו לי להיכנס לחדר המו"מ", זאת סיסמת בחירות יפה. המציאות לא כל כך פשוטה.

* אני התנגדתי באופן מסורתי לעסקאות שחרור מחבלים. אולם לא אחת, כאשר הופעל עלינו לחץ אמריקאי בנדון, הצעתי שנדרוש תמורת השחרור את שחרורו של פולארד. אם העסקה כל כך חשובה לאמריקאים, שיתרמו גם הם את חלקם. והנה, דומה היה, לפני ימים אחדים, שזה קורה. אם הצעה כזו תחזור, יהיה זה במקרה של חידוש המו"מ. חידוש המו"מ, יחייב את ישראל לביצוע הפעימה הרביעית של שחרור המחבלים, שהיא כבר התחייבה לו, ללא פולארד. בתנאים כאלה, למרות שסוג העסקאות הללו אינו מוסרי, אני נוטה לתמוך בעסקה שתחלץ מהכלא את פולארד, עסקה שעשויה להציל את חייו.

* בעסקה הכוללת את פולארד יש להציב קו אדום – אי שחרורם של מחבלים אזרחי ישראל, או לחלופין, גירושם לצמיתות מן המדינה.

* לצד הדיון הרציני על דילמת העִסקה – מחבלים תמורת פולארד (שלעת עתה כנראה אינה עוד על הפרק), מתפתח דיון נוסף, על פולארד עצמו. רוגל אלפר ב"הארץ" הוא רק אחד מנותני הטון לתשפוכת של שנאה ודה-לגיטימציה, ליהודי, היום - אזרח ישראל, שהסתכן למען מדינת ישראל ובשליחותה. ושוב, שופכים את טענות הסרק של יוצרי הדמוניזציה לפולארד בארה"ב, טענות שכבר מזמן הופרכו. וטענת המחץ – הוא קיבל כסף. ואו! איני יודע האם הוא קיבל כסף, כיוון שאני מכיר גרסאות סותרות בנדון. אבל נניח שהוא קיבל כסף. נו... האם עובדי השב"כ והמוסד אינם מקבלים שכר? האם מפעיליו אינם מקבלים שכר? איזו טענה צינית, מכוערת ומרושעת.

אבל מטיחי השופכין על פולארד, ברובם הגדול, יתמכו בעסקה של פולארד תמורת המחבלים. הם יהיו מוכנים אפילו לשחרורו של פולארד, תמורת שחרור המחבלים.

* הרשעת אולמרט היא סימן דרך במאבק נגד השחיתות. אולם המאבק בשחיתות אינו יכול להיות רק במישור המשפטי והענישתי. הענישה חשובה כי היא מרתיעה ויש בה אמירה ערכית של אבחנה בין טוב ורע. אבל ההתנערות צריכה להיות במישור הערכי, החינוכי. השחיתות היא תוצר ישיר של תרבות הסוגדת לכסף, לכוח ולכבוד, תרבות הריאליטי, תרבות הסלב. אם הפרשה הזאת תסתכם בכך שפושע, בכיר ככל שיהיה, ישב בכלא, זו תהיה החמצה היסטורית.

* "מאכער" – פירושו עושה. איש עשיה. אדם שמזיז דברים, שעוזר לאחרים. מאכער אינו בהכרח מושחת. הוא גם יכול להיות אדם ישר. קשה לאדם מן היישוב להתמודד לבדו עם הביורוקרטיה, עם הטופסולוגיה, עם אישורים וחסמים למיניהם. הוא עלול ללכת לאיבוד, לטפס על קירות, להישבר ולהתייאש. אין רע בכך שיהיו בעלי מקצוע, הבקיאים במבואות הביורוקרטיה, המטפלים בתיק של אזרח או יזם, ובלבד שיעשו זאת בדרכי יושר ולא בדרכי שחיתות ושוחד. חלק מן הלקחים של פרשת "הולילנד", צריכים להיות הקלה והסרה מקסימלית של חסמים ביורוקרטיים, כדי לפשט הליכים, לעודד יזמות ולסייע לאזרחים ולבעלי העסקים. אולם יש מקום גם למאכערים, אפילו כמקצוע מוכר עם רישיון עסק, עם כללי אתיקה קפדניים ותחת פיקוח.

* אהוד בן עזר תמה איך זה שמואל דכנר הפך לאיש הטוב. ולא היא, הוא ממש לא הפך לאיש הטוב. אין אנשים טובים בפרשת השחיתות הזאת, פרשת השחיתות החמורה ביותר בתולדות המדינה. יש בה רק רעים. רע הוא נותן השוחד ורע הוא מקבל השוחד. אלא שמקבל השוחד היה ראש העיר, שר וראש הממשלה ומדינה מתוקנת חייבת להתנער מאיש כזה. מדינה שאדם מושחת עד היסוד עומד בראשה – אין לה תקנה. שמואל דכנר הוא פושע, ששיחד את אהוד אולמרט, שאף הוא פושע. אולם בערוב ימיו, בהסדר עד מדינה, שמואל דכנר ביצע שירות לאומי חשוב, מתוך מניעים אנוכיים לחלוטין – הוא סייע למדינת ישראל להתנקות מן המושחת שעמד בראשה. בבית המשפט, שמואל דכנר אמר אמת. וכפי שהוכיח בעליל השופט – אהוד אולמרט שיקר לאורך כל המשפט.

* השתתפותו של השודד רוני ליבוביץ' בפרסומת, היא גלוריפיקציה של הפושע, בשל הפשעים שביצע. לייבוביץ' לא השתתף בפרסומת כשחקן. אילו היה שחקן במקצועו, היה זה נכון שיחזור למקצועו; זו הייתה הדרך הנכונה לשקמו. אילו היה שחקן, לא היה כל טעם לפגם בכך שיופיע בפרסומת. אולם הוא אינו שחקן. הוא משתתף בפרסומת כרוני לייבוביץ'. מיהו אותו לייבוביץ'? אייקון, מותג. ומה מהות המותג? עצם היותו פושע, בזכות הפשעים שביצע.

זהו ביטוי להתבהמות הקיימת בחיינו. למה שהנ"ל לא ירוץ לכנסת, בתור מי "שהחזיר את חובו לחברה"?

* בהופעתו ב"מצב האומה" התגאה דרעי בשירותו הצבאי הקרבי (4 חודשים, שביצע כשהבין שזה התנאי לכך שיתאפשר לו להתמנות לתפקיד מנכ"ל משרד הפנים). האמת היא, שאם נוסיף לכך עוד שנתיים שירות בשב"ס, זה כבר מתקרב לשירות אמתי.

* עוד ביטוי להתבהמות שבחיינו - איל גולן, שסביב פולחן הכוח, ההערצה והסלביות שלו נוצרה תעשיית בשר, תעשיית תאוות, סחר בילדות, שולף את השד העדתי. ומאחר ומדובר באדם שאין לו בושה, אין להתפלא על כך שאין לו בושה לשלוף לפתע את השד העדתי, ולהאשים את מבקריו. האמן המצליח ביותר בישראל בעשרים השנים האחרונות, הוא פתאום קורבן של השד העדתי. בשבוע שבו הורשע בדין התגלמות סטריאוטיפ "הגבר, האשכנזי, החילוני" – ראש ממשלה לשעבר, גולן אינו מתבייש לשלוף את "השד העדתי" ולהתבכיין על רדיפה. השד העדתי הוא מפלטו האחרון של הנבל.

* כל מעשי "תג מחיר", הם מעשים ברבריים ונתעבים, הממיטים עלינו קלון. אבל חומרת המעשים גדולה שבעתיים, כאשר הבריונים בוחרים דווקא בכפרים הידידותיים ביותר, הישראליים ביותר, המחוברים ביותר. ולא בכדי הם בוחרים דווקא בהם, וניתן להבין זאת מכתובות הנאצה נגד "התבוללות". כלומר, דווקא כיוון שמדובר בכפרים המשתלבים בחברה הישראלית, הם מעוררים ביתר שאת את שנאת הגזענים העלובים הללו. כך היה כאשר הם פעלו באבו גוש, וכך השבוע, כשהם פעלו בגוש חלב.

אני מציע להקים משמר אזרחי של מתנדבים ביישובים הללו, כדי להגביר את תחושת הביטחון של התושבים, להרתיע את הפורעים ולהעמיק את החיבור לחברה הישראלית, על אפם וחמתם של הקיצונים משני הצדדים. ואני ממליץ לשלב במשמר האזרחי הזה, לצד מתנדבים מן הכפרים, מתנדבים מן היישובים היהודיים באזור.

* אחת לכמה שנים צץ איזה "מחקר" עתיר רייטינג, שמוצא איזו סבתא או סבתא רבא יהודיה של היטלר. ועכשיו, סיפור דומה על פילגשו אווה בראון, שאיזה "תחקיר" טלוויזיוני בריטי מצא בשערותיה שורשים יהודיים. אלה גימיקים זולים וסנסציוניים ותו לא.

* ביד הלשון

בהערות שכתבתי על הביוגרפיה של אלתרמן, כתבתי את המשפט הבא: "נתן זך שמרד באלתרמן וניסה לתפוס את מקומו בציבוריות ובספרות העברית, הוא ללא ספק מטובי המשוררים שלנו, אך הוא אינו מתקרב כלל לדיוטה שעליה ניצב אלתרמן".

"מה פירוש דיוטה?" כתב לי קורא, והוסיף "מעולם לא נתקלתי במילה הזאת". בהנחה שכל קורא המגיב, מייצג לפחות חמישה קוראים שאינם מגיבים, לא אסתפק בתשובתי אליו, ואציג אותה כאן.

דּיוֹטָה (או דיוטא) היא קומה. המילה שאולה מן היוונית, והיא מקובלת בלשון חז"ל לקומה בבית. אולם השימוש במונח התפרס מעבר לפשוטה כקומת מגורים, והיא מתארת מפלס, דרגה במדרג של איכות ושל מוסר. 

* "חדשות בן עזר"

ב-12 במרץ 2013 נהרגו שני טייסים ישראליים בתאונת מסוק. בהגיע הידיעות הראשונות, כתבה פעילת ה"שמאל" הרדיקאלית נועה שיינדלינגר בדף הפייסבוק שלה: "יש לנו כנראה חדשות טובות (רמז: תאונה בתרגיל צה"לי עם נפגעים). זהו מסוק המשמש לתקיפה וירי מן האוויר. קולולולוללולו”. ובתשובה לאחת המגיבות הוסיפה שיינדלינגר את הפנינים הבאות: "הם בחרו להיות במדים. הם נהנים להיות במדים. הם מקבלים פריווילגיות כי הם במדים. ואני אדאג לשטויות כמו 'צלם אנוש' שלי אחר כך, כשהמאבק יסתיים בהצלחה. עד אז אשמח גם אשמח בנפול אויבי”.

לא היה זה מקרה ראשון. כל אימת שחייל צה"ל נהרג, פורצת הגברת בצהלולי חדווה. ובוודאי ישאל אותי הקורא למה אני נותן במה לעשב שוטה, שלבטח אינה מייצגת איש זולת עצמה, במקרה הטוב?

אז זהו, שלא. הבעיה שלי אינה עם העשב השוטה הזה, אלא עם המדמנה שבה צומחים גידולי פרא כאלו ועם האקולוגיה המאפשרת את קיומה של המדמנה הזאת.

נועה הנ"ל הנה פעילה מרכזית ומובילה בארגון האנטי ישראלי הקיצוני "זוכרות". "זוכרות" הוא המדמנה.  האקולוגיה, היא הסביבה שבשם ה"ליברליות" כביכול, נותנת לארגון הזה לגיטימיות.

גם אני חטאתי פעם אחת במתן לגיטימציה לארגון הזה. לזכותי ייאמר, שבזכות התערבותי, בוטלו מספר סדנאות הסתה נגד המדינה של הארגון הזה, במכללת תל-חי, בקיבוצים ובמוסדות חינוך בגליל העליון. אך פעם אחת נפלתי, והסכמתי להשתתף בעימות פומבי עם מייסד הארגון איתן ברונשטיין. טעיתי כאשר השתכנעתי מול הטיעון ש"בלאו הכי הוא קיבל את הבמה, וכדאי שאתה תהיה שם כדי לתת לו פייט ראוי". ואכן, דומני שאת הפייט הזה הוא לא ישכח, אבל אני לא אשכח את ייסורי המצפון מכך שהייתי שותף למתן במה למסית ומדיח נגד מדינת ישראל.

בדבריו, הסביר "הזוכרת הראשי", שארגונו לא נועד להילחם למען "זכות" השיבה. "הזכות הזאת", הוא הסביר, "היא זכות מוחלטת, שאי אפשר לערער עליה. היא אינה זקוקה לנו. אנחנו קיימים כדי להילחם על מימוש הזכות זאת, כלומר על השיבה בפועל לישראל של כל הפליטים". כדרכם של אנשי "זוכרות", הוא ניצל את הבמה לתיאור דמוני של ישראל בכלל ושל מלחמת השחרור בפרט, מלחמה שאינה אלא טיהור אתני אכזרי. את הפלמ"ח הוא הציג ככנופיית רוצחים ואנסים. את ישראל הוא הציג כ"מדינה ליהודים בלבד" וכמובן שהוא שולל את זכות קיומה כמדינה יהודית.

והנה, בגיליון האחרון של "ידיעות הקיבוץ", מופיע "קול קורא" תמים ואמפתי כקופסת סוכר, בחתימת רינה שתיל מארגון "זוכרות", הקורא לוותיקי הקיבוצים לתת את עדותם על מלחמת העצמאות ותקופתה. תוך שימוש בתחפושת חד פעמית של טרמינולוגיה ציונית – "מלחמת השחרור", "לוחמי תש"ח" וכד', היא מפצירה בוותיקים לתת עדות, לצורך הקמת אירוע של "ועדת אמת לאירועי 48'". מתוך הבנת הצורך של אותם ותיקים, בערוב ימיהם, בעשור התשיעי לחייהם, לספר את סיפורם, הם נקראים בציניות מרושעת להפוך לאידיוטים שימושיים בשירות תעמולת כזב וזוועה נגד המדינה שלהקמתה ולקיומה לחמו. אני יכול לתאר לעצמי "ראיון" כזה, שבו במשך שעות יספר אותו אדם את סיפורו, כאשר המראיין ידובב אותו בשאלות מכשילות, ומראיון של שש שעות, יוצגו שתי דקות המתארות מעשה אכזריות או פשע מלחמה, שיצורפו לעוד שתי דקות שייגבו ממרואיין אחר, ועוד שלוש דקות ממרואיין שלישי, כדי ליצור מסכת מרשיעה נגד ישראל.

גם במאמץ לאמץ טרמינולוגיה ידידותית לאותם אנשים, לא יכלה הכותבת להתאפק מלדבר על "טראומת 1948". בעבורה, הקמתה של מדינת ישראל, מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולעצמאות לאומית, ככל עם ועם, היא טראומה. אדם המתייחס להולדתו כאל אירוע טראומתי, הוא אדם בעל נטיות אובדניות. ולא בכדי, הארגון המתייחס להקמת מדינת ישראל כאל טראומה, חותר לאובדנה.

אני קורא לוותיקי תש"ח לא ליפול למלכודת הדבש של "זוכרות". אני קורא לילדיהם ולנכדיהם להיות ערניים דיים, ולוודא שהוריהם וסביהם לא נפלו למלכודת. ואני קורא לתנועה הקיבוצית ליזום מיזם תיעודי אחר, אמתי, ציוני, שייתן לדור מייסדי המדינה והלוחמים על הקמתה את האפשרות לספר את סיפורם; את האפוס הגדול של הקמת מדינת ישראל. 

* "ידיעות הקיבוץ"

* חלום בלהות חלמתי. ובחלומי, ארגון פשע השתלט על מדינת ישראל. לתפקיד הנשיא מונה אנס סדרתי. לתפקיד ראש הממשלה מונה מקבל שוחד. לתפקיד המשנה לראש הממשלה ושר המשפטים מונה עבריין מין. לתפקיד שר האוצר מונה גנב. לתפקיד השר לביטחון פנים מונה אדם שנשבע לשקר. לרמטכ"ל מונה... טוב, זה רק לכאורה. ולרב הראשי... לכאורה...

התעוררתי שטוף זיעה, ונרגעתי. לא. במדינת ישראל? לא יעלה על הדעת.

* יום הרשעתו של אולמרט, הוא יום שחור למדינת ישראל - היום שבו התברר שמי שעמד בראש ממשלת ישראל הוא פושע. זהו יום גדול למדינת ישראל – היום שבו הוכח שישראל היא מדינת חוק, המבוססת על שוויון בפני החוק; יום של ניקוי האורוות וניצחון במלחמה בשחיתות.

* שני גיבורים לאומיים: א. פרקליט המדינה לשעבר משה לדור, איש אמיץ ללא חת, לוחם בשחיתות ובפשע. ב. השופט דוד רוזן, שפסק בנחרצות ולא חזר על טעויות קודמיו.

* אחד המסרים החשובים הנובעים מהכרעת הדין, הוא שהיכולת הכלכלית להחזיק את סוללת פרקליטי הצמרת וסוללת יח"צני הצמרת, והתגייסות חלקים רחבים של התקשורת, ובראשם "ידיעות אחרונות" למען נאשם – אינם ערובה לניצחון משפטי. בכל אופן, כאשר מול הסוללה הזאת ניצבים פרקליטות נחושה ושופט מצוין.

* האם חובבי תאוריית הקונספירציה, על פיה פרשיות אולמרט הן תיק שתפרו לו הימין הקיצוני בשיתוף עם המשטרה והפרקליטות, כדי להדיח ראש ממשלה מכהן ולסכל את הסכם השלום שהוא עמד לחתום עליו – יצרפו עכשיו גם את כבוד השופט לתאוריה שלהם?

* אני קורא בפייסבוק חסידים שוטים של אולמרט, הנשבעים בשכנוע עצמי עמוק שאולמרט זכאי. כמו דרעי. הם "מוכיחים" באותו ובמופתים שהשופט טעה ופסק הדין שלו שקרי, הזוי ומופרך. כמו פסקי הדין על דרעי. לזכותו של אולמרט ייאמר, שמי שיש לו כאלה חסידים שוטים, הוא בעל כריזמה. כמו דרעי. אך כמו דרעי – השילוב בין שחיתות וכריזמה הוא מסוכן ביותר. לא אתפלא, אם כמו דרעי, אולמרט יחזור לחיינו בסערה, אחרי ש"יחזיר את חובו לחברה".

* אפרופו הפרשיות השונות, המסעירות אותנו, והמוציאות שם רע לערך ה"נאמנות", סיפור קטן. נתן אלתרמן היה מעריץ גדול של בן גוריון, וביטא זאת פעמים רבות בטורו ב"דבר" – "הטור השביעי". עם זאת, הוא לא היסס לבקר ולתקוף אותו, כאשר התנגד לדרכו (למשל, בנוגע לפיוס עם גרמניה, לפירוק הפלמ"ח, לשביתת הימאים ועוד(.

כשהוקמה שכונת צהלה בת"א, שנועדה לאנשי קבע, חשב ב"ג להציע לאלתרמן, שחי חיים צנועים מאוד, בדירה קטנה וסגפנית, דירה בצהלה. הוא שלח את מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס להציע זאת לאלתרמן. המשורר דחה את ההצעה על הסף ואמר, שגם אחרי שיקבל דירה ממשרד הביטחון, לא יהסס לבקר את בן גוריון, אבל אז כבר לא יוכל לכתוב בעדו.

אלתרמן נשאר בדירתו עד יומו האחרון.

* ספק רב האם ניתן להגיע בעתיד הנראה לעין להסדר קבע בינינו לבין הפלשתינאים. אולם אם וכאשר יהיה הסדר קבע, הוא יכלול שחרור של כל המחבלים הכלואים בישראל. למה? כיוון שהסדר קבע הוא ביטוי לפיוס סופי בין העמים, ועם כל הכאב הכרוך בכך, פיוס כולל שחרור כל האסירים.

* שחרור המחבלים יהיה האקט האחרון, הסמלי, של הפיוס. אולם לפני הסכם קבע, אין לשחרר אף מחבל, בטרם ריצה את ענשו עד תום.

* היו מחבלים ששוחררו בעסקאות שבויים. לא תמכתי בעסקאות הללו, בשל מחירן המופקע, אולם היה זה מחיר ששילמנו למען מטרה נעלה – פדיון שבויים. לעומת זאת, שחרור מחבלים סתם, ללא כל סיבה, הנו עיוות מוסרי.

* שחרור מחבלים סתם, עדיף על שחרור מחבלים תמורת קיום מו"מ, מאחר והוא מנוגד לכל רעיון המו"מ. מו"מ חייב להיות ללא תנאים מוקדמים. תשלום מחיר תמורת קיום מו"מ, מעביר לפלשתינאים מסר שהם עושים לנו טובה בכך שהם מואילים בטובם לקיים עמנו מו"מ, ותמורת נכונותם זו, אנו משלמים להם במטבע האחרון של הסדר הקבע.

* משהתחייבנו על שחרור המחבלים תמורת המו"מ – ההתחייבות מחייבת אותנו, על אף התנגדותי לה. אולם חלוקת השחרור לארבע פעימות, חרף המחיר הפוליטי הכבד ביותר שראש הממשלה נדרש לשלם ארבע פעמים, במקום פעם אחת, נועד להימנע ממצב שבו אנו משחררים את המחבלים תמורת המו"מ, והמו"מ אינו מתקיים. לכן, יש הצדקה מוחלטת להתניית הפעימה הרביעית בהתחייבות להמשך המו"מ.

* ואם כל האסירים שכבר התחייבנו לשחררם, ואולי אף מעבר לכך, ישוחררו בהסדר הממשיך את המו"מ ופולארד ישוחרר אחרי שנות סבל כה קשות – אני בעד.

זו עסקה בלתי מוסרית, אך דחייתה עוד פחות מוסרית. זה עכשיו – או לעולם לא.

* מבחינתנו – פולארד הוא יהודי שפעל למען מדינתו, מדינת היהודים. מבחינתנו – פולארד הוא אזרח ישראל היושב שנים רבות בכלא, בשל פעילותו למען ישראל. מבחינתנו – פולארד הוא סוכן ישראלי, שפעל מטעמנו, בשליחותנו. לפיכך, אנו מחויבים לו ואחראים להחזירו הביתה. מבחינת האמריקאים – פולארד הוא אזרח אמריקאי שריגל למען מדינה זרה, ועל כך הוא נענש ובצדק. לצערי, יש בתוכנו מי שגס לבם למחויבותנו לפולארד, והם עושים רק את החשבון האמריקאי. הם, שבדרך כלל בזים לכל מה שקשור לגאווה לאומית, לפטריוטיות – הופכים להיות אובר פטריוטים אמריקאיים, המצדיקים עונש מטורף, חסר כל פרופורציה, גדול לאין שיעור מעונשים שקיבלו מרגלים שריגלו למען אויביה של ארה"ב וגרמו לה נזק בל ישוער. הם גם מתעלמים מן העובדה, שמסמכי סנודן הוכיחו בעליל שארה"ב עד היום מרגלת בישראל, כך שאת מעט הצידוק המוסרי שהיה להם לאחזקתו של פולארד בכלא, נניח 5-7 שנים, הם אבדו מזמן. הגישה הזאת מעוררת בי שאט נפש.

 * רון וייס מתעקש לא להבין, אז אעשה עוד ניסיון, אחרון בהחלט. משאל עם הוא הערכאה העליונה, אליה יש להביא את החלטת הכנסת לפגוע בריבונות ישראל באמצעות נסיגה משטח ריבוני. אם בכנסת אין רוב להצעה כזו, כמובן שבכך היא נגנזה ואין צורך להביאה למשאל עם. משאל עם אינו מעקף לכנסת. בדיוק כפי שאם בממשלה אין רוב להצעה כזו, היא לא תובא לאישור הכנסת. בדיוק כפי שאם ראש הממשלה לא יחתום על הסכם כזה, הוא לא יבוא לאישור הממשלה. כל כך פשוט, שממש מביך שצריך להסביר זאת.

* בהפגנת נשים בת"א נגד עבריינות מין, שמסריה העיקריים היו שיש להתייחס לכל תלונה על עבירת מין כאמת מוכחת ושיש לבטל לחלוטין את ההתיישנות על עבירות מין, חלק מן המפגינות הפגינו חשופות חזה. מעניין איך הן היו מגיבות אם וכאשר שוטרים היו תופסים אותן, בולמים אותן, מנסים לכסות אותן בסמיכה. מן הסתם, הן היו מאשימות אותם בתקיפה מינית. ואיך הן היו מגיבות למראה גבר העובר ליד ההפגנה, שהיה מביט על מערומיהן, ובכך מממש את מטרת ההתערטלות – משיכת תשומת לב? מן הסתם, הוא היה מואשם בנעיצת עיניים ובהטרדה מינית. ואיך הן היו מכנות גברים שהיו מפגינים חשופי איבר? עצם ההתערטלות הייתה מוצגת כתקיפה מינית.

כמו בכל האידיאולוגיות, כך גם באידיאולוגיה הפמיניסטית – הרדיקלים גורמים נזק חמור לאידיאולוגיה, ועל הגורמים האחראים במחנה לנער מהם את חוצנם. ואני כותב זאת כפמיניסט מושבע.

* ניצחונו של הדיקטטור המושחת ארדואן בבחירות המוניציפליות בתורכיה, מעיד על כך שלא תמיד יש הלימה בין דמוקרטיה לבחירות.

* ניצחונו אחרי שחסם את טויטר ויוטיוב, עלול להוות השראה לאלה שמנסים לחסום את "ישראל היום".

* לצערי הרב, לא היה בכוונתי ללכת למופע של הרולינג סטונס. למה לצערי? כי אילו התכוונתי ללכת, הייתי מודיע עכשיו שאני מחרים את ההופעה בשל המחיר המופקע של הכרטיס.

* ביד הלשון

פרשת אולמרט – זקן, הציפה את המילה "קלטת", "קלטות".

ההתקדמות הטכנולוגית בדרך לייתר את המילה הזאת. מי עוד מקליט על קלטות?

אך המילה עצמה – חדשה למדי.

בעבר אמרנו "קסֵטָה". התחדיש העברי – "קלטת", לא הצליח לגבור על הקסטה, שגם הייתה קשורה לצירופי לשון כמו "מוסיקת הקסטות", "מלך הקסטות" ולשירו של ניסים גרמה "אני הוא מלך הקסטות של התחנה המרכזית", מתוך ההצגה "ילדי הכרך".

אולם אט אט הקלטת החלה לחדור, יותר ויותר השתמשו בה. נקודת המפנה, הייתה פרשת "הבכיר בליכוד" שנתניהו האשים אותו בסחיטה, באיום לפרסם קלטת החושפת רומן שניהל מחוץ לנישואין, ערב הפריימריס בליכוד ב-1993. הפרשה קיבלה את הכותרת "הקלטת הלוהטת". וכי איך היו מכנים אותה? הקסֵטָה הלוהֵטָה?

תוך זמן קצר, נשתכחה המילה קסטה ואיש אינו משתמש בה היום, כמו עוד מאות אם לא אלפי מילים שתחליפיהן העבריות התאזרחו בשפתנו. גם היום, יש תחדישים השרויים במאבק על הבכורה עם מקורן הלועזי, כמו קדימון לפרומו, זמריר לג'ינגל, מסרון לסמס, יישומון לאפליקציה ולהערכתי הן בדרך לניצחון.

לכן, אני ממליץ לקוראים שהגיבו בלעג לפינתי אודות היחדה (קואליציה) ונגדה (אופוזיציה) להתאזר במעט סבלנות. התחדישים הללו מוזרים לנו, כיוון שהם חדשים ובלתי מוכרים, בדיוק כמו הקלטת לפני כעשרים שנה. האם הם ייטמעו בעברית (כמו מילים רבות בעבר) או יצללו אל תהום הנשיה (כמו מילים רבות בעבר)? בעוד שנתיים שלוש נדע את התשובה.

* "חדשות בן עזר"